מקום לנשום

בגדול אכן יותר טוב. מאז שהפסיקו הדימומים ממש יש שיפור, ואני מבינה עד כמה הציפייה שלי מעצמי לעשות משהו במצב הקודם הייתה מופרכת... הייתי ממש סמרטוט.
עכשיו נראה לי שאני די כמו אישה בהריון +עוד קצת. כלומר מתנהלת קצת בכבדות, לוחץ פה ושם, מתעייפת יחסית.
אבל מסוגלת לעמוד על הרגליים ולזוז בלי להרגיש שאני קורסת...

היום ניסיתי ללכת לעבודה. הייתי לחוצה מזה ולא ישנתי טוב בלילה, מה שהקשה עליי מאוד לקום בבוקר.
בסוף כן הלכתי.
החלטתי לקחת את הדברים ממש באיזי, באמת הכי שיכולתי...
איחרתי בחצי שעה. ישבתי חצי שעה בחדר להתעסק בניירת.
הייתי חצי שעה בחצר עם הילדים, קצת ישבתי בצד וצפיתי וקצת שיחקתי עם הילדים שמכירים אותי. אחד ממש מתוק, רץ ממקום למקום להראות לי כל מיני דברים שהוא אוהב בחצר, התחיל לזרוק עליי עלים יבשים ולצחוק.
אחרי זה התעייפתי וישבתי כמעט שעה לנוח בחדר... ואז הלכתי לעוד חצי שעה לגן, לזמן יותר רגוע שרק ישבתי איתם ליד שולחן.
בסוף עוד איזה חצי שעה-שעה ישבתי עם קלסרים ודפים.
ואז הרגשתי כבר גמורה והלכתי הביתה.
הייתי שם סה"כ 5 שעות, אולי שעתיים מתוכם עבדתי.. שאר הזמן די נחתי.
נראה לי מה שהכי עייף אותי - המדרגות וההליכה ממקום למקום, והלקום ולשבת מהכיסאות הנמוכים...
לא בטוחה איך אני אמורה לעשות את זה 4 ימים בשבוע.
וזה באמת המינימום שאפשר לעשות... פחות מזה זה לבוא לישון שם.
תכלס כל הזמן רק חיכיתי לחזור הביתה לנוח.

נראה מחר, אם אשן טוב בלילה, איך זה ישפיע.

העניין הוא שכשרגע אין לי סיבה לבקש שמירת הריון מביטוח לאומי, כי אין דימומים והכל נראה בסדר.
אני משערת שאם אבקש מהרופא הוא ייתן לי ימי מחלה, אבל די מהר הם כבר ייגמרו ופשוט לא אקבל משכורת... זאת אופציה אם ארגיש שאני ממש לא מסוגלת, אבל הייתי מעדיפה כן לקבל משכורות בינתיים כדי שיישארו לנו קצת חסכונות למתי שתינוק ייוולד...

גם ככה כבר חודשים שהמשכורות שלי נמוכות יותר, מאז הטיפולים, כי כל חודש יש כמה וכמה ימי מחלה שיורדים לי, וכל מיני שעות שיורדו בימים שאיחרתי או יצאתי מוקדם...
וזה כשהמעסיק דווקא די נדיב עם ימי מחלה, והרבה פעמים כן משלם גם על ימים בודדים תשלום מלא. פשוט בכמויות שיש לי אז לא את כולם...

אני כבר מספרת ליותר אנשים ויותר בקלילות.
בשישי ראיתי את המשפחה וכולם אמרו מזל טוב והתרגשו.
לרוב זה קצת מלחיץ אותי, אבל התמודדתי עם זה יחסית בסדר.
אני חושבת שמאז הסקירה אני רגועה יותר ומצליחה להנות יותר מהעובדה שאני בהריון, לא רק לחשוש כל הזמן שיקרה משהו.

נשארנו כל הסופש אצל אמא שלי, ובשבת באו לבקר חברים עם התינוקות שלהם. היה כיף לראות אותם קצת. לא נפגשנו איזה חודשיים והם ממש ממש גדלו, כיף לראות. והם היו חייכנים וסקרנים ורגועים, ממש מתוקים.

לקחנו מאמא שלי אוכל לכל השבוע וגם ההורים של בעלי קפצו במוצ"ש להביא עוד כמה דברים. אז מהבחינה הזאת אנחנו ממש מסודרים.

הצלחנו בימים האחרונים די לארגן את הבית, כביסות וכו. היום מקווה שבעלי ישטוף את הריצפה והכל יהיה נקי ונעים.

ואז נוכל אולי להתפנות לגינה, שנראית ממש מוזנחת ומבולגנת...
מאחר ואני לא מתכוונת לעבוד בה כרגע, עשיתי רשימה של מה שמפריע לי וחילקתי למשימות קטנות.
בעלי יהיה אחראי לטאטא ולהוציא החוצה ערימה של עשבים שעומדת בצד כבר חודשים.
מקווה שיהיה לו כוח גם לגרוף קצת עלים יבשים, ואם לא אז אולי לאבא שלו יתחשק לבוא איזה יום לעשות את זה איתו.
מאוד רציתי לחדש את העציצים בכניסה לבית, רובם כבר יבשים והייתי רוצה לשתול פרחים לקראת החורף ולהכניס קצת רעננות וצבע.
התלבטתי מה לעשות ובסוף היה לי רעיון לבקש מדודה שלי שתבוא. היא יחסית אוהבת לעבוד בגינה וחשבתי שאולי זה יהיה בסדר מבחינתה.
ביקשתי ממנה (והדגשתי שכמובן רק אם זה מתאים לה ואני ממש לא מצפה לכלום), והיא אמרה שבכיף והיא תנסה לקפוץ איזה שבת לעשות את זה.
אז כשהיא תגיד שמתאים לה אלך למשתלה עם בעלי ונקנה קצת שתילי פרחים ואדמה.

מקווה שזה הכל יסתדר לפני הגשמים ונגיע לחורף עם גינה מאורגנת יחסית (לא מתכננת משהו מטורף, רק קצת ניקיון וקצת צבע).

פרח,
חושבת עליך ושמחה לשמוע שאת בטוב
את השיר קחי לך שהשארת בשבילי אני שומעת בלי סוף:
דומעת איתו, מקווה דרכו, לומדת, מתפתלת, נהנית, סובלת,
אין סוף רגשות אני חווה דרכו,
ואז אני נזכרת בך, ובאמא שלך, ומקווה בשבילך להמון טוב...

והמרגיעון הצהוב: כולנו משפחה אחת

@}

אז שרדתי יומיים בעבודה , וביום שלישי קמתי קצת חולה... מצוננת ועייפה ובהמשך היום התחיל גם כאב ראש (שכמעט כל יום חוזר אחה"צ - ערב...).
התלבטתי אם ללכת, אבל הבנתי שהגוף פשוט מותש וצריך מנוחה.
נשארתי בבית ונחתי כל היום. הצינון קצת נרגע בהמשך, אבל עדיין הייתי מאוד חלשה.
אתמול היה קצת שיפור, ובכל זאת נשארתי לנוח.

במהלך היום ניקיתי את הבית. כל פעם קצת, עם הפסקות. השתדלתי לא יותר מדי אבל מדי פעם קצת הגזמתי והרגשתי שאני שוב חייבת מנוחה.
כשבעלי חזר הביתה הוא כמובן עזר (דברים שקבענו מראש שהוא יעשה, כי הם קשים לי). אבל ממש קשה לי לשחרר, ומלא פעמים אני הולכת אחריו ועושה עוד קצת, למרות שלא תכננתי.
הוא תמיד משאיר בסוף כל מיני דברים קטנים שמשגעים אותי (איזה פס של סבון על השיש, הפינה של האמבטיה שהוא לא ניקה וכו) אז אני עוברת אחריו ומשלימה..
כן יוצא כמובן שהוא עושה את רוב המשימה, ואני רק משהו קטן. אבל בגלל שאין לי כוח כל דבר כזה מעייף אותי.

אחרי הכל התקלחתי ונכנסתי למיטה לנוח, כשהבית נקי ומסודר. ממש מרגישים את ההבדל, הרבה יותר נעים פה ככה.

יש עוד כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לנקות, לסדר, לנפות. אבל מרגישה שאם אתחיל אז אגזים וזה יעשה לי ממש רע. אז מתאפקת... אבל עד מתי אחכה עם זה? מתישהו נצטרך לעשות קצת פינויים לקראת הלידה... לפנות מקום בבית. קטן פה, יש סלון וחדר שינה, אין המון מרחב לתמרון.
כרגע יפה ומסודר, אבל הכל בדיוק במקום ותופס את כל המרחב. אז אם ייכנסו עוד קצת חפצים צריך להוציא דברים במקומם.

מתלבטת אם ללכת היום לעבודה.
זה יום קצר, כמה שעות אחה"צ.
לרוב זה היום הפחות מעייף שלי, אבל תוהה אם זה לא יהיה לי יותר מדי פיזית. בכל זאת אצטרך לסדר את חדר הטיפולים לפני כל ילד, להביא משחקים מהחדר השני וכו... וכמובן לזוז לפחות קצת בזמן הטיפולים.
זה הרבה פחות מאמץ מאשר במקום עבודה השני (ששם יש גם הרבה מדרגות ומסדרונות, הכל מפוזר כזה) והילדים יותר קטנים. אבל עדיין אולי זה יותר מדי לי לשבוע הזה...

ובאופן כללי קשה לי כל פעם לעשות שיפט במחשבה מהבית לעבודה. מרגישה שבא לי להיות בבית בלי צורך לחשוב יותר מדי...
מצד שני ביומיים שכן הייתי בעבודה, שמתי לב שעם הזמן נכנסתי לזה יותר והתחלתי יותר לתקתק דברים. למלא דוחות, לתכנן קבוצות והדרכות, לחשוב על מטרות. לעבוד יחסית יעיל.
כשאני שם פיזית הראש שלי כן חוזר לתפקוד הרגיל.. למרות שאולי גם זה חלק ממה שמעייף אותי כל כך...

יש כמה דברים שאני צריכה לעשות ודוחה ודוחה...
להתקשר לאמא אחת משנה שעברה שרצתה לדבר איתי.
להתקשר לברר לגבי יוגה פה קרוב - לבדוק כמה זה עולה ולנסות ללכת לשיעור ניסיון, לראות אם אני מסוגלת לזה כרגע (הגוף שלי חייב שאתחיל לזוז קצת...)
להחליט אם אני מגישה טפסים לביטוח לאומי לשמירת הריון על החודש שהייתי בבית. מצד אחד מאוד לא מתחשק לי להתעסק עם כל הבירוקרטיה, זה די כאב ראש.
מצד שני אם יאשרו זה ייצא נראה לי 1000 ש"ח יותר מאשר ימי מחלה מהעבודה על אותה תקופה (בגלל כל מיני סיבות טכניות ומקומות העבודה השונים).
זה לא סכום בשמים אבל מתבאסת פשוט לוותר עליו. במיוחד בהתחשב בזה שאני כל הזמן מפסידה ימי עבודה בודדים וזה מתבטא במשכורת כמעט כל חודש...

וגם - אם יאשרו לי עכשיו, אז בהמשך אם אצטרך שוב שמירה מספיק שאהיה בבית שבועיים ברצף, ולא חודש, כדי שאוכל לבקש אישור לתקופה נוספת.

תמרוש ובשמת, לא הגבתי אז כשכתבתן על עניין החברה. זה היה בדיוק בימים שפחות התעסקתי בזה.
בין היתר כי מצאתי תגובה כללית וזהה לכולם, ופשוט הייתי שולחת כמה מילים+סמיילי, ולשמחתי זה עבד טוב.
וגם כי כבר יותר אנשים כבר יודעים אז זה יותר פשוט.

אני מבינה שהדבר הכי חשוב שאני בעצם רוצה ללמוד, הוא לא לענות כשלא מתאים לי. להפסיק לחשוב על אחרים לפני שאני חושבת על עצמי. לא להיות מונעת על ידי תחושת חובה לחשוב כל הזמן על רגשותיו של הצד השני כאשר באותו זמן אני רומסת את רגשותי שלי, ורגשותי-שלי מבקשים השתבללות, שקט, ולא להגיב. הרבה פעמים.

אני משתדלת. זה עדיין קשה לי, לפעמים אני באמת לא עונה אבל נשארת עם זה בראש חצי יום וכבר לא בטוחה מה עדיף...

כשחזרתי השבוע לעבודה הייתי קצת לחוצה, מלפגוש את כולם. מלהתמודד עם המון אנשים.
זאת אחת הסיבות שהיה חשוב לי ללכת דווקא ביום ראשון, כי זה יום שיש בו פחות אנשים וידעתי שזה יהיה לי קל יותר.
ואכן ביום שני היו הרבה יותר ונראה לי שזה היה לי יותר מדי לחזור ישר לזה.

בכל מקרה, לשמחתי הצלחתי להתמודד עם זה די טוב.
כולם מאוד שמחו שחזרתי. היה לי קצת מביך בהתחלה, אבל השתדלתי להעביר את זה מהר ולשאול דברים טכניים וכאלה כדי להחליף נושא שיחה.
לחלק מהאנשים ששאלו איך אני מרגישה פשוט אמרתי שיותר טוב, ולחלק סיפרתי על ההריון, בקלילות ודרך אגב (אני בהריון, אז הייתי בשמירה. עכשיו אני יותר טוב - מן משפט מהיר ופשוט כזה, בלי יותר מדי להיכנס למעניינים) .
ניסיתי להבין מה גרם לי לספר לחלק כן ולחלק לא, כי זה לא היה עניין של קירבה או היכרות ... אולי משהו בתגובה של מי שעמדה מולי, ואולי משהו בסיטואציה.

עם מי שיותר קרובה אליי קצת יותר דיברנו, אם מצאנו זמן לדבר בצד ולא ליד אנשים אחרים. ואז סיפרתי מה היה ואיך אני מרגישה.
היה לי מוזר כי לא ידעתי מי יודעת ומי לא... אבל בסך הכל עבר בסדר.
מי שידעה על הטיפולים כמובן מאוד התרגשה ושמחה לשמוע.
וכולן מאוד עודדו אותי להוריד הילוך ולנוח ולקחת באיזי.

את החברה הספציפית ראיתי ביום שני. זה קצת הלחיץ אותי לפני. אבל כשנפגשנו היא ממש לא הביעה שום כעס או העלבות, מאוד התרגשה ושמחה לראות אותי.
הרגשתי שקשה לי קצת להתנהג מולה כרגיל, וגם היו אנשים נוספים מסביב. אז ניתבתי את השיחה לדברים כלליים, ענייני עבודה, ולא לענייניי האישיים.
משערת שבהמשך כן נדבר ואספר לה מה בדיוק היה וכו, אבל הייתי צריכה שזה יבוא בהדרגה כי זה היה משהו שחששתי ממנו.

קרן שמש - @}

מה שלומך?

מה שלומך?

(())(())

אני בסך הכל יותר טוב, משתפר בהדרגה.
עדיין קצת חלשה ועוד כל מיני, אבל משמעותית יותר טוב מקודם.
בדיוק אתמול תכננתי לכתוב אבל עוד לא הספקתי, אולי אצליח מחר

לילה טוב @}
אני כבר נרדמת...

הצלחתי לעמוד ולשטוף כלים, ואז להכין מרק כתום.
זה לכבוד הבלנדר מוט החדש שבעלי קנה לי (נשמע כמו עקרת בית בשנות ה-50... שבעלה קונה לה כלי מטבח כדי שהיא תכין לו אוכל...). וגם לכבוד החורף.

זה אומר שהצלחתי לעמוד יותר משעה במטבח. וזה עוד אחרי יום עבודה (ודיקור, ואחריו קצת שינה).
חודשים שלא הכנתי אוכל, חוץ מכריך או סלט. רק פעם אחת הכנו יחד שקשוקה.

חברות מלחיצות אותי לעשות חיסון שפעת ואני לא ממש רוצה.. אם הן לא היו אומרות בכלל לא הייתי מעלה את זה בדעתי, מעולם לא התחסנתי. והרופא לא אמר כלום בנושא, ולא שאלתי...
בינתיים שותה המון תה עם ג'ינג'ר, והכנתי מרק כתום עם שום, בצל וכורכום. בד"כ זה עובד בחורף, ואני לא חולה מעבר לקצת צינון או כאב גרון של יום-יומיים. בלי חום וכאלה (תכלס הסיבה היחידה שאני בכלל שוקלת את החיסון זה החשש לחטוף מחלה עם חום. בד"כ זה לא מטריד אותי, אבל עם ההריון...).

גם אני כמו כולן בהתלבטויות לגבי למחוק או להשאיר.
האינסטינקט הראשוני כמובן היה למחוק הכל.
בינתיים העתקתי לוורד. ואני תוהה כמה אנרגיות יהיו לי לעבור על הדפים שלי ולמחוק פרטים שמרגישים לי חושפניים מדי. לא הייתי רוצה פשוט למחוק הכל...
וגם ככה יש לי הרגשה שאמשיך לכתוב, אלא אם כן השינוי פה יהיה כזה שיגרום לי להרגיש שלא בנוח.

וואו, איזה שיפור! כיף לשמוע @}
אני לא לוקחת ברצינות את החיסון נגד שפעת, אבל אני זו אני. כלומר, אני לא לוקחת את השפעת בכלל ברצינות, כי אף פעם לא סבלתי ממנה במיוחד. יומיים של מחלה קלה ורגועה זה לא נחשב. גם הילדים שלי כנ"ל.
אז אם את בסיסית סומכת על מערכת החיסון שלך, עזבי אותך מזה.
אם יש לך אינדיקציות שהיא חלשה/פגיעה/משהו אחר, אז תחשבי על זה.
זה השנקל שלי.

לגבי המחיקה.
אני אישית חושבת דבר כזה:
לאט ובהדרגה תמצאי ותמחקי את כל האזכורים הגיאוגרפיים, ותוכלי להשאיר (כמעט) את כל השאר בסבבה.
להשאיר את הגיאוגרפיה אבל לסנן תכנים רגשיים/אישיים - הרבה יותר קשה ומעייף ומסובך.
זה מה שאני חושבת כרגע.
בכל מקרה, דברים לא ישתנו ביום אחד

יש זמן לחשוב ולעבוד.

פרח,
איזה יופי!
מסכימה עם תמרוש לגבי הכל (שפעת, מחיקות, וחיבוק לך).

הניק שלך אנונימי... ואני בדעה של תמרוש רוש. מה שכן, לגבי חיסון שפעת: לא הייתי עושה שום חיסון במהלך הריון, יש סכנה של מומים בעובר וצרות דומות.

אני לא לוקחת את השפעת בכלל ברצינות
גם אני בד"כ לא. רק בגלל ההריון עלה לי חשש כזה (תכלס בעיקר אחרי ההלחצות של החברות. שהן עצמן האמת מתחסנות כל שנה, גם בלי קשר להריון...)

_אז אם את בסיסית סומכת על מערכת החיסון שלך, עזבי אותך מזה.
אם יש לך אינדיקציות שהיא חלשה/פגיעה/משהו אחר, אז תחשבי על זה_
ברמה הבסיסית אני סומכת עליה, בעיקר בשנים האחרונות. העניין הוא שבחודשים האחרונים אני חלשה יותר, וגם אוכלת פחות טוב לצערי... מאז שהתחיל החורף, וגם מערכת העיכול שלי משתפרת לאט לאט (עוד יש עניינים, אבל ממש לא מה שהיה קודם), אני מאוד משתדלת לאכול טוב יותר. לחזור להוריד סוכר, מעובדים, קמח לבן וכו'.

לא הייתי עושה שום חיסון במהלך הריון, יש סכנה של מומים בעובר וצרות דומות.
זה גם האינסטינקט שלי. משום מה קופות חולים ממש ממליצות לנשים בהריון להתחסן. למרות שבראש שלי זה נוגד את ההגיון...

לגבי המחיקה
לאט ובהדרגה תמצאי ותמחקי את כל האזכורים הגיאוגרפיים, ותוכלי להשאיר (כמעט) את כל השאר בסבבה.
זה מה שתכננתי.
אבל רוצה גם למחוק מהדפים שלי את המקצוע (הוא מופיע ברחבי באופן, אבל משערת שאנשים פחות יעסקו בהצלבות.. פשוט אם קוראים דף שלם ברצף אז הפרטים כן מתאספים), ועוד דברים שאולי מרגישים לי אינדיקטיביים מדי.
כמובן שאני לא חושבת שמישהו יכול לאתר אותי לפי הפרטים פה, אבל כן כרגע אם מישהי שאני מכירה תקרא את שני הדפים בשלמותם זה מרגיש לי פחות בנוח.

דווקא עם התכנים האישיים, כל עוד לא יודעים מי אני, אין לי בעיה.

ביומיים האחרונים יש לי לפעמים מעין תחושת לחץ בבטן התחתונה, ולפעמים היא גם מתקשה. זה מתגבר בשכיבה על הגב, אבל לא רק.
זה כמובן מאוד מלחיץ אותי, כמו כל דבר בהריון הזה...
קראתי אתמול שזה יכול להיות אולי צירים מדומים, וכל עוד זה לא בא במרווחים קבועים זה לא מדאיג.

נראה כמה זמן אצליח להמתין עד שארוץ לבדוק... לא כל כך רוצה ללכת כרגע על הבוקר, זה גם אומר להפסיד יוגה. ולא רוצה לרוץ למיון בסופ"ש..
נראה מה יהיה ביום ראשון (אם אצליח לחכות עד אז).

גוונים, יוצא שאני עורכת גם הודעות שלך בדפים שלי, כי התכתבנו הרבה על ענייני גיאוגרפיה.
בסדר מבחינתך? (הכוונה למחוק רק את המקומות שמזכירים בפירוש את היישוב/עיר, מנסה כמה שפחות למחוק של הדיון מסביב)

שמחה לשמוע על השיפור וההתחזקות והמרק הכתום, מקווה שזה יישאר ויתגבר.
אני התחסנת לשפעת בשני ההריונות וגם דאגתי שבנזוגי ובני יתחסנו. מעבר לסיכון ולרצון להגן על העובר, זה גם מאוד לא נעים להיות חולה בהיריון, במיוחד שגם ככה קשה לי לישון רצוף ואני מרגישה חלשה חלק מהזמן.

בסדר מבחינתך?
כן.
איך יש לכן כוח להתעסק עם המחיקות האלו?
אני מרגישה שאני לא מסוגלת בכלל להתקרב לנושא... וגם ממש אין לי זמן, מקווה שאני לא מפספסת פה משהו כי אני רואה שהרבה פה מאוד משקיעות בזה.
ופשוט למחוק את הדף בית משום מה עצוב לי (גם אם אני מעתיקה את כולו)

לגבי חיסונים בהריון, אני לא התחסנתי ובדיעבד הצטערתי שלא התחסנתי לשעלת כי הבנתי שזאת מחלה מסוכנת ואכזרית לתינוקות קטנים והיא דווקא חזרה להסתובב כל חורף (ילדתי בחורף).

איך יש לכן כוח להתעסק עם המחיקות האלו?
ישבתי על זה די מעט האמת, עשיתי חיפוש בשני הדפים שלי על מילים מסוימות שהעדפתי שלא יופעיו, ואז מחקתי אותן באופן נקודתי. במקומות ספציפיים ערכתי טיפה מסביב כדי שלא יצאו משפטים לא ברורים.
מעבר לזה באמת אין לי כוח כרגע (למרות שיש מספר דברים שאני כן רוצה למחוק, כאלה שמהתחלה לא הרגשתי אתם הכי בנוח. נראה מתי אגש לזה).

לגבי החיסון נראה לי שהחלטתי לא...
הבנתי עם עצמי שהדבר שתכלס אני חוששת ממנו זה דלקת גרון, כי אם אני חולה בחורף לרוב זה מה שאני תופסת (נראה לי, כי שנים לא הלכתי לרופא. למרות כל ההפחדות של אנשים סביבי שעם סטרפ לא מתעסקים... אני פשוט מגרגרת מי מלח, שותה ואוכלת דבש/גינגר/בצל/שום/כורכום וכאלה, וזה עובר תוך יומיים שלושה... כי לא רוצה אנטיביוטיקה).
ואז איך חיסון שפעת יעזור לי?... אני לא חושבת שהייתי חולה בשפעת בשנים האחרונות, תמיד זה קצת כאב גרון וצינון וחולשה וכאלה.

ביומיים האחרונים יש לי לפעמים מעין תחושת לחץ בבטן התחתונה, ולפעמים היא גם מתקשה.
אז ביום ראשון שלחתי הודעה לרופא שלי, והוא אמר שכדאי ללכת לבדוק שאין התקצרות של צוואר הרחם. הלכתי לקופ"ח, הרווחתי עוד פגישה עם העוברון המתוק, והכל נראה בסדר.
הרופא שם אמר שכנראה הכאבים זה בגלל שהתינוק במנח לרוחב, וזה יותר יותר לחץ. כשהוא יסתובב זה אמור להרגע.
סוף סוף נפלתי על רופא נורמלי שם, אני צריכה לכתוב לי את השם שלו ובהמשך אם ארצה רופא מהקופה אחזור אליו. לא היה משהו מיוחד, אבל נעים וענייני. לא מבינה למה לא כולם יכולים להיות ככה...
מאז פחות יש כאבים במהלך היום, רק אחה"צ - ערב מדי פעם חוזר הלחץ וההתקשות של הבטן. קצת מציק אבל נסבל בהחלט, ובגלל שאני יודעת שזה לא מסמן על בעיה זה כבר לא מלחיץ אותי. אז אני פשוט מחכה כמה רגעים וזה עובר.

מאתמול אני כבר ממש מרגישה תנועות.
עד עכשיו הרגשתי טיפ טיפה, יותר כמו ליטופים כאלה. ועכשיו כבר ממש חזק.
בלילה אפילו אפשר היה להרגיש לרגע מבחוץ, אז הערתי את בעלי שישים יד להרגיש (ב4 לפנות בוקר... הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו ...) .
הבטן כבר ממש יצאה, וכולן בעבודה אומרות מזל טוב ובשעה טובה. כבר ממש רואים אז הן אפילו לא טורחות לשאול לפני.
היא עגולה ויפהצואני לא מפסיקה ללטף אותה.

הכל יותר מורגש ומוחשי וזה מאוד מרגש.

אני גם מרגישה יותר טוב, ומצליחה כבר לתפקד הרבה יותר. כל הבוקר בעבודה, ולפעמים גם בבית קצת לארגן אוכל, כלים/כביסה וכו'.
ניקיונות מעבר אני עושה חפיף, ומבקשת מבעלי דברים ספציפיים שיעשה הוא. הבית לא ממש מבריק אבל במצב סביר, וכן מצליחים לשמור על סדר וארגון אז הלכלוך פחות מורגש...
יש ימים שאני חוזרת יותר עייפה ואז רק נחה אחה"צ.
הימים בעבודה יהפכו בקרוב לקצת יותר עמוסים, ואני מקווה שאצליח להתמודד עם זה. בינתיים אני מסתדרת עם העומס די טוב נראה לי.

בבית רוצה בקרוב להתחיל לאט לאט לעבור על ארונות ומדפים לעשות מיונים, לפנות דברים שלא צריך כדי שיהיה כמה שיותר מקום כשהוא יגיע. הבית קטן והייתי שמחה אם נצליח להישאר פה עוד איזה שנה-שנתיים לפחות , אז צריך לנצל את המרחב הכי טוב שאפשר.
מעדיפה להתחיל כמה שיותר מוקדם כדי לעשות את זה לאט ובנחת, ולא בלחץ ברגע האחרון.
חשבתי גם לקנות בסיס מיטה חדש עם ארגז מצעים, שיהיה מקום אחסון נוסף. ובלי קשר אנחנו מאוד רוצים להחליף את הספות. נראה אם נגיע להכל...

אבל הכי דחוף, לקנות מכנסיים... יש רק זוג אחד שעוד עולה עלייי נורמלי, עם גומי. אבל גם הם קצת לוחצים ומציקים.. חייבת מכנסיים וטייצים, כי המזג אוויר כבר לא מאפשר לי ללכת פשוט עם שמלות (חבל...)

הו הו, נראה שהתחיל אצלך הקינון (-: איזה יופי

כיוון שאת כאן באתר באופן טבעי, אז אני רק מזכירה שלפני שקונים בסיס מיטה חדש כדאי לחשוב על זה שאולי גם את תרצי לישון עם התינוקי שלכם ביחד ב-מיטה משפחתית (-:

אופס יש מדור שלם, מדור מיטה משפחתית, אבל לא שם דף כזה...

לפני שקונים בסיס מיטה חדש כדאי לחשוב על זה שאולי גם את תרצי לישון עם התינוקי שלכם ביחד ב-מיטה משפחתית?
כמובן קראתי הרבה וזה נמצא בראש. אני חושבת שבתור התחלה ננסה להצמיד מיטת תינוק למיטה שלנו, יש לי חשש עם תינוק שרק נולד ממש איתי על המזרן, כנראה כי זה משהו שאף פעם לא פגשתי בפועל (כן ראיתי בגילאים קצת יותר גדולים, לקראת שנה נגיד).
ולגבי ההמשך, פתרון של מזרן על הרצפה פחות מתאים לנו, אז אם נרצה שיהיה איתנו במיטה נראה לי שננסה פשוט להצמיד אותה לקיר.
מבחינת גודל, אין המון איך לשחק עם זה פה בחדר, אפשר אולי קצת יותר גדול אבל לא משמעותית, אז אני לא מתכננת לקנות כרגע מזרן חדש, רק בסיס למזרן הקיים.

ובכל מקרה, למזלו של התינוק כרגע אין בבית עוד חדר. אז לא משנה מה נחליט בסוף, הוא יהיה די קרוב אלינו

לא נראה לי שנשלח אותו לישון בסלון...

אני חושבת שבתור התחלה ננסה להצמיד מיטת תינוק למיטה שלנו,
זה מה שאנחנו עשינו עם שתיהן. ישנו ככה עם הבכורה עד גיל שנה ו-4 ועם הקטנה עד גיל שנה ו-8. בעיני זה אידאלי, מאפשר לך את כל האפשרויות מהכי צמוד (הנקה) ומכורבל ועד כל אחד במיטתו הוא עם קצת ספייס ליישר את הגוף (אבל במרחק הושטת יד לליטוף וכד')

יש משהו שנקרא "מיטונת" שנראה לי פיתרון מאוד מוצלח.

מאוד התרגשתי מה מאתמול אני כבר ממש מרגישה תנועות איזה כייף! תודה ששיתפת!

"מיטונת" נראית לי באמת טובה אבל אני תוהה מה עושים כשהאמא לא שוכבת ליד התינוק? בתחילת הלילה או כשהוא ישן במהלך היום. האם זה מספיק בטיחותי?

גוונים, השתמשתם במיטת תינוק רגילה?
יש לי שתי שאלות פרקטיות -
איך מצמידים את המיטות שלא יזוזו, ככה שלא יווצר ביניהן רווח קטן (שאפשר בטעות להכניס אליו יד למשל)?
ומבחינת הגובה - האם עשיתם איזו התאמה? כדי שמיטת התינוק לא תהיה גבוהה/נמוכה יותר מהמיטה שלכם? (האמת שגבוהה נראה לי יותר בעייתי)

ראיתי פרסומים למיטונת ועוד כמה דברים בסגנון נראה לי. זה נראה לי טוב, וגם פותר את שתי הבעיות האלה (יש להם שם איזה פיתרון של חבל שמחבר את המיטה למיטת ההורים, ונראה לי שאפשר להזמין לפי גובה רצוי) .
העניין הוא שיש לנו מיטת תינוק מדודה שלי במצב טוב, שנשמרת במחסן במיוחד עבורנו כבר כמה שנים..., אז הייתי שמחה להשתמש בה במקום לקנות משהו חדש.
אם לא יסתדר איתה כן נחפש פיתרון אחר.

אבל אני תוהה מה עושים כשהאמא לא שוכבת ליד התינוק?
כרית גדולה בתפר שבין המיטות תספיק? נראה לי שכן, לפחות בגיל הקטנצ'יק. אלא אם הוא יהיה ממש תנועתי מתוך שינה (לפי הבעיטות שהולכות לי בבטן יש מצב...).
יש רעיונות אחרים?

מאוד התרגשתי מה _מאתמול אני כבר ממש מרגישה תנועות_ איזה כייף! תודה ששיתפת!
@}

פרח יקרה איזה כייף לדבר איתך על דברים כאלו (-:

לי יש מיטחברת שבעלי הנגר בנה וזה פשוט מושלם! זה בנוי בדיוק באותו הגובה ואין טיפת רווח בין המיטות. כשאני לא שם אין שום בעית בטיחות כי מקסימום התינוק יתגלגל למיטה הזוגית.
בנוסף תמיד אפשר לחסום בעזרת שמיכה מגולגלת או כרית הנקה.

מיטת תינוק רגילה שמתחברת זה לעומת זאת סיוט. הגובה לא אותו הדבר וצריך לקמבן כל מיני דברים, אי אפשר להוריד את המעקה עד הסוף אז יש ביניכם מעקה קטן שמפריד (אנחנו הצלחנו להוריד עד שנשאר 10 סנטימטר גובה שהרגישו לי כמו חומת ברלין ומהר מאוד נפטרנו מהמיטה הזאת). אם את מורידה את המעקה לגמרה אז זה לא נוח כי מבחינה בטיחותית את חייבת שזה יהיה צמוד למיטה הזוגית אבל יש מעקה ממש גבוה מכל שאר הכיוונים שבלתי אפשרי להרים או להניח את התינוק דרכם.

בקיצור, אני מאוד ממליצה על חיבור של מיטחברת למיטה הזוגית ואז כשהם גדלים להצמיד עוד מיטה רגילה/מעבר (מיטה קטנה).

מבחינה כלכלית, לדעתי, כל האביזרים לתינוקות זה בזבוז כסף. כדי להשקיע במנשא, מיטחברת וטיולון טובים וזהו.

לא יודעת אם יש לכם מקום - אנחנו הצמדנו מיטת יחיד רגילה למיטה שלנו, כשדופן אחת צמודה לקיר.
חתכנו לה את הרגליים, שתהיה בדיוק באותו גובה כמו המיטה הזוגית. את הרווח סתמנו בספוג.
מאוד נוח לנו.

לא כל כך ברור לי - איך מניקות בלילה עם מיטונת? הרי תמיד צריך להחזיר את התינוק למיטה. איך מניקות בשכיבה?

(ליאור)

לא כל כך ברור לי - איך מניקות בלילה עם מיטונת? הרי תמיד צריך להחזיר את התינוק למיטה. איך מניקות בשכיבה?
בגיל ממש קטן אני מניקה בישיבה ואז מניחה אחרי זה במיטחברת: מצד אחד צמוד אלי (אני ישנה ממש צמוד למיטחברת) ומהצד השני אני שמה נחשוש כך שהתינוק לא נמצא בתוך מרחב אלה הוא עטוף מכל כיוון בגוף שלי ובנחשוש.
כשגדלים טיפה ואני מניקה בשכיבה אז רוב השינה היא כבר באמת על המזרון שלי והשינה במיטחברת היא בעיקר בתחילת הלילה ואם אני מתעוררת באמצע הלילה ורוצה קצת מרחב לתנועה אז מזיזה את התינוק למיטחברת.

לנו דווקא היה ממש נוח עם מיטה רגילה שחיברנו למיטה שלנו, אצלנו הדופן כן ירדה עד הסוף והגובה התאים בדיוק, אז אולי זה תלוי מיטות? חיברנו באזיקונים כך שלא יזוז.

פרח יקרה איזה כייף לדבר איתך על דברים כאלו
ממש!
מרגש!

אנחנו רצינו מתחברת, אבל דחינו קצת, כדי לראות איך הולך, ובסוף... לא היה לה מיטה משלה עד אחרי שנה וחצי.
גם אנחנו גרנו בבית ממש קטן, וניסינו לדחות את המעבר.
בהתלחה, היא ישנה איתי כאשר הנחשוש מפריד ביננו, ועוטף אותה
אחר כך הנחשוש עבר להיות מגן בינה לבין הקיר, כי היא כבר היתה יותר גדולה ואני - פחות לחוצה.
עכשיו הנחשוש במיטה שלה והיא ישנה איתי, לפעמים.
פשוט, מבחינה טכנית, אי אפשר להצמיד מיטה למיטה שלי, עד שנעבור דירה (בקרוב...).

אני חושבת שממש כיף לחשוב, ולתכנן ולשמוע ולבדוק,
אבל מציעה גם לזכור שכדאי להישאר פתוחים למציאות.
בשום סנריו, אם היו אומרים לי בהריון, שלא תהיה לאודי מיטה עד גיל שנה וחצי, לא הייתי מאמינה.
כאילו, זה נשמע הכי בסיסי,
אבל תכלס', עבד לנו יופי...

כדאי להשקיע במנשא, מיטחברת וטיולון טובים וזהו
מסכימה, ומצרפת את הנחשוש.
מכל מתנות הלידה שקיבלנו, אלו 'שהזמנו' ועדיין משמשות אותנו, בגיל שנתיים וחצי, בנאמנות:
הנחשוש (יומיומי) העגלה (יומיומי) המנשא (מידי פעם)...

אצלנו גם דלי-אמבטיה (טמי-טאב) נכנס לרשימת המתנות השימושיות עד גיל מאוחר יחסית (מהרחצה הראשונה, ועד מעל גיל שנה וחצי, ואז הפך חגיגית כביסה...).
את מרגישה יותר טוב!!!

פרח יקרה איזה כייף לדבר איתך על דברים כאלו
כל כך!! כל כך!!!!

איזה נושאים ושיתופים טובים עלו כאן, מצטרפת:)
אפשר לשכור מיטונת לכמה חודשים, לא חייבים לקנות, זה מה שעשינו עם הבכורה והיה מצוין.
כשהם קטנטנים באמת אין כל חשש שיפלו, אחרי חודשיים בערך (היא היתה מאוד זריזה בשלב ההוא, התהפכה כבר בגיל שלושה חודשים) התחלתי לשים כרית או שמיכה גדולה על המיטה שלי בערך בקו הרגליים שלה לחסום מעבר.
אחרי כמה חודשים עברנו למיטת תינוק, אצלנו אפשר היה להוריד לגמרי את הדופן אז לא היתה בעיה להצמיד אותה למיטה שלנו, זה עבד מצוין, היא היתה טיפה יותר נמוכה, אבל בפחות מסנטימטר וזה לא היה משמעותי.

איך מצמידים את המיטות שלא יזוזו, ככה שלא יווצר ביניהן רווח קטן (שאפשר בטעות להכניס אליו יד למשל)?
פשוט מצמידים:) המיטה של התינוק צמודה לקיר והמיטה שלכם נצמדת אליה. יכול להיות רווח קטן בין המזרונים בגלל הרגליים של מיטת התינוק (מה שאכן שלא קורה במיטונת או מיטחברת) אבל אני הצמדתי את המזרונים אז הרווח היה בין המזרן של התינוקת לדופן המיטה שלה בצד של הקיר, דחפתי לשם נחשוש דק או בד מגולגל וזה החזיק מצוין (מקווה שברור)

כל האביזרים לתינוקות זה בזבוז כסף. כדי להשקיע במנשא, מיטחברת וטיולון טובים וזהו.
זה נכון, אבל גם כאן כדאי להישאר פתוחים למציאות כמו שקרן כתבה.
קרן הוסיפה את הנחשוש, שבעיני הוא נחמד (ומשמש גם עד היום כמגן מהקיר, בגיל שנתיים ו-8 חודשים) אך לא הכרחי.
אני הייתי מוסיפה כרית הנקה טובה שעם הבכורה אני חושבת שלא הייתי שורדת בלעדיה.
ולגבי עגלה - לא רק טיולון אלא גם אמבטיה, אני יודעת שיש דיונים מכאן ועד הנצח לגבי עגלות בכלל ולגבי אמבטיות של עגלות בפרט ובאמת אני לא חשבתי שאשתמש כל כך הרבה באמבטיה ואפילו התלבטתי אם לקנות. בפועל הבכורה כל כך אהבה לישון שם, שכל החודשים הראשונים אלו היו השינות הטובות ביותר שלה כולל בתחילת הלילה. הפסקנו להשתמש בה רק כשהיא כבר היתה מתהפכת ומנסה לצאת (גיל חמישה חודשים בערך) אבל עד אז זה ממש הציל אותנו.
לעומת זאת הטאמי טאב אותי קצת איכזב, השתמשתי בו אבל לא הבנתי מה ההתלהבות הגדולה, לפעמים סתם גיגית היה לי נוח יותר או בגילאים פיציים פשוט להחזיק ביד ולשטוף בכיור (בתינוקת השניה, בראשונה עוד לא היה לי את הביטחון).
בקיצור - לגבי רשימות מאסט כאלה, צריך לקחת בחשבון, חלק מהדברים כדאי שיהיו מראש או שתהיה את האפשרות להשיג מיידית כשצריך אבל ממש להישאר פתוחים למציאות.
גם מנשא אגב, הבכורה גרה בו כמעט שנה. בהריון השני כשהייתי מבועתת מהמחשבה שהולכת להיות לי תינוקת ניובורן ובכורה בת שנה ותשעה חודשים שהיא תינוקת בעצמה, רק המחשבה על המנשא הרגיעה אותי. הקטנה תהיה במנשא, הידיים יהיו פנויות לגדולה. ואז הגיעה תינוקת סרבנית מנשאים, מכל סוג, מה לא ניסיתי. היא רצתה רק על הידיים... אז תכנונים לחוד ומציאות לחוד... צריך להצטייד בעיקר בגמישות מחשבתית:)

_כל האביזרים לתינוקות זה בזבוז כסף. כדי להשקיע במנשא, מיטחברת וטיולון טובים וזהו.
זה נכון, אבל גם כאן כדאי להישאר פתוחים למציאות כמו שקרן כתבה._
כן כן כן צודקות לגמרה!
כתבתי בפרץ של החלטיות את מה שעלה לי באותו הרגע (-:
גם אני משתמשת מלא בנחשוש וכמובן שיש עוד פתרונות נוחים חוץ ממיטונת, תודה לכן על השיתופים נתתן רעיונות להבא.

אני גם מרגישה שזה מאוד שונה מילד לילד. מוש היה ישן בעגלת אמבטיה ביום עד גיל 7 חודשים ועכשיו עם מושית העגלה מיותמת בחדר ואני לא מבינה למה בכלל טרחתי להעלות אותה מהמחסן. מושית ישנה בידיים/מנשא/מיטחברת או בעריסל שזה דבר מדהים בפני עצמו.
העריסל מיוצר בעבודת יד מחומרים טבעיים (עץ וכותנה) ותולים אותו מהתקרה, זה פשוט ערסל מיועד לתינוקות והיא ממש אוהבת להיות בו.

(מי שמעניין אותה העריסל יכולה לעשות חיפוש "עריסל ילדי טבע". טני לא ההצלחתי להעתיק קישור).

אז תכנונים לחוד ומציאות לחוד... צריך להצטייד בעיקר בגמישות מחשבתית:)

אני רוצה לשתף לגבי האמבטיה- עגלה בצורת אמבטיה לקטנטנים:
הבכור שלי ישן בה צמוד למזרון שלנו שהיה על הרצפה, לכן הצבתי אותה על הרצפה (אולי על שטיחון?-לא זוכרת). בזמן תנומת צהריים מתוקה אחת שמעתי פתאום טאק... וראיתי אותו על הרצפה!!! לא ברור לי עד היום איך הוא טיפס על הדופן, הוא היה בן חודשיים! כל כך שמחתי שהאמבטיה לא היתה על הגלגלים של העגלה!!!
לדעתי זה נדיר, אבל לתשומת לב! זה עלול להיות מסוכן.

בקשר לטאמי טאב:
התינוקות שלי היו מאוהבים בדלי הזה. תינוקת של שכנים ששנאה אמבטיות באופן קיצוני היתה רגועה ושמחה בו. מעבר לזה- כל הורה בוחר מה שמדבר אליו.

איזה כיף הדיון שהתפתח

לגבי המיטה, בעקבות הדיון כאן נראה לי שמה שנעשה זה להביא לפה מראש את מיטת התינוק מהמחסן, לבדוק את עניין המעקה, ואת הגובה. ואז נראה אם זה רלוונטי.
אם זה יהיה מסורבל אולי באמת נשכור מיטה מתחברת לחודשים הראשונים, כדי לבדוק מה נוח.
רוב האנשים שאני מכירה גם ככה מביאים עריסה נפרדת לחודשים הראשונים, וזה משהו שלא נראה לי שאני צריכה כי אין ממש מרחק בין הסלון לחדר שינה, אז לא צריכה אופציה לשנע אותו יותר מדי.
אז אולי באמת אדחה את קניית המיטה שלנו לאחרי הלידה. חבל כי כבר ממש רציתי

אבל תכלס זה לא דחוף (אולי רק אלך לאיקאה מראש כדי לראות את מהאופציות שחשבתי עליהן, כדי שאם אחליט שאני רוצה לא אצטרך ללכת בעצמי ואוכל פשוט לשלוח את בעלי או מישהו שיביאו דגם ספציפי).

חיברנו באזיקונים כך שלא יזוז.
רעיון טוב. זה גם משהו שאצטרך לשים לב אליו במיטה אם נקנה, אם נרצה אפשרות להתחבר אליה (שיש איזו דרך להעביר חבל או אזיקון מסביב לאיזה קרש)

פשוט מצמידים:) המיטה של התינוק צמודה לקיר והמיטה שלכם נצמדת אליה.
אם המיטה שיש לנו עכשיו אני לא בטוחה שזה יספיק, זה בסיס קליל מעץ והיא זזה די בקלות. אבל אולי אם נקנה מיטה עם ארגז היא תהיה כבדה יותר ופחות תזוז במרחב.

לגבי קניות בכלליות, האמת שתכננתי בתור התחלה לקנות ממש מינימום.
שידה לבגדים, סל קל לאוטו, עגלה חשבתי לקנות יד שניה עם אמבטיה וטיולון, ראיתי בפייסבוק שיש דברים במצב טוב בפחות מ-1000 ש"ח.

מנשא נראה לי שרק בהמשך, כדי שאוכל לבדוק מה נוח לי. זה נושא שמבלבל אותי כי יש מבחר גדול מדי.. (אולי תכתבו פה במה שהשמשתן ומה היה לכן נוח, זה יעזור לי לעתיד).
וגם לגבי כרית הנקה נראה לי שאוכל לדעת רק בהמשך (אולי יהיה לי נוח עם כריות שיש בבית, יש לנו פה די הרבה בכל מיני גדלים וצורות, זאת מחלה שלי).

מזרן פעילות חשבתי לבקש מתנה ממישהו. ועל נחשוש בכלל לא חשבתי, זה באמת נחמד. אולי גם נבקש.
אני צריכה שתהיה לי מראש רשימת מתנות לבקש מאנשים, כדי שלא יציפו אותי בשטויות שאני לא רוצה ואין לי איפה לשים...
ויש עוד חפצים שיש מאיפה לקחת ואחליט בהמשך אם אני רוצה, כמו טרמפולינה למשל (זה מרגיש לי משהו שתלוי בילד ובהתנהלות איתו. לא יודעת להחליט מראש אם אני צריכה). מה שטוב בזה, שזה בלי להוציא כסף, ואם אני לא רוצה יש לי למי להחזיר ככה שזה לא יתפוס לי סתם מקום בבית... זה אחד השיקולים המרכזיים שלי, אני אשתגע אם יהיה פה עמוס מדי.

אמבטיה אני לא יודעת אם ארצה משהו עם מתקן (כדי לא להתכופף), או שאני אשתמש בסתם גיגית. טאמי טאב זה משהו שאני מכירה תכלס רק מפה מהאתר, לא ראיתי אף פעם, אולי זאת גם אופציה.
אבל בינתיים אני לא ממהרת לקנות. מקסימום בתור התחלה אקנה גיגית כביסה ב-20 ש"ח ואולי אשנה בהמשך... (בגיגית שיש לי עכשיו יש חורים אז זה לא יעבוד).
את בן דוד שלי כבר מגיל ממש קטנצ'יק היו מושיבים במושב תינוק באמבטיה הגדולה, אולי בסוף בכלל זה מה שאעשה (כדי שלא תהיה לנו אמבטיית פלסטיק ענקית תקועה כל הזמן באמבטיה...). הייתי מקלחת אותו ככה וזה היה בסדר, אבל זה דורש להתכופף אז אולי פחות נוח באופן קבוע.

בגדים יש לי יד שניה מכמה מקורות, אז מבחינתי לא נצטרך לקנות בכלל. העניין הוא שלבעלי יש ממש קושי עם זה (עם עניין היד שנייה), אבל מקווה שהוא ישתכנע בהדרגה... אמרתי לו שנעשה שילוב, שאני אביא יד שניה והוא יקנה כמה דברים חדשים.

קצת מצחיק אבל זאת בינתיים אחת המחלוקת הכי גדולות בינינו...
הוא זורם עם הרעיון של שינה משותפת, מאוד תומך בהנקה, מבסוט שאני אשאר איתו בבית (לפחות בתקופה הראשונה, נראה מה יהיה בגילאים יותר מאוחרים, אבל עד אז תכלס גם אני לא יודעת מה ארצה). ואפילו הפתיע אותי והציע שנשתמש בחיתולים רב פעמיים (הייתי בשוק.. לא מתאים לו).

והכי כיף זה שהוא ממש מעולה בלהרגיע ולהרדים תינוקות, כל פעם שהוא מחזיק תינוקות של חברים הם תוך רגע שמים עליו ראש ברוגע חמוד כזה, גם הקופצניים שביניהם. נקווה שזה יעבוד גם עם שלנו.

אתמול הוא שאל אותי באיזה גיל מתחילים לתת להם אוכל רגיל, כי הוא כבר ממש רוצה להאכיל אותו, ובעיקר באוכל של אמא שלו (אוכל מסורתי)... הצחיק אותי עם השאלה.

אמא של מוש, העריסל נראה ממש חביב, לא ראיתי כזה אף פעם.

בזמן תנומת צהריים מתוקה אחת שמעתי פתאום טאק... וראיתי אותו על הרצפה!!! לא ברור לי עד היום איך הוא טיפס על הדופן, הוא היה בן חודשיים! כל כך שמחתי שהאמבטיה לא היתה על הגלגלים של העגלה!!!
וואי, אף פעם לא שמעתי על מקרה כזה. טוב שאת מזהירה.

כדי שלא תהיה לנו אמבטיית פלסטיק ענקית תקועה כל הזמן באמבטיה...)
מחשבה נכונה, זה ענק ומאוד מאוד תקוע... (אבל אותנו שירת נאמנה במשך שנים אז אני לא מצטערת)

מנשא נראה לי שרק בהמשך, כדי שאוכל לבדוק מה נוח לי. זה נושא שמבלבל אותי כי יש מבחר גדול מדי.. (אולי תכתבו פה במה שהשמשתן ומה היה לכן נוח, זה יעזור לי לעתיד).
צודקת לגמרי, זה דבר שאי אפשר לצפות אותו מראש.
אני השתמשתי במנשא ינקוט, שהיה מעולה לשתינו. לפני כן ניסיתי כמה וכמה מנשאי עירסול (לופי ודומיו) שחירפנו גם אותי וגם את התינוקת, לה כנראה התנוחה לא היתה טובה ולי היה חנוק והדוק מדי. הינקוט אמנם לא מגיל לידה, אלא רק מגיל חודשיים (אבל לפני כן לא רציתי בכלל, עם הבכורה) אבל בתנוחה אנכית, היה לשתינו נוח מאוד מאוד. הקטנה כמו שכתבתי קודם לא התחברה למנשאים, לצערי הרב מאוד, ניסיתי בערך את כולם. רק בגיל חצי שנה בערך זה הפך להיות אופציה למדי פעם, לכמה דקות, ואז השתמשתי בבאקו שהיה לי מאוד נוח לתפעול (דומה לארגו אם אני לא טועה, אין הרבה בארץ).

בענין האמבטיה - גם לי לא התאים משהו ענק תקוע, כמו שהזכרתי כבר, גם הבית אצלנו ממש קטן.
לנו עזרה מין כרית צפה לאמבטיה, משהו דומה לזה
https://www.shilav.co.il/infant-care/sh ... 4329833769
השתמשנו כמעט עד גיל שנה, בתוך האמבטיה הרגילה
עדיין צריך להחזיק כל הזמן, אבל זה נותן תמיכה טובה כך שפחות מכאיב לגב.

(יכול להצטרף לרשימת המתנות האופציונליות.
אצלי המתנות הכי לא שימושיות היו מובייל יקר - כי לא היתה לה בכלל מיטבה בגיל הרלוונטי, וה-מ-ו-ן שמיכות - כי תינוקת זקוקה רק לאחת. או שתיים, כדי לכבס. או שלוש, כדי להבדיל מעט בעובי. אבל שש ושבע זה ממש מיותר. בכל מיקרה היא נידבקה באיזשהו שלב לאחת. ומאז, גם היא מרטיבה בלילה במיטה, היא לרוב ממשיכה לישון מחובקת עם השמיכה (מחליפה לה בגדים, לא מצליחה לקחת את השמיכה...)

גם אני נהניתי מאוד ממנשא ינקוט
אגב, קניתי אותו יד 2 דרך באופן. בגיל שבועיים.
המוכרת המלאכית הגיעה אלינו הביתה, זוג מרוגש ומבולבל, עם תינוקת פיצקית, שלא בדיוק ידענו מה לעשות איתה.
היא הדגימה, והסבירה, ובכלל, השרתה אוירה כזו מקסימה סביב הבייבי וההורות.
אני זוכרת ומזכירה אותה לטוב
אז אם את עדיין כאן, מוכרת מקסימה @}

על טרמפולינה לא הייתי ממליצה. מאז למדתי יציבה טבעית וגיליתי שזה ממש גורם נזק ליציבת התינוק. יותר טוב לתת להם לשכב על הבטן על כל מיני משטחים ושטיחונים. אחלה מתנות ללידה.

מסכימה עם הרעיון של לקנות מעט ולגדול עם זה.
לגבי מנשא: לכי על מנשא ילקוט.
בנימה אישית, לכי על ארגו. הוא כל כך אולטימטיבי וכל כך נוח וכל כך פשוט לשימוש, ואפשר לשים אותו על הגב ועל הבטן, ולהעביר תינוק מהבטן לגב וחזרה בלי לשלוף ולפרק את הקונסטרוקציה.
בהשוואה למנשאי ילקוט אחרים, לטעמי הוא הרבה יותר נוח מהיאמו. למרות שהיאמו שלי עתיק, בטח השתנו גרסאות... ופעם ראשונה שאני שומעת על ינקוט

(אוי, זה גורם לי להרגיש זקנה...)
ממליצה בחום רב-רב-רב לבלות קצת זמן על יוטיוב בצפייה בסרטוני נשיאה על הגב. אפשר לשאת אותם על הגב מגיל חודשיים-שלושה אם החזקת הראש טובה והגודל שלהם סביר, ואותי זה הציל (עם תינוק שלא רצה לרדת ממני לדקה, וגם היה גדול וכבד). על הגב פשוט לא הרגשתי אותו.
יש הרבה דרכים ללקיחה על הגב, הכי קל לי היה פשוט ללבוש את המנשא על המותניים, מידלדל למטה, ואז להרים את התינוק מעל הראש שלי, ואז להגליש אותו בהדרגה על הגב. כשהוא מגיע לגב התחתון אני מחזיקה אותו ביד אחת ומרימה את המנשא אל הכתף ביד השניה. ממש קלי קלות.

עם הגדול שלי אהבתי מאוד את התינוקיס (יריעה אחת גדולה וארוכה) ונשבעתי בו בכל היקר לי. וגם עם פומיקי השתמשתי בו, אבל אז כבר היה לי ארגן והארגו לקח. עם מנשאי בד לוקח יותר זמן ללמוד לשים אותם על הגב, וההעברה מהגב לבטן פחות פשוטה. עם התינוק השני, שהתעקש להיות עלי כל הזמן ולהירדם על הציצי, העברה מהירה מהבטן לגב כשהוא חצי ישן היתה חיונית.

כתבתי פה איפשהו את המדריך המלא לנשיאת תינוקות, מקווה שהשם מדויק.

לגבי אמבטיה: תומכת בכל לב בפתרון הגיגית. את יכולה לשים אותה על כל משטח שהוא. אני רחצתי את שלי בגיגית על מכונת הכביסה. כשרחצתי אותו, כלומר, וזה לא קרה הרבה

לשלב מאוחר היתה לנו אמבטיית ילדים בתוך האמבטיה הגדולה (כשלא בשימוש היתה תלויה על הקיר)

גם אני לא ממליצה על טרמפולינה.
וכן ממליצה לבקשה מתנה מסאז' לאחרי הלידה, בייחוד אם יש לך כבר מישהו שאת מכירה ואוהבת, או כרטיס שי מהמסעדה הקרובה האהובה עלייך (כזכורני, בעיר מגורייך יש כמה מעולות. בזמנו חגגנו את הפרידה מישראל באחת מהן). אלה דברים שמאוד קל לאחסן

(())

אני עשויה להסתבך עם בן זוגך אבל ההמלצה שלי היא לא לקנות כלום
אנחנו לא קנינו כלום כלום מהראשונה ועד השלישית.. הכל קיבלנו, הרוב יד שנייה. אולי חוץ מארגו 'קיבלנו כמתנה והוא באמת.מנשא מושלם.
עגלה, שידה, מיטה, כרית הנקה, מזרן פעילות, בגדים,ספרים משחקים. *הכל קיבלנו מחברים.
אשכרה אני לא יכולה לחשוב על דברים שאנחנו.
הדברים האלה מתאימים ושמישים לשנים כל כך מסוימות ואחכ אנשים שמחים לפנות אותם מהבית. לטעמי חבל על הוצאת הכספים המיותרת וזיהום כדור הארץ.

אני בדרך כלל קוראת שקטה
רק לגבי הארגו - הוא מתאים מגיל ישיבה עצמאית לפי גישה אחת, ומגיל 4 או 5 חודשים (לא זוכרת) לפי הוראות היצרן.
ינקוט יש רק יד שניה. הפסיקו לייצר.
אבל יש דברים דומים. ממליצה לקרוא קצת באתר המנשא הנכון וגם באתר של טופה טופ (גישות טיפות שונות אבל הרוב משותף) ומאוד ממליצה על פגישה עם יועצת מנשאים אחרי הלידה. כמו שאת רואה פה, לכל אחת מתאים משהו קצת אחר...

מסכימה עם קרן שמש מאוחרת. ויש היום אתר אגורה למסירת דברים. גם אפשר לכתוב פשוט פה בדף ככר השוק, אולי אנשים מוסרים.

לגבי כרית הנקה: הן בדרך כלל ממולאות בכדורונים של קלקר שהופכים לאבק, אני פעם הלכתי למלא מחדש את כרית ההנקה שלי, אז הבעיה היחידה עם יד שניה היא שיכול להיות שהכרית נעשתה יותר שטוחה בגלל זה...

לגבי אמבטיות: התינוקות שלי גדלו בדירה פיצית של שני חדרים עם חדר אמבטיה מינימליסטי, ולכן קנינו אמבטיית תינוקות מתקפלת (זהה לזאת שרחצו אותי בה כשהייתי תינוקת...) שנכנסה מקופלת מאחורי הדלת.
אבל: השתמשנו בה אולי פעמיים. אולי. בהריון עם השני פשוט מסרתי אותה. כי הבכורה שלי נולדה שונאת-מים. להכניס אותה לאמבטיה כלשהי, לא בא בחשבון. הייתי נכנסת איתה לאמבטיה, יושבת כשהיא עלי, ומתחילה להזליף בעדינות מים על שתינו בתור מין משחק. והיא כל הזמן יושבת בחיקי, נשענת על ברכי המורמות, פנים מול פנים, ואני שרה לה ומשחקת איתה בעדינות.
שמנו משטח החתלה נייד שנועד להנחה על מיטת תינוק - על כל הצד של האמבטיה, והייתי פורשת עליו מראש מגבת כדי להניח אותה לפני שאצא מהאמבטיה בעצמי, עוטפת אותה במגבת ויוצאת.

אם אין אמבטיה אלא רק מקלחת, זו באמת בעיה. כשהיינו במקומות בלי אמבטיה היינו צריכים לרחוץ אותה בצוות: האיש חיכה עם מגבת, העברתי אותה אליו לעיטוף וניגוב, ואז יכולתי אני לצאת.

עוד לא הגעתי לענות על כל מה שכתבתן, אבל קראתי כמובן.

זה קצת טעון רגשית נושא היד שניה, בגלל חוסר ההסכמה מול בעלי, היה לנו ויכוח על זה שיצר משקעים לכמה ימים. אני כמובן לחלוטין מסכימה עם כל מה שאמרתן (חיסכון בכסף, בזבל לסביבה וכו..), ורוב הרהיטים פה בבית הם יד שניה ורק מדי פעם קונים משהו חדש. גם הבגדים שלי חלקם יד שניה, כאני מוצאת משהו טוב ושמתאים במידה זה תמיד מאוד משמח אותי. אבל יש פה חוסר הסכמה והיא יוצרת מתח מרגיז בינינו (כי כמו שלי חשוב הצד הזה, לו חשוב הצד שלו, שלא אכנס אליו פה).
מעדיפה לא לפרט על זה פה מעבר, רק הרגשתי צורך לציין את זה.

אני בימים יותר טובים מבחינת כוחות ואנרגיות, חזרתי לתפקד די בסדר. גם בעבודה קצת מעלה הילוך, וגם בבית.
מבחינת מצבי רוח לעומת זאת קצת יותר קשה. לא זוועה, אבל הם באים והולכים.

ביום חמישי החלטתי שאני מתחילה להשתלט לאט לאט. בהתחלה נכנסתי לקצת חרדה מהעניין, מן תחושת שיתוק ולא ידעתי מאיפה להתחיל.
בסוף הצלחתי להקים את עצמי לעבוד על שידה קטנה בחדר, למיין, לזרוק דברים ולסדר אותה.
ואחר כך עוד כמה מיונים קטנים ברחבי החדר. יש עוד עבדוה אבל אם אצליח כל פעם משהו קטל זה יהיה מעולה. השלב הבא זה ארון הבגדים.

בשבת דודה שלי המקסימה באה, הלכנו יחד למשתלה ואז היא עזרה לי לנקות את העציצים בכניסה לבית, שהיו מלאי עשבים יבשים, ולשתול פרחי חורף במקומם. על הדרך גם ניקתה קצת את הכניסה וזרקנו כל מיני דברים שהיו שם. בעלי פינה ערימה של עשבים שמחכה בצד כבר יותר מדי זמן. והחצר מרגישה נעימה הרבה יותר.
אני מחכה שהצמחים יגדלו קצת ויראו את הצבעוניות שלהם.

היה יום יעיל בהחלט, אבל סיימתי אותו מותשת לגמרי. למרות שלא שתלתי, והשתדלתי לא לעבוד קשה מדי, כאב לי כל הגוף והייתי חייבת רק לשכב. נרדמתי לשעתיים בערך, ואחרי שקמתי הצלחנו ללכת לקניון לקנות לי סוף סוף מכנסיים שיעלו עליי.
לשמחתי מצאתי גם נעליים, שזה ממש מאורע יוצא דופן שקורה פעם בכמה שנים.. זוג אחד נוחות לעבודה, וזוג של מגפיים לחורף (שזה משהו שאני כבר שנים מחפשת ולא מוצאת, הכל לא נראה לי או לא נוח לי).
חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים.

בלילה לא ישנתי טוב, בבוקר ניסיתי לקום לעבודה ופשוט לא הצלחתי ללכת. הייתי גמורה מעייפות, בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. נשארתי בבית ורק אחרי שישנתי צהריים הצלחתי לחזור לעצמי.

בערב הצלחתי להכין לעצמי אוכל. השבוע פעם ראשונה שאמא שלי לא הספיקה להכין ולהביא לי אוכל למהלך השבוע אז היתי צריכה לארגן לעצמי. עמדתי במשימה יפה, אבל גם אותה סיימתי מאוד כאובה.
הכוונה בעיקר לכאבי גב תחתון ותחושת כאב/חולשה כללית בידיים וברגליים. בעיקרון אני מרגישה שפשוט צריכה לתרגל יוגה בכל יום, אבל לרוב לא מספיקה להגיע לזה. כי אחרי העבודה אני כל כך חלשה פיזית שחייבת פשוט לשכב.

בשני כבר הלכתי לעבודה, וכך ממשיך השבוע. אחה"צ אני מצליחה מעט מאוד בבית, אבל כן את הדברים הבסיסיים. סה"כ אוכלת סביר (לרוב..), הבית במצב טוב. בערב אני מצליחה להתקדם קצת בסריגה של השמיכה אחרי שבועיים שלא סרגתי.

המצב רוח לעומת זאת קצת משתגע לפעמים. פעמיים בערב היתה לי מן תחושה כמו של התקף חרדה קטן, תחושה שקצת קשה לנשום (אבל לא הגיע לממש קוצר נשימה), ומן גירוד או תחושה לא נעימה בכל בגוף.
ידעתי שזה הורמונלי וזה עזר לי לא להיכנס להיסטריה, אבל היה לי קשה לצאת מזה. בעלי ישב איתי והצליח לאט לאט להסיח את דעתי וזה קצת נרגע.
יש רגעים שהכל טוב, ויש כאלה שאני מרגישה שקצת קשה לי. אתמול בלילה לפני השינה עצב ובכיתי קצת.

והבוקר התעוררתי מחלום שבו מישהי מהעבודה (שאני מאוד לא מעריכה ולא מחבבת, לשמחתי אין לי יותר מדי קשר אליה אבל אתמול דיברנו עליה באיזה הקשר אז כנראה היא נכנסה לי לראש), אמרה משהו לגבי טיפולים, שלדעתה יש נשים שלוקחות את זה מוגזם או משהו בסגנון. ואני שמעתי והלב שלי כעס ובהתחלה הצלחתי לסגור את הפה ואחרי רגע התפרצתי עליה בצעקות.
שהיא מדברת שטויות, ואיך אפשר להגיד את זה על נשים שמתאמצות כל כך ועוברות כל כך הרבה קושי וסבל, שכואב להן הגוף והנפש.
ואז היא אמרה משהו שהיא עברה את זה ולא היה כזה נורא, ואני צעקתי שזה לא אומר שאצל כולן זה ככה ואיך אפשר לזלזל בקושי במישהי אחרת עברה.
ועוד ועוד... לא זוכרת את הניסוחים המדויקים אבל צעקתי די הרבה... והיה לי מאוד חשוב שכולן מסביב ישמעו וידעו.
(מיותר לציין שבמציאות מעולם לא דיברתי ובטח לא אדבר איתה על הנושא).
והתעוררתי עם קצת לחץ בגוף, ומיד שמתי יד על הבטן וניסיתי לנשום עמוק כדי להרפות אותה שלא ימחץ העובר... ואחרי כמה שניות הוא התחיל לבעוט חזק ונרגעתי.
ואמרתי לו סליחה שאני ככה כועסת ובוכה, ושכל הקושי הזה היה שווה ואני כל כל מחכה לו.

זאת כבר פעם שניה או שלישית השבוע שעניין הטיפולים עולה לי. וכנראה שעם כל האושר על ההריון הזה, הקושי של כל השנים הקודמות עדיין יושב עליי איפשהו ואני צריכה לעכל ולעבד ולהתמודד איתו.
וכמובן שיש גם פחד מהעתיד, שאני משתדלת לא לחשוב עליו אבל הוא קיים שם.

יום ההולדת מתקרב.
אולי גם הוא מביא איתו קצת קושי, כמו כל שנה.
מקווה שאעבור אותו בטוב.

בוקר טוב @} ....

פרח מקסימה, כל כך כיף לקרוא אותך @
אין לי הרבה מה להגיד חוצמזה שממש כיף לי לשמוע, ולהקשיב, ולהנהן. לגבי הכל. באמת.

משהו קטן שצד את עיני: יוגה כל יום זה באמת רעיון מעולה. אבל לא כל כך ישים. תנסי להגיד לעצמך: פעמיים בשבוע. ביום קבוע. נניח, שני וחמישי, אם מסתדר לך. ואם לא - משלימים מיד ביום שלמחרת.
לי זה עוזר תכלס', להגיע ליוגה. בסופו של דבר. אם אני אומרת לעצמי שאתרגל כל יום - אני כאילו דורשת יותר אבל בפועל עושה פחות.
ולגבי תחושת החרדה בגוף, משהו קטן שעזר לי: לשכב על המזרון של היוגה (לא על המיטה. זו שכיבה אחרת, ובחוויה שלי מסר אחר לגוף. חוצמזה שהגוף כבר מכיר את המזרון מההרפיה של סוף שיעור אז זה עוזר לו...) להתכסות בשמיכה שנעימה לך (אני התכסיתי בשמיכה קצת יותר כבדה ממה שאני רגילה, זה נותן תחושה של עיטוף ונוכחות של הגוף, צעד לכיוון של שמיכת כובד...) אני החשכתי את החדר ונעזרתי באטמי אוזניים, כי אנחנו גרים במקום רועש וסמוך לכביש, ואני צריכה שקט. יידעתי את הנבזוג, כיביתי ת'טלפון ונעלתי את הבית. בעבר, העדפתי שהאיש כן יהיה לידי/נוכח, אך לא בשיח, כי זה חיזק בי את תחושת הבטחון.
ואז, סוג של הרפיה/מדיציה: פשוט לעבור על הגוף, וללטף אותו. במבט, בכוונה, במחשבה, באהבה.
בשבילי, התוספת של הריצפה+מזרון, החושך, השקט והשמיכה הכבדה, הביאה הרבה רווחה, בהשוואה לניסיון דומה על המיטה.
ייכתן שזו גם הכוונה: אני ניכנסת כעת להרפיה.

בכל אופן, לי זה עזר להזרים חמצן לגוף ולהרגיע את הגירוד בגוף... אולי תקבלי מזה רעיון למשהו שיוכל לעזור גם לך?

אגב, אני זוכרת שבהריון היה לי קשה קצת לשכב על הגב, אז שכבתי על הצד/על הגב בברכיים מקופלות.
וכל יום נחתי מיד שחזרתי מהעבודה. זה היה לי ממש מאסט

שולחת לך

.
כבר אמרתי שכיף לקרוא אותך?

מהניסיון שלי (התמודדות פיזית לא קלה): גיליתי שימים שבהם הייתי "עייפה מכדי לתרגל" בנו את הימים המותשים והקורסים הבאים. ולעומת זאת, תירגול יום יום פשוט הרים אותי והחזיר אותי לתיפקוד.

לכן, יש לי שתי המלצות שאני מקווה שיעזרו:

לעשות תירגול קטן . פיצי. חמש דקות. ביוגה נשית למדנו "ברכת השמש" מקוצרת ועדינה במיוחד להריוניות, אם את יודעת תירגול כזה בעל פה אז פעם-פעמיים-שלוש ברצף וגמרנו. אם לא, אולי שווה לך ללמוד ממורה ליוגה נשית ואז לתרגל בבית. אני כמובן ממליצה על צ'י קונג, הרבה יותר עדין ורך. למשל התירגול הזה שהוא פחות משלוש דקות: https://www.youtube.com/watch?v=cAEUxT3 ... NOLNbSdj4S וכמובן אפשר לחפש בעברית בערוץ של המורה שלי אלי

פה יש כמה תירגולים מאוד קצרים: https://www.youtube.com/watch?v=yM-XiNY ... j63pjFJXB5
ופה הערוץ של אלי: https://www.youtube.com/channel/UCKQkxF ... RIieJW03yg

הדבר הטוב הוא שיוטיוב כותב לך מראש כמה דקות הסרטון... תנסי בתור התחלה רק את הקצרים. וכמובן, תעשי רק כמיטב יכולתך (אם אלי מתקפל עד הרצפה זה לא אומר שגם את. את מתכופפת רק עד איפה שנוח לך).

לתרגל כל יום, בבוקר. בסוף היום את כבר הרוסה, אבל תירגול בבוקר ברגע שאת קמה ייתן לך כוחות לכל היום. וכל יום. זה מה שבונה לך את התיפקוד מחדש. יום יום.

בלת״ק חלקי.
לגבי מנשא, יש היום ארגו מגיל אפס עד שלושים קילו. יואב שלי לא אהב, אבל את השכנים הוא הציל.

מכל ההמלצות, המלצה שתהיה רלוונטית בהמשך אבל מזה חשובה (וחבל שלא הקשבתי לבשמת בזמנו!), הדרכת הנקה. עם עלמה לא עשיתי והייתי קלולסית ברמות, עם יואב עשיתי וזה הציל את ההנקה.

קחי בחשבון שלנו, בעלות השחלות הפוליציסטיות, עלולה להיות בעייה בכמות החלב. צריך להיערך לזה. אם תרצי לשמוע עוד, דברי איתי כשנתקרב למועד

כי מכל הגאדג׳טים, הנקה היא הגאדג׳ט הכי יעיל לגידול תינוקות לדעתי.

פעם ראשונה בדף,
המון המון אהבה וחיזוקים לפרח בית, את מעוררת השראה |l|
תודה שאת חולקת פה רשמים מהמסע שלך

וחייבת להצטרף פה למיכל, הנקה מונעת, או מקטינה משמעותית את הסיכוי לכל כך הרבה סיבוכים, כך שהיא אחד הכלים היעלים ביותר בהורות לגילאים הצעירים.

אוף אני שוב לא מצליחה לישון... לילה שלישי ברציפות.
גם ביומיים הקודמים התעוררתי בסביבות 4 וחצי, ולא נרדמתי שוב עד 6 בערך. בגלל שהיה סופ"ש השלמתי עוד קצת שינה בבוקר, אבל היום לא יודעת מה אעשה...
חשבתי שאולי אני מתעוררת בגלל הגשם, או בגלל שאכלתי לא משהו במהחך היום אז הבטן כבדה.
אז אתמול הקפדתי מאוד עם האוכל, רק דברים קלילים, בלי הרבה מתוק (כל היום רק כפית מייפל, כפית דבש וכפית ריבה בלי תוספת סוכר), והלילה אין גשם. ובכל זאת התעוררתי.
לא היה רעש, לא חלום, לא קר, לא פיפי.
סתם התעוררתי ולא מצליחה להרדם.

ביום שישי היינו בסקירת מערכות. הכל נראה תקין והעובר חמוד במיוחד.
הוא זז ממש הרבה והרופא קצת השתגע כי זה הקשה עליו לתפוס דברים מסוימים. בשלב מסויים ניסיתי לנשום עמוק כדי שיירגע קצת. בסוף הוא הצליח לראות כל מה שחיפש.

כבר מרגישה המון תנועות, ופעמיים גם בעלי הצליח להרגיש מחוץ לבטן. היה מלהיב מאוד.

בסך הכל אני בטוב,
מצליחה כל יום לסרוג ריבוע נוסף לשמיכה.
אתמול סידרנו את ארון הבגדים. הוצאנו כמויות שלא ברור לי איפה הכל הצליח להיכנס עד עכשיו.. בארון שלי סידרתי למטה את החורף שיעלה עליי עכשיו, ומה שנראה לי לא מתאים לבטן הגדלה עלה למעלה מאחורה עד לחורף הבא. היו דברים שלא הייתי בטוחה לגביהם אז השארתי למטה ונראה איך הבטן שלי מתמודדת איתם בהמשך.

קצת חוזרים לי הכאבי גב של הפריצת דיסק. היו לי בשנתיים הקודמות, כל פעם לכמה שבועות ועברו. עכשיו בגלל ההריון זה יותר מטריד אותי, בגלל המשקל והלחץ על האיזור.
אנסה למשוך את עצמי לפיזיותרפיה (ממש אין לי כוח...) שיתנו לי תרגילים ספציפיים. יש לי המלצה למישהי ספציפית אבל היא די רחוקה.. אולי אלך בשבוע הבא.

השבוע אמא שלי הביאה לי אוכל, אז נראה לי שיהיה טוב יותר מבחינת התזונה, אחרי ששבוע שעבר היה לא משהו...

יוגה כל יום זה באמת רעיון מעולה. אבל לא כל כך ישים.

לעשות תירגול קטן . פיצי. חמש דקות.
לתרגל כל יום, בבוקר. בסוף היום את כבר הרוסה

זאת באמת הייתה הכוונה שלי, 5-10 דקות תרגול ביום, לא משהו ארוך (אלא אם כן זה מרגיש מתאים).
אבל לא מצליחה לקום בשביל זה מוקדם יותר בבוקר, וכרגע מתי שאני קמה לא מספיק אפילו להתארגנות (כל יום יוצאת 10 דקות אחרי מה שתכננתי ונתקעת בפקקים ומאחרת לעבודה ומשלימה שעות בסוף היום...).

אני יודעת פחות או יותר. מה אני רוצה לתרגל, תרגילים מסוימים מהיוגה להריון שאני מרגישה שטובים לי , באמת פשוטים ולא קשים מדי. קצת להאריך את הגב, להגמיש הרגליים ולפתוח את בית החזה.

קרן שמש, לגבי ההצעה שלך לשכב על המזרון של היוגה זה נשמע לי שיעשה לי טוב, הרבה פעמים יש לי הרגשה שאני צריכה לשכב על משהו קשיח.
העניין הוא, שזה משהו שמשום מה אני נמנעת ממנו.. אין לי כוח להכופף או שהריצפה מלוכלכת (אנחנו לא מנקים אותה מספיק.. וזה ביץ קרקרנ עם חצר אז ממש מתלכלך. כבר די החלטנו לקנות שואב רובוטי, אולי יקרה בקרוב)

בכל מקרה, אנסה סוג של מדיטציה בפעם הבאה שארגיש ככה (למזלי זה לא חזר במהלך השבוע), מקווה שאצליח. יש סיכוי שיהיה לי מאוד קשה להתנתק, פעם קודמת מה שעזר לי היה דווקא הסחת דעת.

אני זוכרת שבהריון היה לי קשה קצת לשכב על הגב, אז שכבתי על הצד/על הגב בברכיים מקופלות.
כשאני שוכבת אני זזה די הרבה, על הגב, עם הגבהה לרגליים, על הצד, על הצד השני. קשה לי להישאר בתנוחה לאורך זמן.

וכל יום נחתי מיד שחזרתי מהעבודה. זה היה לי ממש מאסט
לרוב אני נכנסת לשכב במיטה, אבל לא ישנה. בגלח שהשינה בליחה גרועה כל כך, אני חוששת מאוד ששנת צהריים תשבש אותי עוד יותר. אם זה יום שאני נמצאת בבית בבוקר אני לפעמים ישנה קצת בסביבות 1, אבל יותר מאוחר זה בעייתי.

הדרכת הנקה. עם עלמה לא עשיתי והייתי קלולסית ברמות, עם יואב עשיתי וזה הציל את ההנקה.
אני זוכרת את ההתכתבות שלך עם בשמת לפני הלידה של יואב, זה משהו שממש יושב לי בראש מאז, להכין לי מראש טלפון של מישהי מהאיזור.
לפעמים אני קצת חוששת מזה, שיהיו קשיים בהנקה. למרות שעם איך שהשדיים גדולים ונפוחים נראה לי הזוי שבסוף לא ייצא מהם חלב...
אולי באמת אשאל אותך עוד קצת לקראת הלידה.

מכל הגאדג׳טים, הנקה היא הגאדג׳ט הכי יעיל לגידול תינוקות לדעתי.

פלונית אחרת, תודה.

שבוע טוב @}

_זאת באמת הייתה הכוונה שלי, 5-10 דקות תרגול ביום, לא משהו ארוך (אלא אם כן זה מרגיש מתאים).
אבל לא מצליחה לקום בשביל זה מוקדם יותר בבוקר_
אהה!
אז זה מתאים לך רק בשישי שבת (אלא אם כן את עובדת ששה ימים בשבוע, ואז מתאים רק בשבת בבוקר...).

האם יש לך אפשרות לקחת שלוש דקות כשאת מגיעה לעבודה או מתישהו בשעה הראשונה בעבודה, לעשות תרגיל ממש קטן וצנוע שאפשר לעשות בכל מקום, גם ובמיוחד ליד ילדים, ונראה ממש כלום אבל בכל זאת עובד על כל הגוף?
אם כן תנסי את זה (פחות מארבע דקות):
https://www.youtube.com/watch?v=ndRaMxflc9Q

וכשאת חוזרת הביתה הרוסה, תנסי את זה (-: :
https://www.youtube.com/watch?v=xtYxp0h8xL4
(7 דקות. תצפי לפני שאת מנסה בפעם הראשונה, שתביני מה יש פה D-: - ושוב, זה עובד! את חושבת שאת לא עושה כלום אבל זה תירגול, שעובד!).

הייתי אצל האורתופד.
תכלס הלכתי נטו כדי לקבל הפניה לפיזיותרפיה.
ידעתי שלא יהיה לו משהו יוצא דופן לבדוק או להגיד, אז לא ממש היה אכפת לי מכל המסביב.
ועדיין הרגשתי שאני זזה בחוסר נוחות בכיסא כל ה5 דקות שהייתי שם. מהגישה הכל כך כל כך פטרנליסטית שלו, שזה לא יאומן...
הדברים אפילו לא נאמרו בזלזול או בנימה מגעילה, אלא די בפשטות. אבל כולם הרגישו לי פשוט לא במקום.
לרגע התחלתי כמעט להעלב ואולי אפילו היו כמה דמעות שניסו לעלות (אני גמורה מעייפות וזה מאוד משפיע), אבל החזקתי את עצמי ועברתי את זה יפה בלי יותר מדי רגשנות.
יצאתי עם ההפניה שרציתי.

אז מה היה שם?
אמרתי לו שכבר כמה פעמים חזרו לי הכאבים בגב התחתון שמקרינים לרגל. שהרופא אמר שזה נשמע כמו פריצת דיסק. כל פעם זה הגיע לכמה שבועות ואז עבר וחזר רק אחרי שנה, ולכן לא טיפלתי בזה בסוף. ועכשיו עם ההריון אני חוששת שזה יתגבר יותר.

הוא צחקק ואמר בציניות, שחיכיתי עד ההריון כדי שלא יוכלו לעשות הדמיה.
האמת שעל זה ספציפית בכלל לא חשבתי, כי הרופא הקודם ממש הדגיש שאין לדעתו צורך ללכת לסיטי כי זה לא ישנה כלום.. ובכל מקרה בשלב הזה הוא היה ממליץ רק על פיזיותרפיה.

אמרתי לו את זה בקצרה והמשכנו הלאה.

הוא בדק אותי לרבע שניה, להתכופף קדימה ואחורה, ראה שאני לא צועקת מכאב, ואמר שנראה שזה לא קטסטקרופה.
אמרתי שאני יודעת. אמרתי מראש שהכאב לא מאוד חזק... בא והולך בגלים. והאמת שהיום בכלל לא כאב לי, אבל אתמול ושלשלום כן.

ואז אמר פשוט כך:
"כשאת מקבלת זריקה אפידורלית בלידה (מסתבר שלא צריך להגיד "אם", כי אין נשים שיולדות לידה טבעית...) אז להוסיף קורטיזול".
כנראה ראה את הפרצוף שלי, אז הוסיף "זאת לידה ראשונה?"
"כן"
וענה בטון הכי פטרנליסטי שקיים "אז כדאי לקבל זריקה אפידורלית" (כלומר - למקרה שלא ידעת..)

וכך בכמה מילים החליט לו שאני לא אלד לידה טבעית בלי שזה נראה לו משנה בכלל...

עצרתי את עצמי מלענות, כי מה אכפת לי ממנו בכלל.
ובסוף רק שאלתי אם הוא מתכוון לכדאי אפידורל בכלליות , או בגלל הכאבי גב.
אמר שבגלל החשד לפריצת דיסק.

התבאסתי מאוד לרגע (בשלב הזה ניסו לעלות הדמעות), אבל אז אמרתי לעצמי (וכמובן שלא לו...), שהרי זה לא שהאפידורל ישנה משהו, כלומר ימנע נזק או החמרה בפריצת דיסק. אלא רק יכול להקל על הכאב.
אז אשמור לעצמי בראש, שאם הכאבי גב יתגברו בחודשים הקרובים אולי אשקול אפידורל.
אבל אם יישארו ברמה כזאת, או שהפיזיותרפיה תעזור והם יפחתו, אז זה לא רלוונטי מבחינתי (כלומר, לא יותר מאשר בסיטואציה רגילה, שבה אולי בסוף כן ארצה אפידורל, אבל לא בגלל מה שהאורתופד אמר...).

אז הוא נתן את ההפניה ואמר "יש פיזיותרפיה במרפאה הזאת והזאת, תלכי למזכירה במשרד והיא תסדר לך את זה"
משפט מוזר שלא משאיר לי שום מקום להחליט על עצמי, כי אם כבר אלך דרך הקופה זה יהיה במכון אחר שיותר נגיש לי ביום יום. ובכלל תכננתי ללכת למכון הסדר כי קיבלתי המלצה למישהי ספציפית.

הוא סיים בזה שאחרי הלידה, לא מיד אלא חודש אח"כ, כשכבר אתאפס על עצמי, לבוא אליו שוב ונראה איך נמשיך (לא מתחייבת על הניסוח, אבל זה רוח הדברים).

ואני חשבתי לעצמי שאין סיכוי שאני חוזרת אליו (אלא אם אצטרך עוד הפניה או משהו, לזה הוא לא מפריע לי), ובכלל שאני מקווה שהפיזיותרפיה תעזור ואני לא אצטרך אותו יותר.

חייכתי והלכתי לאוטו, בלי לעבור דרך המזכירה.

איש מוזר.

בשמת תודה על הקישורים.

את חושבת שאת לא עושה כלום אבל זה תירגול, שעובד!
מוזר לי הקונספט הזה, של תרגילים שמרגישים כאילו שלא עושים כלום. קשה לי להביא את עצמי להשקיע בזה זמן...
את מרגישה את ההשפעה מיד, או רק אחרי כמה פעמים שאת מתרגלת? (כלומר בפעמים הראשונות שהתחלת לתרגל ).

הסרטון על הכפות ידיים נראה לי מצחיק

אנסה בכל זאת ואראה איך אני מרגישה איתו.

לשני עוד לא הספקתי להקשיב, רק ראיתי חצי דקה כדי להבין את הרעיון. באמת נראה כמו לעשות כלום

שוב הייתי ערה בלילה ובקושי קמתי לעבודה.. כל היום הרגשתי כמו זומבי (למרות שאמרו לי שאני דווקא נראית אנרגטית).
בצהריים הצלחתי לישון שעה, ומזל שהיה את התור כי זה הכריח אותי להקים את עצמי. זה היה מאוד קשה.
מקווה שהלילה יעבור נורמלי.
ומחר קבעתי דיקור, מקווה שזה יעזור גם.
קשה לי עם התשישות הזאת.

תודה פרח. בזכותך אני מרגישה נורמלית (-:

לב, חשבתי עלייך כשהייתי אצלו וכשכתבתי פה. שבטח עברת את זה כל כך הרבה פעמים...

מכירה אישה שעברה פריצת דיסק, שלפניה היו לה לידות טבעיות ללא אפידורל. אני לא זוכרת מה היא עשתה בסוף בלידה שאחרי פריצת הדיסק, אבל זוכרת שהיא עשתה בירור יסודי מאוד בעניין. כלומר, שהיו שיקולים לכאן ולכאן ושהיה מה לברר.. לא בטוח שמה שרלבנטי לה רלבנטי לך.

כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אכן כן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (-:

בממוצע גס, נדמה לי שאורטופדיה היא המקצוע הרפואי עם יכולות התקשורת הנמוכות ביותר.
לא שבמקצועות רפואה אחרים נדיר למצוא רופאים לא תקשורתיים, אבל נדיר כל כך לפגוש אורטופד כן תקשורתי.. )-: )-: )-:

קשה לי להביא את עצמי להשקיע בזה זמן...
אבל זה רק שלוש דקות! או שבע דקות! מה איכפת לך? אין לך מה להפסיד.
תרגיל האצבעות - הרגשתי מייד. לא זוכרת באיזו רמה הרגשתי בפעם הראשונה, אבל זה כאילו החייה לי את הגוף, החזיר לי את עצמי. אבל באמת כל אחת שונה, אני ממש לא יודעת איך את תחווי את זה. התרגיל עובד מהשנייה הראשונה, את זה אני יכולה להגיד לך. אם מרגישים את זה? זה כבר תלוי מאוד בך ואני לא מכירה אותך בכלל.
הסיבה שאני מציעה לך היא מפני שהתרגיל קל מאוד, בטיחותי בהריון, קצרצר, אפשר לעשות בכל מקום מול הנייד כי זה ביוטיוב, לא דורש שום ציוד, שום כלום, אפשר לעשות ליד ילדים (ולהזמין אותם להצטרף כי זה מצחיק וכיף), בקיצור: גם עובד וגם פיצי.

הסרטון על הכפות ידיים נראה לי מצחיק

אחלה. זה כשאת חוזרת הביתה, ונשכבת לנוח? תנוחי עם הסרטון ועם ההנחיות. אני למדתי את הידיים על העיניים בשם "כיפוי" (מלשון כף יד) עוד אצל סימה מיכאלי כתרגיל לעיניים ולכל הגוף, ואחר כך בשיטת פאולה. עוד תרגיל שאת חושבת שאת לא עושה כלום, בעוד שהתרגיל עובד לך נפלא על הגוף. הגירסה של אלי מכוונת אפילו במיוחד להריוניות (לא זוכרת אם ספציפית בסרטון הזה או בסרטון אחר).

לב, חשבתי עלייך כשהייתי אצלו וכשכתבתי פה
גם אני ישר חשבתי עלייך, לב שומע, כשקראתי את תיאור הביקור של פרח בית... איך אפשר שלא...

האורטופד התקשורתי היחיד שהכרתי היה אורטופד ילדים (הוא כבר בפנסיה). אבל הוא מהמשפחה, זה לא שהיינו צריכים אורטופד ילדים (והוא בודק לכל התינוקות במשפחה את מפרק הירך בגיל 6 שבועות או משהו כזה... איזו הקלה. היתה חוויה חביבה מאוד).

אוי האורטופד שאמר לי שיש לי אולפוס (קשת גבוהה מדי בכף הרגל) ושלח אותי לכמה שנים של מדרסים... ואז הגעתי להדס שבדקה איך אני עומדת על כפות הרגליים ואמרה: אין לך שום בעיה מבנית ואת לא צריכה מדרסים. אנחנו נלמד אותך לדרוך נכון על כף הרגל... (כבר שכחתי את שנות המדרסים עד הרגע).
ואוי האורטופד שבאתי אליו עם דלקת חריפה בברך כתוצאה מזיהום בעקבות פציעה (פתחתי את הברך בנפילה קשה). מעך, סובב, מעך, הכאיב, ואמר שהכל בסדר. אז למה חודשיים כאבי תופת ואני לא יכולה לדרוך על הרגל? לא יודע, אין שום בעיה (אתה רופא? לא עולה בדעתך שלפציינטית יש אולי דלקת???).
ואלה רק שתי חוויות קטנות...
דווקא הפיזיותרפיה זכורה לי כחוויה חיובית. למדתי המון דברים טובים שמלווים אותי עד היום. היה שווה, ההפניה לפיזיותרפיה.

לא היה רעש, לא חלום, לא קר, לא פיפי.
פשוט הריון

אחת החוויות הכי זכורות לי מההריון הראשון זה שעות של שכיבה במיטה ערה בניסיונות להירדם (פלוס אי נוחות הולכת וגדלה ככל שעובר הזמן וחוסר יכולת למצוא תנוחה נוחה) וחירפון טוטאלי מהרעיון שאני עייפה כל כך אבל לא מצליחה להירדם...

מאוד אהבתי את החלום שלך שבו צעקת על הפוסטמה מהעבודה.
נשמע מאוד מנקז ומשחרר.
ולעניין האורתופד, נו

I won't say a word
נשמע שהיית במקום ממש טוב של לסנן וכמעט לנפנף אותו. עשית לו חצי דה-דוקטוריזציה.

הרופא הקודם ממש הדגיש שאין לדעתו צורך ללכת לסיטי כי זה לא ישנה כלום..
בדיוק.
בדיקות אבחנתיות חודרניות עושים כדי שיעזרו לקבלת החלטה קלינית.
אפשר לשאול את עצמך לפני כל בדיקה: אם היא תראה X, מה אני אעשה? ואם היא תראה Y מה אני אעשה? האם זה ישנה את ההמלצות או ההתנהלות שלי?
אם לא - אין שום סיבה לעשות.

סך הכל אני מרגישה טוב, מתפקדת די יפה, מצליחים לפגוש משפחה וחברים (מיליון תוכניות לחנוכה). לרוב גם ללכת לעבודה.
הבית במצב טוב (יש עוד משימות, אבל מה שהכי הפריע לי די סיימתי, נשאר בעיקר לסדר את ארונות המטבח).
המצב רוח סבבה יחסית.

רק העיכול עוד לא לגמרי נורמלי,

ועניין השינה גומר אותי... אני כל הזמן מותשת ורק מחכה לישון, ואז בלילה לא ישנה כמעט וזה חוזר על עצמו... מנסה נשימות, מנגינות, לחיצות. כלום לא עוזר...

אחת החוויות הכי זכורות לי מההריון הראשון זה שעות של שכיבה במיטה ערה בניסיונות להירדם (פלוס אי נוחות הולכת וגדלה ככל שעובר הזמן וחוסר יכולת למצוא תנוחה נוחה) וחירפון טוטאלי מהרעיון שאני עייפה כל כך אבל לא מצליחה להירדם...
גוונים, לגמרי זה. ממש משגע את המוח.
דווקא בינתיים יחסי. נוח לי בשכיבה, עם שינוי תנוחה מדי פעם. אבל זהלא עוזר להרדם.
וגם לפיציק יש קטע להתעורר איתי ב4 בבוקר ולהתחיל סדרת בעיטות. אלה השעות האהובות עליו...

אני למדתי את הידיים על העיניים בשם "כיפוי" (מלשון כף יד) עוד אצל סימה מיכאלי כתרגיל לעיניים ולכל הגוף
כיפוי של העיניים אני מכירה, מסדנת ראייה שעשיתי בעבר (עם מאיר שניידר). יש תקופות שאני עושה את זה. מסוג הדברים שאני נזכרת בהם מדי פעם...

אני כל יום אומרת שאנסה את התרגילים ששלחת וזה עוד לא קרה. אני צריכה לשבת פעם אחת עם הסרטון כדי להבין מה קורה שם ועוד לא הגעתי לזה. אולי בחנוכה אתפנה לזה קצת.

אני גם צריכה לקבוע פיזיותרפיה ועוד לא הגעתי לזה, כי הכאבים די נרגעו אז כרגיל אני שוכחת מהם. מדי פעם הגב קצת מציק, אבל לא כאב מגביל. בכל מקרה נראה לי חשוב שאלך כדי שזה לא יחמיר (לפעמים גם יש לי כאבים בברך באותה הרגל ואני משערת שזה קשור, משהו ביציבה כנראה לא מוצלח).

מה שכן, הצלחתי פעמיים לעשות יוגה בבית. היה מעולה והלוואי ואצליח כל יום.
פעם אחת 40 דקות בסופ"ש, ופעם אחת קצר יותר בבוקר (כי גם ככה לא הצלחתי לישון..).

מאוד עזר לזה - בעלי הפתיע וחזר יום אחד עם שואב רובוטי. התלהב ממנו עד מאוד ומאז הוא כל היום שואב (אני אפילו לא טרחתי להבין איך מפעילים אותו עדיין).
זה ממש נחמד כי כרגע הוא האחראי הבלעדי לנקיון הריצפה, כל יומיים מרים את כל הבית ומפעיל את השואב, והריצפה תמיד נקייה.
אתמול נפלו לי כמה גרגרי אורז יבשים, והוא השתגע ומיהר לנקות, כי "בדיוק היום הפעלתי את השואב"

אז בקלות אני יכולה לפרוש מזרן ולתרגל כמתחשק ולא מלוכלך לי.
אני גם מפעילה לפני את החימום ואז לא קר לי.

השמענו לפיציק שירים, בהתחלה הגיב מעט, ואז במנגינה הזאת
https://youtu.be/orL-w2QBiN8
התחיל ממש להשתגע ולבעוט בלי הפסקה.
בעלי התלהב וניסה עוד כל מיני מנגינות (הוא מגיב להן יותר מאשר לשירים עם מילים), בחלקן הוא הגיב ובחלקן פחות, ואז חזרנו לרועה הבודד והוא שוב השתגע.
היה מבדר, רק שבשלב מסויים התחילו קצת להכאיב לי כל הבעיטות.
היה נחמד ביותר להבין שהוא בהחלט שומע ואפילו יש לו טעם מוזיקלי משלו.

בכלל כבר מרגישים יותר את זה שהוא נמצא איתנו, הוא מאוד נוכח (לא מפסיק לזוז, כבר אמרתי?..), וכבר ממש קשה לחכות לפגוש אותו.

התעוררתי מחלום בלהות.

מתחילת החלום היה בלבול בין חלום למציאות. זה מה שהפך אותו מפחיד כל כך.

בחלום התחיל דימום. גם בחלום חלמתי את זה ואז התעוררתי והלכתי לשירותים וראיתי שאכן יש. נבהלתי.
הדימום לא היה מאוד חזק, בהתחלה רק הפרשות ואז דם אדום. אבל כמות קטנה בכל פעם.
אחרי פעם פעמיים שהלכתי וראיתי שזה לא מפסיק החלטתי שאני רוצה לבדוק את זה.
פתאום היה שם איזה רופא (בשירותים בבית הקודם של ההורים שלי.. לא ברור..), שישב מול המחשב שלו ובקושי התייחס אליי, אבל כשביקשתי לבדוק אמר שאין צורך וזה בטח רק כמו הקריש דם הזה שהיה לי בעבר וזה יעבור.
חשבתי שהוא בטח צודק, אבל הייתי מאוד לחוצה ובסוף החלטתי שצריך לבדוק.

הלכתי למטבח (שהיה במקום לא מוכר) ובעלי ישב שם ואכל עוגה כי בדיוק התעורר. אמרתי לו שיש דם ולפני שסיימתי את המשפט הוא קפץ ואמר שהולכים מיד לבדוק, היה לחוץ מאוד.
הרגעתי אותו ואמרתי שזה רק קצת וכנראה כלום ושיסיים לאכול ונלך בנחת.
הוא היה לחוץ ועצבני, ובהמשך נהיה מנותק ומבולבל.

בינתיים הרגשתי קצת תנועות אז הייתי רגועה יחסית שזה רק הקריש דם, שהכל בסדר, והתבאסי שעוד פעם אצטרך ככה לשכב ולנוח ולא ללכת לעבודה עד שזה יעבור.

ניסינו לחשוב לאן נלך לבדוק, היה שישי בבוקר, התלבטנו אם לשלוח הודעה לרופא שלי ולשלם על ביקור אצלו (במציאות הוא לא עובד בכלל בימי שישי), או ללכת לקופה ולאן.
נתתי לבעלי מספר של מישהו מהאינטרנט להתקשר, ובאמצע הבנתי שהוא בכלל וטרינט ומטפל בסוסים וניסיתי להגיד לו שזה לא רלוונטי ושינתק אבל הוא היה ממש אאוט ולא שם לב מה אני אומרת והמשיך להמתין על הקו...

בסוף פתאום הופענו בחדר של איזו רופאה. רק כדי לשאול אותה משהו ובסוף היא אמרה, טוב אז בואי נבדוק
ואני נשכבתי והתארגנתי לבדיקה.
היא הייתה חביבה וסיפרה על הנכדים והילדים שלה וכל מיני כאלה.
התלבטתי אם להוריד גם חלק תחתון או שזאת רק בדיקה בטנית.
תכלס כבר הייתי די רגועה כי הרגשתי שהדימום הפסיק והבדיקה רק ליתר ביטחון.

ותוך כדי שיחה נעימה היא באה לבדוק ואז אומרת בפשטות, אה זאת הלידה שלך.
ואני רואה פתאום גוש עם דם סביבו, וקולטת שזה התינוק בתוך שק מי השפיר. לוקח לי שנייה לקלוט את המצב ואני אומרת "לא" ואז מתחילה לצרוח בהיסטריה "לא, לא, לא", צועקת ובוכה בלי הפסקה.
והיא ברקע אומרת "תראו איזה תינוק" בהתפעלות.
ואני רואה אותו, והוא באמת כזה חמוד ויפה אבל אני מבינה שאין סיכוי, שזה מוקדם מדי. וממשיכה לצעוק.
מחליטה שאני רוצה להחזיק אותו ופה מתעוררת.
===

האינסטינקט זה לקום מיד לשירותים לוודא שאין דם.
אבל קודם אני רוצה להרגיש אותו. שמה ידיים על הבטן ומתחננת אליו שיזוז. לוקח כמה דקות ואז אני מרגישה איזור קשה ואחריו בעיטה.
לא התאפקתי והערתי את בעלי, סיפרתי לו והתחלתי לבכות ממש.
הפיציק החמוד המשיך לבעוט די הרבה, כאילו רצה שאדע בוודאות שהכל בסדר.
קמתי לשירותים וכמובן שאין דם, חזרתי ושתיתי קצת. בעלי חיבק והרגיע עד שנרדם שוב.

ניסיתי לעצום עיניים ובכל פעם חזרה לי התמונה המפחידה הזאת אז פתחתי אותן מיד.
ניסיתי לדמיין בכוח משהו אחר.
ראיתי שדה ירוק, שאני רואה לפעמים במדיטציות.
עמדתי באמצע, ופתאום אבא היה שם.
חיבק אותי חיבוק גדול (כשהיה בחיים בכלל לא אהבתי את החיבוקים שלו, כי תמיד היה מזיע...). ואני נהניתי מהחיבוק והנחתי עליו ראש.
הוא אמר שהכל יהיה בסדר. שאלתי אם באמת יהיה בסדר והוא ייצא חי ובריא. והוא אמר שכן.
שאלתי אם הוא מכיר אותו, והוא אמר שכן ושהוא מקסים.
אמרתי "אבל הוא לא דומה לך" והוא ענה "נכון, הוא דומה לך".
ושמחתי שהוא אומר שהוא דומה לי ומקסים, כי זה כאילו אמר גם לי שאני מקסימה.
(לפי האופי התזזיתי המסתמן של התינוק כנראה הוא באמת דומה לי בתור ילדה יותר מאשר לאבא...).

וככה התחבקנו עוד קצת, למרות שזה היה קשה בגלל הכרס שלו והבטן ההריונית שלי (שהייתה גדולה יותר מאשר במציאות, כנראה של המשך ההריון. וזה בעצמו שימח אותי).

ובמציאות התחלתי לבכות שוב, ובעלי חיבק והרגיע.

החלום הזה הכיל בתוכו כל כך הרבה פחדים שונים...
הפחד מהרופאים והצורך להתעקש איתם (היו שם די הרבה שיחות עם רופאים בין לבין, וניסיונות להגיע לבדיקה שלא צלחו), הטראומה מהדימומים, הפחד שבעלי יילחץ ולא יצליח להחזיק את הסיטואציה.
והפחד הגדול מכולם, שבכלל לא שמתי לב שהוא כל כל חזק בימים אלה... שנסיים את זה בלי התינוק שלנו בידיים.
===

שרק ימשיך לגדול ולצמוח ויהיה בריא וייצא בקלות ובשמחה.
ואני אזכה לחבק אותו ולראות אותו מחייך ומתרפק לי בידיים.
ולראות אותו גדל וצוחק ומשחק ורוקד ומחבק ואוהב.
¦L¦

מקווה שהצלחת לחזור לישון.
רק רציתי לכתוב לך שאני קוראת אותך תמיד, וממש מחכה ביחד איתך שתראי אותו גדל וצוחק ומשחק ורוקד ומחבק ואוהב ...
(ליאור)

חיבוק גדול ממני!
הפחדים הללו מאוד אופייניים להריון (במיוחד להריון שהיה קשה להכנס אליו, ומהלכו לא פשוט).
אני חושבת, מאמינה, מקווה ומאחלת לך הריון בריא ושלם, ובשעה טובה ידיים מלאות בתינוק הנהדר שלכם.

דומעת איתך
כל כך מזדהה

בסוף לקח קצת זמן והצלחתי להירדם אחרי החלום ההוא...
הלילה ישנתי די ברצף, רק כמה התעוררויות קצרות. ובין לבין מיליון ואחת חלומות על כל דבר שבעולם. כולם עמוסי פרטים ומוזרים מאוד. עם כל מיני אנשים (שאת רובם נראה לי שאני לא מכירה, או שאולי הכרתי בעבר הרחוק), מקומות שונים ומשונים, דברים מציאותיים וכאלה שלא...

אתמול קמתי ולא התחשק לי לעשות כלום, אבל החלטתי שאני רק אסדר קצת במטבח, כי קנינו מחבתות חדשות כדי לזרוק חלק מהישנות ורציתי להכניס אותן מסודר לארון. בסוף יצא שהצלחתי לסדר את כל המטבח! בעזרת בעלי, שלא התלהב מהרעיון אבל שיתף פעולה, כי היה לי קשה להוציא דברים מהמדפים הנמוכים או הגבוהים ביותר.
המטבח לא גדול, 2 ארונות לכלים/סירים, ארון אחד לאוכל ועוד ארון פינתי לכל השאר.
הוצאנו ארון ארון, העברנו סמרטוט והחזרנו מסודר. כולל ניפוי של כמה דברים, צמצום אריזות ומציאת מקום נגיש יותר לדברים שאני תמיד מתעצבנת שהמקום שלהם גרוע (למשל קופסאות זכוכית שאני משתמשת בהן המון, והיו בארון הפינתי. זה היה ממש קשה להוציא אותן על פעם, וסוף סוף פיניתי להן מקום בארון הכלים העליון).
בסוף שמחתי מאוד על התוצאה ועד עכשיו אני מתפעלת כל פעם שאני פותחת את הארונות (לא יכולה להגיד שזה יפה כמו שהייתי רוצה, כי יש מעט מקום אז די עמוס, אבל מסודר ונוח ואין דברים מיותרים).

אחרי הסידורים נחנו ואז הצלחתי לקום להכין סלטים ולביבות כי באו חברים (הפעם היחידה בשנה בערך שאני מטגנת. היה נחמד להשתמש במחבת החדשה

היה קצת חופש בחנוכה שהיה נחמד מאוד, הרגיש כמו פיצוי על החגים שבהם בקושי יצאתי מהבית.. קצת חברים ומשפחה, ואפילו יצאתי לעיר פעם אחת (נדיר ביותר. היה קצת קשה פיזית וכל הזמן הייתי צריכה פיפי, אבל היה נחמד סך הכל הבילוי ), וקצת בבית בנחת עם בעלי, שהיה כיף מאוד מאוד כי סתם ככה באמצע השבןע אנחנו לא מבלים מספיק. וגם לארגן את הבית קצת, להכין אוכל וכאלה.

בשבת הרגשתי שאולי אני מתחיל להיות חולה ונבהלתי. מהר מהר הכנו מרק כתום, ומלא מי מלח ובצל בדבש וג'ינג'ר ולימון. ומנוחה כמובן. ובראשון כבר הרגשתי יותר טוב.
אבל מאז אני עדיין מרגישה שהגוף לא 100% ואני צריכה מאוד לשמור ולהיזהר. היום למשל שוב קמתי עם גרון טיפה מציק וחלשה כזאת... מקווה שזה לא יתפתח פתאום למשהו רציני יותר.

בכלל הגוף לא במיטבו.
אמנם הבטן מאוד יצאה (שבוע 23) אבל לרוב אני לא מרגישה ענקית או כבדה במיוחד. מה שכן, מרגישה שהגוף כולו נוקשה והתנועה לא חלקה. הכאב בגב מתגבר מדי פעם ומקרין לרגל וזה מקשה עליי ללכת ולשבת ולקום ולהתכופף (וזה עיקר מה שאני עושה בעבודה, מה שאומר שממש קשה לי במהלך היום).
סוף סוף יצרתי היום קשר עם פיזיותרפיסטית שקיבלתי עליה המלצה (בווטסאפ, כי ראיתי שבטלפון קשה לי לעשות את זה) . עוד לא קבענו, מקווה מחר לדבר איתה לקבוע זמן.
מרגישה שמעבר לעובדה שאני בהריון, כל השנה האחרונה, של הטיפולים וההורמונים ואז תחילת ההריון הקשה, גרמו לי לזוז הרבה פחות ואני מרגישה שזה ממש איבן את הגוף... כאילו אני צריכה לשמן אותו מחדש או משהו...

והעיכול לא במיטבו, עדיין המון המון גרפסים וגזים וזה מאוד לא נעים כל היום... יש ימים פחות גרועים, אבל מרגישה שאני צריכה ממש ממש להקפיד באוכל ולא תמיד מצליחה.
למרות שלא אוכלת ממש נורא, אבל פחות טוב ממה שהתרגלתי או הייתי רוצה - כן מתפתה לעוגה או יותר מדי לחם, ולפעמים החשק למתוק משתגע.... ויש ימים שגם כשאני אוכלת סבבה אני מרגישה לא טוב עם העיכול וכבר לא בטוחה מה בדיוק משפיע, לא מצליחה לדייק את זה מספיק (אתמול הרגשתי כמה יותר מדי קמח ומוצרי חלב עושים לי ממש ממש רע... אז היום ניסיתי להפחית ולא כזה עזר.. אבל אולי צריך עוד איזה יום מרחק מכל השטויות שאכלתי אתמול. ..)

היום הצלחתי, למרות העייפות והסמרטוטיות, לעבוק בדרך הביתה בירקן ולקנות ירקות למרק. בבית בעלי עזר לי והכנו יחד מרק עם מלא ירקות ועדשים, וסיר אורז. מזל שהוא דרבן אותי כי אחרת הייתי מוותרת... אחרי זה נרדמתי לשעתיים! ואחריהן הצלחתי לקום וללכת ליוגה. ממש גאווה אדירה, כי הצלחתי לקום ולצאת בגשם המטורף שהתחיל בדיוק. למרות שכל הגוף כאב ורציתי רק להישאר במיטה.. אבל שמחה שהלכתי.
מצליחה פעם בכמה ימים גם לתרגל בבית וזה עושה ממש ממש טוב. הלוואי והייתי מצליחה באופן תדיר יותר.

סיימתי אתמול לקרוא את יאללה בוא.
התחשק לי, אבל אולי זאת הייתה טעות לעשות את זה כרגע כי הכניס אותי למחשבות ולחצים ופחדים מההמשך. מהלידה, מאחריה.
בעקבות הקריאה המשכתי לדפים אחרים על לידה למשל, ופעם ראשונה ראיתי סרטון לידה. עד עכשיו לא פחדתי מהלידה באופן מיוחד, אבל הסרטון היה מפחיד ביותר לטעמי (די קצר, רק החלק של הלחיצות בסוף והתינוק יצא די בקלילות וכו', ועדיין נראה לי לא הגיוני ולא מציאותי ואין לי מושג איך אני עושה את זה).
שלא נדבר על הפחדים שלי שההנקה לא תצליח, ולאחרונה גם מהעייפות (כי אני רואה כמה זה גומר אותי כבר עכשיו ), ונכנסו גם חששות מהבדידות של להיות כל היום לבד בבית.
והבנה שתכלס אהיה ממש לבד כי מי כבר יבוא לפה?... חוץ מבעלי אחה"צ, ואמא שלי מדי פעם... אין לי המון חברות, אלו שיש עובדות וגם לא גרות ממש קרוב. אני לא מכירה אף אחד בסביבה הקרובה שלי (פיזית).
ביום יום אני רואה רק את בעלי ואמשחם בעבודה... תכלס זה גם מבחירה, כי אני מאוד אוהבת את הלבד שלי. אבל אם לא אפגוש אנשים בכלל זה יהיה לי מוגזם.

דווקא לזה היום צץ משהו שאולי יהיה קצת פיתרון.
מישהי ביוגה חילקה הזמנה לאיזה ערב יצירה לנשים בהריון פה באיזור.
נשמע מעניין ונראה לי שאלך, למרות שלא מתאים לי בד"כ ללכת לדברים שמזמינים אותי אליהם ויש בהם אנשים שאני לא מכירה...
ביוגה אני לא מצליחה ליצור קשר עם אף אחת, רק שלום בהתחלה וביי בסוף. לא מרגישה בנוח לנסות ליצור שיחה. וחשבתי שדווקא סיטואציה כזאת יכולה להיות מזמינה יותר. אם אכן אמצא שם איזו מישהי או שתיים נחמדות ואצליח לדבר איתן זה יהיה נחמד.

תגובות של ילדים להריון:
בן דוד שלי, בן 6, לא הפסיק לדבר על התינוק כל הזמן שהייתי אצלם. כשנחתי על הספה - "עכשיו התינוק ישן", כשאכלתי - "עכשיו הוא אוכל".
כשנתתי לבני דודים שלי להרגיש אותו זז (הם התלהבו ממש, חיכו בסבלנות די הרבה זמן כי כשאנשים מנסים להרגיש הוא הרבה פעמים עושה שביתה), הוא אמר "עכשיו התינוק משחק בחדר משחקים שלו".
כשסיפרתי לו שבחדר משחקים הזה יש המון מים הוא היה ממש בשוק ולא הבין איך זה יכול להיות.
וכשסיפרתי לו שהוא אוכל דרך צינור שמחובר מהפופיק שלו אליי הוא הסתכל עליי כמה רגעים ואמר "לא הבנתי כלום...". זה כנראה היה נשמע לו הזוי מדי...

אחד הילדים בעבודה הסתכל פתאום על הבטן שלי. ראיתי שהוא מתעניין אז סיפרתי לו שיש שם תינוק. לא בטוחה אם הוא הבין בדיוק אבל הוא הביע התלהבות רבה (לפעמים הוא מראה הלהבות גם בלי סיבה, אבל בחרתי לחשוב שהוא הבין וזה הלהיב אותו).

בהקשר לשם הדף, מרגישה שהרבה פעמים לא מצליחה לנשום טוב.
אני מנסה לנשום עמוק, ומרגישה שהנשימה כאילו נתקעת, שהריאות לא מצליחות להתמלא או משהו כזה.
והרבה תנוחות של פתיחת בית החזה פחות נוחות לי כרגע, בגלל שהן יוצרות קצת הקשתה בגב התחתון. עושה קצת בעמידה.
אבל ביום יום מרגישה הנשימה שטחית כזאת.

אני לא מכירה אף אחד בסביבה הקרובה שלי (פיזית)
אמנם את לא מכירה אותי אבל נראה לי שאנחנו די קרובות:) אני אשמח לקפוץ לבקר אותך מדי פעם בבקרים!
בא לך להעביר לי איכשהו את המייל שלך? אני יכולה לשלוח לך כל מיני דברים שאני שומעת עליהם בסגנון הפלייר שעליו כתבת. כולם אמנם כרוכים בלהיכנס לאוטו ולנסוע למרות שלא בטוח שזה בהכרח בעייתי. אני מכירה מישהי שעכשיו בחופשת לידה ולא מסוגלת להישאר בבית, מארגנת לעצמה כל יום משהו שממש כרוך בלהכניס את עצמה ואת התינוק לאוטו ולנסוע מהבית לכמה שעות, טיול של חצי שעה בעגלה ודברים שלי נגיד היו מספיקים כאוורור, מבחינתה ממש לא עושים את העבודה. מה שאני אומרת זה שממש אי אפשר לדעת איך יהיה ומה יעשה לך טוב, אז אפשר מעכשיו לפתוח את כל האופציות אבל אין לדעת מה מתוכן בסוף יהיה הכי נכון לך.

בקשר לאיך אפשר בכלל ללדת-
בשבילי תרגול עם ׳אפי-נו׳ עשה את זה.
זה בלון שמתנפח ומאמן את הלדן להתרחב. תרגול איתו מקטין סיכון לפציעה (קרעים) בלידה.
התרגול הבהיר לי פיזית, רגשית ולוגית שהשער יכול להפתח לגודל של ראש התינוק שלי.
נדמה לי שיש דף על זה באתר.

כיף לקרוא כזה פוסט ארוך ממך!
בקשר לחלקו האמצעי (אין לי כוח לצטט, סליחה...), אני חושבת שממש חשוב להתכונן ללידה, וגם ובעיקר לתקופה שאחריה.

אני זוכרת שלפני כמה חודשים כתבת שקראת כמה סיפורי לידה וזה לא עשה לך טוב. אולי עכשיו זה יצליח?
בשבילי זו היתה ההכנה הכי טובה. קראתי מלא (כאן בבאופן), לא רק סיפורי ניסים ונפלאות, אלא גם סיפורי קיסרי וכאלה, שאדע איך להתכונן.

ועדיין נראה לי לא הגיוני ולא מציאותי ואין לי מושג איך אני עושה את זה).
צודקת! ואחרי שתעשי את זה זה יראה לך על אחת כמה וכמה לא הגיוני! בחיי שאני ממש כל יום תוהה איך הדבר הזה יצא ממני (הקטנה בת שנתיים ויש לה ראש ענק

חשוב חשוב (!) להתארגן על לא להיות לבד אחרי הלידה. הרי בדידות היא מתכון מנצח לדיכאון שלאחר הלידה, או סתם למחסור באושר...
גם אני אוהבת להיות לבד, אבל כאן את לא לבד - את עם תינוק קטנטן, ומבחינתי לפחות, כל שיחה קצרה פנים אל מול פנים היתה כמו אויר לנשימה.
ללכת לאיזה ערב להריוניות נשמע לי כמו רעיון מעולה. כמובן בשביל להכיר פרטנריות לחופשת לידה, אבל גם כדי לאסוף מידע, למשל על מדריכות הנקה או חוגים למיניהם באזורך.

אבל ביום יום מרגישה הנשימה שטחית כזאת.
זה נשמע לי הגיוני לשבוע 23. בשלב הזה התינוק שוכב יותר גבוה, ודוחף את הסרעפת למעלה. אני חושבת שזה יכול להשתפר כשההריון יתקדם.
תנסי לנשום לצדדים של בית החזה.

וואו, זה כבר לא עוד המון זמן! כאילו, במושגי הריון זה המון זמן... אבל במושגים מציאותיים אלו רק כמה חודשים קצרים עד שכבר תוכלי לחבק אותו!

<ליאור>

נראה שבעלך ממש חמוד, ומעורב, ודואג לך ולרווחתך מאוד.

תהיה לך התמיכה שלו בלידה? תדאגי לתמיכה נוספת?

תקראי ותלמדי ותתעדכני בשביל להבין מהלכי לידה, מה עשוי להתרחש, מה טבעי, מה עשוי להשתבש ומה לעשות עם זה. ידע הוא כח, ויאפשר לך לקבל את מקסימום התמיכה שתרצי.
אני קראתי המון פה באתר, וספרים של מילדות בית, כולל הפרקים של המהלך הטבעי, וגם מה בעיתי, מתי צריך עזרה רפואית. עדכנתי את יקירי שיוכל לעזור לי ולתמוך בבחירות שלי.
כשתדעי יותר מדוייק תוכלי להחליט איך את רוצה ללדת, ותוכלי לארגן את מה שאפשר בשביל להגשים את רצונך.

איזה מתוק בן הדוד שלך!

כבר 23! היריון של אחרות עובר נורא מהר

אני מתה על התגובות של הילדים בגן של הבן שלי לבטן כל פעם שאני באה לאסוף אותו. יש כמה ילדים שבאופן קבוע באים ונוגעים לי בבטן ותמיד שואלים מתי הוא יצא, איך קוראים לו, יש ילדה שאמרה לי שהוא גדול מדי. הם בני שנתיים וחצי-שלוש.

אני אשמח לקפוץ לבקר אותך מדי פעם בבקרים!
גוונים, אני אשמח

לגבי המייל, יש בראש דף הבית שלי.

מארגנת לעצמה כל יום משהו שממש כרוך בלהכניס את עצמה ואת התינוק לאוטו ולנסוע מהבית לכמה שעות
אוי זה נשמע לי מטורף! כל יום... אבל הלוואי ואצליח כן לעשות את זה מדי פעם.

_בקשר לאיך אפשר בכלל ללדת-
בשבילי תרגול עם ׳אפי-נו׳ עשה את זה._
נתקלתי בדף הזה פעם, לא שמעתי על זה מחוץ לאתר. אחשוב על זה, למרות שזה קצת מלחיץ (כמו שבכלל מלחיץ אותי לחשוב ולהתעסק על מה אמור לקרות שם באיזור. אבל כנראה שאצטרך לעשות את זה מתישהו...). מאיזה שבוע מתחילים להשתמש בו?

אני זוכרת שלפני כמה חודשים כתבת שקראת כמה סיפורי לידה וזה לא עשה לך טוב. אולי עכשיו זה יצליח?
תכננתי עכשיו להתחיל שוב, כנראה שאני כבר צריכה כדי שיהיה לי זמן לעכל. מקווה שלאט לאט זה יוריד את החשש ולא יגביר אותו. יש לי גם את הספר לידה פעילה שתכננתי להתחיל לקרוא מתישהו (בינתיים מדי פעם רק רפרפתי בתמונות והסתכלתי בחלק של היוגה).
אמרתי לבעלי השבוע שאני אבדוק לגבי קורס הכנה ללידה והוא לא הבין למה צריך את זה, והרי פשוט נלך לבית חולים ואני אלד וזהו... והופתע שהוא גם צריך לבוא לקורס...
אמרתי לו שאני חושבת שזה ירגיע אותי לשמוע וללמוד על זה קצת מראש, והייתי שמחה אם גם הוא היה יודע קצת יותר (כי הוא בניגוד אליי לא קורא כל היום בבאופן...). הוא עדיין נראה סקפטי לגבי הקורס, אבל כמובן שאם ארשם הוא יבוא איתי. וגם אמרתי לו שאקרא בספר ואם יהיו קטעים שנראה לי שמעניינים או חשובים אתן לו לקרוא גם והוא הסכים.

_זה נשמע לי הגיוני לשבוע 23. בשלב הזה התינוק שוכב יותר גבוה, ודוחף את הסרעפת למעלה. אני חושבת שזה יכול להשתפר כשההריון יתקדם.
תנסי לנשום לצדדים של בית החזה._
מעניין, תהיתי אם זה רגיל להריון או סתם כי אני לא רגועה/לא נושמת מספיק/מכווצת וכו'. זה בא והולך, יש זמנים שאני כן מצליחה לנשום עמוק.

וואו, זה כבר לא עוד המון זמן! כאילו, במושגי הריון זה המון זמן... אבל במושגים מציאותיים אלו רק כמה חודשים קצרים עד שכבר תוכלי לחבק אותו!
לי זה נראה מלא, אני כבר ממש מחכה לאפריל. בטח כשזה יתקרב אני אתפוס רגליים קרות ורק ארצה עוד קצת זמן...

חשוב חשוב (!) להתארגן על לא להיות לבד אחרי הלידה. הרי בדידות היא מתכון מנצח לדיכאון שלאחר הלידה, או סתם למחסור באושר...
מה שטוב זה שהלידה אמורה לצאת לא הרבה לפני פסח, ואז זה אומר שבעלי יהיה בחופש וייצא שכמעט חודש הוא יהיה איתי (אם זה ייצא סביב התאריך המשוער זה יהיה ממש טוב - הוא ייקח שבוע חופש מיד אחרי, ואז יהיו כמה ימים שהוא בעבודה ואז הוא ייצא לחופש פסח). אח"כ אני אצטרך למצוא פתרונות יצירתיים... למרות שיהיו עוד חופשים קצרים (יום העצמאות ושבועות).

_נראה שבעלך ממש חמוד, ומעורב, ודואג לך ולרווחתך מאוד.
תהיה לך התמיכה שלו בלידה? תדאגי לתמיכה נוספת?_
הוא אכן חמוד. לפעמים יכול לשגע אותי אבל רוב הזמן הוא אחלה

האמת שמאז ההריון אני ממש מרגישה שהוא מאוד משתדל להיות קשוב ולתמוך ולעזור. ובאמת אנחנו מתווכחים פחות מבעבר ורוב הזמן האווירה בבית מאוד נעימה וכיף לנו להיות ביחד, יותר כמו שהיה בתקופה שרק הכרנו (היו תקופות בזמן הטיפולים למשל שהיו יותר מתחים וכל דבר קטן התפתח ויצר הרגשה כבדה).
התכנון כמובן שהוא יהיה בלידה, מרגישה שאני מאוד אצטרך אותו שם. לפעמים קצת חוששת שיהיה לו מאוד קשה לראות אותי סובלת (כשאני עם כאבי ווסת למשל הוא קצת מתחרפן מזה..), אמרתי לו את זה והוא אמר שיהיה בסדר והוא ייתן לי למחוץ לו את היד כמה שצריך

בקשר לתמיכה נוספת, אני עוד לא סגורה על זה... אמא או מישהי מהמשפחה לא נראה לי (לאמא שלי זה פחות מתאים ממה שאני יודעת, וגם חושבת שאולי יהיה לי קשה אם היא תהיה שם ואני ארגיש פחות בנוח).
לגבי דולה, יש חדר לידה טבעי באחד מבתי החולים פה באיזור ואני רוצה לברר לגביו, ואז לא אצטרך להביא מישהי נוספת מבחוץ (כי הרעיון זה שיש שם מיילדת צמודה שמלווה לאורך כל הלידה). אם אחליט שאני לא הולכת על זה אז אשקול כן להביא מישהי, אבל חייבת להגיד שקצת קשה לי המחשבה שיהיו שם יותר מדי אנשים שאצטרך להתמודד איתם...

תקראי ותלמדי ותתעדכני בשביל להבין מהלכי לידה, מה עשוי להתרחש, מה טבעי, מה עשוי להשתבש ומה לעשות עם זה.
אני חושבת שהחשש הכי גדול שלי זה להגיע בסוף לקיסרי, יודעת שזה לא סוף העולם אבל ממש לא רוצה. ויש לנו קטע במשפחה שיש המון לידות קיסריות... אני נולדתי בלידה רגילה, אבל אחותי בקיסרי (נולדה פגה), אחותי ילדה לידה אחת קיסרי חירום ואחת לידה רגילה. ואצל דודות שלי 3 לידות שכולן קיסרי, כל אחת מסיבה אחרת. יודעת שזה לא בהכרח אומר כלום, אבל זה כן יושב לי בראש... זה גם אומר שאני יודעת שזה לא כל כך נורא (וילדים מתוקים מאוד יוצאים גם בקיסרי), אבל עדיין מאוד מאוד לא רוצה להגיע לשם.
ובלידה רגילה אני פתאום מפחדת מהכאב, שעד עכשיו לא כל כך הפחיד אותי. ומאוד הייתי רוצה ללדת בלי אפידורל, אבל יודעת שאני צריכה להשאיר לעצמי מקום בראש שמאפשר את זה למקרה שארגיש שזה יותר מדי בשבילי. למרות שיש לי תקווה שכל השנים שסבלתי בהן מכל כך הרבה כאבי ווסת, ועוד הכאבים הנוראים שהיו בווסתות בזמן הטיפולים (נגיד פי 2-3 בעוצמה מכאב של ווסת רגילה שלי, שהיא גם ככה כואבת...), אז אולי זה קצת הכין אותי לכאב של לידה ותרגל את היכולת לעמוד בכאבים שבאים בגלים לאורך זמן...

אוליב, איזה שבוע את?

אפינו- נראה לי משבוע 36, אבל שכחתי...
אני השתתפתי בקורס הכנה ללידה באירופה כשהייתי בהריון השלישי, והם לימדו מלא מלא מלא שטויות ודברים לא נכונים. מזל שלשתי הלידות הראשונות שלי התכוננתי בעצמי בקריאה ותרגול (הרבה מידע הגיע מפה), אז ידעתי לנפות את המוץ.
תדאגי לך בעצמך. בעיקר לסמוך על עצמך, ובשביל זה כדאי להשקיע בלמידה וניפוי.
ליוויתי כמה לידות בהתנדבות לפני הלידה שלי. זה לימד אותי המון. אחת מהן הסתבכה בגלל התעקשות של הצוות לפקוע מים (אני התנגדתי!!!) בלידה שהתפתחה לאט וטוב, והיולדת הוזעקה בגלל זה לקיסרי חירום (חבל טבור שגלש למטה).
בלידה השניה והשלישית שלי התעקשו על דברים שהפריעו לי והיו מיותרים בעיני ואף מזיקים. לא הסכמתי וחתמתי שאני מבינה את ההשלכות. זה עבד מצויין. בשלישית צרחו עלי ללחוץ!!!!!! כשלא היה בכלל צורך. זה נלחץ לבד, וטוב שכך.

כלומר- עם ההבנה והידע שאת צוברת תוכלי להתנגד להמלצות מיותרות, ולשמור על בריאותך ובריאות תינוקך.
אני רציתי ללדת בבית ומסיבות חשובות בחרנו אחרת.
אני חושבת שברוב הלידות בבית עדיף.

אני בשבוע 39. מתכוונת ללדת שוב בעין כרם אבל בחדר רגיל. ממליצה על ליווי ללידה ראשונה, של מיילדת או דולה. גם בן זוגי לא התלהב מללכת לקורס ולא הבין למה צריך את זה ואני בהתחלה מאוד כעסתי עליו ונפגעתי מזה, בכלל שני ההריונות היו מלווים בהרבה מתח במערכת היחסים שלנו, ממש רחוק ממה שאת מתארת. בסוף הלכנו לקורס מאוד קונבנציונלי אבל זה היה בכל זאת מועיל כי הכניס אותנו לאיזה התכוונות ותחושה שזה באמת עומד לקרות ועזר גם להכיר קצת את בית החולים והצוות ולהרגיש יותר ביטחון. אני במקביל גם קראתי המון. הפעם במפתיע הוא דווקא היה זה שהציע שהלך לקורס רענון.

ופרח - אני יכולה להציע/לבקש משהו? כל פעם שאני פותחת את העמוד שלך קופצת לי ההודעה הראשונה ושם כתוב "עדיין יש דופק" והמשפט הזה מפריע לי ודוקר לי בעין כל פעם מחדש. בטח שיש דופק, יש וימשיך להיות, בהיריון בריא ותקין וחזק שיסתיים בתינוק בריא ותקין ומהמם! בטח שיש דופק! יש וימשיך להיות ולפעום עד שיבה טובה!
אני יודעת היטב מאיפה ולמה המשפט הזה נכתב זוכרת את כל החששות המוצדקים לגמרי של ההתחלה, אבל בעיני כבר אין בו צורך. כי יש דופק! וימשיך להיות!
התלבאמח אחר כך או שאת מוזמנת למחוק אחרי שתראי.

תכננתי עכשיו להתחיל שוב, כנראה שאני כבר צריכה כדי שיהיה לי זמן לעכל.
מהניסיון שלי וגם של חברות, באיזשהו שלב זה פשוט קורה. אני הייתי בדיוק כמוך בהתחלה ואפילו באמצע ההריון לא הייתי מסוגלת לחשוב על הלידה, זה גם היה נראה לי להקדים את המאוחר והייתי כל כך בחרדות כל הזמן שמשהו יקרה בדרך. אבל באיזשהו שלב זה פשוט קרה. פתאום התחיל לעניין אותי. והתחלתי לקרוא, וקראתי וקראתי וקראתי המון. את הספר לידה פעילה (האמת, לא את כולו, קטעים נבחרים) והמון סיפורי לידה והמון כאן בבאופן. והתחלתי להתעניין בקורס ובכל שאלת הדולה כן/לא וכד'. אני דווקא חושבת שאם לא מתאים לך לא לאלץ את עצמך. את כרגע חווה את ההריון במלוא עוזו. יש לך עוד זמן להתכונן ללידה. אולי אם בשבוע 30-32 משהו כזה עדיין לא יבוא לך, אז כדאי כבר כן להתחיל. כי באמת כדאי לבוא מוכנים ללידה ולא על עיוור, אבל באמת שיש עוד זמן.

יש חדר לידה טבעי באחד מבתי החולים פה באיזור ואני רוצה לברר לגביו, ואז לא אצטרך להביא מישהי נוספת מבחוץ (כי הרעיון זה שיש שם מיילדת צמודה שמלווה לאורך כל הלידה).
כן! אני ילדתי שם בלידה השניה, והיתה לי חוויה נהדרת. בלידה הראשונה אחרי לבטים אין קץ ילדתי בחדר לידה רגיל עם דולה. בדיעבד הדולה היתה לא משהו, לא הפריעה אבל גם לא מאוד עזרה. היתה לידה שלא הלכה בכלל איך שתכננתי אז אולי זה קשור גם כן לזה שאין לי חוויה טובה מהדולה, מצד שני, נראה לי שהתפקיד שלה הוא דווקא בדיוק לעזור במצבים כאלו. בחוויה שלי המיילדת בחדר לידה טבעי היתה הרבה יותר מקצועית ובכלל החוויה של ללדת בחדר שלא נראה כמו חדר של בית חולים, אלא כמו חדר של בית היא אחרת לגמרי.

אמרתי לבעלי השבוע שאני אבדוק לגבי קורס הכנה ללידה והוא לא הבין למה צריך את זה,
גם אצלנו היה אותו דבר. בעלי לא הבין למה צריך את זה, די גררתי אותו בכוח יש לומר... אבל זה היה מאוד טוב. מאוד חיבר אותו לעניין, הוא למד שם הרבה דברים חדשים (אני לא, ידעתי כבר הכל) וזה חיבר אותנו ללידה. אפילו במובן הזה של לנסוע יחד ולדמיין שהנה ככה ניסע ללידה, אותה דרך, חיפוש חניה, דיסקוסים איך זה יהיה ומה נעשה עם החניה בכל המצבים האפשריים, ללמוד את הדרך למחלקה וכל מיני דברים שבלידה עצמה מאוד הוכיחו את עצמם.

וואו אוליב! אוטוטו!! איזה יופי!

יוליקו, אכן הסיבה שאני רוצה קורס היא הרבה בשביל שבעלי יתחבר לעניין, כמו שגוונים כתבה. הוא לא יישב לקרוא ואני רוצה שהוא כן יהיה מודע לדברים (וגם, יש דברים שאני רואה שכשמישהו מבחוץ אומר נכנס אצלו יותר טוב מאשר אם אני אספר לו...) .
ונראה לי שזאת באמת חוויה מקרבת ומגבשת סביב האירוע המתקרב.

כן! אני ילדתי שם בלידה השניה, והיתה לי חוויה נהדרת
איזה כיף לשמוע! זאת הנטייה שלי אבל מן הסתם לא עשיתי יותר מדי בירורים בנושא עדיין, רק קראתי באתר שלהם.
אם מתחשק לך לכתוב על הלידה שם אשמח לשמוע (את סיפור הלידה הראשונה שלך קראתי בעבר).

אוליב, ממש קרוב! איזה מרגש. שיעבור בשמחה ובקלות

כל פעם שאני פותחת את העמוד שלך קופצת לי ההודעה הראשונה ושם כתוב "עדיין יש דופק" והמשפט הזה מפריע לי ודוקר לי בעין כל פעם מחדש.
לא שמתי לב לזה בכלל... אנסה לערוך ככה שההודעה הזאת לא תהיה הראשונה, באמת התחלה מוזרה לעמוד...

ועכשיו לא רק ברור שיש דופק, יש גם בעיטות בלי סוף. כל רגע אני קוראת לבעלי שיראה איזה גוש התינוק עושה בצד הבטן, זה מלהיב אותי כל פעם מחדש להרגיש איזה טוסיק או ראש או משהו (למרות שגם קצת כואב ולוחץ... ) .

אה ורציתי לשאול, יש לעובר קטע שהוא בעיקר בצד ימין של הבטן. זה מוכר שלעוברים יש העדפת צד? אני מרגישה מעט בעיטות בשמאל, אבל משמעותית יותר בימין, ובכלל הוא יושב שם יותר. מהתחלה (כלומר ממתי שהרגשתי להתחיל תנועות). רק אם אני שוכבת על צד שמאל הוא קצת נופל לשם יותר, אבל בגלל הכאבי גב קשה לי לשכב ככה לאורך זמן, שמאל זה הצד הכואב.

באיזה שבוע את?
איזה הריון זה?

שבוע 23, הריון ראשון (אחרי הרבה המתנה ו ivf). למה?

לגבי הלידה: המלצה חמה - הספר לידה פעילה. מכל הבחינות.
לגבי ההנקה: אם יש מפגשי לה לצ'ה באיזורך ממליצה לך ללכת כבר בהריון, ובכל מקרה, לקבל הדרכה להנקה לפני הלידה. התכוננות מראש במקרה הזה היא ממש משמעותית ויכולה לחסוך לך הרבה הרבה הרבה בלידה ואחריה. אני מכירה יועצות מצויינות שעושות הכנה להריוניות ואז זמינות לך אחרי הלידה לכל שאלה.