עינת המשך המסע

אוי, אני כל כך מכירה את ההרגשה. יעזור לך לדמיין חיבוק ממני? אני כאן איתך (בצד השני של העולם) רוצה להפיג את בדידותך, ולו בשל המחשבה שמישהו חושב עלייך עכשו.
האמת גם אני הרגשתי בודדה היום, אפילו בעודי מוקפת בשלושת בני משפחתי האוהבים. לפעמים זו הרגשה פנימית שלא קשורה למציאות החיצונית.
מחר יום חדש. בטח תגלי שאת מוקפת אנשים שנהנים מחברתך.

נועה ברוך כתבה לך משהו שפתאום האיר לי איזה משהו שיכול לעזור לך:
מה נכון לך לא ברמה של האם "זה האחד" (כי אולי מחכים לך 10?
את מחכה לאחד. אולי תקל עלייך הידיעה שלכל בנאדם יכול להתאים יותר מבנאדם אחד? אני באמת מאמינה שזה נכון. אין בכל היקום רק בנאדם אחד שיכול להתאים לנו. יש כמה וכמה בני אדם כאלה. עובדה, אפילו אלמנים ואלמנות שניהלו זוגיות מופלאה עם בנזוגם המנוח, יכולים אחרי מותו למצוא מישהו אחר מתאים ולנהל גם איתו מערכת זוגית מופלאה.
פתאום אני חושבת לי שאם תהיי פחות דרוכה לצוד את "האחד" תוכלי להיות יותר נינוחה בהכרויות.

עינת, שתהיה לך שנה מופלאה. שנה של פריצת דרך, של תחושת בתיתיות וחמימות, של אהבה עצמית וזוגית.

אום, תודה רבה לך!
מחמם את הלב לקרוא מילים כאלה מקצהו השני של העולם. את יודעת, במחשב כולנו נמצאים בעצם באותו מרחק זה מזה. אז אם מישהו יושב חדר לידי וכותב ואם מישהו יושב בניו יורק וכותב עדיין החיבוק הוא וירטואלי ותלוי בכמה אני פתוחה להרגיש אותו, דורש דימיון.
אני מאמינה שיש אחד שהוא הנכון לי. ואני בהפסקה מלחפש אותו. בהפסקה מלנסות לנחש אותו. בכלל, אני מעדיפה כרגע להתמודד עם האין, להתמודד עם הבדידות, ולא לחפש גבר שיהיה הפלסטר לכך. לא רוצה יותר לעשות שימוש כזה באנשים.

אני מאמינה שיש אחד, אולי שניים בחיים האלה. אבל כשפוגשים אדם לא צריך לנסות לנחש האם זה האחד או לא? הגישה צריכה להיות פתוחה. בכל מקרה כשהחיפוש הוא פחות נואש, יותר בקלות ניתן אולי לזהות מה רוצים ולסנן, ובכלל אפשר יותר לנשום ולאפשר לזה להגיע אליי. ואפשר גם יותר לקבל את זה שאולי זה לא יגיע.
אום, אני מאחלת לך גם שנה של בית וחום ריגשי בלי קשר להיכן את נמצאת, ושתרגישי ותהני מכל מה שאת משפיעה על אחרים, כולל פה. חיבוק חזרה!

מעדיפה כרגע להתמודד עם האין, להתמודד עם הבדידות,
עינת, כל הכבוד לך על האומץ והבשלות, על שאר הרוח והכנות @}

מחבקת אותך!
רוצה להזכיר לך שה אין אינו בהכרח חוסר.
החוסר הוא הפרשנות שלנו כי תמיד ניתן לראות גם את מה ש יש.
@}|עץ|@}
שנה נהדרת, מלאת פריחה ופרי, עניין ועושר - על כל היבטיו.

נועה, תודה רבה!
שנה טובה גם לך!

"לכל נשמה יש משהו לחלוק עם אחרים.. אולי אין לך מתנות חומריות אבל אתה יכול להיות בטוח שברשותך מתנות אחרות.. אל תדבוק בשום קניין אלא השתמש בכל אשר לך ותיהנה ממנו עד תום. מה יש לך לתת? התפנה כדי למצוא את התשובה אם אינך יודע אותה. הענק בלב שלם ובשמחה והכר תודה שיש לך מה להעניק.. כשאתה בוחר לחיות בדרך חיים של התמסרות מוחלטת לי* ולעבודתי, אינך יכול עוד לדבוק במאום. הבן כי כל אשר לך שלי הוא, והוא נמצא שם כדי לחלוק אותו עם הכלל."
מתוך 366 "דלתות ללב", מתוך הקטע של 2 לאוקטובר (זהו ספר ובו מעין תפילה או הדרכה או התכוונננות לכל יום, לפי תאריך)

לי - הכוונה לאלוהות או ההדרכה שמדברת בספר הזה. אפשר גם להחליף את זה במילה "אמת", אני חושבת.

חמישה דברים שיש לי לתת, ואני מכירה בהם:

יש לי מבט כנה על המציאות ועל עצמי. אני יכולה לתת לאחר שיקוף כנה של עצמו. בדרך כלל לא הרבה זמן אחרי ההכרות שלנו.
חמלה ולב פתוח. בסופו של דבר הכל יכול למצוא דרך אל ליבי, גם בתוך קונפליקט. יש לי יכולת לסלוח ולאהוב. יכולת מרפאת.
חוכמת חיים.
הומור.
יש לי ראש פתוח ואני יכולה לקבל כל מיני דברים שיכולים להיות משונים עבור אחרים. להיפך, אני דווקא אוהבת לראות שאנשים מרשים לעצמם להיות שונים ויוצאי דופן, ואני לא שופטת אלא בקבלה או אפילו שמחה על זה. (לא תמיד, אבל בהרבה מקרים) וזה מאפשר לאנשים לבוא אליי כפי שהם.

אני לא סתם עורכת את הרשימה הזו.
אני מרגישה שהגיע הזמן להתחיל לראות את החיובי.
אני יכולה להתלונן עד מחרתיים. תמיד יש על מה. המוח שלי אומר - במיוחד עכשיו יש על מה.
אבל אני רוצה כמו מינכאוזן לתלוש את עצמי מהבוץ דרך השיערות של עצמי. אבל לא ממש דרך השיערות אלא דרך ההכרה.
אני מקווה שזה בסדר שאני נותנת פה מקום לעצמי החיובית (חחח.. אני עדיין מבקשת רשות להיות..), לתפוס מקום.

עירית_לוי

איזה יופי! זה נהדר בעיני.
כל הכבוד, ושנה טובה

(חחח.. אני עדיין מבקשת רשות להיות..), לתפוס מקום.

נפלא. פשוט נפלא.
_זה נהדר בעיני.
כל הכבוד, ושנה טובה_@}

אני מאמינה שיש אחד, אולי שניים בחיים האלה. אבל כשפוגשים אדם לא צריך לנסות לנחש האם זה האחד או לא?
את בסרט. בחיים זה אחרת.

אני חשבתי שמצאתי את האחד, ראיתי אותו וישר ידעתי שזה הוא וחיכיתי לו שנים ארוכות ואז היינו יחד באהבה מהסרטים.
ואז הוא מת.
ואחריו היו קליקים, והיו הבנות, והיו פרפרים עם עוד כל מיני אחרים, נפשות תואמות, היו שההתלקלקו עלי, היו שהתלקלקתי עליהם, בסוף מצאתי אחד שסובב לי את הלב בצורה שהאמנתי שאין כמוה, ואז חזר לחברה הקודמת שלו.
אז יצאתי עם הגבר הראשון שראיתי בסביבה כדי לגרום לקודם לקנא.

ועם הגבר שמטרתו היתה לגרום לאחר לקנא שבכלל לא התכוונתי ולא עשה לי כלום בלב יש לי היום שני ילדים ואנחנו מאושרים עד הגג ומעבר לו.
ואם הוא ימות, אז מה? אשאר לבד ואבכה את האהבה? לא. אהיה בדיכאון ואז אתאהב באחר. כי ככה אלוהים אוהב אותנו, הוא שולח לנו מי שיאהב אותנו כשאנחנו זקוקים לו. ואם יש לנו סבלנות ורצון להיות נאהבים ונכונות לתת למישהו לאהוב אותנו, אנחנו רואים מעבר לקליק השטחי, מעבר לסרטים. אנחנו רואים את מי שכאן ועכשיו. את עצמנו.

אולי את צודקת..

ובכן, קרוב לגיל 32 המתקרב - בעוד פחות מחודש - ושנתיים אחרי פרידה וויתור על הקמת משפחה עם האיש שאיתו הייתי - אני ניצבת בפני אפשרות של לחלוק שוב את המגורים שלי עם אדם זר. שותף או שותפה.
כסף הוא דבר חותך וקר, כשאין אותו. הסמס מהבאנק שמתריע בבקרי יום שלישי על מצב החשבון, כשיגרת חיים, מותיר אותי ללא נשימה כל פעם מחדש. ואני מתחילה להתרוצץ, לפחות בראש, איך להשלים את הפער שנוצר בין המינוס המותר למינוס הקיים, ואיך לעזאזל כל פעם נוצרת המציאות הזו כשאני חיה חיים די דלים.
וגם, בלי שום קשר לחשבון הבאנק, מתגעגעת לחום אנשוי, לאור קטן שדלוק בחדר ליד, ללדעת שיש שם מישהו. איך מתוך הבדידות של שנה שעברה, בחרתי לי דווקא בית במושב שאין הרבה מסביב. אין כמעט כלום מסביב. איך? כי הנוף יפיפה והבית מיוחד ויש שקט מרנין נפש ואילו רק היה לי מישהו לחלוק איתו את כל זה היה מושלם.
אבל אין, עינת. אין. ומי אמר שיהיה? ואי אפשר לחיות את החיים יותר לפי זה שאולי תיכף יהיה. כי אין.
לא יכולה לתאר כמה דיכאון אני חווה.

מתגעגעת לחום אנושי, לאור קטן
עינת אהובה מאחלת לך שיגיע החום והאור לביתך במהרה.
מזמינה אותך לנצל את הזמן בינתיים בדרך שניראית לך הכי אוהבת וממלאה מצברים שיכולה להיות @}

תקופות החגים ולקראת יומהולדת זה זמן לא קל בד"כ.

הזמן שלפני יום הולדת הוא התקופה הכי קשה בשנה עבורי.
ממש תקופת חושך. מערבולת וסער, כל שנה מחדש. אצלי זה במרץ.
ואחריו - כאילו נפתח השפע. מגיעה ספירת העומר שאני בד"כ חווה כבר כזמו הרבה יותר טוב. בהסתכלות לאחור, תמיד אני מגלה שצמחתי, רק שבזמן אמת לא יכולתי לראות את זה בכלל.
שיהיה לך יום הולדת קל ושופע, ושיביא עמו את הברכה.
גם אני חושבת שאחרי החגים יהיה יותר קל.

עירית_לוי

שולחת לך חיבוק גדול.

תודה תודה תודה!

הבוקר פגשתי שוב את השותפה הפוטנציאלית. המחשבה על לחלוק חיים עם עוד אדם נראית פחות מפחידה עכשיו. קצת אנשים שינשמו לידי זה משהו שלא יזיק, אני חושבת. אחרי שנתיים של לבד שלפעמים יש לו טעם של גיהנום.
מי יודע אם יגיע האיש שלי ואם כן אז מתי. ואולי עד אז נכון יותר להרשות לחיים לגעת בי באופן הזה. להשיל את הקליפה..

אבל.. השעות עוברות והרעיון שוב נראה לי הזוי.
רוצה לגור עם גבר. הגבר שלי. לא עם אשה.

מבינה אותך...אחרי שגרים לבד מאוד לא פשוט לחזור לגור עם שותפ/ה, גם כשנראה שחשבון הבנק לא מותיר הרבה ברירות.. כמובן שלגור עם בן זוג אהוב ואוהב זה הרצון האמיתי שלך (גם שלי..). מבינה את הלבטים שלך, מציעה לך לבחור באפשרות שתתן לך יותר שקט ביומיום, ז"א לבחון עד כמה הדאגות הכלכליות מעיבות לך על היומיום..לפעמים צריך לשנות רק את נקודת ההסתכלות על המצב ולבחור מחדש מהם הדברים החשובים לנו ביומיום וייתנו לנו את המקסימום שקט ושלמות יחסית..לפעמים זה מורכב יותר, אני יודעת...בכל מקרה מאחלת לכולנו חג שמח וימים של בהירות ואמונה בטוב שיגיע..

אתמול אמרו לי שכשקשה לנו זה אומר שאנחנו בעלייה! איזה גאוני, לא? אתה סובל ומתנשף, וזה אומר שאתה בדרך מעלה.

אתמול אמרו לי שכשקשה לנו זה אומר שאנחנו בעלייה! איזה גאוני, לא? אתה סובל ומתנשף, וזה אומר שאתה בדרך מעלה.
אהבתי! הולכת להעתיק את זה אצלי (-:

זה ציטוט מסדרת טלויזיה:
"החיים זה כמו אופניים, כשקל לך, זה סימן שאתה בירידה".

בחרתי היום על חוף הים להתמודד עם הלבד. לבלוע את הגלולה או יותר נכון בפשטות להיכנע.
כיוון שהתנאים פה לפתע מאפשרים את זה, לא עוזבת אלא נשארת.
בוחרת מחדש בטבע המדהים, בשקט ובמה שיש לי לפגוש פה. שוב ושוב את עצמי. כולי תפילה שאצמח מזה.

כולי תפילה שאצמח מזה.
אמן.

עירית_לוי

אמן.
בהצלחה

אז אני לא רוצה להתבכיין. פעם, לפני שנתיים, פתחתי דף. דף שאליו באתי כמו הביתה בלא מעט ערבים שקטים מדי. דף שנפתח אחרי שנגמר החיבוק שחיכה לי בערבים. בשנתיים שעברו מאז אני עוברת מסע. כשאהיה אופטימית יותר אוכל אולי לקרוא לו מסע רוחני, מסע של גדילה וצמיחה, מסע שביגר אותי.
לפעמים יש רגעים שאני לא בטוחה שאני אשרוד את המסע הזה. שאני לא יכולה לעמוד באתגרים שאני מציבה לי. אני מגבירה את דרגת הקושי בכל צעד, למרות שאני כביכול מנסה להקל על עצמי, לעשות יותר טוב, יותר נכון. בכל פעם חושבת - אה, זה לא היה קל, אז הדבר הבא יקל, יישפר את חיי. או שמא בעצם אני אומרת - אה, זה הפחיד אותי עד כה. אז הנה, אני אקפוץ אל המים, כדי לעמוד באתגר, ללמוד ולגדול.
פעם פחדתי לגור לבד. חשבתי שאני לא יכולה. ניסיתי וחזרתי בי אחרי כמה חודשים. ואז נגמרה הזוגיות והגיע זמן הלבד. התייצבתי מול הלבד. פגשתי אותו, לפי מידת כוחותיי. ואמרתי לעצמי - הנה, את עכשיו עושה משהו שכל החיים פחדת לעשות.
פעם פחדתי להיות במרכז. ואז - לקחתי על כתפיי גן ילדים. הייתי האמא של הגן למרות שהאמהות שאני גדלתי בצילה לא הייתה מיטיבה עמי, לא הייתה מכילה, אלא לפעמים אפילו ממיתה, כמובן לא בכוונה, אבל זו הייתה המציאות. והנה הייתי סוג של אמא בעצמי. ולקחתי לי בית שעמד במרכז השכונה ולא הייתה לי פינה של הסתתרות, ואמרתי לעצמי - הנה, את עומדת במרכז, ואת לא בורחת.
פעם פחדתי לעזוב את העיר שלי. נמנעתי מזה בכל דרך וחשקתי בזה עד בלי די. עד שלפני כמה חודשים לקחתי את עצמי ואת חפציי ועברתי משם. בלב מלא פחד, בקפיצה למים. ואמרתי לעצמי - הנה, עברת אבל לא נגמרת. פחדת שלא תצליחי והצלחת.
היום אני חיה לבד, אני קצת אמא בגן, ואני גרה שם. כלומר פה. כלומר לא איפה שגדלתי. כלומר באיזור חדש לי לגמרי והזרות הזו משחזרת לה את הטראומה הגדולה של חיי. את המעבר לארץ זרה שעברתי בילדותי.
ואני עומדת פה ואומרת, הנה את גרה לבד, הנה את מפרנסת את עצמך, בקושי רב אבל עושה הכל בשביל זה, הנה את גדולה, חזקה, גיבורה.
אבל אני לא יכולה יותר.
כבד לי. התיק הזה כבד לי. וככל שאני מנסה להורידו מעל כתפיי כך מבלי משים אני בעצם מעמיסה עליו עוד מישקל.
כן, חגים, יום הולדת המתקרב, סצינת הזוגיות שלגמרי התרוקנה. אוסיף לתמהיל גם את העובדה שהייתה לי אפשרות לוותר על הלבד ולגור עם עוד אדם בבית, במיקום קצת יותר מרכזי והומה אדם כאן, אבל ויתרתי על זה. אני מתייסרת על כך. אני מתחילה להרגיש דיכאון שבגללו לא יוצאים מהבית, שבגללו לא רוצים לדבר עם איש, כי מי יכול להבין?
ואני רוצה את הצעד הבא. אני רוצה לחיות. אני מ-ת-ה להיות נאהבת! אני משתוקקת להיות בת זוג, ואמא, אני כל כך רוצה, בסך הכל רוצה אהבה. מתי, אחרי כל המבחנים האלה, אני אמצא את עצמי ראויה לבסך הכל אהבה?! שתאהב אותי כמו שאני, שלא תהיה קשוחה איתי, שלא תפסיק לדבר איתי כל כמה זמן, כמו שאמא שלי עשתה, שלא תנטוש אותי ברגעי אמת? שתראה אותי?
והאם, בסוף, הכל - הכל - הכל מתנקז לכמה אהבה הייתה לאמא לתת? לכמה ראויה ורצויה אמא גרמה לי להרגיש? האם אלה הן שתי הרגליים שעומדות או לא עומדות על הקרקע? כמה עוד אצטרך להוכיח לעצמי עד שאמצא שהגיעה השעה לרוך ולחום ולפשוט להיות מי שאני ושזה ממש ממש בסדר. מתי אעצור? ומתי ייעצר הסיוט הזה?
פונה לעזרה.

למעשה, זועקת לעזרה.

עינת יקרה, אני איתך, קוראת אותך..כרגע ללא מילים חכמות, שולחת לך חיבוק גדול ומזכירה לך ולכולנו שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר...

את מוזמנת להתקשר ואני אשים את הטלפון אם תרצי.
היו לי המון רגעים כמו שאת מתארת בעברי. לכולם יש. כרגע אין לי כבר כמה זמן אבל אני לא משוכנעת זה לנצח

אני העברתי את הרווקות שלי בציפייה לשינוי, וכשהשינוי הגיע לא שמתי לב. וחבל. חבל שלא שכבתי עם יותר גברים, חבל ששמרתי על עצמי לא להיפגע, חבל שלא העזתי יותר לעשות מה שלא ממקובל וחבל שכיליתי שנים יפות וצעירות בהמתנה. בחשיבת יתר. בחשיבה.
את צעירה וחופשיה, וכמה שלא יגידו לך שילדים ובעל הם לא כבלים אלא מתנה, זה ייפוי האמת. צאי מהדף הזה, תעשי את מה שתמיד רצית לעשות לפני שהיו לך ילדים. זה הרגע, זו מתנה. את לא לבד, את חופשיה.

עינת יקרה,
קראתי את המשפט הבא:
ואני רוצה את הצעד הבא. אני רוצה לחיות. אני מ-ת-ה להיות נאהבת! אני משתוקקת להיות בת זוג, ואמא, אני כל כך רוצה, בסך הכל רוצה אהבה. מתי, אחרי כל המבחנים האלה, אני אמצא את עצמי ראויה לבסך הכל אהבה?! שתאהב אותי כמו שאני, שלא תהיה קשוחה איתי, שלא תפסיק לדבר איתי כל כמה זמן, כמו שאמא שלי עשתה, שלא תנטוש אותי ברגעי אמת? שתראה אותי?
וחשבתי, מי עוד יכול לקדם את הצעד הבא חוץ ממך? מי עוד יכול לאהוב אותך כמו שאת, ברכות יותר ממך? מי עוד יכול לראות אותך טוב יותר ממך? שאף פעם לא ינטוש אותך, כי הוא פשוט שם כמוך?

כבר אמרתי פעמים רבות פה בבלוג שלך, שאני מאוד מזדהה עם התחושות שלך ועם ההרגשה שאני אמנם מתמודדת עם הפחדים שלי ועוברת דרך קירות אבל סוחבת משא כבד מידי שאני קורסת תחתיו.
וגם עכשיו, אני מאוד מזדהה ומבינה את המקום הזה שבו שוברים את הכלים ואומרים, די, הספיק לי להתבונן, הספיק לי להיות חזקה, אני נשברת עכשיו, מתפטרת.
ואני אומרת, בסדר. צריך גם את המקומות האלה, לפנות להם קצת מקום במגרה, ואם רואים שהם מציפים, להתייחס אליהם בכסוד כמו אל שאר הרגשות שלנו ולא לנסות לבטל או להדוף אותם.

אני יודעת, שלי זה עוזר לא אחת, כשאני מתייאשת מכל התהליכים, כשאני מרגישה שאין לי שום קצה של חוט, שהכל גדול עלי ושאין לי כוחות לעבור אפילו את היום, אני אומרת לעצמי: אוקיי, אז אין לך כוח, ואת עצובה, ובוכה, ומרגישה עלובה וזהו. זה המצב עכשיו, מה יקרה אם פשוט תהיי שם? - לפעמים עצם המחשבה הזאת מגלה לי שחלק גדול מהסטרס שלי הוא זה שאני מנסה כל הזמן לחשוב איך אפשר לסלק את המצב הזה, איך אפשר להדוף אותו או לגרום לכך שיפסק.
לפעמים מעצם הקבלה של המקום הזה נוצרת הקלה מיידית יחסית שגם מזרזת את היכולת לצאת מהמקום הזה ולשוב אל הצלילות והמבט הנקי על חייך.

ודבר אחרון, אם את פונה לעזרה, אני מציעה לך אותה (-:
כמובן שאין לי דרך לדעת בדיוק מה את צריכה, אבל עברתי בחיי כמה שלבים מאוד דומים לשלך, יצאתי בעבר מחושך גדול ורכשתי בעשור האחרון ארגז לא מבוטל של כלים שעוזרים לי ואיתם אני עוזרת גם לאחרים.
אם רק תרצי, מוזמנת לדבר איתי בכל אחד מהפורמטים שנוחים לך ואולי נוכל ביחד למצוא עבורך דרך לעזור לעצמך.

גדול בינתיים

_זה המצב עכשיו, מה יקרה אם פשוט תהיי שם? - לפעמים עצם המחשבה הזאת מגלה לי שחלק גדול מהסטרס שלי הוא זה שאני מנסה כל הזמן לחשוב איך אפשר לסלק את המצב הזה, איך אפשר להדוף אותו או לגרום לכך שיפסק.
לפעמים מעצם הקבלה של המקום הזה נוצרת הקלה מיידית יחסית שגם מזרזת את היכולת לצאת מהמקום הזה ולשוב אל הצלילות והמבט הנקי על חייך._

תודה על המשפט הזה גבירה.

עירית_לוי

עינת יקרה, גם אני איתך.
שולחת חיבוק גדול לתמיכה,
ואם את מרגישה שבא לך לדבר קצת - מוזמנת להתקשר (מס' הטלפון בדף הבית).

לפעמים מעצם הקבלה של המקום הזה נוצרת הקלה מיידית יחסית שגם מזרזת את היכולת לצאת מהמקום הזה ולשוב אל הצלילות והמבט הנקי על חייך.
זה מאוד נכון בעיני

.

יקירות תודה רבה לכן!
אני חושבת שאנצל את ההזמנות שלכן ליצור קשר. תודה שהצעתן זאת.
שחלק גדול מהסטרס שלי הוא זה שאני מנסה כל הזמן לחשוב איך אפשר לסלק את המצב הזה, איך אפשר להדוף אותו או לגרום לכך שיפסק
גבירה, לאור המשפט הזה אני משתפת שאחד הערבים החזקים והממלאים שהיו לי פה בביקתה שלי היה לפני כמה ימים שבאתי לנסוע לאיזה שהוא מקום ומסיבה מסויימת לא יכולתי לעשות זאת. למעשה חשבתי שאני לא יכולה למשוך כסף מהבאנק וזה היה ערב וחג ובקיצור הבנתי שאין לי לאן ללכת, מלבד הביתה, ואין לי לאן לנסוע, ואין לי עם מי להיות מלבד איתי. הרגשתי קרוב-קרוב לאדמה, והלב שלי היה מלא הודייה על הבית שלי, על זה שיש לי את הפינה שלי בעולם, כמו אדם שנסחף בסופה גדולה ומגיע אל חוף מבטחים. לקחתי לי ספר, וישבתי לי בכורסה והייתי מאושרת. הרגשתי שאני בבית עם עצמי. שאני מוגנת מאד.
ואתמול הכוחות חזרו אליי רק אחרי שהצלחתי לעגן כמה דברים שאחד מהם הוא ההבנה שאני לא הולכת מכאן. שזה הבית שלי ואני לא נותנת לקוצים בתחת לערער אותי כשיש קושי.
הקבלה את המציאות מבייתת ומרגיעה. אבל המלחמות נולדות מחדש מדי יום, לפעמים מדי רגע.
למשל אחד האתגרים שלקחתי על עצמי השנה הוא בית שממש ממש לא שיגרתי. הקירות שלו עשויים עץ, יש לו צורה מיוחדת, והוא פתוח לטבע, וטובל בו. יש רגעים שאני לא מבינה מה עשיתי טוב בחיים שלי שמגיע לי דבר מדהים שכזה, ויש רגעים, בעיקר בלילות שמתחילים להיות חורפיים, שאני מרגישה שהייתי מזוכיסטית לבחור בו, מתגעגעת לתחושת ההגנה של הבטון.
אבל אני חושבת שבחרתי בו לא לחינם. וגם אם זה לא תמיד תואם את הרגלי הילדה העירונית שצריכה הגנה של קירות, זה תואם את זו בתוכי אשר בילתה בילדותה 3 חודשים בשנה בבית כפרי, רצה בטבע, ושוחה בנהר וסופגת הכל ואלה הם רגעי האושר הגדולים שחוויתי בילדותי. וזה תואם את זו שסבלה בבטון הקר כמו בכלוב ורצתה משהו שפותח לה את הלב.
השורה התחתונה היא שזה מה שעכשיו. עם כל החלקים של זה. המחוייבות למציאות כפי שהיא. המחוייבות לחיים. המוכנות להתחייב להם מולידה כוח גדול.

וכן, עדיין, יש את הרצון לבעוט ולהגיד למה לעזאזל זה צריך להיות כל כך מסובך?! נכון, יש את כל המודעות, ההתפתחות דרך האתגרים והשינויים, אך יש רצון בפשטות, באינטימיות, בדברים שלאנשים לפני כמה עשרות שנים בגיל שלי כבר היו, שבאו יותר בקלות. היום אתה צריך להילחם על זכותך להקים משפחה.
אתה צריך ממש לזעוק ולהוכיח לעולם שמגיע לך את זה. או להשתתף בארועים חברתיים כדי פשוט להתחמם מבפנים, או לחתום חוזים בלתי נראים עם חברים שגם להם קר ובודד אבל אף אחד לא מעיז לפרוץ את חומתו, שאנחנו כן, אנחנו נעיז, נעיז ליצור אינטימיות ולהתחמם בביחד.
היום פגשתי שלוש נשים מופלאות ועמוקות שכל אחת דיברה על הבדידות שלה. כל אחת מתוך המקום שלה, אבל התחושה דומה. אז למה העובדה שעוד אנשים מרגישים ככה לא פותרת את זה? למה לדעת שאתה לא לבד בלבד לא עושה אותך פחות לבד?
כי אני, באופן אישי, רוצה שמישהו ייקח אותי על הידיים, ויגיד שהוא מחוייב אליי, שהוא יהיה שם כשאני מקלפת את השכבות, שהוא יישאר. ולאט לאט אני אצבור ביטחון ורק אז הקרחון הזה יפשיר. או שמא יש עוד דרכים..

אבל המלחמות נולדות מחדש מדי יום, לפעמים מדי רגע.
נכון. ולכן יש תקופות מסויימות שהצבת היעדים שלנו צריכה להיות הרגע הבא, או היום הקרוב. (-:
ברור שלאורך זמן זה לא נכון לחיות ככה את החיים, וחשוב שיהיה לנו אל עבר מה לצעוד, ומשהו שיוביל אותנו ויאפשר לנו לעמוד בדרך אליו גם ברגעים הפחות נוחים.
אבל, יש תקופות (ואני מכירה אותן טוב טוב מבפנים) שבהן, צריך להסכים לעבור רגע רגע וכל יום בפני עצמו: עכשיו מקלחת, אח"כ ארוחת ערב, אח"כ ספר, טלפון וכ'.
יש משהו בפריטה לרגעים הזאת שמוריד הרבה מהחרדה שיש לפעמים מול החיים והמחוייבויות שלנו, וההרגשה שאנחנו צריכים להתקם ולהשיג הישגים.
קשה להשיג הישגים גדולים ומשמעותיים בזמן שאפילו שגרת היום הפשוטה היא לפעמים משימה קשה מידי ולכן צריך בעיני ללמוד לזהות תקופות כאלה, ימים מהזן הזה, ולדעת לכבד אותם ולהציב בהם מטרות נכונות שמתאימות להם (כמו למשל לעבור את היום בשלום...(-:)

לגבי הבית, אני באמת לא יודעת, אם הוא לא מספק הגנה וחום מספיקים בחורף, אז אולי צריך לבחור מחדש מקום שיתאים לך גם בחורף, ואת זה כמובן רק את יכולה לדעת.

השורה התחתונה היא שזה מה שעכשיו. עם כל החלקים של זה. המחוייבות למציאות כפי שהיא. המחוייבות לחיים. המוכנות להתחייב להם מולידה כוח גדול.
גם אני חושבת @}

כי אני, באופן אישי, רוצה שמישהו ייקח אותי על הידיים, ויגיד שהוא מחוייב אליי, שהוא יהיה שם כשאני מקלפת את השכבות, שהוא יישאר. ולאט לאט אני אצבור ביטחון ורק אז הקרחון הזה יפשיר. או שמא יש עוד דרכים..
אני חושבת שככל שתשתחררי מהר יותר מהסכמה הזאת של "מה שצריך להיות", של "איך הדברים צריכים להיות בשבילך", תוכלי לגלות את כלללל מגוון הדרכים שבהם אפשר להתפתח.
את בעצם די נעולה לא רק על מה את רוצה אלא גם על איך את רוצה שזה יקרה, וזאת לדעתי חלק מהבעיה של כולנו, והמציאות מוכיחה את זה.
הרי אם אכן כך היו אמורים הדברים להיות ש שמישהו ייקח אותי על הידיים, ויגיד שהוא מחוייב אליי, שהוא יהיה שם כשאני מקלפת את השכבות, שהוא יישאר הרי זה כבר היה קורה עד עכשיו.
והעובדה שעוד אנשים מרגישים כך לא אמורה לפתור את הבעיה כל עוד כל אחד מהם חושב באופן הזה לפיו: קודם מישהו צריך לבוא ולחבק ולעטוף ואז הוא יתקלף מהקליפות ויתחיל להיות מאושר.
והבעיה לא נפתרת מעצם ההבנה האינטלקטואלית, אלא מתוך איזשהו שינוי פנימי, שבו הלבד שלך הוא אמנם לבד, אבל את לא בודדה בתוכו.

נראה לי, שההסתמכות על הרעיון הזה שננעלת עליו, בסה"כ די מגבילה אותך בחיים, כי כל יום שזה לא קורה הופך את החיים שלך ל"לא מה שאת רוצה".
אבל נגיד והיו מבחינתך עוד דרכים "לגיטימיות" לחיות חיים מאושרים בעינייך (מלבד בחיבור האינטימי עם מישהו), יש סיכוי יותר מסביר שהיית כבר נתקלת באחת מהם וחיה אותה, וחיה בתוכה חיים מלאים שבהם את מגשימה את הרצונות שלך ואת המטרות שלך, ויוצרת לעצמך דרך שתלויה קודם כל בך.
בד"כ בשלב הזה, כשהמציאות הפנימית משתנה והופכת למה שאנחנו רוצים לעצמנו, היא מהדהדת גם החוצה ומושכת אליה נסיבות חיצוניות להשתקף בהן ולהתבטא במציאות החיצונית שלנו.
והמשפט בצהוב בתאום מושלם: "האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר" (-:

עירית_לוי

עינת יקרה, בוקר טוב

כי אני, באופן אישי, רוצה שמישהו ייקח אותי על הידיים, ויגיד שהוא מחוייב אליי, שהוא יהיה שם כשאני מקלפת את השכבות, שהוא יישאר. ולאט לאט אני אצבור ביטחון ורק אז הקרחון הזה יפשיר. או שמא יש עוד דרכים..

גם אני, כמו הגבירה בחום מאמינה שהשינוי צריך להתחיל מבפנים.

אני מבינה לגמרי את הכמיהה שלך להקלה ולהרפייה הזאת שתהיה כאשר יהיה שם סוף סוף מישהו שיהיה שם ויספק לך חוויה של ביטחון. להגיע למנוחה ולנחלה. להגיע הביתה ולנשום לרווחה.
אבל עם כל כמה שזה מתסכל (וזה באמת מתסכל! אני יודעת) - את חוויית הביטחון הזו אף אחד לא יכול להתחיל לספק לך מבחוץ. לא באמת.

את אומרת: אני רוצה שיבוא מישהו שיאפשר לי, או יגרום לי, לעצום עיניים, להרפות, ו"וליפול אחורנית". אני מאמינה שזה יתאפשר לאחר שאת תסכימי לעצום עיניים, להרפות, ו"וליפול אחורנית".

לפני שהוא יסכים לבוא את צריכה להסכים שהוא יבוא, ולהסכים לקחת את ה"סיכון" הזה מולו. כי זה השינוי שלך. ורק את יכולה לעשות אותו.
וכשאת תסכימי הוא יוכל לבוא. אם הוא יעבור בסביבה לפני שאת תסכימי - יש סיכוי שאת תראי אותו - ובגלל כל מיני סיבות שיראו מאוד הגיוניות - את לא תרצי לפתוח את הלב, להרפות, או לקלף את השכבות.

המוכנות הזאת צריכה להתחיל מבפנים.
כשהיא תגיע, גם האיש יבוא, והוא יהיה שם כדי לסייע לך לעשות את הצעד השני והשלישי. אני מאמינה שלא את כל הדרך תידרשי לעשות לבד, רק את התשתית הראשונית. כי כשהוא יהיה לידך את תצברי עוד ועוד בטחון. חווית הביטחון מגיעה גם מבחוץ (לא רק מבפנים), ומזינה את חווית הביטחון הפנימית, שבתורה מזמנת חוויה חזקה עוד יותר מבחוץ, שמחזקת את הפנים, וכן הלאה.

_המוכנות הזאת צריכה להתחיל מבפנים.
כשהיא תגיע, גם האיש יבוא, והוא יהיה שם כדי לסייע לך לעשות את הצעד השני והשלישי. אני מאמינה שלא את כל הדרך תידרשי לעשות לבד, רק את התשתית הראשונית. כי כשהוא יהיה לידך את תצברי עוד ועוד בטחון. חווית הביטחון מגיעה גם מבחוץ (לא רק מבפנים), ומזינה את חווית הביטחון הפנימית, שבתורה מזמנת חוויה חזקה עוד יותר מבחוץ, שמחזקת את הפנים, וכן הלאה._
בדיוק! (-: @}

המון חכמה במילים שנכתבו כאן אלייך.
על שני משפטים אני רוצה להרחיב
הבעיה לא נפתרת מעצם ההבנה האינטלקטואלית, אלא מתוך איזשהו שינוי פנימי, שבו הלבד שלך הוא אמנם לבד, אבל את לא בודדה בתוכו.
מסכימה לחלוטין עם המשפט הנ"ל ומתמקדת ב שינוי פנימי.
השינוי הזה דורש אותך להתבוננות מחודשת על לבד.
על התבנית הזו שהלבד יושב במרכזה ומסביבה כמו נדבקו 'ערי לווין' בדמות: מסכנה, לא טובה מספיק, לא מסוגלת, בכיינית, לא אהובה (ואולי יש עוד.. )
את התבנית הזו יש לך לפרק. זו העבודה הקשה.
השקפת עולמך מבקשת להתחדש ולהשתנות, ולו רק משום שהיא מביאה לך סבל.
המציאות דוחפת אותך עמוק יותר ויותר אל הבור כי משם יבוא השינוי, והשינוי הוא קודם כל תפיסתי.
מדובר בהבנה עמוקה, ממש הסכמה ואמונה עם כך שכל 'ערי הלווין' אינן יכולות להיות חבילה אחת עם הלבד.
לבד יכול להתקיים ללא סבל. לשם עלינו להתפקח.

לפני שהוא יסכים לבוא את צריכה להסכים שהוא יבוא, ולהסכים לקחת את ה"סיכון" הזה מולו. כי זה השינוי שלך. ורק את יכולה לעשות אותו.
מסכימה לגמרי עם כל מה שכתבה עירית.
רק מוסיפה כי חשוב שתשימי לב מאיזה מקום מגיעה ההסכמה.
לעיתים רבות נראה שאנו מאוד רוצים משהו, ומרוב שאנו מייחלים לו - מסכימים לו.
ההסכמה של הלב לקחת סיכון, לדעתי, יש לה כמה שלבים.
שלב ראשון הוא להסכים שהלבד אינו הגורם לסבל והיחד אינו זה שיגאל אותך מהפחדים של עצמך.
ההסכמה צריכה אולי להתמקד במבט אל הפחד. רק להסכים לראות את הפחד. שלב שני.
"הסיכון" אז מתגלה - ברוב תפארתו.
שלב שלישי, למרות הסיכון, את בוחרת לזוז קדימה. רואה אותו אך לא נותנת לו לנהל אותך.
שלב זה גם דורש אותך לזהות לאן את מעוניינת לזוז, ולגייס לצורך הרצון הזה הרבה מאוד נחישות ואמונה - בעצמך. במי שאת.
דורש אותך לא לוותר. נדרש כאן כוח רצון של בולדוזר, כי נגד הפחד רצוי שתהיי חזקה

ומאמינה.
מאמינה שאפשר, שכדאי, שנכון. מאמינה שהקול הפנימי שלך אינו טועה. מאמינה מספיק חזק כדי להתקדם גם בעליה.
ככל שהאמונה חזקה יותר כך הפחד קטן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אתמול, לאור שיחה חשובה ומעמיקה עם אדם יקר שפגשתי כאן, מנסה לקחת את המושכות של חיי.
מנסה לראות מה כן.
כתבתי לחבריי הטובים בכנות על המקום שבו אני נמצאת בנפש שלי. היה לי חשוב לנצל את המומנטום כי יש משהו שמטעה גם אותי. רגע אחד כאילו הכל בסדר ורגע אחרי זה אני בתחתית השאול. אז כתבתי מהשאול וביקשתי עזרה ונוכחות. תוך כדי הכנסת השמות למייל הרגשתי חום אנושי, נוגע בי.
כמו כן ההבנה של להכניס מזון רוחני עכשיו, על אף המשאבים הדלים שלי, מבחינה כלכלית. לתמוך בעצמי לא כי זה מותרות אלא כי זה מאסט.
וגם - לתמוך בגוף. אני נוטה להתעלם מהעובדה שמחסור בדבר כמו בי 12 (ושלי נמוך מאד) יכול להשפיע על הזרימה הפנימית שלי. אני נוטה להתעלם מהגוף באופן כללי. למרות שכשאני כן שמה לב אליו זה מיטיב עמי מאד.

כיוון שאני נמצאת לא בבית אלא בבית של חברים שהוא אולי הבית הכי יפה שהייתי בו אי פעם, שצופה לנוף עוצר נשימה, ויש לי פה גם זמן לבד, אני מתבוננת ורואה דברים מזווית אחרת.
כמה נקודות שאני רואה מכאן:
חיי רוח. אמיתיים. כמה אני רוצה לחדש בי את זה. כמה אני מתגעגעת ללשבת מדיטציה ולהתנקות מהרעש של המיינד.
אתמול אחרי השיחה הזו ראיתי שאני נמצאת בשחיקה. שאני עובדת קשה לאללא, מכילה כבר זו השנה החמישית הרבה ילדים והרבה הורים, והמשאבים שלי הלכו והתדלדלו כי לא הצלחתי למלא אותם בצורה מאוזנת. מה שהייתי הכי צריכה בסוף שנה שעברה זה לעצור ולנוח! זה מה שאני הכי זקוקה לו גם עכשיו. אבל במקום זה הבאתי לי עוד אתגר.
אני יודעת שלהגיד את זה זה לא להגיד מה כן אלא לאמר מה לא, אבל אני רוצה בכל זאת לתת לזה ביטוי כאן.
אני פה בבית של משפחה צעירה. ואתמול בעצם חוויתי שמה שמניע אותי בין היתר לרוץ ולרוץ זה כאב ואבל מטורפים על שאני עצמי הייתי שם, הייתי קרובה לזה כל כך! וזה לא קרה! עם האקס שלי זה היה הכי קרוב ללהרגיש בית מאז שחייתי בבית הוריי, מאז הזמנים הטובים בבית הוריי אני מתכוונת, לפני שהכל נהרס כשעלינו לפה. ואיתו הצלחתי לשקם את ההרגשה הזו. האבל על לאבד את זה נמשך אצלי כבר שנתיים. הדיכאון שלי נמשך שנתיים. וכשאני נמצאת בחום המשפחתי הזה של אחרים, עטופה בו, אני חושבת על האקס שלי. אני יודעת שכבר כתבתי את זה פה בעבר בכל מיני צורות אבל אתמול ראיתי את זה מחדש.
אני מבינה שאצלי, במבנה הנפשי הספציפי שיש לי, אובדן זה משהו שלוקח הרבה, אבל הרבה זמן להתגבר עליו. והכאב לובש הרבה צורות כמו למשל צורה של חוסר שקט וצורך בתזוזה מתמדת, יצירת מיליון טלטלות שינויים ולבטים.
אני לא שולטת על כמה זמן זה ייקח לי להתגבר על זה. אני כן יכולה לעשות את מה שביכולתי בכדי לתמוך בי. ואתמול מה שהרגשתי הוא שהעזרה הזו מגיעה לי. אני לא צריכה להרוויח את העזרה. אני צריכה להרשות לעצמי להשען אחורה וליפול. אני נותנת בעולם. נותנת הרבה ואולי הרבה מעבר לגבולות שלי. ואני יכולה להרשות לעצמי לקבל, באמת לקבל בלי לחפש מה אני נותנת בתמורה. אתה נותן במקום אחד ומקבל ממקום אחר וזה בסדר. זו התנועה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמובן שזו הייתי אני ולא פלונית אלמונית. ממחשב של חברים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נועה, הדברים שכתבת על שינוי תודעתי לגבי הלבד, מאד נוגעים בי.
לגבי מה שאני עצמי כתבתי על הצורך בזוגיות, ובמישהו להשען עליו, ממבט מכאן זה נראה לי לא באמת הדבר שאני כמהה אליו. ממקום שבו אני עכשיו אני קודם כל הכי רוצה לחבק ולעטוף את עצמי, לנוחמבתוכי, להרגע, לעצור. למצוא את הנתיב הרוחני שלי מחדש, את הדרך שממלאת אותי מבפנים. בן זוג לא יכול ןלא צריך למלא את הפונקציות האלה. אני זוכרת היטב שלפני ארבע שנים בערך בתקופה הזו לפני יום הולדתי הייתי עם האקס שלי והייתי במקום של נפילה שהוא ממש לא יכול היה להושיע אותי ממנה. הדבר הכי משמעותי שם היה אולי שאפשרתי לו לראות, ואני עצמי ראיתי מה עוד יש בי לרפא. אבל הנוכחות שלו ממש לא עזרה, אלא להיפך העירה את חרדת הנטישה שלי. אז אני לא חושבת שזה מה שיפתור את הקשיים.
זה המבט השפוי.
ברור שבבוקר כשאני מתעוררת בא לי שיהיה שם מישהו שמחבק אותי. או בערב כשאני באה מהעבודה מישהו לדבר איתו ולשתף ולהשתתף. ברור שאני רוצה אהבה שתרחיב ותפתח את הלב. אבל אני מזהה שיש לי צורך שהוא הבוער בעצם - למצוא משמעות. למצוא מחדש את המשמעות לחיי!
חבר לא ייתן לזה מענה.

עירית_לוי

_ברור שבבוקר כשאני מתעוררת בא לי שיהיה שם מישהו שמחבק אותי. או בערב כשאני באה מהעבודה מישהו לדבר איתו ולשתף ולהשתתף. ברור שאני רוצה אהבה שתרחיב ותפתח את הלב. אבל אני מזהה שיש לי צורך שהוא הבוער בעצם - למצוא משמעות. למצוא מחדש את המשמעות לחיי!
חבר לא ייתן לזה מענה._

בדיוק!

את הפצע אף אחד לא יכול לרפא לנו מבחוץ. אף אחד לא יכול להציל אותנו מעצמנו ומכאבינו.

יש הרבה צרכים שקשר זוג יכול לתת להם מענה. ויש צרכים, כמו זה, שרק אנחנו בעצמנו יכולים לתת לו מענה.
ברגע שהבנת את זה - הפנייה שלך החוצה תהיה מדוייקת יותר: את לא תחפשי בחוץ את מה שאת יכולה למצוא רק בפנים. את תבקשי את מה שאת צריכה ויכולה לקבל מבן זוג. ואת תקבלי.

שבת שלום.

לגבי מה שאני עצמי כתבתי על הצורך בזוגיות, ובמישהו להשען עליו, ממבט מכאן זה נראה לי לא באמת הדבר שאני כמהה אליו
יופי. שמחה שיכולת להסתכל במבט אחר ועוד יותר שזיהית את הטעות (המאוד נפוצה) של החשיבה המוטעית על "מישהו להישען עליו" .

כפי שאני מבינה ממך, חווית בית חם ונעים שנהרס.
חוויה כזו היא מאוד עמוקה ומשמעותית, שלא לומר טראומטית. אין כל פלא שזהו פחד גדול שלך, אם לא ה-פחד.
הטראומה היא כזו כואבת שמרוב פחד את לא מעיזה להתקרב לשם, שחלילה לא תתרחש שוב אותה חוויה.
כמובן שכל כולך כמהה ומייחלת לבית חם, זהו געגוע מתוק ועמוק. זכרון שצרוב בנפש המבקשת לחוות שוב את העונג הזה, השקט והבטחון.
ובמנעד הנפשי הזה את מבקשת להתאתגר. לגדול. ולכן, לא סתם, נושא הזוגיות הוא כה מרכזי וחשוב בחייך.
סיכוי גדול הוא שחלק חשוב בגדילה שלך יהיה לבנות בית חם למרות הפחד וחווית הטראומה שעברת.
ולכן בן זוג יהיה צד משמעותי יחסית בדרך, שכן לבנות בית חם זו חוויה שהיא בחלקה משותפת

למצוא את הנתיב הרוחני שלי מחדש, את הדרך שממלאת אותי מבפנים. בן זוג לא יכול ןלא צריך למלא את הפונקציות האלה
נכון.
הוא יכול להיות חלק, ללכת לצידך בנתיב רוחני. הוא גם יכול למלא חלקים מסויימים משמעותיים אבל הדרך היא שלך.
כל אחד הולך בדרך שלו, חלקים מסוימים לבד, וחלקים אחרים לצד מישהו אחר, או כמה אחרים.

אני מזהה שיש לי צורך שהוא הבוער בעצם - למצוא משמעות. למצוא מחדש את המשמעות לחיי!
זה נפלא בעיני. כי זו נקודת זינוק קדימה.
אין לי ספק שתמצאי, ואולי יותר מאחת...
משמעות אחת שאני מזהה היא לבנות בית חם ואוהב

חשוב לא להפחית כרגע מערכה, גם אם כרגע היא תהיה (לתקופה מסויימת) מחוץ לאור הזרקורים.

מה שהרגשתי הוא שהעזרה הזו מגיעה לי. אני לא צריכה להרוויח את העזרה. אני צריכה להרשות לעצמי להשען אחורה וליפול. אני נותנת בעולם. נותנת הרבה ואולי הרבה מעבר לגבולות שלי. ואני יכולה להרשות לעצמי לקבל
חשוב מאוד שתתחילי לשים לב כמה את מקבלת. הודיה עוזרת להבין כמה לא מובן מאליו מה שיש לנו, ואת מה שיש לי אני קיבלתי (גם אם נתתי לעצמי, עלי לקבל!). זו התנועה.
את לא חייבת להישען אחורה או ליפול כדי לקבל, רק לפתוח את העיניים ולהתבונן בשפע הקיים. כל זה את הרווחת.

שבת מחבקת @}

ואתמול מה שהרגשתי הוא שהעזרה הזו מגיעה לי. אני לא צריכה להרוויח את העזרה. אני צריכה להרשות לעצמי להשען אחורה וליפול. אני נותנת בעולם. נותנת הרבה ואולי הרבה מעבר לגבולות שלי. ואני יכולה להרשות לעצמי לקבל, באמת לקבל בלי לחפש מה אני נותנת בתמורה. אתה נותן במקום אחד ומקבל ממקום אחר וזה בסדר. זו התנועה
בהחלט העזרה הזאת מגיעה לך, בשני מובנים: במובן שאת ראויה לה, ובמובן שהיא באמת כבר מגיעה, למעשה היא כבר כאן.
את יודעת, לא מזמן היתה לי שיחה עם מישהי חכמה על נתינה וקבלה ודיברנו על זה שאני מאוד מאוד מונעת נתינה, גם כשאני נותנת לעצמי, אז אני בצד של הנתינה.
והיא שאלה אותי, ומה עם הקבלה? עם הצד של: "אני באתי לקבל?" ופתאום הבנתי עד כמה האספקט הזה בחיי נזנח, גם במובן של להסכים לקבל ממש מאנשים וגם להיות בהלך רוח של קבלה, של קבלה מכל סיטואציה שפוקדת אותי.
ובימים אח"כ ממש אילצתי את עצמי להיות מקבלת, בין אם בחרתי במצב שבו הייתי או שנקלעתי אליו שלא בשליטתי, הזכרתי לעצמי שאני אמצוץ ואסחט מהמצב הזה את כל מה שהוא יכול להעניק לי, כי "אני באתי לקבל".
וגם כשאני נותנת לעצמי, להיות שם גם במקום שמקבל, במהות של המקבלת ולשם שינוי לא במהות של זאת שעושה למען... זה צעד לא פשוט לגיברים שכמוני, והיה מאוד מעניין לבחון את זה.
גם היום אני נוטה יותר לצד שממהר לעשות, לפעול, למעני ולמען אחרים, אבל התזכורת הזאת של לקבל, צצה לי במוח לעתים יותר קרובות.
ודווקא אני כן מתחברת אל הדימוי של להישען אחורה (לאו דווקא ליפול, להישען מתוך בחירה ושליטה מלאה) ולקבל וגם להיות במקום שרואה בכל מה שאת כבר מקבלת - זה כשלעצמו מכניס אותך לסטייט אוף מיינד של מקבלת.

שבת מחבקת ומקבלת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_כפי שאני מבינה ממך, חווית בית חם ונעים שנהרס.
חוויה כזו היא מאוד עמוקה ומשמעותית, שלא לומר טראומטית. אין כל פלא שזהו פחד גדול שלך, אם לא ה-פחד.
הטראומה היא כזו כואבת שמרוב פחד את לא מעיזה להתקרב לשם, שחלילה לא תתרחש שוב אותה חוויה.
כמובן שכל כולך כמהה ומייחלת לבית חם, זהו געגוע מתוק ועמוק. זכרון שצרוב בנפש המבקשת לחוות שוב את העונג הזה, השקט והבטחון.
ובמנעד הנפשי הזה את מבקשת להתאתגר. לגדול. ולכן, לא סתם, נושא הזוגיות הוא כה מרכזי וחשוב בחייך.
סיכוי גדול הוא שחלק חשוב בגדילה שלך יהיה לבנות בית חם למרות הפחד וחווית הטראומה שעברת.
ולכן בן זוג יהיה צד משמעותי יחסית בדרך, שכן לבנות בית חם זו חוויה שהיא בחלקה משותפת
_
נועה, את קלעת בול.
אני שואלת כיצד ניתן לפעול בשדה הזה עכשיו, כשאין בן זוג להקים איתו את הבית. אני מבינה שהתשובה יכולה להיות לבנות את זה עם עצמי אבל אני כרגע חווה המון קור בכל הקשור לבית, למגורים שלי עם עצמי. מצד שני כשהייתה לי ההזדמנות להמיר זאת במגורים עם שותפה סירבתי. ואז אני מרגישה תקועה. והתחושה היא שאני חייבת לחמם את עצמי מבפנים עכשיו. זה ברור שהקמת בית משותף עם בן זוג לא באור הזרקורים כרגע אבל הקמת בית חם ותומך זה כרגע מאסט שלי לחיים שבלי זה אני ממש חוששת לשפיות שלי. עכשיו כשהחגים נגמרים ואני נדרשת על ידי החיים לקום ולעבוד ולפרנס את עצמי ביתר שאת, לדבוק באתגרים שלקחתי על עצמי, והחורף הקרב. כל זה בלי להיות מוזנת על ידי חום של בית - מפחיד אותי אפילו לחושב על זה!

אבל הקמת בית חם ותומך זה כרגע מאסט שלי לחיים
אולי זה עניין חיצוני שיכול לעזור - הערבים מתקררים, פתאום כשחוזרים הביתה הקירות לא פולטים את חום השמש כמו לפני כמה שבועות.. תתלבשי חם יותר, תתפרי וילונות שישאירו את החום בבית, תעשי לך פינות חמות בבית שלך. כשקר בגוף יכול להיות גם קר בלב.

אני כרגע חווה המון קור בכל הקשור לבית, למגורים שלי עם עצמי.
ברור. כי בלי בן זוג אין חום. זו התפיסה המושרשת מאוד עמוק בתודעה, במודעות, בנפש. זו החוויה המוכרת לך, ואת לא מכירה אחרת.
עדיין לא התנסית בחום מסוג אחר, או, את לא זוכרת את החוויה של חום מסוג אחר.
למרות שאני בטוחה שכן חווית זאת הנה (הלכתי אחורה לחפש..) למשל כאן:
הבנתי שאין לי לאן ללכת, מלבד הביתה, ואין לי לאן לנסוע, ואין לי עם מי להיות מלבד איתי. הרגשתי קרוב-קרוב לאדמה, והלב שלי היה מלא הודייה על הבית שלי, על זה שיש לי את הפינה שלי בעולם, כמו אדם שנסחף בסופה גדולה ומגיע אל חוף מבטחים. לקחתי לי ספר, וישבתי לי בכורסה והייתי מאושרת. הרגשתי שאני בבית עם עצמי. שאני מוגנת מאד.

תביני שרגעים כמו זה הנ"ל הם נפלאים, אבל מפחידים אותך מאוד.
גם כי את לא מספיק מכירה אותם, הם חדשים בתודעה שלך (הנשמה שלך מכירה אותם מצויין אבל הזכרון הזה עתיק מאוד וקיים רק כגעגוע)
וגם כי הם מאיימים על הרצון העמוק לזוגיות ובית חם - זה שנהרס, ואותו את כמהה לבנות שוב כחוויה מתקנת.

כל זה בלי להיות מוזנת על ידי חום של בית - מפחיד אותי אפילו לחשוב על זה!
כל חום שאת מבקשת ליצור, אם לבד או עם בן-זוג, יקח את התהליך שלו.
אש אמיתית, שנדלקת ובוערת לאורך זמן, יש לשמר ולטפח, להזין במידה הנכונה ולשמור שלא תהיה קטנה מידי (אז קר...) או גדולה מידי (אז שורף..)
בתכלס, כדי ליצר אש (אנרגיה = חום) יש לעבוד

תתחילי איפה שהכי נעים וטוב לך.
תקני לך כמה דברים קטנים שיפנקו אותך, שאת אוהבת. זה יכול להיות כמה ספרים, דיסקים, נרות, אוכל.
תדמייני את עצמך בבית איפה שיש כל מיני פינוקים שנעים וטוב לך לשהות שם לכמה שעות.
תדאגי לאווירה שאת אוהבת, שהבית יהיה נעים לך להיות בו.
תזמיני אלייך חברים, תדאגי לצאת מידי פעם למקומות שעושים לך טוב.
תקשיבי לליבך ותחזרי לפוסטים הקודמים שמדברים על קבלה. קבלי את הטוב שיש לך לתת לעצמך ושיש לסביבה להעניק לך. השפע נמצא!
נשמי פנימה את השפע ותפני לו עוד מקום בתוכך, תרחיבי את המקום שיהיה מרחב לשפע, שיוכל גם לגדול.

החום שאת מחפשת נמצא בפנים. את יודעת את זה כבר.
כשאת מלאה בתוכך, חם לך. המשימה שלך היא למצוא את הדברים שיחממו אותך מבפנים, שיגרמו לך לטוב, לשמחה, לנעימות, לרוגע ושלווה.

הבטחון שלך יגדל פלאים ברגע שתדעי בעצמך לייצר חום.

ותדעי לך, זה בכלל לא פשוט לייצר חום במידה המתאימה (המידה כל הזמן משתנה...)
וגם תדעי שאת צועדת כאן בעיניים פקוחות אל תוך אתגר משמעותי מאוד בחייך. את גדלה ומתפתחת, את אמיצה מאוד וראויה להערכה.
את הערכתי הרבה יש לך!! @}

המשימה שלך היא למצוא את הדברים שיחממו אותך מבפנים, שיגרמו לך לטוב, לשמחה, לנעימות, לרוגע ושלווה.
ונזכרתי שכתבת (אתמול?) שכרגע את חייבת למצוא משמעות לחייך (השתמשת בביטוי "צורך בוער").
אז למרות שספר/דיסק/נרות/אוכל אינם מאוד משמעותיים, ברמת מהות ועומק, עדיין, לדעתי, יש להם משמעות כאן, בזמן זה של חייך.
כי אלו בדיוק הדברים החומריים שיתנו לך עוגן, יציבות, בטחון.
ובית הוא מאוד חומרי והתזונה לבית גם היא חומרית, כך שלטפח בית נדרש חומר.
וכשיהיה לך בית טוב, תוכלי להתפנות להזין עצמך נפשית, והחומר (כמו עץ למדורה) יזין אותך גם נפשית אם הוא יותאם בכוונה כזו.

משמעות לחייך, ברמה עמוקה יותר, תגיע לדעתי לאחר שתבססי את העוגן שלך - הבית.
ברגע שתצליחי לאחוז באש פנימית, אותה תיצרי בעצמך, המשמעות תוכל לחלחל וגם להתרחב לכל עבר שרק תרצי.

עינת יקרה, אני גם בעד העשייה למען הבית שלך, כרגע, כפי שהוא.
אני יודעת מנסיון, שלצבוע, לקנות דברים קטנים - לחמם את הבית בדברים מבחוץ יכול לפעמים לחמם מבפנים.
נכון, זה לא הבן זוג המיוחל. זה לא מוציא אותך מהבדידות.
אבל זה יכול להפוך את זה ללבד נעים.
חוץ מזה, זה מה שאת יכולה לעשות כרגע.
הכל את יודעת בתוכך.

ועשייה, כשלעצמה, יודעת להוציא מבורות.
הנה, בדיוק קראתי את זה אצל לימונדה.
‫סוף סוף התחלה (2011-10-21T10:18:27)‬

הזכיר גם לי.

ואני נדרשת על ידי החיים לקום ולעבוד ולפרנס את עצמי ביתר שאת, לדבוק באתגרים שלקחתי על עצמי,
בדרך כלל שאת מספרת על עבודתך נילוות לזה תחושה של אתגר מאד גדול, של מאבק, של משימה, של שאלה, ובאחד הפוסטים בבלוג הראשון נדמה לי שדיברת גם על שליחות..
בלי לסתור את כל הנאמר למעלה, אולי תוכלי גם לשנות גישה כלפי עבודתך.. גם שם תוכלי למצוא חום, קירבה ואהבה, גם שם תוכלי פשוט להיות ולהרפות.. עם הילדים, הצוות ואפילו ההורים..

_אש אמיתית, שנדלקת ובוערת לאורך זמן, יש לשמר ולטפח, להזין במידה הנכונה ולשמור שלא תהיה קטנה מידי (אז קר...) או גדולה מידי (אז שורף..)
בתכלס, כדי ליצר אש (אנרגיה = חום) יש לעבוד_

_הבטחון שלך יגדל פלאים ברגע שתדעי בעצמך לייצר חום.

ותדעי לך, זה בכלל לא פשוט לייצר חום במידה המתאימה (המידה כל הזמן משתנה...)_

מתוך הקטע השלם שכתבה נועה שגרף את הזדהותי העמוקה, בחרתי את שלושת המשפטים שכאן למעלה שבעיני מהווים את לב העניין.
וזה גורם לי לחשוב ולהיזכר שוב ביוגים החכמים האלה שלפני 5000 שנה כבר ידעו שהסיפור בדרל לשינוי תודעתי מוכרח לעבור דרך חום גדול, במידה הנכונה, כזה שישרוף את כל הפסולת והקבעונות והרשמים הישנים ישנים שלנו אבל עדיין כזה שיהיה מרוסן ונשלט ולא ישרוף אותנו לגמרי, הרי זה הסיפור.
וכמו שבעת פולחן תמיד היתה שם את אש הקורבן שדרכה עבר מה שהוקרב ונשרף ועלה למעלה ובכך היא חיברה מן הפיסי הגשמי לבין מה שמעבר לו, כך גם החום שלנו, הגופני, הבייתי, הרגשי, האנושי מעביר אותנו איזושהי טרנספורמציה בין מציהפיזית שלנו לבין זו הגבוהה והמעודנת יותר של התודעה שלנו כשבדרך החום הזה שאנחנו מצליחים ליצור מרכך, משכך, ממיס, מנחם וכל שאר התכונות שמאפשרות לנו להתחבר אל המקום הגבוה והצלול שלנו.

האם את מתחברת למשהו מזה?

אני כמובן מסכימה עם כל הנאמר מעלה לגבי לחמם את הבית. את האמת ניחנתי בכישרון לזה. כל הבתים שלי תמיד נעימים ובייתיים וחמים ולאנשים נעים לבוא אליי. וגם לי מראה הבית והתחושה בו תמיד אסטטיים וחמים. אני לא מרגישה שחסרים בבית חפצים שיעזרו לו להיות נעים. יש בו וילונות ושטיחים ונרות וקטורת וספרים ואוכל, ונוף, וירוק. הדבר היחיד שחסר לי בו זה חברה. בני אדם. לא חייב לי להיות דווקא בו. יכול להיות גם מסביב. איפשהו במרחק הליכה. אבל אין.
עכשיו חזרתי ממסע של כמה ימים, שהיתי אצל חברים בכל מיני מקומות מקסימים של הארץ, ישנתי אצלם וקמתי איתם ואכלתי איתם ודיברתי איתם והייתי גם עם עצמי. ובתוך כל המסע הז הלב שלי הפשיר וחשתי שוב כאחת האדם. חשתי שוב התרחבות הלב ושמחה.
כעת שחזרתי מהמסע ונחתתי אצלי, עוברת דרך המושב בו כל משפחה מכונסת לה בביתה ומגיעה אל הפרדסים ביניהם שוכן ביתי התמונה די ברורה. בודד לי פה נקודה. מותר להרגיש ככה. מותר לרצות להרגיש קירבה אנושית. מותר לבקש ולחפש את זה. מותר לדייק את הנוכחות שלי פה. לא ייקרה כלום. זה לא אומר לברוח. זה ממש ממש בסדר. אני לא צריכה לסבול.
אז כל עוד אני פה - אנסה ליישם את העצות שכתבו לי כאן ביד רחבה, והמון תודה לכל אחת על החשיבה וההתכוונות וההזדהות שלכן! אבל במקביל אני כן פותחת את עצמי למגורים עם עוד אדם, או בסביבה קצת יותר חברתית שתחמם לי את החורף. מותר.

עינת יקרה.
אני חושבת שאת כל הזמן מדייקת ומדייקת ומהבחנה לאבחנה את יותר ויותר מדוייקת לעצמך.
את זקוקה לחברה נקודה. זה צורך ברור וקיים וחשוב, ויתכן שהכמיהה לזוגיות בין היתר נובעת ממנו.
ןבהחלט יתכן שאחד הדברים להתמקד בהם הוא פשוט להתרועע יותר עם אנשים, להיות בחברה, לספק לעצמך יותר סיטואציות חברתיות שמפשירות את הלב שלך ומחממות אותך.
לנסות ליצור מצבים חיצוניים שיעוררו את המצב הפנימי הרצוי לך.
נשמע כמו תכנית מצויינת (-:

אני מקווה שזה לא בציניות הא? לגבי זה שאני מדייקת ומדייקת.. (-:
את לא מבינה איזה שקט יש כאן. שקט שאולי הרבה בני עיר יכולים לייחל לו. שקט שבקילומטראז' הקרוב אין אף אחד. שקט שגורם לי לטפס על הקירות.
רוצה להפסיק לדבר עם הבזיליקום בגינה.
רוצה להגיד שלום אנושי וחם.
אני יודעת שזה לא יפתור את כל בעיותיי. אבל סביבה אנושית היא סביבה שאפשר שהבעיות קצת ינוחו בה.
אני מפחדת. לילה וקר. ושקט וחושך.
ואני לא יודעת כמה זמן ייקח לי למצוא בית או שותף או שותפה ואני לא יודעת איך להתחיל לחפש בכלל. אבל אני בהחלט רוצה את זה.

אני מקווה שזה לא בציניות הא? לגבי זה שאני מדייקת ומדייקת.
מה פתאום בציניות?? מה את עושה צחוק? תקראי את את התובנות שלך מהודעה להודעה ותיראי כמה דברים את מבינה על עצמך ועל הצרכים שלך כרגע (-:
אני לגמרי מבינה אותך, וחושבת שההתקדמות היא עצומה בין מילים שנאמרו רק אתמול של בלבול, וחוסר בהירות להיום - את רוצה יותר אנשים סביבך, את צריכה סביבת מחיה מעט שונה כרגע. נקודה. תראי איזו בהירות נפלאה יש בזה.
וגם אם עכשיו זה יקח זמן, להבין מאיפה בדיוק מתחילים ואיך מובילים לשם, ההבנה הזאת כשלעצמה מביאה שקט גדול (אני יודעת ששקט זה בגדול לא מה שחסר לך, אבל נראה לי שדווקא בפנים אצלך הראש ישמח לקצת הפוגה לא? (-:)

חופשי..
יש לי כל כך הרבה שקט בחוץ וכל כך מעט שקט בפנים!
אני מתחילה להתכוונן כל כולי ללשנות את סביבתי החיצונית, ומתפללת שמשהו טוב יבוא אליי בקלות.

וגם אם עכשיו זה יקח זמן, להבין מאיפה בדיוק מתחילים ואיך מובילים לשם, ההבנה הזאת כשלעצמה מביאה שקט גדול
זה בהחלט נכון.

הי עינת.
לפני כשבוע נפרדתי מבן הזוג שלי. בניסיון למצוא איזו נחמה מבלי ליפול שוב על החברים שלי, שוטטתי בבלוגים ובפורומים שונים, עד שהגעתי אל הבלוג שלך, ההוא מהדף הקודם. התחלתי לקרוא ולא הצלחתי להפסיק, לעיתים מצאתי את עצמי עד השעות הקטנות של הלילה קוראת שוב ושוב את השורות, מתעכבת על דברים שמוכרים לי, נושמת יחד איתך וכמובן גם ערה לעצות החכמות ולליטוף של המגיבות, ובמיוחד לעירית המקסימה.
הייתי מסמנת לעצמי היכן הפסקתי, וממשיכה לקרוא למחרת. עד שהגעתי לעמוד הזה וסיימתי לקרוא בשקיקה גם אותו.
הסיפור שלי אחר אמנם והשיעורים שלי שונים- אני מצאתי את עצמי בשנים האחרונות יוצאת משתי מערכות יחסים, בשתיהן היו לא מעט פרידות, כשאני זו שלא מצליחה לבחור ולהחליט מה אני רוצה. כשמולי גברים מדהימים, חמים, אוהבים, קשובים ומכילים, שהתקשורת ביננו מעולה, ועם האחרון במיוחד היה גם חיבור נדיר ותשוקה, שכיף וטוב לנו ביחד, ובכל זאת- משהו לא מרגיש שלם. וכמה שלא ניסיתי לנשום לתוך תחושת המחנק, לסלק את המחשבות הטורדניות של "אם-זה-לא- מרגיש-נכון-במאה-אחוז-אז-מה-אני-עושה-כאן", ובאופן כללי להשתדל לחיות את הרגע מבלי לדאוג למה יהיה בעתיד, לא הצלחתי. שנתיים של ניסיונות, של פרידות וחזרות, של מסע שבלי שום קשר התחלתי לפני כ-6 שנים עם עזרה של מטפלים ומנחים חיצוניים (גם דרך שיטת היעוץ הביוגרפי שאת מכירה), ובכל זאת- לא הצלחתי לייצר את השקט הזה בתוכי, ובתוך מערכת היחסים הבאמת מיוחדת שהיתה לי, עם אדם באמת נדיר ביופיו הפנימי והחיצוני.
וכשאני קוראת את הדברים שאת עוברת, את המסע שלך, אני מוצאת המון נקודות להזדהות, עם כל השוני. אני אמנם לא חווה תחושה של דחייה או של "אני לא טובה מספיק", אבל בהחלט הפחדים, המועקות והבלבול הם חלק מחיי. וגם אני לומדת בשנים האחרונות לנשום לתוך כל זה, להסכים לגל של תחושה שלילית כשהוא מגיע, לא להתנגד לו ולקבל את עצמי, כמו שאני. לקבל וללטף את הילדה הקטנה והמפוחדת שבתוכי, שרק רוצה חום ואהבה ממני, ולא זקוקה שאגער בה או שאתנער ממנה.
והכי חשוב- לדעת לסלוח לעצמי. להבין שמה שהחלטתי היה הכי טוב שיכלתי להחליט באותו פרק זמן. שפעלתי הכי טוב שאני יכולה. ושאם התוצאה לא רצויה, אלה דברים שרק בדיעבד אפשר לגלות, וללמוד מהם. להבין שכל דבר בחיים האלה הוא שיעור, ואם אני לא רוצה לעבור את אותו השיעור פעמיים, כדאי שלא אשאר כיתה אלא אלמד את המסר.
אנחנו מאד רוצים להיות מאושרים כל הזמן, מחפשים את השקט, את תחושת השמחה וההנאה. מן הסתם, אלה תחושות שגורמות לנו להרגיש טוב, עם עצמנו ועם הסביבה. אלא שלהיות בן אנוש בעולם הזה, פירושו להסכים לחוות את כל קשת הרגשות- גם את אלה שפחות נעימים לנו, כמו עצב, כאב, כעס, קנאה...
מה שאני יכולה לתרום לך כאן אלה דברים שאת כבר יודעת, אני רק יכולה לחזק אותך שאת בדרך הנכונה. תמשיכי לנשום ולא לכווץ את הגוף אל מול הפחדים ושאר השדים. הסכימי לקבל את כל קשת הרגשות, בידיעה שהכל זמני- כפי שאין רגע מאושר שהוא נצחי, אין גם רגע של סבל שהוא כזה.
ובאשר לי- אני מעט מבוגרת ממך, וגם אני רוצה את הבטחון שבקשר זוגי, את הביחד, ובעיקר את האתגר שאני מרגישה שניצב מולי- להצליח לאהוב ולהרגיש שאני במקום הנכון. לא ליד, לא כמעט, לא "אוהבת, אבל", אלא אוהבת באמת, נקודה. מכל הלב והנשמה, וכן, עם הידיעה שאין גבר מושלם ואין קשר מושלם.
ואני מעיזה לסיים קשרים עם גברים מדהימים בקשר שאפשר להגדיר מבחוץ כלא פחות ממצוין, רק כי זה לא מרגיש לי עד הסוף. ואם זה לא מספיק מרגיש, אז זה מספיק כדי לסיים את זה. וכמוך- אני מצוידת באמונה, גם אם ברגעים אפורים של פחדים ומועקות היא מתערערת- שאקבל אותה, רק כי מגיע לי.
אני גם מאמינה גדולה בגישה של "מה שנועד לקרות קורה בסוף", ואיפושהו זה גם משחרר את הפחד...
את בחורה מורכבת עינת, ממה שקראתי, ועל כן הדברים לא פשוטים לך. גם אני כמוך שואלת לא אחת "למה זה חייב להיות כל כך מסובך?", ובמקרה שלי "למה הנפש שלי לא מצליחה להסתפק בדברים הכל כך יפים שהיא מקבלת? בגבר המדהים הזה שהייתי איתו עכשיו שנתיים?"
וגם אם אין לי עכשיו את התשובה, אני מאמינה שאכן משהו היה חסר. ואם זה משהו שחסר רק לי ולא קשור אליו, גם את זה אגלה. כך או כך, לא הייתי יכולה להמשיך ולחיות בתוך מערכת יחסים, שלא הצלחתי להתמסר אליה ולעשות את הצעדים הבאים כדי לקדם אותה. שלא הצלחתי להרגיש בה שקטה, שכל בוקר התעוררתי עם תחושות אחרות. התסכול, הכאב ותחושת האשמה במקרה שכזה גדולים מנשוא.
אשמח לקרוא עוד על המסע שלך. אשמח גם לתגובות של המגיבות כאן.
מחזקת ומחבקת אותך, ואת הילדה הקטנה שבתוכך:)
מגיע לך הכל.

עירית_לוי

אשמח גם לתגובות של המגיבות כאן.
הי פלונית,
ברוכה הבאה!
אנסה להציע משהו. תבדקי אם את מתחברת לזה:

מתוך מה שתיארת נדמה לי שעל מנת להרגיש סוף סוף ש"זה זה", על מנת ליצור קשר שיספק וישמח אותך - נדרש ממך להסכים לאהוב: להסכים לפתוח את הלב, להסכים להרגיש רגשות חזקים, להסכים להתמסר.
להסכים - לא רק ברובד הרציונלי אלא בעיקר ברובד העמוק, הפנימי. להסכים ברמה הרגשית או הלא מודעת.
אני מניחה שכרגע הראש שלך אומר 'כן' לאתגר הזה, והמערך הרגשי שלך מתכווץ מפחד. פחד לאהוב, פחד להתמסר, פחד להרגיש רגש במלוא עומקו ועוצמתו.

מול פחד מסוג כזה כדאי להתנהל בעדינות ובסבלנות, כמו שנדמה לי שאת כבר עושה.
את לא יכולה להכריח את עצמך להרגיש רגש עמוק. את לא יכולה להתמסר בכוח. את לא יכולה להכנס ראש בראש במנגנוני ההגנה שלך.

מה שאת כן יכולה זה ליצור בהדרגה הסכמה. בעיקר הסכמה של המערך הרגשי שלך. הוא צריך "להשתכנע" שזה לא "מסוכן" מדי, שהוא ישרוד את זה, ושאת חסונה מספיק.

כשזה יקרה, את תעזי לאהוב מעומק הלב.
זה כבר יהיה הרבה פחות "מסוכן", פחות מאיים. יש סיכוי טוב שאז מנגנוני ההגנה שלך כבר לא יידַרשו לך, וכבר לא יבואו ללחוש לך באוזן ש"זה לא זה"

.

זה כיוון שאפשר בהחלט לעבוד עליו, לקדם אותו, לסייע להסכמה הזאת להבשיל ולתחושת החוסן הפנימי להתחזק.

כאמור, תבדקי אם את מתחברת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה עירית. מאד מתחברת לחלק של "להשתכנע שזה לא מסוכן מדי", והתגובה הראשונית שלי למה שכתבת כאן היתה פרץ של דמעות. אז יכול להיות שבאמת משהו ברובד העמוק אצלי חסום בצורה מסוימת. אני חייבת לציין שכן היו לי בעבר קשרים בהם אהבתי "עד הסוף", או לפחות כך הרגשתי, קשרים שלא הסתדרו מסיבות אחרות.
החלק הקשה ביותר בסיפור שאני עוברת עכשיו, מלבד הגעגועים לאותו אדם יקר, הוא להתגבר על תחושת הפספוס, בהבנה שאם משהו לא נכון עכשיו, הוא לא נכון נקודה, ומה שיהיה יהיה. מאד לא קל לשחרר, ומאד קשה לחיות סיום של קשר על סמך תחושות שחוויתי בתוכו, כי התחושות הללו מתעמעמות כשאנחנו לא ביחד, ומה שמתגבר זה הגעגוע לאותו אדם, שהיה חלק נכבד מחיי.
אני רק מקווה שברגע הנכון יופיע האדם שאיתו אוכל לחוות אהבה עמוקה והדדית, ושמה שויתרתי עליו עכשיו מתחושת "אין ברירה" ו"לא יכולה להכריח את עצמי" הוא לא פספוס של הזדמנות אחת ויחידה
תודה על המילים החמות, אני מאמצת אותן:)

עירית_לוי

אני חייבת לציין שכן היו לי בעבר קשרים בהם אהבתי "עד הסוף", או לפחות כך הרגשתי, קשרים שלא הסתדרו מסיבות אחרות.
תראי, אני לא בטוחה כאן, אבל שווה לבדוק:
לפעמים אנחנו מעזים להרגיש עד הסוף, דווקא במקום בו אנחנו כביכול "מוגנים" יותר. במקום בו הסיכון איננו אמיתי.
ובמקרים הללו יכול להיות שחשת מוגנת על ידי העובדה שהקשרים אינם יכולים להתממש. וכאשר ברור מראש שאת לא תיפגעי, את יכולה להרשות לעצמך לאהוב עד הסוף.
כל זה מתרחש כמובן ברמה הלא מודעת, מתחת לפני השטח, בחדרי החדרים של מנגנוני ההגנה.

ושוב, אני לא בטוחה שזה מה שהתרחש אצלך, אבל שווה בדיקה.
ואם זה אכן כך, אז מודעות לזה, בעתיד, אם שוב תמצאי את עצמך בסיטואציה דומה - יכולה לאפשר איזו כנות, יכולה להאיר על המצב באור אחר, ולפתוח לך פתח לשינוי.

אני רק מקווה שברגע הנכון יופיע האדם שאיתו אוכל לחוות אהבה עמוקה והדדית, ושמה שויתרתי עליו עכשיו מתחושת "אין ברירה" ו"לא יכולה להכריח את עצמי" הוא לא פספוס של הזדמנות אחת ויחידה
בהחלט. אין דבר כזה, בעיני, הזדמנות אחת ויחידה.
אני מאמינה העולם נע בגל אחד, וכאשר את תהיי מוכנה, האיש הנכון לך, הכי נכון לך, יופיע.
בנוסף, רוצה להציע לך להחליף את התקווה באמונה. ואולי גם לכוון את עצמך לחזק את אותה אמונה.

מאד מתחברת לחלק של "להשתכנע שזה לא מסוכן מדי", והתגובה הראשונית שלי למה שכתבת כאן היתה פרץ של דמעות. אז יכול להיות שבאמת משהו ברובד העמוק אצלי חסום בצורה מסוימת.
אם כך, על מנת לקדם את ה"השתכנעות" הזאת,
את יכולה לעבוד עם כמה שאלות, בינך לבין עצמך:

האם אני מסכימה להרגיש אהבה לגבר מעומק הלב?
האם אני מסכימה להכיר בחוסן הפנימי שלי?
האם אני מסכימה לסמוך על החוסן הפנימי שלי?
האם אני מסכימה לאהוב את עצמי מעומק הלב?
האם אני מסכימה להכיר בכך שאני אהובה ורצויה בכל מצב?

מותר שתעלה תשובה של "לא". לא בכוח. לאט לאט. עד שהלב יחוש בטוח וישתכנע.

..
.

עינת, מה שלומך?

האם מתאים לך שהשיחה הזאת מתקיימת בבלוג? (אם לא, נעתיק למקום אחר).

"אני מאמינה שהעולם נע בגל אחד, וכאשר את תהיי מוכנה, האיש הנכון לך, הכי נכון לך, יופיע.
בנוסף, רוצה להציע לך להחליף את התקווה באמונה. ואולי גם לכוון את עצמך לחזק את אותה אמונה".
תודה לך, כמה מחזק ומעודד. ואני מוכנה להחליף את התקווה באמונה, גם מתוך ציפייה שזו תהפוך עם הזמן לידיעה פנימית עמוקה..
מבחינת עומק הרגש- דווקא בקשרים שכן אהבתי עד הסוף, לא היה ביטחון ולא בהכרח הרגשתי מוגנת. היו קשרים שההגנה הגיעה עם הזמן, היו כאלה שהיא לא הגיעה בכלל...ודווקא בשני הקשרים האחרונים, שהיו לי כל הסיבות שבעולם להרגיש הכי בטוחה ומוגנת, לא הצלחתי להרגיש "עד הסוף". בראשון מביניהם ידעתי לכל אורך הדרך שאני לא מרגישה מספיק. אני הכי שלמה עם הפרידה ההיא, ויודעת שהאהבה שם, מצידי, היתה ברובד השטחי יותר. עם זו האחרונה יותר קשה לי להשלים, כי החיבור היה חזק ועמוק יותר.
תרגלתי את השאלות שהצבת כאן..שמחתי לגלות שהתשובה עליהן היתה חיובית גם באינסטינקט ראשון, למרות שעל הרביעית היה לי קצת יותר קשה להשיב "כן" באוטומט..

אבל באמת התפרצתי לבלוג של עינת, מה שנקרא באתי לחזק ויצאתי מחוזקת... הייתי שמחה לקיים את השיחה הזאת במקום אחר, אני מרגישה שאני נמצאת בנקודת מפנה בחיים (גם התחלתי בלימודי NLP ודמיון מודרך שמסייעים בכך) ואשמח לשמוע עצות והארות כגון אלו שלך, עירית.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית ופלונית היקרות!
אני שמחה ומודה על הדיון הזה שמתרחש כאן בדף. מבחינתי אתן מוזמנות להמשיך כאן. כעת כשאני יודעת שהדף הוקם לתחייה אני מרגישה שהשיחה המתפתחת מאד רלוונטית גם לי ואשמח לשמוע עוד.
תודה לכן אהובות!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סליחה, זו הייתי אני ממחשב של חברים.. רק בפוסט האחרון..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה עינת על ההסכמה:)
זהו יום לא קל עבורי של געגוע עמוק, כבר חודשים רבים שמתהלכת בעולם על סף בכי, גם כשהיינו ביחד, וגם עכשיו בלעדיו. בטח קשור לעובדה שגם מבחינה תעסוקתית אני לא כל כך מוצאת את עצמי, מה שמתחבר לחוסר ודאות כלכלית וכללית.
אני מרגישה שמצד אחד אני מאד רוצה אותו, ומהצד השני אני לא יכולה להיות איתו. וכך הרגשתי בכל פרידה שלנו, במשך יותר משנתיים של קשר אינטנסיבי, מהרגע שזה הפך לזוגיות משמעותית ולי התחילו בגרון ובבטן מחנק ומועקה. וזה מעין מלכוד, כי מצד אחד אני הכי זקוקה לו עכשיו, בזמן חיפושי עבודה קדחתניים וחיפוש עצמי, ומצד שני יודעת שכשהיינו יחד בתקופות כאלה רק הרגשתי שהוא עוד כובד בחיים שלי, עוד מעמסה שעלי לטפל בה, ויפה שעה אחת קודם..
אני בכח מנסה להחליף את תחושת ההחמצה בהקשר שלו ואת הדאגה בהקשר הזוגי הרחב ובהקשר התעסוקתי והכלכלי, בתחושת אמונה פנימית, שהכל יבוא על מקומו בשלום. גם אם זה יקח עוד קצת זמן וגם אם אני חיה כרגע על אדים של מה שהיתה פעם שמחת החיים שלי.

עירית_לוי

תרגלתי את השאלות שהצבת כאן..שמחתי לגלות שהתשובה עליהן היתה חיובית גם באינסטינקט ראשון, למרות שעל הרביעית היה לי קצת יותר קשה להשיב "כן" באוטומט..
יופי.
אני ממליצה לך להמשיך איתן.
עבודה עם שאלות של הסכמה פועלת לאט, באופן מתמשך, אבל עמוק.
באמצעות השאלות את בעצם מבקשת מעצמך רשות בעדינות, את מבקשת הסכמה (לאהוב, להרגיש, להכיר בחוסן וכו'). באמצעותן את לא לוחצת על עצמך בכוח לפתוח את הלב. את מבקשת בנימוס וממתינה בסבלנות ל"הפשרה", להיענות. הגישה הרכה והמאפשרת הזו היא מאוד מאוד חשובה בעיני, ולאורך זמן היא מביאה לתוצאות נהדרות בתהליכים של שינוי.

דבר נוסף לגבי השאלות: מי שפוגש את השאלה זה לא רק הרובד הרציונלי שלך אלא כל ההוויה שלך.
זהו מפגש בינך לבין האנרגיה של השאלה והיא פועלת עלייך את פעולתה גם ברבדים עמוקים ולא מודעים.
משום כך - לא תמיד משנה התשובה שעולה, משנה שפגשת את השאלה. יכול להיות למשל שהראש ענה "כן" אבל המערך הרגשי בתוכך אמר "לא" ובאותו הרגע הספציפי את בכלל לא יודעת על כך. זה לא משנה. כאמור - משנה עצם המפגש עם שאלה שהאנרגיה שלה רכה, מאפשרת ופותחת.

.
זהו יום לא קל עבורי של געגוע עמוק, כבר חודשים רבים שמתהלכת בעולם על סף בכי, גם כשהיינו ביחד, וגם עכשיו בלעדיו.
את פוגשת את הכאב שאגור בתוכך וזה מאוד קשה.
מה שיכול להקל עלייך, ובו בזמן גם לקדם את הניקוי והשחרור של הכאב הזה - זה שאת תפגשי אותו בעוצמה, כמי שבוחרת לפגוש בו ולא כקורבן שלו. אנחנו רגילים להתייחס לכאב כמו משהו שמחכה לנו בפינה, תופס אותנו, ומציף אותנו. אבל אפשר להתרגל להתייחס לזה אחרת. לא קל אבל אפשרי

.

כיצד?
ראשית, את יכולה להזכיר לעצמך ברגע כזה בו כאב מציף אותך שהוא מציף ועולה על מנת להשתחרר מתוכך. זה לא פשוט לזכור את זה בזמן אמת, אבל את יכולה לנסות להרגיל את עצמך לתפוס בצורה הזאת את ההצפות הללו.
בנוסף, את יכולה ברגע האמת לנשום עמוק ולהתרחב - וזאת כדי לאפשר לכאב לצאת ולהשתחרר מהמערכת. להתרחב לעומת ההרגל להתכווץ מול כאב. הכיווץ הוא אינסטינקטיבי לחלוטין: זהו מנגנון הגנה שאמור לשכך את הכאב. אם תתרגלי לנשום - את גם תאיצי את הניקוי וגם תחושי כ"בעלת הבית" במפגש הזה שלך עם הכאב. את תחושי חזקה יותר.
.

אני מרגישה שאני נמצאת בנקודת מפנה בחיים (גם התחלתי בלימודי NLP ודמיון מודרך שמסייעים בכך)
נהדר! בהצלחה בלימודים ובמסע כולו.

אחרי בן זוגי שממנו נפרדתי לפני שנתיים בדיוק(!), ספרתי אתמול - יצאתי עד היום עם עשרה גברים. עם חלק זה נמשך שלושה שבועות, עם חלק זה נמשך שלושה ימים. אבל את השלושה שבועות אף אחד לא עבר, ואולי זה לא קשור בכלל למשך הזמן, אלא את השלב הקריטי של הבחירה וההתמסרות, של צלילה לתוך קשר - אף אחד לא צלח. לא חשוב אם זה מיוזמת הגבר או מיוזמתי שהקשרים נפסקו, אצלי בלב כל הזמן מופיע "לא".
עיריתוש, את טוענת שזה פחד.. הפחד להיות בלא ידוע ולהכילו.

כעת אני עם מישהו. העשירי, למעשה. שבוע וחצי. מאוד אינטנסיבי, מאד ריגשי, מאד עמוק המפגש שלנו. האיש הזה אמר לי דברים שמעולם לא שמעתי מאף אחד.
אני מאד מאד מבולבלת ביחס לקשר הזה.
אני יודעת שעליי ללכת צעד צעד.
אבל כל כך מפחיד אותי להיות במשהו לא מדוייק. כאילו בדיעבד החיים יצחקו לי בפנים, איך לא הבנתי מההתחלה שזה לא זה?!

אני רוצה פעם אחת להתעקש. לא בשביל סוף סוף להתחתן ולהקים משפחה. אלא בשביל להציף את הדפוס הזה ולהתבונן בו. אני טועמת מכולם על קצה המזלג ומעיפה. למה? אולי כי עדיין לא מצאתי את האיש שלי. אולי. אבל יש לי תחושה שיש פה עוד משהו.
אולי אני צריכה לראות את החזון בסופו של דבר כן לחלוק את חיי עם אדם נוסף. ולראות מה עומד בדרך להגשמתו של חזון זה. מה בפנים, בתוכי, עומד בדרך. כי הנכונות האמיתית להיות באהבה זוגית ולהתגבר על הפחד מקירבה ועל הפחד מחוסר דיוק בבחירה הזוגית, הנכונות הזו מושכת את הגבר הנכון. צריך לראות את השורה התחתונה. היא שתיתן כוח לגבור על כל המכשולים שעומדים בדרך לאהבה.

כשהייתי ילדה שילמתי מחיר כבד על אהבה של גבר. אבא שלי אהב אותי מאד (ועדיין אוהב) ונתן לי תחושה שאני מיוחדת עבורו. הוא רומם אותי לדרגה של להיות זוגתו, באיזשהו מקום. אני הייתי גאה בזה מצד אחד מצד שני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי בגלל הקינאה שזה עורר בקרב אמא שלי ואחותי. וגם בגלל שזה לא נכון לאהוב ככה את בתך. הבת היא בת, האשה היא אשה. במשפחה שלי זה התבלבל. אני כותבת את זה נקי. עבדתי עם המקום הזה שנים ועדיין אני עובדת. כעס, קושי, רצון לברוח מהמצב, רצון להדחיק את הקשר הזה איתו, ורצון עמוק לקבל כן את האהבה שלו שמגיעה לי, כל זה חלק מהסיפור שלי. אבל כרגע אני שמה את זה בצד ורק מתארת תמונה. התמונה בה גדלתי.
אהבת גבר עבורי זה משהו מסוכן. משהו שאני אשמה בו. משהו שהוא מעוות. משהו שמשלמים עליו מחיר. האקס שלי לא סיכן אותי מאד כי הוא תמיד השאיר משהו לעצמו, רגל אחת בחוץ ולא התמסר אליי עד הסוף. אז הייתי מוגנת, בתפקיד זו שרודפת אחריו במקצת. זה השאיר לי מקום שקט כי היכן שהוא לא שלי - אני גם רוצה אותו וגם מוגנת מפני הסכנות האלה.
כשגבר רצה אותי מאד תמיד ברחתי. עוד מעולם לא הישרתי מבט אל מישהו שמוכן ורוצה להתמסר אליי ואמרתי לו כן פנימי וחיצוני והתמסרתי אליו גם. בעצם מעולם עוד לא הייתי באהבה שכזו.
אני עומדת כעת מול גבר שאומר לי את הדברים האלה. וכל מה שבא לי זה לסובב אליו את הגב ולמצוא למה לא. ואולי זה באמת לא. בסדר גמור. מותר לי. אבל הפעם העשירית הזו גורמת לי לעצור. מה זה הדבר הזה שאני רודפת אחריו כל כך, רוצה אותו כל כך וכשהוא נופל בחלקי אני רוצה להפילו?!

עירית_לוי

עינת, אני כל כך שמחה שהחלטת הפעם לעצור ולהביט לדפוס בעיניים. להציף אותו, או לאפשר לו להציף אותך - על מנת להביט בו בעיניים.
כל הכבוד!

וכמו שכבר כתבתי לך, נראה לי שהאתגר הוא להיות בַקשר, להכיל קשר בתחילתו מבלי לדעת מראש אם זה זה או לא זה.
לזהות את הכמיהה האוטומטית להגיע למסקנות ו"לשורות תחתונות", לנשום עמוק, ולהסכים להכיל את הבלבול. להסכים להיות בתוך הקשר המתהווה מבלי שתהיה מסקנה, מבלי לנסות "להנדס", לעצב ולנתח שם כלום, ומבלי לחפש תעודת ביטוח.

המידע שהוספת לגבי אבא שלך הוא משמעותי, והוא מוסיף עוד היבט של הסכנה שעד כה דיברנו עליה. מעבר לסכנה ההיא לפתוח את הלב ולהיפגע מדחייה אפשרית, את בעצם מתארת גם סכנה של לחוש רגשות קשים של אשמה, בושה וכאב.

על כל פנים, האתגר בעינו עומד: להסכים להכיל את הרגשות הקשים שעולים בך בתוך קשר מתהווה - מבלי להזדהות איתם, מבלי להאמין להם, מבלי להסיק מהם על הערך שלך כאדם.
אם את לא מזדהה איתם את לא מתמוטטת ולא מיטלטלת. את מסוגלת להכיל.
ואז את גם תהיי מסוגלת לצלוח את המחסום הראשוני של הכניסה אל תוך קשר, ומאוחר יותר את המחסום של השהייה בתוך קשר טוב ובריא שיש בו התמסרות הדדית.

את יכולה לעבוד עם שאלות ההסכמה הבאות:

האם אני מסכימה להכיל כרגע את הבלבול שעולה בי?
האם אני מסכימה כעת להיות איתו מבלי לדעת אם זה זה או לא זה?

שתהיה שבת מבורכת

_על כל פנים, האתגר בעינו עומד: להסכים להכיל את הרגשות הקשים שעולים בך בתוך קשר מתהווה - מבלי להזדהות איתם, מבלי להאמין להם, מבלי להסיק מהם על הערך שלך כאדם.
אם את לא מזדהה איתם את לא מתמוטטת ולא מיטלטלת. את מסוגלת להכיל.
ואז את גם תהיי מסוגלת לצלוח את המחסום הראשוני של הכניסה אל תוך קשר, ומאוחר יותר את המחסום של השהייה בתוך קשר טוב ובריא שיש בו התמסרות הדדית_
כרגיל מסכימה מאוד!
וגם שולחת

בוקר יום שלישי. הלילה ישנתי עם השמלה הירוקה היפה, עם הגרביונים, עם האור דלוק בסלון, עם המזגן והמחשב עובדים בפול פאוור. עם הלב שלי שבור.
או אולי הוא לא שבור. אולי הייתי כל כך נכונה או מדוייקת.
או אולי שוב נתתי לדפוס לפעול. למה את לא נותנת לזה יותר נשימה? תנני לעצמך זמן בדברים האלה. את כל כך מפחדת לאבד שאת לא נותנת לעצמך זמן לברר.

חוזרת מהיוגה הבוקר. תהיי רכה. מה זה באמת להיות רכה עם עצמך? כבר שכחת, עטפת את עצמך בכל כך הרבה נוקשות. כן הנוקשות שזורמת לי בדם, נוקשות שאני מקבלת כמובנת מאליה. ואז הוא - מראה לי כמה אני קשה. בעיקר עם עצמי. אחר כך גם איתו. אבל איך אני מגייסת רוך אם כל הצעדים שלי בשנים האחרונות נקבעו על ידי נוקשות. חיי הם שיקוף של הנוקשות שלי עם עצמי. או אולי לא..

רציתי לדייק. שמא זימנתי את האיש הזה לחיי בדיוק כשהייתי צריכה יד תומכת, כתף, השקע בין הכתף לצוואר לשקוע לתוכו. מישהו שיאהב אותי יכיל אותי יחבק אותי, כשאדם שאני כל כך אוהבת הולך מהעולם הזה. האדם שגידל אותי, האדם שלימד אותי, האדם שאולי גם העביר לי לא מעט מהנוקשות שזורמת לי בדם אבל גם האדם שאמר לי את לא יודעת כמה אני אוהבת אותך, אי אפשר לתאר את זה. האדם הזה הזדקן לי מול העיניים ואני איבדתי אותה כמה פעמים בחיי. פעם אחת כשעלינו לארץ והיא נותרה שם, והאימא שהיא תמיד הייתה לי פתאום נעלמה. הטראומה של חיי. פתאום נהייתי ילדה שקופה שאי אפשר לדעת מה הם צרכיה, שלא יודעת מה הם צרכיה שלה כי הדמות שראתה אותם נעלמה. נשארה מאחור. סבתא שלי. סבתא שלי הקטנה והמקומטת והיקרה שהייתה גדולה וחזקה בשחר חיי. האדם שידע. כעבור שנתיים היא עלתה לארץ אחרינו ושכרה דירה עם אחותה חמש דקות מאיתנו. אבל אני כבר הייתי רחוקה ממנה בלב. כבר לא סמכתי כבר נעלתי כי ביום שהיא נסעה חזרה לרוסיה אחרי שביקרה אותנו פה ביקור קצר אמא לי לא נתנה לי לבכות לא נתנה לי להתאבל אמא שלי אמרה אני פה וגם לי כואב אז בגדול.. תסתמי את הפה שלך ילדה, כי גם אני ילדה. והנה היום איבדנו אותה אני ואמא שלי שתינו כמו הבנות שלה כי אמא שלי שחיה את חייה בצלה של האישה הגדולה הזו, עד גיל ארבעים ומשהו באותו בית, באותו משק בית באותו מטבח באותו אויר, אמא שלי אף פעם לא הבינה שהיא בעצמה כבר אמא. והגיע הזמן שהיא תגדל את בתה שלה. בהלוויה החזקתי את אמא שלי כמו תינוקת. אמרתי לה שש ששש כמו שאני מרגיעה אתץ הילדים בגן. הכלתי את כל מה שבא ממנה ואמרתי לעצמי או היקום עצמו אמר או גופה של סבתא שלי שהוכנס באותם רגעים אל מעמקי האדמה .. מה? מה? אמא לה!!! .. אמר - עכשיו מותר. מותר לאהוב אותה כמו תינוקת מותר שהיוצרות יתהפכו. די, עינתי, גדלת ואת יכולה להיות אמא של אמא שלך עכשיו. כי את כבר אמא של עצמך עכשיו. ואולי גם את, לבסוף, עוד מעט, עכשיו, תהיי אמא. אולי עכשיו תרשי לעצמך, אחרי שגידלת את אמך ועשרות ילדים של אחרים, לתת לעצמך את זה. את הזכות הגדולה להיות אמא. את הזכות הגדולה להיות ילדה.
די. פוסט חדש.

אחרי שהוא בא ואני מצאתי בית בו, עברו שבועיים עד עצם היום הזה שהאבל נדחק קצת לפינה, נתן מקומו לסקרנות של חיבור, האוזן התפנתה לשמוע דברים מתוקים כל כך דברים שהיא מעולם לא שמעה מגבר. דברים כמו את האחת שלי וזה-זה. והתגעגעתי אלייך, לא מעכשיו, לא רק מהגלגול הזה, ולדבר הזה חיכיתי כל חיי. ואני יודע שגם את.
היום אחרי שהוא נעלם אתמול, אחרי שגרמתי לו להעלם.. הוא לא נעלם ממוחי מליבי, אבל כן משדה חיי, אולי לרגע, אולי לתמיד, היום אני קמה בבוקר ואומרת עכשיו אתאבל על סבתא שלי. אני פורקת את הערמה של הדברים שאמא ואבא הביאו לי בשבת בבוקר ולא יכולתי להסתכל ולהתקרב כי זה עדיין נשא את הריח שלה והיום לקחתי כלי של סוכר משם ושטפתי וסט של ספלים וצלוחיות ושמתי בכיור הקטן שלי שמתמלא כל כך מהר. אבל יש שם קומקום אחד וספלי קפה קטנטנים שאני לא מסוגלת לגעת. כי הם גדלו איתי בלנינגרד. ומאז במשך 21 שנה לא ראיתי אותם. תמונות קטנות של ילדים עם כל מיני חיות או סתם, מצויירות עליהם ומחזירות אותי אחורה לאותה ילדה שהייתי פעם ושאיבדתי. אם אני אשים את זה על המדף, אני קבורה. אני הופכת להיות מיד הילדה ההיא שאין לי מושג איך לחבר אותה למבוגרת שאני היום, מצולקת, שבורה לרסיסים, המבוגרת הנוקשה והרכה, המבוגרת שלא יודעת בדיוק את שמה ולמה היא עושה דברים, המבוגרת שמפרקת שמרחיקה ומקרבת ש...

זה לא "תני לזה עוד זמן" זה לא שם. כל מה שכתבתי בדף הזה על ענייני גברים הוא סימפטום בלבד. זה לא יעזור שאני אקשור את ידיי ואת רגליי ואת הפה שלי עם איזה משהו כדי לא לסיים קשרים דקה אחרי שהם התחילו, רגע לפני שהלב נפתח באמת. הדפוס ירצה לפעול והוא יפעל עד שלא אפרק את הקוד, עד שלא אגע במהות ושם ארפא. זה לא העניין, בלתת לזה עוד זמן כי זה יהיה זמן שבו אני חנוקה ומעמידה פנים שהכל בסדר בזמן שהאיש שמולי מדבר איתי על הילדים שלנו, ואני מרגישה שזה לא פייר שאני שקרנית וצבועה כשהוא אומר ילדים ואני אומרת בלב איזה ילדים בראש שלך. זה לא יעזור שאגיד לעצמי תנשמי תתאפקי. הקוד יפעל.

עינתי,
קוראת אותך.
מזכירה לך ש מותר לך (אפרופו להיות רכה עם עצמך).
משתתפת בצערך על סבתא שלך,
ובעיקר שולחת לך ולילדה שבתוכך חיבוק גדול-גדול וחם.
שתיכן נהדרות.

עירית_לוי

חיבוק גם ממני.
מצטרפת למותר. מותר לך להיות בדיוק בדיוק מי שאת.

איתך בכאבך

חיבוק גם ממני.
איתך בכאבך

קוראת אותך, איתך בכאבך..שבת שלום.

התפטרתי מהעבודה.. שנתיים של קריסה איטית התנקזו לקריסה כללית. לא יודעת כלום יותר.

אוי עינת... כמה קשה.
אז מהיום את פנויה? מחפשת מה לעשות שלא עולה כסף? אולי תלכי למדוט קצת בויפסנה? (כמעט אמרתי - אולי תרדי לערבה לויפסנה, אבל נדמה לי שהם כבר עברו למשכנם החדש בצצפון, לא?)תוכלי להיות שם כמה שבועות. לעשות קורס ואח"כ להתנדב.

תודה אום, אני עדיין עובדת בחודש הקרוב. מנסה ליישב עכשיו יחד את כל החלקים שלי..

הי עינתי
כנראה שזו תקופה מלאת שינויים וקפיצות באנג'י מבחינתך.
מקווה שבסופה יפלו הדברים מחדש למקומם בסדר נכון לך יותר.
אם את רוצה לדבר בטלפון, אני כאן. @}

זהו סיפורה של אשה שעדיין לומדת איך להיות באבל על דברים שאובדים לה. אחרי מותה של סבתי חזרתי אל התיפקוד המלא כשהיגון מפכה בתוכי. מהר מאד התחלתי להיות מוצפת על ידי הכל ומופתעת למה אני כך, למה הכל יותר מדי לי פתאום. אילו ידעתי כיצד להתאבל בזמן הנכון ולתת לכאב לצוף, ולתת לדברים לעבור, להדחקה לעבוד בזמנה הנכון, או אז הייתי פחות זקוקה לכלות הכל כשכואב לי, כשיש אובדן בחיי, להתהפך כמו צל וללכת. וללכת וללכת. כל הזמן בדרך הקשה, דרך הרגליים, ופחות דרך הלב המתרחב להרגיש ולהכיל כל מה שיש בתוכו.

עינתי,
אני קוראת את התסכול והעייפות והאכזבה בדברייך.
אבל גם בדברים האלה שלך, יש משהו נורא קשה עם עצמך. קשה ולא סלחני.
את מצרה על הנטיה ללכת בדרך הקשה ופחות דרך הלב המתרחב ובנשימה אחת מצרה את ליבך עם המצב כפי שהוא, מה שכשלעצמו סוגר את הלב מולך ולא פותח אותו, לא מקבל את המצב כפי שהוא.
וכאילו מצליפה בעצמך על שאת לא מתנהגת כראוי.. כמו שאת חושבת שהיית יכולה.
את עוברת דברים קשים אובייקטיבית, ותהליכים פנימיים עמוקים וארוכי טווח ופרידות והתמודדות עם אבל ועם כיוונים חדשים בחיים ולפחות מנקודת המבט שלי אני רואה בחורה שכל הזמן עושה כמיטב יכולתה והתקדם וללמוד וללכת קדימה.
והנה לך דבר לאהוב, להעריך ולהעריץ בך - את עושה כמיטב יכולתך.

והנה לך דבר לאהוב, להעריך ולהעריץ בך - את עושה כמיטב יכולתך.
הכי נכון ומדויק @}

הבוקר יושבת כמה דקות עם עיניים עצומות במדיטציה. יש כל מיני מחשבות ואני מזיזה אותן הצידה. לא, מה באמת מה יש שם מאחור - אני שואלת ורצה להיות עם זה, אשר נמצא שם מאחורי המיינד הרץ. ואז, באופן ברור ומובהק אני עומדת מול המוות. מוות של סבתא שלי. מה זה אומר שהיא איננה עוד? מה זה אומר שהאדם הזה שמוכר לי כל כך כל כך, שהיה קיים לצידי מהרגע שאני עצמי הייתי קיימת - מה זה אומר שאיננה עוד? אני מנסה להבין ולעכל וזה פשוט לא ניתן! אני עומדת מול החידה הגדולה של היקום. ואפילו זה - מילים שמרחיקות אותי מהאמת. כל דבר שאני אגיד בעצם.
כשסבתא שלי נכנסה לניתוח לפני חצי שנה, ממנו היא יצאה בחיים אך סיעודית עד ימיה האחרונים, ארזתי איתי את הספרים הטובים ביותר - ספרי הלימוד האהובים למרפא הנשמה, ספרים עם תשובות - בחמש בבוקר קיבלתי את הטלפון שהיא בניתוח, והכנסתי לתיק את "גשר מעל הנהר", את "השיבה" את "המוות חשוב לחיים", את כל אלה שמדברים על כך שהמוות הוא לא הסוף. גם לפני חודש כאשר קיבלתי את הטלפון בשתים עשרה וחצי בצהריים בעודי ביום חורפי ודי סוער בגן - ארזתי איתי את אשר ביכולתי לארוז, את כל הצידה האפשרית לדרך שתגיד לי שסבתא עדיין כאן, היא עדיין במובן מסויים איתי. ארזתי גם כמה סוודרים וסיגריות ואומץ לנהוג שעה וחצי שגרוני נחנק מדמעות. אמרתי לאבא שלי שאני בסדר לנהוג ואכן נהגתי בגבורה עד הוריי בוכה לפרקים כמו תינוקת שההגה בידיי.
הספרים לא עזרו. לא אז. ולא היום. היום אני יושבת למדיטציה ורואה אותה והכאב הבלתי מעוכל שלי מתפרץ החוצה בכל מיני דרכים שמפתיעות גם אותי פעם אחר פעם, הנה כעת התנקז לכך שאינני יכולה לעבוד בימים אלה, ואף לא להיות בביתי, אלא להיות עטופה בחום של אחרים - הללויה - ולתת לגופי ונפשי לנוח.

ומה הייתי יודעת היום אילו יכולתי לקבל אז, בגיל 13, כשנפרדתי מסבתא בפעם המודעת הראשונה, ואיתה נפרדתי מהילדות, את הזכות להתאבל לבכות לזעום ולהרפא באופן טבעי? אילו הייתי מוכלת בכאבי אז? מה הן הסגולות אשר יש לבני האדם אשר עוזרות להם להתמודד עם שכול ועם אובדן ועם מוות? אני כבר רואה שאמירה פשטנית שמוות הוא לא הסוף לא עוזרת לי בכלל. ואפילו אם אני באיזשהו מקום מאמינה בזה. השוק של לראות גופה, לראות את הגוף האהוב שהנשמה האהובה הייתה מוכלת בתוכו, ארוז בשמיכות על רצפת המכונית של החברה קדישא, ומוכנס לאדמה - מה יכול לעזאזל לרכך את השוק הזה? השוק שמקפל בו את התובנה שכולנו נגמור כך בדיוק?! גם היא, גם כל מי שסביבי, וגם אני עצמי?! אני לא מבינה איזה מנגנון הגנה או הדחקה עובד אצל אנשים ועוזר להם לא לראות את זה?! הוא לא עובד אצלי כעת.
או. קיי, יש גם את המקום שאומר - המוות ממחיש לנו את חשיבות החיים, את מלאותם ואת חיותם. חיו, אהבו.. או.קיי. גם לשם ניסיתי לגשת. ביום החמישי למותה פגשתי מיוזמתי אדם שהצית אהבה בליבי וללא ספק הצתתי בליבו אהבה הכי עזה אולי שאהבו אותי. התמסרות אליי ונכונות להכיל אותי. אדם שבמפגש האינטימי ביננו התנגנו בי המילים "אתה הגבר שלי" - הבנתי דרכו מה היא המשמעות של לעשות אהבה, להתאחד באמת, כך שכל מה שקדם לזה נראה אחרת כעת! והיום - אני לא יכולה לדבר איתו. אני הזזתי אותו הצידה כמו את כל שאר הדברים שמפריעים לי כעת להיות עם האין עצמו, עם האבל. אין תשובה לשאלתי. אין מתכון של איך להתמודד עם זה.
אני זוכרת שעוד אז כשהיא הייתה בחיים ואני הייתי ילדה והיא ביקרה פה ונסעה חזרה לארץ מולדתי אני עמדתי בסלון הערום של הדירה החדשה שלנו ואמרתי לאמא בתדהמה אבל איך זה יכול להיות שלפני רגע היא הייתה פה ועכשיו היא לא? איפה היא ? איפה היא?
אז עכשיו בכלל אני לא מבינה. לפחות אז יכולתי לענות על השאלות האלה.. היא - שם. עושה כך וכך. אבל איפה היא עכשיו?!!!
אם הייתי אדם מהצד שקורה שורות אלה הייתי רואה זאת כך - אשה שכואבת מאד מאד את האובדן. השאלות שלי הן זעקה של כאב שאני כמעט ולא השמעתי עם מותה.

אני קוראת את השורות שלי ואני שמה לב מה קורה אצלי בפנים. יש את המילים שהם אמרו לי. כל החיים, וגם ברגע ההוא של האובדן, כשהייתי ילדה, והמילים הן בעיקר - "די". די, תעברי הלאה, תפסיקי, תדחיקי, תבלעי, תקפלי, תטאטאי, תעצרי, תתגברי, תשתקי, תהיי חזקה.
ואני רואה את מסדרונות ילדותי, שומעת את הקולות האלה.. או.. קולות מוכרים כל כך, מזמן נעשו הקולות שלי, הקולות שאני משמיעה לעצמי, ואומרת לי.
ואז לפתע אני משמיעה קול אחר. והקול אומר: "כן".
מה כן?
כן. תתאבלי, תתפרקי, תכעסי, תזעמי, תכאבי, תבכי, תשנאי, תיגנבי על זה, לכי על זה, תוציאי הכל, תני לה-כל לצאת החוצה, להיות מורגש, להיות קיים, יש מקום לה-כל!!!
אני כותבת את זה עכשיו ובוכה, זה לא ייאמן! יש באפשרותי לאמר לעצמי את זה עכשיו. יש מקום להכל.
העובדה שהאבל כל כך מפחיד אותי הוא כי לא ניתנה לי האפשרות לעבור דרכו והייתי צריכה לבלוע הכל פנימה ולהפוך את זה לדיכאון ולחוסר תיפקוד בבית ספר ולכל מיני דברים. אבל היום - אני יכולה לאמר לזה כן ולדעת שזה מפחיד רק כי לא ראיתי שאפשר באמת לעבור דרך זה ובסוף זה עובר, זה נגמר, יוצאים מזה, רואים את האור, מחלימים אבל באמת, לא כי אוספים את כל הכוחות ונלחמים ברגשות, אלא כי מרגישים ה-כל.