צפרדע ית

[צפרדע_ית]

הימים חולפים, שנה עוברת.
ועדיין עצוב.
והחיים ממשיכים.
ץ

[מזמור_לילה*]

חיבוק @}

[צפרדע_ית]

תודה, מזמור.
ץ

[יולי_קו]

@}

[תמרוש_רוש]

אוי צפרדעית... רק עכשיו נכנסתי וראיתי.
שולחת לך חיבוק

[צפרדע_ית]

תודה לכן על תשומת הלב.
זה מדהים איך שחלפה לה שנה (עברית, אני מניחה שיהיה לי קשה עוד יותר כשהתאריך הלועזי יגיע...). ועוד כזו שנה משונה.
ץ

[צפרדע_ית]

חיוכים
מילים: לאה נאור
לחן: אנחל קבראל

אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא
אם הפרחים סתם מחייכים אל העולם
אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמים
אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם?

אם בעולם צחוקם של ילדים נשמע עדיין,
אם יש בו ליצנים, וקרקסים ואגדות
אם שיכורים רבים בו יש אך לא מיין
אם שירי ערש יש, וחולמי חלומות

צריך רק לחייך אפשר לכעוס,
אך בזהירות, לא להרוס,
אפשר לרקום חלום נפלא ביום בהיר
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי,
אבל בינתיים,
אפשר לרקוד ללא סיבה,
אפשר גם לשיר

ושוב לוטפת שמש את העיר המאוהבת,
גל שובב וקל נושק לסלע שוב ושוב
האור נושק לצל, והפסים את הרכבת.
רק אנו שוכחים מה שכל כך כל כך חשוב!

כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב

כדאי גם לחייך, מותר לכעוס
אך בזהירות לא להרוס
אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר

אדם הולך בעיר והיא שלו והיא זרה לו
והוא שותק והעולם כולו שותק
לפתע בדיוק מולו תינוקת נתחייכה לו
והאדם צוחק והעולם כולו צוחק

ושוב נושקת שמש את העיר המאוהבת
גל שובב וקל נושק לסלע שוב ושוב
האור נושק לצל והפסים את הרכבת
רק אנו שוכחים מה שכל כך כל כך חשוב!


קובי.
שנה.
ץ.

[מזמור_לילה*]

חיבוק @}

[יולי_קו]

אני מתארת לעצמי שהתאריך מתקרב.
מחבקת אותך.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חיבוק

[צפרדע_ית]

תודה.
אמא שלי התקשרה אלי בשנה שעברה, בזמן שהייתי בכנס של יומיים. היא שאלה בקול עצור מתי שמעתי מקובי לאחרונה.
בשנה וחצי האחרונות דברנו כל שבוע לפחות. בדרך כלל אני התקשרתי אליו.
הוא נהג לבקש ממני לבוא לבקר, ואני התייחסתי לבקשות הללו שלו בקלות ראש, הלא זה מן משהו כזה, שאומרים...
נזכרתי שיום לפני הכנס הוא התקשר, אבל בדיוק הייתי בספריה, והבטחתי לו שאני חוזרת אליו מיד כשאסיים להבין איזה משהו, שבדיוק גיליתי וגרם לי להתרגש נורא. משהו שקשור לעבודה לאוניברסיטה. אבל כשסיימתי, כבר היה מאוד מאוחר, ושכחתי להתקשר.
ויום למחרת נסעתי לכנס, בעיר רחוקה מאוד... ושכחתי שוב.
גם כשאני שלי התקשרה, הנחתי את המידע בצד, היא אמנם אמרה שקרו דברים,ושהיא דואגת, וגם ידעתי שהוא מעולם לא נעלם בעבר ללילה שלם, אבל הנחתי את המידע בצד. הכנס היה מאוד מעניין. בערב היא התקשרה שוב, והפצירה בי להזכר מתי דברתי איתו. ניסיתי להתקשר אליו, וכשהוא לא ענה, שלחתי לו הודעה.
ץ

[צפרדע_ית]

למחרת קבלתי טלפון נוסף מאמא שלי, ובדיוק הייתי בהרצאה מעניינת, ואחר כך גם תוכנן טיול ביער.
כשחזרתי אליה בטלפון, היא אמרה שקובי עדיין לא חזר ולא התקשר, וזה כבר באמת לא קרה מעולם, ושהיא דואגת. היא גם ספרה שבועיים האחרונים היה לה מאוד קשה איתו, ושהם רבו כל הזמן, ואמרו מילים מרושעות זה לזו.
דמיינתי לעצמי את מה שנאמר, אבל לא אמרתי דבר... דלת החדר שלו הייתה,כרגיל, נעולה. היא חששה לפרוץ אותה, כדי שהוא לא יכעס עליה כשהוא יחזור. היא גם לא באמת יכלה לעשות את זה לבדה.
שלחתי אותה לחפש את המכונית שלו בחוץ, והיא לא הייתה שם, במקום החניה הרגיל שלה. שאלתי איך מתנהגת הכלבה, והחתולים, היא אמרה שבסדר גמור, לא מתרגשים מכלום, והכל כרגיל.
אז הלכתי לטייל. והסעתי לחוגים, ועבדתי עוד קצת על הסמינריונית שלי בחילופי משטרים ביוון הקלאסית, על סוקראטס, הסכיזופרן, והסטוקר, ועל אלקיביאדס...
והמשכתי להתרוצץ.
כרגיל.
ץ

[צפרדע_ית]

בשתיים בלילה קבלתי טלפון מאמא שלי.
קובי מת.
אחותי מצאה את הרכב חונה במקום אחר, באזור הבית, התקשרה לבן זוגה לשעבר, שהיה עם בנם המשותף, בן ה22 ברכב, והם באו לפרוץ את הדלת.
לפני שהם פרצו, האחיין שלי הציץ דרך הבויידם לחדר של קובי, הבין מיד מה הוא רואה, והוציא את אמא שלי מהדירה.
כשהיא הוצאה מהדירה, היא התקשרה אליי.
וזהו.
המצהיבון טוען השוויון האפשרי הוא שוויון הנפש.
אני לא בטוחה שזה כל כך אפשרי.

אני מבינה למה עשית את זה, אני מקווה שגם לי תהיה את האפשרות הזו במקרה שאצטרך. אני בעד המתת חסד.
אבל אני כועסת על הדרך שבה בחרת לעשות את זה, על הממסד, ועל עצמי.
עדיין.
מתגעגעת לתינוק שהיית, לאפשרויות שהוחמצו, ולמי שיכולת להיות, אילו רק.
ץ.

[מזמור_לילה*]

צפרדעית,
מניחה לך פה שיר של דליה רביקוביץ׳ שקפץ לי לראש אחרי שקראתי מה כתבת.
מוזמנת בחום ובאהבה למחוק אם זה לא מתאים


אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו.
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
אלוהים אינו מוחה את דמו,
כי הדם אינו הנפש.
אלוהים אינו מפנק את איבריו,
כי האיש איננו בשר.
אלוהים גוחן מעליו,
מרים את ראשו ומביט בו.
בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן, ילד קטן.

הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת,
ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים, כנפיים לעוף, כנפיים לעוף.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו,
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
עדיין האיש מבולבל ואינו יודע,
שנעים יותר לרחף מאשר לזחול.
אלוהים מבקש ללטף את ראשי,
אבל הוא מתמהמה,
הוא אינו רוצה להבהיל את האיש
באותות של אהבה.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה.

[אמא_של_מוש*]

חיבוק גדול יקרה
אני משתתפת בצערך

[יולי_קו]

אני שולחת לך חיבוקים חמים.
אמנם את העבר אי אפשר לשנות, אבל את ההווה אפשר. הלוואי שתאפשרי לעצמך את מרחב האבל כמה שרק נחוץ, ואת מרחב החיים גם.
אוף, כמה המילים לא מעבירות את התחושה.
חיבוק.

[עלה_ברוח*]

חיבוק
@}

[דו_כיפת*]

לרגעים זה מרגיש סופי כל כך,
באחרים פתאום זה רק ניראה התחלה...

[צפרדע_ית]

חדה.

ץ

[תמרוש_רוש]

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב פה ומהססת, אז החלטתי להעז בכל זאת - משהו שכתבתי לחברה שלי לפני מלאנתאלפים שנה (אולי עשרים וחמש)

את יודעת,
השמש עדיין זורחת
הלילות קצת קרירים
אבל אין עננים

את יודעת,
אחר כך יירד פה הגשם
והיער יצמח
כשיחזור האביב

[תמרוש_רוש]

אבל אני כועסת על הדרך שבה בחרת לעשות את זה, על הממסד, על עצמי
למה על הממסד, יקירה?

[צפרדע_ית]

תמרוש, תודה שהעזת לכתוב.
זה עצוב ממש. ונוגע.
אני חושבת שהיית חברה טובה, אבל אנחנו לא יכולים לתת חיים למישהו שלא מעוניין בכך.
לפעמים, אנחנו אפילו לא יכולים לתת חיבוק.

אני כועסת על הממסד, כי קובי הגיע לבקש עזרה נפשית, לאחר שהאצתי בו, ממרחק לעשות כן.
הוא הגיע להתאשפז מרצונו במזרע (הם קוראים לעצמם, בחוצפתם הרבה, מזור... ).
הוא הבין תוך בדיוק כמה שעות שזה לא המקום שהוא רוצה להיות בו, אבל הם כבר אשפזו אותו בכפייה. הוא שלח לי מידי יום הקלטות של תחינות שלו מול הצוות הרפואי, בקשות להשמע... שיסבירו לו למה הוא שם בכפייה, ובנוסף, אם הוא כבר שם, איך זה שמתייחסים אליו כך, או נכון יותר לא מתייחסים אליו... איך לא מתייחסים לצרכים שלו.
יש לי הקלטות על הקלטות שלו מנסה לדבר עם הפסיכיאטר, והפסיכיאטר מתעלם ממנו. מדבר בטלפון תוך כדי, עובד על המחשב, הופך דפים, וקובי מבקש שיתייחס אליו, וה"מטפל" פשוט מתעלם.
אני השתגעתי ממש כשהקשבתי להקלטות האלה (לא בטוחה שזה משחק מילים).
שלחו אותו כפות לבי"ח אחר. 16 שעות הוא היה כפות. 16. הוא הגיע עם מכתב שאומר שלא יעזו לפתוח את הקשירה ללא שיהיו שלושה אחים חזקים בשטח. אז לא פתחו. חיכו עוד קצת.
אני הגעתי כמה ימים אחר כך, פגשתי את העו"סית המקסימה, שסיפרה לי את זה, הוסיפה בכאב (ציטוט לא לגמרי מדוייק): "אנחנו עד עכשיו לא מצליחים להבין את הדבר הזה, הוא כזה מתוק, הוא פשוט ילד מתוק, לפי המכתב הזה חשבנו שהגיע מפלצת. אבל הוא כבר כמה ימים כאן, והוא מנומס, ונעים, ונחמד. אנחנו פשוט לא מבינים". וגם אני לא מבינה.
מה שכן, אחרי ההתנסות הזו, הילד הזה, שמעולם לא עלה בדעתו לפגוע בעצמו, הלך ותלה את עצמו.
הם שמו את העניין הזה על השולחן, הוסיפו כדורים של "קשירה כימית" שעשתה אותו סמרטוט, וגרמו לזה שהוא אבד את הרצון לחיות, וגם הבין שזה משהו שהוא די מצופה לעשות.
אז זה.
ל.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

צפרדע ית
אין לך מה לכעוס על עצמך.
את היית, את ניסית, לא תמיד נוכל לשנות את העולם, גם אם ננסה עוד ועוד.
אני קורא את שכתבת לי פה, אני בטוח ששם ניסית עוד יותר.
גדול

[יולי_קו]

אוי. נורא. נורא כואב. הם פושעים. והוא פשוט נפל לא טוב. ילד אומלל וסובל. איזה סבל כשהמטפלים שאמורים לעזור ולהגן משתמשים בכח שלהם על מנת להתעלל, או להזניח. מתעללים.
את לא אשמה, אבל הכאב ממשיך לייסר אותך.

אני נתקלתי בחוויה כזאת עם השואה, שהיא טראומה קיבוצית בקנה מידה גדול יותר מספרית. אין פה רצון להקטין את סבלו של אחיך, פשוט מנקודת המבט שלי לא הכרתי אותו, ואת השואה חוויתי דרך החיים שלי בישראל. הישראליות שלי הרי יונקת גם מהשואה.

בקיצור התכנים רצופים בתיאורים כל כך קשים, ויש מגע עם אנשים חיים שמספרים מה עבר עליהם, ואפשר ממש לראות את הגוף עם הסימנים... זה כל כך נכח ביום יום ובחלומות שלי, ובתחושה הכללית שזה יכול לקרות שוב ושצריך לשים לב כל הזמן שלא יקרה שוב חלילה. החוייה הזאת גרמה לי סבל כל כך גדול שבאיזשהו שלב החלטתי לשים את זה בצד. לא לקרוא עוד ספר מעולה על הנושא ולא עוד סרט נפלא, וכן הלאה.
מה שעשיתי היה החלטה מודעת לבחור בחיים. בחיים שלי. כן. לבחור לחיות את החיים שלי כמו שנכון לי. לא להתעלם. חלילה. כל הידע הזה נמצא, ויש לי חברה טובה בגיל של הורי שבנה חוקר שואה ידוע. הוא קצת צעיר ממני. כלומר מעולה שיש אנשים שממשיכים להתעסק בשימור ובמחקר. אבל אני- לי זה שובר את הלב, ואם אני רוצה לחיות ולהעניק מהאור שלי לעולם- עלי להניח את זה בצד ולהתעסק בדברים אחרים.

היתה פה המלצה מתישהו על סרטון טד על פסיכולוגית שמתעסקת בטראומה וההחלמה ממנה, ששכלה בת ועברה בעצמה דיכאון כבד בעקבת המוות. היא סיפרה על שלוש שאלות שעזרו לה לצאת מהבור העמוק הזה. מי ייוכל להביא קישור להרצאה?

מה שכתבתי קודם מדבר אליך?

חיבוק גדול.

[תמרוש_רוש]

https://youtu.be/NWH8N-BvhAw
Three secrets of resilient people

[תמרוש_רוש]

זו ההרצאה שיוליקו הזכירה

[צפרדע_ית]

תודה ברוש.
לפעמים אני אפשר באמת לשלוט על הכעס, ועל מי הכעס כועס... אני מבואסת מעצמי שלא באמת הקשבתי, בכל הפעמים בשלוש השנים האחרונות שהוא ביקש ממני לבוא ולבקר, וחשבתיי שזו דרכו להיות מנומס...
ועל כך שהוא התקשר, סוף סוף בעצמו, יומיים או שלושה לפני, ואני, שכל כך הקפדתי לחזור אליו בכל פעם, פשוט שכחתי. הוא גם מאוד לחץ בשבועיים האחרונים להחזיר לי כסף, על עורכת הדין ששכרנו כדי להוציא אותו, משער מנשה, ואני התנגדתי... אמרתי לו שימור, ויוכל לבזבז כשיגיע לבקר אותי... ואני הלא מכירה את הסימנים...
בכל שיחת טלפון הוא נמוג יותר ויותר, ואני המשכתי ללחוץ עליו לקחת את התרופות שבבירור עשו לו כל כך רע.
ובעיקר, על זה שמאוד חששתי מלהפוך לאפוטרופוס עליו...
ץ

[צפרדע_ית]

תודה יוליקו, אני לגמרי מסכימה. מי שעובד עם אנשים אחרים, ולא עושה זאת מתוך תחושת שליחות, ושמחה, לא משנה אם הוא רופא, מורה או עובד בקבלת קהל בדואר, אם הוא סובל מעצם זה שהוא "בא לעבודה", הוא גורם לסבל למי שסובב אותו, וצריך שלא לעבוד בזה. גם אם הוא עושה את זה כבר 20 שנה. פשוט לא.
אני חושבת שאני מבינה מה כתבת לי, אחרי שתמללתי חלק מהשיחות המוקלטות שקובע שלח לנו, ולא יכולתי יותר (למשל, 9 דקות של שיחה בה קובי מנסה לשכנע, בנועם, (בחיי שבנועם, אני הייתי מזמן זורקת משהו על מישהו), אח אחד, שיעזוב את הפייסבוק,יוריד מעל הגב של קובי את הבחורה שיושב ומרביצה לו, תוך כדי שאישה אחרת צורחת "תחזיר לה!! תחזיר לה!! למה אתה לא מחזיר לה!!!", וקובי מבקש מהאח שרק ייקח אותה, הוא מבקש... שואל אותו למה הוא במחשב כשזה מה שקורה מסביב והכל פשוט מתעלם... עד שאחרי תשע דקות כאלה, קובי אומר לו "אתה יודע שהכל מוקלט", ואז שומעים את האח קופץ עליו, מתחיל להרביץ לו, לקחת לו את הטלפון מבעד (שומעים את קובי עם פה חסום מבקש יחזרו לו את הטלפון, ושלא ייגעו בו), ואז שומעים את האח קורא לעוד אחים, ויש התגוששות....). ואחרי שניסיתי לכתוב את סיפור חייו מנקודת מבטו, והפסקתי, כי... דברים...
ואחרי שניסיתי להתרחק... הפסקתי להקשיב לשיחות הללו, רק התמונות של קובי התחלפו לי על המסך כל היום, וגם לשם נוספו יותר ויותר תמונות אחרות, ואפילו את המינון של השיחות שלי עם אמא שלי הורדתי (כשהיא מתקשרת אני מייד עונה, ומדברת איתה כמה שהיא צריכה, אבל הפסקתי אני להתקשר כדי לדבר על קובי),
אמא שלי בקשה מאוד שאכנס לאיזו קבוצת אובדן בספר הפרצופים, קבוצה שבה היא מרגישה שמבינים אותה, התחמקתי כמה שיכולתי, אבל בסוף נשברתי ונכנסתי, ועכשיו זה מקיף אותי עוד יותר, כי כולם כותבים על האובדן שלהם, ועל הטראומות... .ואני מרגישה את כולם.
מה שניסיתי לכתוב,יוליקו, זה שניסיתי להתחמק, לאטום, אבל זה לא עובד. רביעית שלי מאוד דומה לו. פיזית, ובכלל, ולוקחת את זה מאוד קשה.
האבחנה שלו היתה סכיזופרניה פרנואידית. הנסיך הלך וחקר ושאל ובדק וניסה להבין, ומתנגד בתוקף לאבחנה הזו (לא בדקו לו חוסרים כשאשפזו אותו, שום בדיקת דם, גם אחרי שבקשנו... והוא היה מבוגר יחסית לאבחון ראשוני שכזה, ולא מאבחנים את זה אחרי התקף פסיכוטי אחד, שאורך פחות מחצי שנה ... וכן הלאה...), ואנחנו כל הזמן מדברים על סכיזופרניה בבית, ועל הקשר שלה לסמים (ניסיתי לעשות לימונדה...), אז אי אפשר להתרחק.
ץ

[צפרדע_ית]

תמרוש, תודה על הקישור, אצפה בו עכשיו... תודה על האפשרות לפרוק
ץ

[לב_שומע*]

וואו. צפרדעית. כואב לי. ממש.
מאוד מאוד אוהבת ומעריכה את הכתיבה שלך כאן. מרגישה שאין לי מלים חכמות לומר, מלבד שכואב לי. ממש. קודם כל עליך. ועליו.

[אי_ננה*]

@} @} @}
ו-|L| |L||L||L||L||L||L||L||L||L||L||L||L||L||L||L||L||L||L||L||L||L|
זהו. שומדבר חכם, רגיש או מותאם אין לי להגיד מלבד זה

[צפרדע_ית]

תודה לב, וגם איננה על הלבבות והפרחים.
זה הכי מדוייק שאפשר.
תמרוש ויוליקו, צפיתי בסרטון, ואני מסכימה עם מה שאומרת הדוברת, השאלה היא איך גורמים לאמא שלי להבין את זה גם, אבל אסייג קצת, אוסיף שכל אחד - אחרת.... כל אחד זקוק למשהו אחר כדי להתאבל (או לחיות, או לשמו, או לאהוב), אני לא מאמינה שיש פורמולה אחת שמתאימה לכולם תמיד, לפעמים אפילו חלקים שונים באדם אחד זקוקים לעזרה שונה... (אפילו חלב אם בגיל מסויים כבר לא מספיק).
תודה.
ץ.

[עלה_ברוח*]

צפרד ית יקרה, כבר כמה ימים רוצה לכתוב לך, ולא מוצאת את המילים. מילים יש, הן לא מתחברות למשפטים ברורים. מכירה את אימת האישפוז הכפוי.... את תחושת כובד האשמה וההרגשה שלא עשית מספיק...שולחת לך חיבוק חיזוק

[תמרוש_רוש]

אני כועסת על הממסד, כי קובי הגיע לבקש עזרה נפשית
אני מזועזעת ממה שכתבת, אבל לצערי, לא מופתעת
מכל המערכות שנועדו לטפל ולדאוג לאנשים פגיעים, מערכת בריאות הנפש היא אולי הדורסנית שבהן, ויודעת לגרום נזק.
לבי לבי, לך ולו

ובעיקר, על זה שמאוד חששתי מלהפוך לאפוטרופוס עליו.
בצדק חששת. זה צעד מאוד מפחיד.

אין לי מילים חוץ מאלה: את אהובה, וחביבה, וטובה.

[תמרוש_רוש]

אני מסכימה עם מה שאומרת הדוברת, השאלה היא איך גורמים לאמא שלי להבין את זה גם, אבל אסייג קצת, אוסיף שכל אחד - אחרת.... כל אחד זקוק למשהו אחר כדי להתאבל (או לחיות, או לשמו, או לאהוב), אני לא מאמינה שיש פורמולה אחת שמתאימה לכולם תמיד
אני מאוד מסכימה אתך.
למרות שאני זו שהבאתי לכאן את הסרטון, אני אישית לא בדיוק התחברתי אליו.
כאילו, זה לא שהיא טועה. אבל המילים שלה והמיקוד שלה לא דיברו אלי כמו שהם מדברים לכמה נשים אחרות שמאוד אהבו את זה.
אהבתי את הדבר הראשון הפשוט שהיא אמרה: adversities don't discriminate.
אבל אפילו עם זה אני לא מסכימה, כי הרי יש אנשים שחווים הרבה יותר מצבי אסון ומצוקה בעוצמה הרבה יותר גרועה מאחרים - רק כי הם שייכים לקבוצה מסוימת
כן אהבתי את מה שהיא אמרה על לזרוק לפח את כל העצות והמידע והחומרים שנתנו לה אנשים וארגונים שוחרי טוב, כי הרבה מהם הורידו לה עוד יותר את המורל, עם תחזיות קדורניות וכאלה

לפעמים אפילו חלקים שונים באדם אחד זקוקים לעזרה שונה
אהבתי

[צפרדע_ית]

תודה לכן.
על שאתן כאן, עונות, חושבות עליי. זה נהדר, ומחמם לב.
כשניסיתי להבין את קובי, או מה עובר עליו, ניסיתי לדבר עם כל מי שהתעסק אי פעם בבריאות הנפש, הגעתי לפסיכיאטר אמריקאי אחד, חביב (הושיבו אותי לידו באיזו ארוחת סדר, שבה כולם דברו עברית חוץ ממנו, אז שאבתי מידע....). הוא אמר שסכיזופרנים צפויים למות מהר, בגלל "בחירות חיים שניתן להתווכח עליהן" (debatable Life choices...). זה הפחיד, אבל גם קצת ניחם אותי.
זו בחירה, אז זה בא מעמדת כוח איזושהי. לא משנה אם הכוח הזה אמיתי או מומצא, או אפילו שגוי, זה כוח.
כשבדקתי איתו למה הוא התכוון, הוא אמר שהם יבחרו לישון ליד האגם בלילה קפוא... אבל זו עדיין בחירה.
גם אני רוצה את הזכות לבחור.
גם בחירות גרועות.
מה שקרה שם, בבית המשוגעים, זה שלקחו לו, בדיוק את הזכות הבסיסית הזו, וגם את הזכות לכבוד בסיסי, באותה הנשימה. הפשיטו ממנו את הזכויות האלו. אין לי מילה קשה יותר לתאר את זה. התייחסו אליו כאל מטרד, חיכו שהכדורים יעבדו, כנראה, ולא טרחו לנסות לדבר איתו. לא ענו לו. פשוט לא ענו לו. הוא הפך מבין אדם, ל"חוסה".
שלא לדבר על זה שנכנסו לו עמוק לתוך הפסיכוזה, והפחדים המטורפים שמהם סבל, ושיחקו בהם.... זה היה לא ייאמן למתבונן מהצד. אני.
כשהגעתי לדבר עם הפסיכיאטר של שער מנשה, כל כך הבנתי את קובי, כל כך... במקום להתעסק עם איך לעזור לו (למשל ספורט? הוא ADHD, עם דגש חזק מאוד על הh, אז תנו לו קצת להוציא מרץ?) הוא ביקש שאספר לו "מה אני יודעת, מה הוא מסתיר" והתנה את זה שהוא יאפשר לקובי ללכת קצת לחדר הכושר או לצאת קצת לחצר, בשיתוף הפעולה שלי ...
הוא הוכיח לי את כוחו, ואפשר לקובי לצאת איתי לחצר (עם ארבעה שומרים מסביב), לראשונה מאז שהוא הגיע לשם... אחר כך הוא אמר לי: "את יודעת, גם חדר כושר הוא יכול לקבל" (כשהסאבטקסט ברור)...
יכול?! צריך!!!! לגמרי צריך!!!
הגעתי לשם כמה ימים אחרי שהוא הגיע לשם, כפות, ואחרי שבצוות כבר הבינו שהם לא מבינים למה הוא היה כפות, ולמה הוא בכלל הגיע לשם, ללא שום עבר פלילי, והפסיכיאטר שואל אותי, כשהוא עדיין בכלל לא דיבר איתו ...
קובי האמין שיש לו סוד, שיגילויו יגרום למלחמת עולם שלישית בין רוסיה לארה"ב, ושהרוסים שולחים מרגלים אחריו, כדי להוציא ממנו את הסוד הזה.
עכשיו, דמיינו לכן את מערך שירותי הרפואה בארץ.... הרוב המכריע דוברי... רוסית. והפסיכיאטר (עם המבטא הרוסי), מבקש להוציא מידע על מה שיש לקובי בתוך הראש, תוך שהוא שולל את החופש שלו, שולט בחייו, בכל דקה מסדר היום שלו, ומתייחס אליו כמו אל בעל חיים בכלוב, אלא אם... יגלה לו את הסוד שלו.
אפשר להשתגע ממש.
וקובי יודע, פשוט יודע שהסוד שלו שומר על העולם מפני הרוסים...
כשאני דברתי עם הפסיכיאטר ההוא, גם אני חששתי לספר לו את הסוד!
קן הקוקיה ממש.

ואני שלחתי אותו לשם.
ץ

[צפרדע_ית]

(לא מצליחה לשחק עם ההדגשות... אנסה לתקן שוב אחר כך... אבל ודאי הבנתן את הכוונה...).
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לצערנו, הממסד הרפואי לוקה בחסר פעמים רבות. ויש רופאים שאלוהים קטן עליהם.
עצם העובדה שציונים קובעים מי יהיה רופא, ולא אישיות, מראה גישה בעייתית.
עדין יש רופאים רבים שהם בני אדם, אבל לא כולם.
דווקא בממסד הפסיכיאטרי הייתי מצפה לראות כאלה.

חזקי ואמצי

[צפרדע_ית]

תודה, ברוש.
אני חושבת שאני כבר לא מצפה לדבר מאיש... ודאי לא מהממסד הרפואי.
(הציפיות הן רק לכריות", דורש המצהיבון, ואני לחלוטין מסכימה איתו).
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לא לצפות מהממסד הרפואי לכלום, זו דרך טובה להתגונן
לא לצפות לדבר מאיש, זו דרך כואבת לחיות, בעיני.
אני מקווה, ואולי אף בטוח, שיש סביבך אנשים שאת יכולה לצפות מהם, ולא להתאכזב. לא תמיד פשוט לגלות את זה.
יהיו רבים שיאכזבו, למדתי על בשרי, אבל לא צריך לתת לאלו לפגוע באנשים שכן רוצים ומוכנים לפעול לטובתך כשאתה נזקק להם, אחרת מה טעם יש באנשים סביבך?

[תמרוש_רוש]

כן
מערכת שמבוססת על מתן זכויות כגמול על התנהגות טובה. שליטה וענישה.
חברה שלי שעבדה כמרפאה בעיסוק במחלקה כרונית השתגעה מזה שמצופה ממנה לרדוף אלרי מטופלים כדי שישתתפו בקבוצה ולהתנות את הסיגריות שלהם בהשתתפות.
היא אמרה לי: זה ריפוי בעיסוק??

[תמרוש_רוש]

אכתוב עוד אחר כך

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

זה ריפוי בריסוק

[צפרדע_ית]

ברוש, כשלא מצפים, לא מתאכזבים. פשוט לחלוטין.
הרבה הרבה פחות כואב מהדרך האחרת.
אבל, תודה על התגובה.
לא ציפיתי (סתם...).
תמרוש, זה נורא כשזה עם מטופלים.
אבל אני הייתי שם על תקן מבקרת.... מעניין איך האיש הזה מתנהג עם אשתו...
תודה על התגובות.
ל.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

No pain No gain
אכזבות תמיד יהיו בחיים, השאלה אם התוצאה יכולה להיות גם אחרת לפעמים

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

הנה אני, אתמול התחלתי תהליך, מי אמר שבכלל יצא מזה משהו, ולא סתם בלבולי מוח
שלא לדבר על מחיר החשיפה, המחיר הכלכלי.
ימים יגידו אם היה נכון להכנס אליו.
בהנתן כל זה, האם נכון לא להכנס אליו?

[צפרדע_ית]

ציפיות מעצמך - זה מצויין.
מאחרים - פשוט לא שווה את זה.
איש לא ישנה אותך. את זה רק אתה יכול. אתה יכול להיעזר ביד מושטת, או להתאמץ ולעשות בעצמך, אבל את העבודה אתה עושה לבד.
אני אשמח להושיט יד.
ץ

[צפרדע_ית]

זה ריפוי בריסוק
כן.
לפני שהוא הגיע לבית המשוגעים (ותעזבו אותי מPC, בחיאת), התאבדות כלל לא עלתה בדעתו.
שם זה הושם על השולחן.
שם נזרעו הזרעים.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אינני מצפה מאיש לשנות אותי, זאת רק אני יכול, אבל כן ניתן להעזר
אני משתדל לבחור בקפידה את אלו שאני מצפה מהם, ומה אני מצפה מהם.
אז מה? ל לסמוך על הפסיכולוגית שתהיה לי לעזר? אם לא, למה אני בכלל נכנס לזה?
נסיון חיי הוא שיש כאלה שיעזרו לך, גם כשציפית, ולפעמים אפילו אם לא היו ציפיות. כמובן שיש גם כאלה שלא עמדו בזה...

בד"כ אני שמח לקחת כל יד המושטת לי, אבל המליצו לי לא לפתח ציפיות לגבי זה

[צפרדע_ית]

מעולם לא נעזרתי הפסיכולוגים למיניהם. קשה לי עם עצם הרעיון. אני מאמינה שהתהליך הוא בעצם עם עצמך, אבל הפסיכולוג נמצא שם כדי לכוון.
כשדיברתי עם קובי, ידעתי שאני לא יכולה לעזור לו. גם חיבוק מקרוב לא היה עוזר לו, ובאמת הרגשתי חסרת אונים. רציתי להעביר את האחריות הזו למישהו שמתהדר בתואר ובניסיון. למישהו שמעוניין לנסות.
אני לא יודעת מה הייתי עושה היום אחרת.
אני מציעה יד, כי אני רוצה לתמוך ולעזור.
אני לא יודעת מה הציפיות שלך, אבל אני מאוד מעוניינת להקשיב.
הצהוב צוהב שוב, שאי אפשר להשפיע בלי הנכונות להיות. מושפע. אין לי ספק שאושפע מאוד, ועדיין, אני רוצה לשלוח יד אחות.
ץ.

[צפרדע_ית]

תמיד כששבה ועולה שאלתה הכואבת של רחל, האלך לי, או אכה בסלע עד זוב דם?
אני מעדיפה להכות בסלע, למרות הכל ואף על פי.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אין לך מה להתחרט על העבר, הן לא תוכלי לשנות
עליך ללמוד לחיות עם זה, אולי ללמוד לעתיד, אולי לא

מובן שמוזמנת להקשיב, אבל נשמע שקודם צריכה להקשיב לעצמך

[צפרדע_ית]

או, את עצמי אני כותבת לעייפה...
בכל מיני מדיות. רובן אישיות למדי.
לעיתים אני זוכה לחשיפה
לרוב אני בורחת... אולי.

המצהיבון מודיע שאפשר להזמין הזדמנויות.
אני יודעת היטב, שאפשר גם לפספס אותן.
זו תמיד בחירה.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אני מעדיפה להכות בסלע

האין זה בדיוק ההפך מההמנעות מציפיה לה את מטיפה? (האם אלך או אכה בסלע?)
אם כי בפרשת הסלע ההכאה בסלע מראה על חוסר האמון של משה באלוהיו, יען כי למשה נאמר לדבר לסלע ולא להכות בו. (ברוש משתומם מדוע קיים בו הידע הזה)
בכל מיני מדיות
מוכנה לשתף באילו ? עם או בלי לחשוף זהותך שם (שאל ברוש בסקרנות/חטטנות)
או, את עצמי אני כותבת לעייפה
אך האם את גם קוראת?

[צפרדע_ית]

סליחה, נראה לי שלא הבנתי נכון. כשאני משתמשת במילותיה של רחל, בשיר הספציפי הזה, אני מתכוונת להכאה בסלע, כמו שאנה מכה על דלתה של אלזה שוב ושוב, כשהיא גם רוצה לעזור, (ואולי תוך כדיי גם להיעזר, אבל זה רק "על הדרך"...).
הציפייה היא מעצמי בלבד. אני שולחת יד, אני מוכנה לעזור, אני מוכנה להיות שם.
וודאי שאני קוראת.
תמיד.
לכן גם חותמת על כל מילה.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כמו שאנה מכה על דלתה של אלזה
סורי, פחות מצוי בזה.
עדיין מנסה להבין את עניין רחל, כי אכן לא הבנתי מה הבנת

[צפרדע_ית]

האלך לי? או אכה בסלע עד זוב דם...
תמיד יש בחירה.
אני יכולה להתעלם, ללכת לי, לעצמי, לדרכי, עבור עצמי בלבד, ואני יכולה לנסות להושיט יד, למרות שלפעמים (לרוב, כנראה), אפגע מזה בעצמי, ולאחר - לא בטוחה עד הסוף שזה יועיל.
אני מאלה שבוחרים לדפוק את הראש בסלע...
לא מצליחה להתעלם ממצוקות של אחרים.
לכן אני מתנדבת בכל מקום, לכן בחרתי להיות בכל המקומות שהייתי בהם, וזה מה שמוליך אותי במרבית חיי. לא הדרך הרגילה והסלולה, אלא דרך שנויה במחלוקת.
ועדיין, אני לא מצליחה לראות אותי אחרת.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אני מבין את השיר אחרת כנראה

[צפרדע_ית]

רוצה להרחיב?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לכן אני מתנדבת בכל מקום
אני מתנדב מעט, במקומות ובזמן שאני יכול. זה חשוב.

רוצה להרחיב?
אני מבין את השיר כשיח של אשה עם עצמה, על מערכת יחסים מול אדם סגור, שאינו מושיט את ידו או מבטו אליה.
בתגובה לכך עליה לבחור באם פשוט להרים ידיים -"ללכת", או להילחם ולהכות, עד זוב דם, על מנת לנסות להוציא קשר כלשהו ממנו.
שתי בחירות שבעיני אינן אפשריות - לוותר או לפגוע בעצמך בניסיון.

ןללא קשר, ספוטיפיי זימן לי את "לחיות" של קליינשטיין. גם שם לבסוף השער נסגר, אבל אחרי
עשיתי חלק, אשמח לעשות חלק אחר, ועל שאר הדוגמאות לוותר,
אבל העיקר הינו:
"כי כבר הייתי בסדר כמו שציפו
אז רגע לפני שהחיים יחלפו

לחיות בלי חרטות
או לפחות לנסות להיות מאושר
עד כמה שאפשר
ולחיות את הזמן שנשאר
לפני שהשער נסגר

כשיגיע היום להזדכות
השומר יבקש שאומר
כמה מילים אחרונות לפני שהשער נסגר
הייתי רוצה לסכם
היה כדאי בלב שלם
חייתי את חיי
אני חייתי את חיי"

בחירות לא פשוטות

[צפרדע_ית]

מערכת יחסים מול אדם סגור...
כשהייתי קטנה לקראתי את האחיות ברונטה, זה היה נראה לי פסגת השאיפות.
אבל היום אני יודעת שאין אפשרות למערכת יחסים שכזו. זו פשוט הגדרה לא נכונה למה שקורה שם.
אני מפרשת את השיר טיפה אחרת, הניסיון הוא להסביר לאיש, שמסיבות שונות לא יכולה להיות איתה בקשר, שהיא עוד שם.
עד זוב דם.
ושזו בחירה.
קליינשטיין זה לא ההוא שממש רצה להשאר צעיר לנצח?!
לא הייתי מקבלת ממנו עצות.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

גם פה אנחנו חלוקים בפרשנות (אף כי רמי רק שר זאת, בוב כתב במקור, ויאיר בתרגום)
שתישאר צעיר לנצח רק מתאר את התחושה שמשרות שש השורות שקדמו לו. לא מדובר כלל על חיי נצח, אלא להישאר צעיר כל עוד אתה נמצא, לגמרי מאחל לעצמי.
וחשבתי שדווקא את תתחברי ל"ותעשה בשביל אחר" אולי פחות ל "והוא למענך"

[צפרדע_ית]

אבא שלי מאוד אהב את השיר. הוא נשאר צעיר, בן יום לפני גיל 52, לנצח...
אח שלי - נשאר אפילו צעיר יותר... לנצח.
אני בעד להתבגר... לפחות עוד קצת...
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מצטער אם דרכתי על יבלת.
אבל אני רואה דברים אחרת.

[צפרדע_ית]

מותר לך לטעות ככל שתחפוץ
>ץ מצטטת מצהיבונים מתוך שינה<

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אם פרשנות שונה לשירים נחשבת טעות, בהחלט הגענו לימים אפלים.

[צפרדע_ית]

סליחה, נראה כי בדיחות הדעת איננה עוברת היטב במדיום הזה...
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

בכל צחוק יש שמץ...

[צפרדע_ית]

השראה....
הייתי חייבת...

ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

זו תמיד בחירה.

[צפרדע_ית]

בדיוק.
ץ.

[תמרוש_רוש]

זה ריפוי בריסוק
לא, זה לא ריפי בעיסוק
ריפוי בעיסוק מבוסס על פעילות משמעותית. פעילות שמשמעותית למטופל, לחייו, לתפקודו, למעורבותו בחיים ובקהילה ול- well-being שלו.

במחלקה ההיא השתרש נוהג לעשות "קבוצת ריפוי בעיסוק" בהתבסס על קלישאות של מה טוב ומה נוח למרפאה, בלי לשים לב שזה לא היה הדבר המתאים לאנשים שה"שירות" הזה הוצע להם.
אם את צריכה לרדוף אחרי מטופלים שלך ולשחד אותם בסיגריות כדי שיבואו לפעילות - את עושה משהו לא נכון. או שהפעילות לא מתאימה.

עכשיו, גם אני בבית המשוגעים שלי עושה "קבוצת רב"ע" עם אנשים שלא בדיוק נוטים להגיע.
ואני עוברת מחדר לחדר ומזמינה אותם לבוא.
והרבה פעמים שומעת "לא".
א ב ל,
אני משתדלת לשאול ולשמוע מה אנשים אומרים שהם אוהבים. רוצים. מעוניינים.
אם אני מקבלת תדר ברור ("אני אוהבת ספורט") אני משנה את הפעילות. לפעמים מעכשיו לעכשיו. יש לי כמה סוגי פעילויות שאני מרגישה נוח אתן, וכל החומרים והכלים זמינים לי.
ואם אני לאמקבלת תדר ברור אני עושה משהו שקל לעשות, בדרך כלל אמנות, כי החומרים על השולחן תופסים את העין, או משחקי קלפים, מתחילה עם בחוה אחת שהתגלגלה למקום ועם שתי סטודנטיות לסיעוד, וממשיכה משם.
אנשים עוברים, אנשים מזדרזפים למקום (כי מה, תראו לי בית משוגעים אחד שאנשיו לא נודדים הלוך ושוב), מציצים, מיטים מהצד, נשארים לכמה זמן שטוב להם, לפעמים חמש דקות ולפעמים חצי שעה, ואז זורמים הלאה.
מי אמר שקבוצה טיפולית צריכה התחלה, אמצע וסוף, ושכולם חייבים להתחיל באותו זמן?
אני מניחה את המסד ומזמינה אותם להשתתף.
וזה עובד.

אבל,
אם אתה פוץ בצורת בנאדם שעובד לפי קונספציות עבשות שלא באמת מתאימות לקהל שלך,
אתה מעוות מושגים מקצועיים בסיסיים.
וככה הפרקטיקה שלך נראית.
למרבה השמחה, תוך זמן קצר חברתי זנחה בסלידה את קונספט הקבוצה, והתחילה באמת להקשיב לאנשים, ולעשות דברים שמתאימים להם


התייחסו אליו כאל מטרד, חיכו שהכדורים יעבדו, כנראה, ולא טרחו לנסות לדבר איתו

אני יודעת איך זה נראה. וזה נורא.
הפסיכיאטריה, מאז שהתרופות התחילו לעבוד קצת יותר טוב, זנחה מאסיבית את הגישה של לדבר עם הבני-אדם, מעבר לרשימת המכולת של "איך אתה ישן? איך הקולות? הם משתפרים? עדיין יש לך מחשבות התאבדות?" ולווסת את המינונים בהתאם.
אוווווווף...

_במקום להתעסק עם איך לעזור לו (למשל ספורט? הוא ADHD, עם דגש חזק מאוד על הh, אז תנו לו קצת להוציא מרץ?) הוא ביקש שאספר לו "מה אני יודעת, מה הוא מסתיר" והתנה את זה שהוא יאפשר לקובי ללכת קצת לחדר הכושר או לצאת קצת לחצר, בשיתוף הפעולה שלי ...
הוא הוכיח לי את כוחו, ואפשר לקובי לצאת איתי לחצר (עם ארבעה שומרים מסביב), לראשונה מאז שהוא הגיע לשם... אחר כך הוא אמר לי: "את יודעת, גם חדר כושר הוא יכול לקבל" (כשהסאבטקסט ברור)...
יכול?! צריך!!!! לגמרי צריך!!!_
לגמרי לגמרי לגמרי צריך

[צפרדע_ית]

הלוואי שככה זה באמת היה עובד, תמרוש. הלוואי שהוא היה פוגש מישהי כמוך, שמתעניינת, ןשחשוב לה.
הוא לא.
הוא פגש אנשים אחרים לחלוטין.
אני מקשיבה עדיין מידי פעם להקלטות שהוא שלח, כשהוא מנסה שוב ושוב לתקשר עם האחים והאחיות, עם הפסיכיאטר (זה בכלל מכמיר לב), והוא סבלני... (או מעופף... לא יודעת... ) אני לא הייתי מחזיקה מעמד.
בשלב מסויים הנסיך רצה ללכת בעצמו ולנסות להסדיר עניינים, ואני לגמרי פחדתי, שאם הוא יגיע למקום כזה, במטרה להסביר לאדוני המקום עד כמה הם טועים, הוא עלול למצוא את עצמו מאושפז בכפייה.
כשהבנתי שיש להם כל כך הרבה כח בידיים, ושהם פשוט יכולים לכלא כל אחד מאיתנו, סתם כך, הבנתי עד כמה זה נורא.
ומה באמת עשיתי כששלי י את קובי לשם.
כשקובי הגיע לשימוע הראשון שלו, השופט אמר לו שהוא לא פסיכיאטר בעצמו, ולכן לא ישחרר אותו, אבל שהוא מזמין אותו לשימוע נוסף בקרוב מאוד, ועד אז הפסיכיאטר המחוזי צריך לתת תשובות.
לשימוע הבא הוא כבר הגיע מסטול מכדורים, עם הפיג'מה של בית החולים, ממלמל לעצמו, בקושי עומד ונוטף ריר.
לא שחררו אותו.
מפתיע ממש.
ץ

[תמרוש_רוש]

אייייייי...
מחריד

[צפרדע_ית]

תודה על החיבוק.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

באמת שאין מה לומר

[צפרדע_ית]

תודה. .ץ.

[עלה_ברוח*]

צפרדע ית יקרה,
קוראת, מזדעזעת
לצערי גם מזדהה
מכירה את המערכת
הייתי שם
ולא אוסיף כי זה כואב מדיי
עצוב, עצוב, עצוב
משתתפת בצערך
לא רק על המוות ,
אלא על הדרך לשם
מאמינה בבחירה למות,
כמו שכתבת ונצרב אצלי חזק,
נלקחה ממנו יכולת הבחירה,
הכבוד העצמי נרמס,
אין מי שמקשיב
מסממים אותך
והייאוש גובר...
אני עוצרת את עצמי מלכתוב עוד כי זה מציף אותי
אבל לא יכולתי שלא להתייחס,
כי אני קוראת
וזה כואב
חיבוק וירטואלי
כי זה מה שאפשר

[צפרדע_ית]

תודה עלה, צר לי אם זה מציף אצלך רגשות עזים.
תודה על החיבוק, כל חיבוק חשוב לי מאוד.
הייתי כל כך רוצה למצוא דרך להלחם הזוועה הזאת, אבל אני לא יודעת אם זה לא הרע במיעוטו.
אני לא הייתי רוצה להיות שם, אבל אני מבינה שיש כאלה שזה עוזר להם, ומטייב את חייהם.
אני פשוט לא יודעת להחליט.
תודה על התגובה!
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מצחיק שהמצהיבון מסביר לי:"תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך", ואני כל כך כל כך לא מסכימה עמו הפעם
מה יהיה, שוב נפרש דברים אחרת?
,תפקידך הוא לחיות את חייך, לא חיים של אחרים.
ממה שאני קורא את נותנת הרבה לאחרים, וזה חלק ממך, בדיוק כמו שעשיית מליונים היא חלק מחייו של אחר.
אין ספק שהבחירה(?) שלך טובה יותר.
וכל עוד ניתן, רצוי להרבות בה.
אבל בסופו של יום, את פשוט צריכה לחיות את חייך!
(נסיונו של ברוש להעביר את התחושות, ביום שבו כלו כל הכוחות, ורק ליבו המשיך לפעום, לשמור על הגחלת)

[עלה_ברוח*]

צפרדע ית
יש כאלה שנלחמים בזוועות האלה, למשל יש את "דיאלוג פתוח".
גישה חדשה יחסית בארץ,
אפשר לקרא על כך,
אבל בקצרה, מדובר בגישה שדוגלת בטיפול לא כפוי באנשים עם בעיות נפשיות, גישה אנושית ושוויונית.
הטיפול נעשה במצבי משבר קשים
(ולא רק שיקום לאחר אשפוז) ולכן מהווה חלופה לאישפוז במצבי פסיכוזה או אובדנות קשה, למשל. ( מצבים שהפסיכיאטרייה הקונבנציונלית יודעת לתת להם "מענה" מאוד מסויים, מאוד אגרסיבי ומאוד מוגבל) זה על קצה המזלג,
אפשר לקרוא על כך.
יותר ויותר מטפלים (ומטופלים ! ) לומדים את הגישה והיא חלופה אמיתית, רק חבל שפחות נגישה.
הלוואי שהחלוצים, שהם באמת מלאכים, יצליחו להשריש את הטוב הזה...

רציתי להוסיף קצת תקווה
| # |

[עלה_ברוח*]

זה היה אמור להיות עלה, בסוף...

[יולי_קו]

ברוש יקר, כתבתי בדיוק כמוך בדף של לדבר עם הנוער.

צפרדע ית יקרה,


יש דברים שאי אפשר להשלים איתם ואי אפשר לקבל אותם. השאלה היא איך אפשר במקביל לחיות טוב עם מה שיש, עם מה שאפשר לשנות, עם מה שכן אפשר לעשות.

יש פתגם שאני אוהבת:

אלוהים,
אנא תן לי את הכח לשנות את מה שאפשר,
להשלים עם / לקבל את מה שאי אפשר,
ואת החכמה להבדיל בין שניהם.

חיבוק גדול, יקרה.

[צפרדע_ית]

עלה, הלכתי מהר לחפש, ומצאתי את האתר של דפ"י. התחברתי, כמובן, לעקרונות באופן מיידי, ואני מבינה פחות או יותר איך זה עובד בסקנדינביה.
אבל... בארץ? השאלה הראשונה שלי הייתה - מי משלם... ולא מצאתי שום דבר בכתובים על כך.
כי למצא קהילה כזאת, באופן מיידי, כשצריך, ועוד כאלה שליפגשו שוב ושוב עבור מטופל אחד...
יש לי הרגשה שדרך ארוכה לפניהם.
אחרי שקובי מת, שמעתי כל בחור אחד שכתב על עצמו בספר הפרצופים שהוא סכיזופרן אוטיסט, ומנסה לשלוח ידו בכתיבה.
כיוון שאני, אני, מיד כתבתי לו חזרה, ועקבתי אחרי כל מה ששלח, וניסיתי לעודד ככל יכולתי. היו עוד כמה עשרות של מעודדים שכאלה. לפני שבוע וחצי הוא אושפז, כנראה, שוב. אפשר היה לראות את היווצרות הפסיכוזה בדרך שהוא כתב.
בהתחלה כולם דאגו מאוד, אחרי שהוברר שהוא אושפז, הקולות התחלקו, בין - צריך לעזור לו לצאת, לבין - אין לכם מושג מי בכלל האיש, ועל סמך דמות שהוא כתב לעצמו באינטרנט - אתם פתאום רוצים "להציל" מישהו שאתם בכלל לא מכירים.
ואת יודעת מה? צודקים. אין לי מושג אפילו מה שמו האמיתי (למרות בשלב מסויים הוא שלח אותו, יחד עם מספר ת.ז...), ואני באמת לא יודעת איך לעזור.
וגם, עם כמה שאני דואגת לו, פחות אכפת לי.... כי אני לא מכירה... והחיים, ודברים, וזה... ואני נזכרת רק לעיתים, ואז שולחת הודעה במסנג'ר, וזהו...
בקיצור, אני לא יודעת כמה אפשר לסמוך על הקהילה שתתגייס לעזור למי שבמצוקה. באופן חוזר...
אבל הרעיון מקסים.
מזכיר לי מאוד את נסיונות הגישור בארץ. אני מגשרת קהילתית ומשפחתית, התנדבתי בעיר גדולה, לימדתי גישור, ואת הכל עשינו בהתנדבות. גישרנו כמעט מידי יום, ובחינם, ועם הצלחתו רבות. וזה פשוט לא תפס.
וכשניסיתי זקוקה לגישור בעצמי, פשוט לא הייתי מעוניינת בכך. אני, שמקדמת את הרעיון בארץ בכל דרך אפשרית, שחושב שזו הדרך הנכונה, שרק ככה אפשר לבנות קהילה - פשוט לא רציתי כשזה היה קשור ישירות אליי.
אנשים.
לכי תביני...
תודה על התגובה!!!
הלוואי שהחלוצים המלאכים אכן יצליחו להשריש את הטוב הזה.
הלוואי שנהיה קצת יותר פתוחים,
והכי הלוואי, שהכסף עבר לא יניע פה הכל.
ץ

[צפרדע_ית]

ברוש ויוליקו חביביי, ברור שנפרש את הדברים אחרת... זה החלק המעניין בעניין...
נתחיל במילה "מתפקידך", מה? מי? מה פתאום?? מי יחלק עבורי תפקידים? ובכלל, למה חייב להיות תפקיד אחד?
ובעניין לחיות את חיי, חיי אינם נפרדים מחייהם של אחרים. חיי הם מארג. אני חלק מהראשונים, מהנסיך, מהסביבה. מכל סביבה שהיא. התחושה של "לא להיות שום דבר בשביל אף אחד",זה בדיוק מה שמוביל אנשים כמו קובי להתאבד.
אי אפשר להפריד.
אנחנו הורים של, בני זוג של, ילדים של, אחים של, חברים של, שכנים של, אוייבים של... תמיד של. אנחנו לא יכולים להיות לבד בעולם.
העונש הכי גדול בכלא, או בשבי הוא הבדידות.
אנחנו מי שאנחנו בגלל כל הקשרים הללו.
אי אפשר סתם כך לחיות את חייך,. כי פשוט, בלי הסביבה, אין לך כאלה...
המצהיבון הנוכחי צוהב לי: " כבד את עצמך", ועם זה אני מסכימה מאוד.
אבל עצמך... עצמך הוא תמיד חלק מסביבתך.
תודה.
ץ

[יולי_קו]

ככל שאת כותבת על עצמך יותר, כך יותר מתחשק לי שתתגשמי בחיי. אני שמחה שאני מכירה אותך דרך המילים והטכנולוגיה, ונדמה לי שאכן אני מצליחה לראות ולגעת מעבר.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מצטרף יולי קו שמעלי
אני לא בא לומר לך מי את, את עצמי בקושי אני מבין
ברור שאינני מנתק את אותך מהסביבה, אדם הוא תבנית נוף מולדתו, או משהו כזה,לא?
כל שאני באתי לומר הינו שאת חשובה, לחיים ולעצמך, לא פחות מהסובבים אותך.
מכתובייך נשמע כי לעיתים את שוכחת זאת, ומעלה אותם על נס.

כמו יולי, שמח להכיר אותך, מקווה שמצליח גם לגעת. במדיה הזו נוצרת קרבה, אבל היא גם מאוד בעייתית ולא תמיד ברורה.

[צפרדע_ית]

אוי, ברוש ויוליקו, אני דומעת כאן
תודה!
ץ.

[צפרדע_ית]

והמצהיבון: "החסרונות הם היתרונות"

תסמונת המתחזה פה מתקתקת לי שעות נוספות.....
תודה על שאתם מקשיבים.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

באמת שלא לזה התכוונתי.
טישו?
חיבוק?