האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
יקירתי
אני קוראת את הלבטים והתחושות שאני מכירה משיחות שלנו כאן ובכל פורמט אחר, ומבינה את הקושי הזה.
ופתאום חושבת על הכינוי שלך כאן ונזכרת שאת מבקשת לזייף, לעשות כאילו עד שיהפוך לאמיתי, לעשות את מה שהתפקיד שלך דורש.
האם את מבקשת להנות מזה? להיות שמחה בזה, מלאה באושר וסיפוק? (סביר להניח שאת עושה את זה, אבל אני שואלת כי זה לא עלה מדברייך כאן)
על פניו נראה שיש לך הכל. הכל נכון, הכל במקום, והכל נפלא, חוץ מאת תחושת השמחה עם זה. חלק מההתפתחות שלי כאמא הוא הויתור על הדמיונות שהיו לי בתחילת הדרך לגבי מה זו אמא טובה.
ממקומי ההדיוט, זה נשמע לי משפט חכם ומדוייק @}
יקירתי
אני קוראת את הלבטים והתחושות שאני מכירה משיחות שלנו כאן ובכל פורמט אחר, ומבינה את הקושי הזה.
ופתאום חושבת על הכינוי שלך כאן ונזכרת שאת מבקשת לזייף, לעשות כאילו עד שיהפוך לאמיתי, לעשות את מה שהתפקיד שלך דורש.
האם את מבקשת להנות מזה? להיות שמחה בזה, מלאה באושר וסיפוק? (סביר להניח שאת עושה את זה, אבל אני שואלת כי זה לא עלה מדברייך כאן)
על פניו נראה שיש לך הכל. הכל נכון, הכל במקום, והכל נפלא, חוץ מאת תחושת השמחה עם זה. חלק מההתפתחות שלי כאמא הוא הויתור על הדמיונות שהיו לי בתחילת הדרך לגבי מה זו אמא טובה.
ממקומי ההדיוט, זה נשמע לי משפט חכם ומדוייק @}
זה מונח דמיוני בעיניי, לפחות כפי שהוא נתפס על ידי ברגעי השליליות.
את זוכרת שפעם עשינו מעגל לקראת ראש השנה. וכל אחת שביקשה משהו בשביל עצמה, שאר הנשים היו המומות כי חשבו שהיא לגמרי שם.
אני מנסה לומר שהרבה פעמים אנחנו מאמינות לסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו. לא? סיפורים=דמיונות כגון: איזו אישה זו כזו רגועה ושלמה, אני לעולם לא אוכל להיות כך. איזה זוג אוהב וקרוב הלואי שהיתה לי מערכת יחסים כזו, איזה מורה מדהים הוא בטח לא פוחד לדבר כך מול כולם, אני לעולם לא אצליח לעשות את זה. איזו אמא מושלמת, אני לעולם לא אוכל להיות כזו אמא מושלמת וכו'...
הלואי שיכולנו להיות קצת יותר נדיבים עם עצמנו. אפילו רבע מאיך שאנחנו נדיבים במחשבות שלנו כלפי הזולת. לא?
אני דוקא חושבת שבמקום fake it till you make it אז Loving what is כי אז הלב נפתח לדעתי והטוב שבך יוצא. כי יש בך כ"כ הרבה טוב כאמא כאישה. שלזייף התנהגות אחרת כדי שתהיה שלך נראה לי כמו לקבור את מה שכבר יש לך מבפנים.
פעם קראתי איפה שהוא. אני לא זוכרת איפה. שלצעוק על ילד או בכלל לפגוע בו. ואחר"כ לדבר עם הילד על זה ולהצטער, ולתת לילד לראות את החולשה של ההורה, שהוא בסה"כ אדם. מצמיח את הילד יותר מאשר לגדול להורה שאף פעם לא פוגע בו .
במחשבה שניה נכון שאין דבר כזה הורה שלא פוגע בילד שלו? אז עדיף המודעות לכך לא? מאשר לחשוב שאת לא עושה את זה.
זה מונח דמיוני בעיניי, לפחות כפי שהוא נתפס על ידי ברגעי השליליות.
את זוכרת שפעם עשינו מעגל לקראת ראש השנה. וכל אחת שביקשה משהו בשביל עצמה, שאר הנשים היו המומות כי חשבו שהיא לגמרי שם.
אני מנסה לומר שהרבה פעמים אנחנו מאמינות לסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו. לא? סיפורים=דמיונות כגון: איזו אישה זו כזו רגועה ושלמה, אני לעולם לא אוכל להיות כך. איזה זוג אוהב וקרוב הלואי שהיתה לי מערכת יחסים כזו, איזה מורה מדהים הוא בטח לא פוחד לדבר כך מול כולם, אני לעולם לא אצליח לעשות את זה. איזו אמא מושלמת, אני לעולם לא אוכל להיות כזו אמא מושלמת וכו'...
הלואי שיכולנו להיות קצת יותר נדיבים עם עצמנו. אפילו רבע מאיך שאנחנו נדיבים במחשבות שלנו כלפי הזולת. לא?
אני דוקא חושבת שבמקום fake it till you make it אז Loving what is כי אז הלב נפתח לדעתי והטוב שבך יוצא. כי יש בך כ"כ הרבה טוב כאמא כאישה. שלזייף התנהגות אחרת כדי שתהיה שלך נראה לי כמו לקבור את מה שכבר יש לך מבפנים.
פעם קראתי איפה שהוא. אני לא זוכרת איפה. שלצעוק על ילד או בכלל לפגוע בו. ואחר"כ לדבר עם הילד על זה ולהצטער, ולתת לילד לראות את החולשה של ההורה, שהוא בסה"כ אדם. מצמיח את הילד יותר מאשר לגדול להורה שאף פעם לא פוגע בו .
במחשבה שניה נכון שאין דבר כזה הורה שלא פוגע בילד שלו? אז עדיף המודעות לכך לא? מאשר לחשוב שאת לא עושה את זה.
על פניו נראה שיש לך הכל. הכל נכון, הכל במקום, והכל נפלא, חוץ מאת תחושת השמחה עם זה.
נכון שיש לי קושי עם להיות שמחה. כפי שכתבתי בדף הבית שלי- הכינוי שבחרתי מבטא משאלת לב יותר מאשר מציאות קיימת, למרות שאני בהחלט מרגישה שעם השנים אני הופכת להיות יותר ויותר שמחה, שימחה אמיתית, פנימית.
ונכון שהאמהות מאתגרת אותי מאוד במקום הזה, מציבה מולי מראות מכאיבות, מעלה כאבים נושנים מילדות, ודווקא בשל כך- תורמת לאין שיעור להתפתחות שלי כאדם.
אני משערת שמעבר לקושי הרגיל, אני גם נמצאת בתקופה של שינוי בכל התחומים, ואלו כאבי גדילה הכרחיים (כמו שתארת כל כך יפה בפוסט האחרון שלך) @}
על פניו נראה שיש לך הכל. הכל נכון, הכל במקום, והכל נפלא, חוץ מאת תחושת השמחה עם זה.
נכון שיש לי קושי עם להיות שמחה. כפי שכתבתי בדף הבית שלי- הכינוי שבחרתי מבטא משאלת לב יותר מאשר מציאות קיימת, למרות שאני בהחלט מרגישה שעם השנים אני הופכת להיות יותר ויותר שמחה, שימחה אמיתית, פנימית.
ונכון שהאמהות מאתגרת אותי מאוד במקום הזה, מציבה מולי מראות מכאיבות, מעלה כאבים נושנים מילדות, ודווקא בשל כך- תורמת לאין שיעור להתפתחות שלי כאדם.
אני משערת שמעבר לקושי הרגיל, אני גם נמצאת בתקופה של שינוי בכל התחומים, ואלו כאבי גדילה הכרחיים (כמו שתארת כל כך יפה בפוסט האחרון שלך) @}
הלואי שיכולנו להיות קצת יותר נדיבים עם עצמנו. אפילו רבע מאיך שאנחנו נדיבים במחשבות שלנו כלפי הזולת. לא?
לגמרי.
אני דוקא חושבת שבמקום fake it till you make it אז Loving what is כי אז הלב נפתח לדעתי והטוב שבך יוצא
מסכימה. ה"זיוף" הרגעי יכול לשמש לפעמים כמין כלי, אבל לא כתחליף לקבלה של עצמי ושל המציאות.
למרות שאני שוכחת זאת לעיתים קרובות, המאבק עם מה שיש לא יכול להביא שום טוב, שום שינוי.
הלואי שיכולנו להיות קצת יותר נדיבים עם עצמנו. אפילו רבע מאיך שאנחנו נדיבים במחשבות שלנו כלפי הזולת. לא?
לגמרי.
אני דוקא חושבת שבמקום fake it till you make it אז Loving what is כי אז הלב נפתח לדעתי והטוב שבך יוצא
מסכימה. ה"זיוף" הרגעי יכול לשמש לפעמים כמין כלי, אבל לא כתחליף לקבלה של עצמי ושל המציאות.
למרות שאני שוכחת זאת לעיתים קרובות, המאבק עם מה שיש לא יכול להביא שום טוב, שום שינוי.
אוי, אבל אני כזו גרועה! חסרת סבלנות וצועקת ומטיפה מוסר ומעליבה ועושה טעות אחרי טעות אחרי טעות. אני כשלון מוחץ בתור אמא, אין לי שום כשרון לזה ואולי לא הייתי אמורה להיות אמא בכלל.
משעשע להיכנס לכאן ולקרוא כמעט אחד לאחד את השיחה שהיתה לי קודם עם רסיסים של אור ... כמובן אחת מיני רבות כאליו!
ונכון שהאמהות מאתגרת אותי מאוד במקום הזה, מציבה מולי מראות מכאיבות, מעלה כאבים נושנים מילדות, ודווקא בשל כך- תורמת לאין שיעור להתפתחות שלי כאדם.
אני היום מצאתי את עצמי נוסעת באוטו והבכור שאל אותי שאלה שעליה עניתי "אני באמת לא יודעת את התשובה לזה" ופתאום חשבתי לעצמי שזאת התשובה שאני עונה לו על לפחות 90% מהשאלות שהוא שואל אותי ושאלתי את עצמי את אותה השאלה "אולי לא הייתי אמורה להיות אמא בכלל?"
לרגע הרגשתי כישלון מוחץ.
לשמחתי פתרתי את עמצי מרגשי האשם מהר מאד (מיומנות נהדרת שאני מפתחת עם השנים שלי כאמא!)
אבל מעבר לזה מעניין לחשוב על זה ש "אינטליגנציה" ו "ידע" הם תמיד היו נושא כאוב בחיי, תמיד הרגשתי לא מספיק חכמה,שנונה, לא מספיק יודעת...
והנה זה עולה בגדול כמובן באימהות שלי וכאן באמת יש לי הזדמנות אם אני לוקחת אותה לעשות עבודה נוספת עם זה מול הילדים שלי, אנשים שאוהבים ומעריכים אותי עם כל החוסרים שלי (בנתיים לפחות ), עבודה ממושכת ועמוקה שבהחלט תורמת לאין שיעור להתפתחות שלי כאדם
אוי, אבל אני כזו גרועה! חסרת סבלנות וצועקת ומטיפה מוסר ומעליבה ועושה טעות אחרי טעות אחרי טעות. אני כשלון מוחץ בתור אמא, אין לי שום כשרון לזה ואולי לא הייתי אמורה להיות אמא בכלל.
משעשע להיכנס לכאן ולקרוא כמעט אחד לאחד את השיחה שהיתה לי קודם עם רסיסים של אור ... כמובן אחת מיני רבות כאליו!
ונכון שהאמהות מאתגרת אותי מאוד במקום הזה, מציבה מולי מראות מכאיבות, מעלה כאבים נושנים מילדות, ודווקא בשל כך- תורמת לאין שיעור להתפתחות שלי כאדם.
אני היום מצאתי את עצמי נוסעת באוטו והבכור שאל אותי שאלה שעליה עניתי "אני באמת לא יודעת את התשובה לזה" ופתאום חשבתי לעצמי שזאת התשובה שאני עונה לו על לפחות 90% מהשאלות שהוא שואל אותי ושאלתי את עצמי את אותה השאלה "אולי לא הייתי אמורה להיות אמא בכלל?"
לרגע הרגשתי כישלון מוחץ.
לשמחתי פתרתי את עמצי מרגשי האשם מהר מאד (מיומנות נהדרת שאני מפתחת עם השנים שלי כאמא!)
אבל מעבר לזה מעניין לחשוב על זה ש "אינטליגנציה" ו "ידע" הם תמיד היו נושא כאוב בחיי, תמיד הרגשתי לא מספיק חכמה,שנונה, לא מספיק יודעת...
והנה זה עולה בגדול כמובן באימהות שלי וכאן באמת יש לי הזדמנות אם אני לוקחת אותה לעשות עבודה נוספת עם זה מול הילדים שלי, אנשים שאוהבים ומעריכים אותי עם כל החוסרים שלי (בנתיים לפחות ), עבודה ממושכת ועמוקה שבהחלט תורמת לאין שיעור להתפתחות שלי כאדם
_אבל מעבר לזה מעניין לחשוב על זה ש "אינטליגנציה" ו "ידע" הם תמיד היו נושא כאוב בחיי, תמיד הרגשתי לא מספיק חכמה,שנונה, לא מספיק יודעת...
והנה זה עולה בגדול כמובן באימהות שלי_
מעניין. גם אצלי זה ככה (יחד עם עוד הרבה נושאים כאובים אחרים ).
תודה על הדיון הזה. הוא קצת ניער אותי וגרם לי לקלוט שבתקופה האחרונה שקעתי הרבה בשילוב המוחץ של קיטורים מצד אחד ורגשי אשמה מצד שני. לא שיש הרבה מה לעשות חוץ מלהכיר בזה ולהרפות, אבל זה כל מה שנדרש.
_אבל מעבר לזה מעניין לחשוב על זה ש "אינטליגנציה" ו "ידע" הם תמיד היו נושא כאוב בחיי, תמיד הרגשתי לא מספיק חכמה,שנונה, לא מספיק יודעת...
והנה זה עולה בגדול כמובן באימהות שלי_
מעניין. גם אצלי זה ככה (יחד עם עוד הרבה נושאים כאובים אחרים ).
תודה על הדיון הזה. הוא קצת ניער אותי וגרם לי לקלוט שבתקופה האחרונה שקעתי הרבה בשילוב המוחץ של קיטורים מצד אחד ורגשי אשמה מצד שני. לא שיש הרבה מה לעשות חוץ מלהכיר בזה ולהרפות, אבל זה כל מה שנדרש.
בתקופה האחרונה שקעתי הרבה בשילוב המוחץ של קיטורים מצד אחד ורגשי אשמה מצד שני.
מעניין,אני קוראת כאן כמה בלוגים שהמוטיב הזה חוזר,חשה בעצמי שם עכשיו...
אולי יש איזו אנרגיה כזאת באוויר עכשיו... (תירוץ הוליסטי בשביל לא לקחת אחריות )
בתקופה האחרונה שקעתי הרבה בשילוב המוחץ של קיטורים מצד אחד ורגשי אשמה מצד שני.
מעניין,אני קוראת כאן כמה בלוגים שהמוטיב הזה חוזר,חשה בעצמי שם עכשיו...
אולי יש איזו אנרגיה כזאת באוויר עכשיו... (תירוץ הוליסטי בשביל לא לקחת אחריות )
"אני באמת לא יודעת את התשובה לזה" ופתאום חשבתי לעצמי שזאת התשובה שאני עונה לו על לפחות 90% מהשאלות שהוא שואל אותי אויש כמה שהצחקת אותי עפ הקטע הזה. גם אנחנו שם, כל יום רוב היום ופתאם דרך הקריאה והכתיבה כאן אני מבינה שאולי זה פשוט סימן שהילדים שלי גדלים ומרחיבים את תחומי העניין והאופקים שלהם מעבר ליכולות שלי וזה דווקא משהו טוב, לא ?
אבל גם אני ביום מאעפן, מתאכזרתומתעללת בעצמי ואחר כך גם בילדים... (כתבתי קצת ב חוזרת לכתוב ) מאחלת לנו ימים נטולי חפירות וקצת יותר קלילות וזרימה ובעיקר אהבה עצמית ואהבה בכלל
"אני באמת לא יודעת את התשובה לזה" ופתאום חשבתי לעצמי שזאת התשובה שאני עונה לו על לפחות 90% מהשאלות שהוא שואל אותי אויש כמה שהצחקת אותי עפ הקטע הזה. גם אנחנו שם, כל יום רוב היום ופתאם דרך הקריאה והכתיבה כאן אני מבינה שאולי זה פשוט סימן שהילדים שלי גדלים ומרחיבים את תחומי העניין והאופקים שלהם מעבר ליכולות שלי וזה דווקא משהו טוב, לא ?
אבל גם אני ביום מאעפן, מתאכזרתומתעללת בעצמי ואחר כך גם בילדים... (כתבתי קצת ב חוזרת לכתוב ) מאחלת לנו ימים נטולי חפירות וקצת יותר קלילות וזרימה ובעיקר אהבה עצמית ואהבה בכלל
אתמול אחר הצהריים קראתי כתבה במוסף של ידיעות שמצאתי אצל חמותי, אצלה עצרנו למנוחה קצרה בדרך לארוע משפחתי. דנה ספקטור מראיינת איזו עיתונאית אחרת שכתבה ספר, ומתישהוא העיתונאית אומרת את המשפט הזה. קראתי והזדהיתי. הבנתי על מה היא מדברת, וזה קצת בלבל אותי, סתר את הדיבור הזה על ההגשמה שבאימהות שמלווה אותי כבר שנים, ושבחודשים האחרונים אני לפעמים יוצאת ממנו, מסתכלת עליו קצת מרחוק, לא ממש שוחטת פרות קדושות אבל בהחלט דוקרת אותן ובודקת מה קורה.
תגידי, את לא משתגעת?
ככה שאלה אותי האשה של איזה בן דוד של אורי, שכבר שנים אורבת לי באירועים משפחתיים של פעם בשנתיים ואחרי סמול טוק קצר מגיעה תמיד לאותה שאלה. "אז מה, את עדיין עם הילדות בבית?" ואז- "תגידי, את לא משתגעת?".
וגם אני עונה את התשובה הרגילה שלי-"לא, ממש לא", וככה זה נמשך עם עוד כמה שאלות, זה לא כיף לי אבל אני לא מודעת לזה בזמן אמת, אני נשארת ועונה, למרות שהיא לא באמת מקשיבה.
ואחר כך אני מתרגזת, וגם מרגישה שקרנית, חושבת שהייתי צריכה להגיד את האמת. שכן, זה קשה, ולפעמים אני משתגעת, אבל אני עושה את זה כי זה מה שאני עושה וכי החיים גם קשים לפעמים, וזה בסדר, ואין באמת לאן לברוח.
מעוף חיזור
בבוקר, בדרך לשיעור של הרבנית פישר, הרגתי ציפור.
היא התנגשה בפגוש הקדמי של המכונית שלי, כשעפה נמוך מדי, מוטרפת ממעוף החיזור.
יצאתי מהבית מבולבלת ונסערת, ומראה הציפור הנופלת מפרפרת על הכביש טלטל אותי כל כך שמיד התחלתי לדבר לאלוהים. הרגתי ציפור, אמרתי, והשארתי את הבית מבולגן, והילדות, שנשארו עם בייבי סיטר, אני תמיד קצת חסרת שקט בקשר לזה, ובקשר לעוד המון דברים אחרים.
ופתאום נזכרתי במשפט הזה, מהכתבה.
אין אמהות שמחות.
כן, אמרתי, יש גם את העניין הזה. המשפט הזה, שנגע בי, שהאמנתי לו.
אז מה, זה נכון? שאלתי את אלוהים. כי מצד אחד יש בי את המקום שמאמין לזה, שמחבר את זה לכל התחושות שיש לי בזמן האחרון, לראיונות עם כל מיני נשים עם קריירות מספקות (אחינועם ניני, יעל אבוקסיס) שראיתי וקראתי לאחרונה.
ומצד שני, אני לא מאמינה לזה. יודעת במקום עמוק יותר, שקט יותר בתוכי, שזה לא יכול להיות נכון. שלא ייתכן שהשימחה קשורה למה שעושים או לא עושים.
ואז נזכרתי בציפור.
ציפורי השימחה שלי עפות נמוך מדי
ומתנגשות בכל דבר שבא מולן. הרהורים, ילדה בוכה, מצב רוח רע של אורי.
ציפורי השימחה שלי עפות נמוך מדי, מוטרפות ממעוף החיזור- הן רוצות משהו, משהו להאחז בו, משהו שכביכול יאפשר לשמוח, והרצון הזה, למשהו אחר ממה שיש, ממה שעכשיו, הופך אותן עיוורות ומטורפות ומביא למותן.
אם רק יתנו לעצמן לעוף בלי מטרה, נישאות על גבי הרוח הנושבת ממילא, יוכלו לעוף באוויר הפתוח, החופשי, לא גבוה מדי, לא רחוק מדי, פשוט אבל בטוח. מה מפריע לך להיות שמחה עכשיו? שאלתי את עצמי. שום דבר, בעצם, עניתי לעצמי. הכל בסדר.
אחרי הצהריים
סידרתי את המדף ופתאום ראיתי את הספר שלקחתי מדפנה לפני שבועיים ונשכח. מכתבים אל משורר צעיר של ריינר מריה רילקה. התחלתי לקרוא באקראי ומצאתי את השורות הבאות-
"סכנה ונזק יש רק באותן עצבויות שמוליכים אותן אל בין הבריות כדי להטביע את קולן בקולות אחרים. ......שהרי אלה הם הרגעים שבהם נכנס לתוכנו דבר חדש, דבר לא מוכר. רגשותינו נאלמים דום מתוך מבוכה נפחדת, הכל בתוכנו נסוג, קמה דממה והחדש שאין איש מכירו עומד בתוך תוכה ושותק...".
שיר של לאונרד כהן וחיוך
בערב יצאתי להליכה, וכמו שקורה לי לפעמים מיד כשהתחלתי ללכת הרגשתי ששיר פורץ מתוכי, עם מנגינה ומילים והכל, וכנראה בהשפעת הדף על לאונרד כהן הוא יצא שיר של לאונרד כהן כזה, גם המילים וגם המנגינה. זה היה כיף. כשהגעתי לסיבוב בשביל ראיתי מולי את הירח של חודש חדש תלוי כמו חיוך בשמיים. השמיים מחייכים אלי, חשבתי וחייכתי חזרה.
אתמול אחר הצהריים קראתי כתבה במוסף של ידיעות שמצאתי אצל חמותי, אצלה עצרנו למנוחה קצרה בדרך לארוע משפחתי. דנה ספקטור מראיינת איזו עיתונאית אחרת שכתבה ספר, ומתישהוא העיתונאית אומרת את המשפט הזה. קראתי והזדהיתי. הבנתי על מה היא מדברת, וזה קצת בלבל אותי, סתר את הדיבור הזה על ההגשמה שבאימהות שמלווה אותי כבר שנים, ושבחודשים האחרונים אני לפעמים יוצאת ממנו, מסתכלת עליו קצת מרחוק, לא ממש שוחטת פרות קדושות אבל בהחלט דוקרת אותן ובודקת מה קורה.
תגידי, את לא משתגעת?
ככה שאלה אותי האשה של איזה בן דוד של אורי, שכבר שנים אורבת לי באירועים משפחתיים של פעם בשנתיים ואחרי סמול טוק קצר מגיעה תמיד לאותה שאלה. "אז מה, את עדיין עם הילדות בבית?" ואז- "תגידי, את לא משתגעת?".
וגם אני עונה את התשובה הרגילה שלי-"לא, ממש לא", וככה זה נמשך עם עוד כמה שאלות, זה לא כיף לי אבל אני לא מודעת לזה בזמן אמת, אני נשארת ועונה, למרות שהיא לא באמת מקשיבה.
ואחר כך אני מתרגזת, וגם מרגישה שקרנית, חושבת שהייתי צריכה להגיד את האמת. שכן, זה קשה, ולפעמים אני משתגעת, אבל אני עושה את זה כי זה מה שאני עושה וכי החיים גם קשים לפעמים, וזה בסדר, ואין באמת לאן לברוח.
מעוף חיזור
בבוקר, בדרך לשיעור של הרבנית פישר, הרגתי ציפור.
היא התנגשה בפגוש הקדמי של המכונית שלי, כשעפה נמוך מדי, מוטרפת ממעוף החיזור.
יצאתי מהבית מבולבלת ונסערת, ומראה הציפור הנופלת מפרפרת על הכביש טלטל אותי כל כך שמיד התחלתי לדבר לאלוהים. הרגתי ציפור, אמרתי, והשארתי את הבית מבולגן, והילדות, שנשארו עם בייבי סיטר, אני תמיד קצת חסרת שקט בקשר לזה, ובקשר לעוד המון דברים אחרים.
ופתאום נזכרתי במשפט הזה, מהכתבה.
אין אמהות שמחות.
כן, אמרתי, יש גם את העניין הזה. המשפט הזה, שנגע בי, שהאמנתי לו.
אז מה, זה נכון? שאלתי את אלוהים. כי מצד אחד יש בי את המקום שמאמין לזה, שמחבר את זה לכל התחושות שיש לי בזמן האחרון, לראיונות עם כל מיני נשים עם קריירות מספקות (אחינועם ניני, יעל אבוקסיס) שראיתי וקראתי לאחרונה.
ומצד שני, אני לא מאמינה לזה. יודעת במקום עמוק יותר, שקט יותר בתוכי, שזה לא יכול להיות נכון. שלא ייתכן שהשימחה קשורה למה שעושים או לא עושים.
ואז נזכרתי בציפור.
ציפורי השימחה שלי עפות נמוך מדי
ומתנגשות בכל דבר שבא מולן. הרהורים, ילדה בוכה, מצב רוח רע של אורי.
ציפורי השימחה שלי עפות נמוך מדי, מוטרפות ממעוף החיזור- הן רוצות משהו, משהו להאחז בו, משהו שכביכול יאפשר לשמוח, והרצון הזה, למשהו אחר ממה שיש, ממה שעכשיו, הופך אותן עיוורות ומטורפות ומביא למותן.
אם רק יתנו לעצמן לעוף בלי מטרה, נישאות על גבי הרוח הנושבת ממילא, יוכלו לעוף באוויר הפתוח, החופשי, לא גבוה מדי, לא רחוק מדי, פשוט אבל בטוח. מה מפריע לך להיות שמחה עכשיו? שאלתי את עצמי. שום דבר, בעצם, עניתי לעצמי. הכל בסדר.
אחרי הצהריים
סידרתי את המדף ופתאום ראיתי את הספר שלקחתי מדפנה לפני שבועיים ונשכח. מכתבים אל משורר צעיר של ריינר מריה רילקה. התחלתי לקרוא באקראי ומצאתי את השורות הבאות-
"סכנה ונזק יש רק באותן עצבויות שמוליכים אותן אל בין הבריות כדי להטביע את קולן בקולות אחרים. ......שהרי אלה הם הרגעים שבהם נכנס לתוכנו דבר חדש, דבר לא מוכר. רגשותינו נאלמים דום מתוך מבוכה נפחדת, הכל בתוכנו נסוג, קמה דממה והחדש שאין איש מכירו עומד בתוך תוכה ושותק...".
שיר של לאונרד כהן וחיוך
בערב יצאתי להליכה, וכמו שקורה לי לפעמים מיד כשהתחלתי ללכת הרגשתי ששיר פורץ מתוכי, עם מנגינה ומילים והכל, וכנראה בהשפעת הדף על לאונרד כהן הוא יצא שיר של לאונרד כהן כזה, גם המילים וגם המנגינה. זה היה כיף. כשהגעתי לסיבוב בשביל ראיתי מולי את הירח של חודש חדש תלוי כמו חיוך בשמיים. השמיים מחייכים אלי, חשבתי וחייכתי חזרה.
אין אמהות שמחות. כן, אמרתי, יש גם את העניין הזה. המשפט הזה, שנגע בי, שהאמנתי לו.
אבל את לא מאמינה בו כל הזמן, לא?
האמת, אם אני חושבת עליו אני פשוט לא מבינה אותו, את המשפט הזה. מה זאת אומרת "אין אמהות שמחות"?
האם הן לא יכולות להיות שמחות כי האמהוּת קשה מדי? או כי הדאגות רבות מדי? או כי האחריות כבדה מדי? אבל מה הקשר בין כל אלה לבין שִמחה?
יש לי וידוי (לאחרונה אני נוטה להגיד דברים אישיים בבלוגים של אחרים, מתנצלת מראש, אבל אני חושבת שזה דווקא וידוי ששייך לנושא):
אני כמעט לא ידעתי שמחה אמיתית עד שנעשיתי אמא.
אני לא מדברת על רגעי האושר העזים-מנשוא האלה, שפתאום את נשטפת באהבה מטורפת לאיזה יצור פעוט ומקומט שלא מזמן הגיח מתוכך, או רגעים דומים בהמשך האמהות. אני מדברת על שמחה פשוטה, מתפרצת או סתם מפכפכת לה לרגעים במשך היום. כשאני רוקדת איתם, או שרה להם שטויות שאני ממציאה, או כשהם מצחיקים אותי פתאום עד דמעות. דברים כאלה.
אני חושבת שזה ככה מפני שאין עוד יצור בעולם (וזה פאק שלי, מודה) שאני לגמרי חסרת הגנות ומחסומים איתו - כמו שאני עם הילדים שלי. ואז, כשאני שמחה, אני פשוט אמא שמחה. אשה שמחה (-:.
אין אמהות שמחות. כן, אמרתי, יש גם את העניין הזה. המשפט הזה, שנגע בי, שהאמנתי לו.
אבל את לא מאמינה בו כל הזמן, לא?
האמת, אם אני חושבת עליו אני פשוט לא מבינה אותו, את המשפט הזה. מה זאת אומרת "אין אמהות שמחות"?
האם הן לא יכולות להיות שמחות כי האמהוּת קשה מדי? או כי הדאגות רבות מדי? או כי האחריות כבדה מדי? אבל מה הקשר בין כל אלה לבין שִמחה?
יש לי וידוי (לאחרונה אני נוטה להגיד דברים אישיים בבלוגים של אחרים, מתנצלת מראש, אבל אני חושבת שזה דווקא וידוי ששייך לנושא):
אני כמעט לא ידעתי שמחה אמיתית עד שנעשיתי אמא.
אני לא מדברת על רגעי האושר העזים-מנשוא האלה, שפתאום את נשטפת באהבה מטורפת לאיזה יצור פעוט ומקומט שלא מזמן הגיח מתוכך, או רגעים דומים בהמשך האמהות. אני מדברת על שמחה פשוטה, מתפרצת או סתם מפכפכת לה לרגעים במשך היום. כשאני רוקדת איתם, או שרה להם שטויות שאני ממציאה, או כשהם מצחיקים אותי פתאום עד דמעות. דברים כאלה.
אני חושבת שזה ככה מפני שאין עוד יצור בעולם (וזה פאק שלי, מודה) שאני לגמרי חסרת הגנות ומחסומים איתו - כמו שאני עם הילדים שלי. ואז, כשאני שמחה, אני פשוט אמא שמחה. אשה שמחה (-:.
אני שמחה שאת מעלה את הנושא.
אולי זה דורש דף משלו.
חיפשתי את הכתבה באינטרנט ולאור השעה... בזבזבתי זמן יקר! לא מוצאת )-: אולי מישהי אחרת?
בכל אופן רוצה לאמר לך:
שגם לי היא קצת דקרה למרות שיש במשפט הזה ובכלל בכתבה עם כל העומק הנשי (ויש כבוד! (-:) איזו גישה עיתונאית, מחפשת כותרות..
מרגע שבכורתי נולדה נכנסתי לתפקיד!! תפקיד תפקיד! לרגע לא שכחתי אותו, לרגע לא שכחתי את עצמי, לרגע לא חיפשתי לברוח מפה.. וכולי.
אין ספק ולו הקטן שההורות היא קשה. קשה אפילו להפוך זאת למילים כי...יש בזה כל כך הרבה אמירות קטנות, קטנוניות, הרבה "קוטר", הרבה שיעמום..
אבל לאמר אין אמהות שמחות - איך אומר? יש בזה משהו פלקטי.
השמחה היא עניין תפיסתי וקשור במפתחות שלנו פנימה. לא אכנס פה להרצאות רוחניות אבל את יודעת... (-:
אני חושבת שיש טיעון אחד מהותי בכתבה הזו שפוספס:
הבעיה בהורות היא לא ההורות אלא המינונים. אם אפשר היה לעשות שזה כן יהיה, רק פחות אינטנסיבי.
הרווקות של רובנו גם היא רוויה בימים קשים, בבורות שחורים, בחיפושים אינסופיים: אחרי האיש, אחרי המהות, אחרי ההנאה, אחרי האפשרות להולדת ילדים (!) אחרי....האושר .
אם יש משהו, המקופל בכתבה הזו ותסלחו לי על השובינזים- הוא הקיטור הנשי. שוב, אני מודה בקושי, אני מודה גם שהצד הנשי נושא בעול נפשי מאוד גדול (אולי באמת כפי שנטען בכתבה - הוא גדול מזה של הגברים), אבל יש לכולנו את ההנאה מהוצאת הקשיים החוצה, מלבטא אותם ולנתח אותם ולבחוש בהם ולרחם על עצמנו- ואני לא אומר שאין בזה מידת שחרור ואפילו הנאה או נחמה,
אבל יש משהו מאוד חד צדדי בכתבה הזו. הוא לא מציג את כל מקשת החוויות האמהיות ולא מזכיר תופעות רבות רבות , כמו למשל שכתבה פה יפה- ריש גלית.
אני חוזרת לעניין המינונים, שנדמה לי שהוא המכשול הגדול. זה לא האמהות בכללותה. זה לא שהכל כל כך גורף. זה לא שקשה ומר כל הזמן. זה המינון.
אם היה הקושי מגיע במנות קטנות יותר, אם היה איך לחלוק רגעים של סיזיפיות ועייפות עם עוד ידיים..היה קל יותר ברגעים האפלים של האמהות.
אבל ללא ספק יש לה כל כך הרבה צדדים יפים , שמעמיקים אותנו וחורטים חריצים יפים ומעניינים בנפשנו
ומעל כל זה אני פה להזכירך. שכל זה חולף יקירה אהובה, אם לא נהיה כאן ועכשיו - זה עלול לעבור לידנו וכבר להיות מאחורנו.
אני שמחה שאת מעלה את הנושא.
אולי זה דורש דף משלו.
חיפשתי את הכתבה באינטרנט ולאור השעה... בזבזבתי זמן יקר! לא מוצאת )-: אולי מישהי אחרת?
בכל אופן רוצה לאמר לך:
שגם לי היא קצת דקרה למרות שיש במשפט הזה ובכלל בכתבה עם כל העומק הנשי (ויש כבוד! (-:) איזו גישה עיתונאית, מחפשת כותרות..
מרגע שבכורתי נולדה נכנסתי לתפקיד!! תפקיד תפקיד! לרגע לא שכחתי אותו, לרגע לא שכחתי את עצמי, לרגע לא חיפשתי לברוח מפה.. וכולי.
אין ספק ולו הקטן שההורות היא קשה. קשה אפילו להפוך זאת למילים כי...יש בזה כל כך הרבה אמירות קטנות, קטנוניות, הרבה "קוטר", הרבה שיעמום..
אבל לאמר אין אמהות שמחות - איך אומר? יש בזה משהו פלקטי.
השמחה היא עניין תפיסתי וקשור במפתחות שלנו פנימה. לא אכנס פה להרצאות רוחניות אבל את יודעת... (-:
אני חושבת שיש טיעון אחד מהותי בכתבה הזו שפוספס:
הבעיה בהורות היא לא ההורות אלא המינונים. אם אפשר היה לעשות שזה כן יהיה, רק פחות אינטנסיבי.
הרווקות של רובנו גם היא רוויה בימים קשים, בבורות שחורים, בחיפושים אינסופיים: אחרי האיש, אחרי המהות, אחרי ההנאה, אחרי האפשרות להולדת ילדים (!) אחרי....האושר .
אם יש משהו, המקופל בכתבה הזו ותסלחו לי על השובינזים- הוא הקיטור הנשי. שוב, אני מודה בקושי, אני מודה גם שהצד הנשי נושא בעול נפשי מאוד גדול (אולי באמת כפי שנטען בכתבה - הוא גדול מזה של הגברים), אבל יש לכולנו את ההנאה מהוצאת הקשיים החוצה, מלבטא אותם ולנתח אותם ולבחוש בהם ולרחם על עצמנו- ואני לא אומר שאין בזה מידת שחרור ואפילו הנאה או נחמה,
אבל יש משהו מאוד חד צדדי בכתבה הזו. הוא לא מציג את כל מקשת החוויות האמהיות ולא מזכיר תופעות רבות רבות , כמו למשל שכתבה פה יפה- ריש גלית.
אני חוזרת לעניין המינונים, שנדמה לי שהוא המכשול הגדול. זה לא האמהות בכללותה. זה לא שהכל כל כך גורף. זה לא שקשה ומר כל הזמן. זה המינון.
אם היה הקושי מגיע במנות קטנות יותר, אם היה איך לחלוק רגעים של סיזיפיות ועייפות עם עוד ידיים..היה קל יותר ברגעים האפלים של האמהות.
אבל ללא ספק יש לה כל כך הרבה צדדים יפים , שמעמיקים אותנו וחורטים חריצים יפים ומעניינים בנפשנו
ומעל כל זה אני פה להזכירך. שכל זה חולף יקירה אהובה, אם לא נהיה כאן ועכשיו - זה עלול לעבור לידנו וכבר להיות מאחורנו.
תודה על התגובות.
לגבי הכתבה, אני מסכימה שיש בה משהו פלקטי ומכליל וקוּטרי. כמו שכתבתי, כבר הבנתי שאני לא באמת מסכימה עם הקביעה הזו, שאין אמהות שמחות. אפשר היה באותה מידה להגיד "אין רווקות שמחות", וזה היה לא נכון באותה מידה, ועדיין ייתכן שאיזו רווקה ברגע רע הייתה קוראת את זה ומזדהה לרגע .
לא יכולה להמשיך כרגע, יש לי עוד התיחסויות, אולי בהמשך
אני שמחה שאתן כאן @}
תודה על התגובות.
לגבי הכתבה, אני מסכימה שיש בה משהו פלקטי ומכליל וקוּטרי. כמו שכתבתי, כבר הבנתי שאני לא באמת מסכימה עם הקביעה הזו, שאין אמהות שמחות. אפשר היה באותה מידה להגיד "אין רווקות שמחות", וזה היה לא נכון באותה מידה, ועדיין ייתכן שאיזו רווקה ברגע רע הייתה קוראת את זה ומזדהה לרגע .
לא יכולה להמשיך כרגע, יש לי עוד התיחסויות, אולי בהמשך
אני שמחה שאתן כאן @}
הייי
קמתי היום ממיטת חוליי להשלים את החסר.
את יודעת, זה מתקשר לשיחות הקודמות שלנו ולאלו שנרקמו אצל מימה, על ילדים, הבחירה להביא אותם או לא, הדיבור על נשגבות האימהות כן או לא וכ'..
אני זוכרת שסיפרתי אז לנקודות שלכל הנושאים והסוגיות בעולם, ניתן זמן מסך שווה, ואנחנו אלה שבוחרים מה להאדיר ומה להקטין. על מה לשים דגש כבעל חשיבות גדולה וממה להתעלם. וזה לא באמת שיש משהו בעולם הזה חשוב יותר מדבר אחר.
לכל אחד יש את הדרך שלו לעשות, למצוא את המסלול הנכון ללמידה וגדילה, אצל אחד זו תהיה ההורות על כל עוצמותיה, אצל אחרת אולי עולם השירה והמשחק הוא זה שיזמן לה את שעוריה הגדולים, והעניין הוא שאין אף אחד מבחוץ שיכול לתת באמת את התשובה. צריך לחפש, ולהקשיב - מה שאת עושה.
ולגבי השמחה. זה ברור כבר שהחיים מורכבים משמחה וקושי ויש בהם רגעים נמוכים ורגעים גבוהים. אני חושבת שאדם צריך לחפש לו את הדרך שבה יש לו יותר רגעים שמחים מעצובים. פשוט בגלל ששמחה מביאה בד"כ לשביעות רצון ומתוך שביעות הרצון הזו, בא סיפוק ויכולת קבלה את החיים שלנו, גם כשהם קשים לנו...
חיבוקים ולבבות בינתיים (-:
הייי
קמתי היום ממיטת חוליי להשלים את החסר.
את יודעת, זה מתקשר לשיחות הקודמות שלנו ולאלו שנרקמו אצל מימה, על ילדים, הבחירה להביא אותם או לא, הדיבור על נשגבות האימהות כן או לא וכ'..
אני זוכרת שסיפרתי אז לנקודות שלכל הנושאים והסוגיות בעולם, ניתן זמן מסך שווה, ואנחנו אלה שבוחרים מה להאדיר ומה להקטין. על מה לשים דגש כבעל חשיבות גדולה וממה להתעלם. וזה לא באמת שיש משהו בעולם הזה חשוב יותר מדבר אחר.
לכל אחד יש את הדרך שלו לעשות, למצוא את המסלול הנכון ללמידה וגדילה, אצל אחד זו תהיה ההורות על כל עוצמותיה, אצל אחרת אולי עולם השירה והמשחק הוא זה שיזמן לה את שעוריה הגדולים, והעניין הוא שאין אף אחד מבחוץ שיכול לתת באמת את התשובה. צריך לחפש, ולהקשיב - מה שאת עושה.
ולגבי השמחה. זה ברור כבר שהחיים מורכבים משמחה וקושי ויש בהם רגעים נמוכים ורגעים גבוהים. אני חושבת שאדם צריך לחפש לו את הדרך שבה יש לו יותר רגעים שמחים מעצובים. פשוט בגלל ששמחה מביאה בד"כ לשביעות רצון ומתוך שביעות הרצון הזו, בא סיפוק ויכולת קבלה את החיים שלנו, גם כשהם קשים לנו...
חיבוקים ולבבות בינתיים (-:
עוד לפני שקוראת את כל ההתחדשויות והעדכונים כאן רוצה לשתף אותך במחשבות שהמלים שקראתי אצלך כאן אתמול בלילה עוררו בי - "אין אמהות שמחות" - אין אמהות שמחות כל הזמן, אמא היא לא פלקאט, בעצם, אין אנשים שמחים כל הזמן. אני כותבת את המילים האלה בעיקר לעצמי. מגלה איך שוב ושוב אני נופלת בבור המוכר כבר, שכבר שמו עבורי סביבו סס"ל רחב כדי שאזכטר לא ליפול לתוכו ושוב ושוב מועדת כמו עיוורת. זה קורה לי הרבה פעמים אחרי ששואלים אותי על זה שהילדים בבית, אחרי שאנשים מביעים את ההתפעלות שלהם וכמה שהם חושבים שאני "אמיצה" "מסורה" וכו'. ואני מתוך השיח החיצוני הזה איתם מתחילה לשפוט את עצמי ולבדוק כל שניה בהתנהלות שלנו ובודקת שוב ושוב האם אני אמיצה או עצלנית ? מסורה או עצבנית? והכל כמובן צריך להיות מוחלט, עם סימני קריאה חד משמעיים. אבל בחיים, כמו בחיים, הכל מעורבב, מורכב, רב גוונים - לפעמים אני עצלנית ולפעמים חרוצה, לפעמים עצבנית ולפעמים רחומה, וכו' וכו' (כמו בשיר של דתיה) - שני דברים עוזרים לי לצאת מהבור - האחד; לזכור שאני לא אמורה להיות שמחה ומאושרת כל הזמן, כל יום, כל היום. השני; להיזכר שממילא לא יכולתי לבחור אחרת, החוסר אונים הזה (אני חושבת שזה ההוא שהרבנית מדברת עליו שוב ושוב), להבין שכך או אחרת זה הכל תפאורה ובתוך כל זה אני רק משתדלת ועושה ככל שאני יכולה וזה כל מה שאני יכולה...
"סכנה ונזק יש רק באותן עצבויות שמוליכים אותן אל בין הבריות כדי להטביע את קולן בקולות אחרים. ......שהרי אלה הם הרגעים שבהם נכנס לתוכנו דבר חדש, דבר לא מוכר. רגשותינו נאלמים דום מתוך מבוכה נפחדת, הכל בתוכנו נסוג, קמה דממה והחדש שאין איש מכירו עומד בתוך תוכה ושותק..." אני קוראת את המילים האלה והלב מתמלא שמחה ופליאה - הנה מישהו כבר כתב והרגיש וחווה את זה הרבה לפניי !! אצלי אפילו מרגיש שהחדש הזה שנקלט מין החוץ הרבה פעמים לא רק שאינו עומד בתוכי ושותק אלא שהוא מרשה לעצמו לצעוק, לנפנף בעצם נוכחותו ולמחוק לרגעים את כל הידיעה האישית הפנימית שלי. ומתוך ההכרה הזו, לומדת עוד ועוד להתכנס פנימה, לחזור הביתה...
עוד לפני שקוראת את כל ההתחדשויות והעדכונים כאן רוצה לשתף אותך במחשבות שהמלים שקראתי אצלך כאן אתמול בלילה עוררו בי - "אין אמהות שמחות" - אין אמהות שמחות כל הזמן, אמא היא לא פלקאט, בעצם, אין אנשים שמחים כל הזמן. אני כותבת את המילים האלה בעיקר לעצמי. מגלה איך שוב ושוב אני נופלת בבור המוכר כבר, שכבר שמו עבורי סביבו סס"ל רחב כדי שאזכטר לא ליפול לתוכו ושוב ושוב מועדת כמו עיוורת. זה קורה לי הרבה פעמים אחרי ששואלים אותי על זה שהילדים בבית, אחרי שאנשים מביעים את ההתפעלות שלהם וכמה שהם חושבים שאני "אמיצה" "מסורה" וכו'. ואני מתוך השיח החיצוני הזה איתם מתחילה לשפוט את עצמי ולבדוק כל שניה בהתנהלות שלנו ובודקת שוב ושוב האם אני אמיצה או עצלנית ? מסורה או עצבנית? והכל כמובן צריך להיות מוחלט, עם סימני קריאה חד משמעיים. אבל בחיים, כמו בחיים, הכל מעורבב, מורכב, רב גוונים - לפעמים אני עצלנית ולפעמים חרוצה, לפעמים עצבנית ולפעמים רחומה, וכו' וכו' (כמו בשיר של דתיה) - שני דברים עוזרים לי לצאת מהבור - האחד; לזכור שאני לא אמורה להיות שמחה ומאושרת כל הזמן, כל יום, כל היום. השני; להיזכר שממילא לא יכולתי לבחור אחרת, החוסר אונים הזה (אני חושבת שזה ההוא שהרבנית מדברת עליו שוב ושוב), להבין שכך או אחרת זה הכל תפאורה ובתוך כל זה אני רק משתדלת ועושה ככל שאני יכולה וזה כל מה שאני יכולה...
"סכנה ונזק יש רק באותן עצבויות שמוליכים אותן אל בין הבריות כדי להטביע את קולן בקולות אחרים. ......שהרי אלה הם הרגעים שבהם נכנס לתוכנו דבר חדש, דבר לא מוכר. רגשותינו נאלמים דום מתוך מבוכה נפחדת, הכל בתוכנו נסוג, קמה דממה והחדש שאין איש מכירו עומד בתוך תוכה ושותק..." אני קוראת את המילים האלה והלב מתמלא שמחה ופליאה - הנה מישהו כבר כתב והרגיש וחווה את זה הרבה לפניי !! אצלי אפילו מרגיש שהחדש הזה שנקלט מין החוץ הרבה פעמים לא רק שאינו עומד בתוכי ושותק אלא שהוא מרשה לעצמו לצעוק, לנפנף בעצם נוכחותו ולמחוק לרגעים את כל הידיעה האישית הפנימית שלי. ומתוך ההכרה הזו, לומדת עוד ועוד להתכנס פנימה, לחזור הביתה...
לגבי הכתבה, אני מסכימה שיש בה משהו פלקטי ומכליל וקוּטרי
ה-דבר עכשיו זה לקטר כמה שאמהות זה חוזה לא פיירי וממסכן ואיך חתמנו עליו בלי לדעת למה נכנסים.
לדעתי זה חלק משיח טרנדי של חוסר קבלת אחריות, אבל לא משנה כרגע.
לגבי הכתבה, אני מסכימה שיש בה משהו פלקטי ומכליל וקוּטרי
ה-דבר עכשיו זה לקטר כמה שאמהות זה חוזה לא פיירי וממסכן ואיך חתמנו עליו בלי לדעת למה נכנסים.
לדעתי זה חלק משיח טרנדי של חוסר קבלת אחריות, אבל לא משנה כרגע.
_אני מדברת על שמחה פשוטה, מתפרצת או סתם מפכפכת לה לרגעים במשך היום. כשאני רוקדת איתם, או שרה להם שטויות שאני ממציאה, או כשהם מצחיקים אותי פתאום עד דמעות. דברים כאלה.
אני חושבת שזה ככה מפני שאין עוד יצור בעולם (וזה פאק שלי, מודה) שאני לגמרי חסרת הגנות ומחסומים איתו - כמו שאני עם הילדים שלי._
גם אני ככה, ותודה שהזכרת לי את הרגעים האלו. הם קטנים וחולפים ומוקפים לפעמים בכל כך הרבה בלגן וצעקות וריבים שקל לשכוח אותם.
רסיסים, חששתי שאם אקטע את הציטוט הוא לא יובן - "החדש" בקטע הזה מתייחס למשהו חדש שצומח בתוכנו מתוך אותן תקופות של עצבות והתכנסות, ולא לדברים חדשים שאנחנו מאמצות מבחוץ. הוא כותב שאם ניתן לתקופות העצב את המקום השקט והנוכח ולא נרוץ להסיח את דעתנו בקולות אחרים, אז יצמח מתוכנו דבר חדש. לדבריו העצב הוא בעצם המבוכה והריק שאנו חשים כשמשהו בתוכנו משתנה, אבל עדיין לא התגלה לפנינו.
קרוטונית, תודה @}
_ה-דבר עכשיו זה לקטר כמה שאמהות זה חוזה לא פיירי וממסכן ואיך חתמנו עליו בלי לדעת למה נכנסים.
לדעתי זה חלק משיח טרנדי של חוסר קבלת אחריות, אבל לא משנה כרגע._
וואלה. טוב, כנראה נפל על אצלי על קרקע פוריה, הטרנד הזה. P-:
כתבתי על כל העניין הזה כבר פעם אצל מימה- ניסיתי לשחזר אבל זה מסובך לי מדי, אולי אבקש ממנה למצוא לי את זה.
בכל אופן, במקרה הפרטי שלי ברור לי לחלוטין שאין לאמהות שוּם קשר אמיתי לשימחה או להיעדרה.
כבר כילדה הייתי עצובה ורצינית יחסית לילדה, תמיד סבלתי ממצבי רוח והייתי טיפוס של הורסת מסיבות (לא היה שום ספק מה הייתי עונה על השאלה עם מי אתם הכי מזדהים בפו הדב ).
כמו שגלית כתבה, האמהות דווקא עזרה לי למצוא חזרה הרבה מהשימחה שאבדה לי אי שם בגיל ארבע, והתהליך שאני עוברת מאז שאני אמא הוא בלי כל ספק תהליך מופלא של ריפוי.
כפי שכתבה הגבירה- אני חושבת שאדם צריך לחפש לו את הדרך שבה יש לו יותר רגעים שמחים מעצובים. פשוט בגלל ששמחה מביאה בד"כ לשביעות רצון ומתוך שביעות הרצון הזו, בא סיפוק ויכולת קבלה את החיים שלנו, גם כשהם קשים לנו...
אני מסכימה, וחושבת שהדרך הזו היא דרך שעוברת בתוכנו, ושאין לנו מנוס מללכת בה, גם כשזה נדמה מעל לכוחותינו.
_אני מדברת על שמחה פשוטה, מתפרצת או סתם מפכפכת לה לרגעים במשך היום. כשאני רוקדת איתם, או שרה להם שטויות שאני ממציאה, או כשהם מצחיקים אותי פתאום עד דמעות. דברים כאלה.
אני חושבת שזה ככה מפני שאין עוד יצור בעולם (וזה פאק שלי, מודה) שאני לגמרי חסרת הגנות ומחסומים איתו - כמו שאני עם הילדים שלי._
גם אני ככה, ותודה שהזכרת לי את הרגעים האלו. הם קטנים וחולפים ומוקפים לפעמים בכל כך הרבה בלגן וצעקות וריבים שקל לשכוח אותם.
רסיסים, חששתי שאם אקטע את הציטוט הוא לא יובן - "החדש" בקטע הזה מתייחס למשהו חדש שצומח בתוכנו מתוך אותן תקופות של עצבות והתכנסות, ולא לדברים חדשים שאנחנו מאמצות מבחוץ. הוא כותב שאם ניתן לתקופות העצב את המקום השקט והנוכח ולא נרוץ להסיח את דעתנו בקולות אחרים, אז יצמח מתוכנו דבר חדש. לדבריו העצב הוא בעצם המבוכה והריק שאנו חשים כשמשהו בתוכנו משתנה, אבל עדיין לא התגלה לפנינו.
קרוטונית, תודה @}
_ה-דבר עכשיו זה לקטר כמה שאמהות זה חוזה לא פיירי וממסכן ואיך חתמנו עליו בלי לדעת למה נכנסים.
לדעתי זה חלק משיח טרנדי של חוסר קבלת אחריות, אבל לא משנה כרגע._
וואלה. טוב, כנראה נפל על אצלי על קרקע פוריה, הטרנד הזה. P-:
כתבתי על כל העניין הזה כבר פעם אצל מימה- ניסיתי לשחזר אבל זה מסובך לי מדי, אולי אבקש ממנה למצוא לי את זה.
בכל אופן, במקרה הפרטי שלי ברור לי לחלוטין שאין לאמהות שוּם קשר אמיתי לשימחה או להיעדרה.
כבר כילדה הייתי עצובה ורצינית יחסית לילדה, תמיד סבלתי ממצבי רוח והייתי טיפוס של הורסת מסיבות (לא היה שום ספק מה הייתי עונה על השאלה עם מי אתם הכי מזדהים בפו הדב ).
כמו שגלית כתבה, האמהות דווקא עזרה לי למצוא חזרה הרבה מהשימחה שאבדה לי אי שם בגיל ארבע, והתהליך שאני עוברת מאז שאני אמא הוא בלי כל ספק תהליך מופלא של ריפוי.
כפי שכתבה הגבירה- אני חושבת שאדם צריך לחפש לו את הדרך שבה יש לו יותר רגעים שמחים מעצובים. פשוט בגלל ששמחה מביאה בד"כ לשביעות רצון ומתוך שביעות הרצון הזו, בא סיפוק ויכולת קבלה את החיים שלנו, גם כשהם קשים לנו...
אני מסכימה, וחושבת שהדרך הזו היא דרך שעוברת בתוכנו, ושאין לנו מנוס מללכת בה, גם כשזה נדמה מעל לכוחותינו.
אמרתי לך כבר מיליון פעמים ואומר זאת שוב: אני כ"כ כ"כ כ"כ אוהבת את הכתיבה שלך!
גם אני.
לא מצליחה לכתוב כאן לאחרונה אבל רציתי שתדעי שאני קוראת.
אני בעצמי לא מרגישה כשירה להיות אמא לילדים שלי בימים אליו.
כמו שמישהי אמרה לי בטלפון אתמול בלילה, "מישהו צריך להציל את הילדים מאימהות בחודש התשיעי"
כך אני מרגישה!
רק רציתי להוסיף שאני כל כך אוהבת את הדרך שבא את מקשרת בין הדברים, זה מקסים אותי.
_ציפורי השימחה שלי עפות נמוך מדי
ומתנגשות בכל דבר שבא מולן..._
כל כך יפה
אמרתי לך כבר מיליון פעמים ואומר זאת שוב: אני כ"כ כ"כ כ"כ אוהבת את הכתיבה שלך!
גם אני.
לא מצליחה לכתוב כאן לאחרונה אבל רציתי שתדעי שאני קוראת.
אני בעצמי לא מרגישה כשירה להיות אמא לילדים שלי בימים אליו.
כמו שמישהי אמרה לי בטלפון אתמול בלילה, "מישהו צריך להציל את הילדים מאימהות בחודש התשיעי"
כך אני מרגישה!
רק רציתי להוסיף שאני כל כך אוהבת את הדרך שבא את מקשרת בין הדברים, זה מקסים אותי.
_ציפורי השימחה שלי עפות נמוך מדי
ומתנגשות בכל דבר שבא מולן..._
כל כך יפה
האמת. שכן, זה קשה, ולפעמים אני משתגעת, אבל אני עושה את זה כי זה מה שאני עושה וכי החיים גם קשים לפעמים, וזה בסדר, ואין באמת לאן לברוח.
המשפט הזה מאד עוזר לי ובכלל הפוסט האחרון כולו מדהים!
להודות בפני עצמי שזו הדרך שבחרתי בה וכמו בכל דרך יש בה מהכל.
לגבי השמחה, גם אני הייתי ילדה רצינית ומרגישה עכשיו הרבה יותר שמחה מבעבר.
אולי כי הילדים שלנו הם המראה הכי חזקה שיש זה לא פשוט להסתובב כל היום עם מראה....ודוקא בגלל שהאושר והשמחה כל כך גדולים וחזקים באמהות (לפחות אצלי יש שמחה כמוה לא חוויתי קודם. אולי על טריפים בעצם...) אז ככה גם "הנפילות" והשעור הוא להבין (כמו שכתבו לפני) שבעצם הכל אשליה ולהשאר באותו מקום של יציבות ממקום פנימי.
תודה@}
האמת. שכן, זה קשה, ולפעמים אני משתגעת, אבל אני עושה את זה כי זה מה שאני עושה וכי החיים גם קשים לפעמים, וזה בסדר, ואין באמת לאן לברוח.
המשפט הזה מאד עוזר לי ובכלל הפוסט האחרון כולו מדהים!
להודות בפני עצמי שזו הדרך שבחרתי בה וכמו בכל דרך יש בה מהכל.
לגבי השמחה, גם אני הייתי ילדה רצינית ומרגישה עכשיו הרבה יותר שמחה מבעבר.
אולי כי הילדים שלנו הם המראה הכי חזקה שיש זה לא פשוט להסתובב כל היום עם מראה....ודוקא בגלל שהאושר והשמחה כל כך גדולים וחזקים באמהות (לפחות אצלי יש שמחה כמוה לא חוויתי קודם. אולי על טריפים בעצם...) אז ככה גם "הנפילות" והשעור הוא להבין (כמו שכתבו לפני) שבעצם הכל אשליה ולהשאר באותו מקום של יציבות ממקום פנימי.
תודה@}
אני מתגעגעת לכתיבה כאן, אבל זה לא קורה. כאילו הדלת הזו, שמתוכה היו יוצאות המילים ונכתבות כאן, סגורה עכשיו.
אני כותבת כל יום במחברת, כך שהצורך הוא לא בכתיבה עצמה אלא בכתיבה כתקשורת, כדרך לגעת באחרים, וכמובן שיש גם געגוע לתגובות המחזקות והמלטפות.
בכל אופן, כך זה עכשיו, ואני מקבלת את זה בשלום רוב הזמן. מוצאת לעצמי זכות קיום גם כך, ככותבת "למגירה" (איזה ביטוי שנוא).
עוברים עלי ימים טובים, נעימים, אני לומדת לתת לעצמי ולהנות מהטוב, וממש בימים אלו חווה אפילו את הפלא שבלהיות לפני וסת ולא מוטרפת לחלוטין . (חמסה, טפו וכו').
שבת שלום, מנוחה ועונג @}
אני מתגעגעת לכתיבה כאן, אבל זה לא קורה. כאילו הדלת הזו, שמתוכה היו יוצאות המילים ונכתבות כאן, סגורה עכשיו.
אני כותבת כל יום במחברת, כך שהצורך הוא לא בכתיבה עצמה אלא בכתיבה כתקשורת, כדרך לגעת באחרים, וכמובן שיש גם געגוע לתגובות המחזקות והמלטפות.
בכל אופן, כך זה עכשיו, ואני מקבלת את זה בשלום רוב הזמן. מוצאת לעצמי זכות קיום גם כך, ככותבת "למגירה" (איזה ביטוי שנוא).
עוברים עלי ימים טובים, נעימים, אני לומדת לתת לעצמי ולהנות מהטוב, וממש בימים אלו חווה אפילו את הפלא שבלהיות לפני וסת ולא מוטרפת לחלוטין . (חמסה, טפו וכו').
שבת שלום, מנוחה ועונג @}
אני מתגעגעת לכתיבה כאן, אבל זה לא קורה. כאילו הדלת הזו, שמתוכה היו יוצאות המילים ונכתבות כאן, סגורה עכשיו.
מוכרת לי ככ התחושה הזאת.
יופי לקרוא שאת בטוב
ושתהיה גם לך שבת שלום, מנוחה ועונג
אני מתגעגעת לכתיבה כאן, אבל זה לא קורה. כאילו הדלת הזו, שמתוכה היו יוצאות המילים ונכתבות כאן, סגורה עכשיו.
מוכרת לי ככ התחושה הזאת.
יופי לקרוא שאת בטוב
ושתהיה גם לך שבת שלום, מנוחה ועונג
וממש בימים אלו חווה אפילו את הפלא שבלהיות לפני וסת ולא מוטרפת לחלוטין
ואו (-:
גם אני מתגעגעת לכתיבה שלך כאן. (והאמת גם לכתיבת פוסטים אישיים.) שבת שלום, מנוחה ועונג @}
וממש בימים אלו חווה אפילו את הפלא שבלהיות לפני וסת ולא מוטרפת לחלוטין
ואו (-:
גם אני מתגעגעת לכתיבה שלך כאן. (והאמת גם לכתיבת פוסטים אישיים.) שבת שלום, מנוחה ועונג @}
קודם ישבתי במרפסת האחורית, ומעל ראשי, בצד ימין, חג ענן של זבובים. לפחות היה נדמה לי שאלו זבובים. הסתכלתי עליהם, בהסח הדעת, והתחלתי לנסות להתמקד באחד מהם כדי לראות מהו בדיוק, אבל הם כל הזמן זזו ואחרי כמה שניות קלטתי שהעיניים שלי מתאמצות ועוד רגע אני חוטפת כאב ראש מהמאמץ להתמקד בזבוב.
בעצם, חשבתי, מה אכפת לי איך הם נראים? ומיד עלה לי שזה כמו במחשבות מהסוג הזבובי, הטורדניות האלו, שאם אני מנסה להתעמק בהן, להבין את מהותן, זה רק יוצר בלבול וכאב ראש מנטלי.
למה לי בעצם להתמקד בזבובים, חשבתי, כשיש כאן את העצים והאור של אחר הצהריים להתבונן בהם?
לפני כמה ימים בהליכה אמרתי לאלוהים שאני מרפה מכל מאמץ בקשר לכתיבה כאן, מכל מחשבה שאומרת שעלי לנסות, להתאמץ, לא לוותר לעצמי וכו'.
אין דבר כזה. כשאלוהים רצה שאכתוב הוא עשה שזה יקרה ללא מאמץ, זה פשוט נבע מתוכי. אז ככה גם עכשיו. ביקשתי לקבל את זה שכרגע זה לא קורה, ולראות את מה שכן קורה, את הדקיקויות של חוויות עדינות של התענגות על אור, על טבע, על מגע.
לאחרונה אני מבינה יותר לעומק את הבחירה שלי לרצות להיות שמחה. ומה שמאוד מרגש זה שאני רואה את פירות ההתעקשות הזו, רואה איך אלוהים נענה לתפילותיי, ואני לומדת יותר ויותר את מלאכת השימחה. למישהי כמוני, שהעצב היה לה תמיד ברירת מחדל, זה ממש...סוג של לידה מחדש. בריאה של עצמי.
מה שלאנשים אחרים הוא כל כך פשוט (כך זה לפחות נראה לי)- "לעשות חיים", להנות, בשבילי זה ממש חידוש.
השבוע אלוהים הוביל אותי לאתר של אסתר היקס, סתם באיזה ערב שלא היה לי מה לעשות. ראיתי כל מיני קטעי הרצאות שלה אבל מה שדווקא נשאר אתי זו מין מצגת שקופיות של תמונות נוף עם מוזיקה מתקתקה ברקע, כשעל התמונות כתובים כל מיני ציטוטים של "אברהם" (הקבוצה שהיקס מתקשרת), שעונים על השאלה איך להיות יותר שמחה. אני לא זוכרת הכל אבל זה היה מאוד פשוט. למצוא את היופי בטבע, בבעלי חיים, באנשים אחרים. לצחוק. דברים כאלו.
בימים האחרונים אני נזכרת בזה, כשאני מסתכלת בטבע, או בילדות, או בכל מיני רגעים אחרים, ואני חושבת שהנה, אני יוצרת שמחה, כך אני מכניסה שימחה אל חיי.
והשימחה היא כמו שריר. ידעתי את זה אבל הידיעה הופכת ליותר מוצקה, מעבר מהבנה ליישום ולתוצאה כמו שקוראת לזה ימימה.
וככל שאני לומדת יותר לשמוח, חווה יותר רגעי הנאה, נותנת לעצמי יותר- אוכל טעים ובריא, תנועה של הגוף בהליכה, ביוגה ובריקוד, רגעים של אהבה במגע או במבט עם אורי והבנות, כך אני מזהה יותר ויותר פוטנציאל לעוד רגעים כאלו, ונטענת ביותר כוחות ואהבה ושימחה ליצירה של רגעים נוספים כאלו.
לפעמים ליצור אותם זה רק לאפשר להם לקרות, או לזהות שהם כבר קורים, ולפעמים זה אומר לבחור לעשות משהו אחר- לאכול משהו מזין במקום ג'אנק, ללכת או לעשות יוגה במקום לשבת מול המחשב, לכתוב במקום לדבר בטלפון (למרות שלפעמים דווקא לדבר בטלפון או לאכול עוגיה זה המעשה הנכון של נתינה לעצמי).
כתבתי בצהריים שיר על סלק ופתאום זה נראה לי קשור-
הסלק נחתך I
פרוסות דקות דקות ן
ושמן זית, ומלח ולימון I
ושום וכמון . I
אחר כך אתה אומר I
זה סלק עם טעם של גזר I
אבל זה טעים. I
קודם ישבתי במרפסת האחורית, ומעל ראשי, בצד ימין, חג ענן של זבובים. לפחות היה נדמה לי שאלו זבובים. הסתכלתי עליהם, בהסח הדעת, והתחלתי לנסות להתמקד באחד מהם כדי לראות מהו בדיוק, אבל הם כל הזמן זזו ואחרי כמה שניות קלטתי שהעיניים שלי מתאמצות ועוד רגע אני חוטפת כאב ראש מהמאמץ להתמקד בזבוב.
בעצם, חשבתי, מה אכפת לי איך הם נראים? ומיד עלה לי שזה כמו במחשבות מהסוג הזבובי, הטורדניות האלו, שאם אני מנסה להתעמק בהן, להבין את מהותן, זה רק יוצר בלבול וכאב ראש מנטלי.
למה לי בעצם להתמקד בזבובים, חשבתי, כשיש כאן את העצים והאור של אחר הצהריים להתבונן בהם?
לפני כמה ימים בהליכה אמרתי לאלוהים שאני מרפה מכל מאמץ בקשר לכתיבה כאן, מכל מחשבה שאומרת שעלי לנסות, להתאמץ, לא לוותר לעצמי וכו'.
אין דבר כזה. כשאלוהים רצה שאכתוב הוא עשה שזה יקרה ללא מאמץ, זה פשוט נבע מתוכי. אז ככה גם עכשיו. ביקשתי לקבל את זה שכרגע זה לא קורה, ולראות את מה שכן קורה, את הדקיקויות של חוויות עדינות של התענגות על אור, על טבע, על מגע.
לאחרונה אני מבינה יותר לעומק את הבחירה שלי לרצות להיות שמחה. ומה שמאוד מרגש זה שאני רואה את פירות ההתעקשות הזו, רואה איך אלוהים נענה לתפילותיי, ואני לומדת יותר ויותר את מלאכת השימחה. למישהי כמוני, שהעצב היה לה תמיד ברירת מחדל, זה ממש...סוג של לידה מחדש. בריאה של עצמי.
מה שלאנשים אחרים הוא כל כך פשוט (כך זה לפחות נראה לי)- "לעשות חיים", להנות, בשבילי זה ממש חידוש.
השבוע אלוהים הוביל אותי לאתר של אסתר היקס, סתם באיזה ערב שלא היה לי מה לעשות. ראיתי כל מיני קטעי הרצאות שלה אבל מה שדווקא נשאר אתי זו מין מצגת שקופיות של תמונות נוף עם מוזיקה מתקתקה ברקע, כשעל התמונות כתובים כל מיני ציטוטים של "אברהם" (הקבוצה שהיקס מתקשרת), שעונים על השאלה איך להיות יותר שמחה. אני לא זוכרת הכל אבל זה היה מאוד פשוט. למצוא את היופי בטבע, בבעלי חיים, באנשים אחרים. לצחוק. דברים כאלו.
בימים האחרונים אני נזכרת בזה, כשאני מסתכלת בטבע, או בילדות, או בכל מיני רגעים אחרים, ואני חושבת שהנה, אני יוצרת שמחה, כך אני מכניסה שימחה אל חיי.
והשימחה היא כמו שריר. ידעתי את זה אבל הידיעה הופכת ליותר מוצקה, מעבר מהבנה ליישום ולתוצאה כמו שקוראת לזה ימימה.
וככל שאני לומדת יותר לשמוח, חווה יותר רגעי הנאה, נותנת לעצמי יותר- אוכל טעים ובריא, תנועה של הגוף בהליכה, ביוגה ובריקוד, רגעים של אהבה במגע או במבט עם אורי והבנות, כך אני מזהה יותר ויותר פוטנציאל לעוד רגעים כאלו, ונטענת ביותר כוחות ואהבה ושימחה ליצירה של רגעים נוספים כאלו.
לפעמים ליצור אותם זה רק לאפשר להם לקרות, או לזהות שהם כבר קורים, ולפעמים זה אומר לבחור לעשות משהו אחר- לאכול משהו מזין במקום ג'אנק, ללכת או לעשות יוגה במקום לשבת מול המחשב, לכתוב במקום לדבר בטלפון (למרות שלפעמים דווקא לדבר בטלפון או לאכול עוגיה זה המעשה הנכון של נתינה לעצמי).
כתבתי בצהריים שיר על סלק ופתאום זה נראה לי קשור-
הסלק נחתך I
פרוסות דקות דקות ן
ושמן זית, ומלח ולימון I
ושום וכמון . I
אחר כך אתה אומר I
זה סלק עם טעם של גזר I
אבל זה טעים. I
כתבתי בצהריים שיר על סלק ופתאום זה נראה לי קשור-
קשור ועוד איך! @}@} (השבח לאלוהיי הציטוטים והפרחים!)
ואיזה יופי, וכמה מתקשר אל הפוסט ההוא שכתבתי
ותודה על הביקור ועל הסימנים שאת משאירה.
עניתי לך גם שם. אבל רק פה אני יכולה לתת לך כזה
כתבתי בצהריים שיר על סלק ופתאום זה נראה לי קשור-
קשור ועוד איך! @}@} (השבח לאלוהיי הציטוטים והפרחים!)
ואיזה יופי, וכמה מתקשר אל הפוסט ההוא שכתבתי
ותודה על הביקור ועל הסימנים שאת משאירה.
עניתי לך גם שם. אבל רק פה אני יכולה לתת לך כזה
מלאכת השימחה
?
בהתחלה שאלתי: אה?
אחר כך הבנתי ורציתי להגיד שהשמחה ממש לא חייבת לבוא ממאמץ או מלאכה-
היא יכולה ממש להיות שם ולנבוע כפי שאת כתבת בעצמך וכניראה יודעת ש:
לפעמים ליצור אותם זה רק לאפשר להם לקרות, או לזהות שהם כבר קורים
מלאכת השימחה
?
בהתחלה שאלתי: אה?
אחר כך הבנתי ורציתי להגיד שהשמחה ממש לא חייבת לבוא ממאמץ או מלאכה-
היא יכולה ממש להיות שם ולנבוע כפי שאת כתבת בעצמך וכניראה יודעת ש:
לפעמים ליצור אותם זה רק לאפשר להם לקרות, או לזהות שהם כבר קורים
_והשימחה היא כמו שריר. ידעתי את זה אבל הידיעה הופכת ליותר מוצקה, מעבר מהבנה ליישום ולתוצאה כמו שקוראת לזה ימימה.
וככל שאני לומדת יותר לשמוח, חווה יותר רגעי הנאה, נותנת לעצמי יותר- אוכל טעים ובריא, תנועה של הגוף בהליכה, ביוגה ובריקוד, רגעים של אהבה במגע או במבט עם אורי והבנות, כך אני מזהה יותר ויותר פוטנציאל לעוד רגעים כאלו, ונטענת ביותר כוחות ואהבה ושימחה ליצירה של רגעים נוספים כאלו._
תודה תודה על המלים האלה. זה מעורר השראה. אף פעם לא חשבתי על זה ככה, וזה מאד רחוק מאיך שאני תופסת את עניין השמחה בד"כ. אני תמיד חושבת על זה שיש לי בחירה באיך שאני מגיבה לדברים שקורים לי, אבל אף פעם לא חשבתי על שמחה כמשהו שאני יכולה ליצור, תמיד כעל משהו שנופל לחיקי. הרבה חומר למחשבה....
_והשימחה היא כמו שריר. ידעתי את זה אבל הידיעה הופכת ליותר מוצקה, מעבר מהבנה ליישום ולתוצאה כמו שקוראת לזה ימימה.
וככל שאני לומדת יותר לשמוח, חווה יותר רגעי הנאה, נותנת לעצמי יותר- אוכל טעים ובריא, תנועה של הגוף בהליכה, ביוגה ובריקוד, רגעים של אהבה במגע או במבט עם אורי והבנות, כך אני מזהה יותר ויותר פוטנציאל לעוד רגעים כאלו, ונטענת ביותר כוחות ואהבה ושימחה ליצירה של רגעים נוספים כאלו._
תודה תודה על המלים האלה. זה מעורר השראה. אף פעם לא חשבתי על זה ככה, וזה מאד רחוק מאיך שאני תופסת את עניין השמחה בד"כ. אני תמיד חושבת על זה שיש לי בחירה באיך שאני מגיבה לדברים שקורים לי, אבל אף פעם לא חשבתי על שמחה כמשהו שאני יכולה ליצור, תמיד כעל משהו שנופל לחיקי. הרבה חומר למחשבה....
יקירתי
), עבודה ממושכת ועמוקה שבהחלט 
).
