האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
האם את יודעת לומר מהו הדבר שגרם לעצבנות ולאי השקט לעלות אל פני השטח? מהו הטריגר?
משהו שעבר עליך. משהו שקרה. משהו שהציף רגשות ישנים או חדשים. סיטואציה חדשה שנוצרה בחיים. אדם שנכנס לחייך או שיצא מהם. או כל דבר אחר.
הכוונה שלי בשאלה הזאת היא לחפש משהו המקור לעצבנות ולקורבנות, ולנסות לטפל בו, במקום לנסות "לכבות" את הסימפטומים. הנטייה הטבעית במצב כזה היא להגיב לסימפטומים, ואולי יהיה מועיל להביט גם מתחתם ולא רק ישירות עליהם.
אני מוכנה לעבור דרך כאב וסבל כדי להגיע מהר יותר.
אני מבינה מה את אומרת. גם אני לא בעד סבל.
ולכן, יציאה מאזור נוחות, בשבילי, לא תמיד צריכה להיות קשורה בסבל. בשבילי זה לפעמים, מעצם ההגדרה של להיות מחוץ לאזור נוחות - רק לא נוח.
תודה עירית @}
אני שוברת את הראש על השאלה הזו ולא יודעת מה הטריגר.
קורים אצלי הרבה דברים עכשיו - ענייני בריאות שלי ושל אחד הילדים, שינויים לרעה בשעות העבודה של הבן זוג (אחרי חופשה מהממת, קשה עוד יותר להסתגל לשינוי...), יש לי גם עומס בעבודה, ובמקביל יש גם תהליכים ושינויים פנימיים שאני עוברת - טובים בגדול אבל אולי גם נותנים דרור למועקה הזו להשתחרר? ואולי משהו אחר בכלל. לאחרונה המשפחה הגרעינית שלנו גם מתכנסת קצת יותר ביחס למשפחה המורחבת, זו בעיקר החלטה שלנו אבל גם מתוקף נסיבות חיים מסוימות, אז יש פחות תמיכה לוגיסטית אבל יותר תחושת הובלה מבורכת שלנו כהורים. אז כשכותבים את זה ככה זה נראה שהרבה קורה, אבל האמת היא שזו לא תקופה חריגה מבחינתי, תמיד יש משהו שקורה הרי, נדמה לי שככה זה אצל כולם... אז באמת לא יודעת.
הייתי יכולה לדבר הרבה על כל אחד מהדברים שציינתי וגם לחלק אותם לתת קטגוריות וכו' אבל אני לא חושבת שאחכים בשאלה מה בשורה התחתונה הטריגר לאי השקט שלי... ואולי זה שילוב של הכל.
אני מריגשה גם שחיקה בטיפול בילדים. כאילו, פשוט אין לי כוח לזה יותר, אני אוהבת אותם כל כך אבל לא מתחשק לי לשחק משחקים של ילדים איתם, או להשקיע בתחזוקת הבית וכו'. מתחשק לי לעסוק ב"דברים של מבוגרים". ואני לא יודעת אם זה בגלל שאני חסרת סבלנות או שזה מה שגורם לי לחוסר סבלנות
לפעמים יש דברים שחשובים לי ואני מוכנה לעבור דרך כאב וסבל כדי להגיע מהר יותר. אישה במסע,
מסכימה, גם אני מוכנה לעבור דרך כאב וסבל כדי להגיע מהר יותר, כי להיות בדרך ולא להגיע לתוצאות גם מביא סבל.
את צודקת.
אני רואה שיש לי הרבה מה לכתוב על החלוקה הזו לאזורים. אני לא ממש מחבבת אותה.
קודם כל, בגלל החלוקה לאזורים. אם כבר, היה הרבה יותר מתאים בעיניי לחשוב על מדרון של הר, ועל הגובה בו נמצאים. מטאפורה כזו מאפשרת הרבה יותר גווני ביניים, וגם מקום לדברים אחרים. אולי אני באזור הצמיחה, אבל הכיוון בו אני הולכת הוא לכיוון אזור הנוחות? או הפוך? הרבה פעמים, הכיוון חשוב מהמיקום המדוייק.
מטאפורה כזו גם מאפשרת לראות שהגובה המתאים לכל אחד הוא שונה, משתנה, ובכלל הכל הדרגתי.
הסיבה השנייה היא שהחלוקה לאזורים עוקפת כמה דברים שעדיף להגיד ישירות.
המסר של היד הקשה כמו שאני מבינה אותו הוא כזה - לפעמים בחירה בנוחות בטווח הארוך היא בחירה בחיים פחות טובים, או ליתר דיוק, בפחות חיים. לחיות את החיים במלואם אומר לקבל גם את הצדדים הפחות טובים שלהם. זה אומר לקבל אותם, לטוב ולרע. קצת כמו בסיפור של נורית זרחי על הנסיכה ואמא שלה.
לפעמים הבחירה היא בין לעבור דרך סבל תקופה קצרה לבין לסבול על אש נמוכה הרבה זמן.
למשל, אם מישהי נשואה ואומללה בנישואים, אבל גירושים נראים לה סבל נוראי. והם באמת יהיו - אבל רק לתקופה קצרה, ואחר כך יהיה לה יותר טוב. היא כבר התרגלה לאומללות שבנישואים, אבל היא תצא נשכרת אם היא תצא מהאזור אליו התרגלה - וזה יותר אזור ההרגל מאשר אזור הנוחות.
עוד מסר מוחבא, כמו שאני מבינה אותו, הוא שכאב זה לאו דווקא סבל. וזה מאוד תלוי בגישה. חשבתי על דוגמא מהחיים שלי כשכתבתי את ההודעה הזו. באיזשהי נקודה בחיים שלי ממש ממש ממש רציתי להצליח לעשות מתח. לא ממש ברור לי למה, אבל זה היה חשוב. גם לפני כן רציתי, אבל לא מיהרתי לשום מקום, ואפילו לא הדגשתי במיוחד את המטרה הזו כשעשיתי ספורט.
ובשביל המטרה הזו הייתי מוכנה לקבל גם קצת סבל. והיו כמה אימונים שכללו עשר דקות-רבע שעה של סבל. והתעקשתי עליהם, כי רציתי את זה מאוד מאוד וזה השתלם לי. והיה הרבה יותר כאב, שלא היה סבל, שהוא גם עכשיו לא סבל. והוא לא סבל כי בחרתי אותו, וכי אני רוצה אותו, וכי הוא שלי, וכי הוא טוב.
והיו זמנים בהם עייפתי מכל זה. לא רציתי לא סבל ולא כאב, ולא הייתי מוכנה לצאת מאזור הנוחות שלי אפילו קצת. ועדיין התקדמתי, כי למדתי לא מעט, ואני יודעת שאפשר לצמוח גם באזור הנוחות.
לא כל צמיחה כוללת יציאה מאזור הנוחות. לדעתי אחד הדברים החשובים בתהליכים למיניהם, זה להחליט כמה אנרגיה-מאמץ-תשומת לב-כאב-סבל אני מוכנה להקדיש לנושא. אם אני אקדיש יותר מידי, אני אהיה במינוס, ובטווח הארוך זה יפגע בי. אם אני אקדיש פחות מידי אני עלולה להרגיש פספוס, להתאכז שלא השגתי מה שרציתי, להרגיש שעברתי ליד החיים במקום לחיות אותם במלואם.
וכל כמות אנרגיה וכו' היא בסדר. וגם אם אני לא מוכנה להקדיש כמעט כלום, בטח שלא כאב וסבל - זה בסדר. ולפעמים אפשר לצמוח גם ככה. במיוחד אם לא פוסלים את האפשרות הזו מראש, ובמקום זאת מחפשים דרכים ואפשרויות נוספות. הן קיימות. והמון המון תהליכים אצלי בחיים קראו כשאמרתי לעצמי - זה הקצת שאני מוכנה להשקיע. עכשיו מה אני יכולה להשיג עם זה? ואז הייתי משיגה, והמון, בלי לצאת מאזור הנוחות.
יש מקום גם לסבל, וגם לכאב, וגם לחוסר נוחות, וגם לנוחות ואפילו להנאה גדולה. להכל.
אני מריגשה גם שחיקה בטיפול בילדים. כאילו, פשוט אין לי כוח לזה יותר, אני אוהבת אותם כל כך אבל לא מתחשק לי לשחק משחקים של ילדים איתם, או להשקיע בתחזוקת הבית וכו'. מתחשק לי לעסוק ב"דברים של מבוגרים". ואני לא יודעת אם זה בגלל שאני חסרת סבלנות או שזה מה שגורם לי לחוסר סבלנות.
מכל הדברים שתיארת - יש לי תחושה שבזה מדובר. בכמיהה לשינוי.
אני כמובן לא יכולה לדעת בוודאות, אז אני אכתוב לך מה שעלה אצלי ואת תבדקי עם תחושת הבטן שלך אם זה זה.
אני לא מקלה ראש בכל שאר הדברים שהזכרת. אני חושבת שגם להם יש חלק בחגיגה. הם נשמעים לי כמו משהו שיוצר עומס גדול מאוד על הנפש. בטח כאשר כל זה קורה יחד. זה המון.
אבל אני חושבת שהעצבנות היא בעיקר איתות לאותה כמיהה. תראי, כדי להמשיך לשחק עם הילדים ולהשקיע בתחזוקת הבית כאשר זה כבר לא מה שממש בא לך לעשות, את צריכה להשתיק איזשהו קול פנימי שאומר לך שזה כבר לא זה, שאומר לך שיש לך כמיהה לעשות כרגע משהו אחר. ואני חושבת שהכמיהה שלך לא מוכנה שישתיקו אותה והיא רוחשת וגועשת בתוכך ויוצרת את אי השקט והעצבנות. את האיתות. כמיהה למשהו אחר עכשיו, לאיזשהו מימוש, או ביטוי עצמי אחר שלך, ולאינטראקציות יומיומיות מסוג אחר. ואולי (גם כאן, תבדקי) מה שמעצים את אי השקט והעצבנות זה במקביל לכמיהה לשינוי, גם חששות או פחדים מהשינוי וממה יקרה אם כן תקשיבי לקול הזה.
לפני שאני ממשיכה אני אשמח שתבדקי אם את מתחברת ואם זה מרגיש לך שזה כיוון שכדאי ללכת בו. אם לא, נחפש כיוון אחר .
כדי להמשיך לשחק עם הילדים ולהשקיע בתחזוקת הבית כאשר זה כבר לא מה שממש בא לך לעשות, את צריכה להשתיק איזשהו קול פנימי שאומר לך שזה כבר לא זה, שאומר לך שיש לך כמיהה לעשות כרגע משהו אחר. ואני חושבת שהכמיהה שלך לא מוכנה שישתיקו אותה והיא רוחשת וגועשת בתוכך ויוצרת את אי השקט והעצבנות.
כן, אני בהחלט מתחברת לזה.
אני פשוט לא בטוחה למה לא בא לי לעשות את הדברים האלה, כי במישור אחר אני כן רוצה לעשות אותם. הם חשובים לי באמת.
_כן, אני בהחלט מתחברת לזה.
אני פשוט לא בטוחה למה לא בא לי לעשות את הדברים האלה, כי במישור אחר אני כן רוצה לעשות אותם. הם חשובים לי באמת._
אני חושבת שאולי (ותבדקי) את כן רוצה לעשות את הדברים הללו, כי כמו שאמרת – הם חשובים לך, אבל במקביל את רוצה לעשות עוד דברים. יש בך צורך לבוא לידי ביטוי בעוד דרכים.
אני מאמינה שלכל אחד יש את נתיבי הביטוי העצמי היחודיים שלו, וביטוי עצמי, כאשר הוא רוצה לצאת, הוא דופק על הדלת ... כמו שקורה אצלך עכשיו. הנתיבים יכולים להשתנות במהלך החיים. יכול להיות שבשנים האחרונות הביטוי העצמי שלך היה במהותו להיות אמא ולטפח את הילדים שלך, ועכשיו הוא משתנה ומבקש להתרחב. הכמיהה החדשה לא מבטלת את הרצון שהיה, וכנראה עודנו קיים, לטפל בילדים.
ואני גם חושבת שהכמיהה הזאת מבלבלת אותך. היא לא מסתדרת לך עם מה שרצית ובחרת ואהבת לעשות עד עכשיו. ואולי (תבדקי גם את זה ) היא גם מעוררת בך רגשות אשם או דאגה ביחס למה יקרה אם תעני לה.
מה דעתך?
אני לא יודעת. מצד אחד, זה נכון שבשנים האחרונות הביטוי העצמי שלך היה במהותו להיות אמא ולטפח את הילדים שלך, ועכשיו הוא משתנה ומבקש להתרחב.
מצד שני, אני מרגישה שכן יש לי מקום והזדמנות להתרחבות הזו, כי כן שמרתי על העיסוק המקצועי שלי לאורך השנים ואני מתחילה להשקיע בו יותר. אני כן מתכננת לשנות קצת כיוון בעוד כמה שנים, אבל אם אעשה את השינוי הזה כרגע יהיה לזה מחיר מאוד גבוה.
זה כאילו הטיפול בילדים עבר לשלב אחר, שבו יש פחות אינסטינקט אימהי מטורף וטורף-כל, יש מולי כבר אנשים קטנים והאינטראקציה שונה ומורכבת יותר, ואני צריכה למצוא את עצמי מחדש בתוך זה. ויש את כל המסביב לאמהות עצמה - הכנת ארוחות, כביסות, נקיונות. אלו דברים שאף פעם לא אהבתי לעשות אבל לפני שהיו לי ילדים היה בהם פחות צורך, וגם יכולתי להרשות לעצמי הרבה יותר לקנות את הדברים האלה.
תודה על ההקשבה והתגובות, עירית @} זה באמת עוזר לי מאוד מאוד.
אני מרגישה שכן יש לי מקום והזדמנות להתרחבות הזו, כי כן שמרתי על העיסוק המקצועי שלי לאורך השנים ואני מתחילה להשקיע בו יותר. אני כן מתכננת לשנות קצת כיוון בעוד כמה שנים, אבל אם אעשה את השינוי הזה כרגע יהיה לזה מחיר מאוד גבוה.
זאת הנקודה. השינוי יגיע. את אפילו יכולה לראות אותו ולדמיין אותו. אבל הוא לא יקרה עכשיו אלא בעוד כמה שנים. אני לא באה עם אג'נדה של "כן תעשי את השינוי עכשיו או אל תעשי את השינוי עכשיו". אני מציעה לך כרגע רק להביט על הקושי שכרוך בהמתנה הזאת ולהכיר בכך שהוא קיים.
ברור לי שכרגע לא מתאים לך ולא נכון לך לעשות מהפכות גדולות בחייך, וזה נשמע לי הגיוני ומובן. אבל מה שיוכל אולי ליצור הקלה מסויימת באי השקט, ואולי גם בהירות לגבי מה כן יהיה נכון לעשות – זה כאמור להביט בעיניים פקוחות על הקושי, ו-לתת לו מקום. זה אומר לשים אותו על השולחן, להכיר בכך שהוא קיים, לפחות בשיח הפנימי שלך, בינך לבין עצמך. להגיד – "הקושי כאן בתוכי והוא מדבר אלי. וזה לגיטימי שהוא קיים". הקושי בהמתנה עד שמחיר השינוי לא היה כה גדול, הקושי למצוא את עצמך מחדש בתוך האימהות שדורשת כבר משהו אחר, מורכב יותר, הקושי בהכרח לבצע עבודות הבית שאת לא אוהבת ולא יכולה לשלם כרגע למישהו אחר שיעשה אותן.
ואני רוצה להדגיש: אני חלילה לא מנסה לטפח פה את המירמור או תחושת הקורבנות שלך , אלא דווקא את החמלה העצמית שהיא אנרגיה הפוכה מאלה. חמלה לקול הפנימי שמנסה לומר לך שקשה לו, שקשה לך.
האם את יכולה להביט על מה שקורה לך בחמלה או שיש רעשי רקע שמפריעים?
אם ישנם כאלה יהיה טוב להביט גם עליהם...
היי עירית, חזרתי לעדכן, וגם קראתי את הדיאלוג שלך עם כוס תה, הזדהיתי עם מה שכתבת לה על הכמיהה לעשות דברים אחרים.
אצלי הכמיהה היא להפסיק לעשות את מה שאני עושה, שזה כל היום סביב ילדים ובישול/נקיונות/התרוצצויות בפארקים.
להפסיק.
וגם כמו שאצל כוס תה השינוי יגיע כנראה בעוד חצי שנה, כלומר לא עכשין.
ובשביל השינוי אני צריכה לפעול.
וכרגע האנרגיות שלי במילא מתפזרות כי אני מחפשת דירה, וברגע שאמצא אצטרך לעסוק באריזות ומעבר דירה, ואחרי זה הרשמה של הילדים לגנים והתסגלות בהם ואח"כ חזרה למעגל העבודה.
רק המחשבה על כל אלה עושה לי סחרחורת כי כבר כרגע אני באנרגיות מדולדלות אחרי תקופה אינטנסיבית של שנתיים.
מצד שני אין ברירה.
ומה שאני אומרת זה שסביר שאציל העצבנות/אימפולסיביות/שחיקה/קוצר רוח גם נובעים מכל זה.
מהתיק שיש לי על הראש.
ושוב כמו שכוס תה אמרה תמיד יש עניינים, אני מצפה מעצמי להיות עמידה ולא להפסיק להיות אמא מכילה וסבלנית.
לגבי מה שקורה בפועל, חייבת לציין שבשבוע האחרון היו כמה שיאים לא טובים שלא נרשמו קודם.
הרמתי את הקול כמה פעמים.
אני מנקה, מחתלת, מעבירה, קושרת בעגלה מ- בלי לדבר, בלי להסתכל בעיניים, הכל על אוטומט אם מישהו בוכה ברקע אני מסננת כמה מילים אבל אין לי כח ליותר מזה. כלומר, אני מתנהלת מאוד מאוד טכני.
היו שבועיים של וירוסים לכולם בלי שהיתה לי עזרה כמעט + היתקעות בבית בימים האחרונים בגלל מזג האוויר + לחץ גובר למצוא דירה בגלל עניינים טכניים אחרים שמחייבים אותי. ראיתי כבר 30 דירות בחצי השנה האחרונה ואני מתוסכלת מאוד מהמחירים בעיר שלי שצמחו בלי הכרה, ממצב הדירות ומהעובדה שכל יציאה כזו מחייבת לוגיסטיקות של בייביסיטר, ונסיעות ולפעמים במונית כי הבייביסיטר קצרה בזמן, והגעה למקום רק כדי לגלות שהדירה לא מתאימה.
אבל מה שמטריד אותי זה שאני מנסה לחמול את המצב, לחמול את הסיטואציה שאני נמצאת בה, לקבל את מה שעובר עליי, עשיתי מה שאמרת, התבוננתי בעצמי בזמן כעס, ואו שבכיתי או שפשוט צעקתי.
כמו שאמרתי בעבר לא צעקתי.
ובימים האחרונים גם את זה לא עשיתי, לא שמתי לב למה שקורה ושום כלום.
אני חושבת שמקשה עליי המחשבה שאני לא מבינה את שיטת יד רכה במובן של שלבים. כלומר אשמח אם תסבירי מה קורה בשלבים, אם והיה ואקבל ואחמול והכל - אז מה קורה אז? איך דברים מתחילים לזוז, והאם השיטה מתאימה לטווח ארוך ולא לטווח הקצר?
כי יכול להיות שבטווח הקצר עדיף לקחת הלוואה ולקחת בייביסטר כל יום קבוע מאשר לשגע ולהשתגע יחד עם הילדים?
זו בטח לא שאלה שאת יכולה לענות עליה, אבל השאלה שאת כן יכולה זה על המהירות שבה דברים בדר"כ קורים, אני מניחה שיש טווח מסויים שבו נופלים אסימונים ודברים מסתדרים.
אני מסכימה עם מה שאת כותבת בפתיח, שבכח כמעט לרוב דברים לא נפתרים (אבל לפעמים כן).
לכן אני מנסה בדרך הזו, השאלה מה טווח המרחק שצריך לעבור.
ועוד דבר, גם לכוס תה שכתבה יפה על הנקיונות וכאלה שזה מציק ומכביד.
אני גם גיליתי על עצמי שאני אל בן אדם פיזי בכלל. אני בן אדן שבמהות שלו יכול לשבת ימים שלמים מול מסך או בחדר עם ספר ולא לזוז. בהקצנה כן? אבל אני לא פיזית בכלל. זה רחוק ממני.
והטיפול בילדים דורש ממני המון המון התרוצצויות ועמידה על הרגליים ושימוש בגוף.
וזה קורע אותי. פיזית ונפשית. לא מדברת על העניין המנטלי. אלא על הצורך להיות משהו כל כך שונה ממי שאני. זה בסדר לזוז ולהיות פעיל אבל לא ברמות כאלה שמובילות בסופו של דבר להרמת ידיים ולביצוע של המינימום שבמינימום.
אז מה שאני חותרת אליו בהסבר הזה, זה ההבנה שלפעמים הבעיות הן טכניות והן מובילות בצדק לשחיקה ובצדק לחוסר רצון /יכולת להכיל או להמשיך כך.
השאלה איך מוצאים את הכוחות:
להמשיך לתפקד נורמלי כרגע עד שנבצע שינויים
לבצע שינוי בכלל
אני די עייפה...מנטלית
וכמובן לשאלה ששאלתי לגבי אורך הנשימה שצריך כדי ששיטת ביד רכה תצליח.
עד שעירית תתפנה לענות אני רוצה להגיד משהו:
אני מאוד מבינה אותך. מבינה למה את עייפה ומותשת.
האם גם את יכולה לראות למה מותר לך פשוט להרגיש עייפה ומותשת כשאין לך עזרה (או לפחות רוב התפעול השוטף של בית וילדים וחיפוש דירה נופל עלייך)?
האם את מרשה לעצמך להרגיש שאת בסוף הסוללה?
שזה לגיטימי, שאת לא מכונה, ושאם את עוברת את הסף אז בשביל לשרוד את אוטמת את עצמך בלי לדבר, בלי להסתכל בעיניים, הכל על אוטומט ?
אני חושבת שהתשובות חיוביות, לפי מה שכתבת.
אז אוסיף עוד שאלה:
האם את מסכימה להסתכל על עצמך בחמלה ובאהבה כשאת עוברת לביצוע של המינימום שבמינימום ? מתוך הבנה שזה מה שצריך כרגע בשביל לא לשרוף את הפיוזים?
אני חייבת ללכת, ואני שולחת לך חיבוק חם. אני מאוד מאוד מבינה.
טוב, קודם כל ברור, בעיני, שכדאי, בטווח המידי להקל עליך בכל דרך אפשרית. לקחת עזרה בתשלום, עזרה מחברות, עזרה מבני משפחה (לתפקוד היומיומי, לחיפוש הדירה, לאריזה וכן הלאה. על כל אחד מאלה אפשר לשלם). בוודאי. כמה שיותר עזרה וכמה שיותר מהר.
זה לא סותר את הכוונה לטפל במקביל ברובד הרגשי כדי ליצור שינוי. יותר מזה, הקלה כזאת מבחוץ יכולה להקל על יצירת השינוי הפנימי. הרי אם ביומיום את עסוקה בהישרדות פיזית ורגשית כי את חווה עומס פיזי ורגשי, את לא פנויה ליצור את השינוי הרגשי. אז בטח שכדאי לטפל קודם כל בתפקוד היומיומי כדי שיהיה נסבל ונעים. או כמו שקראת לזה: " להמשיך לתפקד נורמלי".
כל זה מאוד מתקשר לגישה של ביד רכה: כמה שיותר להקל ולאפשר ולתת רשות. רשות להיעזר, רשות לנוח, וכמה שפחות לקחת את עצמך לקצה של עצמך. כמה שפחות להתאפק ולחכות ולסבול. גם אם השינוי הפנימי עדיין לא קרה את לא אמורה לשאת בעול ולסבול!
שנית, אני חושבת שמה שאת מתארת עכשיו מעיד על כך שהמצברים הרגשיים והפיזיים שלך מרוקנים לגמרי. זה מסביר מאוד את חוסר הסבלנות ואת ההתפרצויות. זה אומר שלא הכל הוא "דפוסי", ושחלק מזה הוא נסיבתי. לקבל עזרה כדי להתפנות להזין את עצמך ולמלא את המצברים – זה למעשה לטפל במקור. בחלק ממנו לפחות.
מה דעתך על שתי הנקודות הללו?
שלישית, אני רוצה להתייחס למשפט הזה:
אני מנסה לחמול את המצב, לחמול את הסיטואציה שאני נמצאת בה, לקבל את מה שעובר עליי.
מה שאת עושה כאן זה טוב, ואני רוצה לחדד. חשוב בנוסף לזה - לקבל אותך, לא רק את החוויה או את הסיטואציה. להפנות חמלה אליך. לך קשה. את היא זו שמגיעה לקצה של עצמה. יש לך כנראה סיבות טובות ומוצדקות לכך, סיבות שאולי כרגע לא בהכרח ברורות לך. אז מה שחשוב זה להבין לליבך. לא לרחם על עצמך – אלא להבין שקשה לך, להבין שאת במצוקה.
ולבסוף, לשאלת לוחות הזמנים, ושאלת השלבים –
אני חושבת שמקשה עליי המחשבה שאני לא מבינה את שיטת יד רכה במובן של שלבים. כלומר אשמח אם תסבירי מה קורה בשלבים, אם והיה ואקבל ואחמול והכל – אז מה קורה אז? איך דברים מתחילים לזוז, והאם השיטה מתאימה לטווח ארוך או לטווח הקצר?
לצערי על שתי השאלות הללו אין תשובה אחת חד משמעית. ישנם מצבים בהם הגישה פותרת עניינים מאוד מהר ובטווח הקצר, ולפעמים מדובר בתהליך שלוקח זמן. זה מאוד תלוי בבשלות של האדם לגעת בעניין המסויים: יש דברים שהמערך הרגשי שלנו נותן לנו רשות לגעת בהם מיד, ויש דברים שהוא מבקש עבורם את הזמן שלו. ואני מאמינה שכאשר זה קורה, המערך הרגשי שלנו יודע מה הוא עושה .
גם לגבי השלבים אין פה תהליך מובנה וידוע מראש. זה מאוד תלוי במה שעולה אצל האדם כאשר הוא מנסה להפנות חמלה לעצמו מול העניין המסויים שאיתו הוא מתמודד. אלה הם "רעשי הרקע" שהזכרתי בתשובה ל-כוס תה. ובדרך כלל יש לנו כאלה. הם יכולים להופיע בדמות רגשות אשמה, פחדים מכל מיני סוגים, תפיסות עצמיות למיניהן. עניינים לא פתורים ביחסים שלנו עם עצמנו, באהבה העצמית, בהערכה העצמית וכן הלאה. לא סתם קשה לנו להפנות חמלה אמיתית כלפי עצמנו. במהלך החיים נוצרו לנו המחסומים בדרך אליה ("רעשי הרקע").
אבל! אם אני צריכה לשרטט את התהליך בגדול –
אז בהתחלה מנסים לזהות את המקור הפנימי שיוצר את הבעיה שקיימת על פני השטח, וכאשר מזהים אותו מתחילים לטפל בו. הטיפול העדין והרך במקור שנמצא בפנים, במקום ניסיון לכופף בכוח את הסימפטום שעל פני השטח, הוא הוא מהות הגישה. לעיתים נדרש להפנות חמלה עצמית כדי שהדבר הפנימי הזה יסכים להתגלות לנו. ואז, תוך כדי הניסיון להביט בחמלה מתגלים רעשי הרקע שמפריעים לעשות זאת, ואפשר לגעת בהם ולטפל גם בהם. אבל כל אדם הוא שונה וכל נפש היא שונה ולכן התרשים הכללי הזה לא יהיה מדוייק לכל אדם ובטח לא סדר הדברים.
בכל מקרה – חמלה עצמית היא עצמה מרפאת. ככל ששריר החמלה העצמית מתחזק כך גם קל יותר להתמודד עם עניינים שעולים בתוך החיים, וגם זה משפיע על מידת האהבה וההערכה העצמית שלנו. כל פעם יותר ויותר: זה מרפא את הפגיעה שהתרחשה, אם התרחשה, בילדות מול שני הפרמטרים הללו, כי חמלה עצמית היא במהותה אהבה עצמית והערכה עצמית.
האם עניתי לך על כל השאלות? אם לא, או אם משהו במה שכתבתי לא בהיר מספיק, את מוזמנת בשמחה להמשיך ולשאול.
האם את מסכימה להסתכל על עצמך בחמלה ובאהבה כשאת עוברת לביצוע של המינימום שבמינימום? מתוך הבנה שזה מה שצריך כרגע בשביל לא לשרוף את הפיוזים?
לשאלתך - לא.
כי זו האחריות שלי לקחת עזרה לפני שמגיעים למצב כזה אבל גם עם לקיחת עזרה יש לי בעיה. גם כלכלית אבל בעיקר רגשית.
אין לי כח לאנשים זרים שיסתובבו לי בבית ובטח שיטפלו בילדים. וניסיתי פה ושם, נסיונות לא מוצלחים, אבל כנראה שצריך שוב ושוב.
אני גם די קרציה, בייבייסטריות אצלי זה רק איתי בבית, ואני מעירה כל הזמן, אבל כל הזמן.
זו בעיה ותיקה.
חשבתי להזמין מנקה שזה גם עושה לי צמרמורת, אבל פחות מבייבייסטר.
כי מנקים בחומרים כבדים גם כשאני מבקשת לאאאא. גם כשאני משאירה רק חומץ ומים איכשהו מנקים לי עם החומר של השירותים את האמבטיה וכל הבית כמו כור אטומי.
נורא.
או שמחליטים לסדר לי מחדש הכל ואחרי זה שבוע אני צריכה לטפס למדפים להוריד מלח.
גם זו באמת בעיה כי אני חייבת חייבת עזרה ולא מסוגלת לשחרר לא מפה ולא מפה.
והילדים באמצע.
ובכל מקרה אני מרגישה רע מאוד להגיע למצב כזה ולגמרי ללא לגיטימציה להתנהל ככה.
אחד הדברים שקפצו לי לראש זה שהקושי בלהמתין יושב על איזה חוסר אונים עמוק... או יותר נכון תחושה של חוסר אונים כי זה לא בהכרח מתבטא במציאות תמיד.
סליחה על הקצרנות, קשה לי למצוא מילים...
_נשמע לי נכון אבל גם מבלבל...
זה מעלה בי מצד אחד הקלה גדולה ומצד שני עצב עמוק._
יש לי שתי שאלות לגבי זה (רק אם מתאים לך לענות עליהן. תבדקי):
האם את יכולה להרחיב מעט על שתי התחושות הללו? ההקלה מצד אחד והעצב מצד שני?
האם יש מחשבות או מחשבות שמפריעות לך להביט בחמלה על עצמך בתוך הסיטואציה?
_אחד הדברים שקפצו לי לראש זה שהקושי בלהמתין יושב על איזה חוסר אונים עמוק... או יותר נכון תחושה של חוסר אונים כי זה לא בהכרח מתבטא במציאות תמיד.
סליחה על הקצרנות, קשה לי למצוא מילים..._
רוצה להיות בטוחה שהבנתי - האם את מתכוונת לכך שהקושי וחוסר האונים עולים כי את לא בטוחה שהרצונות והתכניות שלך אכן יתממשו?
האם את יכולה להרחיב מעט על שתי התחושות הללו? ההקלה מצד אחד והעצב מצד שני?
ההקלה באה מההכרה בקושי. מלשים אותו על השולחן. לי קצת קשה לעשות את זה (תכף אכתוב על כך במענה לשאלה השניה).
העצב קשר בזה שאני בכלל נמצאת במקום הזה, שאני לא עושה דברים אחרת, שאני לא מוצאת פיתרון. שאני מן אחת כזאת שבכלל מגיעה למצב הזה, ולא מישהי שחייה מנוהלים היטב ומחליטה החלטות חכמות וגם מוציאה אותן לפועל.
האם יש מחשבות או מחשבות שמפריעות לך להביט בחמלה על עצמך בתוך הסיטואציה?
כן. אני חושבת שבעיקר אני לא כל כך מאמינה לעצמי שבאמת יש פה קושי, כי אני מסתכלת בגדול על החיים שלי וברור לי שהם טובים מאוד ואני לא מבינה למה זה לא מספיק טוב בשבילי.
האם את מתכוונת לכך שהקושי וחוסר האונים עולים כי את לא בטוחה שהרצונות והתכניות שלך אכן יתממשו?
אני מייחסת את זה שהם עוד לא התממשו לזה שאני לפעמים מתנהגת כאילו אני חסרת אונים. אני נתקפת מן תחושה שאני לא יכולה לעשות דברים שאוביקטיבית אני יכולה לעשות. ואני חושבת שאני לא מספיק מביאה את עצמי לידי ביטוי והביטוי העצמי הזה חסר לי. קשה להיות במקום של חוסר אונים ואני נמשכת אליו בו זמנית...
_ההקלה באה מההכרה בקושי. מלשים אותו על השולחן. לי קצת קשה לעשות את זה (תכף אכתוב על כך במענה לשאלה השניה).
העצב קשר בזה שאני בכלל נמצאת במקום הזה, שאני לא עושה דברים אחרת, שאני לא מוצאת פיתרון. שאני מן אחת כזאת שבכלל מגיעה למצב הזה, ולא מישהי שחייה מנוהלים היטב ומחליטה החלטות חכמות וגם מוציאה אותן לפועל._
קודם כל אני שמחה לשמוע על ההקלה. אני גם שמחה שאת חווה אותה בחלק מהזמן, וגם שמחה כי זה יכול להמחיש לך את האפקט שיש למדיניות היד הרכה על הנפש שלנו, ואולי, אם תרצי, לתת לך מוטיבציה לטפס אל המדרגה הבאה שלה.
אם אני מבינה נכון את מה שאת אומרת על העצב, אז הוא נובע גם מזה שהדברים שהיית רוצה שיקרו עדיין לא התממשו, אבל גם, ואולי בעיקר, מהגינוי העצמי שנלווה למצב. את מאשימה את עצמך במצב. אבל, כמו שאני רואה את זה - הסיבה שעדיין לא מימשת את התכניות שלך היא לא כי את לא בסדר או "לא מספיק" משהו, או כי את "אחת כזאת" וכו'. הסיבה, בעיני, היא כי רעיון המימוש של החלום מעלה בך פחדים. והפחדים עוצרים אותך. וזה לגיטימי שיהיו פחדים, ונורמלי וטבעי .
יש לי כאן שתי שאלות:
מה דעתך על קו המחשבה הזה? מתחברת?
אם כן, האם מתאים לך לחשוב ולומר מה מפחיד אותך ברעיון המימוש? אני מניחה שיכולים להיות כמה פחדים מכמה כיוונים. אולי גם חווית חוסר האונים שתיארת, אבל אולי עוד דברים (אולי בהקשר של הילדים, אולי של לקחת סיכון, אולי של להרוויח כסף, אולי של להתייצב מול העולם).
_האם יש מחשבות או מחשבות שמפריעות לך להביט בחמלה על עצמך בתוך הסיטואציה?
כן. אני חושבת שבעיקר אני לא כל כך מאמינה לעצמי שבאמת יש פה קושי, כי אני מסתכלת בגדול על החיים שלי וברור לי שהם טובים מאוד ואני לא מבינה למה זה לא מספיק טוב בשבילי._
הנה עוד מקום שבו את יכולה להתאמן על טיפוס אל המדרגה הבאה של החמלה העצמית . מה שאת אומרת כאן נובע, בעיני, מיד-קשה שלך כלפי עצמך ומתפיסה בסיסית שיש בה גינוי והאשמה. תראי, מותר לך להיות לא מסופקת, בטח ובטח אם הביטוי העצמי שלך, הביטוי שמדוייק לך לתקופה הנוכחית בחיים, נחסם.
העובדה שהחיים שלך טובים מאוד היא משמחת אבל היא לא סותרת את זה שתרצי שיהיו בחיים שלך דברים שעושים לך טוב ולא רק נראים טוב מנקודת מבט כללית חיצונית למתבונן מהצד. ואם את חווה תסכול אז את חווה תסכול: מותר לך להרגיש את כל מגוון הרגשות שאת מרגישה. הציפייה שלך להרגיש משהו אחר את מה שאת מרגישה ולהתיישר לשורה כי "החיים שלך טובים ומה את בכלל מתלוננת" מבטאת גישה של דיכוי עצמי. יד קשה ולא יד רכה.
מה דעתך על זה?
אם את מתחברת לזה אפשר ליצור תרגיל שיתמוך בהטמעה של הרעיון הזה בתוכך.
אם את לא מתחברת ונדרש לדייק פה עוד קצת – אמרי.
אני מייחסת את זה שהם עוד לא התממשו לזה שאני לפעמים מתנהגת כאילו אני חסרת אונים. אני נתקפת מן תחושה שאני לא יכולה לעשות דברים שאוביקטיבית אני יכולה לעשות. ואני חושבת שאני לא מספיק מביאה את עצמי לידי ביטוי והביטוי העצמי הזה חסר לי. קשה להיות במקום של חוסר אונים ואני נמשכת אליו בו זמנית...
האם את יכולה לתת דוגמא או כמה דוגמאות לסיטואציות שבהן את מרגישה חסרת אונים?
וגם – מה מושך אותך אל חווית חוסר האונים?
.
. שואלת,
_כן, מאוד.
כי שם טמונים הפתרונות וכבר הרבה מאוד זמן שאני לא יוצאת מזה._
אז בואי ננסה .
לאיזה מהכיוונים היית רוצה שניקח את השיחה?
ל-לטפח הסכמה רגשית לקחת עזרה כרגע?
ל-לטפח נקודת מבט של חמלה עצמית מול אופן התפקוד הנוכחי שלך בבית ואופן ההתנהלות שלך מול הילדים?
לכיוון אחר?
אמרי לי כדי שניקח את זה לאן שנכון לך.
היי עירית.
אני יכולה לומר לך שהיום ויש ימים כאלה שאני מניחה בצד את כל תלאות החיים והלחצים ומתמסרת רק לילדים וב90% מהזמן אני מאוד שמחה במה שקורה.
אבל אז חוזרים למציאות, ולצרות ולכל הדברים שאני צריכה להתעסק איתם במקביל והגוף שלי נהיה קפיץ מתוח וגם אז אני משתדלת להיות שם עבורם אבל זה שונה כל כך.
אני מרגישה בלופ כזה של תסכול, כעס, פער בין היכולות שלי למציאות, פער בין מה שאני צריכה לבין הכלים שיש לי, והכל הכל מתנקז בסוף לזה שברגעי קצה אני גם לא מצליחה להכיל את הילדים.
אז אני מניחה שכרגע יותר דחוף לי לעסוק בעניין העזרה.
אם הצלחתי להבין את הכיוונים שאליהם את חותרת אז אולי זה יקצר את התהליך אם אומ שכבר למדתי על עצמי ש:
קשה לי עם איבוד השליטה, כמו שכתבתי שזרים יסתובבו לי בבית ויעשו דברים שאני לא מעוניינת בהם, כמו לנקות את הבית עם חומרים אגרסיבים, או לטפל בילדים שלא באופן שאני רוצה בו.
קשה לי להוציא לפועל מהלכים שנדרשים בהם שלבים, למשל כדי למצוא בייביסיטר ראויה אני צריכה: לפרסם, לקבוע פגישות, לסנן, להתקין מצלמה (שכבר יש לי אבל צריכה לתאם עם מישהו שיתקין לי), ואז לשלם לה על כמה פעמים סתם כדי שתתיידד עם הקטנים ואראה מה ומו - ורק אז להיעזר בה בפועל. וגם כל זה לא מבטיח בודאות שהיא תתאים לי ואתאים לה.
גיליתי לתדהמתי ממש בחודש האחרון שקש ה לי ל ש ל ם על עבודה. כל עבודה. אני עדיין המומה מהקו המשותף שמצאתי להרבה מהכשלים הרבים בשנים האחרונות שבהן הצטרכתי להרבה עזרה/שירותים וגיליתי זאת. וזה כולל הכל, החל מעורך דין שאני צריכה לעניין דחוף ואיכשהו מנסה להתנהל בו לבד ועד למנקה או ביבייסיטר. לא ברור לי מאיפה זה מגיע כי אני פזרנית לא קטנה, ומסוגלת כן לקנות מתנות יפות ורבות למי שעוזר לי (שכנים למשל טובים וכמובן למשפחה וחברות) אבל כאילו שקשה לי לשלם עבור שירותים.
למשל היפותטית אם היתה עכשיו מנקה, בייביסיטרית, עורך דין ומתווך מתנדבים, סביר שהייתי נעזרת בכולם לפחות פעם אחת פעמיים ואחכ מחליטה אם להמשיך. בעוד שהכסף מהווה חסם משמעותי.
אני חושדת בזה שמה שעומד מאחורי זה, זה חוסר הרצון להיכוות. כלומר לשלם על משהו שהודאות לקבל את התמורה באופן משביע רצון לא גבוהה בהתחשב במה שכתבתי בסעיף 1.
חסם נוסף, זה היציאה מהשגרה, והשגרה קשה ככל שתהיה, מתנהלת בשקט שלי, בטריטוריה שלי, בטרנינג המוכר, עם הבית המבולגן, בלי צורך לגייס כוחות להתנחמד עכשיו למנקה כמה שעות או לבייביסיטר.. זה פחות סיפור לעומת השניים הראשונים, אבל אלו החסמים.
ולא שלא נעזרתי בכל זאת בבייביסיטריות וכו' בשנים האחרונות, אבל רחוק מאוד ממה ומכמה שהייתי צריכה.
ואני כל כמה זמן מפרסמת מודעה לבייביסיטר, לוקחת לפחות פעם בשבוע טלפון ממישהי לגבי מנקה, כאילו מתחילה.. ועוזבת.
אגב מצחיק שהגענו לנושא הזה, מהנושא של ההכלה של הילדים. ועצוב (לי) מאוד שאני לא מצליחה לשחרר בנושא כל כך מטופש כמו לקחת עזרה בתשלום שמשפיע באופן ישיר מאוד על הילדים. לא רק היחס שלי אליהם כשאני מרוקנת ומותשת, אלא גם הזמן שאני צריכה לטפל בעניינים שישדרגו את חיינו.
לדעתי נפלא שאת מפנה זמן ומשקיעה בעצמך בהתרת הקשרים הפנימיים בעזרת עירית. הלואי שתמשיכי להעמיק.
אני רוצה לשתף במה שראיתי אצל חברה לפני שנים, לפני שהיו לי ילדים.
היא היתה משלמת מחיר מאוד נמוך לנערה צעירה שהיתה שכנה שלה ושהיא סימפטה (אחר כך היו לה 3 כאלו, כך שכמעט תמיד מישהי מהן היתה פנויה).
הנערה היתה באה הביתה ב׳שעות העומס׳ עם הילדים, כשתפעול לבד מביא לנקודת קצה, כי, מה לעשות, עוד לא למדנו לפצל אמא אחת לשלושה בני אדם מקבילים....
ואז החברה שלי היתה מבקשת ממנה כל פעם דבר ספציפי (לחתוך ירקות לסלט בדיוק איך שהיא רצתה, או לקפל כביסה ככה חולצות וככה גרביים....או לעזור לילד אחד במשהו ספציפי , או לשחק עם ילד אחר).
ככה היא היתה בבית והיתה זמינה ונוכחת, ולא היתה צריכה לשלם למישהו על ׳זמן התידדות׳.
הדברים התבצעו יותר ויותר קרוב למה שהיא רצתה.
טוב, נערה בת 12-16 לא תמיד חותכת מהר ירקות וגם יתכן שהקיפול לא יהיה מושלם בפעם הראשונה, אבל כן אפשר להדגים שוב בצורה מנומסת, וזה כנראה ישתפר עם הניסיון, ואם דבר אחד הנערה לא מצליחה בטח אפשר למצוא דבר אחר.
התשלום היה נמוך מאוד, כי לנערות בגיל כזה אין ניסיון ואין הרבה מקומות עבודה שמתאימים הבדיוק לשעות שהן לא בבית ספר ולא מאוחר מדי (בדיוק הזמן שאת צריכה עזרה).
הנערות היו מאוד מרוצות וגם ההורים שלהן, כי הן למדו אחריות ומשמעת עבודה, וערך של כסף, וכל זה במסגרת בטוחה (אצל השכנה).
החברה שלי הזמינה ביביסיטר, ונתנה לה לעשות דברים שפינו אותה להיות יותר ביחד ובנחת עם הילדים שלה. היא לא עזבה ו׳נטשה׳ את הילדים עם זרים מתנחמדים, ולא היתה צריכה שום מצלמות, כי היא היתה שם.
אחרי תקופה ארוכה היא כן הרגישה בטוחה להשאיר את הילדים שלה עם אותן נערות שכנות-ידידות, כי הן ידעו ממש טוב איך היא רוצה שהדברים יתנהלו, הרי הן עשו זאת בפיקוחה כבר תקופה, והיה להן קשר של אהבה לילדים.
הילדים הרגישו בטוחים ואהובים בהשגחתן.
הנערות הפכו למעין בנות משפחה.
כולם היו מרוצים מהסידור הזה.
יוליקו תודה על התאור המפורט וההצעה שעבדה לחברה.
ניסיתי להזמין נערות.
חייבת לציין שדווקא עם נערות דברים יותר זורמים, הן מלאות שמחה והוקרה, מתרגשות מהילדים ומאוד שמחות להופיע.
אבל, הקטנים שלי מאוד קטנים, מאוד. רוב הנערות שהיו כאן לא היו מסוגלות להשגיח מספיק טוב שלא יכניסו משהו לפה או ידפקו את הראש בנפילה. ורובן וזו הבעיה הגדולה לא הצליחו להעסיק אותם בצורה רציפה מעבר למה שהילדים במילא מעסיקים את עצמם, בטח כשאני פה.
יוצא שאני נאלצת כל רגע להפסיק ולתת להן רעיונות לפעילויות וזה מקל רק ברמה שזה מכניס גיוון לחוויות של הילדים אבל העזרה הממשית לה אני נדרשת רחוקה מאוד מלהופיע כך.
לגבי הזמינות והלגרום להןללמוד להתנהל בתוך זה לאורך זמן, אז ראשית אני בעניין לעבור דירה לאזור אחר לגמרי, ואין לי את אורך הנשימה הזה.
אבל יש עניין נוסף - החדשות הטובות הן שהנוער שלנו מאוד מושקע, מאוד פעיל, החדשות הרעות הן שלא ברור מתי הנוער, לפחות באזור שלי הפך ליותרעסוק מדור ההורים.
כל נערה שהיתה פה רשמה לי לוח חוגים, צופים, מבחנים, מסיבת כיתה, מופע ריקודים, טיולים והתנדבויות שלא היה מבייש שר בממשלה. משהו לא נורמלי.
ניסיתי לתאם איתן שעות קבועות אפילו אחת לשבוע וזה לא התאפשר.
התחושה היא שהילדים לא מצליחים להסתגל לאותה אחת או שהי אלא מצליחה ללמוד מי יודע מה.
אני חושבת שאני גרה באזור שרוב הנערות עובדות כי הן חוסכות למשהו נחמד אבל לא באמת צריכות את הכסף כמו שהיה כשאני הייתי נערה (למעשה הן מגיעות אליי עם פאנים ואחרי קוסמטיקאית, ועם תכשיטים יקרים משלי, גם אלו שהן הכי טום בוי, מאוד מתוקתקות).
זו כמובן הכללה וסביר שיש אחרות. אני רק אומרת שזה הנסיון שלי.
ובכל מקרה את צודקת שזה פותר לפחות שני חסמים, התשלום שהוא נמוך יחסית, ועם נערה תחושת הזרות קטנה יותר, כי הן באמת מרגישות לי כמו אחייניות מתוקות.
שואלת,
החברה שלי נתנה להן לפחות בהתחלה דברים בכיוון תחזוקה, והתפנתה לשחק עם הילדים שלה.
לכן היא יכלה לפקח על החומרים שבשימוש, וכו׳, בלי לעשות בעצמה.
אולי אפשר לרדת בגיל?
גם בנות מאוד צעירות כמו בנות 11 או 12 יכולות לעזור המון. אבל צריך ללמד אותן מה את רוצה.
ואולי העצה שלי לא מתאימה.
קראתי את מה שכתבת.
אני מציעה לעבוד על שני עניינים במקביל:
1.
לבסס תפיסה עצמית שיש בה רכות וחמלה - כלפי עצמך באופן כללי, כלפי ההתנהלות שלך מול הילדים וכלפי התפקוד שלך מול המטלות בבית. לפני שנלך לשם חשוב לי לשאול - האם את רוצה לרכך את נקודת המבט שלך כלפי עצמך? הניחי רגע ל"כיצד לעשות זאת" למקרה שזה המחסום. השאלה הראשונה היא האם את מעוניינת בכך?
2.
ליצור לאט לאט הסכמה לקבל עזרה בבית, למרות הקשיים וההתנגדויות הרגשיות שעולות מול האפשרות הזאת.
נקודה ראשונה בדרך לשם נוגעת לזה –
אגב מצחיק שהגענו לנושא הזה, מהנושא של ההכלה של הילדים. ועצוב (לי) מאוד שאני לא מצליחה לשחרר בנושא כל כך מטופש כמו לקחת עזרה בתשלום שמשפיע באופן ישיר מאוד על הילדים. לא רק היחס שלי אליהם כשאני מרוקנתומותשת, אלא גם הזמן שאני צריכה לטפל בעניינים שישדרגו את חיינו.
הרבה פעמים מה שתוקע אותנו בקבלת החלטה זה תחושת אשמה או הלקאה עצמית. אם את לא מצליחה להניע מהלך של קבלת עזרה בבית ואת מלקה את עצמך לגבי הקושי להניע, באמצעות ההלקאה העצמית הזאת את מקבעת את עצמך עוד יותר במקום ולמעשה משמרת את ההיתקעות הזאת. ככל שתהיי רכה ומבינה יותר כלפי עצמך, כלפי קושי שלך לקחת עזרה (שזה בעצם ההיפך מהלקאה עצמית) ותביני שהקושי שלך לגיטימי – כך יהיה לך קל יותר להסכים לקחת עזרה, למרות הקשיים שפירטת (איבוד שליטה, לשלם על עבודה וכן הלאה).
מה את אומרת? מוכנה להפסיק לכעוס על עצמך בעניין הזה? מוכנה לראות שזה בסדר שקשה לך לשחרר שם?
והנקודה השנייה –
אם אני מחברת ביחד את כל הקשיים שתיארת - לאבד שליטה, שדברים יעשו לא בדרך שאת מאמינה בה, לשלם כסף ואולי "להיכוות", לצאת מהשגרה ולהכניס אדם זר למרחב האינטימי (הנוחות של הטריניג), להתמודד עם משימה רב שלבית – אם אני מחברת הכל יחד ומנסה לתת לכל זה כותרת אחת כדי להתמודד עם זה – אז בעצם הקושי פה הוא לשלם איזשהו מחיר תמורת העזרה: המחיר הוא גם מחיר כספי, גם מחיר של לקיחת סיכון כי אולי זה לא ילך והעזרה תתברר כלא טובה, גם מחיר של לצאת מהשגרה, מחיר של התמודדות עם משימה מורכבת ורב שלבית, מחיר של נוכחות של חומרים שאת לא אוהבת וכו'.
בעצם יש פה מחיר – תמורת עזרה והקלה עליך. ואני חושבת שאולי יהיה מועיל לבדוק ולשאול האם את מוכנה לשלם את המחיר הזה תמורת העזרה? אני לא מקלה ראש במחיר ולא בקושי שיש לך פה. אני חושבת שכאשר שמים את זה זה מול זה, מחיר מול רווח – קל הרבה יותר לבצע בחירה ולצאת מעמדה של תקיעות.
מה דעתך?
הי עירית,
שוב תודה רבה על ההתייחסות!
האם זה בסדר שאתמקד כרגע בעניין חוסר האונים שאני מרגישה? בעניינים האחרים שהזכרתי חל שיפור בתחושה שלי ופתאום קשה לי להתחבר לאיך שהרגשתי ולהגיד על זה משהו אמיתי.
_אני מייחסת את זה שהם עוד לא התממשו לזה שאני לפעמים מתנהגת כאילו אני חסרת אונים. אני נתקפת מן תחושה שאני לא יכולה לעשות דברים שאוביקטיבית אני יכולה לעשות. ואני חושבת שאני לא מספיק מביאה את עצמי לידי ביטוי והביטוי העצמי הזה חסר לי. קשה להיות במקום של חוסר אונים ואני נמשכת אליו בו זמנית...
האם את יכולה לתת דוגמא או כמה דוגמאות לסיטואציות שבהן את מרגישה חסרת אונים?
וגם מה מושך אותך אל חווית חוסר האונים?_
אני אנסה לתת דוגמה, אפילו שהיא קצת טיפשית (-:
אני רוצה כבר זמן מה לשנות את הסלון בבית שלי - להחליף ספות ישנות שקיבלנו בירושה למשהו שמוצא חן בעיניי באמת, ולהוסיף עוד כמה דברים שאני אוהבת.
ואני "לא מצליחה" להביא את זה לידי מימוש. אני רוצה שבן הזוג שלי יבוא איתי כשאני הולכת לראות ספות למשל, למרות שלו זה לא חשוב כל כך, אני רוצה עין נוספת... ואז אני צריכה ליזום את הנסיעות האלה, לתאם זמנים, להחליט החלטות... ואני מוצאת את עצמי מייחלת לכך שזה היה חשוב לו והוא היה מובל את התהליך. אני בטוחה שאז זה היה נגמר בשבוע-שבועיים ולא בחודש-חודשיים... ואני יודעת שזה לא הגיוני אבל אני פשוט מתקשה מאוד להיות בעמדה הזו של המובילה והיוזמת, אפילו שזה משהו כזה פעוט )-:
זה לא ככה בההההכל, אבל יש תחומים שכן, במיוחד בענייני הבית.
גם בעניינים אחרים אני לפעמים מרגישה שממש צריכה לדחוף את עצמי לעשייה, כמו למשל ליזום מפגשים חברתיים עבור הילדים בגילאים שהם עוד לא עצמאיים בזה.
התחושה שלי היא של "לא יכולה", גם אם אני יודעת שאני כן יכולה.
ומצד שני בתחומים אחרים, בעבודה למשל, אני יכולה להוביל ולנהל פרויקטים גדולים וחשובים ולהרגיש לגמרי טבעי עם זה. זה מוזר לי, אני לא יודעת מה לחשוב על זה. למרות שגם אז יש "איים" כאלה שפתאום מרגישה חסרת אונים, ומתקשה להביא את עצמי לכתוב מייל פשוט.
הדוגמאות האלה מועילות?
מה שמושך אותי לחוסר אונים - אני לא ממש יודעת, אבל אני מנחשת שאולי זה מוריד ממני את עול העשייה. כאילו אם אני לא יכולה אז יש לי פטור... אבל מצד שני זה מגיע הרבה פעמים בדברים שאני כן רוצה לעשות. לפעמים נראה לי שזה קשור לחוסר רצון לטעות (מי שלא עושה לא טועה...) ובאמת בהיבט המקצועי אני יותר בטוחה בעצמי מאשר בהיבט החברתי / ניהול בית. או אולי זה חוסר רצון לכפות את הרצון שלי בעולם, או לקבל מקום "גדול מדי" בעולם.
האם זה בסדר שאתמקד כרגע בעניין חוסר האונים שאני מרגישה? בעניינים האחרים שהזכרתי חל שיפור בתחושה שלי ופתאום קשה לי להתחבר לאיך שהרגשתי ולהגיד על זה משהו אמיתי.
כמובן שבסדר. את יודעת הכי טוב במה נכון לך להתמקד.
משמח לשמוע שחל שיפור, וזה באמת לא רלוונטי לעסוק במשהו שכבר לא פה
הדוגמאות האלה מועילות?
בהחלט .
הייתי עובדת עם זה בשני מישורים:
1-
לפני שאנחנו מנסות לדחוף אותך כן להצליח להוציא לפועל משימות שקשורות לבית (ואח"כ להגשים את החלום התעסוקתי שלך ), כדאי להביט על מה שקורה לך כאן בעיניים מקבלות: מותר לך להתקשות להוציא לפועל משימות מסוג מסויים. מותר לך להרגיש שאת צריכה שיהיה שם מישהו שיתן לך יד, או "עוד עין". ממש מותר לך. את לא לא-בסדר בגלל זה. זה שאת מתקתקת פרוייקטים גדולים בעבודה לא אומר שאת חייבת להיות מסוגלת לתקתק בכל תחום. מותר שיהיו תחומים או "איים" כמו שקראת לזה שתרגישי שאת צריכה בהם עזרה או מעדיפה לא לעשות אותם לבד או בכלל.
זה שמבחוץ משימה כלשהי נראית פשוטה, או "רק טכנית", כמו בחירת ספות או כתיבת מייל "פשוט", לא אומר שעבור המערך הרגשי שלך זו בהכרח פעולה פשוטה. סביר להניח שיש שם מטען כלשהו. או חשש. או משהו שאת סולדת ממנו. או משהו אחר שעוצר אותך. העניין הוא לא להביט על זה כמשהו טכני, ולהבין שאם יש מעצור או תחושת חוסר מסוגלות או חוסר אונים – כנראה שזה לא רק טכני. אז עוד לפני שמזהים מה יש שם שעוצר אותך, אני מציעה להתחיל מזה שזה בסדר להיעצר. מותר לך .
גם ככה החוויה של העצירה וחוסר האונים היא לא נעימה לך ומתסכלת אותך: גם ככה זה מתסכל אותך שלוקח לך כמה שבועות טובים לקנות ספות, ומתסכל אותך להרגיש חסרת אונים. להוסיף לזה אשמה כי את יודעת שעל פניו זה משהו שאת "כן יכולה" – מעצים שני דברים: גם את החוויה הלא נעימה שלך וגם את התקיעות, מכיוון שהאשמה משמרת לופ שלילי שכזה. את לא אשמה בחוויית חוסר האונים הזאת. את לא-אשמה שאת מרגישה שאת לא יכולה לעשות משהו שאת יודעת "בשכל" שאת כן יכולה. חשוב לכבד גם את החוויה הרגשית, לא רק את מה שיודעים.
מה את אומרת על זה?
2-
עכשיו, אם את רוצה, אפשר לנסות לזהות מה זה הדבר הזה שמקשה עליך שם. מה יוצר את חווית חוסר האונים במקומות מסויימים. האם זה פחד לטעות? פחד לעורר כעס או גינוי או ביקורת אצל מישהו? פחד משיעמום? משהו אחר? תדמייני אותך למשל ניגשת לפרוייקט החלפת הספות ותבדקי מהי החוויה שאת לא רוצה לחוות? או מהו הרגש? או מה יש ב"מייל הפשוט" שעוצר אותך? מהי החוויה שקשורה במייל שאת לא רוצה לחוות?
(דיברת גם על משיכה לחווית חוסר האונים. לא מתעלמת מזה. אני חושבת שאנחנו נוגעות בזה פה אבל מכיוון קצת אחר).
.
. יולי קו, הי כיף לראות אותך פה.
האם את רוצה לרכך את נקודת המבט שלך כלפי עצמך? הניחי רגע ל"כיצד לעשות זאת" למקרה שזה המחסום. השאלה הראשונה היא האם את מעוניינת בכך?
התשובה היא לא. אני גם לא רואה את זה קורה וגם לא חושבת שזה בסדר לרכך אתה נקודה הזו. אני מבינה לאן את חותרת, כי את מייצגת גישה שמפרגנת לנו את הקושי כדי שנוכל להיחלץ ממנו אם הבנתי נכון. אבל אני חושבת שכן יש מקומות שאנחנו צריכים לכעוס על עצמנו
זו לא ממש החלטה לומר לא, אלא זה מאוד מאוד חזק ונראה לי חבל על הזמן לנסות לרכך את הנקודות האלה.
דווקא הנקודה השניה שהצגת בצורה מפושטת, האם אני מוכנה לשלם את המחיר וכו' - גרמה לי לחשוב בצורה יותר מפוקסת. יש מחיר- מוכנה לשלם תשלמי, לא מוכנה לשלם אל תשלמי אבל בלי הלקאות שמושכות אחורה ואם את לא מוכנה לשלם את המחיר, תמצאי פתרונות אחרים כי כרגע מי שמשלם הכי הרבה את המחיר זה הילדים.
והאמת כשסיכמת את כל החסמים שמניתי, פתאום כשקראתי דרך המילים שלך, הייתי בטוחה שבסוף תכתבי ששנמע שאני בדכאון, כי מה נגמר עם כל הסיבות האלה של לא רוצה זרים ואל רוצה לצאת מהנוחות ולא רוצה לזוז ולהניע ולשלם. יש פה משהו לגמרי דכאוני.
והאמת שבבחיר ה לא להעזר או נציג את זה אחרת -בבחיר הלא לעשות כלום כדי לטפל במצב אני בוחרת למעשה את הנוחות שלי על פני טובת הילדים. זה לגמרי ככה. כי עזרה בבית/עם הילדים היא עזרה שמועילה חד משמעית ובאופן מוחלט עבור הילדים. אם מישהי מנקה זה מפנה לי זמן וכוח עבורם. אם מישהי תשחק איתם בזמן שאני אנקה - או אעשה סידורים הם ירוויחו זמן טוב עם מישהי מלאה בווייב טוב ולא אמא עייפה ונרגנת. והשיא- אם מישהי תבוא איתנו לבלות בחוץ כשהילדים רצים לי לכל הכיוונים ששם אני ממש צריכה עזרה וכן נערה בהחלט יכול ה להקל ולהפוך אתה חוויה לנעימה - אז בכלל הילדים יהנו פי כמה. אפילו רק מהנוכחות של עוד מישהי (ומיד עולה לי לראש דמות שלא תהיה מספיק אחראית ולא תשמור עליהם כשהם על המגלשה, ולא תהיה מספיק ערנית ותסחוט ממני אנרגיות מיותרות בשיחות בטלות וכב רנהיה לי עייף רק לחשוב על לגייס מישהי כזו).
עבור הילדים אין לי ספק שכל עזרה שתהיה במיד ה ותהיה טובה- תשפר משמעותית את היומיום שלהם.
גם קטנה וגם במנות מדודות.
ואילו עבורי עזרה כזו נתפסת כמשהו שצריך להתגונן ממנו, לעבוד קשה מדי עבורו -לנשום עמוק עבורו.
תשמעי אני כותבת את זה ובא לי לנער את עצמי.
מה נגמר...
והגעתי למסקנה לאחרונה שאני מסוגלת לשאת ולסבול סבל רב מאוד העיקר לא לצאת מאזורי הנוחות שלי. זה משהו מאוד עתיק
אבל אני לא יכולה לגרור את הילדים שלי לזה.
ומהצד השני- הפרקטי -
יש לי חברה שתמיד אומרת - ספונג'ה כל כך שנואה על אנשים אבל בדר"כ אחרי שמתחילים, לוקחים דלי, סמרטוט מגב, מרימים דברים, שופכים מים. אחרי שעוברים את המשוכה הזו, פתאום נהיה נחמד, רוצים לנקות קצת יותר ולהתרחב ואחרי שמסיימים הסיפוק תמיד גורם לך להגיד, אוי אני צריך לעשות את זה לעיתים יותר קרובות.
אז בכל פעם שקשה לי להתחיל משהו. שנתפס בעיניי כהר גבוה, ענק, מפלצתי אני נזכרת בספונג'ה (ואת לא רוצה לדעת כל כמה זמן אני שוטפת פה את הבית ;-ׂׂ/ ׂ).
שזה לפעמים יושב על דברים כבדים אבל לפעמים צריך להתחיל.
מקווה שזה יזיז משהו.
אני כאילו מושכת כל הזמן לפתרון פרקטי כל פעם שאת מציעה לוותר לעצמי וכאלה כי לא נראה לי שאני יכולה להפסיק לכעוס בנקודה הזו. הילדים שלי משלמים מחיר יקר, הכי יקר שיכול להיות, הם מקבלים אמא פחות טובה. וזה כבר נהיה כרוני.
אני אולי אוכל להתחיל לוותר לעצמי אם אתחיל להזיז משהו לכיוון של פתרון. כלשהו. אם אל עזרה אז מה? מה הפתרון? לשנות משהו אחר העיקר שהילדים לא יקבלו אמא סחוטה עוד לפני שהתחיל היום.
ואם זה הפתרון אז יאללה להרים טלפונים לקבוע להזיז משהו.
בימים האחרונים אני גם מתמלאת במחשבות כבדות על מה שאני רוצה הנחיל לילדים. אמא דחיינית עייפה שלא מזיזה דברים? או אמא פעלתנית יצירתית חיונית? איזו תבנית אני רוצה שתהיה להם כדרך חיים, בטח כשאני מגדלת בבית.
יש פה משהו הרבה יותר רחב.
הם לומדים ממני איך להתנהל. אם להחזיר צעצוע למקום או להשאיר אותו כאילו כלום. אם לצאת כל יום ולהכיר ולהנות או לסחוב את היום במינימום מאמץ.
מאוד מטריד.
מעבר לזה שהם ילכו לגן בשנייה שאתמקם בבית אחר ו/או אחרי החורף, מה שיבוא קודם, אבל עד אז.
עכשיו איך אפשר להיות רכה כלפי כל זה עירית ? באמת, שאין סיכוי באופק הקרוב. אולי בגיל 70 ורק אחרי שהילדים יגדלו להיות מאושרים ומלאי ביטחון עצמי ובריאות ושמחת חיים (אמן ואמן) ויגידו שהכל בזכות אמא
דווקא הנקודה השניה שהצגת בצורה מפושטת, האם אני מוכנה לשלם את המחיר וכו' - גרמה לי לחשוב בצורה יותר מפוקסת. יש מחיר- מוכנה לשלם תשלמי, לא מוכנה לשלם אל תשלמי אבל בלי הלקאות שמושכות אחורה ואם את לא מוכנה לשלם את המחיר, תמצאי פתרונות אחרים כי כרגע מי שמשלם הכי הרבה את המחיר זה הילדים.
אני שמחה שמצאנו סדק להיכנס דרכו, אחד כזה שמדבר אליך
זה אגב, במילים אחרות, אומר – לרכך את נקודת המבט ולהפסיק לכעוס על עצמך. למה? כי ההלקאה העצמית הזאת היא היא הכעס העצמי.
לעומת זאת – לבחור לשלם את המחיר או לא לשלם את המחיר אבל להפסיק את ההלקאה - היא גשר טוב ומועיל לעבור ממנו מעמדה של אשמה לעמדה של אחריות. שהיא עמדה רכה מאין כמותה .
ההלקאה העצמית (או הכעס העצמי או לא להיות רכה עם עצמך) פועלת על הנפש שלנו כאשליה של לקיחת אחריות. נדמה לנו שאם נכה על חטא זה יגרום לנו לשנות את דרכנו, וגם אם לא נצליח, לפחות קיבלנו את העונש שמגיע לנו, ואנחנו "תיקו" מול העולם או מול חשבון הנפש שלנו עם עצמנו. אבל זו אשליה אחת גדולה. אני מאמינה שבהלקאה או בכעס העצמי אין למעשה שום תועלת ממשית, רק מחירים.
אני חושבת (ותבדקי) שאולי הכלי של 'אחריות מול אשמה' יכול להיות מועיל עבורך. זו ההבחנה שהצגתי שאמרת שגרמה לך לחשוב בצורה יותר מפוקסת.
קל מאוד להתבלבל בין שתי העמדות הללו, ולחשוב שאנחנו לוקחים אחריות כאשר למעשה אנחנו לוקחים אשמה. והבחנה בזמן אמת יכולה להקל ולעשות סדר.
באופן מעשי מה שאני מציעה זה לבדוק מדי פעם במהלך היום – "האם כרגע אני חושבת ופועלת מעמדה של אשמה או מעמדה של לקיחת אחריות?"
מה דעתך?
ואם את מרגישה שאת צריכה חידוד של ההבחנה בין שתי העמדות – אמרי.
_ואילו עבורי עזרה כזו נתפסת כמשהו שצריך להתגונן ממנו, לעבוד קשה מדי עבורו -לנשום עמוק עבורו.
תשמעי אני כותבת את זה ובא לי לנער את עצמי.
מה נגמר..._
אל תלכי לשם , אל תזלגי כאן להלקאה העצמית. הנה הזדמנות נהדרת לתרגל ניסיון לא ליפול לשם.
תנסי להישאר עם ההבנה שכרגע (אולי מחר לא אבל כרגע כן) לקיחת עזרה נתפסת בתוכך כמאיימת וכיציאה בוטה מאזור הנוחות. אם תנערי את עצמך זה לא יעזור, זה רק יגרום למקום הזה שמרגיש צורך להתגונן – להתגונן עוד יותר חזק.
(אגב, האם יצא לך לצפות בוידאו הקצר שקישרתי אליו לא מזמן כאן בדף על אזור הנוחות ושני האזורים האחרים?)
בימים האחרונים אני גם מתמלאת במחשבות כבדות על מה שאני רצה הלנחיל לילדים. עכשיו איך אפשר להיות רכה כלפי כל זה עירית ?
אני מבינה מה את אומרת, ומבינה את התסכול הגדול שנלווה לכל זה.
תראי, אם תהיי רכה כלפי עצמך, אז בשלב הראשון את תתני לילדים דוגמא אישית חיה וממשית של מעבר מעמדה של אשמה לעמדה של אחריות. וגם דוגמא אישית לרשות להיות לא-מושלמת. שני שיעורים סופר-חשובים בעיני . ובשלב השני הרכות הזאת תאפשר לך גם לתת להם דוגמא אישית לתפקוד בבית שאת מאמינה בו וכמהה לו.
אבל – כאמור – אני מציעה כרגע להתחיל מתרגול המעבר מאשמה לאחריות.
מה את אומרת?
סופרת, אשה גרידו, כתבה באחד הספרים שלה: "אם אתה יכול לתקן - תקן. אם אתה לא יכול - תשכח. אבל אל תלקה את עצמך. בהלקאה עצמית אין תועלת, לא לך ולא לעולם". מה שכתבת הזכיר לי את זה.
אני מצרפת קישור hc]לסרטון ref[/po]=PAGES TIMELINE נהדר בן 7 דקות שנתקלתי בו לפני כמה חודשים. זהו קטע מתוך הרצאה של פמה צ'ודרון. הרעיון שהיא מציגה פה מתקשר לי נהדר לרעיון של ביד רכה ושל התפתחות מתוך נקודת מבט של חמלה ורכות.
ההבחנה המקובלת ביחס ליציאה מאזור נוחות, היא בין אזור נוחות לבין אזור צמיחה.
פמה צ'ודרון עושה הבחנה בין שלושה אזורים: אזור נוחות, אזור צמיחה, ו...אזור סיכון מופרז.
ההתייחסות לאזור סיכון מופרז היא חשובה בעיני. היא אומרת שדחיפה לצמיחה זה חשוב, אבל חשוב לא פחות להקשיב ליכולת לקצב ולמה עלול להיות יותר מדי כרגע: מה עלול במקום לקדם – לשתק ולעכב.
_באופן מעשי מה שאני מציעה זה לבדוק מדי פעם במהלך היום – "האם כרגע אני חושבת ופועלת מעמדה של אשמה או מעמדה של לקיחת אחריות?"
מה דעתך?_
זה נשמע לי נכון.
אני מכירה את הנושא הזה, י ש פה באתר גם כמה דפים בעניין שקראתי בעבר.
זה בהחלט עניין ותיק שאני נופלת לתוכו, תחושת האשמה וכאלה.
אני אגיד יותר מזה - יש לי תחושה שזה עובר במשפחה1הכוונה שגם אמי וכו' חיה סביב תחושה של עיסוק באשמה ופחות בעשייה. גם לגבי העבר את שומעת המון התבטאויות על מה יכול היה להיות אילו.. ואילו... וזה כל כך שונה מהמקום שאתה שואף רק לעשות יותר ויותר כדי להצליח יותר ויותר (לא משנה במה) וכדי לא להגיע למקום שאתה חי החמצה כדרך חיים.
זו בדיוק הנקודה שדיברתי עליה בעניין הילדים.
י ש לי שתי אפשרויות:
האחת לנסות לעשות הכל עבור הילדים שלי כך שאדע שנתתי להם את הדברים החשובים והמשמעותים ביותר ליצירת חוסן נפשי, בריאותי, שמחת חיים וכישורים.
או לחיות תמיד בתחושה של יכולתי יותר אבל נכנעתי לחולשות שלי ולנסיבות ולקשיים ול... ומאוד קל ליפול למקום השני. מאוד קל להתבוסס בו. הוא מסב הרבה כאב אבל גם הרבה.... כנראה שקט.
וככה חייתי שנים, ואין ספק שכמו כל אמא הלידה משנה בך, והילדים משנים בנו.
פתאום נזכרתי במשהו שידיד שלי שהוא מאוד אדם של עשייה. דוקטור למקצוע מסויים שביצע הסבה לתחום אחר. התחתן, התגרש ושוב התחתן, הספיק להביא 3 ילדים, לעבור למדינה אחרת, לפתח שם קריירה. הוא ואשתו חיים על קו ישראל, ארה"ב, ו עוד כמה מדינות כי גם היא בכלל תושבת יבשת אחרת...
בקיצור הוא טיפוס מאוד מאוד עושה.
וכל השנים האלה כשהוא עושה את כל זה, אני המקסימום שינוי שעשיתי זה להחליף עבודה..
וכשדיברנו על נושא טעון ששנים שקלתי לבצע, הוא אמר לי משפט מטורף:
שכמו שהוא מכיר אותי גם עוד שנתיים אנחנו נשב ונדבר על זה ושום דבר לא יזוז.
הוא צדק.
למרות שבסופו של דבר הדברים יצאו לפועל, אבל באמת אחרי הרבה חפירות.
"האשמה" מתחברת לי לנושא כי היא סוג של מסמוס של הקושי במקום התמודדות בפועל איתו. סוג של חפירה פנימית במקום עשייה חיצונית.
אז אני מאוד מאוד מסכימה איתך בנקודה הזו ושמחה שמיקדת את זה במקום הזה.
מה שכן אני לא מבינה איך אני אמורה בפועל להבחין ביום יום ממה אני מונעת, מאשמה או אחריות?
למשל, אם אנחנו נכנסים לאחה"צ מציק, מעיק, מכביד שהייתי מעדיפה להיות ערומה בקור מקפיא ולא כלואה בבית עם שני תינוקות שלא ראו אור יום כבר יומיים. אז אם אני בוחרת להדליק להם טלויזיה ולתפקד על על מינימום במקום למצוא בעצמי את הכוחות להניע את הערב הזה עם הילדים, ולפעול להשגת מישהי לפחות לימים דומים?
כי אם כן אז אני במאה אחוז זמן של תחושות אשמה .
או שהתכוונת למשהו אחר?
האחת לנסות לעשות הכ עבור הילדים שלי כך שאדע שנתתי להם את הדברים החשובים והמשמעותים ביותר ליצירת חוסן נפשי, בריאותי, שמחת חיים וכישורים.
אה... לעשות הכל עבור הילדים לא נשמע לי הדרך לתת להם את הדברים האלו. אני אישית חושבת שחלק משמעותי מאוד מההשפעה של ההורים היא דרך דגמא אישית. למשל, היה מחקר חמוד שהראה שילדים נוטים לקרוא יותר לא אם ההורים שלהם מקריאים להם יותר, אלא אם ההורים קוראים בעצמם.
האם לך יש חוסן נפשי, בריאותי (קחי בחשבון שזה ממש לא תלוי בך. גנטיקה, סביבה, וסתם אקראיות משפיעים מאוד על הבריאות, והיא לא בשליטתו של אף בן תמותה), שמחת חיים וכישורים?
חוץ מזה, במקום בו יש שתי אפשרויות לעולם יש יותר. את יכולה גם לא לעשות הכל, ואפילו לא לנסות. ועדיין לחיות חיים מלאים מאושרים. ובין היתר להראות לילדייך שאי אפשר להשיג שלמות, ושבהרבה מקרים עדיף אפילו לא לנסות - המחירים של זה גבוהים מידי.
הידיד העושה שלך - הוא דוגמא לחיקוי בעינייך? כי אני ממש לא רוצה חיים כמו שלו.
וההבדל בין אשמה ואחריות לא יכול להפקבע לפי הפעולה שלך בעולם הפיזי. זה מצב נפשי, שדומה יותר לרגש. אם אני יושבת עכשיו מול המחשב, אני שמחה או עצובה? אי אפשר לדעת.
אפשר להדליק טלוויזיה ולתפקד על מינימום הן מתוך אחריות והן מתוך אשמה. השאלה היא מה השיח הפנימי שלך. ולדעתי, עדיף שתהיי בחמלה לעצמך. תגידי לעצמך שזה המקסימום שאת יכולה לעשות כרגע - זו האמת, אחרת היית עושה יותר. ושאת מחפשת דרכים להשתפר, ושזה מצויין. ושאת בוחרת לתת לילדים שלך דוגמא אישית של חמלה במקום של הלקאה עצמית.
זו בעיניי אחריות. ואשמה, זה אם את אומרת לעצמך כמה את לא בסדר שאין לך כוחות וכמה את צריכה למצוא לפעול להשגת מישהי וכו'
וזה כל כך שונה מהמקום שאתה שואף רק לעשות יותר ויותר כדי להצליח יורת ויותר (לא משנה במה) וכדי לא להקגיע למקום שאתה חי החמצה כדרך חיים.
לפי גישת היד הקשה, כמו שאני מבינה אתה, אלו שתי האפשרויות. להצליח או להכשל - לפי התנאי של הגישה הזו. הרעיון של גישת היד הרכה הוא לא לשפוט דברים לפי הגישה הזו. בעיניי להצליח במשהו ולא חשוב במה, זה כישלון מהדהד. זה החמצה של החיים ושל האני האמיתי שלי. עשייה היא כלי להשגת דברים, ועשיה למען העשיה, כמו גם הצלחה למען ההצלחה, לא מפתות אותי.
היד הרכה מציעה אפשרות שלישית. לחיות חיים מלאים ולהיות מאושרת, גם אם נכשלת במשהו. לא למדוד את עצמך לפי ההצלחה או הכשלון.
בעיניי, החיים המלאים הם לאו דווקא חיים מלאים בהצלחה ועשייה. גם פשוט להיות זה השג בפני עצמו - תשאלי את הבודהיסטים, שיגידו שזו הדרך להארה. יותר מזה, נוכחות בהווה בעולם הקדחתני וההשגי שלנו זה מעשה מהפכני, ובתור כזה הוא מטרה ראויה בפני עצמה. וכזו שאי אפשר להכשל בה - שכן השאיפה עצמה היא כבר הצלחה.
בעיקר, היד הרכה בעיניי היא הדרך השלישית. במקום בו יש שתי אפשרויות לעולם יש אפשרות שלישית. ורביעית. וחמישית. וכדאי לחפש אותן, אם את לא מצליחה להשתמש באפשרות הראשונה, והשניה לא נראית לך.
_את לא-אשמה שאת מרגישה שאת לא יכולה לעשות משהו שאת יודעת "בשכל" שאת כן יכולה. חשוב לכבד גם את החוויה הרגשית, לא רק את מה שיודעים.
מה את אומרת על זה?_
אני מסכימה בתיאוריה, ובזמן שאני קוראת אני גם באמת מרגישה לא אשמה כל כך, אבל מתקשה להחזיק את החוויה הזו...
עכשיו, אם את רוצה, אפשר לנסות לזהות מה זה הדבר הזה שמקשה עליך שם. מה יוצר את חווית חוסר האונים במקומות מסויימים. האם זה פחד לטעות? פחד לעורר כעס או גינוי או ביקורת אצל מישהו? פחד משיעמום? משהו אחר? תדמייני אותך למשל ניגשת לפרוייקט החלפת הספות ותבדקי מהי החוויה שאת לא רוצה לחוות? או מהו הרגש? או מה יש ב"מייל הפשוט" שעוצר אותך? מהי החוויה שקשורה במייל שאת לא רוצה לחוות?
רוצה בהחלט.
יש שם בהחלט פחד. אני חושבת שחלק מזה לפחות זה פחד לטעות או לא להצליח. ויש גם חוסר נעימות מול אחרים, במשימות שדרושות משהו גם מהם.
יום אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם החלטתי לנסות בכל זאת לסגור את עניין הספות וביקשתי מבן הזוג שנקבע לכך זמן. היה לי לא נעים לבקש כי הוא עמוס מאוד, זה עניין של אחה"צ שלם, וזה לא נותן לו כלום, כי כאמור הוא בסדר גמור עם הספות הישנות, ו"הכי גרוע" זה שהן באמת אובייקטיבית בסדר גמור, ככה שזה ממש רק משרת איזה צורך אסתטי שלי.
היה לי לא נעים גם מול הילדים, שנאלצו להיגרר איתנו לנסיעה לא קצרה בכלל, ולהסתובב איתנו בחנויות.
בסופו של דבר הוא הציע שנעשה את זה עוד באותו היום וכך היה. בסופו של דבר בחרתי משהו וכבר בדרך הביתה נתקפתי חרדה שזה לא יראה טוב בסלון, שבחרתי צבע לא מתאים וכו' וכו'.
אלו בדיוק סוג הדברים שאני רוצה להימנע מהם, ואני חוששת שאולי זה יושב על זה.
_מה שכן אני לא מבינה איך אני אמורה בפועל להבחין ביום יום ממה אני מונעת, מאשמה או אחריות?
למשל, אם אנחנו נכנסים לאחהצ מציק, מעיק, מכביד שהייתי מעדיפה להיות ערומה בקור מקפיא ולא כלואה בבית עם שני תינוקות של א ראו אור יום כבר יומיים. אז אם אני בוחרת להדליק להם טלויזיה ולתפקד על מינימום במקום למצוא בעצמי את הכוחות להניע את הערב הזה עם הילדים, ולפעול להשגת מישהי לפחות לימים דומים?
כי אם כן אז אני במאה אחוז זמן של תחושות אשמה.
או שהתכוונת למשהו אחר?_
כן, הבנת בדיוק . לזה התכוונתי, בדיוק לזיהוי הזה.
במקרה שתיארת את אכן פועלת ומונעת מתוך עמדה של אשמה.
לעבור באחר צהריים שכזה לעמדה של אחריות יהיה למשל, לפעול בדיוק באותה הדרך אבל לעמוד מאחורי הבחירה שלך: לומר לעצמך, זה מה שאני מסוגלת לו כרגע. אין לי כוחות נפש, לא לבלות עם הילדים ולא לחפש מטפלת. וזה בסדר.
לעומת זאת, לפעול בדרך הזאת ותוך כדי כך גם להלקות את עצמך על כך (להסתובב עם רגשות אשמה כבדים) – יהיה לא לעמוד מאחורי הבחירה שלך. יהיה לא לקחת עליה אחריות. וזה בעיקר יהיה להשלות את עצמך שאת עושה משהו בעניין. מדוע? מכיוון שמשהו בתוכך מאמין (בדרך כלל באופן לא מודע) שאם את מלקה את עצמך – אז כך את משלמת את חובך, את נענשת על "החטא שחטאת" – ואת כביכול פטורה מבאמת לשנות את ההתנהלות שלך (וזו בעיני הסיבה לתחושת השקט הרגעית שאת חשה אז). ולכן זה יגרום לך גם להמשיך לא להצליח לשנות את ההתנהלות שלך.
להתמקם בעמדה של אחריות לא יהיה בהכרח לשנות מיד את ההתנהלות באותו אחר צהריים. כמו ש-אישה במסע כתבה, לא יהיה מדובר בהכרח בפעולות אחרות אלא קודם כל במצב הוויה אחר. פעולות מסויימות יוכלו (בהמשך, לא מיד) להיגזר ממצב ההוויה הזה. ולכן לקיחת האחריות יכולה להתחיל אך ורק מלהסכים לעמוד מאחורי הבחירה הנוכחית שלך להדליק לילדים טלוויזיה.
ואת תראי שכאשר תיגמלי מההלקאה העצמית, את - כביכול בדרך נס - תתחילי לנוע במקומות בהם היית תקועה. אז יגיעו תורן של פעולות אחרות, ויש סיכוי גדול שהן יקרו יחסית בפשטות: את תעשי פתאום משהו עם הילדים. תקדמי חיפוש מטפלת. תהיי סבלנית יותר, וכן הלאה. וזה יקרה, לא באמת בגלל איזשהו נס – אלא משום שתתפנה לך המון המון אנרגיה שהיום מופנית להלקאה העצמית.
ואם נחזור לתרגיל המדובר – אז כאשר את מבחינה שפעלת מתוך אשמה, את לא אמורה לשנות את זה בכוח ולפעול מתוך עמדה של אחריות או לחשוב מתוך עמדה אחריות, אלא רק להתבונן ולתצפת. מה שחשוב כאן זה לא להתבאס על עצמך על כך (כי אז זו תחילתו של לופ של הלקאה עצמית על הלקאה עצמית ), אלא רק להתבונן ולציין לעצמך שהנה זה שוב קרה (ההלקאה / ההאשמה) ושאת עובדת על השינוי. וכרגע העבודה על השינוי היא אך ורק באמצעות תצפית.
כאשר תתמידי את תראי שמשהו טוב יתחיל לקרות.
האם זה ענה לך על השאלה?
והאם התרגיל בהיר מספיק?
בנוסף, אם מתחשק לך, את מוזמנת לקרוא פוסט קצר שכתבתי פעם ושעוסק בהלקאה עצמית. הוא נקרא post]לבלוע כל יום מנה קטנה של רעל. 19[/po].html אולי הוא יבהיר עוד קצת את הנקודה הזאת.
.
. כוס תה,
אני מסכימה בתיאוריה, ובזמן שאני קוראת אני גם באמת מרגישה לא אשמה כל כך, אבל מתקשה להחזיק את החוויה הזו...
זאת התחלה מצויינת, כי את כבר יודעת איך זה מרגיש לא להרגיש אשמה כל כך. השאיפה היא שהחוויה הזאת תתרחב, ושכמו שאמרת, תוכלי להחזיק אותה. היא תתבסס בתוכך כסוג של הרגל חדש.
עכשיו, בעניין ההתרחבות וההתבססות, (אם את רוצה לבדוק את זה עוד טיפה. לא חייבים כרגע) –
מה נחוץ לך כדי לכבד את מה שקורה לך באותם רגעים, ואת מה שאת מרגישה? מה נחוץ לך כדי להסכים לכבד את זה?
_רוצה בהחלט.
יש שם בהחלט פחד. אני חושבת שחלק מזה לפחות זה פחד לטעות או לא להצליח. ויש גם חוסר נעימות מול אחרים, במשימות שדרושות משהו גם מהם._
אני מבינה את החוויה שאת מתארת והדוגמא ממחישה את זה היטב.
אם כך, כדי ליצור שינוי, נדרש –
1-להעז לטעות, להעז לא להצליח. להצליח להכיל את החוויה הזאת של "טעיתי, פישלתי ולא הצלחתי." לא להיבהל ולא להסתייג ממנה כל כך.
2-להעז "להפריע" לאחרים. להעז לתפוס מקום ונפח בתוך העולם שלך. להרגיש נוח כאשר האחרים מתאמצים עבורך או נותנים לך משהו, או עושים משהו שהוא רק בשבילך ובכלל לא בשבילם.
אני אשמח שתגידי אם שני אלה מנוסחים בצורה נכונה עבורך, או שצריך לדייק שם משהו,
ואז נמשיך.
הי עירית,
מנוסחים ממש ממש בדיוק. רק מלקרוא דברים כמו "פישלתי" או עושים משהו שהוא רק בשבילך ובכלל לא בשבילם. נהיה לי רע (-:
מוזר. חשבתי שאני כבר אחרת - יותר מקבלת את עצמי, לא נכנסת ללופים של אשמה עצמית, בעלת חמלה לעצמי וכו'. וברמה מסוימת באמת השתניתי בשנים האחרונות אבל פתאום אני מגלה עוד שכבה עמוקה יותר או נחבאת יותר של אשמה.
תודה @}
[אני עוד חושבת מה נחוץ לי בעניין ההתרחבות וההתבססות . אין לי עדיין תשובה]
מוזר. חשבתי שאני כבר אחרת - יותר מקבלת את עצמי, לא נכנסת ללופים של אשמה עצמית, בעלת חמלה לעצמי וכו'. וברמה מסוימת באמת השתניתי בשנים האחרונות אבל פתאום אני מגלה עוד שכבה עמוקה יותר או נחבאת יותר של אשמה.
הו... אני מה-זה מכירה את התחושה הזאת, ואת ההפתעה של "מה עושה פה עוד שכבה של הדבר הזה!?"
אני חושבת שמה שחשוב זה להבין שאת יכולה להיות מרוצה ושמחה במי שאת היום גם אם עוד לא הכל נעים וחופשי בתוכך. זאת הבנה שמייצרת הקלה גדולה בתוך התהליך. כי הרי הוא תמיד ממשיך, זה לא שהעבודה הפנימית תיגמר בעוד שבוע שבועיים... .
מסכימה להיות מרוצה מהאישה שאת היום? מהקבלה העצמית והחמלה העצמית שהצלחת לבסס עד היום?
מנוסחים ממש ממש בדיוק. רק מלקרוא דברים כמו "פישלתי" או עושים משהו שהוא רק בשבילך ובכלל לא בשבילם. נהיה לי רע.
זה אומר שהגענו למקום הנכון
אמרת ש"נהיה לך רע רק מ...". האם את יכולה למקד את התחושה השלילית שעולה שם ולנסות לבדוק:
מה מפחיד ב-לטעות ובלפשל?
מה מפחיד ב-להיות במרכז כאשר אחרים מתאמצים ועושים משהו שהוא רק בשבילך ולא בשבילם?
_את לא מצליחה לשלוט במחשבות הטורדניות אבל את כן יכולה ליצור לעצמך בהירות לגבי מה שקורה לך. לגבי המנגנון והתפקיד שלו עבורך. אי של שליטה בתוך אי-השליטה. כמו אי של שפיות ובהירות. לחדד לעצמך את ההבנה על מה שקורה לך באותו הרגע.
זה לא יעלים את המחשבות אבל זה יכול ליצור עבורך שביל גישה לנוכחות.
מה דעתך?_
אני יודעת שזה מנגנון הגנה.
המודעות במקרה הזה, לא מקדמת פיתרון של הבעיה.
מה שכתבתי בהתחלה הוא שאני רוצה להישאר מחוברת לעצמי למרות המנגנון ההגנה הזה.
אני רוצה ללמוד לשים את המחשבות האלה בצד, או להשקיט אותם כדי לעבור לעשיה נכונה שתקדם פיתרון מדויק. אני רוצה להיות בנוכחות.
כשאני עסוקה במחשבות טורדניות אני עסוקה במחשבות ולא בפיתרון, ואני לא נמצאת בנוכחות בהווה, אני נמצאת בעבר או בעתיד.
_מה שכתבתי בהתחלה הוא שאני רוצה להישאר מחוברת לעצמי למרות המנגנון ההגנה הזה.
אני רוצה ללמוד לשים את המחשבות האלה בצד, או להשקיט אותם כדי לעבור לעשיה נכונה שתקדם פיתרון מדויק. אני רוצה להיות בנוכחות.
כשאני עסוקה במחשבות טורדניות אני עסוקה במחשבות ולא בפיתרון, ואני לא נמצאת בנוכחות בהווה, אני נמצאת בעבר או בעתיד._
האם נראה שיהיה לך נכון לנסות ללמוד להישאר נוכחת באמצעות התמקדות בגוף? או בחוויה הגופנית שלך בהווה?
להישען על זה ולאחוז בזה כמו עוגן כדי לא להיסחף עם המחשבות. האם נראה לך שזה יכול להיות כיוון עבודה ותרגול מתאים עבורך?
ההפתעה של "מה עושה פה עוד שכבה של הדבר הזה!?"
(-: זה בדיוק ככה!
טוב לדעת שאני בחברה טובה כל כך
מסכימה להיות מרוצה מהאישה שאת היום? מהקבלה העצמית והחמלה העצמית שהצלחת לבסס עד היום?
נשארתי עם השאלה הזו בראש כבר כמה ימים... וזה לפעמים ככה לפעמים אחרת. אבל באמת כשאני כן מסכימה להיות מרוצה מעצמי גם עכשיו זו הקלה גדולה וזה מכניס משהו קליל ואופטימי לתהליך.
וכאן זה מתקשר בעצם לשני העניינים שהגדרת, כי הזמנים שבהם קשה לי יותר להיות מרוצה מעצמי הם כשאני נזכרת שאיך שאני גרם לי לפשל במשהו או שזה מכביד באופן לא הוגן על אחרים.
-מה מפחיד ב-לטעות ובלפשל?
אני לא יודעת. אני פשוט מתכווצת כולי כשאני חושבת על פשלה ואפילו יותר נורא כשאני חושבת שמישהו אחר יידע מזה. אני משתדלת להזכיר לעצמי את מה שאני יודעת בראש, שאחרים לא רואים את הדברים כמוני ושככל הנראה אף אחד אחר לא ישפוט אותי באותה החומרה שאני שופטת את עצמי.
אני חושבת שברמה הרציונלית באמת זה לא מפחיד כל כך, אבל ברמה הריגשית זה מאיים עליי מאוד.
והנה כאן יש ממש דוגמה בזמן אמת, כי היה לי מאוד קשה לכתוב את התשובה הזו, שהיא לא מספיק טובה בעיני (מה זה "אני לא יודעת"?! מה עירית אמורה לעשות עם תשובה כזו?), ואני מתפדחת בעודי כותבת.
-מה מפחיד ב-להיות במרכז כאשר אחרים מתאמצים ועושים משהו שהוא רק בשבילך ולא בשבילם?
חלק מזה הוא שאני מרגישה אשמה על המאמץ והטירחה שנגרמים לאחרים בגללי. כאילו אני אמורה להיות מסוגלת להסתדר בעצמי ולא לבקש מאחרים עזרה.
חלק מזה הוא שאני מרגישה אחר כך "חייבת".
בגדול כשאני בצד הנותן, אני מרגישה יותר מוגנת מטענות ומביקורת... וכשאני בצד המקבל מרגישה פגיעה יותר.
וגם, כשהכל סביבי ובשבילי אז אם בסוף תהיה פשלה, היא לגמרי "עליי" וכאמור אני שונאת לפשל...
אויש, אני כותבת וזה נשמע לי מתוסבך ודפוק.
_האם נראה שיהיה לך נכון לנסות ללמוד להישאר נוכחת באמצעות התמקדות בגוף? או בחוויה הגופנית שלך בהווה?
להישען על זה ולאחוז בזה כמו עוגן כדי לא להיסחף עם המחשבות. האם נראה לך שזה יכול להיות כיוון עבודה ותרגול מתאים עבורך?_
כן.
יש דרך כזו?
_מסכימה להיות מרוצה מהאישה שאת היום? מהקבלה העצמית והחמלה העצמית שהצלחת לבסס עד היום?
נשארתי עם השאלה הזו בראש כבר כמה ימים... וזה לפעמים ככה לפעמים אחרת. אבל באמת כשאני כן מסכימה להיות מרוצה מעצמי גם עכשיו זו הקלה גדולה וזה מכניס משהו קליל ואופטימי לתהליך.
וכאן זה מתקשר בעצם לשני העניינים שהגדרת, כי הזמנים שבהם קשה לי יותר להיות מרוצה מעצמי הם כשאני נזכרת שאיך שאני גרם לי לפשל במשהו או שזה מכביד באופן לא הוגן על אחרים._
קודם כל, יופי שלפעמים-כן . זה ממש לא מובן מאליו.
מה שאת מתארת על הפעמים בהן את לא מרוצה מעלה את האפשרות לעבוד על להיות מרוצה מעצמך על יתרונותייך ועל חסרונותייך. כלומר, לטפח יחסי ידידות עם נקודות התורפה שלך ועם עצמך באופן כולל ורחב יותר. להבין, ברמה עמוקה, שהן, נקודות התורפה שלך לא באמת מורידות לך נקודות. בדיוק כמו שכאשר תלמדי בהמשך הדרך להרגיש נוח כאשר מישהו מתאמץ עבורך, זה לא יוסיף לך נקודות, זה רק יאפשר לך חווית חיים שמחה וחופשיה יותר. למה? כי את כבר נהדרת ותמיד תהיי נהדרת כפי שאת.
מעבר להרחבת תחושת ההקלה שאת מתארת, יחסי הידידות הללו עם הדפוסים שלך ועם עצמך באופן כללי - יקלו מאוד על יצירת השינוי מול אותם דפוסים.
אגב, המחשבה שבגלל הדברים האלה והאלה את לא מרוצה מעצמך היא מטעה. אני חושבת שאם קיימת בתוכנו הנטייה להיות לא-מרוצים מעצמנו, היא תמיד תחפש סיבות להתלבש עליהן. וכשהסיבות נעלמות (נניח "משתפרים" במשהו), אז די מהר הנטייה הזאת תמצא הסברים חדשים ללמה אנחנו עדיין לא יכולים לנוח וכן להיות מרוצים מעצמנו. הרי אף פעם לא נהיה מושלמים.
ובגלל שאף פעם לא נהיה מושלמים, ואף פעם לא נשחרר את כל הדפוסים (אנחנו יצורים דפוסיים ), חשוב בעיני לעבוד גם על שלום כולל עם עצמנו - על שביעות רצון עצמית בסיסית - ולא רק על שדרוג נקודתי כזה או אחר.
וכרגיל, תבדקי אם את מתחברת לזה או לא...
_מה מפחיד ב-לטעות ובלפשל?
אני לא יודעת. אני פשוט מתכווצת כולי כשאני חושבת על פשלה ואפילו יותר נורא כשאני חושבת שמישהו אחר יידע מזה. אני משתדלת להזכיר לעצמי את מה שאני יודעת בראש, שאחרים לא רואים את הדברים כמוני ושככל הנראה אף אחד אחר לא ישפוט אותי באותה החומרה שאני שופטת את עצמי.
אני חושבת שברמה הרציונלית באמת זה לא מפחיד כל כך, אבל ברמה הריגשית זה מאיים עליי מאוד.
והנה כאן יש ממש דוגמה בזמן אמת, כי היה לי מאוד קשה לכתוב את התשובה הזו, שהיא לא מספיק טובה בעיני (מה זה "אני לא יודעת"?! מה עירית אמורה לעשות עם תשובה כזו?), ואני מתפדחת בעודי כותבת._
מבינה . אז קודם כל תשובה של 'לא יודעת' היא גם תשובה טובה מבחינתי, ואם היא עולה, נוכל אפילו לעבוד עם זה או פשוט נחפש פתח גישה אחר. שתדעי להמשך...
נראה לי שהפחד לטעות ובעיקר זהירות-היתר לא לטעות משמשים לך כמנגנון הגנה: אם אף פעם לא תטעי, אף אחד לא יוכל לבוא ולגנות אותך ולטעון שאת לא-בסדר. כאשר מביטים על דפוס ועל פחד כמשהו שהנפש שלך אימצה כדי לשרוד מול העולם, משהו שסביר להניח שטוב שהיא אימצה כי הוא איפשר לך להתנהל ולתפקד בשלבים מסויימים - קל יותר לגלות הבנה ולהביט על עצמך בחמלה. את יכולה לרגע להביט על זה כך?
ואז, כדי למתן את הפחד הזה, מה שעולה פה כאתגר שאפשר לכוון אליו זה להפריד בין תפיסת הערך שלך לבין הביצועים שלך: גם הטעויות שלך וגם ההצלחות שלך. זה די דומה למה שתיארתי בפיסקה הקודמת - לבסס הבנה עמוקה שהטעויות שלך לא מורידות לך נקודות, לא מגדירות אותך, לא מעידות על הערך שלך. ולא מסמנות אותך כ"לא בסדר". בדיוק כמו שההצלחות שלך לא הופכות אותך לאדם עם ערך גבוה יותר. את כבר נהדרת. וכמובן לבסס את ההבנה הזאת ברובד הרגשי, "לשכנע" גם אותו, כי כמו שאמרת, הרובד הרציונלי שלך כבר משוכנע בזה. כאשר יוצרים הפרדה כזאת יש יותר חופש. חופש להיות את, לטעות, להתנסות, וזה משחרר אותך מזהירות יתר ומללכת על ביצים בהתנהלות שלך מול אנשים ומול העולם.
אתגר נוסף שאפשר לכוון אליו זה לבסס את ההבנה שאת אף פעם לא לא-בסדר ואף פעם, ולא משנה מה, לא ראויה לגינוי. לא על ידי עצמך ולא על ידי אף אדם בעולם. לא משנה מה עשית, לא מגיע לך עונש. לא מגיע לך "לחטוף". אף פעם.
_מה מפחיד ב-להיות במרכז כאשר אחרים מתאמצים ועושים משהו שהוא רק בשבילך ולא בשבילם?
חלק מזה הוא שאני מרגישה אשמה על המאמץ והטירחה שנגרמים לאחרים בגללי. כאילו אני אמורה להיות מסוגלת להסתדר בעצמי ולא לבקש מאחרים עזרה.
חלק מזה הוא שאני מרגישה אחר כך "חייבת".
בגדול כשאני בצד הנותן, אני מרגישה יותר מוגנת מטענות ומביקורת... וכשאני בצד המקבל מרגישה פגיעה יותר.
וגם, כשהכל סביבי ובשבילי אז אם בסוף תהיה פשלה, היא לגמרי "עליי" וכאמור אני שונאת לפשל...
אויש, אני כותבת וזה נשמע לי מתוסבך ודפוק._
כן... מבינה
זה מוסיף עוד שני דברים שאת יכולה לכוון אליהם, ותיכף תראי איך זה מתחבר בול לסעיפים הקודמים (כלומר אל תיבהלי, זה לא שיש לך פה המוני אתגרים. הכל בסופו של דבר מתנקז לעניין מהותי אחד):
1-
להעז לקבל עזרה. להסכים להבין שכבני אדם אנחנו יצורים שחיים בקהילות ולא אמורים להסתדר לבד. ולהבין שאם את נעזרת זה לא מוריד מערכך. כאמור – זה לא מוריד לך נקודות .
2-
להסכים להיות פגיעה. להסכים להיות חשופה לביקורת. להיות חופשיה לעשות כל דבר שנכון לך, גם דברים שאולי יעוררו תגובות. ומה שיקל עליך להתנהל מול ביקורת ולא להיטלטל כתוצאה ממנה (וזה מתקשר לשתי פיסקאות קודם) זו ההבנה שאת אף פעם לא לא-בסדר, וגם אם טעית או אם עוררת את כעסו של אדם אחר זה לא מוריד מערך, ולא מצדיק גינוי או התייחסות מקטינה ומחלישה.
מקווה שזה לא בלבל והציף.
אם משהו לא ברור בבקשה תשאלי ואני אשמח להבהיר.
וכמובן תבדקי מה מכל זה מרגיש לך נכון לך.
.
_האם נראה שיהיה לך נכון לנסות ללמוד להישאר נוכחת באמצעות התמקדות בגוף? או בחוויה הגופנית שלך בהווה?
להישען על זה ולאחוז בזה כמו עוגן כדי לא להיסחף עם המחשבות. האם נראה לך שזה יכול להיות כיוון עבודה ותרגול מתאים עבורך?
כן.
יש דרך כזו?_
כן... יש הרבה טכניקות שעובדות דרך הגוף. אני לא מתמחה בהן אבל מדי פעם שוזרת בעבודה שלי תרגול שמשלב עבודה עם הגוף.
כאשר את רואה שאת נסחפת למחשבות את יכולה לנסות להתמקד במשך דקה או יותר (כמה שאת מצליחה מבלי שזה יעיק עליך) באחד הדברים הבאים:
בנשימות שלך.
במרכז הלב.
באזור של הסרעפת (נקרא מקלעת השמש).
את יכולה להניח יד על הלב ולהתמקד בלב או במקלעת השמש או בנשימות שלך.
את יכולה לדמיין שלאורך הגוף שלך עובר ציר, שמשמש כעוגן מרכזי עליו כל הישות שלך נשענת, ולנסות להרגיש את המרכז הזה.
או בעצם להתמקד בכל מקום אחר בגוף שנעים לך להתמקד בו, באמצעות: או 1. הנחת יד על האזור. או 2. רק לחוש את האזור באמצעות התמקדות בו. ו/או 3. לנשום ולדמיין שהנשימות מכוונות לאותו אזור.
מקווה ששלומך טוב, מזמן לא הייתי פה - ובאתר בכלל. אני חושבת שהנושא הזה לא חדש לי (אולי גם לך, לא זוכרת אם דיברנו עליו), והייתי שמחה לשמוע את עצתך עליו - אם תסכימי.
הנושא הוא התחושה שלי כלפי אמא שלי. יש בי כעס ומרמור עליה - על הבחירות שקיבלה בחייה, על היחס שלה אלי ולסביבה שלה (אני מרגישה שהיא מתרכזת בעיקר בעצמה ובמחלות שלה, ולמעט אלו - לא מצליחה לראות אחרים "ממטר"), על חוסר האונים, התלותיות, הדכאוניות, ובעיקר - על ההרגל להטיל עלי את האחריות, ועל חוסר העזרה המשווע שקיבלתי כשכל כך הייתי צריכה אותו. המחשבה האחרונה במיוחד יוצרת איזו תחושת תסכול של חוסר ביטוי, כי מבחינת אמא שלי - אני לא בסדר. אני לא הבהרתי שאני צריכה עזרה, אני לא ביקשתי, אני לא התעקשתי - היא פשוט לא הבינה ולא ידעה. ואני מרגישה שזו גישה עם כל כך הרבה צביעות, שפשוט הרבה יותר נוח לה לחשוב ככה (וגם לשכנע את עצמה שהיא צודקת) מאשר להסתכל על העניין בכנות ולהגיד שהיא טעתה.
העיקר כאן הוא שאני לא מצליחה לשחרר את הכעס והתסכול כלפיה. היא אישה מבוגרת וחולה, ולא הייתי רוצה להמשיך לסחוב את המשא הזה עליי, גם בגללה וגם בגללי. אבל העובדה היא שאני מתעקשת להצמד אליו. אני שואלת את עצמי (מתוך זיכרון של השאלות המנחות שלך) - מה זה נותן לי? איזו מטרה זה משרת? ויש לי תחושה שאני כאילו "שומרת את העלבון בכיס", כאילו זה נכס שאני לא מוכנה לוותר על הערך שלו - העליבו אותי, פגעו בי, ואני לא מוכנה לשחרר את זה "סתם כך". יש פה איזה עניין של רווחיות והשוואתיות. אם לא היו לי את הזכרונות והתחושות האלו כלפיה - הייתי מרגישה תחושת חובה (תיאורטית למדי) לעזור לה בכל מה שהיא תצטרך בעתיד, כי היא אמא שלי, וטרחה כל החיים בשבילי. אבל תחושות הכעס האלו נותנות לי מין לגיטימציה, שאולי, כאשר היא (חלילה, הסיטואציות שעולות לי בראש הן שליליות) תצטרך אותי, תהיה לי לגיטימציה שלא להפר את הנוחות שלי, לא להשקיע את המאמץ הנדרש כדי להפר את השגרה שלי, כדי לעזור לה - כי היא הרי לא עשתה את זה בשבילי. ההתחשבנות הזו מעלה בי תחושה מוזרה, והייתי רוצה לשחרר את הכעס והתסכול הללו, ולהיות מסוגלת לפחות לנסות לבדוק את מערכת היחסים בינינו.
אשמח לעצתך.
כי מבחינת אמא שלי - אני לא בסדר. אני לא הבהרתי שאני צריכה עזרה, אני לא ביקשתי, אני לא התעקשתי - היא פשוט לא הבינה ולא ידעה.
ממש היום רשמתי ב{{}}המדריך לכועס המתחיל שבדיוק דברים כאלו הם הדברים שהכי מכעיסים אותי. קבלי הזדהות וחיבוק:
אולי התובנה שלי תעזור לך. שם, צילי אמרה מה הכי מכעיס אותה, ושאלה אחרות מה מכעיס אותן. ואני חשבתי - מה שהכי מכעיס מישהי מעיד עליה. לצילי חשוב יחס מתחשב כלפי אחרים, לכן זה מה שהכי מכעיס אותה. אני מאוד מעריכה כנות, ומעדיפה עוינות גלוי על פני סמויה, ואלימות גלויה על פני סמויה. ככה קל יותר להתנגד לה. וזה מעיד עליי - אני בוחרת בכנות גם כשיש לזה מחירים ברוב המקרים, וכועסת על המחירים שאחרים מטילים עליי, בחוסר הכנות הזו, מחירים כפולים. גם את הרגש השלילי, וגם את האחריות לשמור על שלוות הנפש שלהם באמצעות שקר עצמי. עוד לא סיימתי לפענח את זה, אבל בברור יש פה קצה חוט.
אולי עירית רבת-התבונה תדע לשאול את השאלות הנכונות גם דרך האינטרנט. זו יכולת יחודית ורבת ערך עד מאוד. אני בינתיים אציע לך את עצתי הצנועה - תני לעצמך רשות לא לעזור לאמא שלך. בלי שום סיבה. נראה שעכשיו את מרגישה חייבת, והחובה הזו הורגת את האפשרת לבחור. גם לבחור לעזור לה, אם תרצי. כי זה לא בחירה אם את חייבת. וגם את האפשרות לבחור לא לעזור לה.
מותר לך. את לא חייבת לעזור לה. אפילו לא תיאורטית. זו בחירה שלך.
אני מאוד מסכימה איתך שמה שמכעיס אותנו מעיד עלינו (רק שטרם גיליתי מה זה מעיד עלי..). זה הרי הכפתור שנלחץ אצלי, אצלנו - ואצל כל אחד הכפתור הוא אחר.
תודה על החיבוק, נעים לי לקבל אותו ממך
אני לא רוצה לתת לעצמי את הרשות לא לעזור לאמא שלי, כי אני לא רוצה להיות האדם הזה, שלא עזר לאמא שלו. באופן עקרוני, אני מניחה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו רשות לעשות או לא לעשות הרבה דברים - למעט אלו שהופכים אותנו לאנשים שאנחנו לא רוצים להיות.
התסכול שלי עליה הוא לא רק מהסיטואציה הספציפית הזו, אלא באופן כללי, על הקושי לנהל איתה תקשורת, בגלל הקושי להודות בטעות. היא יכולה להגיד שהיא לא זוכרת על מה אני מדברת (וקשה להתווכח עם הטיעון הזה), היא יכולה להגיד שהיא המבוגרת, או החולה, ולכן צריך לבוא לקראתה ולהתחשב בה - אבל בשום סיטואציה אין מצב שבו היא תשקול ותגיד בפשטות - "עושה רושם שטעיתי, אני מתנצלת". ממש בפשטות, בלי דרמה, בלי להפוך את הרגע למשהו מעבר. רק להגיד - כן, טעיתי. להגיד את זה מהמקום שבו ברור שכולנו טועים. אם כבר היא כן מודה בטעות - חייב לבוא סייג, בצורת "אבל...": "אבל בעצם לא אמרת...", "אבל בעצם לא יכולתי..." , איזשהו "אבל", שיעביר קצת מכובד ההתנצלות ממנה והלאה. וזה מיותר. וזה גם מתכתב עם העובדה שטעויות שלי הופכות לדרמה. אני נמנעת משיחות איתה שבהן אני צריכה להזכיר כשלון או טעות, כי מיד יתווסף מימד הדרמה, הניתוח, הפרשנות, הצורך להדגיש שטעיתי, ובפעם הבאה מן הראוי שאשים לב ואשקיע מאמצים רבים יותר בהמנעות מהטעות. אין לי שום בעיה לנהל שיחות כאלו עם אנשים אחרים - עם בן זוגי למשל. הוא יכול לספר לי שעשיתי משהו שלדעתו הוא טעות, ואני אוכל לשקול אם אני מסכימה יאתו או לא, ואם כן, להגיד "אתה צודק, טעות שלי, אשתדל שלא לעשות זאת שוב", או "לא רציתי לפגוע". זה אמנם לא הדבר הכי כייפי בעולם, אבל אין דרמה במשפטים האלו, הם נאמרים בנינוחות למדי.
עם אמא שלי, כאמור, זה לא עובד.
אני לא רוצה לתת לעצמי את הרשות לא לעזור לאמא שלי, כי אני לא רוצה להיות האדם הזה, שלא עזר לאמא שלו.
ואיך זה בדיוק קשור לרשות? אחרי שאת בוחרת לתת רשות, את יכולה לבחור לעזור לה. ואז לא תהיי האדם שחייב לעזור לאמא שלו, אלא האדם שבחר לעזור לאמא שלו.
פחות חשוב לי השיח של הרשות, יותר של הבחירה. לדעתי הרבה "חייב"-ים ו"צריך"-ים מסתירים מאחוריהם בחירה שהתקבלה בצורה חלקית, או שיש חלק בנו שלא מסכים איתה. והפתרון לתחושת המלכוד הוא למחוק את הבחירה כאילו לא הייתה. לשקול הכל מחדש, ולהחליט מחדש. ואז את לא תהיי זו שחייבת וסובלת, אלא זו שבחרה מרצונה החופשי, ותוך מודעות מלאה להשלכות. זה שונה.
כשאני נותנת לעצמי רשות להיות מישהי שאני ממש לא רוצה להיות, אז הבחירה שלי להיות מי שאני רוצה היא חופשית. כשאני לא נותנת זה לא באמת בחירה, ולכן אני לא הופכת למי שאני רוצה להיות מבחירה, אלא מכפייה עצמית. וכפייה לרוב מביאה איתה מרמור, ולפעמים קורבנות, אם אני יכולה להתגבר עלי הולא עושה את זה אבל גם לא באמת בוחרת.
ולנושא השני - הורים
גם אמא שלי מעולם מעולם מעולם לא התנצלה בפניי. ואבא התנצל בפניי פעם אחת ויחידה, אחרי שביקשתי ממנו את זה במפורש ואמרתי לו שהוא אף פעם לא מתנצל. אבל לפעמים הם מתנצלים במעשים. לפחות שלך יכולה להודות בטעות, גם אם בתוספת "אבל".
מטען רגשי עודף של ההורים זה דבר שלרוב נספג בצורה לא מודעת, אבל הבנה של זה עוזרת. למשל, אמא שלי ממש קופצת כשמישהו מתקשר, ורצה לענות לטלפון. באיזשהי נקודה הבנתי את זה והפסקתי לקפוץ לענות לטלפון. ואני עדיין זוכרת את השבוע בו הפלתי בלי כוונה משהו בצבא ואנשים הגיבו לזה בצורה פרקטית, לעומת הצרחות של אמא שלי שכשכמעט הפלתי משהו, ההאשמות, כאילו רציתי להפיל את זה בכוונה, וכל המטען הרגשי העודף הזה, לחפץ שעולה פחות מעשרה שקלים . זה המטען הרגשי שלה... ואיכשהו, מאז שפתרתי את היחס לזה אצלי אני לא זוכרת שאמא שלי צעקה עליי ככה. או שזה קרה ושכחתי? כי זה עבר לידי, כי זה לא נגע בי.
אמא שלך לא יכולה להתייחס בצורה עניינית לכשלון. מבחינתה זה נורא ואיום. כזו היא. זה סוג התקשורת שהיא מסוגלת אליו. כמה מהתסכלות שלך נובע מכך שאת מנסה להתווכח עם המציאות, במקום לקבל אותה כעובדה?
למען הסר ספק, זה לא שאני לא מתווכחת עם המציאות... אבל לפעמים אני מפסיקה. לפעמים אני מקבלת אדם אחר כמו שהוא. מקסימום מציעה לאמא שלי שהיא לא חייבת לרוץ לטלפון, ומקבלת בתגובה נימוק פרנואידי ללמה היא חייבת לרוץ לטלפון ממש עכשיו. וזה כבר לא נוגע בי רגשית.
זה חלק ממה שאני מתכוונת אליו בדף על המקריך לכועסת המתחילה. לתת לדברים לעבור לידי. יש דברים שלא עובדים ככה. יש סוגי וויכוחים שהתוקפנות שבהם מורגשת לי גם כשהיא לא קשורה אליי. לפעמים אני שומעת את השכנה צועקת על הילדים שלה ומשהו בי מתכווץ, למרות שהרגש השלילי בכלל לא קשור אליי, אני פשוט יושבת בשירותים, והאקוסטיקה שם והחלון ממוקמים ככה ששומעים משם מה שקורה בספספלי הבטון בחוץ.
אבל כשזה עובד, זה ממש שווה את זה. ואני כרגע לא באמת יודעת אם התוקפנות הזו שאני מרגישה ממש, כמו עשן סיגריות, גם כשהיא לא מופנית כלפיי - היא כזו בגלל תכונה אובייקטיבית, כמו הנזק של עשן הסיגריות - או כי אני עוד לא למדתי איך לא להפגע מזה.
אני חושבת שהמהלך שאת עושה כאן הוא חשוב ומבורך עבור החופש שלך והשמחה שלך.
שתי נקודות שעולות לי:
1-
ממה שאת מתארת, נראה לי שאת מחזיקה את הכעס ואת ההתחשבנות כמנגנון הגנה וכאמצעי להציב גבול מראש, וליתר ביטחון. את רוצה להיות בעלת-הבית של הבחירה שלך האם לעזור לה או לא בעתיד כאשר היא תצטרך. את לא רוצה להיות חייבת. חובה היא סוג של כלא. וכרגע החוויה שלך היא שאין לך חופש לבחור, אלא שאת חייבת להירתם ולעזור. כלא. אבל... אם את כועסת ומתחשבנת – יש לך כביכול מוצא מהכלא, יש לך כביכול לגיטימציה לא לעזור. הכעס וההתחשבנות הם כרטיס היציאה שלך מהכלא.
ולכן, אם השאיפה שלך היא להיות חופשיה מהכעס, זה אומר שאת צריכה למצוא דרך חלופית להציב גבול: למצוא את כרטיס היציאה החלופי מתחושת הכלא.
אם את מתחברת לתיאור הזה, אז כיוון עבודה מועיל יהיה להתחיל לברר מה יאפשר לך להציב גבול ולהיות בעלת הבית של הבחירות שלך – גם בלעדי הכעס וההתחשבנות? לא לוותר על הצבת גבול ועל החופש שלך לבחור, אלא למצוא דרך אחרת לעשות זאת שלא כוללת בתוכה כעס.
2-
נקודה שנייה היא להביט על הדינאמיקה ביניכן כעל משחק תפקידים לא מדובר. אני משערת פה משהו, ואת כמובן תבדקי אם זה תופס לגביכן . ובכן, אמא שלך בחרה לא במודע ולא מכוונה רעה (אלא כפי הנראה כמנגנון הגנה), להתמקם מול החיים, ומול האנשים הכי יקרים לה, בעמדת הקורבן. זוהי עמדה שיש לה לא מעט רווחים פסיכולוגיים אבל המחיר שלה כבד מאוד ומותיר את האדם בחוויה של חולשה, קטנוּת וחוסר אונים עצום. אחד הדברים שעושה מי שמתמקם בעמדה הזאת (לא מכוונה רעה) זה לחפש אשמים. לחפש את ה"תוקפן" שאחראי לעוול שנגרם לקורבן. לחפש מי לא בסדר.
ואת, כפי הנראה, נקראת או "הוזמנת" לתפקיד של ה"לא בסדר". מי שמוצא את עצמו מול הזמנה שכזו, במיוחד אם הוא ילד, לומד לשתף פעולה עם התפקיד ומתרגל להרגיש בהרבה סיטואציות מול העולם כ"לא בסדר". חלק גדול מאותם ילדים מתקוממים מול הקביעה הזאת ומנסים להראות למה הם דווקא כן-בסדר. הבעיה היא שהדרך האוטומטית (של רובם / של רובנו ) לעשות זאת ולהוכיח את חפותם היא להראות שהם כן בסדר כי הקורבן שעומד מולם הוא האשם בסיפור והוא זה שלא בסדר. וזאת מלכודת. זאת מלכודת כי מתחילה פה תחרות סמויה ולא מודעת על מי יותר בסדר ויותר מסכן. מלכודת שבה שני הצדדים עלולים להתחפר בעמדת הקורבן ונמצאים בתחרות עליה.
ואם זה אכן כך אצלכן, אז השאיפה שלך להיות חופשיה מהכעס דורשת ממך בעצם לוותר על עמדת הקורבן שלך מול הקוֹרבנוּת של אמא שלך.
מבינה את הכוונה שלי כאן? מתחברת?
כרגיל – תבדקי מה מדבר אליך ומה לא, ואם משהו לא ברור עד הסוף תשאלי. אני פה.
הי הולכת כייף לפגוש אותך שוב.
רוצה להציע מחשבה ולהשאיר אותה כאן:
משך המון שנים מגיל צעיר היה בי פחד מה יקרה אם אצטרך לטפל באדם קרוב. ושלא אוכל לעמוד במה שנראה לי שאצפה מעצמי.
אני מניחה שזה ישב גם על פחדים משפחתיים בין דוריים מזקנה ומחולי, ממצב של איבוד שליטה על החיים ועל תיפקוד בסיסי שהיו שם באוויר באחד הענפים של המשפחה שלי.
התרחקות רגשית רבה ממשפחת המוצא שלי והרבה התבוננות שקטה באיך זה עובד אצל אחרים לימדו אותי משהו שהיה חדש לי לחלוטין: שטיפול באדם קרוב זה לא מציאות אחת. זה אוסף של מציאויות שונות.
שיש הבדל עצום בין טיפול באדם אהוב שהמערכת איתו לפני המחלה היתה בגדול אוהבת ונאהבת (ותמיד יש שריטות, והן צפות חזק במצבי מחלה ואובדן) ובין טיפול באדם שהמערכת איתו היתה טעונה מאוד קודם לכן.
זה פשוט לא אותו דבר. לא אותה התמודדות לא אותה משימת חיים. לא אותו כובד של משא על הכתפיים.
זה כמו שתיתני לשני אנשים משאות במשקל שונה מאוד ותצפי מהם לרוץ באותו קצב. (כשזה מאוד לא מוצלח בעיני לצפות משני אנשים שונים לרוץ באותו קצב גם כשאין הבדל במשאות).
במצב אחד יש התגייסות אוטומטית של כוחות אהבה וחמלה ורצון להיטיב ורצון בקרבה ובקשר, שמקלים על המאמץ הרב, ובמצב השני יש התגייסות אוטומטית של דברים אחרים.
עוד דבר שלמדתי מהתבוננות באחרים הוא שיש הבדל ענק במידת המאמץ והסבל בין התגייסות לטיפול באדם חולה מעמדה פנימית שכל הזמן יש בתוכה מודל של מה ש"אמור" לקרות, מה ש"אמורים" לעשות, ובין עמדה פנימית שמשוחררת באופן שלא תמיד ברור לי עד הסוף מהסיפור הזה ועושה את מה שמתאים לה לעשות, ומשחררת את השאר. ואם אין אחרים להתחלק איתם והצרכים של החולה הם אקוטיים, אז לפחות פנימית משחררת משהו, או מחפשת אחרים בתשלום, או לוקחת אחריות על מה שעושה באהבה ואת השאר עושה מינימליסטי ככל שניתן, כל מיני כאלה.
זה היה משמעותי לי כי הרגשתי שזה מאפשר לי התגייסות ונתינה במצבי מחלה מתוך גבולות צרים מאוד (וברורים מאוד) של העצמי, בלי צורך להזדקק לחשבונות עבר אלא חשבונות הווה: כמה אנרגיה זה זולל ממני עכשיו; כמה אני מוכנה לתת, כמה יש לי בכלל בבנק המשאבים הפנימיים לתת. מי עוד בתמונה.
ולי זה הרגיש מאוד אחרת.
_זה היה משמעותי לי כי הרגשתי שזה מאפשר לי התגייסות ונתינה במצבי מחלה מתוך גבולות צרים מאוד (וברורים מאוד) של העצמי, בלי צורך להזדקק לחשבונות עבר אלא חשבונות הווה: כמה אנרגיה זה זולל ממני עכשיו; כמה אני מוכנה לתת, כמה יש לי בכלל בבנק המשאבים הפנימיים לתת. מי עוד בתמונה.
ולי זה הרגיש מאוד אחרת._
איזה כיף לי לקרוא את כולכן, ובכלל, להיות כאן שוב...
אישה - כתבי לי בבקשה עוד על העניין של למחוק ולבחור שוב. משהו מהדהד לי שם, כמו גם מה שעירית כתבה על הכלא, והתסכול, אבל זה עדיין חמקמק מתחת לאצבע שלי כשאני מנסה למסמר את זה. לבחור מחדש - להניח בפני עצמי את העובדות ולספר לי למה אני בוחרת דווקא כך. זה בסדר. אבל עדיין יש שם איזה אלמנט קבוע, שבו אני יודעת מראש איך אבחר, כי ברור לי עדיין שאני לא באמת חושפת את עצמי לבחירה השנייה, היא עדיין לא לגיטימית בעיניי, ואז כל התהליך מתמסמס וחזרנו לנקודת ההתחלה. אולי אני יכולה לתת לעצמי רשות רגעית לבחור אחרת, אולי זמנית, אולי אם אני מתארת לעצמי מצב שבו יש לי "תירוץ" לנהוג אחרת, תירוץ דמיוני - אז יש לי רשות מעצמי, אבל היא כאמור זמנית ואד-הוק.
מטען רגשי עודף של ההורים זה דבר שלרוב נספג בצורה לא מודעת, אבל הבנה של זה עוזרת. למשל, אמא שלי ממש קופצת כשמישהו מתקשר, ורצה לענות לטלפון. באיזשהי נקודה הבנתי את זה והפסקתי לקפוץ לענות לטלפון. ואני עדיין זוכרת את השבוע בו הפלתי בלי כוונה משהו בצבא ואנשים הגיבו לזה בצורה פרקטית, לעומת הצרחות של אמא שלי שכשכמעט הפלתי משהו, ההאשמות, כאילו רציתי להפיל את זה בכוונה, וכל המטען הרגשי העודף הזה, לחפץ שעולה פחות מעשרה שקלים banghead. זה המטען הרגשי שלה... ואיכשהו, מאז שפתרתי את היחס לזה אצלי אני לא זוכרת שאמא שלי צעקה עליי ככה. או שזה קרה ושכחתי? כי זה עבר לידי, כי זה לא נגע בי. אני לגמרי מבינה מה את אומרת, גם לי יש כאלו. דברים שלמדתי להגיד לעצמי, ולה, בלב או בקול רם - אני מבינה שזו דעתך, הבהרת לי אותה וסיפרת לי אותה, והרחבת מאיפה היא באה, ואני מבינה את ההגיון שאת שוטחת בפני (אני ממש ממש מפרטת כאן ששמעתי והבנתי את הנאמר, לשלול לחלוטין שהתעלמתי מאיזה פרט מידע) - ודעתי היא אחרת, או שהמעשה שבו אני בוחרת הוא אחר. ולפעמים גם את החלק הזה אני לא מוסיפה, כי אני לא פתוחה לדיון ואין לי בו צורך - עם אמא שלי. כי הבנתי שאנחנו לא מנהלות דיון, אלא מונולוג דו כיווני במקרה הטוב. וגם זה משהו שלא נעים לי, ואני לא בטוחה שהוא פתוח לשינוי - אני מקשיבה לאמא שלי ברמת ה"מה נשמע, איך את מרגישה, האם את צריכה עזרה". דעתה בשום נושא שבעולם לא מעניינת אותי ולא נחשבת בעיניי. אני לא רואה טעם להתייעץ איתה לגבי מערכות יחסים, כי ראיתי איך היא מנהלת את שלה, ונכשלת בהן וסובלת מהכשלון הזה בלי להיות מודעת כהוא זה לגבי מה סובב אותה. הדעה שלה בעניייני חינוך לא מעניינת אותי, ובעצם - כמו שאמרתי- בשום נושא שבעולם. אדם שדעתו מעניינת אותי מבסס אותה על טיעון שהוא מבוסס בעיניי. או שהוא מסוגל לבנות את הטיעון שלו כך שישמע לי הגיוני, או שהוא מסתמך ומצטט ממקור שנשמע לי הגיוני, או שהוא מתאר את נסיונו בצורה שנשמעת לי משכנעת. אנשים שאיתם אני בדרך כלל פתוחה לדיון הם אנשים שחשופים למקורות המידע שאני משתמשת בהם - אנשים אחרים, חוויות חיצוניות, ספרים, אינטרנט, וכו'. היו ובעיני אמא שלי מנותקת לחלוטין מכל אלו, השיחות שלנו רדודות לחלוטין.
מעבר לכך - יש בי צד מסויים שנוטה לנסות ולהמחיש לה אפשרות לדעה אחרת, אולי כי אני מקווה שהיא באמת תקשיב ותרצה לחשוב על דיעה אחרת, אולי בגלל שאני רוצה את הערכתה על רעיונות או ידיעות שלא נגישות לה. זה נורא מובהק לי. אני כאילו מנסה לגרור אותה לתוך העולם שלי, שהוא מורכב, ויפיפה ומוזר ומעניין ומזמין מחקר ותהיה, מתוך העולם שלה שנראה לי שנראה לי שבלוני להחריד וחסר חיים - ואני יכולה לצפות מראש את הכישלון, בגלל כל כך הרבה סיבות, ועדיין מנסה. אני גולשת כאן מקו המחשבה וכותבת ברצף, אבל הנקודה שרציתי להוסיף כאן היא - רוב הזמן, לא מעניין אותי מה יש לאמא שלי להגיד. מעניין אותי אם היא מרגישה טוב או צריכה את עזרתי בדבר מה כזה או אחר, ותו לא. אני מרגישה כך גם כי מהניסיון שלי, לתחושתי, אין לידע שלה ערך בעיניי, וגם - כי כל ניסיון קודם שלי להכניס את דעותיי לשיחה היו הופכות לויכוח מיותר. המסקנה שביססתי לעצמי היא שאם בכל מקרה לא מעניין אותי מה אמא שלי חושבת, ואין לי צורך (וגם לא יכולת) לספר לה את דעתי כך שתקשיב- עדיף לקצר את השיחות ולהמנע מויכוחים. למרות שהמסקנה נשמעת הגיונית, התוצאה צורמת למדי.
אמא שלך לא יכולה להתייחס בצורה עניינית לכשלון. מבחינתה זה נורא ואיום. כזו היא. זה סוג התקשורת שהיא מסוגלת אליו. כמה מהתסכלות שלך נובע מכך שאת מנסה להתווכח עם המציאות, במקום לקבל אותה כעובדה? חלק. אבל הוא נובע מכך שאני לא יודעת איפה עובר הקו בין מציאות כפי שהיא, לבין מציאות שאני יכולה לשנות. למשל - אם אמא שלי במצב רוח דכאוני (מה שקורה לרוב), ואגיע אליה עם אנרגיות מטורפות, ואספר לה בדיחות, ואצחיק אותה עם תמונות של הנכד שלה, ואשאל אותה ואתן לה להתבטא באריכות על נושאים שבדרך כלל אין לי שום רצון לשמוע עליהם (איפה בדיוק כואב לה היום, ומה שידרו בטלוויזיה, וממה היא נעלבה מרופא כזה או אחר) - מצב הרוח שלה ישתפר, ולי יהיה הרבה יותר נעים להיות בקרבתה. זו דוגמא לכך שאם אשקיע המון משאבים, אני יכולה לשנות את המציאות, ולו מבחינה זמנית. הרי גם התגובה לאמא שלי היא מותנית - אני נכנסת למצב מנטלי מסויים עוד לפני שאני עונה לטלפון - ומשם נגזרת במידה מסויימת, ולו קטנטנה התגובה שלה, והמעגל סובב לו. אז לגבי דברים מסויימים - אני מקבלת את המציאות: היא אישה מבוגרת, חולה, מוגבלת, רואה את עצמה כקורבן, שונה ממני באופן ראיית העולם שלה, במודעות העצמית, בהרבה דברים. אבל לגבי חלק מהדברים, אני לא יודעת אם זו מציאות שצריך להכיר זה, או שרק אם אמצא את המפתח, את צורת החשיבה, את המשהו הזה בעצמי - אוכל לנהל איתה תקשורת טובה יותר.
אגב, הרבה פעמים אני נמנעת מהתהליך הזה (של להראות תמונות, ולהצחיק וכו'), כי יש בי איזו תחושה של פגיעות. למרות שבמידה מסויימת אני רואה אותה איך שהיא - אם אנסה לצאת "מהתחום המוגן" שלי של התנהגות מאוד קורקטית ומרוחקת במידה מסויימת, אני מרגישה פגיעה. אם, למשל, אראה לה תמונה של הבן שלי עושה מעשה קונדס כלשהו, והיא תעיר לי על שיטות החינוך שלי (או כל דבר אחר ששגוי לדעתה והיא תרגיש צורך להעיר עליו, או אפילו "לעשות פרצוף") - משהו בי יתכווץ לנוכח הביקורת הזו, והוא לא היה מתכווץ אם לא הייתי בסיטואציה הזו, שבה אני פתוחה ומוכוונת אליה.צורת התקשורת שלי שהיא "ברירת מחדל" איתה היא כזו שמסתכלת על כל הסיטואציה מהצד, כל הזמן, כשאני כופה על עצמי לשקול כל דבר שאני אומרת או עושה, כדי לא לזנק לתגובות שמופעלות מכפתורים שלוחצים עליהם, ולשנן לעצמי ש"זו היא, וככה היא". אבל בתקשורת כזו אין מקום לבטא את עצמי, רק להיות בכוננות ספיגה, וזה גם מתיש לאורך זמן.
למען הסר ספק, זה לא שאני לא מתווכחת עם המציאות... אבל לפעמים אני מפסיקה. לפעמים אני מקבלת אדם אחר כמו שהוא. מקסימום מציעה לאמא שלי שהיא לא חייבת לרוץ לטלפון, ומקבלת בתגובה נימוק פרנואידי ללמה היא חייבת לרוץ לטלפון ממש עכשיו. וזה כבר לא נוגע בי רגשית. גם אצלי, זה ממש ככה. ולפעמים אני מניחה למשהו לגעת בי רגשית, מתוך איזו מחשבה או תקווה שאוכל לתקן או לשפר אותו. כי הנה, מול העיניים שלי נמצא סיטואציה שבה האדם האחר סובל מצורת המחשבה והמעשים והבחירות שלו, ואני גם רואה בדיוק איך, ואם רק אצליח להסביר את עצמי אולי גם הוא יראה, ואולי ירצה לעשות דברים אחרת. הרי אני כן הייתי רוצה שינסו לעזור לי במצב שבו אני יורה לעצמי ברגל כל פעם מחדש - רק ברגישות הנדרשת (כמו שעושים כאן...) ועדיין, רק לעיתי רחוקות זה עובד.
עירית -
לגבי הדבר הראשון שהעלית, האם תוכלי לפרט שבמילים נוספות ואחרות? לא עולה בי שום דבר כשאני בוחנת את השאלה עם עצמי, למעט ההגיון שאומר שזה בהחלט יכול להיוץ. אולי עם מילים אחרות משהו יהדהד...
לגבי מערכת היחסים - יש קורבן, אבל אני לא ממש מרגישה שיש מקרבן, אלא אם כן הוא עקיף. הדינמיקה רבת השנים היתה שמיצבתי את עצמי בתור האחראית, לכולם, תמיד (אני עדיין מעבירה את הסביבה תהליכי גמילה..). אם מישהו היה פונה אלי בתיאור בעיה, מיד הייתי קופצת מעל הפופיק והופכת עולמות כדי לפתור לו אותה, מתוך הנחה שאם מישהו פנה אלי זה אומר שהוא כבר מיצה את כל המשאבים שלו, וגם - אם אצליח לעזור לו, בפעם הבאה הוא ישתדל יותר להיעזר בעצמו. בפועל - קרה ההפך. כל הסביבה הקרובה שמחה לגלות "פותר בעיות" בקרבה, ועם הזמן, זה הפך יותר ויותר מובן מאליו שאני הכתובת. בשלב מסויים, לפני כמה שנים, כשהבנתי שאני קורסת תחת המשא, שמתי את הגבול. היום, כשישנה שיחה שמתחילה ב"יש לי בעיה", אני לא ישר רצה לתאר אותה, לנתח אותה, ולספר איך אפתור אותה בעצמי, אלא קודם כל מקשיבה, עם הרבה "כן, ולכן...?". אני שואלת מה עשה הפונה אלי, מה הוא צריך, ובהחלט לא קופצת להציע עזרה - ולא תמיד את שלי. אבל רוב ההתנהלות עדיין מקובעת לחלוטין מתוך מחשבה שאני האחראית על פתרון בעיות האחרים. בנוגע לאמא שלי - זה יכול להיות מצב בו היא רוצה לחגוג יום הולדת בחיק הטבע, ולא מכירה את הסביבה, ולכן מציעה ש"אחשוב איך לעשות את זה". זה אולי הבדל קטן ולא משמעותי, אבל מהמקום הרגיש להטלת אחריות על ידי אחרים, אני הייתי רוצה לשמוע ממנה "ולכן אשמח אם תוכלי לספר לי מה אפשרויות שאת מכירה" או "לספר לי מה את חושבת" או אפילו "לעזור לי להחליט" - משהו שמשדר שהיא תרצה לשמוע את דעתי, ותתקדם לבד. אבל לא מפיל את כל משא התהליך עלי. זה יכול להיות התפיסה שהיא מרגישה בודדה ועצובה הרבה פעמים - ולכן הפיתרון יהיה להתקשר אלי ולספר לי כמה רע לה, ולפעמים לבקש שאגיד משהו שיגרום לה להרגיש טוב יותר. מצד אחד, נעים לי לדעת ולחשוב שיש אנשים שאני יכולה לגרום להם להרגיש טוב יותר. לפעמים, אני עושה את זה מבלי שאתבקש. אבל כאן יש משהו שגורם לי להרגיש שהנטל הוא רק עלי. היא תוכל לספר לי בפירוט למה היא לא יוצרת קשרים חדשים, לא מכירה אנשים ולא חושפת את עצמה לעולם שבחוץ - אבל התוצאה לעולם תהיה שהיא הקורבן ואני הפתרון. וזה מעיק עלי, וזה צורם לי שזה מעיק עלי כי זו אמא שלי שרע לה, ואני מנסה להתנער מהנטל הזה. ויכול להיות שאני משאירה את עצמי במצב הזה בצורה כלשהי, כי הרבה פעמים אני חושבת על נטל ההורות וגידול הילדים, וכמה ההורים שלי עשו למעני, וזוחלת לה האשמה על כך שאני לא מסוגלת לעשות יותר בשביל אמא שלי, שהיא זקנה וחולה, והמקסימום שאני מצליחה להביא אותי אליו זה לבלות מספר שעות במחיצתה. אני מניחה שזה תורם לא מעט ללופ...
יש בי תחושה כבר לא מעט זמן שאני רוצה לזוז. אני רוצה לטייל, לשנות, להיחשף לעוד דברים, שאני בדרך כלל לא חשופה אליהם. אני רוצה לראות עוד מקומות, אני רוצה לפגוש עוד אנשים, אני רוצה לעשות דברים שעוד לא עשיתי. צר לי באורח החיים שלי עכשיו. והמחשבה הבאה שעולה היא - אולי ננסה לעשות טיול ארוך בחו"ל? ואז המחשבה שעולה היא - אבל מה עם אמא שלי. וזו תבנית שאומרת דרשני, כי אם לא השיקול של "מה יהיה על אמא שלי", אולי בכל מקרה הרעיון של הטיול היה נפסל. כי אולי זה לא היה מרגיש לי בטוח כלכלית, או כל סיבה אחרת שמשאירה אנשים במקום. אבל המחשבה על אמא שלי מקרקעת אותי באותו רגע, וזה באמת מרגיש כמו כלא. היו כמה פעמים שעלה הנושא של מעבר מגורים למדינה אחרת ביני לבין בעלי - והמחשבה המקרקעת הראשונה (והמוחלטת למדי) - עדיין הייתה אמא שלי. ויכול להיות שכל הרצון הזה לברוח נובע כולו מאותה תחושת כליאה וחובה, והמחשבה על אמא שלי רק ממחישה אותו - כלומר, אם לא הייתי מרגישה כל כך מחוייבת אליה, אולי גם לא הייתי רוצה לברוח כל כך, אבל אין לי את הכלים לבחון את זה כרגע.
לב שומע - אשמח לשמוע עוד, אם תרצי לספר. מצד אחד, כבר עברתי חוויה דומה, והיא היתה מתוך תקשורת קרובה יותר, ולכן באמת היה בה רוב מה שתיארת - למרות שהפחד וחוסר האונים העיבו על הכנות והאמפטיה שיכלו להיות שם בעוצמה גדולה יותר. אבל כאן - זה בדיוק הצד השני של המטבע. והפחד של אמא שלי מובן לי - היא מרגישה נטושה, לא מובנת, קורבן, חולה, היא פוחדת מהבדידות ופוחדת מהמוות, וזה ברור לי, ורחמי נכמרים עליה לחלוטין. היא רוצה, כך אני מניחה, גם את מה שאני הייתי רוצה במקומה - לדעת שיהיה איתה מישהו גם כשתהיה חסרת אונים לגמרי. ניסיתי לתת לה את התחושה הזו בכל בדיקה ובכל ניתוח שבהם הייתי נוכחת לצידה (לבד, לרוב). וזה הומחש לי בצורה מאוד מובהקת, כשבאחת הבדיקות האחרונות שהיתה צריכה לעשות, היא היתה צריכה לשכב על מיטת מכשיר שיקוף, ופחדה מאוד שיכאב לה כי היו לי שרירים תפוסים בצוואר, וכל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לשים את שתי הידיים שלי מתחת לראש שלה ולהבטיח לה שאני שם, והיא יכולה להשכב לאט מאוד, ואני תומכת בה ואני מחזיקה אותה. ראיתי איך הפחד עבר. אבל הכורח להיות שם כל הזמן ולעשות את זה כל הזמן גורם, כמו שעירית ציינה, לתחושת כלא. אני רוצה שיסתדרו גם בלעדיי, אני לא רוצה להיות האחראית הבלעדית. וכאן הדיסוננס - את כל האמפטיה שלי כלפי אמא שלי אני בעצם לא מסוגלת לבטא, ונשארות רק תחושות של מעמסה, כעס, תסכול.
אני חושבת שיש כאן איזה אישיו עם תחושת הכלא, לא רק בהקשר לאמא שלי, אלא בהקשר כללי ונרחב יותר - אני צריכה לחשוב על זה.
תודה לכן.
אישה - כתבי לי בבקשה עוד על העניין של למחוק ולבחור שוב.
אולי אם אני מתארת לעצמי מצב שבו יש לי "תירוץ" לנהוג אחרת, תירוץ דמיוני - אז יש לי רשות מעצמי, אבל היא כאמור זמנית ואד-הוק.
אני חושבת שהנקודה פה היא הכלא. וכטיס ה"צא מהכלא" שלי הוא הבחירה. והדברים שהם שלי.
ב"דברים שהם שלי" אני מתכוונת לדברים שלא בחרתי בהם, אבל חלק ממה שאני. למשל, איזה סגנון לבוש אני אוהבת. אני יכולה לפעול כדי להרחיב את העדפות שלי, אבל אני לא מרגישה שסגנון הלבוש שלי נכפה עלי. אני בוחרת ללבוש מה שאני בוחרת, בהתחשב בכל מיני דברים, שאחד מהם הוא מה שיפה בעיניי.
אותו דבר עם מוסר. אני בוחרת את הבחירות המוסריות שלי בהתחשב בכל מיני דברים, שאחד מהם הוא מה שלוגית מוסרי בעיניי. חוץ מהלוגיקה יש גם מקום רב לאינטאיציה - המוסר מבוסס על האינטואיציה ועל הרגשות שלי, אז אם יש סתירה, כנראה שמשהו בלוגיקה שלי שגוי. כי במוסר, הלוגיקה בעיקר מיועדת למנוע סתירות ולאפשר תגובה לסיטואציות מורכבות או לא ישירות שלא מאפשרות תגובה רגשית ראויה בגלל הריחוק וההסתרה וחוסר הידע.
ואני לא חייבת תמיד לנהוג בצורה מוסרית. זה בסדר לא להיות מלאך. זה בסדר שהזמן, והאנרגיה, והשליטה העצמית שלי מוגבלים. זה בסדר שיש לי סדר עדיפויות שהמוסר הוא לא במקום הכי גבוה בו. שיש בו גם דברים אחרים - כמו נוחות, וכסף, והבריאות הנפשית שלי. זה בסדר.
אני מציינת לעצמי מה הבחירה המוסרית יותר, ובוחרת אותה כשזה מתאים.
יש דברים שזה לא ממש יעבוד ככה, אבל גם שם - אני לא ארגיש כלא וזה לא יהיה כפייה עצמית. ופה באה הנקודה השנייה, שהיא בייתה הראשונה במקור - הבחירה.
אפשר לעשות דברים מעצבנים ללא תחושת כלא, אם בחרתי הם, בחרתי באמת ובתמים. מצאתי שהרבה תחושות שליליות באות כתוצאה בתחושת חובה. ותחושת החובה יכולה לבוא ממשהו שהבטחתי לעשות ועכשיו לא מתאים, או משהו שהתחלתי לעשות מרצון ועכשיו לא מתאים. אבל גם יכולה לבוא מדברים שאני רוצה לעשות, אבל לא רואה את זה. כי החלטתי משהו בעבר, ועכשיו אני פשוט הולכת עם ההחלטה הזו.
והפתרון לזה הוא בחירה מחדש. דף נקי. אני חושבת על זה עם עצמי, מעלה את הנימוקים בעד ונגד, וחושבת - האם אני באמת רוצה לעשות את זה? לכן, למשל, עם כמה שאני לפעמים משתעממם מדברים שאני לומדת באוניברסיטה (למה לעזאזל אני צריכה לדעת איך בונים מעבד? ועוד מעבד עם פייפלינינג? זה לא שאי פעם אני באמת אבנה מעבד - במציאות המעבדים בנויים ממעגלים מיקרוסקופיים שאי אפשר להרכיב בידיים) אני לא מרגישה בכלא. יש מועקה מהמשימה המעיקה, אבל את המועקה של הכלא - כי אני בחרתי.
הבחירה מאפשרת גם את האפשרות לבחור אחרת. למשל, להחליט שאומנם הסכמתי לעזור למישהו, אבל עזרתי מספיק וזו האחריות שלהם להמשיך הלאה. ולסרב לעזור, או לבחור להתעלם מההודעות על הבעיה שמודעות חצי לאוויר חצי לי.
אפשר לבחור אחרת. את באמת באמת לא חייבת לעזור לאמא שלך. זה לגמריי אפשרי לטוס לחול לחופש או לתמיד. עובדה - אנשים עושים את זה. בעיניי, לא הגיוני לכבול את עצמך חזק כל כך ולעצור את החיים שלך בגלל האפשרות שאולי מתישהו אמא שלך תצטרך אותך.
לדעתי כדאי לך לנסות להשיג את הרשות העצמית הזו. עכשיו את לא נותנת אותה. לא באמת. את נותנת לעצמך תירוצים, כלומר, את מראש מבטלת את הסיבות שלך. אבל מערכת המוסר שלך היא לא האפשרית היחידה, שלי היא אחרת (ואי אפשר להאשים אותי באיזשהי מעורבות רגשית - בשבילי זו שאלה תיאורטית לחלוטין כרגע, וגם המוסר שלי תיאורטי).
אני חושבת שאם את נשארת עם תחושת הכלא אז את לא באמת מגיעה למקור הבחירה. כי אם בשבילך העמדה המוסרית הזו ממש חשובה, אז אמור להיות איפשהו שם מעיין נובע. איזשהו חלק שלך שממש רע לו מהמחשבה על להשאיר את אמא שלך בלי עזרה. החלק הזה - הוא חלק ממך, הוא את. ולעשות מה שהוא רוצה אמור להיות לא כולא, אלא הענות לרצונות שלך. כמו לשתות מים כשאת צמאה.
כל עוד את נשארת בתחושת הכלא, לא הגעת למקור. אני חושדת שחוץ מהרגשות שלך והטיעונים הלוגיים יש שם הרבה מטען תרבותי עודף של אשמה וגינוי ושיפוטיות. והוא זה שמפריע לך להסתכל על זה בצורה נייטרלית ובאמת לשקול מחדש את כל הגישה שלך לנושא.
נסי להגיע למקור המעיין. לחלק ממך שממש צריך לא לנטוש את אמא שלך. שכואב לו ורע לו מהמחשבה שלא תעזרי לה. אם החלק הזה לא קיים - אז אולי כדאי שתשקלי מחדש את ההחלטה שלך. או שתתאימים את מידת הכוחות שלך לגודל של החלק הזה בתוכך. ואולי תגלי שחוץ ממנו יש גם חלקים אחרים שחושבים שאנשים אחרים יגידו עלייך דברים רעים אם תנהגי אחרת, או <הכניסי שיפוט ואשמה ודה לגיטימציה כאן. הרי הגישה שלך לא באה מהאוויר - היא באה מאיפשהו>. שהדה לגיטמציה לא באה מהחלק שלך שאוהב את אמא שלך, ופוחד שיקרה לא משהו רע. היא גם לא באה מהחלק ממך שרוצה להיות אדם טוב יות רולעשות את הדבר הנכון. - החלקים האלו לא מדברים על תירוצים, ולא מונעים רשות לנהוג אחרת.
חוסר הרשות לרוב בא מפחד. ממה את מפחדת? מה כולא אותך? מה יקרה אם תהיי האדם שלא עזר לאמא שלו? שימי לב, לא רשמת שאת רוצה להיות אדם טוב שעוזר לאמא שלו. אלא שאת לא רוצה להיות האדם שלא עזר.
אני מפחדת שאעשה בחירה, שלאורך זמן אתחרט עליה ולא תהיה דרך חזור לתקן. אם אחליט לנסוע לחו"ל, וחלילה בזמן הזה אמא שלי תרגיש ברע ותמות - ארגיש שנטשתי, או שעשיתי בחירה מוטעית ואין לי איך לתקן. זה כנראה יושב, לפחות במידה מסויימת על העובדה שאני שומעת ממנה את המסר "אני לא יודעת כמה זמן אחיה, אני בסכנת חיים מתמדת ועלולה למות בקרוב" פרק זמן לא קצר - מעבר לכמה שנים. אני יודעת שדפוס המחשבה הזה של "משהו עלול לקרות לאמא שלי בכל רגע, היא פגיעה ועלולה למות" ליווה אותי, שלא בצדק הרבה זמן (במאמר מוסגר - זה לגמרי לא לעניין לשנן מנטרות של "אם אחיה עד אז" לילדה בבית הספר), אבל אני מודעת לו, ולא חושבת שהכל נגזר ממנו. מה גם, שככל שהזמן עובר ההנחה הזו הופכת ליותר ויותר ממשית.
בפסקה הזו חשפת הרבה מאוד קצות חוט, אז אני אתייחס אליהם אחד אחד (לא בטוחה שהיום, אולי מחר) ובינתיים ארשום לי אותם בראשי פרקים, בשביל לא לשכוח:
הרעיון שרק בחירה אחת היא לא הפיכה - את לא יכולה לחזור אחורה בזמן וחמש השנים שלא חיית בחול גם ה לא הפיכות
אשליית התוצאות השליליות - את רואה את התסרטים השליילים ולא את אלו בהם העזיבה לחול משפרת את החיים של אמא שלך ואת היחסים שלה איתך ועם הילדים שלך. יותר מזה, את לא מסתכלת הפוך - מה אם תתחרטי כל החיים שלך שלא נסעת לחול כי פחדת שאמא שלך תמות? מה אם תתרטי שלא ניצלת את ההזמנות לפרום את הקשר הסימביוטי שלכן, ולכן לאמא שלך אין חברים?
כמו ביטוח למכונת כביסה - מחירים על פני זמן. (שזה הרחבה של שתיים. ולהתייחס לחלק הרגשי שבראיית תסריטים שליליים).
שלושת הנקודות האלו קשורות זו לזו חזק.
חוץ מזה אני רוצה לדבר על אחריות בקבלת החלטות, בהחלטות שהייתי עושה אחרת בדיעבד אבל לא מתחרטת, באלגוריתמים לקבלת החלטות. ויש לי גם סיפור אישי על הנושא, ואולי אפילו שניים. וגם על חרטות, על תוצאות לא מכוונות, ועל "עשי את שצריך ויקרה מה שיקרה" (שבא דווקא מגישת היד הקשה, אבל מבהיר בצורה מאוד ברורה את זה שלי יש אחריות על המעשים שלי, ואני מודעת שאני אף פעם לא יכולה לדעת מה תהיינה התוצאות. אז אני עושה מעשים שאני אוכל לעמוד מאחוריהם גם אם תהיינה תוצאות לא צפויות, ומנסה לשלוט רק במעשים שלי, אבל לא בתוצאות שלהם).
ועל איך החרטות האפשרויות קשורות בקשר חזק לקבלת ההחלטות והאחריות עליהן.
ובלי קשר לכל זה, שימי לב שלא ענית על השאלה שלי. אם תסעי לחול ואמא שלך תמות באמת אי אפשר יהיה לתקן. אבל מה כל כך מפחיד בלתת לעצמך רשות לא לעזור לה כשהיא חולה? זה מאוד הפיך, ואפילו לא חייב להשפיע לרעה על המציאות (ממש ההפך), הרשות הזו.
מה יקרה אם תתני לעצמך רשות להיות אדם שלא עוזר לאמא שלו כשהיא חולה? <התשובה שאת לא רוצה להיות האדם שלא עזר לאמא שלו לא מתקבלת - הרשות הזו לא מחייבת אותך לעזור לאמא שלך. אם את רוצה להיות אדם שעוזר לאמא שלו, את תעשי את זה גם אם אפשר לבחור אחרת. זה המשמעות של רוצה >
מפחיד בלתת לעצמי רשות לא לעזור לה כשהיא חולה - היות ואני יודעת שאני הברירה היחידה, המפחיד הוא שאני משאירה אותה ללא עזרה. לא הייתי רוצה שישאירו אותי ככה. אולי החשש נובע ממקום מסויים בתוכי שלא יודע עד כמה אמא שלי מציגה את עצמה בתור חסרת אונים ועד כמה היא כזו באמת, וחושש מלהתייחס אליה בתור כזו שבאמת מסוגלת למשהו ופשוט מחפשת בי את הפתרון הקל יותר - כשבמציאות, היא באמת לא יכולה. אולי פחד מעונש קארמתי - שאמצא את עצמי זקנה, חלשה, ממורמרת, חסרת אונים בודדה, והילדים שלי יתייחסו אלי בתור אחת שמתקרבנת, שמציגה את עצמה כמסכנה ולא יושיטו יד.
היות ואני יודעת שאני הברירה היחידה
אין כזה דבר. כלומר, יכול להיות שאת בסרירה היחידה כרגע, אבל אפשר ליצור עוד ברירות. (צילי היא מומחית גדולה בלראות אפשרויות שאנשים אחרים לא רואים, וליצור אותן ממש מכלום).
אציין גם ש"לא יכולה" זה לא מצב פרמננטי - לפני שנה לא יכולתי לעשות מתח. גם אם החיים שלי היו תלויים בזה. פיזית, לא יכולתי. אבל מאז התאמנתי ועכשיו אני יכולה. לו הייתי מסרבת להתאמן, הייתי יכולה גם עכשיו להגיד שאני לא יכולה, וזו הייתה האמת. אבל רק חצי ממנה.
בנוגע לעונש קרמתי. אני מאמינה בזה רק חלקית. אבל בעוד שתיאורטית (באמת שתיאורטית) אני יכולה לקבל את האפשרות שתהי מתישהו זקנה וחלשה, והילדים שלך לא יעזרו לך, הרי שהשאר... פשוט לא בשליטת הקארמה. להיות ממורמרת זה במידה רבה ענין של בחירה. חוסר אונים הוא במידה רבה תלוי בגישה לחיים - כולנו חסרי אונים מול המוות, כולנו בעלי כוחות מסויימים. והבדידות שלך גם היא תלויה במידה רבה במעגל החברות והחברים שלך (וגם ביחס שלך לילדים). כל זה - תלוי בך. והקארמה, גם אם היא קיימת וגם אם היא תתנהג ככה, פשוט לא יכול לעשות את זה.
בכל מקרה, אני לא חושבת שאמא שלך מציגה את עצמה כמסכנה. אני מאמינה שכל מי שנוהגת בקורבנות באמת מסכנה. אני פשוט לא חושבת שההקרבה של החיים שלך בשביל אמא זה "הושטת יד". ומתקשה מאוד לדמיין את עצמי בתור מישהי שמתנהגת ככה. אם כבר, אני מדמיינת את עצמי בתור ההורים שמעודדים את הילדים שלהם להגר למדינה שבה לדעתם יזכו לעתיד טוב יותר.
קראת במקרה את הספר "הנידחים" של זנה הנדרסון? לדעתי סיפור המסגרת מתאים באיזשהימידה למצב הזה.
אני הרבה פעמים חושבת על אחריות בתור כדור. ממש כדור פיזי. אדם שלוקח אחריות - מחזיק את הכדור הזה. לשחרר את האחריות - להניח את הכדור על הרצפה. אם שני אנשים מחזיקים את הכדור ביחד, אז המשקל מתחלק ביניהם. אבל בדרך כלל זה לא שווה בשווה - קשה להחזיק חפץ כלשהו בזוג (שלא לומר, בקבוצה) כך שהמשקל יתחלק שווה בשווה.
הרבה פעמים הורים מסרבים להניח את כדור האחריות על משהו ולהעביר אותו לילדים. כי לדעתם הילדים לא יחזיקו את הכדור גבוה מספיק (ישמרו על סטנדרט גבוה מספיק). יש מקרים בהם הילדים לוקחים את הכדור בכוח (אם זו האחריות שלהם הם תמיד יכולים לעשות את זה. למשל, האחריות על מה שהם אוכלים). אבל ברוב המקרים הם לא יעשו את זה. אם ההורים יניחו את הכדור, אז הוא יהיה של הילד. ויש לא מעט מקרים בהם הילד לוקח ומרים את הכדור. כנראה פחות גבוה מההורה - אולי זה יתשנה עם הזמן - אבל הוא מחזיק אותו. ובעיני זה הכי חשוב.
ולו היית יודעת כמה פעמים הורים שמסרבים להניח את הכדור הזה אומרים על הילד "הוא לא יעשה את זה טוב מספיק". את שיעורי הבית, את סידור התיק, את ניקיון החדר. לדעתם, המחיר גבוה מידי. הכדור הוא מזכוכית, והוא יתנפץ אם הם ישמטו אותו. וגם אם הם יניחו אותו בעדינות על הרצפה, זה מסוכן מידי להשאיר אותו שם! מה אם מישהו יבעט בו?
אבל הדינמיקה הזו קיימת לא רק ביחסים של הורים וילדים. היא קיימת בערך תמיד. אני רואה איך זה קורה בערך בכל מערכת יחסים שלי.
אז בעיני, את מסרבת לשחרר את כדור האחריות ששייך לאמא שלך. את לוקחת אחריות עם המון דברים, ומסרבת להניח לו, אפילו לקצת זמן. כי מה אם מישהו יבעט בו? הכדור שלך, חלקו באמת פגיע - מזכוכית. אבל חלקו לא.
מה היה קורה לו היית משחררת? הכדור היה מתפרק לכמה כדורים. חלק מהם הייתה מרימה אמא שלך. חלק אולי היו מרימים אנשים אחרים. חלק היו נשארים על הרצפה. ואז היית יכולה להרים מה שנשאר וחשוב לך. או להחליט שלא.
מה היה קורה לו היית מסרבת לקחת אחריות על הבדידות של אמא שלך? אולי היא הייתה מוצאת לה חברות. בעיני זה הזוי שאת לוקחת על זה אחריות. כנראה, כי במשפחה ממנה אני באה לא מקובל לקחת אחריות על בדידות של אחרים. לכן זה נראה לי כמט פלישה לשטח שלה, וחוסר כבוד כלפיה, חוסר אמונה. יותר שלילי מחיובי.
מה היה קורה לו להחזיק את כדור הדאגה לבריאותה היה אפשרות בלתי נסבלת בעינייך? אולי היית מחפשת פתרונות אחרים. אולי היית מוצאת. אולי אמא שלך הייתה מוצאת.
היות ואני יודעת שאני הברירה היחידה, המפחיד הוא שאני משאירה אותה ללא עזרה.
בעיני את לא יכולה, פשוט לא יכולה, להשאיר אותה ללא עזרה. כי אין כזה דבר "הברירה היחידה". היא יכולה לחפש ולמצוא עוד ברירות. וזה יהיה לטובתה. בברור לטובתה.
כמו שהאמונה-פחד שלך שהיא באמת חסרת אונים אולי הופך לנבואה שמגשימה את עצמה, שמונעת ממנה להפוך לבעלת אונים.
אני לא באה להאשים אותך במה שאת עושה - זה מטופש, כי הכוונות שלך הן בברור הטובות ביותר, וכי אמא שלך היא במידה רבה זו שעיצבה אותן.
אני מנסה להראות לך את נקודת המבט שלי, שבה מה שכרגע בעינייך הוא הטוב, המוסרי והראוי, יכול לא להיות כזה. ואני מציעה לך גם - לבדוק. לנסות. לאט לאט, בלי לעשות דברים לא הפיכים.
מה יקרה אם תפסיקי לנסות לשחק את החברה של אמא שלך? זו שמתקשרים אליה אם רע. מה יקרה אם תנסי לכוון אותה למקומות בהם יש מפגשים חברתיים לאנשים בגילה, במקום? ואז יהיו אנשים אחרים להתקשר אליהם אם רע לה. ואולי אפילו היא תלמד לעשות את זה בעצמה. זה הרי רווח טהור בשבילה!
<זו הייתה הפינה הפרקטית, ובגלל שאני חושבת שפתחתי יותר מידי קצות חוט, אני אכתוב עליהם בפירוט רק אם את רוצה - אם אני אכתוב את המגילה שיש לי לכתוב על כל אחת מהנקודות שהעלתי, זה יהיה ארוך מאוד והרוב בטח יאבד. אז אני מחכה לתגובה שלך>
אני מנסה להראות לך את נקודת המבט שלי, שבה מה שכרגע בעינייך הוא הטוב, המוסרי והראוי, יכול לא להיות כזה. ואני מציעה לך גם - לבדוק. לנסות. לאט לאט, בלי לעשות דברים לא הפיכים.
לגבי הדבר הראשון שהעלית, האם תוכלי לפרט שבמילים נוספות ואחרות? לא עולה בי שום דבר כשאני בוחנת את השאלה עם עצמי, למעט ההגיון שאומר שזה בהחלט יכול להיוץ. אולי עם מילים אחרות משהו יהדהד...
הרעיון היה שהכעס וההתחשבנות משמשים אותך כמנגנון הגנה מול אמא שלך ובעיקר מול ההכרח לעזור לה כאשר יגיע היום בו תידרש עזרה. הם סוג של הצדקה להגיד "לא" כאשר היא תזדקק לך. סוג של גבול במקום שכנראה את מרגישה שזה לא ראוי ולא בסדר ולא לגיטימי להציב גבול סתם כך כי זה מה שבא לך. את צריכה סיבה ממש טובה לסרב. והסיבה היא כל ה"תיק" שאת מחזיקה נגדה. כל ההתחשבנות. בזכותו תהיה לך כביכול לגיטימציה לסרב.
ואז, אם התיאור הזה נכון, אז כדי לא להזדקק יותר לכעס ולהתחשבנות, יידרש ממך לתת לעצמך לגיטימציה לעזור רק במידה שמתאימה לך או לא לעזור כלל. ולהרגיש שאת בסדר בכל מקרה. אני חושבת שזו הנקודה החשובה שיושבת בבסיס הקונפליקט הפנימי הזה.
האם כעת זה נשמע או מרגיש אחרת?
לגבי מערכת היחסים - יש קורבן, אבל אני לא ממש מרגישה שיש מקרבן, אלא אם כן הוא עקיף.
כן, הוא עקיף. אם את מרגישה שאם לא תעזרי את לא-בסדר, או שאם תתרחקי לחו"ל ומשהו יקרה את לא-בסדר – את האשֵמה בסיפור. את הדמות שתהיה כביכול אחראית לעוול. גם אם אמא שלך לא מאשימה אותך בצורה ישירה, עצם זה שאת מרגישה לא בסדר אם... – זה שם אותה בתפקיד של הקורבן ואותך בתפקיד של התוקפן.
והצד השני של הריקוד של קורבן-תוקפן הוא הכעס שלך על אמא שלך, או במילים אחרות, תחושת הקורבנות שאת חשה מולה. ואז מתהפכים התפקידים. את הקורבן והיא התוקפן.
וזו מלכודת, כי שתיכן - בלי לרצות ולא במודע ולא בכוונה - נמצאות בתחרות על עמדת הקורבן.
את יכולה לשנות את הדינאמיקה הזאת. זו לא גזירת גורל, ומנקודת מבטי יש לך בהחלט את המשאבים הנפשיים לעשות את זה.
אם הכיוון הזה מדבר אליך – אני כאן ואפשר בשמחה להעמיק לשם .
קוראת את הדף הזה מההתחלה ועד לכאן .
מעניין מאוד כל מה שנכתב.
אני מתלבטת איך אני יכולה להשתמש בדברים המתוארים כאן עם בעלי.
עם עצמי אני פחות או יותר רכה, מכילה, מבינה... אבל בעלי עם עצמו הרבה פעמים לא כך.
הוא יכול להגיד על עצמו משפטים כמו "אני כזה דפוק" "איזה אפס אני" "אני מבואס מעצמי"
אלי הוא רך ומבין מאוד, הוא יגיד לי "תפסיקי להיות קשה עם עצמך, את מעל ומעבר, את בן-אדם, מה את רוצה מעצמך.." וכיוב' אבל לעצמו הוא לא, ואני מנסה להגיד לו, ואיכשהו זה לא משכנע אותו כשהוא מאוכזב מעצמו.
איך אני יכולה להשתמש בדברים המתוארים כאן עם בעלי.
למיטב זכרוני, רוב הדברים המתוארים בדף הזה הם עבודה עצמית - ואני לא חושבת שיש דרך בה תוכלי לעשות את העבודה העצמית של בעלך במקומו...
אפשר להשפיע בכל מיני דרכים עקיפות על אחרים, אבל הן עקיפות. ובשורה התחתונה, לכל אחד יש הבחירות שלו ואת הרצון החופשי שלו ואת הדברים שרק הוא יכול לעשות בשביל עצמו.
ואני מנסה להגיד לו, ואיכשהו זה לא משכנע אותו כשהוא מאוכזב מעצמו.
את אכן לא תוכלי לעשות את העבודה בשבילו, אבל אולי אולי כן תצליחי לגעת בליבו .
גם שיכנועים באמת לא יעבדו פה, משום שההלקאה העצמית שאת מתארת היא כפי הנראה מנגנון הגנה לא מודע, ואף אחד מאיתנו לא מוותר על מנגנוני ההגנה שלו כתוצאה משכנוע שכלתני, הגיוני ככל שיהיה.
לגבי להצליח לגעת בו - אם תציעי לו לקרוא משהו, קצת מהדף הזה, או פוסט קצר, כמו זה למשל: post]לבלוע כל יום מנה קטנה של רעל 19[/po].html - את חושבת שזה יוכל אולי לדבר אליו? הכוונה שלי היא להציע את זה לא בכוח, לא בצדקנות. בפשטות. כן כן, לא לא.
אפשרות נוספת שעולה לי היא להגיב בחמלה וברכות להתבאסות העצמית שלו, למשל:
"אני כזה דפוק",
"אתה מתוק ואני אוהבת אותך"
הכוונה כאן היא לא להתווכח איתו, אלא לתת קונטרה שממחישה ומדגימה את מה שאת לא מצליחה להעביר אותו במילים. לא יודעת אם זה מתאים לך או אם יעבוד. מחשבה...
ובנוסף, לא ישירות מולו, אלא בתוכך, לנסות להישאר בחמלה כלפי מה מה שאת רואה שקורה לו ביחסים שלו עם עצמו. להבין. לא לרחם עליו, גם אם מתכווץ לך הלב כשאת שומעת את זה. לא להתבאס בשבילו. להביט על זה ועליו בחמלה ובאהבה. לתת לו להיות מי שהוא, עם מנגנוני ההגנה שלו (ולכל אחד מאיתנו יש כמה כאלה) מבלי לרצות לשנות אותו. רק להתחבר לרגש של חמלה.
_אפשרות נוספת שעולה לי היא להגיב בחמלה וברכות להתבאסות העצמית שלו, למשל:
"אני כזה דפוק",
"אתה מתוק ואני אוהבת אותך"
הכוונה כאן היא לא להתווכח איתו, אלא לתת קונטרה שממחישה ומדגימה את מה שאת לא מצליחה להעביר אותו במילים. לא יודעת אם זה מתאים לך או אם יעבוד. מחשבה..._
זה חידד לי את העניין שלפעמים הוא כועס על עצמו בגלל משהו שהוא עשה מולי, למרות שדיברנו על הדברים הללו כבר.
לפעמים הוא אפילו כועס על עצמו, כלפי חוץ כאשר האמת היא שהוא בעצם כועס עלי, וזו דרך שאמורה לגרום לי לוותר על משהו שחשוב לי.
מה עושים עם ילד שאומר כך על עצמו
אני עשיתי (ועושה) כך:
אומרת לה/ו כל יום הרבה מסרים חיוביים עליה/ו, מכל מיני סוגים. ובמיוחד: לא כלליים אלא ספציפיים. הכלליים לא אמינים. הספציפיים כן. בלי קשר לכלום. פשוט להגביר את הניראות של החיובי.
לשבח מאמץ, השקעה, סקרנות, עניין, חריצות, התמדה, נחישות וכדומה - לא הישגים. לא "כמה יפה סידרת את המיטה" אלא "איזה יופי שאת מקפידה לסדר את המיטה כל יום/כמה פעמים בשבוע/כל פעם שסבתא מגיעה" או גם "שימחת אותי שסידרת את המיטה היום! ממש עושה את כל החדר יפה והיה לי כיף לעבור ולהציץ פנימה" (אין פה ציפיות, וההישג הוא בעצם הפעולה ולא בתוצאה). שבחים להישגים גורמים לירידה בבטחון העצמי ולחרדת כישלון ("מחר אסדר את המיטה לא יפה ולא יאהבו אותי") אבל שבחים למאמץ ולהשקעה גורמים לעלייה בבטחון העצמי ולהגברת המוטיבציה להשקיע עוד (מה, כל כך קל לשמח את אמא? "אמא תראי, גם היום סידרתי את המיטה!" ואת תתלהבי כל פעם מחדש וכשזה יהפוך להרגל יומיומי אז תזכרי לשבח אותה על זה בפני אנשים משמעותיים, למשל על זה שהיא מסדרת את המיטה כל יום ואיזה הישג זה, על זה שהיא מסודרת (הנה, יש לך הוכחה: היא מסדרת את המיטה כל יום. "אבל אמא זה בכלל לא נכון, השולחן שלי מבולגן!" - "נכון, אבל זה רק מפני שאת עדיין בתהליך של רכישת ההרגל לשולחן מסודר. מותר לך, את רק בת 8. בכל מקרה את מסודרת, אף אחד לא לומד את כל החלקים של זה בבת אחת").
אגב הטריק האחרון נקרא REFRAMING. תחפשי NLP, REFRAMING ותקראי המון חומר על זה.
דרך אגב, כמעט כל דבר אפשר להציג גם וגם וגם. למשל, סידור המיטה (סתם דוגמא מקרית) יכול להיות "הוכחה" שהיא מסודרת, וגם הוכחה שהיא "משמחת את אמא שלה" וגם הוכחה שהיא לומדת בקלות/רוכשת הרגלים בקלות ("בקלות" זה עניין לשיפוט ולכן את יכולה "בקלות" למתוח את הגבולות - בגיל 8, גם "תוך שנה" = "בקלות", כי יש מבוגרים שעדיין לא למדו... ) וגם הוכחה לעוד תכונות טובות, רק צריך להיות יצירתיים.
כשאומרים לי שאני לא אובייקטיבית כי אני אמא שלה/ו אז אני מזכירה לילדים שלי שהם מתבאסים מהביקורת האינסופית שלי, ולכן הם חייבים להאמין לי גם כשאני אומרת דברים חיוביים. בשני המקרים אני אומרת את מה שאני חושבת ולא מזייפת (לא יעבוד לך אם אין לך אף פעם תלונות על הילדים P-: ).
מקשיבים לעצמך ושומרים על הפה שלך. ממי היא למדה להגיד דברים לא יפים על עצמה? אולי ממך? (-;
מביעים הרבה חיבה גופנית עם שמות חיבה. זה גורם לילד להרגיש יותר אהוב ולקבל יותר את עצמו, בכל גיל.
מביעים את רגשותייך האמיתיים והאותנטיים בתגובה: "עצוב לי לשמוע שאת חושבת על הילדה היפהפיה שלי שהיא לא יפה )-: ".
מתעניינים בכנות, למה ומדוע היא חושבת כך-וכך על עצמה? מה גורם לה לחשוב ככה? למשל, "לא יפה" כשאת דווקא סבורה ההיפך. מה מפריע לה במראה שלה שהיא חושבת ככה? או שזה בכלל לא בא ממנה? אולי מישהו אמר לה משהו כזה והיא מאמינה לו/ה? (במקרה כזה אני מטילה ספק במניעים של מישהו שאומר לך דברים דרוגטיביים. אולי סתם קינאה?) לפעמים הילדים חושבים משהו כי הם עושים תהליך שגוי של הסקת מסקנות ואם תראייני ותדובבי אותה בשיחה רצינית בגובה העיניים, יתברר הכשל הלוגי ותוכלי להפריך את המסקנות שלה באופן רציונאלי.
זה חידד לי את העניין שלפעמים הוא כועס על עצמו בגלל משהו שהוא עשה מולי, למרות שדיברנו על הדברים הללו כבר.
זה יכול לקרות כאשר מישהו מרגיש אשם ורוצה להרגיש פחות אשם, או לפחות להרגיש שהוא מכפר על האשמה הזאת. רובנו עושים את זה באופן לא מודע (לא מכוונה רעה ). ישנה איזו אשליה שאם אני אתן לעצמי על הראש, אעניש את עצמי איכשהו - אני ארגיש ש"שילמתי את חובי" ועכשיו אני אוכל להרגיש בסדר עם עצמי על מה שעשיתי. זו אשליה כי זה לא באמת מאפשר לאנשים להרגיש טוב עם עצמם אם הם פישלו או טעו, וכי לאורך זמן זה משהו שמרעיל ומחליש את תפיסת הערך העצמי. עושה בדיוק את ההיפך. גורם להם להרגיש יותר ויותר רע עם עצמם.
לפעמים הוא אפילו כועס על עצמו, כלפי חוץ כאשר האמת היא שהוא בעצם כועס עלי, וזו דרך שאמורה לגרום לי לוותר על משהו שחשוב לי.
זהו אחד הרווחים (במרכאות) של הכעס. כולנו השתמשנו בזה בשלב כזה או אחר, וגם כאן, לא מכוונה רעה. מאחר ואת לא יכולה לשנות אותו ואת הדפוסים שלו, את יכולה להתמקד בך עצמך ולהשפיע על הדינאמיקה הזאת מכיוונך.
כלומר: אם יש דינאמיקה קבועה ולא מדוברת של: הוא כועס. ואז את מרגישה אשמה ומוותרת על מה שרצית – מה שאת יכולה לעשות זה לנסות לא לשתף פעולה עם הדפוס הרגיל שלכם. כלומר לא לשתף פעולה עם עמדת האשמה. כאשר מישהו מפנה כלפינו אצבע מאשימה, זה עלול ללחוץ לנו על הכפתור בתוכנו של "אני אשם / אני לא בסדר" אם אכן אנחנו מסתובבים עם כפתור כזה. הכפתור הזה הוא משקע שנוצר בדרך כלל בילדות. במצב כזה אנחנו מזדהים עם המסר שמגיע מבחוץ, מרגישים לא בסדר, ומנסים לעשות פעולות בשביל להפסיק להרגיש לא בסדר: יש כאלה שמאשימים בחזרה ויש כאלה שמתכווצים או מרצים את מי שניצב ממול.
את יכולה להשפיע על הדינאמיקה הזאת אם תתמקדי בלשחרר את התפיסה שאת אשמה ולא בסדר. בתוכך. לא בשיח מולו. אל תנסי לשכנע אותו, אלא את עצמך . יש סיכוי טוב שכאשר את באמת לא תרגישי אשמה, את לא תסכימי לוותר על משהו שחשוב לך ושבמצב אחר (מצב לא מתגונן) לא היית מוותרת עליו. כאשר לאור זמן לא תשתפי פעולה במשחק התפקידים הזה של מאשים ואשמה, יש סיכוי טוב שהוא יפסיק לעשות זאת משום שלא יהיה לו "עם מי לשחק".
תבדקי אם את מתחברת לתיאור הזה. ואם תרצי הרחבה - ארחיב בשמחה.
חשוב לי לומר שכל מה שכתבתי לגבי בן זוגך הוא בגדר השערה בלבד, אני לא מתיימרת לנתח את האישיות שלו ממרחק שכזה . בנוסף, אף אחד מאיתנו, לא את, לא אני ולא הוא, אף אחד לא אשם בדפוסים שהוא אימץ לעצמו במהלך חייו. כולנו עשינו את זה באופן לא מודע על מנת להגן על הנפש שלנו מפני פחד וכאב.
.
_מה עושים עם ילד שאומר כך על עצמו
הילדה שלי אומר אני לא יפה ועוד כל מיני דברים על עצמה
איך עוזרים לה בזה?
אני אומרת לה שאני חושבת שהיא כן
גיל שמונה אגב_
בנוסף למה שבשמת המעולה כתבה, את יכולה לנסות לחשוב מהו הצורך הלא מדובר שיש לה פה ברקע? מה היא מבקשת ממך? ומתוך מה שיעלה בתשובה לחשוב כיצד הכי נכון להגיב לה.
.
.
(כמה כיף לחזור לכתוב כאן! . מישהי אמרה לי לפני כמה ימים שהדף התעורר לחיים ומיד באתי).
מקשיבים לעצמך ושומרים על הפה שלך.
מסכימה עם זה מאוד. הילדה אומנם יכלה לאמץ את זה מאנשים אחרים (או אפילו מספרים! הספרים שלי מלאים בגיבורים שמדברים לעצמם בצורה לא יפה, וזה איכשהו מוצג כחיובי זה בכל מקום!), אבל אני הייתי מנסה להקפיד על דוגמא אישית של איך נראה השיח הפנימי שלי בתור רעיון ראשון.
מביעים את רגשותייך האמיתיים והאותנטיים בתגובה
הייתי נזהרת מזה. זה נשמע לי מניפוליטיפי, ויכול לגרום לנזק. נניח, היא תחשוב שהיא טיפשה כי היא טעתה, וגם שהיא לא בסדר כי היא חושבת שהיא טיפשה כי היא טעתה. הוא שהיא לא בסדר כי היא מעציבה את אמא שלה. כלומר, אולי זה יכול לעבוד, אבל הייתי נמנעת. אם ילדים חושבים שאם כואב להם אז להורים שלהם כואב, אז הם נמנעים מלספר להורים שלהם דברים רעים שקורים להם, ובאופןן כללי זה מוביל להמון דברים רעים. לדעתי זה כי זה מנוגד לתיאורית הטבעות אבל זה כבר נושא אחר.
מתעניינים בכנות, למה ומדוע היא חושבת כך-וכך על עצמה?
לי זה נשמע יותר מרגישה וחושבת. אולי אני טועה, אבל אם זה רגש אז זה רגש. לא צריך לעשות רציואנליזציות לרגשות.
<כל מה שלא הבעתי אי הסכמה איתו - אני מסכימה איתו בהודעה האחרונה שכתבת>
עירית
ישנה איזו אשליה
אני לא מסכימה שזו אשלייה. זה לא אמור לגרום לאדם להרגיש טוב, אלא צודק. לא אשם. לא מרושע. וזה עובד. לא שזו גישה טובה לדעתי. אבל הסיבה שהיא נפוצה כל כך לדעתי היא כי היא עובדת.
יש סיכוי טוב שהוא יפסיק לעשות זאת משום שלא יהיה לו "עם מי לשחק".
יכול להיות שזה יקרה. אבל גם יכול להיות שיש המון אנשים אחרים בחיים שלו שמחשקים לפי החוקים האלו, ולא בטוח שהוא יצר הפרדה ברורה בין מגרשי המשחקים השונים. אם זה יקרה, אז מודעת לכך יכולה לעזור (לי זה עוזר כשאני שמה לב שזה קורה לי).
את יכולה לנסות לחשוב מהו הצורך הלא מדובר שיש לה פה ברקע?
למה את חושבת שיש לה צורך? רוב האנשים שנתקלתי בהם שמדברים עם עצמם לא עושים את זה מאיזשהו צורך לא מדובר. אני הייתי מתחילה מלשאול בכלל אם יש לה צורך כזה _ואני מניחה שלא. דיבור עצמי הוא טבעי למין האנושי ובעל יתרונות רבים. היא מדברת עם עצמה כי זה מה שבני אדם עושים.
אני חושבת שלהניח שמשהו נעשה מתוך צורך לא מדובר ברקע רומז בצורה עקיפה שהמשהו הזה לא בסדר, לא יכול להתקיים אם אין צורך כזה ברקע. עושה לו פתלוגיזציה. אני נגד הנחות כאלו.
את לא מדברת לעצמך ככה, נכון? איזה צורך לא מבוטא מונע ממך לעשות את זה? מה את מבקשת? (ממני, כדי שאני אעשה ואז תחזרי למצב הטבעי והבריא שהוא כמובן להגיד לעצמך שאת מטומטמת P-: )
מה גורם לה לחשוב ככה? למשל, "לא יפה" כשאת דווקא סבורה ההיפך. מה מפריע לה
נראה לי שזה דוקא בגלל שהיא ילדה יפה, ושמעה את זה הרבה מהסביבה כל ילדותה (לא ממני דוקא. לפעמים גם מאנשים זרים), אז זה הפך לה למוקד כלשהו. אני אומרת לה שהיא כן כתגובה אליה,אבל משתדלת בכלל לא להפוך את זה לחשוב, כי יופי זה לא חשוב בעיניי ואני ממש לא רוצה שתתמקד ביופי שלה וממנו תקבל בטחון כי נראה לי שזה עושה לה הפוך.
הילדה אומנם יכלה לאמץ את זה מאנשים אחרים (או אפילו מספרים!
כן. יכול להיות שגם ספרים משפיעים עליה,אני אף פעם לא יודעת עד כמה. היא קוראת הרבה.
שימחת אותי שסידרת את המיטה היום!
זו שאלה אם לגרום לה לעשות דברים כדי לשמח את אמא... או כשלעצמם..
אלמונית, בתחושה שלי, כדאי לקבל את זה שזו דעתה על עצמה כרגע. בין אם זה ביטוי לחוסר ביטחון או משהו אחר. יכול להיות גם שזו פשוט דעה וזהו. יכול להיות שמתחשק לה גם להרגיש איך זה לא להיות "הילדה היפה" או לדעת שזה ממש בסדר גם לא להיות יפה.
אפשר לחקור קצת ביחד איתה מה זה אומר לא להיות יפה (כלומר לשאול אותה וגם את עצמך).
מה קורה למי שלא יפה? זה כדאי להיות יפה? יש יופי אובייקטיבי או שזה עניין של טעם? של קירבה? אם היית מרגישה יפה, עוד משהו היה משתנה? ועוד כאלה שאלות מעניינות, שמטרתן להתעמק במה שהיא מרגישה כרגע ולצלול לתוכו, ולאו דווקא לשנות אותו.
או לדעת שזה ממש בסדר גם לא להיות יפה.
ואוו! לא חשבתי על זה, אבל זה כל כך נכון.עשיית עניין גדול מזה שהיא חושבת שהיא לא יפה יכול להעביר את המסר שיופי זה חשוב נורא, או שלהיות לא יפה זה לא בסדר. אני חושבת שזה נכון לא רק לגבי יופי.
_שימחת אותי שסידרת את המיטה היום!
זו שאלה אם לגרום לה לעשות דברים כדי לשמח את אמא... או כשלעצמם.._
את לא גורמת לה כלום. הרי הדבר שעליו אמרת ש"שימחת אותי" היה משהו שהיא החליטה לעשות בעצמה בלי קשר אלייך. זה יכול להיות כל דבר. להוריד את הכלים שלה אחרי הארוחה, לשים את התיק במקום בלי שהערת לה, כל דבר. המעשה הוא בחירה שלה. הבחירה שלך פה היא - להגיד משהו חיובי ושמח, או לשתוק.
וזו סתם היתה דוגמא.
בדוגמא שלי, היא עשתה משהו שחיובי בעינייך? תגיבי לזה. תגידי לה שזה שימח אותך. זו לא מניפולציה. זה להגיד בקול רם את מה שאנחנו בדרך כלל פשוט לא אומרות. לא יודעת איך את, אני גדלתי בביקורת אינסופית.
זה דורש ממני מאמץ להעיר על הטוב במקום להעיר רק כשלא טוב...
אם היא תבחר לעשות משהו יותר מפני שהגבת אליו באופן חיובי - זו הבחירה שלה, כי היה לה כיף לקבל תגובה שמחה ממך והיא רוצה עוד. זה חיובי. את אכן תשמחי. את לא אומרת לה שזה שימח אותך אם זה העציב אותך... או שלא איכפת לך בכלל...
כל הרעיונות שלי הם רעיונות להרבה מאוד שיטות של מתן חיזוק חיובי אותנטי בלי קשר למה שהיא אומרת על עצמה, כדי ליצור סביבה אווירה נעימה, שבה היא מקבלת הרבה משוב חיובי לגבי עצמה, לא כתגובה שמתנגדת למשהו שהיא אמרה, אלא בלי קשר. את מעלה את התדר של החיוביות סביבה בלי לחלוק עליה. זה הרעיון.
אז זה הפך לה למוקד כלשהו. אני אומרת לה שהיא כן כתגובה אליה,אבל משתדלת בכלל לא להפוך את זה לחשוב, כי יופי זה לא חשוב בעיניי ואני ממש לא רוצה שתתמקד ביופי שלה וממנו תקבל בטחון כי נראה לי שזה עושה לה הפוך.
אז למה לא להגיב באופן אותנטי?
כשהיא אומרת שהיא לא יפה,
את לא חייבת בכלל להתנגד לה או לחלוק עליה. את יכולה להגיד "את יודעת מה, בעיני היופי לא כל כך חשוב. מפריע לי שאנשים אחרים כל הזמן אומרים לך שאת יפה, כי המסר הוא שהיופי הוא הדבר הכי משמעותי ולדעתי הפנימיות הרבה יותר חשובה".
זה יהיה מסר אותנטי של הדיעות שלך וזה ייתן לה אפשרות לצאת מהלופ שבו השבחים מהסביבה (שימי לב, על משהו שאינו בשליטתה) רק גורמים לה לחרדה גדולה, שאם היא תאבד את היופי היא לא תהיה שווה כלום.
ושימי לב שנושא היופי מתחבר עם הבעיה שבשבחים על הישגים. היופי הוא בגדר "תוצאה". לא משבחים אותה על השילוב המעניין והמקורי שעשתה בבחירת הבגדים שלה, או על המאמץ שהשקיעה בהתאמת הצבעים, אלא על המראה שלה. זה ההיפך ממעודד. זה גורם לפחד עצום לא להיות יפה ולא לזכות יותר ביחס חיובי על המראה שלה, כי הוא תלוי בשיפוט של אחרים.
_ישנה איזו אשליה
אני לא מסכימה שזו אשלייה. זה לא אמור לגרום לאדם להרגיש טוב, אלא צודק. לא אשם. לא מרושע. וזה עובד. לא שזו גישה טובה לדעתי. אבל הסיבה שהיא נפוצה כל כך לדעתי היא כי היא עובדת._
לא בטוחה שהבנתי מה את אומרת פה.
בכל אופן, אסביר שהכוונה שלי במילה 'אשליה' היא שכאשר אדם מלקה את עצמו הוא בד"כ (לא תמיד) מאמין שהוא לא בסדר, ורוצה באמצעות ההלקאה לגרום לעצמו להרגיש טוב יותר. ההלקאה משמשת כמנגנון הגנה שאמור להעניק תחושה טובה יותר. בפועל זה מעניק תחושה טובה, שהיא מאוד קצרה ורגעית ולא אמיתית. לא אמיתית - במובן שזה לא באמת בונה את חוויית הערך והביטחון שאותו אדם למעשה כמה לה. זו אשליה אחת. אשליה נוספת היא שההלקאה תהווה לקיחת אחריות. בפועל זוהי לקיחת אשמה ולא אחריות. וזו האשליה השנייה. לזה התכוונתי.
_יש סיכוי טוב שהוא יפסיק לעשות זאת משום שלא יהיה לו "עם מי לשחק".
יכול להיות שזה יקרה. אבל גם יכול להיות שיש המון אנשים אחרים בחיים שלו שמחשקים לפי החוקים האלו, ולא בטוח שהוא יצר הפרדה ברורה בין מגרשי המשחקים השונים. אם זה יקרה, אז מודעת לכך יכולה לעזור (לי זה עוזר כשאני שמה לב שזה קורה לי)._
גם כאן, לא בטוחה שהבנתי עד הסוף למה התכוונת .
בהנחה שכן הבנתי - אז בפועל, אנשים שמפסיקים לאפשר דברים (כתוצאה משינוי פנימי שעמלו עליו), דברים מפסיקים לקרות מולם. לא תמיד אבל הרבה פעמים. גם אם אותו אדם ממשיך לשחק את המשחק מול אנשים אחרים, אז מול האדם הספציפי הדינאמיקה מפסיקה להתרחש. כמובן שאם קיימת אצל הפרטנר שממול מודעות ורצון להעמיק אותה, אז גם יכול להתקיים שיח, והכל יכול להיות פשוט יותר ומצמיח עבור שני הצדדים. בעיני, אחד הפרמטרים המשמעותיים בשינוי עמוק ואמיתי הוא מוטיבציה פנימית לשינוי, לצד בשלות לשינוי. לכן, גם אם הפרטנר ראה את הדפוס והפך למודע לו, אם אין לו מוטיבציה ובשלות (שני דברים שקשה להאיץ בהם) זה לא ישתנה.
הנקודה שרציתי להעביר בעצם בתשובה ההיא - היא שאפשר בהחלט להוביל לשינוי התנהלות / דינאמיקה שמתרחשת מולנו, גם אם מי שמולנו לא פתוח לשיח מודע או פיתח מוטיבציה ובשלות לשינוי.
מובן שזה לא באמת בונה את חוויית הערך והביטחון שאותו אדם למעשה כמה לה. זו אשליה אחת. אשליה נוספת היא שההלקאה תהווה לקיחת אחריות. בפועל זוהי לקיחת אשמה ולא אחריות. וזו האשליה השנייה. לזה התכוונתי.
רוב האנשים לגמרי בסדר עם אשמה. את בעצם אומרת - רוב האנשים שנוהגים באשמה למען האמת רוצים לקחת אחריות. אני אומרת - רובם לגמרי בסדר עם אשמה כמו שהיא. ואין להם בעיה עם ערך וביטחון.
יש לי בעיה עם זה שאת מתיימרת לדעת למה אנשים כמהים. במיוחד כשאני מכירה המון אנשים שלא כמהים לזה.
היא שאפשר בהחלט להוביל לשינוי התנהלות / דינאמיקה שמתרחשת מולנו, גם אם מי שמולנו לא פתוח לשיח מודע או פיתח מוטיבציה ובשלות לשינוי.
אפשר. בטח שאפשר. אבל למען האמת, אני חושבת שזו בעיקר דינמיקה שלו מול עצמו, וששאר האנשים בעולם הם בתפקיד זוטר בלבד בהצגה הזו. זה שהוא כועס על עצמו - זה קודם כל דינמיקה שלו מול עצמו. וזה יכול בהחלט להמשך גם אם היא תתנהג בצורה מושלמת. כי זו דינמיקה שלו מול עצמו במידה רבה.
אני בפלונטר מסויים שאני מחפשת את הדרך להגיב לעצמי בחמלה בתוכו.
יש לי ערימה של בגדים שאין לי שימוש בהם כרגע - בגדים שנשארו מההריון ובגדי תינוקות שכבר קטנים על הילד הצעיר. הם תופסים מקום, הם יוצרים בלאגן, אני רוצה להעלים אותם משטח המחיה המיידי שלי. אבל מה? קשה לי להפרד מהם. פעם אחת מסיבה כלכלית - שילמתי עליהם כסף, אבל אין לי כח להתעסק בלמכור אותם כיד שניה, ופעם שניה - כי אני מרגישה שזה משליך, או מסמל שבעצם לא אלד יותר ילדים. ופה יש איזה עניין מוזר - מצד אחד, אני אמא לתינוק קטן וחדש, ומנסה להתנהל מול קושי של להיות אמא לשניים (ויש קושי...) וכל שאר התהפוכות שהולדת תינוק מביאה איתה. החיים, כרגע, לא פשוטים... מצד שני, אני חושבת על זה שהתינוק שאני מחזיקה בזרועותיי יכול להיות התינוק האחרון שאחזיק, ומשהו בפנים מתכווץ. מה, זהו? לא אהרה יותר ולא אלד, ולא ארחרח ראשים מתוקים וקטנים? בן זוגי לא ממש מתחבר לקושי, מבחינתו זה אומץ (או טיפשות?) להביא ילד שני, שלישי זה לא אופציה מבחינתו...
לאחרונה נתקלתי בפרסום לאחסון בתשלום ברמת הארגזים, כלומר לא חייבים לשלם על שטח גדול. לצערי לא זוכרת את השם, אבל זה קיים, למקרה שתרצי לפתור את זה ברמה הקונקרטית הזו...
אבל בלי קשר לבגדים עצמם, נראה לי שעלו לך שני נושאים שאפשר לגמרי להתעמק בהם... גם הכסף וגם נושא הילד השלישי (שגם אותי מעסיק בימים אלו).
מתיישבת לשמוע (-:
זה שאין לך כוח, ברור לגמרי. את מותשת פיזית ונפשית. את גם בשנה הראשונה עם שניים (השנה הכי קשה), גם לא מזמן ילדת ועדיין לא התאוששת, וגם אני שומעת בין השורות שאין לך תמיכה מי-יודע-מה מבן הזוג...
אז במצבך, ברור לגמרי שהגיוני לדחות את ההחלטה. לא למכור ולא למסור.
מציעה מתוך חמלה לעצמך, מתוך הבנה לתשישות שלך, לעומס שמוטל עלייך, לתיזוז בין הילדים, לכוחות המוגבלים וכל זה - לארגן לך רק 2 מטרות ריאליות:
לאסוף את כל הבגדים האלה ולארוז אותם יפה בתוך שקית מיוחדת או קופסא (או בתוך שקית בתוך קופסא (-: תמיד מועיל שתהיה הגנה כפולה, והייתי מכניסה פנימה גם סבונים שיתנו ריח טוב ואולי לבנדר מיובש ואולי משהו נגד עש הבגדים וכדומה - לא כולם יחד, אחד מהם, מה שנגיש לך).
למצוא מקום לאכסן אותם: ההצעה של טלי, או אצלך בבית אם יש מקום איכסון, או אצל ההורים של אחד הצדדים אם יש להם בית מספיק גדול ואפשר לאכסן אצלם.
לרשום לעצמך - אולי בדף שלך כאן (-: - איפה איכסנת אותם. שתזכרי איפה הם במקרה שתצטרכי אותם (עוד הריון) או שתבשילי למסור אותם.
. זה המטען הרגשי שלה... ואיכשהו, מאז שפתרתי את היחס לזה אצלי אני לא זוכרת שאמא שלי צעקה עליי ככה. או שזה קרה ושכחתי? כי זה עבר לידי, כי זה לא נגע בי.