ספרי ילדים מעצבנים

[עין_לציון*]

אם ל' גולדברג ומ' שטקליס מזעזעות אתכם, חכו עד שתקראו את "שירים ופזמונות לילדים מאת ח' נ' ביאליק". לקרוא ולא להאמין (ולהרחיק מילדים בכל מחיר).

[מ_י_כ_ל*]

ללאה יש לנו כבוד. לה מותר לענות אותנו.
נפתרה הדילמה!

[פלונית*]

אם ל' גולדברג ומ' שטקליס מזעזעות אתכם, חכו עד שתקראו את "שירים ופזמונות לילדים מאת ח' נ' ביאליק". לקרוא ולא להאמין (ולהרחיק מילדים בכל מחיר).

תשימו אייקונים צוחקים, מישהו עוד יאמין לכם .

[עוף_החול*]

אוי מיכל הזכרת לי נשכחות.
גם אני כילדה הייתי נחנקת למשמע השיר הזה.
וגם "חמש שנים על מיכאל" הוא שיר שעד היום גורם לי מצוקה.

אגב אגדות האחים גרים:
אצלנו מעולם לא קראו אותם מספר, סיפרו אותם בע"פ תוך ריכוך מתבקש.
למשל בזהבה ושלושת הדובים, הדובים מגלים את זהבה במיטה של הדב הקטן ומתחילים לצחוק מהפתעה. ואז זהבה והדב הקטן מתידדים וזהבה מזמינה את הדובון לחגיגת יום ההולדת שלה. ומאז הם חברים הכי טובים.

בכיפה אדומה אצלנו סבתא וכיפה אדומה מצילות את עצמן לבד מהזאב (לסבתא היו זוג מספרי תפירה בכיס) כשהזאב ישן עמוק ולא סובל מכאב.

את עמי ותמי אני נמנעת מלספר.

אגב מתנות מסבאסבתא - אצלנו הם מקבלים רשימה של ספרי ילדים שאושרו על ידנו, והם רשאים לקנות רק מהרשימה הזו או לקנות ספרים ראויים ברוח דומה.

[אם_הבנים_שמחה*]

הדובים מגלים את זהבה במיטה של הדב הקטן ומתחילים לצחוק מהפתעה. ואז זהבה והדב הקטן מתידדים וזהבה מזמינה את הדובון לחגיגת יום ההולדת שלה. ומאז הם חברים הכי טובים
מה, זה לא מה שקרה באמת בסוף???


לסבתא היו זוג מספרי תפירה בכיס
מזל שלא היתה לה מסרגה...

[אביב_חדש*]

מזל שלא היתה לה מסרגה...
כן, היא היתה פוקעת לו את המים.

[אם_הבנים_שמחה*]

D-:

[ענת_גביש*]

חכו עד שתקראו את "שירים ופזמונות לילדים מאת ח' נ' ביאליק". מילא לקרוא, מה עם סתם לראות את הציורים המפחידים של הילדה? ראיתם איזה פרצוף היא עושה? הפעוטה שלי פחדה ממנה, וגם אני.

[ב_דרך*]

והנה שני ספרים מקסימים 'זה לא היום של יולי' ו'יולי המוצא הישר'.
אכן מקסימים. אני אהבתי מאד את האיורים (ורואים שם אמא עם מנשא!)

[שרון_ג*]

ומה עם "מקס ומוריץ"?
עם הסוף המזעזע שהושמט בספר בתרגום לעברית...

[עין_לציון*]

ומה עם "מקס ומוריץ"?
כשקראתי את זה כילדה, זו היתה הפעם הראשונה שחטפתי בחילה אמיתית ממשהו שקראתי.

[שרון_ג*]

אני לא הכרתי את הספר כילדה. הגדולה שלי קיבלה אותו (ואולי אפילו אני קניתי, אני לא זוכרת) בגרסה המקוצרת, כי זה היה ספר קאלט במשפחת האבא שלה. ואז היא קיבלה את קלטת הוידאו, ושם יש את הקטע האחרון המזעזע יותר מכל הספר בו מתארים איך הם מקבלים את עונשם. אאוצ'. לי היה קשה לראות את זה.
נראה לי שרק גרמנים יכולים לכתוב סיפור כזה.

<אם יש משהו ששרון ג שונאת זה גזענות וגרמנים בפרפרזה על הבדיחה הידועה>

[עודד_המחפש*]

וגם "חמש שנים על מיכאל" הוא שיר שעד היום גורם לי מצוקה

חמודי, הנה שיר נחמד. היה לך כיף עד עכשיו, נכון?. חכה תראה! 5 שנים היה סבבה, ועכשיו ...

עכשיו תראה מה זה!! הא הא הא הא הא <צחוק מרושע ואייקון של מורה מפלצתי>

[קרן_שמש*]

הבטחתי (ל לילה טוב) ולכן אקיים:
תנבח כבר ג'ורג' מאת ז'ול פיפר: הסיפור הוא על כלבלב בשם (ניחשתם) ג'ורג'. אמא שלו מבקשת ממנו (או יותר נכון אומרת לו) לנבוח וכל פעם יוצא לו קול של חיה אחרת. פני האם עוברים מהבעות של מבוכה דרך בלבול ויאוש/כעס ועד זעם ואכזבה. ממש מפחיד. מה את מלחיצה את ג'ורג', הוא ינבח כשהוא ירגיש מוכן. חוץ מזה למה את לא גאה בו שהוא יודע לדבר שפות. הוא עושה מיאו ומוו ואוינק. תהיי גאה ותשתקי. בסוף היא לוקחת אותו לוטרינר והוא לובש כפפת גומי על ידו הארוכה ומחדיר אותה לעומקי גרונו של ג'ורג' ומשם מוציא את שלל החיות. ג'ורג' לא ממש נראה מרוצה, שלא לומר סובל. אמא שלו לא אוחזת בזנבו או מלטפת את ראשו בזמן הטיפול הלא נעים, אלא מעדיפה לכסות את עיניה כבת יענה שלא לומר כבת ז--ה וכשסופסוף נובח ג'ורג', אמו המאושרת מנשקת את שלל החיות ואת הוטרינר מרוב שמחה, אבל לא מנשקת לג'ורג'! ולסיום, האם הגאה הולכת ברחוב עם בנה ורוצה להשוויץ איך הוא נובח נפלא, ואז ג'ורג' מאכזב אותה שוב ולמגינת ליבה אומר "הלו".
לספר הזה היה צריך לקרוא: "שתקי כבר אמא"!

[אנונימי]

חמודי, הנה שיר נחמד. היה לך כיף עד עכשיו, נכון?. חכה תראה! 5 שנים היה סבבה, ועכשיו ...

נכון, אבל עבורי לפחות, זה היה כמעט מאד מדויק - 6 שנים במקום 5.

[לילה_טוב*]

וגם ספר הג'ונגל האמיתי (בכורתי בחרה בשבוע הספר), אשכרה ספר ג'ונגל. (או, כאמור, ספר ג'ונגל אמיתי). פחד אלוהים.

[חגית_ו*]

קרן -שתהיי לי בריאה.
אני זוכרת את הספר ממזמן, אף פעם לא הסתכלתי עליו ככה. אבל מה? צודק(ו)ת. (-:

ואיך זה שאף אחד לא קיטר על החדש של גרוסמן "רותי תישן ותישן" ?

[איתי_שרון*]

<אם יש משהו ששרון ג? שונאת זה גזענות וגרמנים בפרפרזה על הבדיחה הידועה>
למה?
כמו שאמר בארט סימפסון פעם:
No person who speaks Genrman can be an evil person

[לא_גולשת_היום*]

והנה ספר מאת "חרזן אוהב ילדים" [כך כתוב על הכריכה] בשם היינריך הופמן (גרמני...). תרגום אוריאל אופק.
שוע הפרוע (יהושע, אם תרצו).
Der Struwwelpeter בגרמנית.

בין מבחר סיפורי האימה, אביא דוגמא אחת: איזה קץ בא לאצבע - על ילד בשם תומי שאמא
שלו יוצאת מהבית ומזהירה אותו שאם לא יפסיק למצוץ אצבע יבוא "אץ קוצץ" ויגזור את האגודל "כאילו הוא נקניק חרדל".
וזה מה שאכן קורה: כשאמא חוזרת היא מגלה ש"אץ קוצץ" ביקר את תומי, שמספר לאמא:
"הדוד מיהר לקצוץ, עכשיו כבר אין לי מה למצוץ".

[עשב_בשדך*]

מזעזע...
אולי אוהב ילדים, כמו שדייג אוהב דגים.

[טל*]

הרעיון בקריאת ספרים לילדים זה לא הטקסט עצמו אלא הדרך בה תבהירו לילדכם את הראיה הבקורתית שלכם , למרות שאני מודה שיש ספרים מסוימים בלתי ניתנים לקריאה בכלל . ספרות ילדים רבה למשל בישראל נוגעת במלחמה ובגיבוריה ,שימו לב לזה בתוך הספרים האלו ישנם מסרים מסוכנים המכינים את ילדכם להיות גיבורי המלחמה הבאה, רעיה הרניק הנה מהסופרות המובילות בתחום זה . בכלל ספרות ילדים על קבלת הזר והשונה ,על מהו שלום אמיתי ועל ראיה אופטימית שלו נדירות ביותר . במחקר קטן שעשיתי פשוט לא הצלחתי למצוא ספרות מוצלחת שכזאת . ( אם יש המלצות אשמח לשמוע ) . למי שמעונין עוד על ספרות בקורתית לילדים גשו אל מאמריה של מירי ברוך .
ודבר אחרון שקשור לנושא בדלוג קטן ... שימו לב לקלטות שאתם מקרינים לילדכם ,המסרים בהם יכולים להיות מזעזעים עד אימה . דיגדג דוג וחבריו , מדובר בשובניזים טהור .

בקצור המלצתי השתמשו בדמיונכם ספרו אתם את הסיפור לכל ילד יש דמיון מבורך לראות בדמיונו את הספור ואף להמציא אותו .

[אמא_של_יונת*]

ואיך זה שאף אחד לא קיטר על החדש של גרוסמן "רותי תישן ותישן" ?
זכור לי במעומעם שדווקא קיטרו עליו, לא זוכרת באיזה דף.

[מיצי_פיצי*]

יש איזו סופרת בשם שרה זלוף שהספרנית רמזה לי שהיא אישתו של בעל הוצאת הספרים. עברית דלה, חריזה עלובה, עלילה - אין על מה לדבר. מביך שכזה דבר יוצא לאור.

[ליאת_טאוב*]

לאן,
אנחנו זכינו לקבל מאמא של חבר את הגירסה המחודשת:
Anti Struwwelpeter
זו גרסה חדשה לאותו ספר, שנכתבה אחרי מרד הסטודנטים בגרמניה. (למשל, יש שם סיפור על ילדה שאבא שלה כועס על כך שהיא משחקת עם ילדים כושים וטובל אותה בדיו - כמו בגרסה המקורית - אבל הסוף הוא שהילדה מאושרת, כיוון שהיא יכולה להיראות כושית בעצמה ליום אחד.)
הספר קיים רק בגרמנית, לצערי.

[יעל*]

ולטובת מי שלא מכיר/לא זוכר את הסיפור המקורי -
בסיפור (עם הילדים שנטבלו בדיו ) - ילדים לועגים לילד כושי בגלל צבעו השחור, ואז מופיע קוסם ומזהיר אותם
להפסיק ללעוג : "הניחו לו, הוא לא אשם, שהוא אינו דומה לכם". הם לא מפסיקים ואז הוא טובל אותם בדיו
והם הופכים לשחורים כמו הילד הכושי.

[פטרוזיליה*]

מה שוביניסטי בדיג-דיג-דוג?? מה פספסתי?

[סמדר_נ*]

"הניחו לו, הוא לא אשם, שהוא אינו דומה לכם".
אני מהדור של "יפתח המלוכלך". אני זוכרת "הניחו לו שיטייל/ הפסיקו בו להתעלל!".

[אממא*]

ומה עם 'עליקמא'?
ראו ילדים כאן עומד עליקמא,
עליז ושמח, יודעים אתם למה?
ראשית, הוא כושון,
שנית, שחרחרון
ושלישית הוא יודע לרכב על פילון.

נשמע גזעני נורא, נכון? אבל זה בסך הכל ספר נחמד על ילד אפריקאי והרפתקאותיו. רק שבתקופה שהוא נכתב זה היה לגמרי תקין לכתוב 'כושון'. כדי שאוכל להקריא אותו לילדי מבלי שהם יחשבו שמותר להגיד 'כושון' שינית את המילה ואני מקריאה:
ראשית, הוא ילדון

ובא לציון גואל.

ואגב, נכון שמיץ פטל הוא קצת מעצבן, אבל הוא גם ספר אהוב מאוד על ילידים. כשהייתי ילדה אמא שלי גזרה את הדלת בדף שבו הם רואים את מיץ פטל ואז זה הרבה יותר הגיוני. פותחים את הדלת ורואים את הארנב ואז בא הקטע ההורס 'אתה אולי ...' תראו לי ילד שלא מתפוצץ מצחוק ממנו.

והבת שלי עכשיו חזק בקטע של ספר אידיוטי ושוביניסטי שנקרא 'המילון של ארנבון' שבו תמיד אמא במטבח ואבא מספר סיפור\נוסע בטרקטור וכו'. שאלתי אותה הערב 'מי מבשל בבית?' והיא אמרה 'אבא'. 'ומי מבשל לארנבון' - 'אמא שלו' היא אומרת, 'אולי אבא שלו לא יודע לבשל?' (-: ובקטע שבו רואים את ארנבון נבדק אצל הרופא ונשקל אצל האחות, הקטנה אומרת שזו רופאה. אז נרגעתי.

[אמא_של_יונת*]

עדיין לא הבנתי מה גזעני ב"עליקמא".
בזמן שהספר נכתב היה למלה כושון רק פירוש אחד: כושי קטן, ילד כושי.
לא היה בה שום גנאי. הקונוטציות השליליות נוספו לה זמן רב אחרי כתיבת הספר.

[תבשיל_קדרה*]

ואיך זה שאף אחד לא קיטר על החדש של גרוסמן "רותי תישן ותישן" ?
אוח. הם כל פעם קוראים אותו כך שאני אשמע, ואני - טוב, לאמשנה. זה לא בידיים שלי.
ראבק!
לא גן אז לא תתחתן???
טוב. לאמשנה. לא בידיים שלי.

[תבשיל_קדרה*]

אבל, למען הדיוק ההיסטורי - הוא נמצא באותה ערמה יחד עם "הדודה שלי מרחוב הנביאים". כל כך הרבה אהבה ללכל כך הרבה ילדים! כזאת קבלה של כל השטיקים שלהם, שהיו גורמים לי (לי!) לשלוח את הילדים לפנימיה.

[טל*]

לפטרוזליה
תסתכלי איך מלבישים את הבנות בקלטת בשיר על אהוד , נשיות זולה עד אימה ,והילד הקטן שם תמים נראה מגוחך.
ויש שם עוד שיר שכרגע אני לא זוכרת מהו ,אבל הסיפור סביב השיר הוא על עקרת בית שהילדים צוחקים עליה שלא תמצא גבר כי היא מכוערת בבגדיה הפשוטים . בסצינה השניה ראוים אותה יושבת בבית קפה מאופרת ויפה עם גבר נאה .
אז מה זה בדיוק מייצג ליברליזים נאור?
אגב באחד משירי הערש שם תסתכלי מה מחזיק הכוכב כדי לשמור על הילד בשנתו .. רובה .כן כך שומרים על ילדינו כבר מקטנותם .
ואם תמשיכי להסתכל על הקלטות מעכשיו בעין בקורתית תגלי עוד המון מסרים מעוותים שכאלו .

[טל*]

כושון מעולם לא היתה מילת חיבה אוהבת גם לא בתחילת המאה . אל תתממו העבר של המערב מוכתם בגזענות ,ולקרוא למישהו כושון תמיד היה גנאי .ואם אתם רוצים לראות גזענות טהורה תסתכלו על ספרי ילדותנו כמו דני דין וחבריו כיצד מוצגת דמות הערבי .בגרמניה היו קוראים לזה אנטישמיות.

[אם_הבנים_שמחה*]

מכניסה לסיר את קופיקו.

[פטרוזיליה*]

לטל:
דווקא מצא חן בעיני שאהוד הוא מין טמבל כזה, ואני גיליתי (לזוועתי) ששתי בנותי מאוד אוהבות להתחפש בדיוק כך - בנשיות זולה (ובניגוד משווע לאמא שלהן), והשלמתי את זה: בסדר, שימצו את הקטע הזה כשהן בנות ארבע-חמש...
שני הדברים האחרים שהזכרת הפריעו גם לי, בעיקר הקטע עם הרובה. אבל זה באמת זניח בתוך כל הקלטת/ות האלה שהן ברובן נחמדות מאוד. הרבה יותר טובות ופחות שוביניסטיות מרוב הזבל שמסתובב. נכון שזה לא מושלם מבחינה אידיאולוגית, אבל מה כן?

ומה עם חסמב"ה? זוועה אמיתית. קראתי אותם בנשימה עצורה בילדותי, ואני מוכרחה לומר שהם לא השפיעו עלי לרעה בכלל. לקחתי מהם מה שהתאים לחינוך שקיבלתי (פתגמים בערבית...), וזרקתי את כל השאר.

בכלל, יש לדעתי הבדל בין ספרים שמקריאים לילדים קטנים לבין ספרים שילדים קוראים לבד. כשאת מקריאה ספר, את בהכרח מזדהה עם מה שכתוב (ואם לא, את צריכה לציין את זה איכשהו).

בעיני ספרי ילדים מעצבנים במיוחד הם אגדות מעובדות רע ומתורגמות זוועה, עם עברית עילגת ומאונגלזת, כמו ספר הג'ונגל וכל אלה. וגם כל ה"ספרים" של מרים רות, חוץ מחמישה בלונים.

[מחרימה*]

אני ממש שונאת את "גן גורים" למה למה למה כל שורה שם חוזרת לפחות שלוש פעמים, שלוש פעמים, שלוש פעמים.

[נהר_שליט*]

במהדורות ישנות של גן גורים, יש פחות חזרות, פרט לזה לפי דעתי זה ספר מקסים.

[טל*]

פטרוזליה
בסופו של דבר איש איש יחנך את ילדיו בדרכו . אני מציעה לך לזכור כי בעיני הילד הסיפור או הסרט שתקריני זאת המציאות וכן עם זה הוא גם יגדל . אני באמת מציעה לך לבדוק מי את ואיך את רואה את המציאות ביחס לספרות הילדים האגדות . תעברי על חייך בדמיונך האם חלמת להיות סינדרלה או רובין הוד ?
נכון איני מכירה אותך ואני לא יודעת מה את עושה בחייך ,אני בהחלט יכולה להבטיח לך לספרות הילדים שאת מקריאה לילדיך יש משמעות גדולה על הדרך בה יתפתחו ,אל תקלי בדעתך ,היי בקורתית כלפי המציאות המדומה שאת מאפשרת להם .ספרות הילדים ברובה משרתת את צרכי החברה הפשוטים ומאחוריה ודאי עומדים צרכי השלטון . זה נשמע רדיקלי ואולי לא תואם את הדף הזה באמירותיו הרגילות ,ובכל זאת היי כנה אם עצמך .חסמבה דני דין גוני ואחרים לא בדיוק למדו אותנו לאהוב את שכיננו ואף לא אחד מהן אפשר לראות שהשכן הזר הוא בעצם אותו דבר .
אני מבטיחה אני אני לממציאה את כל הזה ,חכמים ממני חקרו זאת אין ספור פעמים ומצאו זאת לפני .
אז זהו יש לך את האפשרות שלך ויש גם אפשרות אחרת שיהיה לך ולילדיך בהצלחה

[פטרוזיליה*]

טל, אני לא טוענת שלהקריא ספרים לא-נכונים אידיאולוגית (ולא משנה כרגע איזו אידיאולוגיה, מן הסתם האידיאולוגיות שלנו לא מאוד רחוקות זו מזו) לילדים זה דבר נפלא וטוב. אני גם לא טוענת שאת לא צודקת לגבי המסרים שמצאת בכל מיני מקומות. מה שאני כן טוענת זה שמה שבאמת חשוב זה איך את, או הבית בכלל, מתייחס למסרים האלה. למסרים שאת מעבירה יש בסופו של דבר הרבה יותר כוח מאשר למה שעולה מהספרים/סרטים ואפילו מהחברה הסובבת.

חסמב"ה הוא ספר זוועתי בעיני מבחינה אידיאולוגית, כפי שכבר אמרתי. ודאי שהם לא לימדו את הילדים שלא קיבלו שום אידיאולוגיה אחרת מהבית שום דבר טוב, אלא השתלב היטב באידיאולוגיה הכללית שמנסים להנחיל לילדינו, למשל במערכת החינוך. אבל עובדה, שאני קראתי בהנאה אותו ושכמותו, ולא הושפעתי אידיאולוגית, כי היה לי עם מה לעמת את מה שקראתי. נהניתי מההרפתקאות, ומהרומנטיקה, ומכל מיני שטויות שילדים נהנים מהן. זה לא הפך אותי לגזענית.

הבנות שלי אוהבות מאוד להתלבש ולהתאפר, ואפילו לעכס. הן משחקות בבובות. אני מעולם לא שיחקתי בבובות, לא לבשתי שמלות ועדיין לא מתאפרת. ייתכן שזה איזה צורך פנימי שלהן. ייתכן שהן לומדות את זה מהסביבה. כדי למנוע את זה אצטרך לסגור אותן במנזר ולמנוע מהן כל קשר עם החוץ. תסכימי איתי שזה לא מעשי. אני מעדיפה לסמוך עליהן ועל עצמי, שאצליח להעביר להן את הגישה הבסיסית שלי לעניין הזה כמו גם לעניינים אחרים. לא נראה לי שצנזורה גורפת או איסור על איפור (כדוגמה) יועילו פה.

ועדיין, ברור שיש כוח לסיפורים שאנחנו מקריאים, וגם אמרתי את זה קודם: ברגע שאת מקריאה להם, כשזה בא מפיך, התפיסה שלהם היא שאת גם מסכימה למה שאת קוראת. לכן אני מוסיפה הערות משל עצמי לסיפורים שאני קוראת.

ואחרי כל זה, לא הבנתי בעצם מה חשבת שהיא האפשרות שלי בניגוד לאפשרות שלך... (ברור שכל אחד יחנך את ילדיו בדרכו, לא? (-:)

[יעל*]

מה שאני כן טוענת זה שמה שבאמת חשוב זה איך את, או הבית בכלל, מתייחס למסרים האלה. למסרים שאת מעבירה יש בסופו של דבר הרבה יותר כוח מאשר למה שעולה מהספרים/סרטים ואפילו מהחברה הסובבת.


<יעל קראה את כל הדנידינים והחסמבות למיניהם, ובכל זאת יצאה מצביעת מר"צ>

[טל*]

יעל לנפנף באני מצביעה מרץ שאגב כבר מזמן הפכו ליחד לא הופך אותך למוסרית יותר או נאורה יותר ,החלוקה המפלגתית בישראל כבר מזמן נעלמה . ביילין עצמו טוען שאין הבדל מהותי בין יחד לבין המערך .
ולעניננו כן סופו של דבר להורה תפקיד עיקרי בהעברת המסר לילדיו בעת קריאת הסיפור ,ונכון אי אפשר לנתק את הילדים מהמאה ה-21 .אבל כדאי לדעת את המסרים , כדאי לבדוק ולהתמודד כדאי ככל האפשר להעניק לילדים את האפשרות לקריאה בקרותית . הם יקבלו את זה כמו שכולם פה יודעים ממכם ורק ממכם ,מערכות החנוך הפורמליות כידוע לא ידאגו לזה . בתקווה שילדיכם באשר הם לא יגיעו (או כבר עכשיו )לממסד הפורמלי .

וכן גם אני קראתי את חסמבה וכו' ולא כל מה שעשינו היה טוב בהכרח . להנציח את העבר ולמר שלא נגרם נזק מהווה הדחקה בעיני . תסתכלי מסביבך איזה מדינה בדיוק גדלה מחסמבה ?

[יעל*]

יעל לנפנף באני מצביעה מרץ שאגב כבר מזמן הפכו ליחד לא הופך אותך למוסרית יותר או נאורה יותר
א. את לא מכירה אותי, אני באמת מוסרית ונאורה יותר. .
ב. זה היה בהומור, ורק לצורך חיזוק הרעיון שלספרים אין השפעה כה חזקה כאשר הבית מעביר מסרים הומניים, שיוויוניים וכו' ומדגים אותם אישית לילד יום יום.
ג. אבל כדאי לדעת את המסרים , כדאי לבדוק ולהתמודד כדאי ככל האפשר להעניק לילדים את האפשרות לקריאה בקורתית . הם יקבלו את זה כמו שכולם פה יודעים ממכם ורק ממכם עם זה אני מסכימה בהחלט.

[שרון_ג*]

תסתכלי מסביבך איזה מדינה בדיוק גדלה מחסמבה ?
הצצתי בסופשבוע בספר של מקבלי האותות והעיטורים של צה"ל, ולא תאמינו איזה שמות מצאתי בהם...
למעט השמות הידועים כמו אמנון אברמוביץ', אהוד ברק, אמנון שחק וכו' מצאתי גם את שמו של...דוד אפל!
הידעתם?

[יעל_אמא_של_אנ''נ*]

_מצאתי גם את שמו של...דוד אפל!
הידעתם?_

הוא כנראה הושפע מאלימלך זורקין..... (ככה קראו לו, לא?)

[שרון_ג*]

אני לא אשכח את המשפט האלמותי "מא תקול פול תא תחוט פיל עודול" ("אל תגיד פול עד ששמת אותו בשקים", או בעברית פשוטה יותר - אל יתהלל חוגר כמפתח).
חסמבה, לא זוכרת איזה ספר (אולי חסמבה וגנבי הסוסים?)

[תבשיל_קדרה*]

מא תקול פול תא תחוט פיל עודול
סבתי היתה אומרת "אל תגיד 'הוֹפּ' (גוֹפּ, אם לדייק) לפני שקפצת".

[פטרוזיליה*]

מא תקול פול תא תחוט פיל עודול
נכון! נכון! גם לי זה תקוע בראש מאז.

סבתי היתה אומרת "אל תגיד 'הוֹפּ'
היא התכוונה לערוץ? אותו עוד לא השמצנו כאן (-:

[שרון_ג*]

ותמיד שאומרים אלימלך זורקין אני חושבת על זאב רווח.
זוכרים את הסרט? עם שלמה ארצי, נדמה לי, ועם דובי גל
(או שאני מתבלבלת. זכרון סלקטיבי עלק)

<יש דף על נוסטלגיה של סרטים וסדרות טלויזיה?)

[רועי_שרון*]

ענת גביש, מה יש לך עם כל הדברים האלה שאת מתעצבנת מהם? שירים שענת לא אוהבת במיוחד, ספרי ילדים מעצבנים... לכי תעשי יוגה או משהו.

ברגע שאת מקריאה להם, כשזה בא מפיך, התפיסה שלהם היא שאת גם מסכימה למה שאת קוראת -- ברונו בטלהיים דיבר בדיוק על הדבר הזה בספרו "קסמן של אגדות". הוא אמר שם משהו בסגנון (תקנו אותי אם אני טועה; קראתי את זה לפני מלנתלפים שנים): כשהורה מקריא סיפור זה נתפס אצל הילד כהזדמנות להגיד להורה דברים שהילד לא בהכרח יכול להגיד או אפילו לנסח. כלומר, ילד עשוי לבקש מאבא לקרוא את כיפה אדומה כי הוא כועס על סבתא או על אמא, או לקרוא את הסיפור על "הפיל שרצה להיות הכי" כי נמאס לו שההורים שלו מתגאים בו או עושים לו מניפולציות, או לקרוא את "הלו אבא" כי הוא היה רוצה שאבא שלו יקדיש לו יותר תשומת לב. כשההורה מקריא את הסיפור, הילד שומע את ההורה אומר את המלים שהוא היה רוצה להגיד. ההורה מתפקד כאן בתור דובר של הילד, ולא של ההורה. מבחינת הילד אין כאן הזדהות של ההורה עם המסרים שבסיפור, אלא בסך הכל תווך למסרים הללו.

אני גם לא כל כך מבין את ההתרגזות על סיפורים עם מסרים בכלל, ועל כאלה שאינם פוליטיקלי קורקט בפרט. העולם אינו PC, אז למה שהסיפורים יהיו כאלה? בעולם האמיתי בייגלה באמת מחזר אחרי זהובה, וזהובה באמת מחפשת מישהו שיקריב את עצמו למענה. בעולם האמיתי אבא באמת בעבודה, והילד באמת מבקש מתנות. אז נכון שיש גם מקרים הפוכים, אבל אם אתם רוצים סיפורים עם מסרים פמיניסטים, אז תקריאו את בילבי (בגלל שהיא מורדת במוסכמות, ולא בגלל שהיא נקבה), או את "ארץ יצורי הפלא", או את "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", כולם עוסקים ב-empowerment אישי שהוא הבסיס לשיוויוניות. ובכל מקרה אל תתפלאו שיש סיפורים עם מסרים שאתם מתעצבנים מהם. כי ברגע שיש סיפורים עם מסרים, מחלק מהם אתם תתעצבנו.

ולגבי להקריא לילד דברים שמעצבנים אתכם: בתור אחד שמאמין שהורה לא צריך להקריב את עצמו למען ילדו (ובניסוח יותר PC: שהקרבה עצמית לא צריכה להיות חלק מהיחסים בין הורים לילדים), אני לא מקריא סיפורים שמעצבנים אותי. קל מאד למצוא סיפור אחר שהילד חפץ בו ושאינו מעצבן אותי. ויש סיכוי טוב יותר שאני אסכים להקריא סיפורים אם אוכל לבחור דברים לא מעצבנים. (שרה'לה: אני לא רואה את זה ככפיה על הילד, אלא כהימנעות מכפיה על ההורה.)

[יעל_צ*]

רועי - מסכימה עם רוב מה שכתבת כאן, ובמיוחד עם -
אני גם לא כל כך מבין את ההתרגזות על סיפורים עם מסרים בכלל, ועל כאלה שאינם פוליטיקלי קורקט בפרט. העולם אינו PC, אז למה שהסיפורים יהיו כאלה?

[טל*]

יעל את צודקת ,את אמרת את דבריך בהומור ואני עם הניצוץ החברתי פוליטי שבי קצת הגזמתי אז אני מתנצלת .
אבל חוץ מזה לגרום לאנשים לנסות לחשוב אחרת כנראה זה התפקיד המעצבן שלקחתי על עצמי . אין לך מושג מה זה אומר לחיות כך יום יום .
לילה טוב

[תמר_ס*]

סבתי היתה אומרת "אל תגיד 'הוֹפּ' (גוֹפּ, אם לדייק) לפני שקפצת".
גם סבתא שלי!!

[ענת_גביש*]

ענת גביש, מה יש לך עם כל הדברים האלה שאת מתעצבנת מהם? שירים שענת לא אוהבת במיוחד,
היי, זה בכלל לא אני פתחתי את שירים שענת לא אוהבת ! להפך. הייתי סוגרת אותו.(עצבן אותי שחבל על הזמן.)
וחוץ מזה, מה אתה חושב שאני שנטי כמו אנשים מסויימים שיש להם זמן ליוגה כל בוקר לפני שהם לובשים את השרוואל ?? לפחות אם הם לא היו ממציאים את האתר מחרב כל רגע פנאי הזה.

[רועי_שרון*]

[יעל*]

אבל חוץ מזה לגרום לאנשים לנסות לחשוב אחרת כנראה זה התפקיד המעצבן שלקחתי על עצמי .
טל - מזל שיש אנשים כמוך! @}

[ענת_גביש*]

כן, בדקתי שוב את הדף ההוא, שפותח בניתוח של "סיגליות" . נו בחייאת, ברור שזה לא אני כתבתי את זה. וגם לא השיר שאחרי זה "הוא אמר אם תלכי אחרי" עם השאלה למה שהיא תקרצף רצפות ולא הוא...נראה לך? שזו דעתי על השיר ז"א ? (וסליחה עם הענת שכן כתבה את זה).

[פלויני_אלמויני*]

אני מכיר הרבה ילדים מעצבנים שכותבים ספרים.

[פטרוזיליה*]

רועי - מסכימה עם רוב מה שכתבת כאן, ובמיוחד עם -
אני גם לא כל כך מבין את ההתרגזות על סיפורים עם מסרים בכלל, ועל כאלה שאינם פוליטיקלי קורקט בפרט. העולם אינו PC, אז למה שהסיפורים יהיו כאלה?
גם אני.

[אם_הבנים_שמחה*]

אבל עדין ישבדל בין PC לבין מסרים שאינם גזענים, מפלים...
לא חייבים להיות באחד משני הקטבם שעל קו הרצף הזה.
אפשר להיות סתם "רגילים".

[איש_ימיני*]

קיבלנו פעם ספר מהגן שאני לא זוכר את שמו. הסיפור היה על יצור.
נכנסתי לסלון כשהקריאו לו אותו בפעם הראשונה, הילדון החמוד שלי ישב מכונס בעצמו מנענע את הרגליים בפחד מצד לצד עם מבט מבועת. מייד רמזתי שצריך להמצא סיום עכשיו ולהפסיק את הקריאה.
חצי שנה היינו צרכים להתמודד עם יצור מין מילה נוראה ללא כל ממשות, דמות שלא ניתן כלל לדמיין, שהופיע בכל מקום, גרוע יותר מ-IT של סטפן קינג.
מי כל כך חולני לכתוב ספר ילדים על יצור_, חצי שנה נשאלנו שוב ושוב האם ישנו _יצור_, היכן _היצור ועוד.
תגובת הגננת "מה הספר עוד בספריה - הוצאתי אותו משם מזמן..."

<ישנם ספרי ילדים שלא צריך לקרוא בן השורות כדי לדעת שממש, אבל ממש...>

[גלית_ועמרי*]

סדרת ספרים מזעזעת: ספרי רון עכברון
עברית קלוקלת, מסרים אלימים, אני כבר לא זוכרת בדיוק אבל יש שם קטע שבו העכברון ממש מתעלל בחבר שלו ובסוף אחרי איזשהו הוקוס פוקוס סיפורי הם שוב חברים.
מצטרפת גם לחרם על מיליון ואחד ספרי שרה זלוף הנוגעים בנושאים החל מאיך להגמל מחיתול בחצי דקה ובחרוזים מזעזעים ועד איך להכנס לגן בלי בכי בלי קשיי פרידה מאמא ובלי טיפת שכל.
באופן כללי אני גם סולדת מכל ספרי ה"לילד יש בעיה , בוא נקריא לו סיפור מחורז והבעיה תעלם"

ובניגוד מוחלט המלצה חמה על ספר בשם "ארנבון בורח מהבית", בקריאה ראשונה זה נראה עוד אחד מהספרים המעצבנים של אפרוח שרצה אמא אחרת וכו' אבל בקריאה שניה וביחוד כשמגלים איך הילד (בן 3) מתמוגג ומזדהה עם הסיפור זה נשמע הרבה יותר טוב, העלילה היא פשוטה בסגנון של "אני אברח מהבית" "אם תברח אני ארדוף אחריך כי אתה הארנבון הקטן ואהוב שלי" כשהארנבון מחליף זהויות בנסיונות הבריחה, פעם הוא דג פעם ציפור וכו'... והאמא מתאימה את עצמה אליו, כשהוא דג היא דייגת כשהוא פרח היא גננית.
והפואנטה בסוף שבעיני פחות מצאה חן אבל הבן שלי מאוהב ברעיון "אוף אז בכלל לא שווה לי לברוח אני אשאר פה ואהיה הארנבון שלך" והאמא אומרת "יופי אז עכשיו תאכל גזר" נורא פולני מצידה אבל חמוד להפליא ביחוד כשמוסיפים לזה את הציורים המשגעים (והפעם בלי הסתיגויות)

[מור_וקנמון*]

ובכל מקרה אל תתפלאו שיש סיפורים עם מסרים שאתם מתעצבנים מהם. כי ברגע שיש סיפורים עם מסרים, מחלק מהם אתם תתעצבנו.
כי כל אחד מאיתנו מגיב מהרגישויות שלו.... ראו חילוקי הדיעות על "מיץ פטל" "בייגלה" "הלו הלו אבא" ועוד...
בכלל, אני גיליתי שהנסיון הזה ליצור להם עולם סטרילי, נטול פחדים, נטול מסרים שליליים, מרעילים, שלא נראים לי- הוא די מטורף וגם מתיש....
אני עדיין מנסה אבל בד בבד מתאמנת גם ב"לאבד שליטה"....
מישהי כתבה פה פעם שמרגע שהבינה שלא הכל תלוי בה, נהיה לה הרבה יותר קל.... אפרופו הדיון על גיבוש תפיסת העולם של הילד דרך מה שנקריא או לא נקריא לו...

[אביב_חדש*]

מצטרפת לסיוט שנקרא שרה זלוף. לנו יש איזה ספר שאני לא זוכרת את שמו במדויק, אבל על ילד שטיפס על ההר לקטוף משהו נוצץ ובסוף גילה שזה כוכב. בדרך, מלמדים את הילדים לא לקטוף פרחים מוגנים.
ראשית, הספר ממש נראה כמו העתק של פאול קור בנושא זהה, משהו נוצץ (אפילו הנוצצות של הפרח/כוכב היו זהים) שכשמוציאים אותו ממקומו הוא כבר לא נראה אותו הדבר. ודבר שני, החריזה המעצבנת שלה, והחדרת מסרים מטופשים שלא קשורים בכלל לספר (לא לקטוף פרחים מוגנים).

[בשמת_א*]

_בספר אחד אפילו הגדלתי לעשות, ורשמתי בתוך הספר טקסט חדש... רק כדי שאם סבא/סבתא או מישהו אחר יקרא אותו, הטקסט המעודכן ישאר. מדובר בספר החמוד "הלו הלו אבא" שבו האבא מנסה להסביר בטלפון לבנו מה יביא לו מתנה בחזרה מהעבודה.
למה אבא צריך להביא מתנה כשהוא חוזר מהעבודה?_
הסבים והסבתות לא שיתפו פעולה אז החבאתי את הספר, עד היום...
הבעיה בעיני היא לאו דווקא הקטע של המתנה, אלא יותר המניפולציות של האבא. המטרה שלהן היא לא הומור, אלא מניפולציה על הבקשה של הילד. לכן הספר לא נחמד בעיני, למרות הרעיונות המצחיקים. יש פה משהו רמאי ומלאכותי.


_הזאב נשמע פדופיל מושלם
אולי זו המטרה של הסיפור? ללמד ילדים להיזהר._
במקורו, "כיפה אדומה" היתה סאטירה חברתית חריפה שכתב שארל פרו לסאלון הספרותי שלו, במסווה (הוא פרסם את זה כאילו בנו כתב). מדובר בביקורת על הגבר בן החברה הגבוהה המפתה נערות-משרתות תמימות וגוזר עליהן אבדון (נכנסת להריון, מסולקת לרחוב....). במקורו, הסוף רע: הזאב בולע את כיפה אדומה, ויש מוסר השכל שממנו ברור לגמרי שה"זאב" הוא זכר אנושי ושה"בליעה" היא אונס. האחים גרים הם שעשו מזה סיפור לילדים שבו נוסף צייד שמציל. ואצלם, המטרה של הסיפור היא ללמד ילדים לשמוע בקול אמא (שאומרת לא לסטות מהשביל ביער. לא משנה שזה לא ממש ממש מתחבר עם הסיפור...).

[אם_הבנים_שמחה*]

אלא יותר המניפולציות של האבא
תלוי איך מסתכלים על זה.

אולי זה משחק של שניהם? ככה אני קוראת את זה. משחק הומור ששני הצדדים שותפים לו.

אני לא אוהבתותו בגלל האיורים דוקא.

[בשמת_א*]

מפני שלמוטיבים המפחידים מאוד באגדות יש, על פי הסברה, תפקיד - עד כמה שאני זוכרת, הם מחצינים כל מיני פחדים של הילדים ומאפשרים להם ללמוד להתמודד איתם בדרך "מרוככת."
רעיון פסיכואנליטי, שנוצר כתוצאה מהבורות לגבי קהל היעד של "אגדות העם". רק במאה ה-19 הן הפכו לסיפורי ילדים, וזה קרה:
א. מפני שלראשונה הופיע בכלל המושג "ספרות ילדים". עד אז לא היו טקסטים מיוחדים "לילדים" (ולא נכנס לזה כאן, זה פשטני על רגל אחת).
ב. מפני שהמעשיות האלה יצאו אז מה"אופנה" הספרותית בספרות למבוגרים. כי קהל היעד שלהן היה קודם "כולם", ובזה הכוונה בעיקר למבוגרים.

[בשמת_א*]

אגב, האחים גרים: המאה ה-19. הגירסה הראשונה של "מעשיות לילד ולבית" יצאה ב-1812.

האופנה של ספרות ילדים דידאקטית שהיתה מלאה בעונשים איומים לילדים רווחה כל המאה ה-19, ונכנסה אל תחילת המאה ה-20. לפי נורמות אלה עוד חלק משירי מרים ילן שטקליס, לאה גולדברג, ואולי ימימה. כמובן ביאליק, שכתב לפניהן. התפיסות לגבי "ילדים" לא חשבו אז שזה "לא מתאים" לילדים אלא להיפך: חלק מסיפורי הזוועה נועדו ללמד לקח (מה יקרה לך אם לא תעשה מה שאומרים לך), וחלק - ללמד רחמים, חמלה, צער בעלי חיים וכדומה (יש רפרטואר שלם של שירי ילדים על ילד שלוכד ציפור ומה קורה לה בשבי).

אני עד היום נחנקת מדמעות לשמע הסיפור של מרים ילן שטקליס על הדובי של רותי, שרוחצת אותו באמבטיה עד שהוא נהרס והוא רוצה לברוח לארץ הבובות. אני מסרבת להקריא אותו. מילדותי אני שונאת את הסיפור הנורא הזה (ואני לעולם לא הורסת שום דבר. כנראה הקריאו לי מספיק ספרות שזה היה המסר שלה: חפצים יותר חשובים מאנשים!).

ולמי שלא ידע: כושון, כמו דובון, כמו כלבון: אמא של יונת צודקת כרגיל.
מתי הפכה "כושון" למלת גנאי?
כשהמתרגמים מאנגלית בחרו לתרגם את "nigger" ומלות גנאי דומות ב"כושי" ו"כושון", מלים שמקורן תנ"כי וחסר כל שליליות. אז בעקבות אותם תרגומים, נהרסו מלים עבריות חפות מפשע )-:

[עדי_יותם*]

אני עד היום נחנקת מדמעות לשמע הסיפור של מרים ילן שטקליס על הדובי של רותי, שרוחצת אותו באמבטיה עד שהוא נהרס והוא רוצה לברוח לארץ הבובות. אני מסרבת להקריא אותו. מילדותי אני שונאת את הסיפור הנורא הזה
ואני מאוד אהבתי ואוהבת אותו... לא יצא להקריא/לקרוא עדיין, שוכב בספרייה עם עוד עשרות ספרים שמחכים לתורם... אני מאוד אוהבת שיש לנו בבית ספרים מילדותי שלי, אגב. ומעולם לא חשבתי שיש שם מסר על חפצים שחשובים יותר מאנשים. הוא מעורר חמלה על יצורים קטנים וחסרי ישע, שלי הם נראים מלאי אנושיות בסיפור. אאל"ט גם הרופא שם הוא בובה, לא?

[בשמת_א*]

הוא מעורר חמלה על יצורים קטנים וחסרי ישע
בגלל זה אני נחנקת מדמעות
(עדי יותם, זו לא היתה אמירה צינית. זה היה תיאור מדוייק.
אני נחנקת ומשתנקת ולא מסוגלת לקרוא אף אות.
הייתי ילדה טובה והפנמתי היטב את המסר. כולי מתמלאת בכל צער העולם בגלל גורלו של הדובי! חבל שהצער הזה לא ממלא אותי כל כך כשמדובר בעצב של בני אדם ! ) (טוב, אולי כן, אבל אני מסוגלת תמיד להכיל את צערם של דובים, ולא תמיד את צערם של בני אדם).

המסר הוא שהחפצים חשובים.
בילדותי, המסר הזה הועבר בצורה מאוד ברורה וחדה. למשל בהמון טקסטים שבהם מרחמים על הדובי, על ארנבת השוקולדה, ועל עוד חפצים רבים מספור.
ועל בני האדם לא ריחמו.
לא היו סיפורים מקבילים שבהם מרחמים על הילד שרוחצים אותו לא בעדינות, או על הילדה שמרביצים לה (לא לילדים קטנים).
לא היו חיים מקבילים שבהם היה מוסר השכל שצריך לשמור על אנשים או להתייחס לרגשות שלהם.
רק לרגשות של דובי-צעצוע צריך להתייחס.

את צודקת, עדי יותם, שהמסר בסיפור עצמו אינו אומר שחפצים יותר חשובים מאנשים. אני כמובן צירפתי שני עניינים, ברוב רשעותי. עניין אחד הוא החשיבות שאותה ספרות ילדים הקנתה להקניית השמירה על חפצים, ועניין אחר הוא חוסר החשיבות של הקניית שמירה על בני אדם, בספרות אותם ימים ומחוצה לה.

ובהקשר זה ספר כמו "דובון לא לא", שקראתי לא מזמן כשישבתי בגן של בתי, מאלף: הרי פה הדובון איננו מייצג את החפץ "דובון צעצוע" (כמו בסיפור על רותי) אלא, בעצם, ילד קטן שאומר "לא" לאמא (גיל שנתיים המרדן?). איזה ספר אכזרי! איזה גורל מזעזע! איזה מוסר השכל - תמחק את עצמך, תעשה דברים שאתה שונא, העיקר שהכי חשוב לעשות מה שאמא מצפה ממך!

דובי אחד מייצג בספרות את החפץ.
דובי שני מייצג בספרות את האדם.
על מי שומרים? על מי מגינים? מי חשוב יותר? את מי מותר להפקיר? את מי אסור להפקיר? רגשותיו של מי מתומללים, מבוטאים ונחשבים? רגשותיו של מי נמחקים, נמעכים ונשללים?

[עוד_לא_בחרתי_שם*]

בשמת,
אני מכירה את "סיפורי הדובים" שניהם,
את מרים ילן שטקליס תמיד אהבתי .
בתי אהבה מאוד את "דובון לא לא,", ואני נהנתי לראות איך היא נהנית כשהקראתי לה אותו, אבל תמיד הרגשתי לא נוח ממשהו שם,(חשבתי שאולי בגלל האיור שזורקים עליו מחבתות וקומקומים מהחלונות,,) ועכשיו הבנתי פתאום למה. את צודקת בהחלט, מוסר השכל עצוב ומקומם...!!

[נהר_שליט*]

מצטרפת לבשמת בעניין הסיפור על דב של מרים ילן שטקליס, כבר מילדות זועזעתי מהאשמה הכבדה שמוטלת על הילדה הקטנה, בעקבות משחק תמים היא נושאת על כתפיה פשע מוסרי כבד, בלתי הפיך בחלקו- פגיעה נפשית וגופנית בדב.

[נהר_שליט*]

דרך אגב, גלית ועמרי ספרי רון עכברון יצאו כספי איור ללא מלל בשם מקס, רק במהדורה העברית הוספו החרוזים.

[שרון_ג*]

כשהמתרגמים מאנגלית בחרו לתרגם את "nigger" ומלות גנאי דומות ב"כושי" ו"כושון", מלים שמקורן תנ"כי וחסר כל שליליות. אז בעקבות אותם תרגומים, נהרסו מלים עבריות חפות מפשע
בילדותי אהבתי את הסיפור על כושי-סמבו (ההוא שהולך ביער עם הבגדים החדשים והנמרים באים ולוקחים ממנו את הבגדים) ובכלל לא הבנתי את כינויו ככינוי גנאי. רק בגיל מאוחר מאד הבנתי שהמילה "כושי" מתקשרת עם קונוטציות שליליות.
אינני חושבת שכוונת המחבר היתה לכינוי גנאי. זה אנחנו שהלכנו בעקבות ארצות הברית עם ה- PC המגוחך הזה והתחלנו להתייחס ל"כושי" כאל מילת גנאי. כושי הוא אדם מארץ כוש. וזהו.

[א_גרויסע_מויש*]

אפרופו "דובי לא לא", יש לדבורה עומר סיפור מזעזע על "ילדת ההיפך". זו ילדה שתמיד אומרת את ההיפך, היא אומרת "מר" כשמתוק, "רע" כשטוב, וכו'.
בסיפור מאלפים אותה לא לעשות את זה יותר ע"י טיפול בהלם. יש מסיבת יומולדת, וכשכל הילדים מקבלים מיץ פטל ועוגה, היא מקבלת כוס חומץ ופרוסת לימון, או משהו כזה.
אהה! עכשיו מבינה שעד עכשיו היה בעצם טוב.
הילדה כמובן מפנימה את המסר, ואף פעם לא מספרת יותר שרע לה.

[אמא_מתחדשת*]

לא בדיוק ספר , אבל די מעצבן בכל זאת.
יש לנו את 100 שירים ראשונים - הספר וה CD. בהתחלה כשראיתי את רשימת השירים התלהבתי.יש שם שירים יפים אשמח להזכר במילים (ובחלקם גם במנגינה) ולהוסיף לרפרטואר שלנו.
אבל מה העיבוד של השירים מעצבן!!! אני לא מבינה גדולה במוסיקה אבל כל פעם שאני שמה אחד מהדיסקים האלה רמת העצבים שלי עולה והסבלנות יורדת.
האם ילדים ותינוקות חייבים שישירו להם בליוי אורגן מעצבן? עיבודי השירים שם נשמעים כאילו יילדו אותם (הפכו אותם ילדותיים). מילא כשעושים את זה במלל מתוך ניסיון להשתמש באוצר מילים מובן לילד, אבל במוסיקה? האם יש צורך לפשט מוסיקה כדי שילד יבין אותה אותה או יאהב אותה?

[תמר_ס*]

העיבוד של השירים מעצבן!!!
נכון! ממש נורא.
תשירי לבד. יש לך ת'מילים בספר

[עודד_המחפש*]

בשמת, אני שוב מתפעל מכושר ההבחנה והניתוח שלך, וגם מהידע. כל מילה בסלע!

העיבוד של השירים מעצבן!!!

זה נכון לרוב הקלטות (אודיו וגם וידאו) שיש היום בשוק. מי האידיוט שחושב שבשביל שילדים יהנו ממוסיקה צריך לשנות אותה ולא להגיש אותה כמו שהיא צריכה להיות, במקור. עוד דוגמא מרתיחה (שלא שמעתי בעצמי אבל שמעתי עליה): בייבי מוצארט, או איך שקוראים לזה. האם מוצארט לא היה מלחין ומעבד מספיק טוב, שצריך לנגן את המוסיקה שלו בצלילים מסונתזים בשביל ילדים? אנחנו תמיד משתדלים להשמיע לילדים שלנו (ובעצם לכולנו יחד) את המקור.
מן הסתם, הסיבה היא, כמו תמיד, כסף. מי שמפיק את הקלטות לילדים צריך שעוד מישהו יוכל להרוויח פה (המעבד וכו') ולעומת זאת לא לשלם למבצעים שכבר הקליטו את הדברים בעבר (תמלוגים). והכל על חשבוננו. טוב, לא חייבים לקנות (ובאמת אנחנו לא קונים).

[פלוני_אלמונית*]

שיר מעצבן:
יש לנו תיש

[אחיטוהר_לנצח*]

כשביתי התחילה להתענין בספרים ,אז כדי שתוכל לדפדף איזה ספר למוות כי חבל על כל ה "חמישה בלונים" ואחיו היקרים עד כאב, קנינו לה בתור התחלה בסופר של הדתיים( -שהם אחלה! )ואין לי מילה רעה עליהם מילבד התוכן שהיה לספר : שמו "במבי" יופי ,הרבה ציורי חיות ברורים נייר אקסטרה כרום חצי פלסטיק , עמיד ביפני המדפדף המתחיל. רק מה במבי שלנו מטייל ביער מחפש חברים פוגש גור נמרים.הגור סימפטי מציע חברות לבמבי על בסיס(לא, לא מקום פנוי...) דימיון חזותי "מחפש אני חבר נחמד.ראה,לי יש עיגולים על הגב וגם לך,הידד!שנינו מתאימים,כי אנחנו דומים!" במבי מסרב להתחבר עם גור הנמרים ואחר כך עם גור האריות כי אימא ואבא אמרו לו שגם חיות קטנות עלולות ליהיות מסוכנות אם הן ממשפחת הטורפים שלא תעז להתקרב! במבי בסוף מוצא לו את חבריו העדינים(ככה בספר...)אוכלי העשב והגזר וחי באושר עד היום(?)למה זה בעיתי לדעתי,אין שום רמז מקדים בפגישות עם חיות הטרף על ערמומיות , או ,על רצון לטעום את במבי גם לא במרומז! להיפך הן ישר מוצאות משהו משותף ורוצות דרכו להיתחבר כדרך ילדים.בחויה שלי ולכן שונה הטקס, יש מיגזר בתוך המיגזר הדתי שלצערי מחנך ,ככה בסתר, שמי שלא...ניראה כמוך ,לא חושב כמוך לא מאמין כמוך (הגזמתי ?תעצרו אותי...) אל תאמין לו ...מישהוא אמר כל ישראל חברים ולא קיבל...פעם ראשונה ,שניה:-)

[מ.שלווה*]

אחיטוהר לנצח? , לחלוטין לא הגזמת , נהפוכו הבקורת שלך הגיונית מאוד אך היא לא שייכת רק למגזר החרדי . תמשיך בקריאת ספרי ילדים ותגלה בעוד רבים מהם דברי גזענות , חנוך לשוביניזים , ועוד ועוד .
אם תרצה לדעת יותר על הספרים שאתה נותן לילדיך תוכל לקבל כלים נוספים בספריה של זוהר שביט .

[נאוה_פרנס*]

_וזה מזכיר לי את השיר:
נומי נומי ילדתי
...
אבא הלך לעבודה
הלך הלך הלך
יחזור עם צאת הלבנה
יביא לך מתנה_


אצלנו אין אבא ויש בן
אז כשהיה תינוק שרתי כך:

נומה, נומה, ילדי הקט וטוב,
נומה נומה נים.

אימא אוהבת אותך מאוד,
אוהבת עד מאוד,

וואלה, לא זוכרת את ההמשך... אבל לא היתה מתנה.

הילד הכיר בגן את הגירסה המקורית
והיה כועס כשהתאמתי את השיר למשפחתנו

[מתוקה*]

אני לא יודעת אם כבר הספקתם לקרוא אבל יצא עכשיו הספר החדש של מאיר שלו אריה בלילות ובו מסופר על ילד שבכל לילה רואה מחוץ לחלונו אריה, בכל פעם האריה מתקרב יותר ויותר והופך יותר ויותר מפחיד, הילד מבוהל רץ למיטת ההורים ומספר להם, אלא שהם "מנפנפים" אותו. בלילה האחרון האריה אפילו נכנס לחדרו של הילד ומרים לו את השמיכה, אלא שהילד התכונן לקראתו והכין מקל גדול. הילד מתחיל לרדוף אחרי האריה בכל הבית והחצר ומתחיל לפגוע באריה עד שהאריה נקרע לגזרים והילד מגלה שבתוך האריה (שמתגלה כתחפושת בלבד) נמצאים לא פחות ולא יותר אמא ואבא שלו, אלה שאמורים להגן עליו יותר מכל. הילד כועס ומעניש אותם (ובצדק). ההורים אפילו לא מתנצלים או מתחרטים על מה שעשו, נראה שהם בכלל לא מבינים מה לא בסדר כאן.
האמת היא שאף פעם לא אהבתי את הספרים של מאיר שלו, גם לא למבוגרים (אולי חוץ מאבא עושה בושות) אבל הפעם הוא באמת הגזים, הספר הזה מטורלל לגמרי, הרחיקו את פעוטות הבית ממנו!

[בר_עדש*]

"ספר הפילפילים" שמציג קנאה צורבת בין אח בכור לאחותו הקטנה, אולם מוצג בציבור כספר קלאסי להכנת ילד לבוא אחיו הצעיר.
ספר נורא - מספר על הורים המזניחים לחלוטין את הבן הבכור לאחר לידת אחותו. ההורים שלי קנו אותו לבן שלנו, וכשאמא שלי הקריאה לו אותו בפעם הראשונה הוא נהיה מאד עצוב ובשלב מסוים הפסיק אותה. אחרי שקראתי את הספר פשוט חיברתי בסלוטייפ את כל הקטע הזוועתי, כך שנשארו רק הקטעים הנחמדים בהתחלה והעמוד האחרון.

נומי נומי ילדתי
הגרסה שלנו היא "נומה נומה בן קטן שלי...".
ניסיתי לשיר לו "אמא הלכה לעבודה", אבל הבן דורש את הטקסט שאישתי אילתרה פעם, והפך לפזמון הקבוע אצלנו:
"אבא הלך למכולת להביא חומרים לעוגה
יביא לנו קמח, יביא לנו סוכר
יביא שמנת וחמאה."

כשהייתי קטן אמא שלי הרדימה אותי עם "שיר ערש גלילי" של אלתרמן, שמספר על אב המסכן את חייו בחריש לילי במקום להשכיב את בנו לישון (ברור שאלתרמן מעולם לא התכוון שהשיר ישמש באמת כשיר ערש). מהשורות שאני זוכר:
"... למה זה יחרוש בלילה ואותי לא יישן?
"אדמתנו, בני, אין די לה. נומה בן, נומה בן."
והיא עוד התפלאה כשסיפרתי לה שהשיר הזה גרם לי לסיוטים...

[Pלונית_אחרת*]

לדיון של טל ופטרוזיליה מיולי -

• האם מכך שבגיל קריאה ההורים כבר לא מקריאים לילדים נובע שלא צריך לכוון את הקריאה שלהם? לא להגיב לתכנים? לא לדעת מה הם קוראים? בעיני כמובן צריך להמשיך לכוון את הילדים. למרות שלפי מה שאני רואה סביבי רוב הילדים (היותר גדולים) לא קוראים, בטח לא כמו שאני קראצתי, ורוב ההורים כבר לא מקריאים (אצלנו זה היה ממש טקס השכבה).

ספרים שקראתי בשקיקה

• טרזן (כל "שבוע ספר" היה לאבי ולי טקס בו רכשנו עבורי כרך נוסף בסדרה, אהבתי את הספרים גם כילדה גדולה (תחילת שנות העשרה). הסדרה - מופת לאתנוצנטריות אירופאית, גזענות, ו...
• דנידין, שאני נזכרת בו עכשיו כל פעם שמדברים על הספרים גזעניין של הפלסטינים (ובכ"ז יצאתי שמאלנית הומניסטית עוכרת ישראל (-:). ואגב בניגוד לאחי הצעיר לא היתה בי שמץ ביקורתיות כשקראתי אותם אז, בכלל לא ראיתי את מה שאני רואה היום.
• הרומן הרומנטי בגירסאות שונות, ולא הייתי אז ולא נהפכתי אח"כ ל"נסיכה, פאסיבית, מחכה לאביר" (אם כי אי אפשר להתעלם מהמסרים לגבי נשיות "נכונה" שהפנמתי גם אני וגרמו לי סבל.
• עיתונים.... למזלי אבא שלי קורא ביקורתי מאוד של עיתונות חלק מזה כנראה חיכה איזה זמן כדי לנבוט כקריאה ביקורתית של... הכל?! אני מאוד מזדהה עם מה שטל כתבה - קשה להיות זה שהולך עם הפנס ומראה לכולם מה הם פיספסו... (מה לא ראיתם בפירסומת את הסב טקסט)

[יעל_ג*]

אני בזמן האחרון התחלתי ל"העז" לומר לילדי שיש ספרים שאני שונאת. כלומר, כל אחד בוחר ספר לפני השינה - אני מעולם לא העזתי לבקר את בחירותיהם - אולי מפני חרדת קודש כזו לגבי ספרים בכלל, או מתוך רצון לכבד את בחירותיהם. אבל בזמן האחרון אני מוצאת עצמי מסרבת להקריא ואומרת שאני פשוט שונאת את הספר - הם דורשים הסבר ואני נותנת אותו ולהפתעתי הם לא מתרגזים בדרך כלל - או שהם מבקשים מאבא שלהם, או שנוצר דיון מעניין כי הם לא מסכימים עם הביקורת, או שהם מקבלים את גזר הדיון ובוחרים סיפור אחר - כך היה עם ספר מחריד של שרה זלוף על דב דובון שלא רצה לישון, ספרי וולט דיסני שמבוססים על סרטים - הם שטחיים ומעצבנים , ספרי פו הדב הקצרים (לא הספר המקורי) שהעברית שלהם נוראית והטקסט משמים וחסר כל פואנטה - ועוד ועוד.

[פלוני_אלמונית*]

לגבי "אריה בלילות", יש התייחסות אליו בדף מין במיטה המשפחתית כולל הפניה לביקורת שהתפרסמה במוסף "ספרים" של "הארץ" והנה הלינק לביקורת ההיא: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... ntrassID=0

[אמא_אינקובטור*]

ספרי וולט דיסני שמבוססים על סרטים - הם שטחיים ומעצבנים , ספרי פו הדב הקצרים (לא הספר המקורי) שהעברית שלהם נוראית והטקסט משמים וחסר כל פואנטה - ועוד ועוד.
מצנזרים באלגנטיות. ע"ע פליי ליידי. יש לנו כמה בבית מהזן הזה והעלמתי אותם.

[אחיטוהר_לנצח*]

יעל ג,אהבתי את מה שסיפרת (לא היה מעצבן ביכלל:-)) אפשר לדעת בני כמה הם? זה מקסים בעיני שהם לוקחים למקום של דיון ולא לניגוח.

[.מי*]

אפשר לקרוא על כך בספרו של היינץ מולר, "THE WISDOM OF FAIRY TALES" באנגלית , לצערי.
יש גם את ברונו בטלהיים המצויין, שמסביר איך אגדות "עונות" על תהיות פסיכולוגיות של ילדים

[מתוקה*]

לגבי אריה בלילות קראתי את הביקורת של יעל דר, ועדיין זה לא משכנע אותי, הספר מוגדר כספר ילדים, הילד (בעיקר אם הוא בן 3) לא יודע לקרוא בין השורות והתחכום של מאיר שלו והוא על פי רוב מתיחס לאריה כאל אריה (הרבה ילדים עסוקים בגיל הזה באריות, נמרים, מכשפות, מפלצות ועוד התמודדויות עם פחדים שונים ומשונים). כשקראתי את הסיפור הזה לבני 3 - 4 כולם התייחסו אל האריה כאל אריה, והבינו את הפשט ולא את העובדה שאולי מדובר כאן על סקס של ההורים, לכן הדרש מיועד אולי למבוגרים אבל הילדים לא מבינים אותו כך אז מה הפואנטה?
<מתוקה לא מבינה ביקורות ספרים מתחכמות וסוגסטיביות>