המשך חיינו באפריקה 2

[אנונימי]

דף בלוג

בשל אורכו מתפרש הבלוג על פני עשרה דפים:

תחילת מעבר לאפריקה
ביקור בארץ
מעבר לאפריקה
המשך חיינו באפריקה
המשך חיינו באפריקה 2
ביקור בארץ 2
המשך חיינו באפריקה 3
המשך חיינו באפריקה 4
ביקור ארוך בארץ
בחזרה לאפריקה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אוקיי.
פרק ב' במסעינו.
מה אני אגיד לכם, לא קל לעבור למדינה חדשה.
אני מרגישה עייפה. מותשת.
בעלי טוען שזה ביגלל החום והלחות הכבדה.
אחי אומר שזה בגלל ההתמודדות עם המקום החדש שמתישה.
מן הסתם זה הכל ביחד.
בצהריים תמיד נופלת עליי כבדות גדולה. עשיתי לעצמי "זמן מנוחה". לא תמיד זה מצליח, אבל אני מנסה בעיקביות בכל יום. נכנסת לחדר השינה ונשכבת על המיטה עם ספר. לפעמים קוראת,לפעמים מנמנמת. אבל משתדלת לא לקום לשירות הבנות במשך לפחות חצי שעה. זה נותן לי כוחות להמשיך הלאה.
והבנות,יום כך ויום אחרת. יש ימים שהן לא צריכות אותי אפילו לרגע,ויש ימים שיש צעקות וריבים אין סופיים. אבל מה חדש?
האמת,אין לי ממש כוח לריבים שלהן. רוצה שיעזבו אותי בשקט. להתמודד עם הקשיים שלי. אבל להן,מן הסתם יש את הקשיים שלהן, והן צריכות את תמיכתי. של מי הרעיון הזה של חינוך ביתי?...

כיף שיש רק קומה אחת בבית.
צריכים משהו מחדר השינה, כמה צעדים והיגעת, או מהמקלחת, כנ"ל.
לא צריך לעלות מדרגות, ולא צריך ללוות את גאיה לחדר למעלה, כי היא מפחדת להיות לבד בקומה...

בעלי ,שביקר כאן הרבה פעמים בשנים האחרונות, תמיד אמר שהעיר הזאת מזכירה לו את עזה.
עכשיו הבנתי למה.
האיסלם היא הדת השלטת כאן, אז יש הרבה מבנים בסגנון איסלמי, והעוני בצידי הכביש.
להבדיל מעזה,אין כאן שינאה ופחד.

השכונה שלנו אינה מחוברת למערכת מים מרכזית.
יש מיכלים ענקיים בחצר,ובעל הבית שולח פעמיים בשבוע מיכלית מים בכדי למלא את המיכלים.
כך שכבייכול לא מרגישים את חוסר הבמים.
אבל ,לדוגמא,אין דשא בחצר. דשא דורש השקיה בחום שכזה...
יש עצים וקצת שיחים.
החלטנו לקנות קצת עציצים ולשתול לנו פרחים שיהיה נעים.
אמרתי לבעלי שכל עוד אני לא אחראית על השקיית הצמחים,זה בסדר, כי מנסיון עבר,כההשקייה היתה באחריותי שום דבר לא שרד ...
גאיה מתגעגעת לורד שלה ששתלנו בגינה בניירובי. אתמול היא ממש בכתה בגלל זה.
"הוא לא גדל, ולא הוציא עוד פרחים... נשאר לו רק ענף אחד... ואני רוצה אותו ..." ודמעות ודמעות...
הבטחתי לה שנשתול פרחים חדשים ויפים, כי אני לא מטוחה שיש כאן ורדים. מקווה שזה ירצה אותה.
הזמן יעשה את שלו, כמו בכל דבר.
נתרגל,נשכח,נעבור הלאה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אווווווווווווווף. כתבתי כאן במשך שעה,ואז,בדיוק כשסיימתי,לפני שהוספתי לדף,תומר באה לינוק ומחקה לי הכל... כל כך מרגיז!!!!!!!!!!!!
אנסה שוב.

מסע קניות.
ואוו. כאן זה באמת מסע.
גבינה אנחנו מוצאים רק בסופר אחד. (עולה כמו זהב... מחכה ששרון המתחדשת תחזור ותראה לי איך היא מכינה גבינה).
לחם מחיטה מלאה יש רק אצל "הפלסטינאי". חנות קטנה במרכז קטן ששייכת לזוג ערבים מבוגר שהיגיעו מנצרת. הישראלים כאן קוראים לו "הפלסטינאי".
יש לו בחנות גם טחינה רכה מיובאת מלבנון. (אפשר למצוא טחינה גם בסופרים,אבל היא קשה ומעצבן אותי להכין אותה). יש לה טעם מעט מריר כמו של הטחינה של הערבים בארץ. עושה לי טעם של בית . יש לו בחנות גם חלבה. זאת כבר חגיגה אמיתית.
בכלל,אין כאן מאפיות גדולות שמשווקות לכל הסופרים, אלא בכל סופר יש את המאפיה שלו שמכינה לחמים ודברי מאפה.
הירקות בסופר דלוחים. אני קונה בבסטות שיש ברחוב הראשי.
אף פעם לא אהבתי לקנות ירקות עטופים בפלסטיק ניצמד. זה תמיד היה נראה לי מוזר.
אפשר גם ללכת לשוק, אבל בעלי סיפר לי שכשהוא ניכנס לשוק התנפלו עליו כל המוכרים וניסו למכור לו ירקות במחירים מופרכים. אני עדיין לא מכירה את המחירים, ולא בא לי להיסחב לשם עם שלוש בנות...
בקיצור, סיפור שלם. רק בסופר הזה קונים גבינה, ובשר בשני, וירקות בבסטה וכולי...

כשיצאתי לבסטה של הירקות,אור וגאיה נישארו באוטו,במזגן. כשחזרתי לאוטו גאיה אמרה לי "את יודעת,אמא,כשאני נשארת בלעדייך באוטו יש לי מחשבות רעות".
"איזה מחשבות רעות?" שאלתי. "שמישהו מנסה ליגנוב לנו. אחרי שגנבו לך את הארנק מהאוטו בארץ זה התחיל".
ניסיתי להרגיע ואמרתי "אין לכן תכשיטים או שעונים נוצצים או ארנקים, אז אין מה לגנוב". ואור הוסיפה "והחלונות כהים אז לא רואים מה יש בפנים".
"נכון, אבל בכל זאת יש לי מחשבות רעות"...

[ב_דחילו*]

אורית, הזכרת לי את הספורים של סבתא שלי על מצרים. להם גם לא היה מקרר..
היו לה גם הרבה ספורים על חברות ומפגשים ועולם שלם של נשים ואוכל טעיייייים, בעיקר ביתי וגם אוכל-רחוב

מאחלת לך למצוא את הנשים, נשמע שיש עוד ישראליות
@}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ישראליות יש עוד אחת וחצי בערך...
אחת מהן היא גיסתי.
מאחלת לך למצוא את הנשים,
תודה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ראיתי שהקירות הלבנים מחילים להתמלא בכתמים. סימני ידיים, עיקבות אוכל וכדומה. ילדים.
ביקשתי מהעוזרת שתנקה את הכתמים ו...הפלא ולפלא... גם הצבע ירד...

עוד יום עבר. שוב מגיע הלילה.
הכתיבה עוזרת לי להתנקות. לסדר מחשבות, להעלות את מה שמודחק, להבין עם עצמי מה קורה.
תודה

אתמול הלכנו לחוג של קטנים- עד גיל ארבע.
הלכתי בעיקר בכדי לדבר עם המורה. לשאול אותה על חוגים לגדולות ולרחרח את האוירה.
תומר הקטנה, שהתאימה בגיל לקבוצה סרבה להשתתף. ניצמדה לציצי וזהו. בסוף מחאה כפיים...
בסוף הצלחתי להחליף כמה מילים עם המדריכה.
היא אמרה שתברר על חוגים בבית ספר מסויים, אם אפשר להצטרף, וגם בקשר לעוד פעילוית.
היא אמרה גם שהיא מכירה שתי משפחות דרום אפריקאיות שגרות כאן ועושות חינוך ביתי.
זה נותן תקוה...
סבלנות. אני צריכה סבלנות. הזמן יביא איתו דברים חדשים וטובים.
(הא, איך אני בחשיבה חיובית? )

[ליזה_ליזה*]

הזמן יביא איתו דברים חדשים וטובים. @}

[רורי_ב*]

גם אני מהקוראות הסמויות, ולכבוד הדף החדש החלטתי לכתוב.
אני כ"כ אוהבת את הדפים שלך, הם כמו סדרת טלויזיה מצוינת, שעכשיו הגיעה סוף כל סוף העונה החדשה. @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הם כמו סדרת טלויזיה מצוינת, שעכשיו הגיעה סוף כל סוף העונה החדשה.

תודה רורי.
אני כל הזמן אומרת שאני מרגישה כמו בתוך סרט. כל המעברים האלה במדינות אפריקה ממש מוזרים.
אבל מה שהכי מוזר הוא ש אני בתוך הסרט...

חם,חם,חם. נמאס לי להזיע ולהיות דביקה. ואי אפשר להתחמק מזה בבית שלנו.
מספיק לעמוד שעתיים במטבח ולנטוף
כשגרנו בניירובי היתה לי עוזרת נפלאה שקראו לה רוז,והיא גם היתה מבשלת אוכל מצויין. לימדתי אותה איך אנחנו אוהבים, ומהר מאוד מצאתי את עצמי לא מבשלת, אלא רק אומרת לה מה להכין להיום.
ועכשיו אני צריכה לעמוד בסטנדרטים שלה.
למשל,לחתוך את הפטרוזיליה והכוסברה דק דק. פעם לא הייתי מתעמצת. אבל עכשיו כבר לא יכולה לחזור אחורה. מוצאת את עצמי עומדת וקוצצת אותם דק עד שנהייה כמעט רסק...
וטיגונים. בארץ לא הייתי מטגנת. לא הייתה לי סבלנות לזה. זה לוקח יותר זמן וגם פחות בריא.
אבל כשמישהו אחר עשה את זה... ועכשיו מה? היום למשל טיגנתי קציצות. גאיה לא אוכלת קציצות מבושלות ברוטב, ואם לא אכין לה גם מטוגנות יהיה סקנדל. אז אני מכינה גם וגם.
ושניצלים. בארץ לא הייתי מטגנת שניצלים אף פעם. לעיתים הייתי מוציאה מהפריזר קנויים ומחממת.
אבל כאן אין. גם את זה כבר הכנתי בעצמי.
האמת שיש בזה משהו כיפי. בלבשל לאנשים שאני אוהבת. זה נעים ואני מוצאת בזה גם הנאה. לראות אחר כך את כולם אוכלים ונהנים זה הכי כיף.
אם רק המטבח לא היה כל כך מחניק.

עברו שבועיים מאז שהיגענו הנה.
פתאום אני מבינה שזה לא טיול. שאנחנו אמורים לחיות כאן, כמה שנים ארוכות.
הייתי רוצה שהזמן יתחיל לזוז יותר מהר ושהדברים יתחילו לזרום מעצמם. אני ,מצידי, מוכנה להתחפר בכונכיה שלי ולהתעורר כשהכל יגמר.
כן,בטח.

בא לי לאללא לנסוע לבקר בארץ. אבל זה גם מלחיץ אותי קצת.
אחרי הביקור הקודם לקח לי חודשים ארוכים לצאת מהדיכאון.
מצד אחד רוצה לפגוש את כולם, כל כך רוצה. ומצד שני חוששת ליפול על הפנים אחר כך.
אני מתארת לעצמי שנגיע באביב. אולי במאי.
הביקור הקודם היה במאי. היה כל כך כיף. זה היה כל כך מזמן. כבר נראה ממש רחוק.

החיבור לאינטרנט בא והולך כל הזמן.
עשינו חיבור אלחוטי קבוע. חדש ומשוכלל.
חרטא!
פעם יש ופעם אין.
אני מקוה שלא ימחק לי הכל פתאום

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לילה.
כשהשכבתי את הבנות לישון ושכבתי בשקט לידן,פתאום נזכרתי בבית בו גרנו בארץ לפני שעזבנו.
בית עץ מקסים, מוקף דשא וגינה יפה, בצד אחד בוסתן עצי פרי הדר, מעבר למחסן היה לנו לול תרנגולות,ואחריו גיבעה קטנה ועליה עצי מנגו וזיתים, שהיתה מתכסה באביב בפריחה מקסימה.
התקרה בחדר השינה היתה בשיפוע ,כמו בעליות הגג בסרטים.
כל כך אהבתי לגור שם.
הייתי נרדמת עם חיוך של תודה ומתעוררת בשמחה.
בכל בוקר הייתי פותחת את החלון בחדר השינה,שצופה על הגינה ועל הגבעה, ובמרחק על החרמון, ואומרת לבנות:
" בוקר טוב עו..." והן היו עונות : "...לם".
כך היינו מתחילים את היום.
כשרק עברנו לשם היה לי ממש קשה להאמין שאנחנו גרים בבית חלומי שכזה. חששתי מהיום שבו אצטרך לעזוב אותו.
ובעוד אני רואה שוב בדמיוני כל פינה ופינה בבית ההוא, גאיה מסתובבת אלי עם דמעות בעיניים ואומרת "אני מתגעגעת לישראל. רוצה לחזור לישראל".
"למה את מתגעגעת בישראל?",שאלתי.
"לבית שלנו",היא ענתה ובכתה.
עכשיו גם אני מרשה לעצמי לבכות.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

העוזרת ניכנסה לנקות את חדר השינה.
אוי ואבוי, היא מרימה את כל המזרונים...
עוד סטנדרט שאצטרך לעמוד בו ...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בעלי סיפר לי שעד לפני כארבע שנים לא היום כאן סופרמרקטים כמעט.
היה רק אחד שהרשה לעצמו מחירים מופקעים.
היו קונים הכל בבסטות, או כמו שהמקומיים קוראים להן דוקות=dukot .
אני ראיתי כאן כבר ארבע סופרים גדולים, ומרכזי קניות צצים כמו פטריות לאחר הגשם.
טוב ליהודים? לא יודעת.
בעלי תמיד היה אומר שכיף בדאר-א-סאלאם בגלל שקטן ופחות מפותח ומודרני.
זו עדיין עיר קטנה יחסית,אבל הקדמה פורצת בכל מקום.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני מתחילה להתרגל לבית. אני חושבת.
ניכנסים לסלון, ישר ושמאלה זה לפינת משחקים ובהמשך פינת אוכל,ישר קדימה זה למטבח (המחניק),
ימינה זה למסדרון קטן ובו שלושה חדרי שינה ושני חדרי שרותים+מקלחות.
הגודל נוח לי ונעים.
לא גדול,קומה אחת, כמעט שכחתי איך זה מרגיש...
חסרים עדיין קישוטים על הקירות- תמונות סיניות, פסלים אפריקאים, מראות עם מסגרת עץ ועור עם קישוטים אפריקאיים, כל הדברים שלנו שיעזרו לי להרגיש יותר "בבית".
מקוה שביומיים הקרובים=סופ"ש נוציא עוד מהארגזים.

עדיין יש מועקה בלב, אם אני נותנת לעצמי להרגיש אותה.
מחכה ששרון (המתחדשת) תחזור ותכיר לנו עוד אנשים . מפחדת להתאכזב גם אז, אבל כרגע זה משהו לצפות לו.
בנתיים אנחנו הרבה בבית. שיעור לכולנו.
להיות באינטנסיביות גדולה ביחד לאורך זמן.
אני אוהבת להיות בבית,אם הוא נעים לי, אם הוא מרגיש לי "בית".
כאן אני עדיין מרגישה זרה, לא שייכת.
הבנות משתדלות להיות סבלניות. מבינות שצריך לחכות עוד קצת עד שנצליח למצוא לנו פעילויות. אבל אני מרגישה שהן מצפות לזה מאוד.
הלוואי ונמצא להן דברים שתהבנא. הלוואי ונרגיש כאן טוב,כולנו.
אין לי כוח יותר להתמודד עם קושי. רוצה לנוח.
דמעות...

[נונה_בי*]

[ליזה_ליזה*]

אין לי מה לומר, אבל קוראת בשקיקה..

[שרון_המתחדשת*]

עוד ממש קצת ואני שם איתכם.
מקווה שאני יצליח להפוך לכם את המעבר הזה לקצת יותר נעים(())

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה נונה בי וליזה.
העידודים עוזרים.
ותודה לך,שרון.

היום הלכתי שוב לבסטה של הירקות.
תמיד ליד הבסטות האלה מסתובבים שני אנשים מבוגרים עיוורים,כשלכל אחד מהם צמוד בחור צעיר. הם הולכים יד ביד,עיוור עם רואה, ומושיטים את שתי הידיים שלהם לנדבות. כשמגיע מישהו לבן (עם אוטו גדול,שברור שיש לו כסף...) הם מיד באים לחלון מושיטים יד ביד ומחקים לנדבה.
כואב הלב.
ואחריהם האיש עם סלסילות התותים, והאיש שמוכר מישקפי שמש, ומוכר הדיסקים .כל אחד מנסה למכור את סחורתו.
בקושי אפשר להיכנס בחזרה לאוטו.
וכואב הלב על כולם, אבל גם אי אפשר לפרנס את כולם...
בעלי פעם אמר לי שאנחנו לא יכולים להציל את כל אפריקה. זה נכון.
אבל לראות שוב ושוב את העוני ואת כל האנשים האלה שכל מה שהם רוצים זה כסף לאכול היום, זה קשה לי בכל פעם מחדש.

[לילה_טוב*]

גם אני מהקוראות הסמויות, ולכבוד הדף החדש החלטתי לכתוב.
גם אני.
בית עץ מקסים, מוקף דשא וגינה יפה
אכן.
אבל מה שהכי מוזר הוא ש אני בתוך הסרט...
זה באמת נשמע מוזר. זאת אומרת, מנסה לדמיין את עצמי בכל זה וזה לגמרי נראה כמו חיים של מישהו אחר.

[אמבט_ים*]

רק עכשיו ראיתי שחזרת לכתוב ולעדכן, איזה יופי, וטוב שפתחת דף חדש ונקי, שיהיה המשך מוצלח.
@} @} @}

[אור_אוקו_ערוסי*]

נראה כמו חיים של מישהו אחר.
ספרי לי על זה...
טוב לראותך כאן, לילה טוב (בדקתי ומצאתי מי את. התגעגעתי.)
תודה אמבט ים.

אתמול אחה"צ הלכנו לבקר את הדוד (אח של בעלי).
יש לו בריכה בחצר הבית.
זה היה כל כך כיף לסיים את היום החם ב"הצטננות" בבריכה.(בעצם,את השבוע החם).
המים חמימים ונעימים והבנות ממש רצו להישאר לישון שם...
נשארנו במים עד שהחשיך. אחר כך הזמנו אוכל מאיזה מסעדה הודית קטנה (גם כאן יש המווווון הודים)- chicken tika , קצת חריף,אבל טעים,צ'יפס כמובן (בכדי שיהיה לגאיה מה לאכול...) ועוד כמה תוספות. גלידה לקינוח.
ולסיום הערב הן ביקשו לצפות בטלויזיה בכבלים. סרטים מצויירים .(מיותר לציין שאצלנו אין כבלים)
מה אני אגיד לכם, היה נעים .
בניירובי לא היו לנו חברים בכלל,וגם לא משפחה, והבריכות היו קרות כקרח.
חייבת לציין שזה שינוי לטובה.
אני חושבת שאני גם מתחילה לחוש באוירה השונה בעיר הזאת לעומת קודמתה.
אמנם הבתים צפופים יותר, אבל בהחלט פחות סואן.
זה מה שהיבטיחו לי כולם. אמרו גם שאנשי החוף יותר נעימים, פחות אלימים ,יותר רגועים.
עם הזמן אספוג יותר ויותר.
הים עושה את שלו. באמת נעים לעבור ולראות את הים בכל פעם.

כשהיגענו שכאן, והתחלנו לפתוח ארגזים, פתאום הבנתי כמה הרבהההההההה דברים יש לנו.
בתקופת המעבר השתמשנו רק במעט. כל ילדה ארזה לה כמה בובות וקוקיות וכדומה, אני ארזתי לכל אחת קצת בגדים במזוודה.
אבל לא חסר כלום. ופתאום היה מוזר ,כל ערימות המשחקים והבגדים, שבעצם אין להם שימוש רוב הזמן.
לרגע רציתי להשאיר הכל בארגזים.
היה משהו נעים,צנוע, בלחיות עם מעט.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

זה היה כמובן אני למעלה...

[רורי_ב*]

שאני גם מתחילה לחוש באוירה השונה בעיר הזאת לעומת קודמתה

נשמע מהתיאור שלך שדאר-א-סלאם הרבה יותר קלה מניירובי, (לפחות אפשר לצאת בבטחה מהבית...), איזה יופי @}

[ציפי_נוראל*]

ברוך שובך......
כמה כיף לקרוא אותך כמה היית חסרה לנו....... התגעגענו המון המון
אורית יש לך ים קרוב תנצלי אותו!!!! ים זה אחד המקומות הכי נעימים להיות בו כשמרגישים
מדוכדכים, עצובים כועסים, וגם שמחים ועליזים....
שיהיה בהצלחה ...... ציפי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

רורי,לא לגמרי בבטחה.
לא מומלץ לענוד תכשיטים, ואפילו עם שעון רצוי להיזהר, ולנסוע באוטו עם חלונות סגורים, ולנעול את הבית עם עשרות מנעולים, וכל החלונות עם סורגים, ויש חומה מסביב לבית ושער נעול וכולי וכולי.
פשוט כי יש המון עוני , וחלק מההשרדות שלהן זה לגנוב ממי שיש לו יותר...
אבל אומרים שקצת יותרבטוח כאן מבניירובי.
כאן רק גונבים ומניחים לך לנפשך.
אני רואה יותר לבנים הולכים ברחובות. שוב,זה לא המונים, זה בודדים פה ושם, אבל נראה לי שיותר מבניירובי.
בניירובי התחילו להיות יותר אלימים, וגם להצית,להרוג ולאנוס.
אומרים שזה כך רק בשנים האחרונות.נשמע מפחיד באמת.

ציפי היקרה.
התגעגענו אלייך.
שמחה לראות את מילותייך כאן.
תודה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

נירגעתי.
אור היתחילה לכתוב שוב.
כבר חשבתי שהן יעבירו את שארית חייהן בבהיה אין סופית בטלויזיה.
היום הטלויזיה לא נידלקה בכלל,בנתיים. וכבר צהריים.
לפני יומיים אור ביקשה לכתוב הודעות באתר לחברים שלה.
אתמול היא ביקשה לכתוב כמה אי מיילים. כל אי מייל זה שתי שורות, אבל זה גם משהו.
לפעמים היא מבקשת שנתקן לה טעויות ולפעמים לא. אני משתדלת לא להתערב לה, ואפילו לצאת מהחדר כשהיא כותבת, כי הרגשתי שזה קצת מפריע לה כשאני מסתכלת.
ואני רואה שהיא נהנית כל כך. עדיין לא מעיזה לכתוב דברים ארוכים ולקרוא דברים ארוכים. אבל חזרה לשחק עם הכתיבה\קריאה.
>אבן נגולה הן לא תישארנה בורות... <
אתמול סידרתי סוף סוף את פינת היצירה. פינה עם מעמד של כבוד בביתינו.
היום לאור כבר היה חזון, להכין כובעים מלבד לבובות. ביקשה שאעזור לה עם גזירה ותפירה. התכנון הרעיוני היה כולו שלה.
אמרתי לה שאני עוזרת לה,אבל לא עושה במקומה. יש לי מטלות משלי. בסדר.
עשתה שניים והתעייפה.
היצעתי שתעשה הפסקה ושתמשיך כשיהיה לה חשק.
אני, מצידי,היזעתי למוות במטבח בהכנת שניצלים ופירה. מאוד רציתי גם תפוחי אדמה בתנור.
בדיעבד, זה היה רעיון מטופש ביותר להדליק תנור אפיה בזמן שאני צריכה לעמוד ולטגן.
כל כמה דקות הייתי נכנסת לחדר עם מזגן, עומדת מול רוח הקרירה, לוקחת נשימה, וחוזרת ל"כיבשן".
כבר פחות מתיש אותי לעמוד שעתיים בטבח.
אני מתרגלת.

אתמול הלכנו אחה"צ למסעדה על שפת הים. היה נפלא. פחות האוכל, יותר המקום.
ממוקם ממש מעל הים. יש רוח ים נעימה שמצננת את האויר, והים פרוש במלוא הדרו עד האופק. סירות מפרש קטנות משייטות על המים, מידי פעם כמה שחפים עפים להם, ועורבים שבאים לחפש שאריות אוכל.
גם הבנות נהנו, למרות שאין שם משחקים (בהרבה מסעדות יש). הן כל הזמן הסתכלו על הים,ודיברו עליו, וירדו במדרגות בכדי להיות יותר קרובות.
שיחקנו כל מיני משחקים כמו "ליספור כמה סירות מפרש רואים", והבנות נהנו מכך שהן יכולות לדבר על אנשים אחרים בלי שיבינו אותן...

בחצר המשרד של בעלי, יש כמה עצי קוקוס.
בערך פעם בחודש מגיע מישהו לעשות קטיף קוקוסים. חייבים לקטוף אותם אחרת הם מתחילים ליצנוח למטה וזה פשוט מסוכן!
האיש הקוטף שמח שיש לו קוקוסים למכור, והם שמחים שהוא מפנה את "המפגע" ומשאיר להם קצת למאכל.
לפני יומיים בעלי הביא לנו לטעות קוקוסים רכים. אף פעם לא אכלתי כאלה. את המיץ הוא שתה. לא היה לי טעים.אומרים שזה מאוד בריא.
ה"בשר" שלהם רך. מוזר למגע. מרגיש קצת כמו צדפה בפה (ואני אף פעם לא אכלתי צדפות ). נחמד.
אני צריכה להתרגל לזה, כי הטעם הוא כמו של קוקוס קשה שהיכרתי מהארץ, רק המרקם שונה.

[ציפי_נוראל*]

אני מקנאה בכם על כך שאתם קרובים לים זו משאת נפשי לגור קרוב לים........

[רורי_ב*]

מרגיש קצת כמו צדפה בפה (ואני אף פעם לא אכלתי צדפות...)

[לילה_טוב*]

בדקתי ומצאתי מי את
איזה קטעים. ואני מסתובבת לי כאן ובטוחה שכולם יודעים מי אני.

זה היה כמובן אני למעלה...
כל ההבדל הוא י ו-ת.

<לילה כבר ממש עייפה אם היא טורחת לכתוב שטויות כאלה>

_ים זה אחד המקומות הכי נעימים להיות בו כשמרגישים
מדוכדכים, עצובים כועסים, וגם שמחים ועליזים_
מסכימה לגמרי. איזה כיף לגור ליד הים. איכשהו את נשמעת גם יותר זורמת ונינוחה. לא?

[ענת_גביש*]

היי אוריתי, קראתי עכשיו את הדף מהתחלה וחייבת להגיד שאת נשמעת אחרת, הכל נשמע אחר, את כל הזמן מספרת מה רואים בחוץ, ובמקום הקודם לא זכור לי שהיו תיאורים כאלה בכלל. איזה כיף שאתם יכולים להיות חופשיים יותר ונינוחים יותר, לצאת, לטייל, להיות בררנים בחנויות... קודם כמעט בכלל לא סיפרת על קניות וחנויות, נשמע שבקושי יצאת, ועכשיו, איזה מבחר! חנויות, טחינה!!!! חלבה!!! לבנים ברחובות.. ים... ביקורי משפחה...
נשמע שיפה ומיוחד שם. ובית בקומה אחת, כמה אני מבינה אותך. ובכלל, ירד לך הכאב ראש של בית ספר, לא?
אני יודעת שלא הכל כזה נפלא, וגם חושבת לפעמים על הבית המדהים שהיה לכם פה.
מחכה להמשך. כיף שחזרת לכתוב.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לילה, היית באמת עייפה........
תודה על התגובה בכל אופן. אל תפסיקי.

ענתי. שלום לך. כבר התגעגעתי.
גם בניירובי כתבתי המוווון תיאורים של העיר והרחובות.
אבל אולי יותר בהתחלה, כשהיגענו והכל היה חדש לי.זה היה מזמן.
לא תיארתי קניות שם, כי היו סופרים גדולים שהיה בהם הכל.
כאן זה שונה, בשביל לקנות כל מה שאני צריכה אני צריכה לעבור בשניים-שלושה מקומות.
והאוירה שונה. אני נהנית לתאר את מה שאני רואה.
אין למי לספר ולשתף חוץ מאותכם.
תודה שאתם שם @}
>דמעות מתגנבות לגרון<
בקשר לבית ספר, אני מאוד מקוה שנסתדר בלי.
בנתיים עדיין אין לנו חוגים בכלל. אנחנו בבית, והאמת,זה כיף.
אבל הבנות צריכות ורוצות גם חברים אחרים ופעילויות שונות.
שרון המתחדשת חוזרת מחר. נראה מה נמצא בעזרתה. היא מכירה נשים עם ילדים ואני מקוה דרכן למצוא דברים כייפים.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

פתאום אני חושבת על משפחות שיוצאות למסע על יאכטה למשך חודשים.
הם מבודדים מהעולם באמת. נמצאים כולם ביחד בתוך חלל קטן ומצומצם 24 שעות ביממה ואין לאן לברוח, אין חברים לא להורים ולא לילדים, אין בית ספר (חוץ מאולי בהתכתבות ). ראיתי פעם כתבה על כאלה בטלויזיה. כשהייתי ילדה. זה היה נראה לי מופרך לגמרי. "איך לא הולכים לבית ספר?! ומה עם חברים?!". היום אני יכולה להתחיל להבין. זה עדיין נראה לי יותר קשה ממה שאנחנו עוברים. ואולי לא...
ואני חושבת גם על אח שלי.
הוא באמת בבידוד גמור. בארץ זרה, לבד, לבד, לבד. אין לו בת זוג ולא ילדים. ואין במקום שכוח האל בו הוא נמצא אנשים שאפשר להרועע איתם.
כמה בודד לו בודאי. ואנחנו התרחקנו ממנו עוד. ואוו.
אני מתגעגעת אליו. אנחנו מדברים בטלפון ובאי מיילים. אבל זה לא מספיק

>מחשבות על בידוד ובדידות.<

ואני מודה בליבי על שיש לי את בנותיי שאני אוהבת יותר מכל, ועל בעלי היקר, שלא תמיד סבלני ולא תמיד פנוי בליבו, אבל תמיד שם.
תודה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שרון ומשפחתה חזרו לכאן.
היגיעו בבוקר.
מסע ארוך מישראל לכאן. כל הלילה.
דיברתי איתה בטלפון: "הי,זו אורית".
"אה, הי. רק עכשיו התעוררנו. טוב, יקח לי זמן לעכל שאני שוב כאן."
"תירצו לבוא לבקר? הבנות הכינו לכן ציורים ושרשראות. הן מאוד מתרגשות לקראת הפגישה".
" ואוו. טוב, אנחנו חייבים לעשות קניות. אולי יותר מאוחר".
"בסדר. בלי לחץ. אם לא מסתדר זה יכול לחכות למחר. באמת בלי לחץ".
"או.קיי. אז נדבר".
אני מבינה את ההרגשה שלך שרון. יודעת כמה קשה לעזוב שוב את הארץ,המשפחה,החברים.
בגלל זה אני מחכה לביקור שלנו בארץ ברגשות מעורבים. באוד רוצה ומאוד חוששת.

הם חזרו עכשיו מישראל. כמה זה מקשה עלי, עצם המחשבה שהם היו שם ואני לא.
אנחנו יכולים להרשות לעצמנו רק פעם בשנה ביקור. זה כל כך מעט. ונראה לי שכל ביקור הוא כמעט כמו לעזוב שוב.
מרגישה מחנק.
ובכל זאת. עזבנו לפני שנה וחצי! זה כבר לא מעט זמן.
איך אמרו בצבא "עוד לא קם המניאק שיכול לעצור את הזמן".
זמן,זמן,זמן.
הלואי והזמן יביא לנו רגעי אושר ושלוה גם כאן, באפריקה-טנזניה-דאר-א-סאלם.
דמעות,דמעות.
כמעט בכל פעם שאני מתיישבת לכתוב כאן אני מזילה דמעות והמסך מטשטש. גם אם אני לא כותבת על כך.
רוצה שהחלון יפתח ותצא יד לחבק ועיניים להביט לתוכם.
כן. משבר.

[ציפי_נוראל*]

אוהבת המון קבלי עידוד חם ........

[ליזה_ליזה*]

[לילה_טוב*]

[רורי_ב*]

רוצה שהחלון יפתח ותצא יד לחבק ועיניים להביט לתוכם.

לא סתם קוראים לתוכנת מחשב - "חלונות". אנחנו פה איתך, מציצות דרך החלון שפתחת לנו.

[מ_י*]

כן, כולנו פה
מקווה שיתחיל להשתפר לכם בקרוב

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה,תודה,תודה.
האהבה היגעה. והיא עוטפת ומחבקקת.(וסוחטת דמעות...).

עכשיו הבנות יושבות ובוהות בסרט של הפסטיגל שהיגיע מהארץ (מחריד למדי , אבל הפך ללהיט אצלנו בין רגע!...)
ומכרסמות צ'יטוס וביסלי.
אני מחכה ש"יעבור להן"...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יש לי הארה.
הפסטיגל זה בעצם "החלילן מהמלין" המודרני.
הילדים הולכים אחריו מהופנטים ולא מביטים לאחור.
בחורות צעירות לבושות בבגדים הדוקים ושדיים לחוצים מציצים בגאון מעל הבגד, מנענעות אגן ומנפנפות בשערן במבט מפתה.
זה לילדים זה?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

סיפור בצידי הכביש.
יצאתי לקניות. הצלחתי לרכז את כל הקניות רק בשני מקומות. את השאר אעשה מחר.
בדרך, בצד הכביש, יושבות שלוש או ארבע נשים, ולידן ערימות של אבנים.
ערימות לא גדולות. בכל ערימה יש אבנים בגודל אחר.
יש גם ערימה אחת גדולה של אבנים לא אחידות.
הנשים האלה יושבות שם כל היום עם פטיש ביד ושוברות את האבנים וממיינות אותן לפי הגודל.
זה למכירה כמובן. אפשר לעצור ולקנות מהן אבנים\חצץ בגודל שרוצים. פרנסה.
ראינו גם שתי בסטות (=שולחן) שמוכרות צדפים ואלמוגים מקסימים. אבל בעלי אומר שאנחנו לא קונים מהצדפים והאלמוגים האלה, כי הם מוציאים אותם מהים והורגים את החיות.
חיפשתי תירס על האש, כמו שהיה בניירובי בכל פינה.
כאן יש מעט מאוד. אפשר למצוא,בעיקר בשבת, אבל צריך לדעת איפה.

עדיין מרגישה מוזר כאן.
גרה כאן. הבית שלי כאן עם משפחתי וכל רכושינו הדל, אבל עדיין לא מרגישה שייכת.
נו כבר,זמן, היבטחת שתביא הקלה.

[אמבט_ים*]

עכשיו הבנות יושבות ובוהות בסרט של הפסטיגל שהיגיע מהארץ (מחריד למדי , אבל הפך ללהיט אצלנו בין רגע
עד אפריקה הגיע העונש הזה? גם אצלי זה להיט, לכי תביני למה.
בחורות צעירות לבושות בבגדים הדוקים ושדיים לחוצים מציצים
נכון, נכון, אין שום זכר לילדות ותמימות.

נו כבר,זמן, היבטחת שתביא הקלה.
סבלנות גם היא תגיע. @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ניכנסתי לחנות של "הפלסטינאי". רציתי לקנות את הטחינה הלבנונית המצויינת שיש אצלו.
ניכנסתי ו... אין!
"אין טחינה?" שאלתי.
"אה, שרון לקחה את האחרונה. ממש עכשיו", הוא ענה.
כמה התאכזבתי.
ואז הוא מרים את המכנס עד הברך ומראה לי פצע חבוש.
"נפצעתי", הוא מסביר, "כאן ובכתף. לכן לא יכולתי לנסוע לזנזיבר (אי קטן קרוב לחופי טנזניה) להביא עוד טחינה. מביאים לי את זה באויר. אני לא יכול להביא קונטיינר גדול. אנשים מביאים לי. אז לפעמים מביאים ולפעמים לא. עכשיו אני מרגיש יותר טוב. ביום שני תהיה טחינה. ואם לא, אני אביא לך ממה שיש לנו בבית. אנחנו צריכים בשביל להכין חומוס. אבל אני אביא לך מהבית. אל תדאגי. אפילו מחר,אם את רוצה. להביא לך מחר?"
"לא,לא", אני עונה מיד. "אין צורך. אני אחכה ליום שני. איך תכין חומוס בלי טחינה".
לוקחת מהמדף פיתות מחיטה מלאה, שוקולד לתומר ונקניקיה "בשימלה" אחת לגאיה, מחייכת לשלום ויוצאת מהחנות.
נעים לפגוש אנשים.
הולכת לקנות ירקות. בכניסה לאותו מרכז קניות קטן יש ירקן. יותר נכון בסטה פתוחה של ירקות.
שרון הימליצה על הירקות שם. אמרה שיש טובים.
נכנסתי. באמת בסדר.
כרגיל, המוכר עוזר לי לבחור ירקות יפים.
הכי כיף כשמגיעים לפירות.
"למתי את רוצה את המנגו? להיום?"
"כן. שניים להיום ושניים למחר"?
והוא ממשש ולוחץ על הפירות ובוחר את המתאימים.
גם עם האננס והמלון ככה.
פירות טעימים טעימים ומתוקים להפליא.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול הלכנו סוף סוף לחוף הים.
מה הבעיה,אתם שואלים,ללכת לחוף הים?
הבעיה היא שרוב החופים אינם בטוחים ללבנים. הבעיה העיקרית היא גניבות. משאירים את התיק על החול והולכים למים,וכשחוזרים,אין תיק...
אז אי אפשר ללכת לכל חוף.
שרון ומשפחתה עשו חברות במועדון יאכטות.
זה מועדון חברים, לא צריך יאכטה בשביל להתקבל, צריך רק לשלם הרבה כסף ולעמוד בחוקים שלהם, שחלקם פלצנים בסגנון אנגלי. למשל יש שם בר מסויים שאסור לילדים. ואזור שאסור לצעוק בו...
אבל מה,יש חוף ים מדהייייייייייים. ואפשר לפגוש שם אנשים ויש מידי פעם פעילויות לילדים. זה חשוב מאוד במקום שכזה עם יובש תרבותי כמעט טוטאלי, ובמיוחד לנו, שאנחנו לא מבקרים במסגרות חינוכיות ,זו דרך להכיר אנשים וילדים.
ירדנו לחוף. מה אני אגיד לכם,כמו בסרטים.
קודם כל,החוף נקי! אין זפת ואין זבל. רק אצות שנשטפות לחוף וצפות במים הרדודים. וצדפים רבים ושברי אלמוגים על החול.
במרחק מה מהחוף חונות היאכטות. מראה יפהפה לכשעצמו.
ושקט, שקט.
הנחנו את התיקים על הכיסאות וירדנו למים.
תומר הקטנה מיד הירגישה "בבית". כאילו נולדה בים. רצה מצד לצד,נשכבה במים,שוב קמה, ישבה ושיחקה.
גאיה התחילה מיד במלאכת איסוף צדפים. היא מוקסמת מהצדפים. לקח לה דקות ארוכות להגיע למים.
ואני, ירדתי למים. נעימים ברגליים. יש מים רדודים עד די רחוק מהחוף. אז זה כיף.
עמדתי ועמדתי. קצת דיברתי עם שרון, קצת עם הילדות.
חששתי להתמסר לים. לא יודעת למה.
במרחק מה מאיתנו היה זוג עם תינוק-ילד קטן. שניהם ישבו או שכבו במים והתינוק איתם.
הסתכלתי והסתכלתי עליהם.
ובסוף... התישבתי במים. ו... התמכרתי תוך שניות.
איזה כיף. גלי חוף קטנים באים אחד אחרי השני,אחרי השלישי, אחרי הרביעי... ועוד ועוד. מים נעימים ששוטפים הכל וחול רך מיתחת, ואצות מדגדגות.
ופתאום אור צועקת "סרטן, סרטן!". היא מצאה סרטן קטנטן רץ עם הקונכיה שלו ועקבה אחריו, והראתה לבנות הקטנות איך לא לפגוע בו ולתת לו ללכת לדרכו.
ולפני שהלכנו התחילה השקיעה. השמש היתה נמוכה מעל המים בצבע כתום. וההשתקפות שלה על המים הפכה את היאכטות לצללים על המים.
חבל שלא יכולנו להישאר עד הסוף. אולי ביום אחר.

אני קוראת את הספר "פרא" של גבי ניצן.
מוזר הספר הזה.
משהו משם נשאר לי בראש.

• החיים שלי זה מה שעכשיו בלבד. אין עבר ואין עתיד. רק עכשיו.

החיים שלי זה הבית הזה בדאר-א-סאלם. אין ניירובי,אין ישראל. יש רק עכשיו. כאן.
עכשיו החיים שלי זה לכתוב במחשב.
אני יוצרת אותם בכל רגע ורגע.

הרי כשאחזור סוף סוף לישראל, זה כבר לא יהיה כמו שזכרתי. אני אהיה בוגרת יותר. אחרת. אגור במקום אחר וכולי.
לא יודעת.
אני מחפשת דרכים להתמודד עם המצב.

[גלי*]

אני מהקוראות הסמויות , ונצמדתי באדיקות ליומנך . אני גם ב"שליחות" משפחתית בחו"ל , אבל להבדיל אלפ אלפי הבדלים
נמצאת במקום הכי אורבני בעולם , במנהטן.
על אף שיש פה המון ישראלים , וטחינה אפשר למצוא תחת כל עץ רענן, אני גם מתקשה להרגיש שייכת ,
ומוצאת מפלט באתר הזה עם הקהילה הבאופנית המדהימה הזו
יש לך דרך גם לצרף תמונות , או לשלוח לינק לתמונות שלכם ושל המקומות האלה בהם אתם שוהים ?
אני מתה מסקרנות לראות את דאר-א-סאלם

[לילה_טוב*]

אני יוצרת אותם בכל רגע ורגע
מזכיר לי את אהרון והעיפרון הסגול. בדיוק נתתי אותו למישהי שטסה לטיול ארוך בחו"ל. הוא נהדר בעיני בכל מקרה, אבל מתאים במיוחד למסעות. ואת בסוג של מסע, לא? אולי כולנו בעצם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אולי כולנו בעצם
כן. אולי כולנו...

הי גלי. נעים לפגוש.נעים שאת קוראת אותי.
בקשר לתמונות, אין לי שמץ של מושג איך שמים תמונות באתר או לינקים לתמונות.
אבל אם את באמת רוצה, רישמי לי אי מייל ואשלח בשמחה.
את יכולה לרשום לי בדף הבית שלי, ואני יכולה למחוק מיד אחרי שאקרא.
עדיין אין לנו הרבה תמונות מכאן, אבל יש כבר קצת, ואנחנו שמחים להשוויץ בהם...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גאיה :"אמא, כשנהיה בישראל בחורף נוכל לא להתקלח כל יום?"..."הלואי ונוכל לנסוע לישראל פעם שבשבוע."
אני :"אנחנו לא יכולים. זה יקר מידי".
גאיה :"אז כל חודש".
אני :"גם את זה אנחנו לא יכולים לעשות,לצערי. אנחנו יכולים לנסוע לישראל רק פעם ב שנה .זה עולה המון כסף".
גאיה :"אוווווווווף. אז אנשים שאין להם כסף לא יכולים לטוס בכלל."
אני :" נכון. יש הרבה אנשים שלא טסו אף פעם."
גאיה :"אז שיגנבו ארנק של מישהו. רק לא של מישהו מהמשפחה שלנו..."

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מדהים אותי שוב, שדוקא עכשיו, כשאני שוב חולת געגועים, גם גאיה פתאום מדברת הרבה על ישראל.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול הלכנו למסעדה.
פשוטה. קצת כמו "מסעדת פועלים".
יושבים במרפסת ממש ליד הכביש. אבל יש מאוורים בתקרה ורוח נעימה.
רק פתחנו את דלת האוטו, וכבר מולנו עומד ילד לבוש בלויים ומושיט את ידו וממלמל משהו שלא הבנתי .
ניסינו להתעלם וניכנסו לשבת.
אחרי שהיזמנו אוכל, הסתכלתי על בעלי ושאלתי אותו :"למה אתה עצבני?"
"אני לא עצבני", הוא ענה, "הילד ההוא עוד מזמזם לי באוזן".
"אז למה לא נתת לו משהו?" שאלתי.
"כי אי אפשר לתת לכולם..."
ואנחנו רואים את הילדים ההם יושבים בצד כמה מטרים מהמסעדה ומסתכלים על האוכלים, ואיך שאנחנו קמים, כשסיימנו, הופ, שניים מהם קולטים אותנו וקמים וניגשים לאוטו שוב.
מזל שלא גמרתי את העוף והצ'יפס שלי. נתנו להם את מה שנישאר (עטוף בנייר כסף, כי ביקשנו לקחת הביתה...).
החיוך על פני בילד שקיבל את האוכל היה שווה הכל...

[שרה_לה*]

"פרא" הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר. קראתי אותו בוויש אחד לפני שנה, וכאילו כלום, עוד פעם לפני חודש. אני כבר מתכננת את הפעם הבאה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

וללה, שרה לה.
אחי קרא אותו עוד כשהיה איתנו בניירובי והיגדיר אותו כ"זבל"...
אבל משום מה,כשהיסתכלתי על מדף הספרים וניסיתי להחליט איזה ספר ליקרוא, רק זה "קרא" לי...
אני עדיין מנסה להחליט מה אני חושבת עליו.
כרגע, קשה לי להתנתק בכל פעם כי אני במתח ורוצה לדעת מה יקרה. אבל מוזר, בהחלט מוזר.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול אחה"צ שרון התקשרה.
"בא לך לצאת קצת? יש מקום בו יש כמה ברווזים ואיזה תוכי ואפשר להאכיל אותם. זה לא ממש מטופח שם, אבל נחמד ואפשר להעביר את אחר הצהריים."
אני, יושבת מזיעה ולא ממש בא לי לצאת מהמזגן. והיא כניראה הירגישה את ההיסוס שלי מהצד השני של הקו והוסיפה מיד "אפשר גם ללכת שוב לים. "
"מיד קפצתי על ההצעה "הים דוקא היה הצלחה גדולה בפעם שעברה".
"ניפגש בעוד שעה".
"יללה, ביי".
והים קיבל אותנו אחרת הפעם.
יותר גבוה. כבר לא היה משטח ענק של מים רדודים. כנראה שבפעם שעברה זה היה קצת בשפל. עכשיו היו גם גלים גבוהים יותר. היינו צריכים לשבת ב"קצה של הגלים" ולחכות שהם יבואו אלינו. חוויה שונה.
שיחקנו יותר בחול, חפרנו, ערמנו.
אור וגאיה שוב חיפשו צדפים ושיברי אלמוגים, אבל ביגלל שהיה פחות חול חשוף, היה צריך להיכנס למים ולחפש. את גאיה היפחידו הגלים והיא לא נכנסה.
וכשהיגיע הזמן ללכת, היא פרצה בבכי."לא מצאתי כמעט צדפים היום!! מצאתי רק אחד!! אור מצאה יותר!!..."
ודמעות וצרחות ,כמו שרק גאיה יודעת.
לי אין בעיה עם צרחות, אממה, באותו מועדון יאכטות, שלחוף שלו הלכנו, לא ממש אוהבים צרחות.
אם קולטים ילד שעושה יותר מידי רעש, עלולים להודיע להוריו, כלאחר כבוד, שלא יראה את עצמו יותר במתחם שלהם.
כמה מביך. האמת שהפעם אף אחד לא ממש התעניין בנו ולא העיר , אבל נשאלת השאלה אם כשנרצה לנסות ולהתקבל לאותו מועדון חברים, האם נעמוד בקריטריונים?... (כרגע אנחנו נכנסים כאורחים של שרון)

ותודה לך שרון, על ההזמנה.

[פלוני_אלמונית*]

D-:אין בעד מה אורית, העונג כולו שלנו!
האמת שזה שינוי ממש מרענן שאתם פה איתנו.
אנחנו נהנות מאוד לבלות במחיצתכן ושמחות לנסות לפחות לעזור לכן בהתאקלמות.

[שרון_המתחדשת*]

ברור שפלוני אלמוני זו אני!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי שרון.
מצחיק לדבר איתך כאן, דרך המחשב.
אבל באמת נעים שאת מראה ומביאה ועוזרת ולוקחת.
היום שרון עצרה אצלנו והביאה פתיתים. מצרך נדיר.
לפעמים יש ולפעמים אין, וצריך לדעת איפה לחפש...
וכולם יודעים שזה מעדן מבוקש בקרב הילדים.(ראו בדף בלוג אני בחינוך הביתי של רסיסים של אור )
אז גם פתיתים מצאנו. שוב תודה.
עכשיו מחכים לאורז מלא ולחלב אורז (שרון עוזרת בחיפושים ומנסה לשכנע את מנהל אחד הסופרים שכדאי לו להביא...) מקווים שזה לא יעלה כמו זהב
אתמול מצאנו קוטג', מיובא מ... ניירובי.
לא יקר. קניתי שלושה. מי יודע מתי יגיע שוב.

לאט לאט.
האמת שהימים טסים לי. באמת. אני לא מרגישה איך היום עובר , וכבר יש ערב והולכים לישון.
אבל ריק,ריק

ביום חמישי הולכים לבדוק שיעורי בלט לבנות.
מקוה מאוד שיהנו.
יש להן זיכרון נפלא מהחוג בלט בניירובי. מקוה שזה יענה על הציפיות.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קראתי שוב את מה שכתבתי,
אבל ריק,ריק
מרגיש כבר יותר כמו וואקום...

כבר שנה וחצי עברה.שנה וחצי.
וזמן העזיבה את הארץ כבר מתחיל להרגיש רחוק.
ואני עדיין בחיים.כאן ועכשיו.
האם אני יכולה לבחור להרגיש אחרת? אני תוהה בייני לבייני.
ואולי אני לא רוצה להרגיש אחרת, כי אני רגילה להיתלות בדברים חיצוניים. רובינו ככה, מרגישים לפי מה שקורה בחוץ.
אבל אני לא יודעת אחרת.
אני יודעת שאני צריכה למצוא בתוכי . הכל שם. זה קשה.
אולי זה מה שבאתי ללמוד כאן. לא לחפש בחוץ, לחפש בפנים. אהבה,תמיכה, הכל.

נשמע יפה.
זה לא מוריד מהגעגועים...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יום קשה.
מועקה,בילבול,תיסכול.
דמעות חונקות.
דמעות .

[איילה*]

שלום אורית, אמנם התחלתי לקרוא אתמול את המשך חייך באפריקה 2 בלי לקרוא את ההתחלה, אבל אני חושבת עליך המון. לא יודעת למה, איך שקראתי את השורות האחרונות שכתבת עכשיו נזכרתי בשיר "איש הולך על חבל" של יונתן גפן, מתוך הכבש ה-16. זוכרת אותו? בכל פעם כשקצת עצוב למספר, והוא מרגיש טפה לא טוב הוא מסתכל למעלה ורואה איש הולך על חבל. כמו בקרקס, אבל לא בקרקס. פעם הכרתי מישהי שעסקה בדמיון מודרך, והיא אמרה לי, כשאני מרגישה:
_מועקה,בילבול,תיסכול.
דמעות חונקות.
דמעות ._
לשבת על כסא עם משענת. לשבת טוב, עם הגב מונח על המשענת, כפות הרגליים על הרצפה. לעצום עיניים. להוציא אויר דרך הפה (להתחיל עם הוצאת אויר ולא הכנסה!) ואז להכניס אויר דרך האף. לחזור על ההוצאה וההכנסה 3 פעמים. תדמייני את עצמך במדבר. את לוקחת קרן זהובה מהשמש ומותחת אותה בין שני הרים. את מתחילה ללכת על החוט. את יודעת שתצליחי ללכת בשיווי משקל ותגיעי בשלום להר השני. בדרך נושרות ממך כל המועקות, כל הדאגות, כל העומס המכביד לתוך הנחל הזורם בואדי בין שני ההרים. כשתגיעי לצד השני תרגישי את ההקלה. ואז, תוציאי שוב אויר דרך הפה, תכניסי דרך האף, תחזרי על ההוצאה וההכנסה 3 פעמים.
מקוה שזה ייתן לך הרגשה יותר טובה. שולחת לך אור ואהבה.

[רורי_ב*]

[ליזה_ליזה*]

[שרון_המתחדשת*]

הנה קבלי גם אחד ממני.
ואם תרצי תוכלי לקבל גם אחד אמיתי ולא וירטואלי.
מקווה שאת יודעת שאני תמיד פה בשבילך, תמיד מוכנה לשמוע, תמיד מוכנה לעזור.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איילה, התחלתי לקרוא את מה שאת כותבת ומיד התחלתי לבכות.
טוב,זה לא חוכמה, במצבי, אבל בכל זאת.
לקבל תשובה מלאה אהבה והבנה ממישהו זר לגמרי זה מרגש מאוד.
תודה.
וגם לכן,רורי וליזה היקרות הוירטואליות.
ולך שרון, שבטח מבינה לליבי ביותר, ... תודה רבה.
אולי תבואי לבקר עם הבנות?...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הלכתי שוב לבאסטה של ירקות.
הסתכלתי איך הם שוקלים את הירקות.
איפה שקניתי היום יש להם מישקל עם מישקולות.
את רוצה קילו אחד? הוא שם בצד אחד של המאזניים מישקולת של קילו וממלא את השקית עד שמתאזן.
מילאתי לי שקית עם גזר. הוא שם על המשקל ואז אומר "תוסיפי עוד שלוש חתיכות בכדי שיהיה קילו".
אני מוסיפה. כך זה עובד.
במקום אחר שוקלים עם מישקל שתלוי גבוה ותולים עליו את השקית .
אין משקלים דיגיטליים, כמובן,בבסטות.
בסופרים יש. אבל אין ירקות יפים...

ניכנסתי לסנדלר. רציתי לתקן כפכפי עור של תומר. עברתי שם כמה פעמים וציינתי לעצמי שיש סנדלר ושאני צריכה להביא את הכפכפים ההם.
ניכנסנו. חנות קטנטנה. והסדלר הוא בחור צעיר,מקומי, נכה. יש לו רגליים, אבל הן מנוונות.
והוא מחייך חיוכים גדולים ומסתכל ב"עין מיקצועית" ואומר שהוא יכול לתקן. ואז יורד ,בעזרת הידיים ,לריצפה, במין חן וקלילות שכזאת,(אם הייתם מבקשים ממני לרדת ככה לריצפה...אין שום סיכוי...) בכדי שתומר תימדוד והוא יראה בדיוק מה לעשות, מסמן, והופ, הוא בחזרה על הכיסא.
יהיה מוכן מחר.
יש כאן המוווווווווון נכים שכאלה ברחובות, רובם מקבצים נדבות. והנה אחד שהצליח לרכוש מיקצוע ומתפרנס ממנו.

היום היינו אמורים ללכת לשיעורי בלט לאור וגאיה.
איזו התרגשות!
הן כל כך חיכו וציפו וכל אחת הכינה לה תיק עם דברים לעשות בזמן שהשניה בשיעור, וגם אני התרגשתי מאוד. קיויתי בליבי שהן יהנו ויהבו את השיעור ודימיינתי בראש תסריטים חיביים של שימחה ו... היגענו ואמרו לנו שהיום החוג התבטל!!
קשה לתאר את האכזבה. גאיה היתה על סף התמוטטות עצבים לפני,כולה זרחה מהתרגשות של שמחה, ובוםםםםםםם! היא פרצה בבכי.
מאוכזבים יצאנו משם, הלכנו ליקנות שוקולד ומצאנו עוד שני קוטג' אחרונים. השוקולד קצת עודד.
מקוה שלא נתאכזב שוב בשבוע הבא. לקחתי טלפון של המקום ליתר ביטחון.

ניכנסתי היום ליקרוא בדף של "משלחת החינוך הבית באמריקה".
אני רואה את הדף ההוא כבר כמה ימים ב מה חדש, אבל לא מעיזה להיכנס. ידעתי שיהיה לי קשה עם מה שאקרא שם.
היום לא עמדתי יותר בפיתוי וניכנסתי לקרוא קצת.
אךךךךךךךךך, היה שם מה שחשבתי שיהיה.
כמה קל לעשות חינוך ביתי במקום בו אתה לא לבד בזה.
התיאור המקסים של הבית עם הסנאי והצב בחוץ והנחל ליד הבית, ופארק ללכת לטייל בו וסופרים שיש בהם הכל ,עד שצריך להחליט מה לא קונים (טוב,גם כאן צריך להחליט מה לא, אבל לא הייתי מנסה להשוות), ומפגשים של חינוך ביתי פעם בשבוע ו...
הפסקתי לקרוא אחרי כמה דקות.
לא עמדתי בזה.
כאב לי הלב. ריחמתי על עצמי שוב. למה היקום נתן לי שיעור כל כך קשה ומעצבן??!
מה לעזעזעל אני אמורה ללמוד מכל הדרעק הזה?
וכאן, כשאני מבקשת להיצטרף לקבוצה של אימהות עם ילדים קטנים (גיל של תומר הקטנה) אני נתקלת בפרצופים ותהיות כשאני מבקשת להגיע עם כולן...
למה זה מאיים על הקבוצה כשיש ילדים בעוד גילאים? למה הפרדת הגילאים המטופשת הזאת, ועוד בכזאת דבקות?
אין לי סבלנות לטחון את זה שוב. הייתי שם, לא אהבתי, הלכתי.(לא בקבוצה, בלהסביר למה אחרת לאנשים שלא רוצים להבין ... ).
יש לי סבלנות.
בניירובי לקח הרבה זמן עד שמצאנו חברים ופעילויות לבנות.
כאן ,אני מקווה, יקח פחות זמן, אבל צריך סבלנות.
למרות שלפעמים הלב שלי צועק " יללה כבר !!!!!!!!!!!!"

[איילה*]

למה היקום נתן לי שיעור כל כך קשה ומעצבן??! זוכרת את הסיפור על האיש עם השק של הצרות, שאלוהים הציע לו להתחלף עם מי שהאיש יבחר? היית רוצה להתחלף עם מישהו בשיעור? השיעורים פה בעולם הזה באמת קשים! רוצה ששתינו נבריז מהשיעור בשעה חמישית? ללכת איתך לים אצלכם במועדון ההוא מתדמיין לי מאד כיף...פתאום גיליתי שאהבה במחשב נותנת כח. שהאנשים בבאופן הם אמיתיים. שולחת לך המון אהבה, סבלנות, צחוק. טוב לקרוא אותך, גם כשקשה ועצוב. לילה טוב.

[גלי*]

אורית יקרה , אני כל כך מבינה אותך ....
התקופה הראשונה תמיד כל כך קשה , אני בתור בדואית אמיתית עברתי כל כך הרבה מקומות,
ועל אף שאני יודעת שזה תמיד עובד כך, אני מתחילה בהמון קושי , ובקושי משתכנעת שיש שם אור ,
ואיכשהו בסוף, צריך בשפכטל לגרד אותי מהפוזיציה החדשה שאני תופסת , מתרגלת, מוצאת את הדברים
הטובים, לוקח זמן ומתחילה לחייך גם ככה סתם בלי סיבה , והופס בסוף , למה צריך לעזוב בכלל?
חיבוק ממני ומבאי ביתי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ששתינו נבריז מהשיעור בשעה חמישית
כן,כן

תודה לכן איילה וגלי.

מוזר.
התחלתי לכתוב באתר הזה לפני כשנה וחצי, כשעזבנו את הארץ ועברנו לניירובי שבקניה.
בחרתי לעשות זאת כי ידעתי שהרבה מחברותי לפחות קוראות בו וכך אוכל לשמור על קשר איתן ולספר מה קורה.
בנתיים, רוב אותן חברות כבר לא נכנסות כמעט לאתר הזה, ובמקומן כותבות לי נשים זרות לגמרי, שחלקן אפילו לא קשורות בשום צורה ל"באופן".
מצד אחד, מבעס לאללא, מצד שני, זה נחמד ונעים לפגוש אנשים חדשים.
מצד שלישי,אני ממשיכה לכתוב כאן כי זה "אי השפיות" היחידי שלי כרגע .
הכתיבה מנקה, עוזרת לסדר את הדברים בראש, להוציא את מה שתקוע.
כל מה שחברה טובה יכולה לתת בשיחה נעימה...

[קים_קלר*]

i think "pere" is an amazing book!!
a book about the realety that we forget exist....
like budha said(i wasent ther but thats what they say he said )
"with our thoghts we creat the world, spak and act with puer mind and happyness will follow"

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה קים.
גם חיוך וגם מילים חכמות ונעימות.
מה יותר מזה?...

[סיגל_ב*]

אהלן.
אחת לכמה זמן אני נכנסת וקוראת אותך כאן. אז היום שוב קפצתי לבקר אותך ואני משאירה גדול.
הדברים יתאזנו להם בקרוב, והכל ימצא את מקומו. אני יודעת שאני לא מחדשת לך בזה כלום. אני סתם מקווה לשלוח לך קצת אופטימיות...

[איילה*]

הי אורית, את מעונינת שאשלח לך קלטת של הסרט "אנשים חופשיים"? אם כן אני צריכה את הכתובת שלך. לילה טוב.

[שרון_המתחדשת*]

כן..כן...איילה רוצות קלטת9-:....

טוב אורית אני כבר סומכת עליך שתשיגי לנו את הקלטת הזו.

[רסיסים_של_אור*]

אוווף אורית, באמת נשמע נורא נורא קשה. קשה גם שלא יודעים מתי זה נגמר. ומצד שני, כשחושבים על זה: אלו החיים שלכם. כל מה שאתן חוות, עוברות, לומדות, מתנסות - זה כל-כך שונה ממה שאנחנו עוברים וחווים וזה לא בהכרח יותר טוב או פחות טוב. זה מה שיש, וכל אחד מאתנו מנסה להפיק את המירב. זה לא אומר שאין ימים של ייאוש ותסכול ועוד ועוד מכל אותו סל תחושות קשות. מצד שני, זה מדהים שאתן שם, עם כל הדברים הכל-כך אחרים, ואתן נחשפות ככה לעולם אחר, לחיים אחרים ובין כל זה, בונות יחד מרשים ומיוחד

[יונת_שרון*]

הי אורית, רק שתדעי שאני קוראת את הדף הזה אפילו כשאני קצרה בזמן ומדלגת על דפים אחרים. ולא רק אני -- כולן תמיד מעודכנות הכל מעשייך. הייתי כותבת לך כל מיני דברים חמים ותומכים, אבל אני לא כל כך יודעת מה ואיך. אני מקשיבה בשקט.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יוווווווווו, איזה כיף, תגובות!!
איילה, תודה רבה מאוד על המחשבה. דגנית ב מארושה דואגת להעביר לי את הקלטת. אני בהמתנה.
אפרת יקירה. תודה על האהבה. בלי להיפגש איתך היא מורגשת עד טנזניה.
ולך, יונת , בלי לכתוב
מיני דברים חמים ותומכים
הדברים שלך מתקבלים בשמחה רבה ותומכים מאוד.
לא ידעתי שכולם מתעדכנות. חשבתי שאני כבר כותבת רק למכרות וירטואליות...
זה ממלא אותי שמחה.

היום אני ממש חולה. כבדה ועייפה.
יום ראשון- שבתון. בעלי מכין ארוחת בוקר לבנות. אני שומעת בעיקר נזיפות וצווחות, אבל לא מתערבת. שיסתדרו פעם אחת בלעדיי
עוד מעט אצטרף אליהם.
היתה לי הרגשה שאמצא כאן היום "מציאות" ונמשכתי לקרוא.
אז תודה לכולכם.

[מייק_בר_רב_אשי*]

לא ידעתי שכולם מתעדכנות. חשבתי שאני כבר כותבת רק למכרות וירטואליות...
עובדה!
באיחולי התאקלמות.

[אמא_של_יונת*]

אורית,
גם אני -- לא תמיד יש לי מה להגיד אבל תמיד תמיד קוראת אותך, גם כשאין לי זמן.

[רונית_סלע*]

הי אורית, לא יודעת אם את זוכרת מי אני, אבל רציתי שתדעי שגם אני קוראת, ומלאה הערכה לכנות שלך, ליכולת לשתף ככה ולשאוב מכאן חלק מהתמיכה שאת זקוקה לה, כלומר- לעשות בשביל עצמך את מה שנותן לך כוח- זה לא מובן מאליו וזה חשוב מאוד ומעורר השראה. @}

[מיכל_דנקנר*]

וגם אני קוראת ומתפעלת מהעוצמת החוויות השונות (ואם יורשה לי ... משונות) שאת עוברת אי שם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לכם, מייק ואישתו, שאני לא זוכרת את שמך, רק בתור אמא של...
אתם קצת כמו הורים וירטואליים...
רונית,בטח שאני זוכרת (חיפשנו ביחד זריקות של אנטי די...). דברייך ריגשו אותי.
ולך מיכל
ואם יורשה לי ... משונות
יורשה לך, יורשה לך. באמת משונות.
את עכשיו בארה"ב, נכון? קראתי קצת והוקסמתי.
תודה.

הטרנד החדש אצל אור וגאיה זה ללבוש את השמלות שלי.
יש לי בארון כמה שמלות שאני מאוד אוהבת, אבל כבר שנים לא לובשת ביגלל הריונות והנקות ממשוכות.
הבנות גילו אותן , ואת הקצרות יותר הן לובשות. לא מוכנות ללבוש את הבגדים שלהן, רק את השמלות שלי.
ובנוסף לכך הן מתגנדרות (חייבים להתגנדר עם לובשים שמלה! מה לא ידעתם? ):
סרטים בשיער, אודם, בושם, שרשראות. וזה הכל שלהן. שלי זה רק השמלה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כבר אחה"צ.
לא הירגשתי שהיום עבר. בכלל, הימים כאן "טסים" לי. אולי בגלל שאני לא באמת כאן...
אני "גמורה". לא ביגלל עשיתי הרבה. בגללל שאני חולה.
היום תירגלתי "שיחרור". הבנות רבות, אני לא מתערבת. שיסתדרו בלעדיי. היגיע ארוחת הצהריים ואין לי כוח לעמוד במטבח שעתיים, שיאכלו מה שיש. (ואוו, הן לא גבעו ברעב... ).
ואני, תכננתי בכלל לשכב כל היום ולקרוא משהו. ובמקום זה מצאתי את עצמי רוב היום מול המחשב. זה כמו לקרוא ספר.
יש כאן דפים עם סיפורים מדהימים, עצובים,שמחים, הכל ביחד.
העוזרת שלי,שתחיה, "מתקתקת" את הבית. לא האמנתי שאגיד כך על עוזרת אפריקאית, כי הקנייתיות היו מאוווווד איטיות, ואמרו לי שהטנזנאיות אפילו יותר. אבל זאת, היא בכלל ממלאווי, שזו מדינה שכנה. והיא "אלופה"- מנקה, מגיעה להכל, כלים, כביסה, גיהוץ. והיא לא כנועה כזאת כמו שהיו אלה בניירובי. היא מסתכלת לי בעיניים, לא "קופאת" כשאני עוברת, מחייכת בבוקר עם ברכת "בוקר טוב". הרבה יותר נעים. אני הייתי משתגעת מהקטע הזה של העובדות שהיו לי בניירובי.
לקח להן כמעט שנה להיסתכל עלי כשדיברתי איתן!

המחשבות בראש מתבלבלות לי. לא מצליחה לסדר מילים למשפט. והעיניים שורפות.
אולי אבקש מבעלי טיפול בדיקור בערב. נראה אם נגיע לזה...

בא לי ללכת לים, אבל לא יכולה ליגרור את עצמי מחוץ לבית.
אני אוהבת להיות בבית. לא מפריע לא לצאת במשך ימים ארוכים.

אתמול בצהריים נישכבתי במיטה. הירגשתי נורא. לא רציתי לזוז. והמחשבות רצות כמו משוגעות בראש שלי. אפילו לא זוכרת איך היגעתי לזה. אבל פתאום חזרתי לחור בלב. החור שפעם מילאו אותו פגישות ושיחות עם חברות טובות.
ופתאום פרצתי בבכי. פתאום ירד האסימון. החור הזה שם בגלל שאין לי אמא!! (נשמע כמו טלאנובלה זולה... סליחה).
שום דבר לא ממש יכול למלא את החור הזה. החברות היו רק כיסוי. זה מילא בכאילו, אבל תמיד הייתי צריכה עוד ועוד, כי זה אף פעם לא התמלא באמת. החוסר הוא באהבת אם.בבסיס. לכן אני ניגשת לכל מי שנותן קצת תשומת לב. תמיד הייתי כך.
אבל שום דבר לא ממש ממלא. ואני ממשיכה לחפש ולחפש.
יודעי דבר אומרים שעכשיו אני צריכה להיות האמא של עצמי. למצוא בתוכי את הילדה הפגועה ולתת לה אהבה. לרפא אותה.
אוווווף.
זה קשה. צריך המון כוחות. צריכה למצוא בתוכי את הכוחות האלה. כוח האהבה. כוח האהבה העצמית.

[איילה*]

אורית חמודה, כנראה ששתינו גילינו את התגליות האלו ביחד...
_יודעי דבר אומרים שעכשיו אני צריכה להיות האמא של עצמי. למצוא בתוכי את הילדה הפגועה ולתת לה אהבה. לרפא אותה.
אוווווף._פתאום גם גיליתי שככה זה אצל כולם. לכולם היה קשה. כולם רוצים כל מיני דברים. מי שיש לו שקט ושלוה מחפש ריגושים. מי שיש לו ריגושים, מחפש שקט ושלוה. כן, גם ההכי עשירים מחפשים כל מיני דברים שכסף לא קונה. ובינתיים החיים נמשכים. כל יום עובר עם המון דברים קטנים, לפעמים סחבות בירוקרטיות (אין לי זמן לחפש מילה בעברית), לפעמים טיולים קטנים מקסימים. לפעמים הילדים אומרים או עושים משהו שנותן נחת וכח להמשיך. לפעמים הם מתנהגים בצורה שעושה חשק להעלם קצת (או שהם יעלמו קצת...). מידי פעם יש איזו מחלה קטנה, אולי הגוף מנסה להזכיר לנו כל מיני דברים. בקיצור, כנראה שבהרבה מקומות, הרבה אנשים, מרגישים דומה. צרת רבים נחמת טיפשים (ולפחות בזה אנחנו לא יוצאי דופן). איפה שמתחשק לך תכניסי פרצוף מחייך...אני עייפה עייפה ויש עוד המון מה לעשות. להקראות.

[קים_קלר*]

אני לא מבין את הקטע הזה של להיות האבא/אמא של עצמי
אני לא חושב שאני צריך לאהוב את עצמי כמו שאבא שלי אהב אותי...
נראה לי שזה בלתי אפשרי!
אהבה של אבא/אמא
או רחלי ויוסי במקרה שלי, יכולה לבוא רק משני האנשים הספציפים האלה
כי הם ההורים שלי
כל מהשאני יכול לעשות בשביל עצמי זה לאהוב את עצמי
לא כמו אבא או אמא אלא כאני

אני אבא ובכל זאת מרגיש עדין כמו ילד...
האמת ,כשאני חושב על זה זה נראה לי די בסדר!
אף אחד לא מקבל מפה להורות ואיך זה אמור להיות...

היה יכול להיות נחמד אם הילד היה יוצא מהבטן
ונותן לך את מדריך ההפעלה שקשור לו לקרסול
עם הכותרת הבלתי נתנת לערעור "איך לגדל ילד מושלם בלי טעויות"

[מ_י*]

רציתי רק לכתוב שגם אני עוקבת אחריך באדיקות
וגם אם צפון אמריקה נשמע לך יותר סקסי, עדיין הגעגועים והתלישות נשמעים לי דווקא מוכרים מאד
ההרגשה הזאת שאת צפה במין חלל בלי נקודות התייחסות
זה מאד קשה. אני קוראת ומזדהה, אנא המשיכי.
מקווה שיהיה קל יותר בקרוב.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יותר סקסי ????
לא הבנתי.
נשמע רק יותר קל ונעים. חוץ מהתלישות...
התייחסתי לבלוג של מיכל דנקנר שקראתי בו קצת. כל אחד חווה אחרת.
תודה על ההזדהות.

קים, שמעתי את זה כבר הרבה פעמים. ואני מבינה על מה אתה מדבר.
אני חושבת שהכוונה היא באמת אהבה עצמית. ללמוד לקבל גם את המקומות הקשים ביותר שלנו, לחבק ולאהוב גם אותם, עמוק בפנים. כרגע אני מנסה לראות איך אני מתמודדת עם הכאב הגדול הזה שמרגיש כמו "חור שחור".
הכוונה היא להפסיק לחפש בחוץ, כי לא נמצא בשום מקום את התשובה. כמו שכתבת, אף אחד לא יכול ממש להיות תחליף הורה. אולי את זה אני צריכה לקבל...
תודה. (זה משהו שעלה לי עכשיו, תוך כדי כתיבה, אז באמת תודה )

[דגנית_ב*]

אם יורשה לי - KIM KELLER
_אני לא חושב שאני צריך לאהוב את עצמי כמו שאבא שלי אהב אותי...
נראה לי שזה בלתי אפשרי!_

אז תאר לך כמה זה קשה לחיות עם ההרגשה שאבא/אמא לא אהבו...
מאיפה לומדים אהבה עצמית?

יש בפנים ילדה קטנה וחסרת הגנה שלא נשאו אותה על כפיים, לא הגנו עליה, לא נסכו בה בטחון. לא גידלו אותה כמו שצריך.
אז כמו שממית, היא היתה צריכה להצמיח לעצמה זנב כדי לשרוד!!!

ובסביבה כל כך שונה וקשה - הבדידות, הזרות והתלישות הן לא רק תחושות, הן מציאות
יומיומית חייה, בועטת ומזיעה...הזנב כבר לא מספיק. צריך גם רעמה או חדק....

אולי המציאות הקשה היא שיקוף ל "חור שחור". (הרי לא סתם עברתם ליבשת השחורה, את רואה שחורות ועושה הרבה עבודה שחורה )

אגב - בשחור יש את כל הצבעים, נכון?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מאיפה לומדים אהבה עצמית?
מבפנים. לא קל, אבל רק שם זה נמצא.

אגב - בשחור יש את כל הצבעים, נכון?
לא ,בלבן יש. לא יודעת מה יש בשחור...

ה"חור" תמיד היה שם, אבל תמיד ניסיתי לטייח אותו או להתעלם.
כשהיו סביבי המון חברות מקסימות שקיבלו אותי כמו שאני ונתנו המון אהבה ותמיכה, זה היה "טיח" מצויין.
עכשיו אזל ה"טיח"... הייתי צריכה להישאר בלי בכדי להעיז לגעת במקום כל כך כואב, כנראה.
אולי זה אחד השיעורים שלי כאן. אני מקבלת אותו בהאהבה. רק שלפעמים זה מאווווד קשה.

[נהר*]

אוהבים אותך גם ממרחק

[אורית_אוקו_ערוסי*]

נהר יקירתי.
תודה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איילה, הסתכלתי לחפש משהו בדף הזה, ופתאום ראיתי שפספסתי את ההודעה האחרונה שלך.
אז סליחה. ותודה. על השיתוף והעידוד.

[קים_קלר*]

לילה....מאוחר.....כולם ישנים...."
רק שני השובבים שלנו".....
סחתן למי שיודע מאיפה זה מצותת!
טוב....באמת מאוחר ואני הולך לישון
כיף לרפרף
ולראות

ולהתראות