ילדים גדולים במיטה משפחתית

אנונימי

ראו גם: מדור הורות ומשפחה, מדור מיטה משפחתית.

חדשה פה...

מה דעתכם על שינה משותפת בגילאי בית ספר?
סיפור המעשה הוא כזה: אני חיה לבד עם שלוש ילדי, בני 13, 12, 7, הגדולות (בנות) הקטן - בן.
שלושתם אוהבים לישון איתי (ואני איתם.)
לכל אחד מהם יש "יום משלו", אבל בבוקר אני מוצאת סלט משפחה במיטה..... בעיקר של שני הקטנים אשר כמעט תמיד מצטרפים במהלך הלילה.
מה אומרת לי הבטן? - אני אוהבת לישון איתם!
מה אומרת ההגיון? שהבן שלי גם זקוק לנפרדות....
מה אומרת הבטן? - שאת הנפרדות הוא ילמד גם בתחומים אחרים - לא חייב בלילה....
מה אומר הראש? - "צריך לעבור הרי את השלב האדיפלי ולפתור אותו....."

הוא בן 7,
משום מה אני פחות מוטרדת מגישת השינה המשותפת עם בנותי....
הן גם עצמאיות יותר באופן מהותי והוא פחות....
מה אומר לי ההגיון של הבטן? - שהוא עצמאי פחות לא משום שהוא ינק עד גיל 3 ועדיין נרדם רק אם אני לצידו, אלא משום שזה הוא! וזהו הטמפרמנט שלו!
הסביבה משדרת שלי ש.... I DONT WANT TO LET GO ולכן אנני עומדת על דעתי....

זקוקה לחיזוק (או לניעור)...

קבלי חיזוק. נראה לי שהאינטואיציות שלך טובות.

חיזוק גם ממני.
מי שזקוק לנפרדות - נפרד.
לדעתי, כל זמן שזה טוב גם לך וגם להם - נפלא.
הרי את לא מכריחה אותם, והם לא באים בניגוד לרצונך.
תיהנו.

הופעתה של עדה למפרט - ביום המפגש שלשום בתל אביב היה ממש במקום.....וכל כך לעניין!!!
איזה יופי שנפלה בידי הזכות לשמוע אותה.
ותודה גם לכן

הופעתה של עדה למפרט - ביום המפגש שלשום בתל אביב היה ממש במקום.....וכל כך לעניין!!!
אח, היה צריך להיות שם כדי להאמין (מצטטת מזיכרון שנראה כמו גבינה שוויצרית, תקנו אותי אם בלבלתי). צריך לקרוא עם ההדגשות, בקול רם וסמכותי:
"יום יבוא ובבית הדין הבינלאומי בהאג עוד יעמדו על זה לדין!!! מה זה פה? להשאיר תינוקות לבד בחדר אחר?!!! בחושך?!!!"
איך צריך לגדל ילדים:
"עד גיל ארבע, צמודים לאמא כל הזמן. עד גיל שש - עם ההורים במיטה".

ועד גיל 30 תממנו לימודים

היא גדולה
אפשר למצוא ת הספרים שלה בקלות?

פסיכולוגיה גוף ונפש
http://mitos.co.il/Book/BookFocus.asp?ID=99667

האבולוציה של האהבה
http://mitos.co.il/Book/BookFocus.asp?ID=19052

מה, רק עד גיל 6?
לא זכרתי את זה.
אני בעד כלל אחר:
"כל עוד יש ילד עם ההורים במיטה - גם הגדולים יותר מוזמנים להצטרף, עד שהם לא רוצים יותר".

גם חמותי ידעה לצטט "עד גיל 6". די מלחיץ אותי שמישהו מחזיק עבורי דד-ליין כזה. זה מזכיר לי את "אי אפשר להניק תאומים ששודר לנו בכח"

אני הבנתי את זה כמינימום, לא כמקסימום.

איזה יופי שפתחת את הדף הזה!!
חיזוק ענק ממני
יהונתן עדיין איתי במיטה (7 ו- 3 חודשים) ונרדם רק כשאני לידו.

אני מותקפת מכל הכיוונים ועונה בשלווה:
כשיצטרך פינה משלו - יידע לקחת אותה.
אם הוא כך רוצה, זה אומר שכך הצורך שלו.

מישהי יקרה סיפרה לי שהבת שלה עברה לחדר משלה בגיל 10, אירגנה לעצמה חדר נוער.

שליחה על ידי א* » 22 דצמבר 2002, 11:10

בגלל שיש לנו חדרים לכולם כם מיטות די ריקות כמעט כל הזמן אז נראה לי ש...
עם המצב במדינה לא ישתפר כנראה שיהיה לנו ישר חדר חיילים...

משהי יכולה לספר על ילדים שישנו איתה במיטה מגיל 0 (ילדים מעל גיל 3), שביקשו באיזה שלב לעבור למיטה/חדר משלהם? אם כן, מתי? באיזה גיל/שלב?
השאלה נובעת מתוך הרהור בנוגע לעצמאות הילד? האם עד עולם הוא רוצה להיות צמוד לאמא? האם אנחנו לא משדרים לו שאנחנו לא חושבים שהוא יכול להסתדר לבד (גם אם אנחנו לא מכריחות אותם לכך...)?
מתי הם ירגישו שהם רוצים פרטיות?

אצלינו בגיל שנתיים וחצי היא ביקשה לעבור למיטה בחדר שלה והיתה שם כמה חודשים. בעקבות שינויים במשפחה היא חזרה, ועכשיו בגיל ארבע וחצי היא במיטה המשפחתית כמו כולנו, אבל לא "צמודה לאמא" אלא פשוט במקום שלה במיטה. זה הדבר הנורמלי אצלינו בבית, ואין קשר לחוסר יכולת "להסתדר לבד". אנחנו כהורים גם לא ישנים לבד בחדרים נפרדים , וספק אם מסקנתה מכך היא שאנחנו לא מסתדרים לבד ... כמוה, אנחנו אוהבים להיות ביחד.
ההשערה שלי היא שבגיל ההתבגרות (יש אומרים שהוא מתחיל בגיל שמונה בימינו...), רוצים מאד פרטיות ועולם נפרד משל ההורים.

ענת, נהניתי מתשובתך עד מאוד. מזל שדחיתי את תשובתי.
בתי ביקשה מיטה משלה קצת לפני גיל 4. אח"כ חזרה בעקבות מחלה קשה, ונשארה עד הלידה (יום הולדת 5). היום יש לה "מיטה" משלה (מזרון) צמודה לשלנו, ולרוב אני מרדימה את שני הילדים במיטתנו, וכשבן זוגי בא לישון הוא מעביר אותה למיטתה. לפעמים לפנות בוקר היא מצטרפת אלינו. אני רוצה מיטה גדולה (נו, מתי נעבור כבר) ולא רוצה בכלל להיפרד.

חן חן על התשובה.
אגב, אנחנו פשוט הוספנו מיטת ברזל בגובה של המיטה הזוגית שלנו וכך יש לנו מיטה בגודל של 3 מיטות עבור 4 בני המשפחה...

ילד של חברה. בערך בגיל שלוש, קצת אחרי לידת הילד השני. הודיע שהוא רוצה לישון בחדר שלו, במיטה שלו. הקטן המשיך לישון עם ההורים והוא העדיף לישון בחדרו.

תודה בשמת . קראתי אותה שוב ונהנתי גם ! (-:

שינה של ילדים עם הורים זה דבר דינמי יש תקופות שהם צריכים את זה יותר ויש תקופות שפחות וכדאי להיות קשובים לצורך ולא לדחוף בתקופה לא מתאימה (אני מניחה שזה נכון תמיד בגידול ילדים

) . יואבי בן החמש מתחיל את הלילה במיטה שלי ועובר אלינו עם היקיצה הראשונה ויש תקופות שהוא מבקש ללכת לישון איתנו. גם יפתחי בן השנתיים ושמונה בקש ללכת לישון במיטה שלו אבל עכשיו כשהוא גמל את עצמו מהנקה הוא מבקש להרדם איתנו (בעיקר עם בעלי) תוך כדי חיבוק התכרבליות ונשיקות.

אני ישנתי עם אמא שלי עד גיל 9 או 10 וזה היה ממש תענוג. עד היום אני אוהבת להתכרבל איתה במיטה........

תודה לכל המשיבות/ים, מאז אותו יום בו כתבתי - צרפתי מיטה נוספת, ומי שבא - ברוך הבא...., הבן שלי לא שוכח אף פעם, אבל קורה שהבת האמצעית שלי שוכחת והולכת לישון במיטה שלה

...
לפחות בתחום זה כבר אין לנו חילוקי דעות, מאוד נעים לנו - ומה יהיה מחר, ממש לא משנה לי, כלומר שאם תקרא בעתיד סיטואציה בגללה אאלץ לשנות דפוס זה בבית..... נחשוב על כך כשנגיע לגשר....

באמת תודה - חוזקתי על ידכם.

גבגב

הבת שלי בת 6 עוד מעט וישנה כל לילה או על הקרש בין שתי המיטות (שמתי שמיכה שלא יכאב לה) או ממש עלי ועל הכרית שלי. לא עוזר שיש לה מיטה לגמרי שלה ובשבילה בצמוד. ממש השתלטות!!!

ביתי הגדולה בת 6 וחצי ועד היום ישנה במיטה המשפחתית. היא עדיין צריכה שניהיה לידה כשהיא נירדמת.
בעוד כשבועיים אנחנו עוברים למספר שנים לאפריקה והיא ביקשה שבבית החדש נסדר לה חדר משלה. אינני יודעת אם היא באמת תישן בו, ואולי רק לפעמים, אבל אני שמחה שזה מתחיל לבוא ממנה.
בכל מקרה ,זה כיף ונעים לישון ביחד ונשאיר לה מקום גם במיטה המשפחתית למקרה הצורך, אבל נראה לי שהיא לא תישן איתנו עד גיל 20...
}שכחתי לציין שבמיטה המשפחתית לכל אחד יש מקום קבוע וברור, ז"א שכל אחד יודע את מקומו ומסדר אותו לנוחיותו בכל לילה

הכל טוב ויפה, אבל מה לגבי נוחיות ההורים?
מה לגבי יחסי מין לידם?
אין שום בעיה עם זה?

ראי:
אינטימיות במיטה משפחתית
מין במיטה המשפחתית

עכשיו כשאני קוראת את זה, עולה בדעתי שגם אני ישנתי ב מיטה משפחתית בגיל מבוגר...

כשהייתי בת 8 ואחותי בת שנתיים, ההורים שלנו נפרדו ואבא עבר לדירת חדר.
בהתחלה לא היתה לנו שם מיטה, וישנו כולנו ביחד, והיה כיף גדול. כמו מחנה.
אח"כ ההורים חזרו ונפרדו שוב, ואנחנו עברנו הפעם לגור עם אבא. זו היתה תקופה די קשה לשלושתנו, והיתה אוירת סלחנות לכל מני גחמות כמו לינה משותפת... אחותי היתה ישנה עם אבא וגם אני הייתי מוזמנת. אני חושבת שזה היה הסטנדרט עד גיל 13: אחותי, אבא שלי, ולפעמים גם אני. וזה היה הכי טבעי בעולם.

כשאחותי עזבה את הבית לגור עם אמא, והתחילה לבוא לבקר אותנו, ההרגל חזר לפרקים, בתור פינוק מיוחד ביזמת כל הצדדים: אבא, ילדה בת 11 וילדה בת 17 במיטה אחת, לא כל כך גדולה. וזה ממש לא היה סיפור גדול. זה היה מאוד כיפי ומרגש. זה הפסיק, כמובן, כשאבא שלי הביא הביתה את מי שהיא היום אשתו. בכ"ז יש גבול (-:

מה שמצחיק הוא שלאבא שלי יש עכשיו ילדה חדשה, והוא ממש נגד לינה משותפת, ואומר דברים כמו "אני לא רוצה שהיא תגדל להיות מפונקת" ושאר זוועות.

אנחנו ארבעה במיטה משפחתית, ואני כבר בת 10!
המיטה שלנו מורכבת משלושה מזרונים זוגיים גדולים על הריצפה, שמכסים כמעט את כל השטח שלה, אז זה מאוד גדול ונוח. אנחנו מאוד נהנים מהסידור הזה, למרות הגיל ה"מבוגר" שלי ושל אחותי (אני בת עשר, כמו שכבר אמרתי, ואחותי בת 5). יש לנו חדר משותף "משלנו", והוא הפך לחדר המשחקים שלנו.

שליחה על ידי שרון* » 17 יוני 2010, 04:19

אני יודעת, דף שלא נכתב בו הרבה זמן...אבל אז מה?
סתם ככה - עד היום (22) כשאני מגיעה לבית של ההורים - אני ישנה אצלם. כל האחים ככה...חדר ההורים מאז שאני זוכרת את עצמי מורכב מארון ומזרנים, ואני ואחיי ישנו בו בייחד עם ההורים.
לשינה ביחד אין שום אספקט מיני (לא בעיניי ולא בעייני אחיי/יותיי) מאחר ומילדות הורגלנו לישון ביחד - עם רגליו המסריחות של "המסריח התורן"

בגיל מסויים כל אחד מאיתנו (חמישה אחימיות) ניכס/ה לעצמו/ה מיטה ופינה בבית, וכשבאו חברים או סתם התחשק לישון לבד - היהתה ישן/ה שם
"נפרדות" היא משהו שמגיע באופן טבעי.

היום, אני צוחקת על זה שכשפגשתי את בן זוגי, היה לי מאוד מוזר לשמוע שכל חייו ישן לבד במיטה, והיה צריך להתרגל לישון בחברת אדם נוסף...
זה היה בלתי נתפס בעיניי (עד היום זה מוזר לחשוב על כך בחלקים שונים של המוח שלי) שיש אנשים שלא רגילים לישון תוכדי חיבוק

(אח...ככה זה כשמשוטטים באתר בשעות כאלה מדף לדף לדף. מעלים דפים נשכחים)

@}

לא בטוחה שזה המקום
אם יש דף מתאים יותר אנא העירו עיני

ובכל זאת
אנחנו 4 במיטה
אמא,אבא,בן 3 ובת חצי שנה
מאז החליפו את השעון היצור המתוק הגדול מתעורר בארבע וחצי \חמש לפנות בוקר ומעיר איתו את כל הבית,לא עוצר באדום...
פעם ראשונה שאנחנו מבינים את המושג טרוטי עיניים...
אני כועסת
נמאס לי
אני נרדמת בשבע בערב מעייפות כל בדיקת הגבולות שלו מתישה אותי....אוווווווווףףףףףףף
תנו לישון בשקט
זה מין גלגל כזה
עכשין יחזור מהגן באחת וישפך באוטו לשינה חסרת מעצורים לא מוכן לקום עד ארבע וחצי חמש אחה"צ ונשפך שוב בשמונה
נראה לי שהעניין אכן טמון בקיצור שנת הצהריים רק שאני פשוט לא מצליחה להעיר אותו ...
טוב לא בטוחה מה אני מבקשת תמיכה יעוץ פשוט לשחרר את התיסכול...

תודה

שליחה על ידי אמא* » 13 דצמבר 2011, 22:46

בתי בת ה-5.5 ישנה איתי עד לאחרונה. מזה שנים שיש לה מנהג "לשחק" לי בשיער במהלך השינה. זה נראה לי ממש בלתי נשלט והיא כל הזמן שולחת ידיים אל פני ושערי גם בזמן הערות. היו תקופות טובות יותר ופחות, בעיקר אם כעסתי נורא, אז היתה הטבה לתקופת-מה (מה שהביא אותי לחשוב שזה לא כ"כ בלתי נשלט, אבל חבל שרק בכעס אני משיגה הטבה), אבל בזמן האחרון זה ב ל ת י נ סב ל. גם כשאני מעירה לה היא לא מפסיקה, אני מזיזה אותה והיא מיד חוזרת. יש לנו הגדרה כזו: "למקום שלך במיטה"- כל' על הכרית שלה, במיטה של 1.5- לא הרחק בקוטב, וגם זה כבר לא מכובד. והכל תוך כדי שינה שלה ושלי. אם אפשר לקרוא לזה שינה. בבוקר אני קמה עייפה ועצבנית ובעיקר "שבעת מגע". לא ברור לי עד כמה היא ישנה טוב אם כל הלילה, או רובו, היא מזיזה ידיים.
לפני כחודש וחצי החלה לישון במיטה שלה, באותו חדר שינה קטן שאני ישנה בו. קצת מתוך הצעה שלי (המיטה נצבת שם כבר שנים), וקצת אולי גם מרצון שלה לאחר שנקנו מצעי נסיכה ורדרדים. מגיעה אלי באופן קבוע באמצע הלילה עם הכרית שלה (לא רוצה שאסדר לה כרית. צריכה את הכרית עם הנסיכה...). ומאותו רגע- שנתי אינה שינה. פעמים רבות חשבתי לכתוב פה, אבל, טוב, נו- אני עייפה

, ובנוסף בד"כ יש תקופות טובות יותר. בזמן האחרון זה פשוט נורא.
אני מעוניינת שהיא תמשיך לישון איתי כל עוד היא רוצה בכך, ומבחינתי עד בכלל... אבל לא כך! כבר יצא לי מהפה שהיא לא תוכל לעבור אלי אם זה ימשך. אני לא באמת רוצה לאסור עליה, וגם חושבת שזה לא נכון לעשות, ומאידך אני חייבת לישון. לא צחוק: הצד הזה של שערי קצר ומרוט לעומת הצד השני!
חשוב אולי גם לספר שלפני קרוב לשנה החלה לישון גם בבית אביה על מיטה משלה הצמודה למיטתו. שם היא לא עוברת אליו, אבל אני חוששת שישנה פחות טוב. או לפחות בד"כ מקיצה הרבה יותר מוקדם לעומת זמן הקימה בביתי.
אז מי יוכל ליעץ לי? אשמח לשמוע כל מחשבה/תובנה.

נעמה בתי בת 7. אנחנו ישנות יחד בחורף ובקיץ כל אחת בחדרה. זה קורה מעצמו באופן טבעי, אף פעם לא תכננתי את זה.
היא אומרת לי הרבה פעמים שהיא רוצה עכשיו שלא אדבר איתה (כשחוזרת מבית הספר) ולהיות רגע בשקט בחדרה, או פשוט משחקת בחצר כשאני בפנים או הולכת לחברים (גם לישון)- כך שהיא לוקחת את הספייס שלה כשבא לה כי גם אני כזאת וזה מה שלימדתי אותה, פשוט בלילה היא אוהבת לישון איתי.
כשניסיתי לישון בחדרי היא היתה מתעוררת בלילה ובאה אלי למיטה כמעט כל לילה. כאנחנו ישנות יחד היא נוחרת כל הלילה בתנופה כמו דב. בסוף השבוע היא תמיד ישנה אצל הסבים ובחופשות לפעמים אצל חברה שלה. היא נפרדת ממש בקלות ומיוזמתה וככה הכי בריא לנו. לכל אחד מתאים משהו אחר. מוזמנים לשתף.

אמא
ניסית אולי לישון עם הראש לכיוון השני ? כלומר, שהרגליים שלה יהיו ליד הראש שלך ?

עוד שני רעיונות :
לכסות את השיער עם מטפחת לשנת הלילה
לקנות פיאה ולתת לילדה לישון איתה

שליחה על ידי אמא* » 19 דצמבר 2011, 16:46

תודה על הרעיונות. אני חוששת שהם לא יעבדו. ראשית, אנו מתכסות באותה השמיכה, אז אי אפשר לישון הפוך. שנית, היא נצמדת אלי. מטפחת תהיה לי מאוד לא נוחה והיא תצליח להגיע אל השיער (היא שולפת אותו גם מתוך הקוקו האסוף). זה ממש הרגל, שקיים גם בשעות הערות של שתינו. מה דעתכם? להפסיק שינה משותפת באופן חד-צדדי? מבקשת להימנע מכך, אך כרגע לא רואה פתרון אחר.

אולי יהיו רעיונות אחרים לעוד אנשים ... מה לגבי הרעיון עם הפאה ?
ניסית לדבר עם הילדה ואולי לשאול אותה איך היא מציעה לפתור את המצב ? אולי תהיה לה הצעה מעניינת
בכל אופן, השינה שלך חשובה מאוד מאוד, לא פחות מהשינה שלה
אם ניסית את כל הפתרונות האפשריים, אז כן, תעזרי לה לעבור למיטה משלה ...

ראשית, אנו מתכסות באותה השמיכה, אז אי אפשר לישון הפוך.
שמיכה נוספת..?
מטפחת תהיה לי מאוד לא נוחה
זה קצת מרגיש שאולי את שבעה מהשינה המשותפת ומחפשת אישור להפסיק?
יכול להיות שאני טועה ובכלל לא בכיוון..

שליחה על ידי אמא* » 20 דצמבר 2011, 00:09

ניסית לדבר עם הילדה
פעמים רבות מאוד. אין לה הצעה, אבל באמת כדאי לנסות שוב. עבר קצת זמן, אז תודה על התזכורת. אני יכולה רק לספר שכמעט כל בוקר כשהיא קמה היא שואלת אותי, חצי בחרדה: "איך היה הלילה?" - כך שהיא מודעת לכך שזה מפריע לי (ואני גם משערת שהיא לא ישנה מאוד טוב אם היא מזיזה את היד כל הזמן), ואולי ה חזק ממנה.

ה קצת מרגיש שאולי את שבעה מהשינה המשותפת ומחפשת אישור להפסיק
בוחנת את עצמי. ומגלה שממש לא. להיפך אפילו. יהיה לי חבל מאוד להפסיק. הקושי הזה קיים כבר שנים ורק עכשיו אני כותבת, כי אני מרגישה שהוא גבר. אולי בגלל שיש לה יותר כוח וזה מציק יותר, אולי בגלל שאני "שבעה" יותר, לא יודעת. אבל באמת, לא יהיה לי נוח לישון עם שיער אסוף או מטפחת, מה גם שזה פשוט לא ימנע את הטירדה. אני יודעת כי, כמו שאמרתי, יש לה משיכה לעשות זאת גם בשעות העירות (שעכשיו אני מנסה להדוף כל הזמן בניסיון "לגמול" אותה מההרגל) ושום דבר לא עוצר אותה.
כנראה לא ברור מהתיאור: היא נצמדת אלי. היא באה אל המיטה באמצע הלילה. אין לי איך לשלוט בכיוון שבו היא תישכב, מלבד להתהף בעצמי ולמצוא אותה מתהפכת אחרי. אני מודה לכל מי שהקדישה מזמנה לחשוב ולהציע הצעות, אבל אני לא חושבת ששורש הפיתרון הוא שינוי טכני כלשהו (למעט הפסקת הלינה המשותפת, דבר אשר אכן יעזור, אך אני מנסה להימנע ממנו כעת), אלא הבנה מה מביא לזה ואיך אפשר להפסיק את זה. או שאולי, באמת, זהו מסר עבורי לסיים את הלינה המשותפת.
יחד עם זאת, אם יש מי שיש לה/לו רעיון נוסף שעשוי לעזור, או שהתנסו בדבר דומה ויוכלו לחלוק תובנות/הצעות- אשמח לשמוע.

שליחה על ידי מ_י* » 20 דצמבר 2011, 16:54

מי יקרה, אשמח אם תבחרי לך ניק אחר....
יש הרבה דפים מפעם שבהם אני מופיעה כמי לפני שפתחתי את דף הבית והפכתי למ י. תודה ויום נעים.

שליחה על ידי דיקי* » 03 מרץ 2017, 05:56

אמנם הדף לא פעיל הרבה זמן אבל אכתוב בכל זאת. אולי מישהי תענה...
הבן הקטן שלי בן 6.5. בכתה א. הוא ישן איתנו מאז שנולד. לכל אחד מאיתנו (אני, בעלי והילד) יש את החלק שיוחד לו במיטה והמיטה היא שלו כמו שהיא שלי ושל בעלי. לשלושת ילדי האחרים (16, 14, 10) יש חדרים משלהם וכל אחד מהם עבר בזמנו למיטה משלו (בתחילה בחדרים משותפים ורק כשבקשו קבלו חדרים פרטיים), אבל הקטן לא ממהר להפרד. יש מיטה שממתינה לו בחדר של אחותו (10) אבל למעט אפיזודה קצרה הוא לא רוצה לישון שם ומעדיף לישון איתנו. מבחינתי אין עם זה שום בעיה והייתי משוכנעת שלמרות שהוא לוקח את הזמן, בסוף הוא גם ירצה את הפרידה.
אבל אתמול הייתי איתו באבחון פסיכאטרי בגלל בעיות התנהגות שיש לו. האבחנה היא ODD. הפסיכאטרית טענה שהלינה איתנו משדרת לו מסר שהוא קטן בשעה שבדברים אחרים מצפים ממנו להיות גדול וזה מבלבל אותו. לדעתה העובדה שאנחנו משאירים בידיו את הבחירה מתי לצאת מהמיטה המשותפת היא מטלה כבדה מדי עבורו.
אני תמיד מאוד איתנה בעמדה שלינה משותפת היא הדבר הנכון אבל הדברים שלה גרמו לי לחשוש שאולי אני ״נעולה״ מדי על העניין ולא ערה לכל ההשלכות. אחרי הכל, אנחנו חיים בסביבה שבה לינה משותפת לא מקובלת בכלל וכל החברים שלו ישנים לבד... ואולי בגלל שהוא הקטן והאחרון שלי (לצערי) אני לא מכוונת אותו לנפרדות כמו שעשיתי עם שלושת ילדי האחרים...
אשמח לשמוע אם יש למישהי נסיון דומה ואשמח לקרוא תובנות שלכן בעניין.

גם אצלי הבן הקטן עבר למיטה משלו בגיל הכי מאוחר מכל אחיו. גם לקח לו הכי הרבה להיגמל מהנוכחות שלי בהרדמה.
אם את לא בטוחה, אני מציעה לנסות: נסי כמה לילות לגרום לו לישון במיטה נפרדת, ותראי מה קורה. בלי מחוייבות שזה לתמיד, פשוט בשביל לגלות איך זה משפיע.

<יצא ארוך בסוף, מזכירה שזה אינטרנט ואפשר פשוט ... לדלג...>

לדעתה העובדה שאנחנו משאירים בידיו את הבחירה מתי לצאת מהמיטה המשותפת היא מטלה כבדה מדי עבורו.
יש לי כל כך הרבה להגיד על זה וכל כך מעט זמן וריכוז... נראה מה ייצא.

דעתה של הפסיכיאטרית איננה מהווה תיאור עובדתי של משהו בעולם אלא דעה אישית בלבד.
(גם שלי, אגב, באותה מידה, אבל אני לא אומרת לך מה לעשות אלא מציעה לך לשאול את עצמך מה הנורמות, הדיעות והערכים שלך).

עכשיו השאלה היא, אם תפיסת העולם שלה והנחות היסוד שלה והנורמות שלה והערכים שלה הם גם שלכם - או שיותר נכון, שהיא מנסה לכפות עליכם תפיסת עולם ונורמות שאינן מקובלות עליכם?

בעיות התנהגות שיש לו. האבחנה היא ODD
נתחיל בזה, ש"ODD" היא בכלל תסמונת שיש לגביה מחלוקת בפסיכיאטריה כי היא לא מתבססת על שום פרמטר אובייקטיבי.

התיאוריה הזאת שייכת להשקפת עולם, שרואה את האנשים כמנותקים זה מזה. לפיה, הילד, הוא בעל תכונות אופי מסוימות, שהן ODD. כלומר אצל הילד יש בעיה.
איך עוד אפשר לראות את זה?
אפשר לבוא מראייה אחרת של האדם, העולם ומערכות היחסים בעולם, ובמיוחד בין הורים לילדיהם, ולהגיד שאין דבר כזה "ילד" לבד. מנותק. ואם יש לו דפוסי התנהגות אז יש לנו בעיה של מערכות יחסים. אז תפיסה פסיכיאטרית אחרת, היתה יכולה למשל לבוא ולהגיד לך: אין דבר כזה ODD, יש לנו פה בעיה של דפוסי התנהגות, צריך לתקן את מערכת היחסים בין הילד לבין... (אחרים). בתפיסה כזאת, למשל, הבעיה לא אצל הילד אלא "אצל" המשפחה כולה.
ואלה רק 2 תפיסות פסיכיאטריות. יש עוד השקפות פסיכיאטריות, שיאבחנו משהו אחר, מתוך תיאוריה אחרת על האישיות ועל האישיות במסגרת מערכות יחסים.

נמשיך בזה,
הלינה איתנו משדרת לו מסר שהוא קטן
שאין שום חובה להניח שדווקא זה המסר.
הפרשנות שלה נובעת מדיעותיה הפרטיות (חייבות להיות פרטיות, כי חצי מהפסיכיאטריה חולקת עליה על סמך מחקרים מדעיים! מבינה מה הקטע פה? ) על סידורי השינה התקינים, הנאותים והנורמליים.
ולא בטוח בכלל שדעתה מבוססת על היכרות עם משפחתך או אפילו על בקיאות בסיסית בנושא שעליו היא מביעה דיעה (ברור שבמיטה המשפחתית אין לה מושג ירוק).

למה דווקא להניח שזה המסר? האם במשפחה שלכם יש חלוקה קטן-גדול לפי צורת השינה? האם זה בכלל חלק מהעולם שלכם?

למה להניח שהמסר הוא שלילי? כי היא נגד שינה משותפת. כדעה, כנורמה. זה לא קשור אלייך וזה לא קשור לפסיכיאטריה.

למה להניח, שאם יש בעיה, אז היא דווקא בסידורי השינה? יכול להיות שמומחים אחרים, שלא רואים שום בעיה עם המיטה המשפחתית, לא היו מניחים שום מסר שלילי מזה דווקא? האם בבית שלכם יש איזשהו ייחוס של שליליות לעובדה שהוא ישן איתכם? לא זה מה שעולה מתיאורך, אם כי תמיד יכול להיות שאני טועה לחלוטין בהבנת הסיטואציה.

אלה מחשבות שעולות במוחה של פסיכיאטרית בוגרת עם נורמות מיינסטרים, למה היא חושבת שילד בן שש רואה את העולם כמוה?

היא מפרשת את השינה המשותפת כשלילית, כי היא מאמינה שצריך לחנך את הילד לעבור למיטה משלו, ומפרשת את העובדה שהוא עדיין איתכם ככישלון חינוכי, רגשי והורי שלכם בכך שלדעתה, אתם רוצים או צריכים לרצות שהוא "יעשה דברים של ילד גדול" כמו לישון במיטה משלו.

האם השקפת העולם שלה תואמת את השקפת העולם שלכם? או שלך? האם יש במשפחה שלכם מדרגות כאלה? האם המסר הוא שיש קשר בין השינה לבין גדילה או עצמאות? האם בכלל העולם שלכם בנוי מהעולם ההישגי הזה (שבו מככבים גם פרסים ומדבקות לילד ש"עלה" שלב בהתפתחות הילדית שלו ו"התקדם" לדרגת "ילד גדול" פעם נוספת) או שאתם מסיפור אחר?

השינה המשותפת יכולה באותה מידה לשדר לילד את המסר שהוא אהוב ורצוי, שמקבלים אותו ואת צרכיו כמו שהוא, שמכבדים את רצונו, שמכבדים את הקצב שלו ועוד.

"להשאיר בידיו את הבחירה" "מטלה כבדה"...
ניסוחים כאלה מעידים על כך, שלפי השקפת עולמה, ילדים לא יבחרו לעולם ... לא יודעת באיזו מלה להשתמש פה כי כולן בעייתיות. לא יבחרו לגדול, להתפתח, להתקדם לשלב הבא, להיות יותר עצמאים וכו' וכו'.
הסיבה לכך שהיא מאמינה (זו אמונה שהמחקר כבר הפריך אותה מזמן) שזה כך, היא מפני שהיא תוצר של תרבות ונורמות וערכים שדוחפים את התינוקות והילדים בכוח ל"שלב הבא" כל פעם, בדיוק מפני שהם מאמינים שיצר לב האדם רע מנעוריו ואם לא תיישר את ילד הוא יצמח עקום וכל הילדים מפונקים ועצלנים.

ממש כמו שתיאר מרסדן ואגנר במאמרו המפורסם על ההתערבויות הרפואיות בלידה, "דגים לא רואים את המים": איך רופא שמעולם לא ראה לידת בית טבעית יאמין שהתינוק יכול להיוולד גם בלי שהוא מיילד אותו? P-:

איך מי שגדלה בעולם שבו מניחים את התינוק בעריסה ובמיטת תינוק עם סורגים ומעבירים בגיל שנתיים למיטה עם מגן מיטה וכו' וכו' ועושים את זה כל פעם מספיק מוקדם במיוחד כדי למנוע כל אפשרות של התינוק למרד, כי כל הרעיון הוא שברור להם שהתינוק הנורמלי הממוצע לא רוצה, וסובל מכל שינוי כזה, ובוכה, ולא טוב לו, כל כך זה ברור להם שהם עושים הדרכת הורים להיות חזקים ולעמוד בצד כשהתינוק בוכה "לטובתו" - איך מישהי כזאת יכולה להאמין שילד יכול לרצות יום אחד מעצמו במיטה משלו או בחדר משלו?

תפיסה פסיכיאטרית אחרת (של פסיכיאטרית או פסיכיאטר אחרים, שדוגלים בהשקפת עולם אחרת) עשויה לומר לך, שבכל גור, של כל בעל חיים, יש דחף פנימי עמוק וחזק להתפתח ליצור עצמאי ואוטונומי. חלק מהם אף סבורים, בעקבות תוצאות של הרבה מחקרים, שעצם הכפייה על תינוק להתקדם לשלב הבא לפני שהוא בשל לו באופן טבעי גורמת נזק (למשל לאכול מזון מוצק לפני שנעלם האינסטינקט של התינוק לדחוף החוצה עם הלשון).

זו מטלה?
ילד לא יודע בעצמו אם הוא רוצה או לא רוצה לעבור לישון במיטה משלו?
הרגע אמרת שהוא יודע היטב.
הוא לא רוצה.
לכן על מה מבוססת הטענה שלה שהוא לא מסוגל לעמוד במטלה הכבדה הזאת? הוא לגמרי עומד בה.
זה היה סתם ניסוח מכובס ל"אתם צריכים להכריח אותו לעבור למיטה משלו כי זה פוגע בתהליך הספרציה אינדיבידואציה שלו, ובעיקר הוא צריך לדעת מאיפה משתין הדג כי לפי זרם הפסיכיאטריה שאני משתייכת אליו, הדבר הכי חשוב הוא סמכות הורית, קביעת גבולות ועמידה בהם". "המטלה כבדה לו מדי" זה ניסוח מכובס ל (לקרוא בקולה של קרן מור) "בחיים הוא לא יבחר לעבור למיטה משלו בעצמו, ולכן אתם חייבים להכריח אותו. זה שאתם לא מכריחים אומר שאתם הורים רעים, מזניחים וחסרי אחריות שבוחרים בדרך הקלה והנוחה, במקום לחנך את הילד כמו שצריך!"

מצד שני, יש פה רמז למשהו לא בריא בעובדה שניגשתם לאיבחון פסיכיאטרי ובאיבחון שקיבלתם, אז אני הייתי משערת שיש איזו בעיה בתחום שאנחנו עכשיו מדברים עליו בדפים אחרים באתר הזה בכינוי המקובל "גבולות" וגם בתפיסות אחרות לגבי הנושא החמקמק הזה.
אז ברור, שאיפשהו יש בעיות ולא הכל ורוד.
אבל אני הייתי מחפשת ליצור שינוי קודם כל בדפוסי ההתנהלות שלכם מול הילד (אתכם, את גישתכם, את הפתרונות שמצאתם) ורק אחר כך בילד (טוב,זה מורכב, אבל בואו נגיד שהייתי מחפשת איפה אפשר להתחיל משינוי מינימליסטי בדפוס שלכם באופן מתוחכם שיוביל באופן טבעי לתוצאה שאני רוצה, ובשום אופן לא הייתי מציעה - לא שינוי שמרע את התנאים של הילד מבחינת אהבה, אמון, בטחון, פחדים וכו', ולא שינוי שכולל כפייה.
אני הייתי מחפשת עזרה במומחה שמסוגל להסתכל עלי ולראות אותי יותר כמו שאני, פחות דרך שכבות עבות של משקפי הנורמות החברתיות הפרטיות שלו.
מבחינתי, השינה היא הדבר האחרון שהייתי נוגעת בו, כי לא מתחילים מהמקומות הכי טעונים, הכי עמוקים והכי משמעותיים לילד, ועוד עם המסר המדהים שהוא "לא בסדר" והדבר הראשון שמצפים ממנו, זה לא לשנות משהו שפוגע בזולת (אם אובחן ODD אז לילד יש התפרצויות זעם, נגיד?) אלא לאבד את הבטחון, החום והקירבה של ההורים בלילה.

ולא שינוי שכולל כפייה.
מעניין לקרוא במקביל את פרח בית בדף רגישות חושית העולם ...

שליחה על ידי דיקי* » 04 מרץ 2017, 23:58

בשמת - תודה על הניעור. הייתי זקוקה לו.
מדי פעם הקטן מבקש לישון עם אחותו ואני מיד מסכימה, אבל בדרך כלל הוא מגיע חזרה למיטה שלנו באמצע הלילה. הייתה פעם אחת שהוא ישן שם כל הלילה אבל למחרת רצה לישון איתנו. הגבנו בשיוויון נפש וזהו.
אני משוכנעת שהוא ישן איתנו כי הוא זקוק לזה. אולי דווקא בגלל הקשיים האחרים שלו. אני מאמינה שבאיזשהו מקום הלינה איתנו מרככת קצת את המרדנות וההתנגדות שלו לכל דבר בזמן הערות...
אבל דווקא היום הוא שוב ניסה לישון עם אחותו במיטה הגדולה של הבת הגדולה (שלא בבית היום) ואחרי שעה הוא ביקש לחזור ל״מיטה שלכם״. אמרתי לו ״אתה מתכוון למיטה שלנו״ והתשובה שלו הייתה שהמיטה שלו נמצאת בחדר של אחותו והוא רוצה לישון במיטה שלי... התשובה שלו הפתיעה אותי. זאת פעם ראשונה שהוא מתייחס למיטה הנוספת שבחדר של אחותו כאל ״המיטה שלו״. אולי התיוג הזה של המיטות זה תחילתו של תהליך ואולי זאת סתם אמירה. ימים יגידו. אבל מה שבטוח - אין לי שום כוונה להוציא אותו מהמיטה המשותפת בניגוד לרצונו.
לזכותה של הפסיכיאטרית יאמר שהיא אמרה את מה שאמרה בעניין השינה וכשקלטה את התגובה שלי היא מיד נסוגה ואמרה שהיא לא אומרת שחייבים להעביר אותו למיטה שלו. ההמלצה שלה, בסופו של דבר, מאוד דומה למה שבשמת אמרה - אמנם יש לו קושי אבל אין לו בעיה. הבעיה היא של הסביבה והסביבה צריכה ללמוד להתמודד עם התגובות שלו. השורה התחתונה היא שאני ובעלי צריכים הדרכה הורית

מה ניעור? [-: חשבתי שאני מנתחת נורמות הורות שייצגה הפסיכיאטרית.

אולי התיוג הזה של המיטות זה תחילתו של תהליך ואולי זאת סתם אמירה.
קודם כל זה סופו של תהליך: תהליך שבו הילד התחיל לחשוב על עניין המיטות בבית, שבו הוא בודק כל לילה בינו לבין עצמו איפה הוא רוצה לישון, שבו הוא גם לומד את מושג השייכות@ בכלל, מהי מיטה, איזה סידורי שינה יש. אולי זה אפילו כלל התבוננות בסידורי שינה בכל הבתים האחרים שהגעתם אליהם ותהייה בינו לבין עצמו על כל זה, בזמן שהוא מנסה להרכיב לעצמו את הפאזל של כללי השינה בעולם.

@מושג השייכות - שלי, שלנו, שלכם - הוא עכשיו רק לומד מה המשמעות של המלים, וחשוב לזכור את זה, מפני שאנחנו אלה שמקנים למלים תוכן עבורו כשאנחנו משתמשים בהן בהקשרים מסוימים. כשהוא אומר "המיטה שלכם" המשמעות של זה שונה ממה שלך יש בראש, אבל אין לי מושג איך שונה. רק חשוב להיות במודעות לזה שאתם משתמשים באותן מלים אבל הילד לא רואה את זה כמוך)

ואין בכלל ספק שזו תחילתו של תהליך. ברור. המלה תהליך פירושה שזה ייקח זמן ויהיה מורכב משרשרת של שלבים, שחלקם או כולם עשויים להיות מורכבים מאוד. אבל הרי אין שום ספק שבסופו של דבר הילד ירצה לישון במיטה משלו ולא עם הוריו או אחיו ואחיותיו? מכאן שהאמירה הזאת שלו הפגישה אותך לראשונה עם התהליך שלו, וזה גם אומר שהוא היה מוכן לפתוח את זה איתך.

השורה התחתונה היא שאני ובעלי צריכים הדרכה הורית
חחח D-: D-:
אני מסכימה איתה, מלבד העובדה ש"הדרכה הורית" היא שם קוד לשיטה מסויימת של התייחסות לילדים.

הגיעה העת להעביר את הבנים (7 ו10.5 )בחזרה לחדר שלהם. הם היו בחדר נפרד 3 שנים, ולפני כמה חודשים - כשאבא שלהם ואני נפרדנו, חזרו לישון איתי. הצעיר החל בזאת והבכור הצטרף אחרי כמה שבועות.
סתם מוזר לי להחליט לגבי זה ולקבוע עבור כולנו, אבל הבכור כבר מתחיל לגלות סימני התבגרות, וממש מרגישה שלא נכון שישן לידי.
הממממ...

מקשיבה

רק כדי לתת את המקרה שאני מכירה מקרוב, בן זוגי ישן עם ילדיו מהנישואים הראשונים, לאחר הפרידה, עד גיל מאוחר שלהם (בן ובת), סביב 15. הם היו באים אליו... במקרה שלהם זה היה קשור לפרידה: אמנם הם היו 'באופן טבעי' עוד קודם כזוג והילדים ישנו איתם עד גיל מאוחר יחסית, אבל הם הספיקו לישון כמה שנים לבד במיטותיהם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי בעיה... ילדי (במיטה המשפחתית) לא יודעים להרדם לבד (גילאי שמונה וחמש). הנקה ממושכת (עד גיל ארבע) גרמה לכך שהגדול רגיל שאני במיטה לידו כל ערב- מניקה את הקטן. כשסוף סוף גמלתי את הקטן המשכתי לערסל אותו כשנרדם. ככה שעכשיו שנה אחרי הגמילה של הקטן הם שניהם רגילים לגוף שלי במיטה לידם כשנרדמים. ככה שכל ערב אני נאלצת להפסיק הכל ולהכנס למיטה למשך של לפחות חצי שעה (בזמן הזה אני שוכבת פאסיבית לידם) עד שנרדמים. זה מעצבן אותי אבל עד הלום לא מצאתי פתרון נאות אחר. בפעמים שסרבתי לטקס הנ״ל הם פשוט נשארו ערים שעות, בציפיה להצטרפותי למיטה המשפחתית. מה לעשות? איך מלמדים ילדים גדולים להרדם לבד? עזרה בבקשה...

בתור התחלה, את יכולה לקחת איתך משהו לקרוא או להאזין לו בחושך (ספרים מדברים, פודקאסטים).
עוד אפשרות זה להרדם איתם מוקדם, ולקבל זמן לעצמך מוקדם בבוקר.

זה לא ממש פותר את הבעיה.... הפולנית רוצה להרגיל את הילדים להרדם לבד

גם הילדים שלי ככה. לטעמי אין יותר כיף מזה בעולם להיכנס איתם לחצי שעה עד שהם נרדמים ו/או שאני נרדם...

כשהם גדלים הם לבד עוברים לישון לבד - גיל 11 12 ככה (עם הגדולה שלי ככה היה) וזה מאוד עצוב

כשאני רציתי להשאר ערה אימצתי לי ולנו טקס לילה, וזה עזר.
יש בו כמה מרכיבים:

אני מסבירה לילדים את הנוסח החדש של ההרדמה, ומתי מתחילים (ביום ראשון הקרוב...), ועונה על כל השאלות שעולות, ומכילה את הטרוניות, אם יש (מסבירה את הרצון להיות איתם בהשכבה, אבל להמשיך בפעילות שלי/לתחזק את הזוגיות שלי, ושזה לא מתאפשר אם אני נרדמת או ישנונית).
מקפידה בהתחלה על רוטיניות (הילדים יודעים למה לצפות, כמו שעכשיו הרוטינה שלכם כוללת אותך שוכבת לידם).
אני ממש חייבת שתהיה לי סבלנות, בהתחלה לפחות (כמה שבועות לפחות), לטקס איטי, רגוע, ועלי להיות נינוחה ורגועה, כי זה המצב שאשרה על הילדים שלי, והוא יעזור להם לחוש ביטחון, להרגע, ולהרדם.
אני אימצתי לנו לפעמים שיחה שקטה, ואז הקראה של סיפור/ סיפורים.
כיבוי אורות (אם יש אור בזמן הסיפור).
נשיקת לילה טוב עם חיבוק וכל מה שנלווה (גם אבא מוזמן).
אני יושבת ליד המיטה - אם הקראתי את הסיפורים בתוכה אני מתישבת לפני השיר ליד המיטה. אפשר ורצוי להניח יד על הילדים, אבל לא חייבים. תלוי בילד. זה יכול לפעמים להקשות.
ואז שיר קבוע שקט, הרמוני ואיטי מאוד שהולך ככה (אתן יכולות לבחור נניח סתם לשיר שירים רגועים שאתן אוהבות, או להשתמש בוורואציה על הרעיון הזה):

לילה טוב ליוסי....(צעיר הילדים במשפחה, גם אם הוא לא נוכח)
הילילולילי hayliloulili
לילה טוב ליוסי
החמוד/המתוק שלי (אני מגוונת לפי החשק) /כי הוא חמוד/ מתוק שלי (לפי אורך השם, מספר הברות, מה שמתחרז לי נח) לבנות השורה האחרונה היא בנקבה, כמובן.

המוזיקה מאוד איטית ועדינה, קצב איטי ושקט מאוד שהייתן בוחרות לו הייתן שרות את ׳יונתן הקטן׳ נניח, בשביל להרדים. ממממממממממשששששש אאאאאייייייטטטטטייייייייי.

ואז אני שרה את אותו נוסח כל פעם עם שם האדם הבא במשפחה לפי סדר גילאי עולה.
לכל אדם במשפחה יש את המקום שלו בשיר. זה נעים ומרגיע. גם כשאבא לא בבית אני שרה גם את השם שלו, וגם את הבית עם השם שלי. הכי חשוב זה המשפחה הגרעינית.
אם יש זמן וסבלנות אפשר לשיר ככה לאט את גם כל השמות של הסבים, הדודנים....

בסוף השיר אני נשארת קצת ואז יוצאת.
הילדים יודעים שאני עוברת קצת יותר מאוחר לבדוק מה שלומם.

אבל-
אם זה קשה שאמא יוצאת או נכנסת אפשר שאת החלק האחרון (עם השיר) אבא יבצע, או שזה יהיה הוא שיעבור בחדר אם יש צורך יותר מאוחר.

הרוטינה, הנעימות, הקצב הרגוע, הבהירות של אירגון הערב, ועזרת האב בפניות לילדים תרמו לנו להצלחה.

יולי קו, זה יכול להתאים גם לילד בן שנתיים,?

פלונית יקרה,

זה בהחלט יכול להתאים.

כל ילד שונה כמובן, וגם כל אמא.
היו לי ילדים שאהבו להתכרבל לשינה עם בקבוק חם עטוף בגרב (אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל פשוט גם לי נעים להרדם ככה בלילות קרים...)

אני בגילאים צעירים של הילדים שלי נעזרתי קודם כל בעיבוד פנימי של הצרכים שלי ושל הילד.
אחר כך הסברתי וחזרתי על התהליך המבוקש (גם בגמילה מהנקת לילה, כשהייתי תשושה וחולה מחוסר שינה, השתמשתי באותה תבנית, כי אחרת הייתי מתמוטטת).
ורק אז, בהרבה אהבה, סבלנות, ומוכנות לתהליך, ולא לפתרון קסם, ועם תמיכה של האבא שלהם.
לילדים שינקו או שיונקים יותר קל לרוב להפרד מאבא (שלא מניק...) מאשר מאמא.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על כל התגובות! בדרך כלל גם לי מתאים להרדם מוקדם ביחד עם הילדים, אבל בעלי מתחרפן שאין לנו ככה זמן איכות בלי ילדים על הראש... מבחינתי לצאת מהמיטה החמה והחדר החשוך אחרי למעלה מחצי שעה זה מתכון בטוח למגרנה, מצד שני גם הזוגיות חשובה לי... קשה לי למצוא דרך מכבדת לספק את כולם...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ושכחתי לציין שבעלי הרבה יותר מוטרד ממני מחסור היכולת של הילדים להרדם לבד ולשון במיטה משל עצמם. הוא חושב שיצרנו אצלם תלות לא ראויה בנו, ושזה לא מתאים לגיל שלהם... מבחינתו האידיאל היה ״לכבות״ את הילדים בשמונה בערב ולעבור לחלק ה״רומנטי״ של היום בו רק שנינו ערים כמו בשנים לפני בילדים...

והוא מוכן להשקיע בזה ולגרום לזה לקרות? או שזה שמבחינתו הוא רק אומר וכל שאר המשפחה צריכה לבצע ולשלם את המחירים?

ממה שכתבת, פלונית יקרה, עלתה בי התגובה של יונת.
אם לך מתאים להישאר איתם להירדם, ואם בעלך רוצה זמן זוגי, אז אולי כדאי לעשות אותו בזמן אחר, נניח, מוקדם בבוקר?
(אם הולכים לישון ב8, יש מצב לקום מאוד רעננים אפילו ב5 או ב4 בבוקר, אחרי 8-9 שעות שינה...).

יונת,
שמתי לב שנתתי ׳פתרון׳ במקום לנחם ולשיים כמו שהמלצת בדך האמהות.
נראה לי שהשיום מאוד עוזר, כי בזכותו שמתי לב.
שוב תודה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הא

הצחקת אותי יונת! כן הוא בעיקר מקווה שכל המשפחה ״תתישר״... בשבילו אורך החיים שלנו זה ממש הקיצון של הקיצון ה״אלטרנטיבי״ ומבחינתו כבר מזמן הילדים היו צריכים להרדם לבד בחדרים ומיטות משלהם... לכן למשל הוא מסרב להחליף אותי ולעזור בהרדמה שלהם בערב... וכן יולי קו, בהחלט היה אפשר למצוא זמן זוגי אחר- אבל הוא מנסה ליצור מודל זהה לזה שהיה אצלו בבית (ומה שרואים בטלוויזיה

)... אנחנו, והרגלי השינה הקלוקלים שלנו, קצת תקועים לו בדרך לפנטזיה המשפחתית המושלמת

וזה יוצר הרבה מתח במשפחה שלנו... מה לעשות?

אהממממממ....

שיחה בזמן רגוע, עם התרפקות וליטופים?

לדבר עליך, על מה את מרגישה, על מה שאת מעדיפה, על מה שאת רוצה.
לא ׳אתה צריך, תעשה, תשתנה בשבילי...׳.
כן ׳ אני מרגישה את התסכול, ואני רוצה זמן אתך. בערב אני גמורה מכל היום, ואני פשוט זקוקה לשינה, וזה נעים לי לסיים את היום בנעימות הזאת של התכנסות ביחד, והרדמות. אני מאוד אשמח לשתף אותך בזה, לפחות פעם אחת, אם מתאים לך.
אני אשמח לבלות אתך ב.......(זמנים או פעילויות שמתאימים לך, כמו- להעיר אותך בליטופים ולחגוג בבוקר...לצאת לצעידה/סרט/ כשהסבים מגיעים, או אצלם... ועוד).׳

להסביר שהורמונלית את חשה שאת נוטשת אותם ואת לא יכולה לעשות את זה כל עוד זה מרגיש לך נטישה, עדיין.... ואולי אם הוא ישכב איתם בסבלנות עד שירדמו יהיה לך יותר קל להשאר עירנית ורעננה להמשך פעילות ערב.

נראה לי דווקא סביר לנסות ולמצוא דרך כן להיות זמינה חלק מהערבים בשבוע לבילוי משותף.
גם הילדים הצעירים שלי עדיין ישנים איתנו, אחת יונקת. גם אני די עייפה, אבל חשוב לשנינו להפגש אחרי שהילדים נרדמים, אז אני קוראת או מאזינה להרצאות כדי להנות מהזמן ולהשאר ערה. בדר"כ גם אבי הילדים נמצא אתנו ולוקח חלק בצחצו והסיפור לפני השינה, אם הוא לא בא בשלבים האלו, קשה לי יותר לחכות לו ולפעמים אני פשוט מוותרת ונרדמתי.

כלומר את משלבת רצון שלך להשאר ערה לפעמים יחד עם השתתפות האב בהשכבת הילדים.

אלמונית, הוא הולך למילואים לפעמים? מדבר עם אבות אחרים?
נראה לי שיעזור לו לשמוע קצת מה קורה אצל אחרים. ומהאבות, לא האמהות. האמהות נוטות להסתיר ולייפות בתחום הזה, זה קצת קשור אצלנו חזק מדי לאגו.

היה לי המזל לעבוד עם אבות צעירים לפני שהייתי אמא, ולהם לא היתה שום בעיה לספר מה באמת קורה: לא ישנים רצוף עד גיל שלוש, הילדים מגיעים למיטת ההורים גם בגילאים מאוחרים יותר, אין סקס (שכאן אני מפרשת ״אין מספיק סקס״), פיפי במיטה זה לא משהו מיוחד, וכן הלאה.

חלק מלהיות בוגר אומר לקחת אחריות על מה שרוצים שיקרה, ולא לצפות שזה יקרה רק כי אתה רוצה. אבהות זו הזדמנות מצוינת להתנהג בצורה בוגרת.

נכון שזה המצב, אבל פה מדובר על ילדים מעל גיל חמש וסטטיסטיקות של הגירושים גם מרמזות על איזו בעיה די גורפת במערכות יחסים.

מבחינתו כבר מזמן הילדים היו צריכים להרדם לבד בחדרים ומיטות משלהם
אז רק לסבר את אוזנך, במשפחה הגרעינית שלי (ינקנו אולי 3 חודשים? ישנו בחדר משלנו? הלכנו לבית ספר? מה פתאום מיטה משפחתית?) אבא שלי "נאלץ" לבוא כל ערב לספר סיפורים לפני השינה לי ולאחותי הקטנה, ללא ספק עד גיל דו ספרתי (לא זוכרת עד מתי אבל בלי שום ספק כשאחותי הקטנה היתה כבר בת 11, ובטח גם אחרי זה).
מה פתאום לשלוח ילדים לישון וזהו? "תלכו לישון"?
איזה ילד נרדם ככה?
בבתים אחרים, אם לא היה סיפור וכל זה, היתה "טיילת": פיפי. מים. עוד פעם פיפי. אני רעב. אני צמא. תדליקו לי אור. תכבו לי את האור.

וסטטיסטיקות של הגירושים גם מרמזות על איזו בעיה די גורפת במערכות יחסים.
לדעתי הבעיה הגדולה במערכת היחסים היא
מבחינתו הוא רק אומר וכל שאר המשפחה צריכה לבצע ולשלם את המחירים?

הוא בעיקר מקווה שכל המשפחה ״תתישר״

הוא מסרב להחליף אותי ולעזור

לא מקרי בכלל שנשים רבות מואסות במערכות יחסים מהסוג הזה ומעדיפות את הסטטיסטיקה של הגירושין. יונת אמרה,
אבהות זו הזדמנות מצוינת להתנהג בצורה בוגרת
ואני אומרת, שמי שכבר אבא ועדיין לא התבגר, לא נעים להיות נשואה לו.

מצטרפת למה שבשמת אמרה.