לגדל ילדים בלי חיתולים

אהלן
אנחנו מתקדמים
עכשיו בימים בדר"כ בלי חיתול ויש תוכנית להוריד חיתול גם בלילה (כרגע חושבת על התארגנות לקראת העניין).

אני מבקשת המלצה לספר שיכול להועיל לנו כהורים בעניין.
ההתלבטות היא בין הספרים המומלצים כאן באתר :

Laurie Boucke, Infant Potty Training

Ingrid Bauer, Diaper Free! The Gentle Wisdom of Natural Infant Hygiene

על איזה מהם אתן ממליצות?

לי יש את
Ingrid Bauer, Diaper Free! The Gentle Wisdom of Natural Infant Hygiene
אבל עוד לא יצא לי לקרוא...מה שכן הסתכלתי בתמונות.
קראתי באיזה דף( לא זוכרת איזה) שיונת שרון כתבה שהספר הכי טוב הוא אמא...
מסכימה.(-:

בשלוף: הספר של אינגריד באואר יותר מכוון להורות מקרבת, מתאים יותר להורים "באופן טבעי" וכאלה שתפיסות מכבדות, קשובות ורגישות לילד מדברות אליהם.
הספר של לורי בוקה מכוון לדבר גם אל מיינסטרים, ויש בו סקירה היסטורית מרתקת וסקירה אנתרופולוגית מאלפת על החברות השונות שגידלו כך.

אז נכון שזה לא תמיד קל ,אבל חשוב לי להעביר את המסר שאם הדגש הוא על התקשורת ולא על פיספוסים (או היציאות עצמן), אז זה נעשה הרבה יותר בקלות ובכייף...

מאמצת כל מילה, מרגישה בדיוק ככה !!!

סיסמא לריסוס על הקירטות [בצבע ידידותי לסביבה כמובן]:

חתולים במקום חיתולים

אמא חדשה - יש לי את שניהם, ואהבתי יותר את זה של לורי בוקה, למרות שהשני (של אינגריד באואר) עבה יותר ומכיל יותר תמונות, מה שהיה לי חשוב בהתחלה.
כרגע הם עוברים מיד ליד, אני חושבת שעכשיו הם אצל אום-אל-קיצקיצ, אבל כשיחזרו אליי אשמח לחלוק אותם. במילא קראתי אותם 3 פעמים...
אני באיזור המרכז.

כן, זה אצלי לקראת סיום.

פידג'ט, של לורי בוקה עבה יותר. בהרבה.

תודה לכם

היינו בשבת אצל אמא שלי שבהתחלה התלהבה מהענין ואמרה שזה רעיון טוב שתינוק לא צריך להיות סגור בחיתול.
לאט לאט היא הייתה עם הקטנה יותר על הידיים ואמרה שלא מפריע לה שהיא בלי חיתול. הקטנה גם עשתה עליה כמה פעמים פיפי.
היא שמה לב, כמוני וכמו שכבר כתבתי כאן, שהרבה פעמים (אם כי לא תמיד) כשהקטנה צריכה פיפי היא צורחת וגם תוך כדי פישפוש וגם קצת אחרי.
זה חוזר גם כשאנחנו לוקחים אותה לפשפש וגם כשהיא עלינו ואנחנו מפספסים ובדיעבד מבינים שהבכי היה פיפי.
אמא שלי העלתה סברה שיש לילדה דלקת או משהו וגם אני חושבת ככה (מחר אני בטיפת חלב ואני אשאל). אבל היא גם העלתה סברה שאולי היא לא אוהבת שאנחנו מפשפשים אותה וכביכול מפריעים לה על ידי זה שאנחנו מזיזים אותה למקום המתאים.
גם אני חשבתי על זה בעבר אבל כשראיתי שהיא לא תמיד בוכה כשאנחנו מפשפשים אותה וגם שהרבה פעמים כשהיא עלינו ועושה יש גם את אותן צרחות אז פחות הייתי משוכנעת בזה.
אבל היום אמא שלי דיברה עם מישהי במשפחה שהעלתה את הסברה שאולי כבר יצרנו אצלה דפוס של התנגדות לפישפוש, אולי היא כבר למדה שכשהיא צריכה פיפי אז מפשפשים אותה ("מפריעים לה") ובגלל זה היא בוכה.

מעבר לזה שהתעצבנתי ושביקשתי ממני שאם השיחות שלה עם אחרים על האימהות שלי נגמרות בביקורת על שיטת החינוך שלי אז עדיף שלא תשתף אחרים בכלל. אבל גם אני תוהה כל פעם מחדש אולי באמת הצרחות הן בגלל שהיא לא רוצה לפשפש? (היא בת חודשיים).
אני יכולה לציין שהקטנה היא לא מהתינוקות שמפריע להם במיוחד שהחיתול רטוב או מלא. אני זוכרת מההתחלה וגם היום כשאנחנו בחוץ ואין איפה לפשפש והיא היא עם חיתול מלא היא לא תתלונן בגלל זה. אולי באמת אני עושה לה נזק יותר מאשר תועלת? אולי באמת היא מעדיפה לעשות איפה שהיא בלי שיפריעו לה?

אמא חדשה יקרה, אני אמא קצת יותר ותיקה לבן שנה ועשר, מלידה בלי חיתול (כיום כבר מס' חודשים יבש לחלוטין ומודיע במילים כשצריך להתפנות),
גם אצלנו היו "תסמינים" זהים למה שאת מתארת - גם האמא שלי שהתנגדה בהתחלה, ואח"כ התרצתה אך עם חששות,
ותהיות זהות (בדיוק!) למה שאמך העלתה (שגם לי גרמו לתהות בדיוק כמוך...).
לאחר הברית גיליתי(כשהיה חודש עם חיתול on and off עד שיחלים), שגם כך הוא מקטר לפני ובמהלך שמשתין-ואז נרגע (הורים שלא מורידים את החיתול יכולים לחשוב אולי שהתינוק מקטר בגלל גזים...).
בנוסף אצל חברה שלי שילדה בת (גם בלי חיתול) היו אותם תסמינים של בכי/קיטור, לפני ובמהלך הפיפי.
אני עצמי אמא שמשתדלת שלא לדאוג יותר מדי (לפעמים הולך לי...), ונתתי לתופעה להמשיך עד שנפסקה, או יותר נכון התחלפה בסימנים קצת שונים מבכי.
אני לא יודעת אם תופעת הבכי שכיחה אצל תינוקות רבים בזמן ולפני מתן השתן, יתכן כמו שכתבתי, שרוב ההורים (שכמובן מגדלים עם חיתול) פוטרים את התופעה ב"שוב יש לו גאזים...", בלי לדעת שהתינוק מנסה להודיע להם בצורה הברורה ביותר שהוא מסוגל לה (בכי).
יתכן ויש תינוקות בלי חיתולים שלהם אין תופעה שכזו? אולי הם מאותתים אחרת? אני לא יודעת, אני יודעת רק לגבי הבן שלי והבת של החברה (2 התינוקות היחידים שאני מכירה שגדלו בלי חיתול) שכך היה ולכן בעיני זה נורמאלי... (אך כמובן שאני "רק" אמא, ולא רופא, וגם לא אחת שלוקחת את בנה להבדק אצל רופא ע"מ לדעת אם יש לו דלקת בדרכי השתן, ולכן תמיד כל אמא רצוי שתפעל ע"פ תחושות הבטן שלה).
דרך אגב, בת כמה בתך? אני לא זוכרת בדיוק, אבל נדמה לי שאצל הבן שלי הפסיק הקיטור והתחלף בסימן אחר סביב 3-4 חודשים (אולי בפרצוף או קול שונה -קשה לזכור כי כל כמה זמן הם מחליפים סימן).
ועוד דבר, אני לא בטוחה ששאלה בנוגע לגידול בלי חיתול תוכל להענות לך ע"י אחיות טיפת חלב, כי נראה לי שרוב הסיכויים שאין להן ניסיון בגידול ילד בצורה שכזאת, או ב"תסמיני הבכי" המתלווים אליה... אולי אם זה ישקיט את ליבך אז לבצע בדיקה של דלקת בדרכי השתן (נדמה לי שאפשר ע"י דגימת שתן, מה שהרבה יותר פשוט לקחת באופן טבעי מתינוק שמודיע מתי הוא מוכן לתת את הדגימה... (-: ).
ולגבי נזק פסיכולוגי כתוצאה מלחץ שלנו? תבדקי את עצמך האם את משדרת לחץ? האם את נינוחה מספיק כשאת מחזיקה אותה להשתין? (הנה שיעור שהבת מעבירה לך ללמוד את נפשך...). מישהו כתב כאן היכנשהו באתר משהו כמו: "תנו קרדיט לנפש האדם וליכולת השיקום העצמי שלה".
אצל הבן שלי לא נראה לי שיש אילו שהם "תסמיני טראומה" מ"מה שעוללנו לו",
ונראה לי שטראומה יותר גדולה יכולה להיות לילד קטן (להבדיל מלתינוק בן חודשים בודדים, שיכולת התפיסה שלו כבר יותר מפותחת, וכך גם הזיכרון) שצריך להגמל מחיתול (וגם כאן ההורים צריכים לבחון את נפשם ולראות שהם לא יוצרים לחץ נפשי על הילד, אבל זה כבר סיפור אחר).
ואוו יצא לי קצת ארוך..... מצטערת. ובטח עוד הורים פה (עוד יותר מנוסים ממני) יוכלו להאיר גם כן לגבי התופעה.
והמרגיעון: "קירבה ללא הקרבה"... (אולי ברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו מקריבים ולא נותנים מרצון, אז הקירבה לא נכונה... P-: לפעמים קשה להבין את המרגיעונים האלו...)

אוף!!! אתן עושות לי חשק לנסות גם כן.. אני אמורה ללדת עוד חודש בע"ה, העניין הוא שהגדולה שלי רק בת שנה ושמונה חודשים, עם חיתול בעצמה. אמנם, בגלל שרב הזמן היא בר"פ, היא מודעת לצרכים שלה, וגם עושה מידי פעם קקי ופיפי בסיר ומסתובבת הרבה בלי חיתול,אבל נראה לי מאוד קשה להיות קשובה גם אליה גם לתינוק קטן במקביל..מה עושים?

אבל נדמה לי שאצל הבן שלי הפסיק הקיטור והתחלף בסימן אחר סביב 3-4 חודשים
אתחיל דווקא מזה:
למה אנחנו אומרים, שארבעת החודשים הראשונים הם "חלון ההזדמנויות" הראשון להתחיל בגידול התינוק בלי חיתולים?
כי בתקופה הזאת התינוק עדיין מודע לצרכיו מלידה, ועדיין מבקש.
אם יהיה בחיתולים בחודשים האלה, אחרי ארבעה חודשים של "בכי לא מוסבר" הוא יבין שאף אחד לא מקשיב לו ולא עוזר לו, ויוותר. ייכנע. ויתחיל לאבד את החיבור שלו עם הצרכים שלו.

התופעה שהתינוק בוכה לפני ותוך כדי הפיפי (עד שזה נגמר והוא משתחרר מזה) נורמלית. ככה הוא משדר "עיזרו לי!"
אצל התינוק שלי, שמתי לב שהתופעה עברה די מהר. הוא היה בוכה לפני, או מאותת בצורה אחרת, אבל כשכבר החזקנו אותו מעל הכיור/הסיר והוא עשה - הוא הפסיק מהר מאוד לבכות תוך כדי.
אולי מפני שלי היה ברור באופן מוחלט, שהבכי קשור לתהליך ההפרשה שלו, ולא אלי.
היה לי ברור ללא כל ספק, שאני לא מפריעה לו, מציקה לו או מזיקה לו.
הרי באופן דומה, התינוק הרבה פעמים בוכה בגיל הזה כשהוא רוצה לינוק, וממשיך לבכות ממש ליד השד, לפעמים אפילו תוך כדי ניסיונות לינוק (בדרך כלל אם לקח זמן עד שתפסנו שהוא רוצה לינוק והוא כבר משתגע מרוב רעב, משהו שאצל תינוקות קטנים יכול לקחת דקות בודדות מרגע שגילו שהם רעבים ועד שהם "משתגעים" כבר) -
אז מה, אנחנו חושבות שזה מציק לו שאנחנו מנסות להניק אותו?! מה פתאום! אנחנו חושבים משהו כמו "אוי, חמוד שלי, כמה אתה רעב! בוא, תירגע, תינק בנחת, הנה החלב שלך".
אז ככה גם פה:
"אוי, חמוד שלי, כמה אתה צריך פיפי! בוא, תירגע, תשחרר בנחת, הכל בסדר".
אמרתי "פיפי" או "קקי" בשמחה (ללמד אותו את המלים, שיקשר את המלים עם מה שהוא עושה), החזקתי אותו באהבה ובבטחון, סמכתי עליו.
מקווה שזה עוזר.

הוא היה בוכה לפני, או מאותת בצורה אחרת, אבל כשכבר החזקנו אותו מעל הכיור/הסיר והוא עשה - הוא הפסיק מהר מאוד לבכות תוך כדי.

אז זהו שאצלנו היא בוכה באותה עוצמה גם תוך כדי וגם לא מעט אחרי שהפיפי נגמר. יש אמנם איזו הרפייה קלה בחלק מזמן ההשתנה (בעיקר כשאנחנו עושים לה "אוממממם" כמו ביוגה, אבל מייד הבכי מתחדש שוב.
האחות בטיפת חלב אמרה היום שבדר"כ דלקת בדרכי השתן אצל קטנטנים מלווה בחום מאוד גבוה כך שלא נראה לה שזה העניין, אבל הציעה לעשות בדיקה אם ארצה (אצלנו אוספים בדיקות רק פעם בשבוע).

תבדקי את עצמך האם את משדרת לחץ? האם את נינוחה מספיק כשאת מחזיקה אותה להשתין?
כשהיא צורחת (ולפעמים זה ממש צרחות ולא בכי מקטר) אז ייתכן בהחלט שאני משדרת לחץ כי אני דואגת לה ולא מבינה כל פעם מחדש למה הצרחות. אבל הפישפושים כשהם לא תוך כדי צרחות נעימים לי ולה (וגם לאבא כשהוא מפשפש).

אני מתחילה לחשוב שאמא שלי צודקת... )-:

ביומיים האחרונים הקטנה מגלה עניין באוניברסיטה. השכבתי אותה באוניברסיטה לזמנים קצרים (בערך 15 דקות) והיא היתה מבסוטית ושיחקה עם הבובות. ניצלתי את הזמן לעשות קצת סדר בבית ומדי פעם הצצתי מה קורה איתה. ראיתי לפעמים שהיא עשתה פיפי, כי החיתול ששמתי מתחתיה היה רטוב. לא היו צרחות גדולות. לפעמים היה בכי קטנטן, קצר וחלוש וכשהגעתי אליה היא כבר עשתה. החלפתי את החיתול מתחתיה. בכל אופן, לא התרשמתי שזה מפריע לה לעשות כך או שזה כואב לה.
היום שמעתי בכי קטנטן כזה כשהיא היתה באוניברסיטה. אמרתי לה "את רוצה לעשות פיפי? בואי נעשה פיפי בגיגית" והחזקתי אותה מעל הגיגית שהיתה שם. היא קיטרה קצת ואח"כ התחילה לבכות ועשתה פיפי, תוך כדי שהבכי הופך לצרחות ממש. ומשם זה המשיך לסצינה שלמה של צרחות עד לב השמיים בערך 10 דקת.
הסתובבתי איתה בבית, שיניתי תנוחות החזקה, ניסיתי להניק, קפצנו על הכדור וכלום לא הרגיע אותה. לבסוף נראה לי שהיא התעייפה ואחרי שהשמעתי לה קולות מרגיעים תוך קפיצות על הכדור היא נרגעה ותוך כמה דקות נרדמה.

והנה דוגמא לפיפי בפישפוש לעומת פיפי על עצמה ועם עצמה. אז איך אני יכולה להשתחרר מהספק? שאולי היא פשוט לא אוהבת לפשפש? (שלא לומר ממש שונאת, או סובלת מזה...)

אבל אני חשבתי שאם התינוק מביע התנגדות כלומר מיישר רגליים או בוכה - לא כדאי ללחוץ עליו..לא?
אצלי אם היא מקטרת קלות ואני לוקחת אותה לפיפי עוד בדרך היא נרגעת אבל כשהיא ממש בוכה ליד הכיור, אני הרבה פעמים מוותרת כי אני לא רוצה לאלץ אותה.
מה שכן בד"כ תוך דקה, היא תשתין עלי...

זה באמת מבלבל...היא לפעמים ממש ממש מתנגדת לפשפוש, אחרי זה היא תשתין עלי ואחרי שעה נניח תתפשפש ברצון...מה זה?
מצבי רוח בגיל שלושה חודשים?

גם אני הרבה פעמים מוותרת בגלל זה.
הרבה פעמים בימים קשים ובוכיים גם כשהיא עליי ואני מרגישה שיש לה פיפי, אני "מזמינה" פיספוס ולא לוקחת אותה לפשפש כי לא רוצה לעצבן אותה.

_מה זה?
מצבי רוח בגיל שלושה חודשים?_

מצטרפת לשאלה.../-:

שליחה על ידי אחת* » 30 מאי 2007, 22:49

הרבה פעמים בימים קשים ובוכיים גם כשהיא עליי ואני מרגישה שיש לה פיפי, אני "מזמינה" פיספוס ולא לוקחת אותה לפשפש כי לא רוצה לעצבן אותה.
זה גם מה שאני עשיתי.
הורדתי את עניין הבכי והלחץ מעל הפרק.
הצעתי - יש בכי או התנגדות, התנצלתי ועזבתי אותה.
אחרי כמה זמן היא פשוט התחילה לשתף יותר פעולה
והיום אין כזה דבר בכי סביב פשפוש -
או שמפשפשים, או שהיא מיישרת רגלים ואני מורידה אותה.
בהתחלה גם היתה מסרבת ושתי דקות אח"כ משתינה, היום זה בקושי קורה

תגידו, אם פיספתם והקטן/נה עשו קקי, האם אתן לוקחות אותם להמשיך לעשות בכיור/סיר?
האם זה לא מפריע להם? כי בדר"כ כשהקטנה עושה קקי היא ממש ממש מרוכזת והשבוע לקחתי אותה לכיור אחרי שהתחילה והיא ממש התעצבנה.
האם זה לא קוטע להם את הרצף/ריכוז?
אולי אם כבר פיספסנו אז עדיף לתת לה להמשיך ולגמור את הקקי איפה שהיא?

אם פיספתם והקטן/נה עשו קקי, האם אתן לוקחות אותם להמשיך לעשות בכיור/סיר?
אני כן. בשמת א כתבה (תקני אותי אם הבנתי לא נכון...) לא זוכרת בדיוק איפה, שזה שלוקחים ישר אחרי הפספוס לשירותים/כיור משדר להם שהם יכולים להתאפק ואמא תקח אותם למקום המתאים (אני אולי לא מנסחת ברור כמו בשמת, סליחה). אצלי זה ממש עובד. לפעמים כשאני רואה שפיספסתי אני לוקחת אותה לכיור ואכן יוצא עוד פיפי או קקי! כלומר היא כן חיכתה לי שאקלוט...וזו הכוונה.
כמובן שיש אולי פעמים שהמצב שונה, הכי חשוב האינטואיציה של האמא באותו הרגע.. אין חוקים...@}

כמובן שיש אולי פעמים שהמצב שונה, הכי חשוב האינטואיציה של האמא באותו הרגע.. אין חוקים...
ושאר הדברים שטליה אמרה. (-:

אנחנו בסיבוב שני. עם הראשונה התחלנו בגיל ארבעה חד'. עם חיתול ח"פ, שלרוב החזיק מעמד כל היום, והוסר לצורך פישפושים.
עם הקטנה התחלנו מיד (היום בת חודשיים), והלך טוב- באותה שיטה עם הח"פ.
הבעיה היא עם הקקי. מההתחלה היה נראה שהיא מתאמצת לעשות וכואבת לה הבטן לפני יציאה. גם אם יוצא בחיתול, וגם בלי
שמתי לב שאחרי שהיא עושה קקי בלי חיתול, מגיעים יום יומיים בלי קקי, ועם יותר כאבי בטן ובכי ופחות יניקות (כאילו הבטן מלאה ואין לה מקום לאוכל). הרגשנו שעניין שינוי התנוחה לקראת הקקי מבלבל אותה. גם אם היא עושה בחיתול, ובאמצע אני משנה תנוחה, היא מפסיקה. אם אני לא זזה, היא עושה כמות גדולה יותר.
לאור העניין, לפני שבועיים שלושה הפסקנו לקחת לפשפש, ובאמת היציאות נעשו סדירות יותר ופחות מאומצות. בעלי טוען שהיא רוצה לעשות בחיתול (במובן של רוצה שלא יציקו לה סביב הקקי)
עכשיו אני תקועה. מצד אחד רוצה לחזור לפשפש, ומצד שני פוחדת לחזור לכאבים ולבכי.
יש הארות?

וגם לגבי הגדולה יש לי שאלות, אבל נגמר לי הזמן...

גם אם היא עושה בחיתול, ובאמצע אני משנה תנוחה, היא מפסיקה. אם אני לא זזה, היא עושה כמות גדולה יותר.
אני שמתי לב אצלנו, שתנועות חדות או מהירות מרתיעות אותה...אז כל פעם שאני לוקחת אותה לפישפוש, אני עושה את זה באיטיות (מצויין לתרגול של מיקוד בהווה) וככה זה עובד.
זה גם עובד ככה אם (וזה ממש נדיר) היא מתחילה קקי או פיפי ולא שמתי לב, אני לוקחת אותה לאט, לאט...

תודה כוסמת, על ההתיחסות. אני אכן מנסה לעשות את הדברים בצורה רגועה ואיטית, אבל זה לא משנה לגבי העוצר שלמחרת.

והשאלה לגבי הגדולה:
בת שנתיים ושלושה חד'. יבשה לחלוטין ביום מגיל שנה וחצי. המשכנו להשתמש בחיתול רק בלילה (מעולם לא פשפשנו בלילה. בדיעבד אני מבינה שזה גם היה חלק מהגורמים לבעיות השינה שלה). היא עושה פיפי בערך שלוש פעמים בלילה. לפני כחודש ביקשה לישון בלי חיתול. הורדנו, אבל אחרי כל פיפי התעוררה בבכי היסטרי. אחרי יומיים החזרנו את החיתול בהסכמתה.
לפני כשבוע בקשה שוב לישון בלי. הסברנו שאם ישנים בלי חיתול אז צריך לקום מהמיטה ולעשות פיפי בסיר. זה עובד לא רע, אבל היא לא ממש מתעוררת לפיפי. היא מתחילה לזוז בחוסר נוחות ואנחנו מבינים שהיא צריכה. לפעמים היא ממשיכה לנמנם תוך כדי, ולפעמים היא מתחילה לצרוח ולסרב לסיר. אם מניחים לה לפספס, היא צורחת שהיא לא מוכנה לפרוש מגבת על הפיפי וגם מתחילה בדיון (בבכי היסטרי) לגבי איזה מכנסיים ללבוש. הכל כמובן מתוך שינה, כך שלא עוזר הגיון. היא לא רוצה לחזור לחיתול.
בקיצור, היא לא מוכנה ללילה יבש (הרבה פיפי- למרות שהגבלנו שתיה בלילה), לא ממש מתעוררת בעצמה, זה יותר כמו לקחת תינוק לפישפוש מאשר ילדה גדולה, ומגיבה בהיסטריה למתרחש בערך שליש מהמקרים. מה קורה כאן?!

זה נשמע מאוד מוכר ואף שכיח, חוץ מהקטע של
היא צורחת שהיא לא מוכנה לפרוש מגבת על הפיפי וגם מתחילה בדיון (בבכי היסטרי) לגבי איזה מכנסיים ללבוש

אם היא לא רוצה מגבת, אולי תעקפו את זה? (מאבק כוח מתוך שינה, זה באמת לא שמעתי

איזו תמרולה) - תפרשו שתי מגבות ולא אחת, תישנו על זה, ותעבירו אותה לישון על הצד של הבלי מגבת?
אם היא לא רוצה מכנסיים, שלא תרצה. אתם ישנים עם מזגן? אם זה בלי מזגן, שתישן בלי מכנסיים ודי. עם מזגן, אולי היא תסכים לשמיכה?

אולי בכלל תשימו אותה ליד אלה, ושהיא תקום לפשפש את הקטנה?

לא הייתי מחזירה חיתול, וגם לא מציעה להחזיר. חליק, זו לא ילדה לא מודעת או משהו. להישאר יבש בלילה זה תהליך, יש כאלה שעוברים אותו עם חיתול, אבל עדיף לדעתי בלי. כולה כביסה.

אם יורשה לי לספקלץ על משהו שלא התמודדתי איתו באופן אישי, אז הנה שני הסנט שלי שנובעים מראיית העולם שלי. ראי אם את מתחברת לזה.
כשאנשים רואים שנהר בלי חיתול, אחת השאלות הראשונות היא "ומה בלילה?" ובאמת תהיתי למה לאנשים יש כאלה חרדות מן הלילה, הלא כשמגדלים ילדים בלי חיתולים, הלילה הופך מהר מאד לחלק הקל של העניין. כי הם הרי לא מפשפשים מתוך שינה. אז מה הקטע?

לדעתי זה קשור לרפלכסים (כתבתי על זה בדף שחייה לתינוקות) כשתינוק משתמש בהחזרים שלו, הם הופכים לנכס שלו. הוא מסוגל להשתמש בפעולות האלה מבלי "ללמוד" אותן דרך הקורטקס אלא במעבר הדרגתי דרך גזע המח. (זה מה-זה על רגל אחת.)

נראה לי שכשגדלים עם חיתול, בדרך כלל מזניחים את עניין הלילה. והילד מאבד שליטה על הסוגרים תוך שלושה ארבעה חודשים מתוך מודעות, אבל לוקח לו עוד כמה חודשים לאבד לגמרי את השליטה הטבעית, האינסטינקטיבית, אולי אפילו הרפלכסיבית (לא שהרפואה תדע מזה).
ואז הוא מאבד גם בלילה מתוך שינה. ואז צריך ל-ל-מד את זה מהתחלה, דרך התודעה שלו, ולא באופן טבעי דרך הגוף שלו. (את עוקבת אחריי? אני תוהה אם אני ברורה...) ויש את אלה שהולך להם בקלות, ויש את אלה שקשה להם (כמו שקשה ללמד רכיבה על אופניים בהתכתבות למי שאין לו קואורדינציה. ומי שיש לו קואורדינציה טובה לא מבין מה הבעיה פה בכלל...)

ואז מתחילים עם תילי תלים של פסיכולוגיסטיקה ותיוגים של בעיות רגשיות (לא אומרת שאין, לא אומרת שזה לא מסובך, מסבך, ומסתבך, אני רק חושבת שאולי צריך לקחת בחשבון שהמקור הוא בכלל פיזיולוגי.)

וואלה, מקווה שלא יורידו לי ת'ראש עכשיו כל האמהות שהתמודדו עם הרטבות לילה...
עוצמת עיניים, ושולחת...

_{רק רציתי להגיד שזו רק ספקולציה. וקצה הקרחון. כי כל ילד וכל הורה הם עולם ומלואו. ואני ממש לא אומרת את זה מתוך שיפוטיות. להיפך. צריך להכיר אותי בדיוק דקה כדי לדעת שזה לא מתוך שיפוטיות.}

עיקר שכחתי.

למה זה מקביל בסופו של דבר? לנסות ללמד תינוק לקשור נעליים מתוך שינה. הם ישנים. הגוף שלהם שכח איך עושים משהו והוא צריך עכשיו ללמוד, מתוך שינה. זה די מרשים שהם מצליחים לקלוט את הקטע בסוף. את לא חושבת?

כולה כביסה._ בהחלט, זה ממש לא מטריד אותי ברמת נקיון (מה נהיה ממני...). זה הרבה יותר מטריד אותי ברמת ה _מאבק כוח מתוך שינה
וגם בענין המכנסיים- מצידי שתישן עם שמלת מלמלה. זה לא העניין. היא פשוט מגיבה בהיסטריה לכל דבר ולוקח המון זמן להרגיע אותה.

ניצן, תודה על שני הסנט. אני מאד מסכימה עם מה שאת אומרת, רק שאצלנו זה טיפה שונה:
הם הרי לא מפשפשים מתוך שינה נכון. אבל כמו שכתבתי למעלה, מעולם לא פישפשנו גם בלילה וזה גם לדעתי אחד הגורמים להתעוררויות התכופות שלה- כלומר היתה מתעוררת כדי לעשות פיפי בחיתול.
(ואגב, עם הקטנה החלטתי כן לפשפש בלילה, רק ש טפו טפו טפו, חמסה חמסה, שום בצל היא ישנה לילה שלם...)
מכאן אני מניחה שהיא לא איבדה את השליטה אפילו ברמה הרפלקסיבית. כך שבמקרה שלנו זה לא ממקור פיזיולוגי ( או לפחות לא בעית שליטה פזיולוגית. יתכן שקושי להתעורר משינה עמוקה הוא גם פיזיולוגי). זה בהחלט הרבה יותר בכיוון של מאבקי כוח- אני חושבת כך בעיקר בגלל שזה תוקף אותנו בעוד תחומים כרגע.

^{וחוץ מזה- לא קראתי אפילו שבריר שיפוטיות בדבריך. פספסתי משהו ?}

זה בהחלט הרבה יותר בכיוון של מאבקי כוח- אני חושבת כך בעיקר בגלל שזה תוקף אותנו בעוד תחומים כרגע.
אמרת שהיא קצת יותר מדי "ילדה טובה" אחרי הולדת אחותה - הנה זה תוקף מכיוון אחר... זה צריך לצאת מאיפשהו.

קרוטונית- כן, אני מניחה שזה חלק מהעניין.
וניצן- פתאום אני חושבת שאולי לא הבהרתי מספיק טוב שרוב הלילות הם בלי פספוסים בכלל. היא לא משחררת בלילה בלי להתעורר, היא פשוט מתנגדת לכל מה שקורה מסביב, ועיקר הבעיה שלי היא שהאחריות היא לחלוטין עלינו, בניגוד ליום שכבר לא צריך להציע לה אפילו, אלא היא מבקשת לבד.

נו, אבל זו רוכבת טבעי על אופניים וזו לא. ברור שיהיה הבדל.

לדעתי מה שאת אומרת מאד מסתדר עם מה שאני אומרת.

_{לא פספסת כלום. אפשר לקרוא שיפוטי גם כשאני אומרת בוקרטוב. מקדימה תרופה למכה, זה הכל.}

לגבי הקקי - זה דומה לתיאורי הסלקל שלי.
אבל אם אנחנו לוקחים אותו בזמן (כלומר - לא כשאני רואה שהוא מתחיל לעבוד על קקי, אלא קצת אחר כך, כשהקקי כבר אמור לצאת), אז הוא גם עושה הרבה. כלומר - לדעתי קחו זמן התבוננות, ותראו אם אתם יכולים לקקותותה בזמן המתאים.

גם אני רוצה להוסיף, שעדיף להוריד חיתול ולהתמודד עם היסטריה, צרחות, ופיפי במיטה, מאשר להמשיך לדחות את זה.
לדעתי, ילד שגדל בלי חיתולים, וביום הוא יבש - להשאיר לו חיתול בלילה, זה רעיון, אמ, לא מוצלח. זו דעתי.
הלילה הוא משוכה שצריך לעבור. עדיף לדעתי לעבור אותה בחודשים הראשונים, לפני שהתינוק איבד משהו, ולפני שהגיע לגיל מאבקי הכוח, מאשר להתמודד עם זה כשהילד כבר מקובע על משהו אחר.
בכל אופן:
הבעיה עם ההיסטריה שלה היא, שאתם נלחצים מזה. זה מלחיץ אותה בחזרה.
אז להיות רגועים. להבין שהיא מופתעת ומתוך שינה, לא להזיז אותה, לשים אותה על יבש במידת האפשר אבל אפילו זה לא חייבים (!) רק אם היא רוצה, ולהרגיע "כן, כן, מתוקה, יצא לך פיפי. לא נורא. מחר תעשי בסיר. אחר כך נחליף" כאלה דברים. באמת, להיות רגועים. מול הרוגע שלכם היא תלמד לאט לאט כמה דברים, למשל:
א. שזה לא סוף העולם. נכון, תקלה, אבל לא כועסים עליה והיא בתהליך למידה, ואתם בוטחים בה שיהיה בסדר.
ב. שכשעושים פיפי אז רטוב ולא נעים. זה תהליך למידה פיזי דרך תחושות הגוף, שבהדרגה יביא לכך שהיא תתעורר יותר ויותר סמוך להתחלת הפיפי ותקום לעשות. זה תהליך! זה מתרחש בשלבים. לא לדאוג. לשדר לה שלאט לאט היא תלמד, ויהיה בסדר.

לגבי הקטנה:
תבשיל, זה דומה לתאורי הסלקל בבחינת זה שנדמה שהם מחכים להזדמנות שלא מתעסקים איתם כדי לעשות קקי בלי התערבות. אבל למה?
אני באמת לוקחת אותה לא בזמן "הבישול", אלא שהיא כבר מוכנה לעשות. היא לא מתנגדת לתנוחה, ועושה הרבה. הבעיה היא ביום יומיים למחרת, שיש לה כמו התנגדות לעשות קקי בכלל, כולל כאבים ובכי.

ולגבי הגדולה:
בשמת הבעיה עם ההיסטריה שלה היא, שאתם נלחצים מזה. זה מלחיץ אותה בחזרה. ספרי לי על זה

אנחנו נוראיים בלילה מהבחינה הזאת (והכוונה לשלושתינו, ממש משפחת ג'קיל/הייד). אנחנו לא נלחצים מהפספוס, ולא משדרים לה שהיא לא בסדר, להפך, אנחנו כל ערב עושים שיחות הכנה: הלילה תשני בלי חיתול, ואם תצטרכי פיפי אז נעשה בסיר. אם יצא לך פיפי במיטה אז נשים מגבת ונמשיך לישון וכו' וכו'. הבעיה היא שבלילה אנחנו לא מצליחים להתמודד עם הבכי ולהכיל אותו. אנחנו כבר שחוקים לחלוטין אחרי יותר משנתיים של חוסר שינה.
עם זאת ברור לי שכבר לא נחזיר את החיתול, במיוחד בגלל שזה בא ממנה, ואני ממש לא יכולה להתעלם מזה.
ונשאר לי רק לספר שהלילה האחרון עבר בלי בכי בכלל... כמו תמיד כשאני מתיעצת על משהו בבאופן, זה כבר מתחיל להפתר... נקווה שזה ימשיך ככה.

אנחנו כבר שחוקים לחלוטין אחרי יותר משנתיים של חוסר שינה.

כמו תמיד כשאני מתיעצת על משהו בבאופן, זה כבר מתחיל להפתר... נקווה שזה ימשיך ככה.
המשיכי, המשיכי. מחזיקה לכם אצבעות.

כמו תמיד כשאני מתיעצת על משהו בבאופן, זה כבר מתחיל להפתר... נקווה שזה ימשיך ככה.

את יודעת למה, נכון? כי חצי מהלחץ יורד... כי את נעשית סגורה עם עצמך על המסר "זהו, נגמר לי, אני רוצה שזה ייפתר"... כי את מקבלת תמיכה ומרגישה שנוספו לך כוחות...

איזה כייף בטבע!!!

עכשיו אני סופסוף מבינה למה בעולם השלישי בלי חיתול זה ממש לא עניין גדול.
היינו בסופשבוע בכינרת והיה כל כך כייף!
הקטנה היתה בלי חיתול כמעט כל הזמן (חוץ מאשר באוטו ובארוחת בוקר וערב)
אפשר לפשפש בכל מקום על האדמה או במים, (לא צריך לתור אחרי פיסת דשא נידחת) וגם כשיש פיספוס זה ממש לא בעיה, כי חצי ממנו עלינו וחצי על האדמה. וגם אז אפשר פשוט לרחוץ בכינרת ולהתנקות תוך כדי.

ועוד משהו חשוב.
הכל היה רגוע מאוד. נראה כאילו הקטנה פשוט מרגישה נוח יותר בחוץ ובטבע. הגזים שמלווים אותנו כמעט לא היו בכלל! כמעט לא היו בכי וקיטורים (חוץ מאשר בעייפות).

כך שלכל הבלי חיתולים,ובמיוחד לעירוניים, מומלץ בחום לצאת מדי פעם לסופשבוע קרוב לטבע ואז תראו איך החיים הופכים קלים

טוב, עכשיו אני מתעייצת איתכן בעניין מנשאים. אבל דווקא בדף הזה, כי זה קשור לבלי חיתולים.
כשהקטנה נולדה קנינו מנשא לופי. הוא היה אחלה להתחלה, חם ועוטף, מחבק ומערסל. אחרי חודשיים הרגשנו שהוא קצת מוחץ אותה וקצת מוגבל מבחינת האפשרויות לנשיאה, חם נורא לקיץ ובעיקר מסורבל ללבישה והורדה ולכן מגביל בפישפושים ובהנקות. אז קנינו את המאיה ראפ סלינג, ממנו התרשמנו שיש לו הכי הרבה אפשרויות לנשיאה ושקל מאוד לשלוף ממנו את הקטנה לפישפושים. אבל זה לא לגמרי הסתדר. כי היא עכשיו רק בת 3 חודשים ועדיין לא יושבת וגם לא לגמרי מחזיקה את הראש, ככה שתנוחות הנשיאה שאפשריות בו, הן עירסול ובטן לבטן. מאידך הקטנה כבר סקרנית ורוצה לראות מה קורה ולא כל כך אוהבת את התנוחות האלה (אלא אם היא רוצה לישון). מה גם שהיא כבר די כבדה והעמסת המשקל הזה בפרונט חא פשוט בשבילי ומקשה עלי לבצע פעולות בבית.
עכשיו אני שוקלת לקנות עוד מנשא, אולי אפילו מנשא גב (מקדם? כנעני? קובבה?), אלא שכאן נכנסת שאלת הפישפושים. אני רואה שאת רוב מנשאי הגב די מסובך ללבוש ולהוריד וונדרש מיטה או משהו כזה כדי להוריד ולהלביש את התינוק. איך מפשפשים ככה? כל פעם כל האופרציה הזו? ועוד בתדירויות גבוהות ההולמות את גילה של הקטנה?
באיזה מנשא אתן משתמשות או השתמשתן בחודשים הראשונים/שנה ראשונה? על מה אתן ממליצות?
למה בעצם במאיה ראפ מציעים להשתמש בתנוחת מותן רק אחרי שהתינוק יושב לבד? הרי הוא מקבל ככה תמיכה מלאה בישבן ובגב

תודה מראש!

אמאחדשה, בגלל שאני נורא לא גמישה, במיוחד מאחרי הגב, "פיתחתי" לי שיטות בטוחות, מהירות וקלות (גם בטוחות, גם מהירות וגם קלות. בחיי...) להכנסה ולהוצאה של קטינא מהיאמו. אם את רוצה אני אשמח להראות לך. יש לי כל מנשא אפשרי בערך, וה"אסים" הם הסלינג והיאמו. בעיקר מבחינת הנוחות בהכנסה ובהוצאה, אבל גם מבחינת הנשיאה עצמה.
בקשר לסלינג ולהבטה החוצה, את יכולה לשים אותה ב"קנגורו" זה בדיוק גיל טוב, והם מתים על התנוחה הזאת. היא גם מאד נוחה לשליפה לפשפושים.
לשאלותייך:
אנחנו בדיוק סיימנו את השנה הראשונה.
בשלושת החודשים הראשונים השתמשתי בסלינג, ואח"כ עברתי ליאמו. כמעט בלעדית. לא לפני שראינו שהיא מחזיקה את עצמה מאד מאד טוב. היא זריזה.
זוגי עדיין משתמש בסלינג (אחר, גדול יותר) יומיומית בטיול עם הכלב, ואני לא יכולה להפרד מהיאמו שלי.
שלי שוקלת בין 9 ל 10.5 קילו כבר כמעט חצי שנה... מתרגלים. מטפלים בגוף.

בקשר לשאלתך על תנוחת הישיבה, זה כי היא לא כל כך מומלצת לפני שעמוד השדרה מתחזק. מדובר על תנוחת ישיבה ממש, לא כרבול מאונך צמוד לגוף האם (כמו חיפושיות, כמו שנושאים במנשאי גב מסורתיים)

לא לפני שראינו שהיא מחזיקה את עצמה מאד מאד טוב
למה הכוונה? יושבת לבד? היא זריזה. בגיל שלושה חודשים?!
איך נשאת אותה בגיל שלושה חודשים, נשיאה קדמית? האם הקדמית היא בטן לבטן? או עם הפנים החוצה?
באתר של בשבילנו כתוב מצד אחד שאפשרי רק תנוחות נשיאה על הגב ועל הבטן ומצד שני, כתוב שאפשר גם על מותן. מה נכון?

מנשא ובלי חיתולים:
אפשר להכניס ולהוציא תינוק למנשא גב גם בלי מיטה. זה דורש רק מעט אימון וברגע שרוכשים את המיומנות זה כבר לא כזו פרוצדורה.
כמו כן בגיל 3 חודשים מרווחי הפשפוש מתחילים לגדול, ואפשר להיות במנשא גם שעה ויותר (אם היא ישנה למשל) בלי להתפשפש. לדעתי ומנסיוני, מנשא גב מתאים כשאת יודעת שיש לך פרק זמן "יבש", לא הייתי שמה ילד על הגב כדי להוציא אותו בודאות עוד 10 דקות. אבל זו אני

זה הגיל שאפשר להתחיל עם יאמו, ויש בו גם תנוחה קדמית, כך שאפשר לשים מקדימה כשיודעים שיש פיפי כל רבע שעה (בבוקר?) ועל הגב כשיש מרווחים יותר גדולים (לשינה, או אחה"צ, נגיד).

המנשא הנוח ביותר לשליפה והכנסה מהירה הוא סלינג או פאוץ' (מנשא צד).
בגיל 3 חדשים עדיף תנוחת קנגורו או בטן לבטן, על המותן אין מספיק תמיכה לגב והם "נוזלים" הצידה. אפשרי, אבל לא מומלץ. תלוי גם בילד ובטונוס שלו. זה נכון לגבי כל מנשא צד ולא רק מאיה.
אני באופן אישי השתמשתי במנשא מקדם עד גיל 7-8 חודשים, והיינו בלי חיתולים מגיל 3 חודשים- אני זוכרת שהייתי שמה אותו על הגב כשידעתי שיהיה יבש והייתי עוטפת את הטוסיק בחיתול טטרה למקרה של בריחת קקי (קרה פעם-פעמיים, נדמה לי בתקופת מחלה). אחר כך עברתי לפאוץ' של יעלה על המותן ומשם להכניס ולהוציא זה משהו כמו 3 שניות. על הגב הוא לא כל כך אוהב וגם אם אני נושאת אותו על הגב הוא מבקש לצאת אחרי 5 דקות בלי קשר לפשפוש.

למה הכוונה? יושבת לבד?
מחזיקה את הראש מאד טוב ושולטת בתנועות הראש, מסוגלת להחזיק את הראש לפרק זמן ממושך בלי להתעייף. היא ישבה לבד מאד מוקדם, אבל לא כזה מוקדם, לא צריך להסחף

(מצד שני, בגלל שהיתה כל הזמן במנשא לקח לה ממש המון זמן להתהפך. לדעתי התפתחות של ילד נישא מאד שונה מהתפתחות של ילד עגלה/משטח. ואסור להתרגש מהCrones בטיפת חלב!)

בגיל 3 חודשים נשאתי נשיאה קדמית ביאמו ובתנוחת קנגורו בסלינג.
גם ביאמו קל ומהיר לשלוף אם מתורגלים ואם משאירים את הרצועות על הגוף. (אלכסון בנשיאה קדמית)
מקדם מאד לא נוח לשליפה מהירה.
אגב, זה לא צריך להיות מיד. רק שצריך להוציא כשהם זזים באינוחות ולא להגיד לעצמנו "בטח לא נוח לה" אלא לקלוט שמאד סביר שזה פיפי.

אגב, זה לא צריך להיות מיד. רק שצריך להוציא כשהם זזים באינוחות ולא להגיד לעצמנו "בטח לא נוח לה" אלא לקלוט שמאד סביר שזה פיפי.

מה שחשוב זה לא מהירות השליפה אלא נוחות השליפה ויותר מזה נוחות הלבישה מחדש.

טוב, אז ניסינו את תנוחת הקנגרו. ובאמת היא יותר התלהבה מהעניין.
אבל נדמה לי שהתנוחה הזו מאוד מעודדת פעילות מעיים ואולי אפילו קצת לוחצת על הבטן, לא? היא פלטה כמה פעמים כשהייתה בתנוחה הזו...
האם אצלכן (במיוחד בלי חיתולים) שמתן לב ליותר יציאות/פיפוסים בתנוחת הקנגרו?

זו תנוחה שמעודדת יציאות, בהחלט. זה דווקא חיובי, לא?
פליטות- תלוי אצל מי. יש תינוקות שרגליים קרובות לבטן יעודדו אצלם פליטות.

זו תנוחה שמעודדת יציאות, בהחלט. זה דווקא חיובי, לא?
my thoughts exactly...

פנטסטי!
למה לא הגעתי לאתר הזה קודם?

ממש כל הכבוד לפותחת הדף!

שליחה על ידי נור* » 08 יולי 2007, 22:34

שלום, יש לי שאלה
ביומיים האחרונים התחלנו לנסות בלי חיתולים חלקית (רק במשך היום ובבית, לא כשיוצאים ולא בלילה) ואפילו היו כמה הצלחות של פיפי. לעומת זאת, דווקא עם קקי אנחנו לא מצליחים לזהות את הסימנים. היא בת 3 חודשים, כבר אין לה כאבי בטן או רעשים של מאמץ כשהיא עושה קקי. זה פשוט יוצא ללא התרא מוקדמת! יש למישהו הצעות?

לנור: הרבה תינוקות עושים על הבוקר.

שליחה על ידי נור* » 08 יולי 2007, 23:00

דווקא היא עושה בדר"כ אחרי הצהריים ולפעמים בערב. אין ממש שעה קבועה. בבוקר כמעט אף פעם לא.

פשוט ממשיכים לעקוב, וגם מציעים באופן יזום.
בדרך כלל הם עושים גזים טיפה לפני. לאו דווקא כאבי בטן וכדומה.
האם היא עושה אחרי פיפי? או פיפי לסיום?
האם זה זמן מסוים אחרי הנקה?
האם היא שקטה ומתרכזת קצת לפני? או להיפך, מתלוננת ומביעה אי נוחות כלשהי?
כמו כן, כשהיא עושה, אומרים לה: "קקי! עשית קקי!" וככה לאט לאט היא לומדת לקשר את המעשה עם המלה.

שכחתי להזכיר: חוגי בית בלי חיתולים ביום שישי זה, ברחובות. ראו הדף הנ"ל לפרטים.

שליחה על ידי נור* » 09 יולי 2007, 22:02

לפעמים היא עושה רעשים של התלוננות לפני, אבל היא עושה אותם המון במשך היום סתם כשלא נוח לה או כשהיא רוצה תשומת לב וקשה לדעת מתי מדובר בקקי או משהו אחר. באופן כללי קשה לי לזהות את הסימנים שלה - גם עם פיפי - הרבה פעמים היא עושה רעש שנדמה לי שהוא פיפי אבל אני מבלה איתה דקות ארוכות ליד הכיור בלי ששום דבר יוצא וגם להפך - נדמה לי שהיא עושה סתם רעשים ופתאום הפיפי יוצא עליי! יש עצות?

שליחה על ידי אחת* » 09 יולי 2007, 22:09

אני מבלה איתה דקות ארוכות ליד הכיור
אני מציעה לא לעשות את זה - לקחת לכיור, לחכות כמה שניות, (נגיד לא יותר מ-15, 20, וגם זה די הרבה)אם אין, אז אין. מקסימום משתינים אח"כ על אמא או על הרצפה...

לנור, גם אני חושבת כמו 'אחת', לגבי הזמנים.
(שלווה שלי בת חודשיים) החיים מעל קערת סלט בלוג בלי חיתולים .
אצלינו קקי בא (כמעט) תמיד עם פיפי. אם אחרי הפיפי היא עדיין רגועה בתנוחה אז אני מחכה גם קצת לקקי.
לי גם המראה עוזרת. איכשהו אני מזהה יותר בקלות מתי יהיה קקי. ולוא דוקא לפי פרצופי מאמץ. צריך לראות כדי להבין

ואני עכשיו גם בשלב של לזהות את הרעשים. צריך ממש ללמוד את זה. אצלינו זה ממש ניואנס. מה שכן לאחרונ למדתי פחות ופחות לפשפש סרק.
אני גם צריכה לקנות שעון. יש שעות בהן היא יכולה לעשות פיפי כל 8 דקות ויש כל 25. כך שאני מנסה להבין באיזה MODE היא ורק לפי זה להציע.
כך יש יותר שיתוף פעולה.

שליחה על ידי נור* » 11 יולי 2007, 17:29

האמת שאני מתחילה קצת להתייאש. אני כמעט אף פעם לא לוקחת אותה לכיור בזמן הנכון - כל פעם שאני חושבת שהיא צריכה פיפי אז אין לה כלום וכל פעם שאני חושבת שהיא סתם עשתה איזה רעש, פתאון יוצא פיפי. אני לא מצליחה לעלות על דפוס מסוים (בסוף הנקה, תחילה הנקה וכדומה). יכול להיות שיש תינוקות שזה פשוט לא עובד איתם???

האמת שאני מתחילה קצת להתייאש
האמת היא, שאין צורך להתייאש.
לא מוכרחים לגדל ילדים בלי חיתולים! זה משהו שעושים כי רוצים, נורא רוצים.
יש עוד סוד (-; בעניין:
הכיף הוא שהם בלי חיתולים. לא שאין פיספוסים, אלא שהם בלי חיתולים...
אני ממש חושבת להגיד להורים: תשמעו, עליתי על משהו! יותר טוב שהתינוק ילבש מכנסיים ויעשה במכנסיים מאשר שילבש חיתול! ממש ככה!
כי כשהם עושים "פתאום" (פיספוס שלנו מכל סוג) - אנחנו מייד מנקים, מחליפים, כמובן.
לעומת זאת, כשהם בחיתולים, מה שקורה הוא שהם עושים ואנחנו אפילו לא יודעים, לא שמים לב, מגלים אחר כך. הם טובלים בתוך זה. הם לובשים כל הזמן משהו שמן שסוגר להם את כל האגן - אטום ומלא כימיקלים, אם זה חד פעמי, או שמן ומסורבל, אם זה רב פעמי. ובשני המקרים, בית שימוש נייד )-: צמוד לגוף.

יכול להיות שיש תינוקות שזה פשוט לא עובד איתם???
לא.
אבל קודם כל:
בת כמה היא? כמה זמן את מנסה?
מה קורה כשהיא מתעוררת משינה? בבוקר, או משנת צהריים? האם אז את מנסה לפשפש?
האם את מנסה חמש או עשר דקות אחרי שיצא לה? בדרך כלל, אחרי פיספוס יש עוד פיפי, יותר מוקדם מהרווח הרגיל.
אחרי שתתארי קצת בתשובה לשאלות, ננסה להמשיך הלאה.

רגע, קראתי למעלה וראיתי: היא בת 3 חודשים, ואתם מנסים כבר שלושה ימים? חמישה ימים?
זה מעט מאוד. וגם קראתי שעשית כמה "שגיאות" בדרך, כמו לעמוד איתה המון זמן ליד הכיור, אז היא אולי עוד לא ממש קלטה את העסק. זה בסדר. מה שחשוב זה, שבגיל הזה יש בדרך כלל רווחים של כל רבע שעה בשעות העירות, קצת יותר אחה"צ. זה אומר, שאם פיספסת אז היא תצטרך כעבור זמן יותר קצר. תנסי לקחת לכיור, להחזיק בתנוחה, להגיד "פששש" או אולי אפילו לפתוח מים (זה עוזר), ותבדקי - אם נראה שנעים לה, תחכי כמה שניות, לפעמים לוקח לפיפי זמן לעבור בצינורות (-: אם לא - לקחת משם. לא לעמוד הרבה זמן. להציע עוד חמש דקות.
אם עברה רבע שעה והיא לא עשתה - לקחת לעשות. אם היא צריכה קצת, ייצא לה קצת.
יכול להיות שפתיחת מים בכיור תעזור לה, ואז את תשמחי ותגידי "פיפי!" והיא תתחיל (דגש על תתחיל) לזהות את התחושות שלה עם המלה.

נור את מזכירה לי ת'צמי! תוצאות מהירות.
את יכולה לקרא בבלוג שלי להתעודד.
שלווה בת חודשיים ואנחנו חודש בלי חיתולים. השבועיים הראשונים הכי הכי מסובכים. אח"כ מתחילים ימים טובים יותר.
היום אני במקום קצת שונה, מקום שמתחבר למה שבשמת א כותבת לך.
אני שמחה מאוד על ערוץ התקשורת שנפתח לי ולשלווה. יש, סוף סוף, הרבה פחות פישפושי סרק!
גם מצאתי את הלוגיסטיקה שמתאימה לי. למשל-
אני רוצה שהתינוקת תהיה כל הזמן מינימום עם תחתונים כשחמסין, ועם מכנסיים בימים רגילים. את קניתי וקיבלתי עוד ועוד מכנסיים.

עד לפני כמה ימים זה היה טירוף. עכשיו פשוט היא מזהה את הורדת המכנסיים כתחילת תהליך הפשפוש. ביום רגיל יש לי כ5 מכנסיים רטובים. אני מאושרת.

בקיצור צריך ז מ ן לתרגל ולהתרגל. הסימנים נהיים ברורים יותר ויותר.
וכשעולים על הגל אין כל כך דרך חזרה.

סירופ מייפל איזה כייף לקרוא!!!

שליחה על ידי נור* » 12 יולי 2007, 17:17

תודה על התמיכה, בשמת ו'סירופ',
היא בכל מקרה בלי חיתול רוב היום, רק שכיוצאים מהבית ובלילה אני שמה לה. הפרספקטיבה שלך, בשמת, מוצאת חן בעיני - שהעיקר שהיא לא מתבוססת בצרכים של עצמה.
אנחנו מנסים כבר כ-5 ימים. כשהיא מתעוררת אני לא מספיקה לפשפש אותה כי היא עושה כנראה בשלב שהיא ממש רק עושה רעשי התעוררות ראשוניים ואני לא מספיקה להבין שהיא התעוררה והיא כבר רטובה...
בזמן יניקה זה די מבאס כי כל פעם היא עושה איזה רעש או תנועה של אי נוחות ואני מפריעה לה באמצע ההנקה והולכת לכיור - מציעה לה פיפי אבל כלום לא יוצא - ואז מחזירה אותה לציצי. לפעמים זה קורה 3-4 פעמים במהלך הנקה אחת וזה מעייף את שתינו... ואז כמובן כשנמאס לי ואני מחליטה שכנראה אין לה פיפי בכלל אז היא משתינה עליי...
בקיצור, נורא קשה לי לזהות מהם 'רעשי פיפי' לעומת סתם רעשים או סתם התפתלויות וזה יוצר מצב מעייף ומציק גם לי וגם לה (וגם לבן-זוגי המשועשע מכל הסיפור)
אני חושבת שב-5 ימים היו לנו 3 הצלחות בסה"כ שזה די מעט יחסית לזה שאני כל הזמן בקשב וכל הזמן רצה לכיור איתה הלוך ושוב...
מה אתן חושבות?

תנועה של אי נוחות ואני מפריעה לה באמצע ההנקה והולכת לכיור - מציעה לה פיפי אבל כלום
אני מחכה בד"כ לפעמיים בערך של אי שקט בהנקה ואז מציעה...

ואני מפריעה לה באמצע ההנקה אולי לא ללכת לכיור אלא להכין מראש כלי קיבול כל שהוא לצרכים מתחת לטוסיק לזמני הנקות? מהבת שלי (שאמנם לא היתה בלי חיתולים בגיל כל כך צעיר, אנחנו מההתחלה המאוחרת) אני זוכרת שבגיל כזה כל יניקה היתה מלווה בהפתעה כל שהיא בחיתול (גם אז מעולם לא נתנו לה להיות עם חיתול מלוכלך או רטוב מעבר לזמן העשיה של מה שזה לא יהיה שהיא עשתה, תמיד היא סימנה לנו ותמיד נעננו רק שלקח לנו זמן לקבל אומץ להוריד לה את החיתול לחלוטין-עניין חברתי דבילי לחלוטין). היה פה איפשהו דף עם תמונה של הנקה עם קערית מתחת לטוסיק בתנוחה לבת (אלוהים יודע מה עושים עם בנים, אבל בטח עוד חצי שנה גם אני אדע...).
הו, יצא לי המרגיעון המקסים "לפעמים הדרך לנצח היא להכנע" אולי שם הפתרון, פשוט לאמץ את הפילוסופיה של בשמת כי זה ממש ככה.

מה אתן חושבות?

אנחנו חושבות, שככה זה בהתחלה: בעיקר פיספוסים!
אבל לא נורא. מה שקורה הוא תהליך דו כיווני: את לומדת אותה (היא צריכה? היא לא צריכה? מה זה הרעש הזה? אה, היא בעצם בדיוק מתעוררת ועושה כבר! אופס, פיספסתי!)
ובמקביל - חשוב לא פחות - היא לומדת אותך.
היא מתחילה לקלוט, שיש איזה חוקים חדשים פה, המממ, מה בעצם אמא רוצה? לאט לאט, ככל שתמשיכי לנסות לבדוק אם היא צריכה או לא, היא תתחיל להבין שמה שאת מצפה הוא שהיא תעשה את הפיפי והקקי בכיור. ואז, כשהתובנה תופנם אצלה, היא תתחיל, מצידה, לצפות ממך שתקחי אותה.
וככה, בכיוונונים עדינים, ממך אליה וממנה אלייך, עם הרבה כוונות טובות והרבה טעויות בדרך משני הצדדים (אה, אמא, לא הבנתי שרצית שאני אעשה את הפיפי שלי שם!), שתיכן תלמדו זו את זו.

תבדקי עוד משהו: האם כשאת מנסה, את לחוצה? קצת? או שאת במצב רוח של "בואי ננסה, ייילך יילך, לא יילך לא יילך"?
האם כשאת אומרת לעצמך
כשנמאס לי ואני מחליטה שכנראה אין לה פיפי בכלל
האם מה שמתרחש אצלך הוא תחושה של שיחרור ורווחה שעוברת לך בגוף?
כי אם יש בזה משהו, אז אולי תחושת הלחץ אצלך קצת משדרת לה הרתעה (קשה לעשות פיפי כשלחוצים ודואגים, מה עובר על אמא), ותחושת השיחרור וההרפייה שלך מאפשרת לה לשחרר ... אופס... לא בדיוק במקום המתאים...
מה את אומרת?

שליחה על ידי נור* » 13 יולי 2007, 17:25

בשמת, זאת תובנה מדהימה כי באמת אחרי פעם-פעמיים כושלות ליד הכיור אני מתחילה להיות קצת לחוצה/מיואשת וכשאני מחליטה שנמאס לי אני "משחררת" וייתכן שלכן גם היא! אני אמשיך לנסות לאט לאט ובתקווה התקשורת ביננו תיבנה בהדרגה כמו שתיארת...
תודה לכולן על התמיכה!

שאלה קצרה שדחופה לי פתאום,
האם זה הגיוני ששלווה פותחת בימים האחרונים רווח של כשעה בין פיפי לפיפי?
היא עכשיו בת חודשיים ושבוע ואנחנו חודש ושבוע בלי חיתולים- אם זה רלוונטי.
לפעמים אני חושבת שאולי היא מתייבשת.

הלילה גם היה לנו שיא עולם. אין פיפי בין 20:00 ל 6:20 כבר התחרפנתי. לא נרדמתי מ 5:00 והצקתי לה כל כ 10 דקות - היא זזה בגלל גזים...

תודה

הגיוני.
איך הפיפי? בהיר?
כמו כן: זה בדיוק הגיל שהם נעשים יבשים בלילה.
מצויין. היא לפי לוח הזמנים במסלול המהיר, בינתיים (-:
זה לא אומר שלא יהיה מחר פיפי בשעה יותר מוקדמת, אבל פחות או יותר הדפוס הזה יתחיל להתגבש והשעות אף יגדלו. תוך חודשים ספורים (אפילו שניים שלושה) ייתכנו 12 שעות ללא פיפי "בלילה".
את מתחילה להבין למה אני חושבת שהכי קל בלילות?
הבלי חיתולים מתחיל להשתלם לך ואת חושבת שמשהו לא בסדר? (-; חחח

אך, בשמת אין כמוך.
צודקת, הפיפי בהיר ובלי ריח...

אני כבר כשלושה שבועות מבינה שהלילות הכי קלים. וזה היה אחד הדברים שקראתי עליו בהריון והיה לי מאוד מאוד קשה "לקנות".
כן הלילות בהחלט הכי קלים.

חשבתי לעצמי גם שאולי אני גורמת לה להתאפק מידי וזה לא בריא, אבל אין לי ממש בסיס למחשבה הזו והיא מתחילה להתפוגג.

מתה לישון........ WOW

נור, חמישה ימים זו ממש התחלה. את מתארת את רגשותי בדיוק כפי שהיו אז.
לגבי ההנקה. אני התחלתי להניק מעל קערה.- יש בבלוג תמונה מצורפת.
זה עבד -+ שבוע וחצי. אח"כ היא כבר הפסיקה לעשות עלי פיפי בהנקה.
היום אני מקסימום עם חיתול בד או פלנל בין הרגליים שלה, וגם זה רק אם אחרי השינה היא לא מסכימה לעשות פיפי ואז יש סיכוי שהיא תעשה תוך כדי הנקה.
אני לא מרגישה בנח לנתק אותה מהציצי תוך כדי הנקה בישביל פיפי. והינה ראיתי שגם לא היה צורך. גם כשעשיתי את זה הפיפי תמיד היה נוזל לכל הכיוונים.

יאללה למיטה, בטוח.

שלום
עוד לא בישרתי באתר שנולד לי מלאך קסום ואהוב מאוד.
מיום היוולדו הוא נהנה לעשות פיפי בכיור (וביומיים האחרונים מאז הברית על הראי).
בהתחלה (מצחיק לכתוב כך על בן שמונה ימים...) גם היה עושה קקי בכיור, אך מאז שגילה את המנשא הוא שומר את כל הקקי למנשא. מה עושים עם הנטייה שלהם להשתחרר במנשא?
תודה

מזל טוב!
אולי לשנות קצת את התנוחה במנשא? יכול להיות שהוא קצת במין כריעה שם בפנים, ונוח לו לעשות כך?

אצלי יש המון פיפי בלילה!!!
היא לא מוכנה להתפשפש בכלל, מאוד כועסת אם אני מעיזה להציע אז היא פשוט בלי חיתולים או רב פעמי ואני מחליפה כל פעם שהיא מתעוררת...מבעס...
גם אני רוצה לילה בלי פיפי!!

אוקיי, איך גומלים ילד מלעשות במקום לא מתאים:
א. הוא פיצי, ואת רק ילדת. זה אומר שלא מתאים להסתובב עם תינוק במנשא. את אמורה לנוח ולא לעשות דברים.
ב. אז קודם כל תתחילי בהרבה מנוחה בבקשה (-: עם הרבה זהירות על רצפת האגן, ותשימי את המנשא בצד לכמה ימים, שבהם תראי כמה קקי בכיור.
ג. תחזירי את המנשא אחרי שהוא שוב ילמד לעשות בכיור ואת כבר התאוששת קצת, אבל רק בזמנים שאת רוצה להרדים אותו (אחרי שכבר ינק ועשה פיפיקקי וכדומה) או כשהוא ישן. עיסוקו העיקרי במנשא, כרגע, יהיה לישון שם.
ד. ברגע שהוא פוקח עין במנשא - את שולפת אותו משם החוצה, ומציעה לפשפש. זאת משתי סיבות: ראשית, כי הוא כמעט תמיד צריך. ואם הוא לא מסכים, זה משום שהוא רוצה קודם לינוק, לא משום שהוא לא צריך... ושנית, כדי לא לתת צ'אנס לעשות במנשא. הוא ילמד שבשביל פיפיקקי יוצאים מהמנשא.
בהצלחה!
ומזל טוב

|| כאן שביתה ||
איך, איך, איך חוזרים לתקשורת?
הוא עושה בישיבה, ונהנה לטפוח עם הידיים והרגליים בשלולית. (גדולים אני תופסת תמיד. הוא נאנח מתוך התאפקות ומסתכל עליי במבט נבוך....)
בלילה, ולפעמים בהתעוררות אני מתעוררת לשלולית. שזה משהו חדש לגמרי (איזה שבוע או משהו....)
אני משתדלת לא לתת לו לשתות יותר מדי לפני השינה, אבל חם, אז אי אפשר להמנע לגמרי, משתדלת לקחת אותו לעשות לפני ההרדמה....
בכל מקרה, לרוב -לאחר ההתעוררות אני תופסת את הפיפי הראשון, אבל לפעמים אחרי זמן לא רב הוא מרטיב את המיטה, לא הצלחתי למצוא תבנית זמן כלשהיא.... (פשוט אמאשלו עצלנית ולא מסוגלת לקום מיד, ונשארת קצת להתפנק, אבל עם שלוליות זה קצת רטוב..... |-: )
(האם לעבור לדף שביתת פשפושים ?)
עד לא מזמן הכסא במקלחת עבד מצויין, ובזמן האחרון הוא ממש מוחה נמרצות ברגע שנכנסים למקלחת, אז אני לא מציעה, למעט אחרי ההתעוררות.
אבל הוא לא רוצה בסיר, לא רוצה בחוץ על איזה שיח/עציץ תורן, לא רוצה בשירותים (בהחזקה) או על הכיור (בעמידה).
יש עצות?
לא שאכפת לי לנגב שלוליות- פשוט אני לא חושבת שזו מהות העניין.....
(כשהוא עליי, וזה יכול להיות איזה שעתיים שלוש במנשא [בישולים וכאלה] הוא לא מרטיב בכלל. זה סימן טוב, לא? וגם כשסבא מחזיק אותו הוא נשאר יבש.....)
אה, איך מבהירים לו שהעגלה זה גם כן לא שירותים (כמו שהרצפה היא לא שירותים....) ?
תודה@}

אה, איך מבהירים לו שהעגלה זה גם כן לא שירותים (כמו שהרצפה היא לא שירותים....) ?
ניסית פשוט לומר לו?
זו אפשרות אחת.
שתיים, זה הגיל.
עלייך לא עושים - אבל במתקנים למיניהם אין להם בעיה. זה שלב, תתמידי ביצירתיות, ברגיעה, בלי לחץ וציפיות, בבטחון שזה שלב כזה וזה עובר, בסוף כולם לומדים לעשות רק בשירותים. באמת.
ושוב, חשוב גם להגיד. "תשמע, זה לא נעים. אנחנו עושים פיפי בבית שימוש, לא על הרצפה. ככה זה".
תרגישי בבטחון פנימי גמור שהסירובים הם לא אופציה. אתה לא יכול לא ולא ולא. אין! לא עושים אצלנו על הרצפה, לא אמא לא אבא לא סבתא לא סבא, לא!
יכול להיות שהוא צריך שתישארי איתו דרך הסירוב למקום לגיטימי, ושתעמדי על כך שהוא צריך ושאת מחכה עד שהוא יגמור לעשות.
לפתוח מים, לעמוד בסבלנות, כשהוא מתנגד (אבל את יודעת בבירור שהוא צריך ושההתנגדות היא לא משום שהוא באמת לא צריך) את אומרת שאת יודעת שהוא צריך, את לא מוכנה יותר לפיפי על הרצפה או בעגלה, זה לא מתאים בכלל, וכשהוא יגמור לעשות פיפי הוא יחזור לעגלה או לשחק או מה שלא יהיה.
שימי לב אם זה מתאים לך.
שימי לב, איך תדעי? אם למשל קשה לך מאוד מאוד לשים את הרגל על הרצפה ולהגיד: זהו! אני אמא ואני קובעת. לא מתאים לי פיפי על הרצפה, אתה כבר מספיק גדול להבין את זה, וגמרנו.
אם זה קשה לך - סימן שהילד הוא שיעור בשבילך לעבור את המשוכה הזאת, שבה את לא נרתעת מההתנגדות, אלא מציבה קיר שקט ורגוע של אמא: אני אמא. אני אומרת לך שאלה חוקי הבית. יש לי סבלנות ואני לא כועסת, אבל אני גם לא מקבלת את השטויות האלה. פיפי עושים בבית שימוש, וגמרנו. (בית שימוש = כל מה שאת מגדירה לצורך העניין כבית שימוש). יש לך בחירה: סיר, כיור, בית שימוש או עץ. אין אופציות אחרות, ויש פה מספיק בחירה.
מקווה שהבנת את הטון. שולחת לך איחולי הצלחה!
תזכרי שכל אחת מאיתנו מקבלת בדיוק את הקושי שמתאים בשבילה, שהיא צריכה להתמודד בו עם קטע שלה... (-:

עוד לא בישרתי באתר שנולד לי מלאך קסום ואהוב מאוד.
מזלטוב מזלטוב מזלטוב @} @} @}
תזכרי גם תמיד להגיד את מילות הקסם כשאת מרימה אותו לתנוחת פשפוש...

הקטנה שלנו בת שנה וחודש והיא מסתובבת לה בבית בלי חיתול- רק ששמתי לב שבשביל קקי היא מחכה עד שאשים לה חיתול...
פיפי היא עושה כשיש לה- ואני אומרת לה שהיא עשתה פיפי.
השאלה היא האם כדאי כבר לקנות סיר ולהסביר לה שפיפי וקקי עושים בסיר?

וגם- מחפשת המלצה על רב פעמיים

אימא טרייה פלוס:
השאלה הראשונה היא לדף גמילה מחיתולים או
גמילה מחיתולים בגיל צעיר

השאלה השנייה היא לדפים כמו:
חיתולים רב פעמיים
חיתולים רב פעמיים ארכיון
חיתולים רב פעמיים ביקורת
חיתולים רב פעמיים יד שניה
טיפול בחיתולים רב פעמיים
מותגי חיתולים רב פעמיים

הדף הזה מספר על השיטה שבה מגדלים ילדים מלידה בלי חיתולים.
לא גמילה, אלא קשב לצרכים של התינוק.
זהו בעיקר דף תיאורטי, וגם בנושא הבלי חיתולים יש דפי שאלות.

_יכול להיות שהוא צריך שתישארי איתו דרך הסירוב למקום לגיטימי, ושתעמדי על כך שהוא צריך ושאת מחכה עד שהוא יגמור לעשות.
לפתוח מים, לעמוד בסבלנות, כשהוא מתנגד (אבל את יודעת בבירור שהוא צריך ושההתנגדות היא לא משום שהוא באמת לא צריך) את אומרת שאת יודעת שהוא צריך, את לא מוכנה יותר לפיפי על הרצפה או בעגלה, זה לא מתאים בכלל, וכשהוא יגמור לעשות פיפי הוא יחזור לעגלה או לשחק או מה שלא יהיה._
הממממ
בשמת? אני לא בטוחה שהבנתי.
לי זה נשמע כמו מתכון בטוח להחרפת שביתה (אם מה שמפריע לו זה המקום שאמא בחרה, או האופן שבו היא מחזיקה אותו, או עצם העובדה שהיא מחזיקה אותו, וכן הלאה).
וזה גם ממש לא מסתדר לי עם מה שכתבת על זה שאם ילד לא רוצה למשל לשבת על סיר או בבית שימוש לא מכריחים אותו, אפילו אם ברור שלא גמר לעשות.
אשמח אם תבהירי.

אשמח אם תבהירי
אוף, ככה זה כשמנסים לכתוב קצר.

יש שביתה שנוצרת כתוצאה מזה שהמקום מפריע לו, או צורת ההחזקה וכדומה.
הפתרונות פה הם שינויים יצירתיים במקום, בתנוחה, בסיפור שאת מספרת לו ("אתה יודע, העץ אוהב שעושים עליו פיפי, חם לו והוא אוהב שאתה משקה אותו. בוא נלך להשקות עץ" או "אתה יודע, כשאמא היתה קטנה היה לה סיר יפה רק שלה. זה היה סיר ורוד עם ציורים של חתולים").

אבל יש עוד סוג של שביתה, והוא קורה לאמהות שמתקשות להתמודד עם כל סירוב של הילד.
אצלן, הבעיה היא שהן מתייחסות לכל סמכות שלהן כאילו זה "להכריח", מפרשות את כל סוגי ההתנגדות של הילד אותו הדבר, כאילו הם ביטוי לגיטימי לצורך עמוק, ובעצם מרגישות סוג של פחד פנימי "להציב את הגבול שלהן".
אני לא מדברת על גבול לילד - אני מדברת על גבול של האמא.
אני לא מדברת על כעס - אני מדברת על ביטחון שקט, שאת האמא ואת מכוונת מה עושים.
אני מדברת על ללמד את הילד מה חוקי הבית ולעמוד על כך שיכבד אותם בהתאם לגילו.
כאשר יש לנו אמא עם החשש הזה - במקרים רבים הילד שלה "פתאום" (מבחינתה) יפגין התנהגויות של עקשנות בלתי מוסברת. התנגדויות לא הגיוניות, סירוב של חוסר שיתוף פעולה אצל ילד שכבר מזמן מסוגל לשתף פעולה.
מין משהו שמכה בתדהמה, ולא נראה מתאים.
במקרים רבים, מדובר בילד שמרגיש את החשש של אמא שלו ממנו, את הצורך שלה לרצות אותו כל הזמן, וזה גורם אצלו לחרדות ולהתנהגות לא ראויה.
איך אמא מגיבה? היא נחרדת, היא מרגישה כישלון, אמא רעה, איך הוא עושה את זה אחרי כל מה שהיא לימדה אותו? היא מרגישה נפגעת, היא גם כועסת אבל מנסה לא להראות, ומוותרת אף על פי שזה לא מוצא חן בעיניה. היא מגיעה לתחושה של אין אונים ואין ברירה.
והילד כבר מוטרף. הוא אינטליגנטי במיוחד ולמד כבר את הכוח של ה"לא" שלו, אבל זה מפחיד אותו. הוא מנסה שוב ושוב לבדוק אם יש שם מישהו מבוגר שישים אותו במקום, שייתן לו תחושה שיש גב חזק מאחוריו, אבל מקבל ההיפך: גב שמתקפל מולו.

ילד כזה לא צריך ששוב ושוב יתקפלו בפני הסירובים שלו, אלא שמישהו יתפוס את המושכות ויגיד לו בביטחון גמור:
אתה צריך פיפי, פיפי עושים בסיר, לא על הרצפה כמו קודם.
לא? אז בכיור.
לא בכיור? אז בסיר.
לא, אין אופציה שלישית. סיר או כיור, תבחר. אני לא אוריד אותך כי אתה צריך פיפי, ואני לא מסכימה שתעשה על הרצפה.

את אומרת, ומסתכלת לו ישר בעיניים, כשבעיניים שלך ביטחון שקט שאת אמא שלו ואת יודעת.

לא בתוקפנות. בתקיפות עדינה.
בביטחון אוהב.
בידיעה פנימית ברורה שלך, מה מקובל עלייך ומה לא מקובל עלייך.
בידיעה ברורה שיש לך זכות מלאה לצפות מהילד לכבד את הבית שלך ואת הכללים שלך.

תשיגי הקלטה של הפרק האחרון בסופר נני, היתה שם הדגמה של הדרכה אישית בדיוק לתקיפות עדינה ונטולת כעס של אמא אוהבת.

עכשיו, איך את יודעת אם השביתה שיש אצלך דורשת שתציבי את הגבולות שלך (אצלנו לא עושים פיפי על הרצפה, רק בבית שימוש) או לא?
קודם כל כי ניסית את שאר הדברים וזה לא זה. זה לא עובד. את מרגישה שהבעיה אחרת.
את יודעת לפי התגובה שלך למה שתיארתי.
אם הכל נראה לך "להכריח". אם את מפחדת לגרום לו נזק בזה שתודיעי חד משמעית מה לא מתאים לך ותצפי ממנו לכבד את זה. אם את מרגישה את הפחד בגוף שלך כשעולה סירוב שלו. אלה רמזים.

מקווה שיותר מובן.

טוב, טוב, אז אלך לדפים המתאימים.....
תודה על ההפניות.
אולי בילד הבא נתחיל אחרת, עכשיו כשאנחנו יודעים יותר טוב

אני מדברת על ללמד את הילד מה חוקי הבית ולעמוד על כך שיכבד אותם בהתאם לגילו.
בהחלט.
אלא שפה הועלתה שאלה לגבי ילד מאד צעיר (פפריקה? בן כמה הוא? פחות משנה, לא?). מה שהצעת נראה לי מתאים לילד קצת יותר גדול.

כן, זה יותר מובן מצד אחד- מצד שני- אני מחזיקה אותו יחסית הרבה זמן, ומבהירה לו- שהוא צריך לעשות (למרות שהוא כבר לא מסמן לי, למעט היציאות, אז אני די מסתמכת על הזמן) ולא עושים על הרצפה כי הוא ילד גדול. ואז דקה או כמה דקות לאחר שאני מניחה אותו, הוא עושה.

_אה, איך מבהירים לו שהעגלה זה גם כן לא שירותים (כמו שהרצפה היא לא שירותים....) ?
ניסית פשוט לומר לו?_ כן.... אבל אני מניחה שזה מין סוג של בדיקת גבולות....

_לפתוח מים, לעמוד בסבלנות, כשהוא מתנגד (אבל את יודעת בבירור שהוא צריך ושההתנגדות היא לא משום שהוא באמת לא צריך) את אומרת שאת יודעת שהוא צריך, את לא מוכנה יותר לפיפי על הרצפה או בעגלה, זה לא מתאים בכלל, וכשהוא יגמור לעשות פיפי הוא יחזור לעגלה או לשחק או מה שלא יהיה.
שימי לב אם זה מתאים לך._
זה מה שקורה, פחות או יותר, ואכן כשהוא צריך הוא עושה בשלב כלשהוא, אבל יש גבול לכמה זמן המים צריכים לזרום, וכמה אני יכולה לחכות שיעשה, ויש פעמים שאני שמה לב שהוא "מתאמץ" לעשות, ואין לו אז הוא מיישר רגליים או מתעקש שאקח אותו, אבל יש פעמים שהוא מראש לא מוכן להכנס לשירותים, או שאחזיק אותו בתנוחה- האם זהו סימן שהוא לא צריך, ואני מתעלמת ממנו ויוצרת מעגל שביתה? וכמה זמן הגיוני לחכות שיפשפש- שתיים שלוש דקות, חמש שש דקות?
לדוגמא לפני כמה לילות, תפסתי את הפשפוש של אמצע הלילה (זה, החדש.....) ולקחתי אותו, הוא בכה ורטן, אני מניחה כי רצה להמשיך לישון, אבל בסוף עשה, וחזרנו לישון והוא הי'ה יותר רגוע, אמרתי לו- "יופי חמוד, עכשיו יהיה לך יותר נעים, וגם לא נישן במיטה רטובה..."
אני תמיד (כשתופסת פשפוש) מדגישה כמה יותר נעים להיות יבש, וכל הכבוד לו ושהוא ילד גדול.
מצד שני- (ואני לא יודעת אם הוא צריך או לא- אני מנחשת כי התקשורת נעלמה, או שהיא מוסווית בטלפתי'ה או משהו) כשאני לוקחת אותו והוא ממש מוחה וכועס..... האם להתמיד? או לוותר כי זה המיקום המסויים הזה? הצעתי גיגית על המיטה, כדי שלא נצטרך לקום, הצעתי סיר במקום המשחקים -שניהם הוא לא מוכן לנסות.
נראה לי שאעבור לקרוא קצת הצעות גם ב שביתת פשפושים .....
ובכל זאת מה שאת אומרת בשמת - מחזק, ונותן לי נקודות למחשבה.

בכל מקרה- מה טווח הפשפושים בגיל הזה?
כי נראה לי שמה שהוא עושה על הרצפה זה בד"כ מה שבורח, ולא "עד הסוף" כי מעט אח"כ הוא עושה שוב.
או שאולי כדאי "לתצפת" ולראות את מרווחי הזמנים, כדי להציע בתזמון שהוא מעשי, ולא סתמי שמציק לשנינו כי זה לא פראקטי.....
וגם, האם זה יכול להיות שהוא הי'ה מסמן לי, והתייאש ממני? כאילו- "את הרי ממילא לא מתייחסת/לא מבינה אז קחי אותי מתי שבא לך וזהו..... לא משנה לי כבר..."
יצא מלא שאלות מבולבלות, מקווה שזה לא מעורפל כמו שנראה לי....

[אני מודעת לזה שהשביתה הגיעה בעקבות משבר ענק במשפחה שהפשוש הי'ה עד לו, ואני גם יודעת שזה בטח בעקבות כמה ימים שפשוט לא הייתי מסוגלת להקפיד על לקחת אותו, כי זה נראה לי שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי- לא מצליחה להבין אם צריך או לא>מעצבנת אותו ואת עצמי>מניחה על הרצפה>פשפוש>חוסר סימון, אני מניחה>פספוסים....... ]

מה שהצעת נראה לי מתאים לילד קצת יותר גדול.
ממש לא.
זאת סוגיה שעולה סביב גיל 8-9 חודשים עם ילדים שגדלו בלי חיתולים. אם הם גדלו גם בהנקה ובמנשא וישנים עם אמא, חבל"ז כמה שהם אינטליגנטיים (-;

אבל אני מניחה שזה מין סוג של בדיקת גבולות....
השתדלתי לא להשתמש במונח הזה, כי אני לא אוהבת אותו, אבל זה קרוב. במושג "בדיקת גבולות" יש כל מיני חלקים שאני מתנגדת להם, אבל נעזוב ויכוחים סמנטיים כרגע.

אבל יש פעמים שהוא מראש לא מוכן להכנס לשירותים, או שאחזיק אותו בתנוחה- האם זהו סימן שהוא לא צריך, ואני מתעלמת ממנו ויוצרת מעגל שביתה?
זה תלוי במינון.
אם זה קורה פה ושם, בימים שבהם רוב הזמן הוא משתף פעולה (וזה כולל ניסיון לעשות כשאת מציעה גם כשמתברר לשניכם שהוא באמת לא צריך) - אז זו לא שביתת פישפושים בכלל אלא הודעה שהוא עוד לא צריך או משהו כזה.
מה שכן, בהחלט יכול להיות שהוא לא צריך עכשיו, ואחרי חמש דקות כן צריך... אבל אז הוא מצפה ששוב תקחי אותו ולא מודיע לך...
כמו כן, אם תשימי טיימר תגלי כמה זמן זה באמת לקח: כי לפעמים נראה לנו ש"אחרי שתי דקות" הוא עשה, ובפועל אנחנו עשינו משהו ולא שמנו לב שברחה רבע שעה שלמה... (-:

וכמה זמן הגיוני לחכות שיפשפש- שתיים שלוש דקות, חמש שש דקות?
עד דקה, בדרך כלל, אלא אם כן את מכירה אותו ויודעת כמה זמן לוקח לפיפי שלו לצאת, בפעמים שהוא מבקש ממך ואז את הולכת לשירותים. התשובה תלויה גם בשאלה אם הוא בהמתנה נינוחה או מתעצבן לך.

האם להתמיד? או לוותר כי זה המיקום המסויים הזה? הצעתי גיגית על המיטה, כדי שלא נצטרך לקום, הצעתי סיר במקום המשחקים -שניהם הוא לא מוכן לנסות.
הכל תלוי בהקשר.
אם מדובר בלילה, אולי הוא באמת בשלב שבו הם ישנוניים יותר וקשה להם ומציק להם לקום.
זו החלטה שלך. לרוב אנחנו מתנודדות בין "טוב, אני רואה שאני מציקה לו, אז שיעשה על החיתולים שריפדתי וזהו" לבין "אבל הוא מתלונן וצריך, אין ברירה, ניקח אותו", ובסוף התהליך הולך ומתקדם לו מעצמו, והילד פשוט לומד (כן, גם מלישון על רטוב הוא לומד) את המיומנות של להתעורר בשביל פיפי ולחזור לישון, ו/או לא להצטרך פיפי בלילה...

אני מודעת לזה שהשביתה הגיעה בעקבות משבר ענק במשפחה שהפשוש הי'ה עד לו, ואני גם יודעת שזה בטח בעקבות כמה ימים שפשוט לא הייתי מסוגלת להקפיד על לקחת אותו, כי זה נראה לי שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי- לא מצליחה להבין אם צריך או לא>מעצבנת אותו ואת עצמי>מניחה על הרצפה>פשפוש>חוסר סימון, אני מניחה>פספוסים
טוב שבסוף את נותנת את המידע הכי חשוב D-:
בדרך כלל שביתות מגיעות אחרי טריגר של לחץ ומתח ענק.
עכשיו הוא כבר לא בטוח. לא יודע למה לצפות, ובכלל, כל סוג של לחץ יתבטא קודם כל בתחום הצרכים. זה חוק.
ונתת פה סיבה ענקית למרד כלפייך: את לא לקחת כשהוא ביקש, אז עכשיו הוא איבד קצת אמון והתבלבלו לו הציפיות.
לאט לאט תבני מחדש את התקשורת.
הרבה קשב.
דיאלוג עדין עם כיוונונים כל הזמן.
וזה כולל הבהרת חוקי הבית, כאמור בתקיפות עדינה. ותוך קשב מתמיד לצרכים האמיתיים שלו. ובכבוד. לשניכם.

אלא שפה הועלתה שאלה לגבי ילד מאד צעיר (פפריקה? בן כמה הוא? פחות משנה, לא?). מה שהצעת נראה לי מתאים לילד קצת יותר גדול.
בן שנה (עוד כמה ימים)

טוב שבסוף את נותנת את המידע הכי חשוב , כן הא?.... \-: (-:

_אבל אני מניחה שזה מין סוג של בדיקת גבולות....
השתדלתי לא להשתמש במונח הזה, כי אני לא אוהבת אותו, אבל זה קרוב. במושג "בדיקת גבולות" יש כל מיני חלקים שאני מתנגדת להם, אבל נעזוב ויכוחים סמנטיים כרגע._

בשמת, אם לא אכפת לך דוקא כן להתייחס לזה, אותי זה מעניין. את אומרת:
_אבל יש עוד סוג של שביתה, והוא קורה לאמהות שמתקשות להתמודד עם כל סירוב של הילד. אצלן, הבעיה היא שהן מתייחסות לכל סמכות שלהן כאילו זה "להכריח", מפרשות את כל סוגי ההתנגדות של הילד אותו הדבר, כאילו הם ביטוי לגיטימי לצורך עמוק, ובעצם מרגישות סוג של פחד פנימי "להציב את הגבול שלהן".
אני לא מדברת על גבול לילד - אני מדברת על גבול של האמא.
אני לא מדברת על כעס - אני מדברת על ביטחון שקט, שאת האמא ואת מכוונת מה עושים.
אני מדברת על ללמד את הילד מה חוקי הבית ולעמוד על כך שיכבד אותם בהתאם לגילו._

די בטוח שגם ילד בשביתה יודע מה חוקי הבית ומה המקום המועדף. אחד הדברים שהכי השפיעו עליי ב"עקרון הרצף" הוא היציאה מנקודת הנחה שהילד מעוניין לשתף פעולה ורק זקוק להכוונה. זה נראה לי פשוט נכון, ולכן לא מבינה את נושא "חיפוש הגבולות" ב"בלי חיתולים". הרי הגבולות ברורים והילד מעוניין לשתף פעולה. אני בטוחה שהילד של פפריקה יודע איפה המקום שמצפים ממנו לעשות. האין זה מספיק? אולי באמת ההתנגדות היא ביטוי לגיטימי לצורך עומק ?
<בתור אמא לילדה בת פחות משנה עוד לא יצא לי להתמודד אם מקומות של "הצבת גבולות" (חוץ מכשנושכים לי את הפטמה)>.

פפריקה, פתאום קפץ לי משהו. בזמנו חלקת איתי משאלה כמוסה שהילד יהיה גמול בגיל שנה. והנה הגיע היום הגדול- מזל טוב! אולי באמת צצה כאן ציפיה מאוד גדולה והיא מקור השביתה?