להמתיק את ימיה האחרונים

אני חוזרת עכשיו מביקור אצל סבתא שלי, ששוכבת במחלקה פנימית ו' בביה"ח מאיר, הידועה גם בשם "גריאטריה אקוטית".
מקום נורא, שמריחים בו את המוות מכל פינה. מקום שאנשים טובים עושים בו רפואה גרועה, מצנררים את החולים מכל הכיוונים והולכים לדרכם. מקום שבו ראיתי הבוקר קשישה, סנילית כנראה, גוחנת על כוס תה בחלוק שעליו תפור טלאי: "אני שייכת למחלקה פנימית ו" (והיא באמת נראתה כאישה שכבר איננה שייכת לעצמה, למשפחתה או לבֵּיתה).
סבתא שלי, אישה טובה ותמה, חפה ממניפולציות פולניות, אוהבת חברה ותאבת חיים, שתמיד מוצאת משהו להתענג עליו ולהכיר עליו תודה. סבתא שביליתי אצלה בילדותי קייצים ארוכים ומתוקים, כשהוריי נסעו לחו"ל. ששיחקה איתי רֶמי שעות על גבי שעות במרפסת והייתה המבוגר הראשון שסיפר לי שמין זה כיף.
ועכשיו היא מאושפזת, כולה מצונררת (זונדה, חמצן, אינפוזיות, מה לא), ומתברר שימיה ספורים. יש לה סרטן גרורתי, "בשלב שכבר לא מטפלים".
הייתה החלטה משפחתית לא לספר לה את הפרטים המדויקים על מצבה (המילה מצֵבה קפצה מולי עכשיו, כשבהיתי במשפט האחרון). הבוקר, כשביקרתי אותה, הרגשתי איך היא עושה מאמץ הירואי להסתיר ממני שהיא יודעת מה אני יודעת ומסתירה ממנה. והרגשתי גם את האֵימה שלה מול המפגש הפתאומי עם המוות.
(המשך יבוא)

וההמשך הוא:
איך אפשר להמתיק, או לפחות להקל, את ימיה האחרונים? את הפרדה שלה מהחיים ושלנו ממנה?
אשמח לקרוא כל תובנה שיש לכם בנושא.

(בנסיעה הביתה חשבתי שצריך להביא לה דיסקמן עם מוזיקה יפה, מנחמת, מזככת. ואז אביתר בנאי שר ברקע "מה שחסר, לא באמת חסר", והבנתי אני מנסה למלא בנתינה חומרית את מה שאי-אפשר למלא. ובכל זאת, אולי מוזיקה תקל עליה במשהו. אבל איזו מוזיקה? (בעלי התנדב מיד לאתר דיסק יפה של מוזיקת כלייזמרים)).

עירית_לוי

נוסעת, שולחת לך

המחשבה שעולה לי זה לא להשאיר אותה לבד.
להיות איתה כמה שיותר. לעטוף אותה באהבה.

ועוד משהו:
אם היא נמצאת בשלב שכבר לא מטפלים אז למה בעצם לא לקחת אותה הביתה?

אני הכרתי מקרוב את המצב הזה עם אבא שלי, וזה ממש לא קל.
איך אפשר להמתיק,
אולי לספר לה על הרגעים שאת זוכרת איתה כשהיית קטנה (סבתא שביליתי אצלה בילדותי קייצים ארוכים ומתוקים)
אולי להחזיק לה את היד, ללטף, ולהזכיר לה את הדברים היפים שהיו לה בחיים.

לך חיבוק מלא כוחות לאפשר לה להיות, לאפשר לה ללכת.

למה בעצם לא לקחת אותה הביתה?

וגם -
הרגשתי איך היא עושה מאמץ הירואי להסתיר ממני שהיא יודעת מה אני יודעת ומסתירה ממנה. והרגשתי גם את האֵימה שלה מול המפגש הפתאומי עם המוות.
אז למה לא לדבר על זה? אולי בשאלה/אמירה חצי ישירה - "את מפחדת?", או אולי - "תפגשי את סבא" (או אדם אחר שהיא מתגעגעת אליו).
נראה לי שכמו שאמרת - כל כך מתאמצת להסתיר, שבטח יהיה לה קל יותר להיות גלויה ושיהיו גלויים אתה (את לא צריכה "להפוך את החלטת המשפחה", אם תפתחי צוהר, סביר שהיא תדבר).

יש עוד נכדים? ילדים? כמה את יכולה להיות אתה?

האם תוכלי להתמקד באהבה שלך אליה? כאשר היא נחה,עצמי את עינייך והרגישי את האהבה שאת חשה אליה ממלאה אותך. העבירי לה את האהבה הזו בדרך שתבחרי: זה יכול להיות בדיבור פנימי כמו: אני מעבירה אליך עכשיו אהבה ,
את יכולה גם לנהל איתה שיחות פנימיות כאילו שאת משוחחת עם עצמך.
ואל תשכחי בתוך כל הנתינה הזו לשמור על עצמך

סבתא שלי היתה במצב דומה ונפטרה בביתם של הורי.אני חושבת שהיא הרגישה הרבה יותר טוב לעצום עיניים כשהיא מוקפת באהבת המשפחה.

אוי, זה קשה...! גם אני ליוותי את סבתי האהובה בימיה האחרונים. מספר שעות לפני שסוממה עד אובדן הכרה, בכדי להקל על כאביה, אמרה לי שהיא פוחדת ולא רוצה להשאר לבד. אמרתי שאני אוהבת אותה, הבטחת שלא אשאיר אותה לבד.
היא נפחה את נשמתה מוקפת באחיותיה, בכורה, ונכדתה. וכשזה קרה, עם כל הכאב, זה היה הדבר הכי טבעי ונכון בעולם.
אני מקווה שסבתך תתאושש ותבדה לעוד ימים ארוכים וטובים!

תודה על החום והרעיונות המצוינים.
לעטוף אותה באהבה, לספר זכרונות משותפים ולתת לה הרגשה שהיא יכולה לבטא כל רגש ומחשבה - אלה נראים לי כעת הדברים העיקריים.
אני אשתדל לבוא הרבה. זה לא פשוט. נסעתי היום חמש שעות כדי להיות אצלה ארבעים דקות.
וצריכה למצוא גם דרך לתמוך בסבא שלי, שעומד לאבד אותה אחרי למעלה משבעים שנות חיים משותפים, ובאבא שלי, שנשמע מדוכדך ומבולבל (אני מרגישה שמותה המתקרב ממחיש לו משהו גם בנוגע לסופיות של חייו שלו).

לשאלתכן -
לא מטפלים במחלה עצמה אבל כן מטפלים בסמפטומים (קשיי נשימה, כאבים). כרגע אפשר לתת את הטיפול רק בבית החולים, אבל אני מתכוונת לעשות כל מה שניתן כדי להוציא אותה הביתה. זה מקום נורא. נורא.

עירית_לוי

לא מטפלים במחלה עצמה אבל כן מטפלים בסמפטומים (קשיי נשימה, כאבים). כרגע אפשר לתת את הטיפול רק בבית החולים, אבל אני מתכוונת לעשות כל מה שניתן כדי להוציא אותה הביתה. זה מקום נורא. נורא.
בדף למות בבית דובר על גופים שמסייעים לטפל באנשים בביתם.

ומצטרפת לדבריה של חני - אל תשכחי בתוך כל הנתינה הזו לשמור על עצמך

חם

כרגע אפשר לתת את הטיפול רק בבית החולים
יש משהו שנקרא "הוספיס בית".
לא יודעת פרטים כי לא בחרנו באופציה זו, אבל מדובר באחיות שמגיעות הביתה כמה פעמים ביום כדי לתת תרופות וכד'.
שאר הטיפול (שהוא בעיקר נוכחות) ניתן ע"י בני הבית, בבית.

תודה על ההפניה לדף למות בבית.
אמא ל 5 כותבת שם: ויצא שבסמיכות של כמה ימים יצא לי להיות נוכחת בפטירתם של שני קשישים - אחד בבית החולים והשני בביתו. ההבדל היה תהומי. שני המקרים התרחשו בשעות הקטנות של הלילה. בבית החולים היה קשיש שנפטר בודד לחלוטין, לאחר פעולות פולשניות רבות חסרות תוחלת, ובבית האדם נפטר בזרועות אישתו שלא הפסיקה ללטף אותו ולחבק אותו, עד שנשם את נשימתו האחרונה. עד היום עולות לי דמעות כשאני נזכרת בזה.
זה מתאר במדויק את חווית בית-החולים כמו שנקלטה אצלי אתמול, ואת החלופה שהייתי רוצה עבור סבתא שלי.
(עוגיה - למרבה הצער,סבתא שלי בקופ"ח מאוחדת. הבנתי שדווקא להם אין הוספיס בית.)

התקשרתי לשכנע את אבא שלי לעשות כל מאמץ להוציא אותה הביתה. לשמחתי התברר שאני מתפרצת לדלת פתוחה. מחר בבוקר הוא ואחיו יפגשו עם נציגת הקופה לבירור אפשרויות להמשך טיפול בבית (=בבית האבות שבו היא מתגוררת בשנים האחרונות עם סבי).

נקודה אחת מוארת: אבא שלי מבקר את סבתא שלי מדי יום ומדבר איתה ארוכות. אני מרגישה שהוא נפרד ממנה כמו שצריך, וזה לא מובן מאליו.

עירית_לוי

למרבה הצער,סבתא שלי בקופ"ח מאוחדת. הבנתי שדווקא להם אין הוספיס בית
נוסעת -
אני מעתיקה דברים של דנה ה מהדף למות בבית:
גם חברי שנפטר היה מבוטח בקופ"ח מאוחדת. אכן אין להם הוספיס בית, אבל הם קשורים עם גוף שנקרא (לפחות אצלנו בצפון), מכון חג"י או מכון אשכול. הם מעניקים שירותים לחברי הקופה, וצריך פשוט קצת ללחוץ על מנהל/ת הסניף שלכם.

אנחנו קברנו אשה יקרה בת 97 השבוע. את ימיה האחרונים היא עברה בבי"ח רוב הזמן מחוסרת הכרה. בני המשפחה היו לידה בזוגות 24 שעות ביממה. אני חושבת שזה היה קשה מאוד לכולם אבל גם חשוב וטוב. הפרידה, התחושה שלא עזבו אותה אחרי כל השנים שהיתה שם בשביל כולם, שעטפו אותה ואהבו אותה כל הזמן עד הסוף.

מקווה בשבילה ובשבילכם שתצליחו להעבירה למקום שהוא בית.
ומצטרפת ל אל תשכחי בתוך כל הנתינה הזו לשמור על עצמך

נוסעת, כתבתי לך הודעה ארוכה ומפורטת והיא נמחקה כשרכנתי לקחת משהו תמונה

אשתדל לשחזר מאוחר יותר.}

נוסעת, אני שולחת לך חיזוק בזמן הזה, שהוא מאד לא קל בוודאי.

בוודאי בוודאי שחום, אהבה והקשבה (כמו שכבר כתבו ארוכות למעלה) הם דברים שיכולים לעזור לסבתך מאד בזמן כזה.
לפעמים הפחד להכביד יכול למנוע אדם מלדבר על מה שקשה לו, על מה שמפחיד עבורו - כך שאם היא תרגיש שאצלך יש פתיחות להכיל את מה שעובר עליה זה יקל עליה ויאפשר לה לחלוק עמך את הדברים.

ועוד דבר.
עבור אדם החש שהוא עומד להפרד מן החיים, הפרידה יכולה להיות קלה יותר אם הוא יודע שמה שחשוב לו יזכה לטיפול ולתשומת לב, ושכל העניינים שיש לסגור - סגורים. זה יכול לתת הרבה שקט נפשי, ולהקל על תהליך הפרידה. אם היא תדע שתדאגו לסבא שלך, אם היא תדע שדברים שהיא היתה צריכה לדאוג להם, או שחשובים לה, מטופלים, זה יכול להקל עליה ולשמור על כוחותיה להתמודד עם התהליך אותו היא עוברת, במקום לכלות אותם בדאגה.

גם בהקשר הזה - תקשורת כנה איתה יכולה לאפשר לה לבקש ממך או לספר לך מה נחוץ (לא תמיד אנחנו יודעים על כל הדברים שחשובים למי שקרוב אלינו).

לגבי המאמצים להביאה הביתה: אם יש סיכוי שהיא תהיה בסביבה שנעימה לה - זה בוודאי יכול להקל עליה, ולמנוע סבל מיותר.

ושוב - שולחת חיזוק וחיבוק.

אוסיף עוד דבר על ההצעות הטובות שכאן, מכיוון שאת גרה רחוק (נכון?), גם מחשבות טובות ודיבור פנימי אליה חשובים. שבי בשקט והתרכזי בה, שלחי לה את האהבה שלך וזה גם יוכל לעזור. אני בטוחה. לא במקום ביקורים, אבל בתוספת.
בהצלחה

עבור אדם החש שהוא עומד להפרד מן החיים, הפרידה יכולה להיות קלה יותר אם הוא יודע שמה שחשוב לו יזכה לטיפול ולתשומת לב, ושכל העניינים שיש לסגור - סגורים. זה יכול לתת הרבה שקט נפשי, ולהקל על תהליך הפרידה.

תודה, תודה לכולכן.
מכל תגובה שנכתבה כאן לקחתי אתי משהו.

קודם כל

, מה שאת עוברת לא פשוט.

סבא שלי נפטר לפני חדשיים בבית-חולים, וכיוון שידענו שזה הסוף בנו (אבא שלי) לא הסכים שיעשו לו שום בדיקה, אפילו לא בדיקת דם, כי פשוט אין טעם.
כן נתנו לו את כל משככי הכאבים שאפשא כדח שהוא לא יסבול.
לא השארנו אותו רגע אחד לבד. כל הזמן שמרו עליו, היו אתו שני אנשים מהמשפחה.
שני אנשים, כי קשה להיות לבד במצב הזה.

אני כותבת לא השארנו , כשאני בעצם לא באתי בכלל לבי"ח (אבל "נתתי" את הלילות של אישי).
אני מבחינתי נפרדתי ממנו כבר כמה ימים קודם, טרציתי לזכור אותו במיטתו בבית ולא מצונזר וחסר הכרה בבי"ח (כך שאני מאד מתחברת להמלצה לשמור על עצמך התוך התהליך הזה)

וגם מצטרפת ל
עבור אדם החש שהוא עומד להפרד מן החיים, הפרידה יכולה להיות קלה יותר אם הוא יודע שמה שחשוב לו יזכה לטיפול ולתשומת לב, ושכל העניינים שיש לסגור - סגורים. זה יכול לתת הרבה שקט נפשי, ולהקל על תהליך הפרידה.

עלה לי עוד משהו ממש קטן.
אני לא יודעת באיזה מצב סבתך - אבל אם היא מסוגלת להקשיב - יש דיסק חדש שיצא לפני כמה חודשים שנקרא "סיפורים לגיל הזהב" (או משהו דומה) שהופק על ידי קבוצה של נשים מבוגרות ביחד עם קבוצה של מספרי סיפורים בשם "מעגל הטורקיז". זה דיסק מלא בסיפורי חיים מחזקים וממלאים, משולבים במוסיקה מקסימה. ממש מיוחד (לאחר הקשבה הרגשתי שזה מתאים לכל גיל, ולא רק לאנשי גיל הזהב). יש שם גם סיפורים שקשורים לתקופה בחיי אדם שלפני פרידה, והם מאד ממלאים בכוח ובתקווה.
אולי זה יוכל לשמח אותה... אם תרצי אוכל לשלוח לך עותק (יש אימייל שלי בדפבית).

נוסעת,
לא ראו עליך דבר ביום שבת ...
מה אפשר לומר? הרבה עצב.
אני נזכר בפרדות הקשות שלי מסבא וסבתא שלי.
אני מבין שסבתא שלך צלולה ממה שכתבת. אולי זה הזדמנות לשאול אותה כל מיני שאלות על החיים שלה, על הילדות שלה,
על המשפחה שלה ?
בטוח יש המון דברים שאת לא יודעת. אני מאמין שהיא מאוד תשמח לספר. גם זה פשוט יעסיק אותה. זה מאמץ להזכר בדברים שקרו מזמן
ואולי ישכיח את הכאבים והתחושות הקשות. וגם כי זה אולי יגרום לה נחת לדעת שאת מתענינת בחיים שלה, באינפורמציה שבקרוב איש לא יוכל לספר.

לפני מותו של סבי שאלתי אותו המון שאלות על החיים שלו, על הילדות שלו בפולין וגם שאלות קשות שקשורות לגורל משפחתו במלחמה.
הוא מאוד אהב לדבר איתי על זה.
הסיטואציה היתה שונה כיון שהוא נפטר באופן מפתיע יחסית בגיל 84 , וכאשר דברתי איתו זה לא היה על ערש דווי - אבל שנינו הבנו למה חשוב לי לשאול אותו את השאלות.

ואני מסתכן בעוד עצה שקצת שונה מרוח הדברים כאן - תנסי להיות עמה כמה שיותר. זה כנראה יותר חשוב מהרבה דברים שאת
נאלצת לעשות ביום יום. זה חשוב לך וחשוב לסבתא שלך. ולצערינו היא על זמן שאול.
שבתי היתה בפגיה ושבועות מספר בטיפול נמרץ, מונשמת וכ"ו - כולם אמרו לנו שנדאג גם לעצמנו - שנצא לפעמים לאכול טוב, שלא נהיה כל הזמן בבי"ח כדי לשמור על עצמינו וכ"ו.
לצערי יישמנו את העצה הזו לפעמים. בדיעבד אני חושב שזו היתה עצה גרועה ומצטער על כל דקה שבתי נשארה לבד בפגיה.

היו בטוב ככל האפשר.

עדכון מזירת סבתא:
ביקרתי אותה פעמיים השבוע. היא הצליחה להחזיק מעמד חצי שעה בכל פעם לפני שביקשה שנעזוב.
היא חיה את הרגע ונמנעת מהתייחסויות לעתיד, מטוב ועד רע. מפגינה מצב רוח טוב (מה שנקרא "מתלוצצת עם רופאיה"), ומתענגת על דברים קטנים. כשעוזרים לה לשנות את תנוחת השכיבה לתנוחה נוחה יותר, היא מחייכת חיוך רחב ואומרת "אַ-מְחַיֵיה. א-גרוייסע א-מחייה". וכשסבא שלי, החסכן המופלג, לקח אתו קופסת טחינה שנשארה מארוחת הערב, היא נתנה באמי מבט משועשע שפירושו "ראית את הקמצן הזה?!".

ניכר שהיא קיבלה החלטה פנימית לא לדעת. היא לא שואלת אף אחד על מצבה - לא את בני המשפחה ולא את הרופאים (למעט פעם אחת שבה היא גחנה לעברי כממתיקת סוד: "לשכנה שלי יש סכרת. זה יותר גרוע, נכון?"). כנראה שבכל זאת, ברגע האמת, קשה מאוד להסתכל למלאך המוות בעיניים. השבוע היא אמרה במפורש: "בכל גיל רוצים לחיות, גם אני".

עם ההחלטה הזו קל למשפחה לשתף פעולה. יש בינינו חילוקי דעות עקרוניים בנוגע לגילוי האמת. כשדיברנו על זה, אמא שלי אמרה: "לספר לה זה להרוג אותה כאן ועכשיו. אני חושבת שצריך לעודד אותה עם שקרים לבנים, בכל שלב. אם היא תשאל אותי ישירות מה המצב, אני אגיד לה: 'מאשינקה, מי יודע? אי אפשר לדעת' ".
אני אמרתי: "לדעתי צריך לנסות להבין מה היא מבקשת מאתנו. כרגע ברור שהיא לא רוצה לדעת, אבל יכול להיות שזה ישתנה בעתיד. נראה לי שכשמישהו מבין שהוא הולך למות, אם 'מעודדים אותו עם שקרים לבנים' בעצם משאירים אותו לבד עם האֵימה שלו, בגלל הקושי שלנו להיות אתו במקום הזה". אבא שלי הינהן, אמא שלי התנגדה בתוקף.

מכל מקום, כרגע יש הרבה החלטות לקבל וזה מאפשר לכולם לעשות משהו. צריך להחליט לאן היא ממשיכה אחרי שתשוחרר מבית החולים. יש כמה אלטרנטיבות והמון שיקולים - אופי המקום, סוג הסידור שיש בו עבור סבא שלי, שיקולים גיאוגרפיים, כלכליים ואחרים. ההוספיס בתל-השומר, שהסתמן בהתחלה כאפשרות המועדפת, ירד מהפרק לאחר שהתברר שהוא מיועד רק לאנשים שמודעים למצבם.
אותו צורך לעשות משהו, שמביא כמה מבני המשפחה להתרוצץ בין מוסדות בחיפוש אחר החלופה הטובה ביותר, הביא גם לגיוס כל הקשרים שיש לנו בבית-החולים, כאילו פרוטקציה אצל סגן המנהל תשיג תנאים טובים יותר במו"מ עם הסרטן.

נראה שהחלק הקשה עדיין לפניה (ולפנינו). הסבל הגופני, אֵימת המוות, הסוף, האֵבל, האלמנוּת של סבא שלי.

רון - לא ראו עליך דבר ביום שבת ...
אולי כי אני לא לגמרי מעכלת שזה באמת קורה. קצת כמו לפני לידה: יודעים שעומד להתחולל שינוי עצום בחיים אבל עד שזה לא קורה זה פשוט מעֵבר לכל דמיון. לפחות אצלי.

נווה מדבר: תודה על ההצעה הנדיבה. למרבה הצער נראה לי שהיא כבר לא במצב שבו היא מסוגלת להאזין לדיסק כזה.

עירית_לוי

"לדעתי צריך לנסות להבין מה היא מבקשת מאתנו. כרגע ברור שהיא לא רוצה לדעת, אבל יכול להיות שזה ישתנה בעתיד. נראה לי שכשמישהו מבין שהוא הולך למות, אם 'מעודדים אותו עם שקרים לבנים' בעצם משאירים אותו לבד עם האֵימה שלו, בגלל הקושי שלנו להיות אתו במקום הזה".
ואוו

נראה שהחלק הקשה עדיין לפניה (ולפנינו). הסבל הגופני..
אבא שלי נפטר מסרטן (בגיל מתקדם, ולאחר טיפול שלא הועיל) בכל מקרה, כפי שהוא טען - לא כאב לו כלום, עד הסוף. היה לי קשה להאמין לו, אבל האחות הסבירה לי שזה יכול להיות ( נדמה לי שפרטתי על זה בדף למות בבית ).
שהקושי יהיה נסבל

בחלק הכי קשה של הסוף, הגוף מתענה אבל האדם המודע אינו חש בכאב.
ליוויתי כמה אנשים אל מותם - כחברה, כאחיינית וכאיש מקצוע שזו היתה משימתו.

הידיעה על המוות הקרוב מאפשרת לאנשים (החולה והסובבים אותו) לומר דברים אחרונים ולהיפרד.
אנשים רבים אינם מבינים את השקט וההקלה על כל הנוגעים בדבר,
כשהפרידה באה לאחר ש"סגרו עניינים פתוחים"

אתמול בלילה קיבלתי טילפון מבחורה שאני מלווה אותה כבר שנים רבות.
'אני בדרך לביה"ח' - היא אמרה -'אימא שלי עברה התקף לב והמערכות קורסות.
היא מונשמת ונראה שהכליות קורסו בשעות האחרונות. הייתי אצלה בצהרים ואמרתי לה שהיא חזקה ושהיא תצא מזה.
מה אני אומרת לה עכשיו?' - היא שאלה - 'מחזקת אותה או משחררת אותה?'
ניהלנו שיחה קצרה על חייהן יחד, על מה שיש, על מה שצופן העתיד.
ההבנה שלשכנע אותה למשוך רק תגדיל את הסבל של כולם, היא הגיעה לביה"ח ודיברה עם אימה.
ללא מילים כי היא מונשמת - עיניים ולחיצת יד היו אמצעי התקשורת היחדי.
היא שאלה אותה: את רוצה לחזור לבית האבות? - אין תגובה.
את רוצה למות? - לחיצת יד.
היא אמרה לה שהיא אוהבת אותה, היא סלחה על הכל (היה לה הרבה על מה...)
היא אמרה לה שהיא מקווה שגם אימא שלה סולחת ואוהבת - לחיצת יד חזקה.

אני לא יודעת כמה זמן ייקח למוות להיות סופי, אבל אתמול בלילה, כשחברתי חזרה הביתה,
היא הרגישה טוב יותר, קל יותר - שלמה, מוכנה.

זה מאוד חשוב לדעתי לאפשר לאנשים לראות את מי שהם צריכים לסגור איתו דברים ולומר להם את דברם.
זה חשוב לשחרר מליבם את הסודות, להביע את אהבתם, לבקש סליחה ולסלוח לאחרים.
חשוב שבני משפחה וחברים קרובים ייפרדו בנפרד - יקשיבו לעיצות, יסלחו ויבקשו סליחה, יביעו את אהבתם.
ככל שהאדם ייצא נקי יותר מהעולם - קל יותר יהיה למי שנשארים אחריו.
כשאדם יוצא מכאן שלם ונקי - גם החיים שמעבר זורמים למקומות נוחים יותר.

כשאפשר, אני ממליצה לענג את האדם -
שיבקש אוכלים אהובים (גם אם יאכל מהם רק ביס אחד),
לייפות אותם (במיוחד נשים) - שיער, ציפורניים, איפור - במיוחד לכאלו שכל חייהן הקפידו על זה.
לעשות להם מסאז'ים נעימים, ללטף אותם.
להשמיע להם בשקט מוסיקה שהם אוהבים.
להביא להם ציורים ומכתבים מילדים אהובים - שישמחו אותם
להקריא להם מה שהם רוצים וכדומה.

טכנית - חשוב להעביר רכוש, לגלות את כל המקורות הכספיים וכדומה - כדי להקל על היורשים ליהנות מהמתת.
מיסי ירושה / עיזבון הם גבוהים. צוואה לא מסודרת יכולה מאוד להכביד ולהפריע לאבל הרגשי.
אם יש אפשרות - כדאי לסדר את הדברים.

ולמי שאובדן מחכה לו בפתח - שיעבור קל ושלא תדעו עוד צער

טוב לשמוע שתיתכן גסיסה שאינה מלווה בכאבים.

נאווה - רעיונות מצוינים, תודה.
קשה כרגע לִצפות אם החיים (הסרטן, סבתא שלי, המשפחה המורחבת) יאפשרו להפרד כפי שהייתי רוצה.

רק לבינתיים (עד שאני אתקשר) ...

נוסעת, מה שחשוב זה שאת תעשי את מה שנכון לך
הכוונה היא להיות זמינה לדבר איתה על נושאים שכרגע נראים "אסורים לדיבור"
ולעשות את הפרידה האישית שלך.
דברי איתה, בקשי ממנה את המסרים שלה.
ממה שכתבת - היא יודעת!
מכסימום היא תדבר על זה: על הפחד או על הקבלה וההשלמה.
תני לה לספר לך על חייה - שאלי אותה שאלות: על האהבות שלה, על הלידות שלה,
על מה שהיא למדה מהחיים ושנראה לה שכדאי לך לדעת.
שאלי אותה מה היא חושבת על בני המשפחה /ו/או על חברים שלה שאת מכירה.
זה יאפשר לה לדבר ולשחרר דברים - השאלות שלך יעלו דברים חשובים לזיכרון.
שאלי אותה אם יש לה חרטות, מה היא היתה משנה אילו יכלה.

עשי את הפרידה שלך ממנה חוויה גדולה וחיובית - וודאי שאת לבד איתה כשזה קורה.
אם היא תרגיש שיש קרקע בטוחה - אולי היא תעבור את תהליך הפרידה שנחוץ לה.
אם היא תרגיש שזה נכון לה - היא כבר תזמין את האחרים
אולי אחרים יבחינו במה שקורה וירצו גם...

דאגי רק ל"תהליך הסגירה" שלך איתה - השאר יסתדר מעצמו.

תודה!
יש לי תחושה של התעלות מההסתכלות על המוות כחלק מתהליך החיים

אני רוצה לעדכן ואין לי כוחות.
היא דועכת, בסבל גדול.

מבית החולים העבירו אותה לבית חולים ציבורי גריאטרי. המשפחה היללה את המקום - יש שם כרי דשא וטיפול רפואי מיטבי. אני ביקרתי שם והרחתי מוות. ריח של פצעי לחץ, זקנים שהחיים אזלו מגופם ואחיות שחוקות ואדישות. לראשונה היא נראתה בדיכאון. תלושה, מתעקשת לא להסתגל לתחנה החדשה וחוזרת שוב ושוב על הבקשה "הביתה. בכל מחיר".

התחלתי לנהל מסע מתיש שמטרתו למצות את בירור האפשרויות שלנו בנושא החזרתה הביתה, כלומר לבית האבות. מסע של בירור ושכנוע מול הרופאים המטפלים, מול בית האבות, מול קופת החולים, ובעיקר וקודם כל מול המשפחה.
במשפחה יש המון קיבעון מחשבתי (הרעיון שייתכנו עוד קווי פעולה אפשריים מעבר למה ש"הרופא אמר" מעורר אצלם התנגדות עצומה), ויש גם נטייה לשכוח שבתוך הגוף הזקן והחולה הזה יש אדם עם רצונות וצרכים שהוא מבטא בבירור וצריך לכבד אותם. המשפט הכי מנער ואפקטיבי שהצלחתי לנסח בהקשר זה היה "בינינו, אף אחד מאתנו לא היה מוכן לשכב שם אפילו שעה".
מעבר לזה, כל אחד שקוע בעולמו ואני מתקשה לגייס אותם. בינתיים, סבתא שלי מידרדרת במהירות וכנראה שכבר לא תצא משם. אני מרגישה מובסת, אבל החלטתי להרפות ועכשיו אני מנסה להתרכז בפרֵדה שלי ממנה. פשוט להגיע כמה שיותר (שעתיים נסיעה לכל כיוון) וליצור איתה רגעים אמיתיים של אינטימיות.

אני מלטפת אותה הרבה. כרגע זו פחות או יותר הדרך היחידה להמתיק את סבלה. הכנתי לה אוכל שהיא אוהבת, אבל היא לא נגעה בו. היא הפסיקה לאכול כמעט לגמרי. (סיטואציה שוברת לב: סבא שלי מערבב לה במסירות דייסה חמה, גבינה לבנה, אשל וקצת סוכר, ומתחנן לפניה שתאכל: "קחי, זה מעדן, זה בריאות").

באתי פעם אחת עם בנותיי - הגדולה נרתעה, אבל התינוקת התמסרה אליה לגמרי ואפשרה לה לשחק איתה, לשיר לה וללטף אותה.
בשבוע שעבר עוד יכולתי לשחק איתה רמי.
אנחנו לא מדברות על המוות.

ויש גם הרבה חסד: אני מרגישה איך הדעיכה ההדרגתית שלה, ככל שהיא אכזרית, מאפשרת לי, לסבא שלי ולאבי להיפרד ממנה כמו שצריך.

קחי, זה מעדן, זה בריאות

חיזקי ואימצי - נשמע שאת עושה עבורה שרות גדול

עירית_לוי

חיבוק גדול.
ממליצה לך לקרוא את ספר החיים והמתים הטיבטי. יש שם ידע מעשי בקשר לאיך לתמוך בנוטים למות, ואיך לסייע להם גם אחרי המוות.

מתוקה, נראה לי שמה שאת צריכה זה לא עצות , לדעתי את עושה השתדלות אדירה למענה וזה מה שחשוב ,
אני מקווה שאת מודעת לנתינה הנהדרת שלך , גם מתוך מציאות של קושי (נסיעה ארוכה) את מצליחה להגיע לביקורים ,אז באמת כל הכבוד הלוואי שתצליחו לחוות רגעים יקרים של "ביחד" .בזמנים כאלו יש לפעמים ענווה והבנה שלא הכל בידים שלנו ולא תמיד השתדלות היא פונקציה ישירה לשינוי המציאות, אז מה נותר ? להרים עיניים למתכנן הגדול ולקוות שגם מתוך הקושי נדע לראות את הטוב.כמו שכתבת למשל שהמציאות הקשה הזו מאפשרת פרידה הדרגתית .
מקווה שיהיה לך ולכל משפחתך רק טוב.
בשורות טובות.

בזמנים כאלו יש לפעמים ענווה והבנה שלא הכל בידים שלנו ולא תמיד השתדלות היא פונקציה ישירה לשינוי המציאות, אז מה נותר ? להרים עיניים למתכנן הגדול ולקוות שגם מתוך הקושי נדע לראות את הטוב.
בעיקר זה, ובעצם כל מילה.

אני מלטפת אותה הרבה. כרגע זו פחות או יותר הדרך היחידה להמתיק את סבלה. הכנתי לה אוכל שהיא אוהבת, אבל היא לא נגעה בו
מצאת את הדרך שלך להמתיק את ימיה האחרונים.
הגוף כבר לא צריך אוכל, נדמה לי שכך אפילו משתחררים אדרופינים שמקלים עליה את המצב.
שולחת לך ולמשפחתך כוחות.

נוסעת, הסיפור שלכן כל כך נוגע לליבי. שולחת לכן חיבוק גדול והרבה כוחות.

תודה לכולכן על המילים הטובות. אני קוראת בתשומת לב כל מילה.

היא מידרדרת במהירות. עכשיו מותה הצפוי הוא כבר לא תחזית בלתי נתפסת. היא נראית גוססת. המוות קנה לו אחיזה מוחשית בגופה.

לפני כמה ימים העבירו אותה לחדר פרטי, מרווח ונעים יחסית, במחלקה לטיפול תומך ("תומך", להבדיל מטיפול שנועד להביא להחלמה). בסך הכל זו התפתחות חיובית. אפילו סידרו לה שם פינה ביתית עם תמונות של המשפחה.
אבל אי אפשר להתחמק מהתחושה המצמררת שזה חדר שנועד לעשות חסד אחרון עם הנידונים למוות.

היא לא אוכלת בכלל, ומאז אתמול היא גם לא יוצאת מהמיטה. אפילו לא לטיול היומי בכיסא הגלגלים על הדשא.
היא צלולה לגמרי, אבל הדיבור שלה הידרדר. עכשיו קשה להבין מה היא אומרת.
שלשום היה לי ביקור מתסכל אצלה. היו שם יותר מדי אנשים ולחצו אותי לספר סיפורים על הילדוֹת כדי לעודד את רוחה. זה היה מלאכותי: מין שיחה שהתנהלה "בשבילה" ולא "איתה", ואין לי ספק שהיא חשה בזה.
אחר כך, כשנשארנו סוף סוף לבדנו, היא ניסתה לומר לי משהו. חזרה שוב ושוב על משפט עם "ארבע" או "אבא". לא הצלחתי להבין אותה. בסוף אמרתי לה "סבתא, אני לא מצליחה להבין מה את אומרת. אולי מחר בבוקר תהיי חזקה קצת יותר ותוכלי למסור לש. את מה שרצית לומר לי". היא הנהנה, אבל הרגשתי שהיא לא קונה את ההבטחה הסמויה שבבוקר יהיה טוב יותר.

ואולי גם אני בוגדת בה בכך שאני לא מדברת איתה בצורה גלויה על המוות. כשהיא שואלת "למה שוב באת מירושלים? לא היית צריכה" (בכל זאת פולניה, סבתא שלי), לא ברור לי מה היא רוצה שאגיד ואני פוטרת אותה באמירה סתמית.
מדהים איך גם כשהמוות כל כך נוכח, עדיין איש לא מדבר עליו. כאילו החידלון הוא מין חור שחור, שאם נכיר בקיומו יבלע את כולנו. אני מרגישה שלא מדברים על המוות כי יש שם אֵימה בלתי ניתנת להכלה. אבל של מי האֵימה הזו? לפעמים נדמה לי שהאימה היא בעיקר שלנו, וסבתא שלי פשוט משתפת פעולה עם ההצגה הזו. אולי כדי להגן עלינו, ואולי פשוט מפני שהחרדה שלנו חונקת אותה ולא נותנת לה מקום להעלות את הנושא.

בדרך החוצה פגשתי את אחד הדודים שלי. הבת שלו עומדת ללדת בפעם הראשונה.
בסוף הפגישה הקצרה עמדנו נבוכים ולא מצאנו מילות פרידה. נאנחנו והתחבקנו.
בסוף אמרתי לו: "נתראה בשמחות וגם בעֶצְבוֹנוֹת".

היום היינו אצלה, בנזוגי ואני, למשך כמה שעות.
רוב הזמן היא נראתה שקועה בעולמה הפנימי (אוף, הגסיסה הזו לא מפסיקה להזכיר לי לֵידה).
ישבתי ארוכות וליטפתי אותה. נראה היה שהיא כבר לא ממש בחדר הזה. בשלב כלשהו דמיינתי איך הליטופים שלי עוזרים לה להרפות מהחיים ולמות ברכּוּת. אבל אחר כך היא שבה להיות מודעת, חלקית לפחות, למה שקורה בחדר.

הצוות נראה לנו שחוק ואפטי. היו לי שני חיכוכים קטנים עם הרופאה והאחות האחראית.
החיכוך הראשון קרה כשהן החליטו להכניס לה עירוי. שאלתי אם אני יכולה להיות איתה כשהן מכניסות את העירוי והרופאה סירבה.
הקשיתי: "בעצם למה לא?".
הרופאה לא הצליחה לחשוב על סיבה ולבסוף גמגמה: "אה...זכויות החולה".
"ואולי זכות החולה לבחור אם הוא רוצה שמישהו יהיה איתו בחדר כשהוא מקבל טיפול?".
"אה...כן, טוב".
כשנכנסתי איתן לחדר, שאלנו אותה אם היא רוצה שאהיה איתה בזמן החדרת העירוי, והיא אמרה בקול רם וברור: "בהחלט".

כמה דקות מאוחר יותר, שאלתי אם תהיה אפשרות להוציא אותה לטיול בדשא, אם היא תרצה בכך.
האחות האחראית אמרה: "לא היום".
שאלתי: "למה, בעצם?"
"כי היא חלשה. שום דבר לא יקרה אם יום אחד היא לא תצא לטייל".
תליתי מבט שואל ברופאה והיא אמרה לאחות: "אם היא תרצה לטייל, שתצא לטייל. אין שום קונטרה-אינדיקציה רפואית לטיול בחוץ".

המאבקים הקטנים האלה, יותר משהם מועילים לסבתא שלי, משקפים את הצורך שלי להילחם למענה ולהציל אותה. באין אפשרות להכניע את האויב האמיתי אני נלחמת באויבים מדומיינים.

נוסעת,אני רוצה לספר לך סיפור. הסיפור הוא על ימיו האחרונים של ר' נחמן מברסלב,
ר' נחמן נפטר בגיל צעיר מאוד, בגיל 38 ממחלת השחפת.ימיו האחרונים היו מסכת ייסורים ולמעשה גם זמן של פרידה מבני משפחתו ותלמידיו.
בתו שידעה שאביה עומד לעזוב את העולם הצטערה ור' נחמן ראה בצערה ואמר לה : מה יש לכם להצטער , הרי זה כמו שאצא מן החדר ואעבור לחדר השני , אם תקראי לי "אבא , אבא " לא אשמע ?
כך גם העולם הזה , הוא כמו חדר ועזיבתו אינה סיום אלא מעבר לחדר אחר,
אולי יש משהו מנחם בכך שסבתך שומעת אתכם עכשיו ותמשיך לשמוע אתכם כשיגיע זמנה לעבור לחדר אחר ,בו יש חיי נצח.אולי דווקא שם היא תוכל להיות מאושרת באמת.

הוי חמודה
את כזאת מקסימה אתה, ושאת נוסעת (לא סמויה) אליה כה הרבה,
ואני בטוחה שמשהו גם לא מילולי עובר שם ממך אליה שיכול להכיל וללטף ולעטוף
ואולי אפילו בלי שזה נאמר ממש להתגבר על ה אֵימה בלתי ניתנת להכלה_ וגם החרדה של הסביבה (דווקא ואת לא נשמעת שותפה לה) ש _חונקת אותה ולא נותנת לה מקום להעלות את הנושא.
אוהבת אותך.

זהו. זה הסוף.
בשבע בבוקר, כשהתארגנּו כדי לנסוע אליה שוב, אבא שלי התקשר וסיפר שהזעיקו את כל הבנים לבית-החולים. הוא שאל את הרופא "היא מתה?", והרופא ענה: "אנחנו לא אומרים דברים כאלה בטלפון".

הוסכם שלא ניסע אליה, אלא נאפשר לאחרים (סבא שלי, הבנים) להיפרד ממנה.

הרגע הזה - כל כמה שהיה צפוי מראש הוא בכל זאת מפתיע. כשאדם חי, מותו הוא דבר בלתי נתפס.
היו לה תשעים שנים טובות של חיים. המוות שלה הוא בוודאי לא טראגי, ובכל זאת זה רגע מאוד מאוד עצוב עבורי.

עצוב. עצוב

יהי זכרה ברוך.

בשעה טובה.

נוסעת,
הכאב על האובדן , אך טבעי הוא,
למרות שזה חסד עבורה ועבור כולם, למרות שחיה חיים ארוכים וטובים.

נתת לה ימי חסד בסוף ימיה - זהו אושר גדול שנפל בחלקך.
אני מקווה שמתוך הכאב והעצב על לכתה, תוכלי לחוות גם אותו.
אני מאחלת לך שהחסד הזה שעשית איתה יאיר את חייך מעתה ועד עולם.

תודה לכן.
היא מתה הבוקר בשבע ועשרים.

מרים-מאשה
שביעי של פסח תרע"ה-ב' בתשרי תשס"ו.

סיפרו לי שאתמול היא כבר סבלה מאוד. רוב הזמן המבט שלה היה מזוגג ולא היה ברור עד כמה היא מודעת למה שמתרחש סביבה, אבל מפעם לפעם היא חזרה לתקשר והתברר שהיא צלולה. אחר-הצהריים היא גייסה כוחות ואמרה כמה מילים, אולי מילות פרידה. לבת אחי המתוקה בת ה-14 היא אמרה: "תהיי מוצלחת ונפלאה כמו שאת". היה לה קשה לנשום, ולקח לה המון זמן ומאמץ לומר את המשפט הזה (היום אמרתי לבת אחי: "תחשבי כמה היה חשוב לה לומר לך את זה, אם היא כל כך התאמצה").

גיסתי סיפרה לי שלפני זמן מה, אחי גילה שהפסיקו לשים לסבתא שלי את השיניים התותבות, "כי כבר אין בזה צורך". הוא ידע שחשוב לה מאוד להיות אסתטית ושאל אותה אם תרצה שהוא יחזיר אותן. היא השיבה בחיוב.
וכך אחי, טייס גיבור בימים כתיקונם, ניקה בעדינות את השיניים והחזיר אותן לפיה, ואחר-כך עיסה אותה בעדינות.
היא הייתה אישה מיוחדת. לא סתם אהבו אותה כל-כך.

סיפרתי קודם שבאחד הביקורים הקודמים -
_בדרך החוצה פגשתי את אחד הדודים שלי. הבת שלו עומדת ללדת בפעם הראשונה.
בסוף הפגישה הקצרה עמדנו נבוכים ולא מצאנו מילות פרידה. נאנחנו והתחבקנו.
בסוף אמרתי לו: "נתראה בשמחות וגם בעֶצְבוֹנוֹת"._
הבת הזו, בת הדודה שלי, ילדה בת אתמול בערב.

יהי זכרה ברוך!

ברוך דיין האמת,
ליבי איתך,דעי שלא כל אדם עוזב את העולם בימים קדושים אלו
וזו עודהוכחה לכך (אני יודעת שאינך זקוקה להוכחות ובכל זאת...)שהיתה אישה מיוחדת וטובה
אם את זוכרת את הסיפור שכתבתי לך,עכשיו את יכולה להמשיך ולדבר אליה במחשבתך,היא ממש קרובה ויכולה לשמוע.
שלא תדעו עוד צער.

יהי זיכרה ברוך.

עירית_לוי

יהי זכרה ברוך.

איתך בצערך.

המתקת את ימיה האחרונים (את וכל משפחתך), תודה שסיפרת לנו, זהו חלק ממעגל החיים.

ברוך דיין האמת

איתך.

לנוסעת שנסעה כל כך הרבה לסבתא שלה...
קראתי כאן כל הזמן ולא כתבתי, כי זה קשה...
שולחת לך חיבוק,
זה כל כך לא מובן מאליו שהחלטת להיות מעורבת וחלק בכל מה שקורה, "בשמחות וגם בעצבונות"...
משתתפת בצערך.
אני מאחלת לך שהחסד הזה שעשית איתה יאיר את חייך מעתה ועד עולם.

איתך בצערך

בבכי הזה שאני בוכה כאן איתך, עזרת לי להפרד מסבתא שלי שנפטרה בתחילת השנה והיתה אשה אהובה יפה ומיוחדת מאין כמותה. מתה מגרורות סרטן אלימות מוקפת בילדיה מאופרת ומסורקת, בלי לדעת על מצבה האמיתי כדי לא לפגוע באופטימיות הכלכך אופינית לה בכל מצב.
כיף לך שהספקת להיות איתה בכל הסוף הזה, אני לא הספקתי...חשבתי שיש לי עוד קצת זמן.
והפסדתי את המגע בעור הנעים שלה בלחי, את העיניים הסגולות אפורות שלה, את החיוך שלה, את ה"תהיו חופשיים" שתמיד אמרה ועוד המון דברים שלא אשכח לעולם ממנה. ויקי אהובתנו כך קראנו לה. אף פעם לא קראנו לה סבתא...
אולי נתראה פעם

איתך בצערך

תודה ששיתפת.

משתתף בצערך.
לפעמים, ברגעים קצת מלנכולים, אני חושב שהחיים שלנו הם בעצם רצף של פרידות מאנשים אהובים.
בין לבין אנחנו לומדים, מתחתנים, יוצרים ילדים חדשים ...

ממליצה לך לקרוא את ספר החיים והמתים הטיבטי. יש שם ידע מעשי בקשר לאיך לתמוך בנוטים למות, ואיך לסייע להם גם אחרי המוות.

גם אני ממליץ בחום. ספר שיש בו גם הרבה נחמה....

היי שמחה שהיתה לך סבתא כזאת, אישה שאת כל כך מעריכה ובזכותה את מי שאת.

(ברונית ואדם - תודה על ההמלצה. קראתי).

אני מודה מעומק הלב לכל הכותבים.
הדף הזה (השיחה, ההקשבה) נתן לי מקום לעבד את החוויות האינטנסיביות של החודש האחרון ולהתבונן עליהן עם מעט מרחק, שהיה נחוץ לי מאוד.

מאוד ממכר, הז'אנר הזה של כתיבה. אני מרגישה שיכולתי להמשיך לספר עוד ועוד: פרטים נוספים שנודעו לי על הטיפול האדיש-עד-אכזריות בבית החולים ועל שעותיה האחרונות, הרהורים ולקחים (אני מתרגלת עכשיו אחריות מול אשמה), חוויות מהלוויה (סבא שלי עמד שם מול הקבר הכפול, בוהה במצבה ששמו כבר חקוק עליה) ומהשִבעה, ועוד.

אבל אחתום את הדף הזה כאן.
שנה טובה לכולם @}

עברה שנה. אתמול חזרתי אל הדף הזה וקראתי אותו בהתרגשות מראשיתו ועד סופו. אחר כך כתבתי קטע שאני מקווה להקריא היום, באזכרה:

סבתא,
אומרים שהכי טוב למות מוֹת נשיקה, ללכת לישון בלב קל ושלֵו ולא להתעורר בבוקר. מוות בחטף, ללא התראה מוקדמת.
המוות שלך היה אחר. בתחילת אוגוסט עוד הספקנו לחגוג איתך את יום הולדתך התשעים, בלי לדעת עד כמה ימייך ספורים. זמן קצר לאחר מכן התבשרנו שהסוף כבר מקנן בגופך. השבועות שחלפו מאז ועד מותך בב' תשרי היו רוויים בסבל פיזי ונפשי, שהחריף ככל שחלף הזמן. יחד עם זאת, הם זכורים לי גם כשבועות של חסד, כמתנה גדולה שניתנה לך ולנו, הזדמנות שהשכלנו לנצל. השבועות האלה אפשרו לכל אחד מאתנו להיפרד ממך, איש איש בדרכו, ואפשרו גם לך להיפרד מהחיים ומאתנו.
אני זוכרת רגעים, תמונות, סיפורים. איך שיניתי לך את תנוחת השכיבה ואת חייכת חיוך רחב ואמרת "א-מחייה. א-גרוייסע א-מחייה". איך באחד הביקורים בנתניה, כשכבר היית חלשה מאוד, בכל זאת שיחקת עם נעמה, שרת לה וליטפת אותה, והיא חייכה בעונג והתמסרה אלייך לגמרי. אני זוכרת את סבא מתחנן בפנייך שתאכלי, מערבב לך במסירות דייסה עם גבינה לבנה, אשל וקצת סוכר: "קחי, זה מעדן, זה בריאות". ואת הסיפור על מילות הפרידה שלך לנטע, "תהיי מוצלחת ונפלאה כמו שאת", וכמה התאמצת על מנת לומר אותן. והיו כמובן עוד אינספור מפגשים שלא הייתי עדה להם, בינך לבין כל האנשים הטובים שעטפו אותך באהבה בחודש ההוא.
אומרים שכשאדם מסתלק מן העולם, חלק מהעולם מסתלק איתו. בלעדיו, העולם שלנו חֲסֵר. אין ספק שזה נכון. ובכל זאת, אפשר גם לומר שאת עדיין אתנו, שמורה בזכרונותינו ובסיפורים שאנחנו מספרים זה לזה. כל אחד והמאשה שלו. מאשה שלי הייתה סבתא, אישה טובה ותמה, אוהבת אדם ותאבת חיים, שתמיד מוצאת משהו להתענג עליו ולהכיר עליו תודה. לכן אני מבקשת היום להכיר תודה על כל הטוב שהיה בחייך הארוכים, וכל הטוב שהיה לנו איתך ובזכותך.

נוסעת, זה מקסים!

נוסעת, זה מקסים!
אני יושבת כאן וממררת בבכי. תודה@}

עירית_לוי

מרגש מאוד.

אני יושבת כאן וממררת בבכי. תודה
גמני וגם ממני.

מרגש מאוד גם אותי. במיוחד בלעדיו, העולם שלנו חֲסֵר
כל כך מדויק.
אישית, אני לא מסוגל לחשוב על סבא וסבתא שלי בלי לבכות על לכתם.

תודה לכם מעומק הלב על התגובות.
שתהיה שנה טובה לכולנו.

שלום נוסעת סמויה..קראתי והתרגשתי על מה שעברת עם סבתך היקרה..אימי בת 84,מחוסרת הכרה מזה 14 יום ומונשמת.בימים אלו מחפשים לה מוסד נשימתי.מעבירים אותה מאילת.אני מתגורת בשרון.יש לה סרטן בריאה,פרקינסון ואינה יודעת מה יש לה.בכל מפגש אני מלטפת אותה,שרה ומדברת איתה.לא ראיתי אותה מאז יום שלישי שעבר.אחי באילת דתי וגם אימי שהתגוררה לידו בכמעט 5 שנים האחרונות.קשה כל כך לראות את אימי במצב הזה..לא מגיע לה...