סיוטים בהקיץ של אמהות

[אנונימי]

ראו גם מחשבות רעות

[רואה_תמונות*]

לא מומלץ לנשים הרות ומניקות.

כבר כמה וכמה שנים, אפשר לומר בתקופת ההבשלה לרצון לאמהות, החלו לי מין סיוטים בהקיץ.
הם קשורים לתינוקות. עוללים רכים. מראות ותמונות זוועה, אלימות והתעללות נוראים, מצמררים.
כמו מה שמספרים על דברים שעושים במלחמות. משחר הימים כנראה. קשה לבטא את זה במילים.
זה קורה בקרבה של תינוק, גם היום.
מראה כללי או משהו שקורה לתינוק הזה ואפילו בתוך הסיטואציה.
מעלה לי את הדופק כמובן, האינסטינקט הוא "לסגור" את הסרט הזה באותו הרגע.
זו השלכה כל כך מנוגדת למציאות של תינוק רך ואהוב בבית משפחה או חברה.

מביך אותי, מפחיד אותי. מרתיע .
אין קשר לתפקוד שלי עם תינוק, אני בטוחה ויציבה גם עם בני וגם עם תינוקות אחרים.
אבל אני לא נמשכת הרבה לטפל בתינוקות ומעולם לא הייתי "פוצי מוצי" במיוחד.

יש פה נושא שיושב ברקמות שלי בצורה עתיקה כנראה.
אין לי שום זיכרון אלים מהחיים האלה.
מישהו העלה תמונה עתיקה שלי כמיילדת. אשת ריפוי ותינוקות.
אולי לפני. המון זמן.
בחיים אלה לא נמשכתי אף פעם לעיסוק בתחום בכלל (עבודה עם ילדים כן). עם זאת אני מוקפת נשים שעוסקות במיילדות וליווי.
ראיתי פעם תמונה שלי כאישה באוהל מונגולי שיולדת ותינוקה נלקח ממנה.

ה"סיפור" לא משנה.
מה זה עושה בי?
אולי זה הפחד מפגיעה ברכות והשבריריות של החיים?
עצב גדול.
אבדן. חורבן.
זה הזמן לפתוח ולרפא? !

[גם_אני*]

גם לי זה קרה!!
כשבתי הבכורה נולדה כל הזמן ראיתי מול עיני
תסריטי זוועה של התעללות בה.
לא שלי בה אלא של זרים.
אני חושבת שזה גם קשור לחוסר ברזל אבל גם
קשור לאיזו תודעה קדומה שלי את עצמי כקורבן.

[רואה_תמונות*]

לא שלי בה אלא של זרים.
גם אצלי, כדי להבהיר, התמונות הן כלליות, לא קשורות אלי. אני צופה בהן.
בהחלט חשה את תדרי העוצמה האלימה שבהם.
מודעת גם לאנרגיות שאצורות בי ועדיין אני לא יודעת לתת להן ביטוי.
לא רוצה לדעת!!! לא רוצה לראות!!!!!!!!
יש שם הר געש פעיל. הלבה מחפשת את הפתח הנכון לבעבע ולזרום.
עדיף מהתפרצות.

[עינ_התכלת*]

גם לי זה קורה. מאז הלידה.
איום ונורא.
פעם חשבתי שכל הטיפול וההגנה ועקרון הרצפיות שלי מגיע מרגשות אשמה על המחשבות האלה.
או אולי מיצג את הצד ההפוך שאותו אני מביאה לידי ביטוי בחיים האלה לעומת משהו אחר שנמצא שם.(גם אני חשבתי וקישרתי את זה לחיים אחרים)

[חוט_השני*]

גם לי זה קורה. מאז הלידה.
3 שנים
אחרי המלחמה בשנה שעברה זה התגבר במיוחד, "סרטים" וחרדות, לאט לאט נרגע באופן יחסי..

[רואה_תמונות*]

מה אתן עושות?
איך מתמודדות?
כתוב פה במרגיעון: "מותר לכעוס"
אולי אלה אנרגיות אלימות שמדברות מתוכי?
אולי ההכרה בשבריריות החיים, הפחד והרצון להגן על הרכים?
אשמח לעוד תובנות.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

גם לי זה קורה. מאז הלידה ובמיוחד היה בלילות ללא שינה בהתחלה...
הם קשורים לתינוקות. עוללים רכים. מראות ותמונות זוועה, אלימות והתעללות נוראים, מצמררים

_אולי זה הפחד מפגיעה ברכות והשבריריות של החיים?
עצב גדול.
אבדן. חורבן_
לדעתי ההפך - אלה תמונות שממחישות לנו חזק מאוד את הרצון להגן על התינוק.
כך אני רואה את זה - כמו אדם שמתכנן הגנה על עצמו וחושב "אם יעשו לי כך וכך אחזיר להם, אם יתקפו אותי כך אגיד להם כך"... מאמן את הגוף והנפש שלו להגיב.
אני לא יודעת למה זה דורש תמונות אלימות כל כך, אבל. ...

_מה אתן עושות?
איך מתמודדות?_
אצלי זה דועך עם הזמן. לפחות התמונות שבאו מתוכי. עדיין למשל כשמראים בטלוויזיה התעללות או התעמרות בילדים אני מכבה מייד (לא משנה אם חצי שעה לפני זה צעקתי על הילד בחמת זעם ) לא עומדת בזה.

לא מומלץ לנשים הרות ומניקות
דווקא דף חשוב! לדעתי אפילו למצוא לו שם שישקף את העניין הזה, שלא מדברים עליו ושמעתי רק אמהות ספורות מודות בו.

[גם_אני*]

אני נעזרתי בפרחי באך ותוספות ברזל.
היום כבר אין...
אבל פעם זה היה כל כך קשה...
תמונות מעוותות של התעללות ביקרים לי מכל - הייתי בטוחה שאני משוגעת לגמרי.
לפעמים יש לי רגשות אשמה שבגלל זה קרו כל מיני דברים אחר כך..
בכל מקרה - מזדהה מאוד עם כל מה שנכתב

[אנונאימא*]

לי זה דווקא היה קורה לפני האמהות, ומאז לא. לא רק לגבי תינוקות, אלא בכלל. הייתי רואה לשבריר שנייה מה היה יכול לקרות ולא קרה -- בעיקר בקטע של תאונות מחרידות (עם האוטו, עם סכין, נפילה מחלון הבניין, טביעה).
אני חושבת שזה מפני שכשהייתי קטנה אמא שלי אמרה לי שהחיים אוהבים להפתיע אותנו, ומאז הכרחתי את עצמי לדמיין מראש את האפשרויות הכי גרועות, כי אם זה לא יהיה הפתעה, החיים לא יטרחו
היום, בהבנה ש-מחשבות יוצרות מציאות, אני שמחה שהפלאשים האלה כבר לא כ"כ קורים.

[רואה_תמונות*]

דווקא דף חשוב! לדעתי אפילו למצוא לו שם שישקף את העניין הזה
אשמח לכל הצעה לשינוי שם.
מודה לכן על השיתוף. באמת לא ידעתי שיש עוד כמוני שרואות ומרגישות ככה.
לגבי פרחי באך או תוספים שונים - אני מניחה שאיזונים כימיים בגוף כולים לעזור ולתמוך בהתמודדות של המערכת כולה עם החומרים הקשים האלה.
עם זאת כרגע יש בי צורך בשיחה ובשיתוף עצמו, בחקירה והעלאת תובנות והתבוננויות, יחד עם הצעות עזרה ותמיכה מכל סוג.
גם אני חושבת לפעמים שאני "משתגעת" ואפילו רגשי אשמה כלפי הנמצאים איתי בסיטואציה מעצמת התמונות.
הפחד ש" זו בעצם אני???????!!!!!!".


כי אם זה לא יהיה הפתעה, החיים לא יטרחו
מעניין, אנונאימא, אולי פיתחת לך דרך לשלוט על ידי המחשבות בכל הפחדים האלה.

תודה לכולן.
תמשיכו

[משי_עדין_וחזק*]

חרדות ממוקדות
מוות, פציעה, שלל תסריטים שמשתלטים לרגע על המוח.
סוג של הרס.
פחד לאבד - הרגל לאבד?
מה מקיש על דלת תודעתי?

[מה_שמתחשק_לי*]

משי, התוכלי לפרט?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אשמח לכל הצעה לשינוי שם
סיוטים בהקיץ של אמהות
מדמיינת זוועות אחרי הלידה

[ידי_אור*]

סיוטים וחרדות מאיימות בדרך לאמהות ?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

זהו, שזה לא בהכרח בדרך לאמהות, זה בעיקר אחרי הלידה.

[משי_עדין_וחזק*]

משי, התוכלי לפרט?
חרדות ממוקדות - הכוונה לתסריט ספציפי ברגע נתון, שקשור להיותינו ליד כביש סואן והדמיון מפליג....
ליד פינה של שולחן וזוויות התקלות אפשריות....
ממוקדות, בניגוד לדמיונות חסרי מיקום או קישור למציאות
זה שונה מהמצב שהיה בו התמונות עלו ללא טריגר חיצוני.


פחד לאבד - הרגל לאבד?
הפחד מאובדן או ההכירות והורגל לחיות עם אבדן כבר יוצרים במוח את התסריטים ה"מוכרים".

[רואה_תמונות*]

משי ואני אותה אחת. אשאר עם משי להבא.
עצם השיתוף מאוד מקל ומפחית את העוצמה של התחושות.

סיוטים בהקיץ של אמהות?
קרוטונית, אני בעד השם, אושמח לדעת איך משנים שם לדף.
תודה

[תמונות_קשות*]

אוהו,
לי זה קורה כל יום.
חוצים כביש ו... המחשבות רצות עד לכדי תמונות קשות
כך גם בנסיעה במכונית, כשהוא מטפס על כל מיני מתקנים בגן המישחקים, כשהוא עומד לפני גרם מדרגות, ועוד.
אני מתעבת את הרגעים הללו, ומנסה כשהם קורים להסיט את המחשבה מתוך מודעות ואמירה ש"זה לא לעינין ואי אפשר לקיים כך חיים".
אני חושבת שזה קשור לגנים שלי - בפירוש אימי התנהלה כך ואני יודעת את זה לא מפני שקראתי את מחשבותיה, אלא משום שפעמים רבות לא חסכה ממני את הדאגות כולל אמירות ברורות , כמו בערבים שאבי איחר מהעבודה - דאגה שקרתה לו תאונת דרכים ולחץ גדול שעבר ממנה .
אבל אולי זה לא משנה כעת מה הסיבה ההיסטורית, אלא ההתמודדות עם זה היום.
הייתי שמחה למצוא דרך למנוע, ככל האפשר, את המחשבות/תמונות איומות הללו.

[אוד_ליה*]

מזדהה. גם אצלי זה מההורים... (הבן שלי מתרוצץ בבית ומסביב: "זהירות, אתה תיפול, אתה תקבל מכה" P-:)
אצלי זה פחות "תמונות קשות" אבל כן- מחשבות על "מה יכול להשתבש"... מצד שני- אולי זה איזושהי הגנה ז"א שאנחנו רואות מה יכול להשתבש בתור אמהות כדי שנדע מתי להגן על הילדים שלנו? (סתם חושבת, מנסה להאמין שכל דבר אצלנו פונקציונלי)...

[משי_עדין_וחזק*]

כן... לא עלה בדעתי הקשר לאזהרות האימהות "הפולניות " שלנו. יש בזה משהו.
אבל לא מספיק לי ההסבר הזה.
יש שם חומר שדחוס בנו. בי לפחות.
אנרגיה של פחד או אלימות או הרס כלשהו או פגיעה - שמתבטאת בתמונות חזקות מאוד (אצלי לפחות).

כמו זכרונות טראומה - עוצמת עיניים ומנסה לנער את המחשבה. הנוכחות שלה מפריעה את החיים.
אבל התעלמות לא תעלים אותם. אולי להסתכל להם בעיניים?

[פלוני_אלמונית*]

אני בשוק!!!!
אני קוראת ולא מאמינה, חשבתי שאני היחידה,
תודה ששיתפתן, אני שנה אחרי לידה ועדיין רואה תמונות מזעזעות
יש ימים טובים ויש פחות.
לגבי פרחי הבאך יש מישהי שאתן יכולים להמליץ עליה, שמטפלת ממש בנושא זה.
ורעיון לכותרת חרדות לאחר לידה מה דעתכן?

[כובע_קסמים*]

אז אנ'לא לבד אה

לי היה סיוט קבוע, שנכנסים אלי הביתה ומאיימים עלי ועל שני ילדי (בן הזוג אף פעם לא נכח). לאחר שיחה עם ההומאופטית הבנתי שזה משקף פחד שלי מחשיפה, מהפתחות לסביבה ולאנשים.
ההבנה מאוד מקלה עלי.

לגבי סרטים אחרים שרצים בראש ומשתנים, אני משתדלת לעצור אותם עוד בתחילתם! לעיתים שינוי פיזי משנה את המחשבות (אם אני שוכבת ולא נרדמת, המחשבות מתחילות לצוץ, אני מיד קמה)

[פלוני_אלמונית*]

יצא לך אבל להיתקל במראה שאת פוגעת בילדים שלך?

[מונו_לוגית*]

גם לי היה את זה. זה הלך והתמתן אחרי הלידה והיום בקושי קורה.
מה שאני עשיתי עם זה: התייחסתי לזה כאילו כל מה שעובר לי בראש הוא מן צורך פרימיטיבי של המוח הקדמון לבדוק את הגרוע מכל. והעברתי את זה להילוך מהיר, כך שכל פעם שהתחיל הסיוט הזה פשוט הרגשתי כאילו אני צריכה לעבור על כמה אסונות כמה שיותר מהר: תאונת דרכים, נפילה, שריפה, חנק וכו'. תמונה מכל אירוע והלאה - סיוט בהילוך מהיר. וחשבתי לעצמי שבזכות זה שאני חושבת על זה - זה לא יקרה.
זה עדיין היה נורא אבל נגמר ממש מהר. כל התיחסות אחרת רק תקעה אותי עם התמונות האלו עוד ועוד.

[פלוני_אלמונית*]

כמה זמן עבר מאז הלידה ועד היום
לי האמת נתנו כדורים בגלל זה ואני מתה לסיים איתם....

[מונו_לוגית*]

לי זה התחיל מייד אחרי הלידה והלך והתמתן לאורך השנה ראשונה. קשה לי לומר מתי זה כבר לא היה עניין מבחינתי. האמת, שכמו שכותבות פה - אני קוראת ולא מאמינה, חשבתי שאני היחידה

זה באמת היה לא נעים. אני החלטתי להסתכל על הסיוט הזה היטב. הרבה מהקושי שלי היה בהרגשה שבסיוט הזה אני כאליו "מאחלת" את זה לבן שלי. לכן הצבתי בראש שלי את זה שזו "תגובת נגד". היו שם המון פחדים שקשורים לאחריות שיש לי ולעולם הזה שאין לי ממש שליטה עליו.
נראה לי שאחרי שהתייסרתי מהסיוט הזה כבר הכרתי אותו ויכולתי להריץ אותו מהר ו"לגמור עם זה". זה היה תקופה מסוימת מן "טקס" לפני השינה.

[כובע_קסמים*]

יצא לך אבל להיתקל במראה שאת פוגעת בילדים שלך?
לא יודעת אם התכוונת אלי, אבל בכל זאת עונה

מעט אבל כן

[פלוני_אלמונית*]

כן התכוונתי אלייך כובע קסמים.

ותודה על הכנות

ואיך את חיה עם זה?

מה עשית כדי לעזור לעצמך לצאת מהמצב?

כמו שכתוב לי למעלה כולנו זקוקים לחיבוק ...


תודה על הכנות

[כובע_קסמים*]

ואיך את חיה עם זה?
היום חיה עם זה בשלום. הרי לא עשיתי כלום בפועל.
אני מבדילה בין איך שאני מתנהגת בפועל אל ילדיי (בכבוד עם המון המון אהבה), ובין מה שקורה בראש ללא שליטה.

מה עשית כדי לעזור לעצמך לצאת מהמצב?
אני בטיפול הומאופטי וזה מאוד מאוד עוזר!

[פלוני_אלמונית*]

לא יצא לך לנסות דיקור?
והומופאטיה יש לך מישהו להמליץ?
ושוב תודה

[חיותא*]

האמת, שכמו שכותבות פה - אני קוראת ולא מאמינה, חשבתי שאני היחידה
...אצלי שהיא היתה קטנה יותר(היום שנה ושמונה)בכל פעם שהייתה בוכה בכי רציני,לא יכולתי לעמוד בזה....זה היה מעורר אצלי מחשבות על אנשים שמתעללים בילדים,ואיך אפשר לשמוע את התינוק בוכה בצורה כלכך איומה ואומללה ולהמשיך...לא רצו לי ממש תמונות,אבל הכי קשה היה תקופה של התעסקות מחשבתית אובססית כמעט הייתי אומרת בדברים שקרו בשואה,שוב כמובן לילדים ותינוקות...אני חושבת שזה כי זה נושא שתמיד העסיק אותי(בתור ילדה הייתי המון אצל סבתא ניצולת שואה שסיפרה המון סיפורים כל הזמן...היא כמובן חסכה ממני תאורים קשים ואת מה שקרה לכל מיני אנשים שהיו איתה,אבל שגדלתי התחלתי לשאול יותר,והיא ענתה...קראתי המון ספרות ועדויות על השואה,ואחרי הלידה כנראה שהכל התחיל לצוף...)
בכל אופן בשלב מסוים הכרחתי את עצמי לא לחשוב על זה ולא לקרוא ולשמוע דברים מזוועים שקורים מסביב,אין לנו טלוויזיה ולא קוראים עיתונים ככה שפשוט הפסקתי להכנס לחדשות באינטרנט.
לגבי המחשבות,פשוט התאמנתי עם עצמי להחליף מחשבה במחשבה אחרת,הרי אי אפשר לחשוב שתי מחשבות בבת אחת...ככה ברוך השם,אחרי פרק זמן זה פחת והיום זה כמעט לא קיים,ואם זה עולה זה רחוק מלהיות בעוצמות של פעם.

[חדשה_ישנה*]

הכי קשה היה תקופה של התעסקות מחשבתית אובססית כמעט הייתי אומרת בדברים שקרו בשואה
לי היה מן פחד כזה, כשלא הצלחתי לגרום לגדול להפסיק לבכות בתוך תינוק, הייתי חושבת "מה היה אם הייתי עכשיו בשואה, הגרמנים היו שומעים אותי"... עבר לי בראש הסיפור על אמא שחנקה את התינוק כי הוא בכה שלא יסגיר את כל האנשים שהתחבאו...

[חיותא*]

וואי וואי....אנחנו כולנו באותה סירה הא?....
אחת המחשבות שכל הזמן חזרה על עצמה הייתה זו...

לי היה מן פחד כזה, כשלא הצלחתי לגרום לגדול להפסיק לבכות בתוך תינוק, הייתי חושבת "מה היה אם הייתי עכשיו בשואה, הגרמנים היו שומעים אותי"... עבר לי בראש הסיפור על אמא שחנקה את התינוק כי הוא בכה שלא יסגיר את כל האנשים שהתחבאו...

[חדשה_ישנה*]

אני לא משוגעת!!!
איזו הקלה

[פלוני_אלמונית*]

מישהי מכן קיבלה כדורים.
מעניין אותי לדעת
כי אני כן
ואני רוצה לדעת מתי כדאי לרדת מהם?
ותודה לכולן על התפתיחות זה נושא שלא קל לדבר עליו....

[בעילום_לרגע*]

אני לא
הייתה תקופה של ייעוץ פסיכולוגי, בנושא אחר לגמרי, אבל לא בנושא הזה... האמת שאף פעם לא הוצאתי את הדברים האלו החוצה. פחדתי שאחשב כמשוגעת מצד אחד, וצד שני אני מין טיפוס כזה (או לפחות הייתי, לפני הילדים... כשהיה לי יותר זמן)- שאנשים נפתחים אליו ומדברים על הכל ודברים אישיים... אז שמעתי הרבה דברים "מוזרים" מאנשים והבנתי שכל אחד משוגע קצת, וכל אחד צריך ללמוד להסתדר עם השגעונות של עצמו.
באופן כללי אני מאמינה יותר בטיפול מאשר בתרופות, אולי כי הטיפול במקרה שלי היה ממש מוצלח...
בעצם, אני נזכרת שהיה גם קטע בטיפול שעסק בחרדות (אחרות) (אני לא אדם חרד בד"כ, בכל פעם הייתי בטיפול למספר מפגשים, גג כמה חודשים ובד"כ כמה שבועות, קרה פעמים בודדות)- בכל מקרה, אחרי לידת השני החלו אצלי חלומות בעתה ממשיים, של דמויות אפלות שפוגעות בילדים, למשל באחד החלומות החזקתי את התינוק בידיים וניסיתי להגן עליו ואז הדמות נגעה לו בעיניים והתחיל לזלוג לו דם מהעיניים... בכל מקרה בשלב מסויים (ואני בטוחה שלהורמונים של אחרי לידה היה גם תפקיד באי השפיות הזמנית הזו) ממש "ראיתי" את הדמויות באפילה, למשל לא יכולתי לישון עם דלת או חלון פתוח, כל צליל היה מחריד אותי. לא יכולתי לחזור לישון אחרי חלום כזה, ואחרי כמה כאילו בכלל לא הצלחתי להירדם עד שנהייתי עייפה כל כך שהייתי "מתעלפת" לתוך השינה...
חשבתי שאני משתגעת. חזרתי לטיפול אחרי אולי שנתיים שלא הייתי בטיפול, ותוך כמה מפגשים כבר עבר לי כמעט לגמרי (זה דורש הרבה פתיחות והרבה עבודה)

[מונו_לוגית*]

לי היה מן פחד כזה, כשלא הצלחתי לגרום לגדול להפסיק לבכות בתוך תינוק, הייתי חושבת "מה היה אם הייתי עכשיו בשואה, הגרמנים היו שומעים אותי"... עבר לי בראש הסיפור על אמא שחנקה את התינוק כי הוא בכה שלא יסגיר את כל האנשים שהתחבאו...
אני הייתי חושבת על הסיוט של סמדר הרן

[כובע_קסמים*]

לא יצא לך לנסות דיקור?
לא. פעם מזמן (הרבה לפני הילדים) הייתי בדיקור למשהו אחר, וזה פתר את הבעיה שהיתה לי אז.

והומופאטיה יש לך מישהו להמליץ?
אני יכולה לתת לך את הפרטים של ההומאופטית שלי בשמחה. לא יודעת אם היא רוצה פרסום באינטרנט אז שלחי לי מייל noaavhar gmail com
היא בראשל"צ.

לי היה מן פחד כזה, כשלא הצלחתי לגרום לגדול להפסיק לבכות בתוך תינוק, הייתי חושבת "מה היה אם הייתי עכשיו בשואה, הגרמנים היו שומעים אותי".
גם לי יש מחשבות כאלה, שאנחנו נאלצים להתחבא בתוך ארונות או עליות גג........

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_לי היה מן פחד כזה, כשלא הצלחתי לגרום לגדול להפסיק לבכות בתוך תינוק, הייתי חושבת "מה היה אם הייתי עכשיו בשואה, הגרמנים היו שומעים אותי"... עבר לי בראש הסיפור על אמא שחנקה את התינוק כי הוא בכה שלא יסגיר את כל האנשים שהתחבאו...
אני הייתי חושבת על הסיוט של סמדר הרן_
בדיוק אותו כנ"ל אצלי, וזה חזר בתקופת ההריון.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

גם לי יש מחשבות כאלה, שאנחנו נאלצים להתחבא בתוך ארונות או עליות גג........
או להיות אמא אפריקאית, לילד שסובל מאיזו מגפה איומה וגוסס לאטו

[חיותא*]

מישהי מכן קיבלה כדורים.
אני לא.כמו שסיפרתי ה"שיטה" שמצאתי להתמודד עם זה היתה פשוט להכריח את עצמי לחשוב מחשבה אחרת,או-משהו שלא כתבתי קודם-לחזור בעל פה או בראש על טקסט כלשהוא-פרק תניא,תהילים...לחזור על זה שוב ושוב וממש לחשוב על המילים כי בשלב מסוים החזרה הופכת לאוטומט.אבל אני מניחה שכל מקרה לגופו והכי נכון למצוא את הטיפול המתאים,שלאט לאט יוריד אותך מהכדורים ותוכלי להתמודד עם זה בכוחות שלך.

[כובע_קסמים*]

או להיות אמא אפריקאית, לילד שסובל מאיזו מגפה איומה וגוסס לאטו
מזה יש לי פטור אני מקווה שלא אאמץ את זה.

מישהי מכן קיבלה כדורים.
גם אני לא. ציינתי קודם, ה"שיטה" שלי לשנות מקום, לזוז פיזית מהמקום בו אני נמצאת.

[אלמוגי_מוגי*]

כמה זמן אתן אחרי לידה?
האם זה עובר מתי שהוא לגמרי או שזה ממשיך שנים אחרי??
החלפתי את השם מפלונית אלמונית

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מישהי מכן קיבלה כדורים
מעולם לא.

כמה זמן אתן אחרי לידה?
אצלי היה גם שנתיים אחרי, תלוי בטריגרים (למשל כשהיתה מלחמת לבנון השנייה ודובר הרבה על פליטים, אני וחברה דיברנו על הנושא ומצאנו ששתינו התחלנו לדמיין כמה נורא יהיה עם הילדים אם נצטרך להיות פליטים).

[אלמוגי_מוגי*]

וואו!!!
וזה עבר???

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

פחות או יותר...

[אלמוגי_מוגי*]

ואוו
אז בעצם לפי מה שאת אומרת זה לא משנה כדורים או לא זה שם.
וזה לא עובר ככל שהילד גדל?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אז בעצם לפי מה שאת אומרת זה לא משנה כדורים או לא זה שם.
על איזה כדורים את מדברת? אני חשבתי שאת מתייחסת לפרוזאק או כדורים שמרגיעים תחושות קשות, שאמהות אולי לקחו נגד הסיוטים. לא חשבתי שאת שואלת אם הסיוטים נגרמים כתוצאה מכדורים. בכל אופן לא ידוע לי על קשר ולא בדקתי את הנושא.

[אלמוגי_מוגי*]

בוודאי שאני מדברת על נוגדי דיכאון למינהם.

אני פשוט רוצה לדעת אם זה עובר ומתי?

והאם יש קשר לסיוטים עם או בלי כדורים

כי אם גם ככה זה נמשך עם הכדורים אז בשביל מה לקחת אותם???

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כי אם גם ככה זה נמשך עם הכדורים אז בשביל מה לקחת אותם???
אבל אף אחת כאן לא כתבה שלקחה כדורים.
...אני מניחה שאת לא מתכוונת להתחיל לקחת כדורים בגלל הסיוטים האלה?

אני פשוט רוצה לדעת אם זה עובר ומתי?
מה אגיד לך, גם זה חלק מהאמהות. יש כאלה שחוו את זה חזק, יש כאלה שכמעט לא חוו, יש כאלה שלפעמים.
האמהות עצמה אף פעם לא עוברת.

[כובע_קסמים*]

אני פשוט רוצה לדעת אם זה עובר ומתי?
גם לי לא עבר. יש תקופות שיש יותר ויש תקופות שאין בכלל.
אני חושבת שעדיף ללמוד לחיות עם זה ולא להלחץ מזה כ"כ.
לא נראה לי לקחת כדורים בשביל. הייתי מציעה אולי משהו עדין יותר (טיפול אלטרנטיבי) אם המצב ממש חמור.
האמהות עצמה אף פעם לא עוברת. בדיוק. תמיד יש חששות, תמיד יהיו סיכונים, תמיד נדאג לצאצאינו.....

[פלוני_אלמונית*]

גם אני במסוייטות, הייתי תמיד קצת, החמיר מאוד אחרי הלידה ומאז לא הולך לשום מקום. הילד בן שנה וקצת.
מה שכן - יש לי אח פסיכיאטר, אז דברתי על זה איתו קצת. הוא חושב שמאוד כדאי ללכת לטיפול. לא תרופות, אלא טיפול פסיכולוגי טוב שמאפשר לעבד את החרדות והרגשות הקשים, ואולי גם קצת עבודה קוגניטיבית. לילדים יש סנסורים רגישים מאוד והם מרגישים את החרדה בעוצמה.
אני יודעת על מה הוא מדבר כי גם אבא שלנו כזה..
לי אין זמן וכסף לטיפול עכשיו (תירוץ?) אבל אם יש לכן, שווה לשקול, הרבה לפני כדורים.
מתוודה שכל פעם שאני שומעת את התשדירים ברדיו נגד תאונות - אלה שאומרים שכל רגע עלול לקרות לך אסון נורא ואיום אני יוצאת מדעתי. כאילו, מה? אין לי מספיק משלי?!?! .
[פלונית לצורך העיניין]

[אלמוגי_מוגי*]

אז אחיך לא הציע לך לקחת כדורים?

[אמא_בגובה_דשא*]

גם אני.

עם כל אחת מהבנות כשהיו קטנותהיו לי סיוטים בהקיץ-
גם על איך אני פוגעת בהן,
ואז מה שעזר זה לשנות את המקום שאני עומדת בו (כי התמונה תמיד היתה תלויה במקום), להתרחק מהמדרגות שבהן ראיתי אותה מתגלגלת וכד'.

וגם על איך דברים יוצאים פתאום משליטה והכל נגמר באסון.
לדוגמא:
הבוקר התחרדנתי לי להנאתי על הכביש (לא יותר ממכונית בשעה אצלנו, ובמהירויות נמוכות מאוד) בזמן שהאמצעית (3.5) טיפסה על הגדר של הדיר של השכנים, מטרים ספורים ממני.
פתאום עברה לי תמונה של הראש שלה נתקע בין החוטים של הגדר (כמו שקורה לעיזים לעיתים קרובות) ובזמן שאני קופצת לחלץ אותה עוברת מכונית ודורסת את הקטנה.
זה נראה לי מנגנון השרדותי-
המוח מתכנן את הגרוע ביותר כדי שאם יקרה חלק, נדע להמנע מההמשך- אם הראש של האמצעית היה נתקע בגדר, אחרי תמונה כזאת שעברה לי הייתי לוקחת את התמונה איתי כדי להמנע מדריסה שלה (למרות הסיכוי הקלוש).

וגם, כמובן תמונות בעקבות ארועים חדשותיים, וכד':
אחרי פיגוע הטרקטור הראשון שמעתי ראיון עם אשה שהיתה בתוך האוטובוס עם תינוקת במנשא והצליחה לגונן על התינוקת מאנשים שנפלו עליה.
בתקופה שאח"כ היה לי קשה לשים את הקטנה על הגב...

[חדשה_ישנה*]

לי אין זמן וכסף לטיפול עכשיו (תירוץ?)
דרך קופ"ח כללית יש טיפולים בחינם (בקופות חולים אחרות השתתפות כזו או אחרת- אם מקבלים הפניה מהרופא) - עכשיו אין תירוצים...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וואו. מזדהה מאוד מאוד עם כל מה שנכתב
אני לא אספר את הסיוטים שלי כדי לא להכניס לכן רעיונות חדשים (-:
תוספי ברזל תמיד עזרו לי בזמנים כאלו
וכן במיוחד זה קרה אחרי הלידות.
אני גם חושבת שזה קשור לתופעות השרדותיות של דור שלישי לשואה.

[פלוני_אלמונית*]

אז אחיך לא הציע לך לקחת כדורים?
ממש לא! זה ממש לא הפתרון הראשון לאדם מתפקד וסה"כ נורמטיבי (ואני כזאת )

דרך קופ"ח כללית יש טיפולים בחינם (בקופות חולים אחרות השתתפות כזו או אחרת- אם מקבלים הפניה מהרופא)
יש עוד תירוצים... רוצה?

[אלמוגי_מוגי*]

אתן מקסימות!!!!!!!!

[אמונה_בה'*]

וואו.
נכנסתי לדף הזה כדי לראות אם מדברים על סיוט שיש לי בעקבות הלידה ולמדתי שיש עוד כאלו כמוני...
לא ידעתי גם שזה קשור לברזל שכמובן חסר לי ממנו בכמויות.
האמת שאני מחלקת בין סוגי הפחדים:
פחדים מעשיים כמו פחד ללכת לרופאה לבדיקה של אחרי (אני 3 חודשים אחרי והבנתי שזו בדיקה חשובה אבל לא מסוגלת לבצע אותה)-מבחינה מעשית יש פעולות שאני לא עושה בעקבות הפחדים.
פחדים לא מעשיים כמו דמיונות כשאני עוברת את הכביש, מה יקרה וכדו' או אם אפגע בבת שלי (לא אביא רעיונות...מיותר!) פחדים שאני יודעת שאין בהם ממשות ושאינם משפיעים מעשית על מעשיי (ייתכן וזה משפיע בעקיפין...)
אז מה עושים עם הרופאה? באמת זו בדיקה חשובה כל כך?
תענו לי אני אובדת עיצות!

[אוד_ליה*]

אמונה
אני אישית לא הולכת להיבדק אחרי לידות (ובכלל לא- למעט במצבי חירום)... אני גם יולדת בבית כי אני לא מסוגלת לעבור את הבדיקות האלה.
אבל אני לא רופאה ולא יכולה להמליץ לך באופן גורף.

יש לי עוד המון מה להגיד בנושא (למשל שהרפואה גורמת לנו לאבד אמון בגוף שלנו כאילו יש שם ממש פצצה מתקתקת- "צריך" לעבור את "הבדיקה" פעם בחצי שנה או שנה- ראית גבר שהיה מוכן שיחטטו לו בפי הטבעת פעם בחצי שנה?)
אבל כבר דנו בנושא בהרחבה בדף בדיקה וגינלית מה דעתכן
דף מומלץ ביותר, שווה לקרוא אותו בעיון...

[אמונה_בה'*]

תודה אודליה.
מהצצה קטנה אכן נראה לי שיענה לי על כמה וכמה שאלות הדף הזה...

[פלוני_אלמונית*]

אמונה
אני כבר 1.8 אחרי לידה ועדיין עם סיוטים אם תרצי לדבר אני כאן

[רוני_של_4*]

מידי פעם אני מוצאת את עצמי מוצפת באיזו הזיה רגעית של משהו נוראי שעלול לקרות לאחד מיקיריי. זה יכול להיות בזמן שאני בשעור פילאטיס ובן הזוג לקח את התינוק לקנות ירקות, ופתאום מבזיקה לי תמונה מזעזעת של שניהם הפוכים בצד הכביש בדרך לירקן... או כשאני הולכת עם התינוק במנשא על הגב ברחוב, ופתאום עולה לי סצנה מפחידה שמישהו חוטף לי אותו מאחור, ובורח איתו, ואני לעולם לא אדע יותר איפה התינוק שלי ומה עלה בגורלו... או לפעמים כשהגדולות נכנסות לשירותים ציבוריים ואני מתמהמהת כמה דקות אחריהן (כי הקטן בכה, כי הקטנה רצתה שאעזור לה לנעול נעליים, וכד') ובזמן הזה אני מוצאת את עצמי חושבת על כל הדברים האיומים שיכולים לקרות להן בדקות הללו כשאני לא שם, וגבר זר נכנס והן שם לבד.... או שאני נוסעת לבד באוטו ומולי באה משאית, ואני מדמיינת איך תוך שניות אני אינני, וכולם נשארים בלעדיי, ומה יהיה על הילדים...

אני יודעת שזה נורמלי ושפחדים עולים לפעמים, אבל זה קורה לי המון בזמן האחרון וזה גורם לי להרגיש מאוד לא טוב. לא יודעת מה עושים עם זה. ואולי לא עושים עם זה? אולי לומדים לחיות עם זה? מדחיקים? (NOT)....

[רוני_של_4*]

מעניין מה שאני קוראת פה בדף... שיכוליות שזה קשור לרמות ברזל נמוכות אצלי? הא! כן. הוא לא גבוה. מאידך, לא ממש עשיתי משהו בנידון. אולי כדאי לאוץ לחנות הטבע הקרובה ולרכוש לי קצת פלורדיקס, אם כך (יכול לעזור לא רק לסיוטים האלה אלא לעוד דברים, מן הסתם).

[יערת_דבש*]

איזה כיף שיש את הדף הזה!
אנחנו לא לבד!

[לא_רק_אני*]

וואו. תמיד חשבתי שרק אני כזאת. כמעט לכל סיפור ותאור התחברתי. וניסית דיקור ופרחי באך ופסיכולוגיה וטיפולים אנרגטיים. גורנישט. לא עוזר. זה בתקופות ואני רואה תסריטים שלא היומביישים כל פסיכופט. נראה לי שזה גם הורמונלי.
רק ברזל לא ניסיתי. מעניין שבזמן האחרון לקחתי ובאמת היו שבועות שקטין יחסית ובשבוע האחרון שוב חזרו התסריטים (אולי כי הפסקתי עם הברזל לפנישבועיים בערך?). מעניין
תודה לכל מי שכתבה פה. טפשי אבל ממש מנחם לדעת שאני לא לבד

[רוני_של_4*]

טפשי אבל ממש מנחם לדעת שאני לא לבד
האמת - נכון.

[בשמת_א*]

וואללה? אז שוב לחזור לפלורדיקס?
(לא טעים )-: )

ואני שוב רוצה להזכיר לנו, שחרדות קשורות לצניחה של איברים בבטן. יאללה לחזור לפאולה. למשל, עיפרון על השפה העליונה.

[ורד_דרור*]

בדיוק היום סיפרתי לחברה על המחשבות האלה שלי, שבאות בעיקר בלילה, כשאני שוכבת לצידה ואוהבת אותה כל כך ורוצה להגן עליה. (על הבת שלי, לא על החברה..)
מדהים לראות שבדיוק הדף הזה עלה ובא.
תמיד נראה לי שזה משהו נורמלי, מן חרדה כללית לגורל האהובים מתוך ידיעה שבעולמנו קורים דברים, גם רעים
אבל אם אתן אומרות שזה קשור בברזל, כדאי שאלך לבדוק.
אתן חושבות שכשדוד גרוסמן כתב את "אשה בורחת מבשורה" אז היה לו מחסור בברזל?

[מצ'רה*]

יאללה לחזור לפאולה. למשל, עיפרון על השפה העליונה
ואם הוא נופל? (ישר ניסיתי, ולא הצלחתי להחזיק אותו)

[מ*]

ואם הוא נופל?
להרים אותו ולנסות שוב, לא חובה מיד, אפשר מחר.

[בשמת_א*]

להרים אותו ולנסות שוב
לאט לאט מצליחים יותר שניות עד שהוא נופל (-:
אבל עצם המאמץ כבר משפר את המצב באיברי הבטן.
קשור ישירות לחרדות.
(הולכת שוב לשים עיפרון)

[יערת_דבש*]

אתן חושבות שכשדוד גרוסמן כתב את "אשה בורחת מבשורה" אז היה לו מחסור בברזל?
מעולה!! שילך לעשות פאולה, ומיד! (עפרון בטוח יש לו מתוקף מקצועו)
אצלי הסרטים הם אחרים... על התעללות במבוגרים. אני לא רואה את עצמי אבל בעצם אני מפחדת על עצמי.
אני מזדהה עם המקום הפגיע כל כך אצל הבן, עם חוסר האונים והתלות הכמעט מוחלטים שלו, ומשליכה עלי.
מוזר...

[אמל_ית*]

_אתן חושבות שכשדוד גרוסמן כתב את "אשה בורחת מבשורה" אז היה לו מחסור בברזל?
מעולה!! שילך לעשות פאולה, ומיד! (עפרון בטוח יש לו מתוקף מקצועו)_

כל כך צחקתי שנפל לי העפרון (-:

[אפרת_נ*]

זה פשוט נורא החרדות האלו. מילא היו כלליות, אבל מה זה הספיציפיות הציורית הזאת שבה הדימיון שלי מתעקש להחריד אותי? חבל שבתחומים אחרים אין לי כזה מעוף, הייתי יכולה להגשים חלום ולהיות סופרת.
(איזה קטע, כתבתי את זה בלי שום קשר לגרוסמן. אבל מסתבר שאפשר לכתוב רבי מכר בהשראת חרדות הוריות)

[יערת_דבש*]

הדף הזה עושה לי משהו, והנה תובנה:
כשהגוף עובר חוויות מטלטלות, הוא מוציא מהטלטול הרבה ידע פנימי מודחק.
אז לידה, הריון ואפילו הנקה הן חוויות חדשות וחזקות לגוף, והוא משחרר...

אגב, מכירות את הדמיונות (לי זה קרה רק בימים הראשונים, תודה לאל- זה כבר מאחורי) שיפול עלי איזה טירוף ואני אזיק לילד?

[פלוני_אלמונית*]

איזה כיף לגלות שאני לא לבד בזה! ה"הזיות" הללו מלוות אותי הרבה שנים, עוד לפני שהייתי אמא אני מנסה לעבוד על זה מאז ומתמיד אך בהחלט מאז הלידה הן צצו שוב... אצלי אישית היה אובדן ממשי בילדות שטלטל אותי וגרם לי להכיר מוקדם מדי בעובדה שכל מה שנראה בטוח יכול להתנפץ ולהיעלם. אני חושבת שכמה שאני מנסה לעבוד על זה התפיסה הזו, היא מלווה אותי בהרבה מקומות בחיים, חלק מודע יותר וחלק פחות. אני יכולה להגיד שההזיות הללו מגיעות אצלי בעיקר כשאני ברמה מסויימת מאפשרת להן, מה זה מאפשרת? נותנת להן מקום, נותנת להן להשפיע עלי- להפחיד אותי או להעציב אותי או לכווץ אותי, פעם הייתי נותנת להזיה גם להתפתח ולהפוך לסיפור, חשבתי שאם זה עולה אז כנראה צריך לתת לזה לעלות. התהליך שעברתי מול זה זה קודם כל להבין מה ההזיות הללו מייצגות בשבילי- מאיזה חלק ממני הן באות, שנית להבין שכשמגיעה הזיה כזו היא לאו דווקא באה להגיד לי משהו (לא להעלות משהו מהלא מודע, לא להזהיר אותי, לא להכין אותי), ואז כל פעם שזה היה קורה הייתי אומרת "שלום, זה החלק הזה והזה אצלי, להתראות" אחר כך פיתחתי מנטרה שהתאימה לי "הפחד לא משרת אותי, אני חזקה מספיק להתמודד עם מה שיבוא" וכל פעם שעלתה הזיה שיננתי את המנטרה, נשמתי עמוק ושיחררתי. כיום זה קורה לי הרבה פחות מבעבר, וכשהתדירות עולה אז אני מבינה שאני באיזה תהליך רגרסיה/היחלשות ושזה הזמן לחזק את עצמי בדרכים שונות.
עוד כלי שקיבלתי לאחרונה בתקשור זה לעשות "המרה" לתחושה קשות שעולות, כשאני מרגישה מצוקה, אם זה בצורת חרדה/עצבים/עצב, מצוקה שאני מרגישה שלא משרתת אותי אני מדמיינת באיזה מקום בגוף היא נמצאת, מה הצורה שלה, מה הצבע שלה, מה הכיוון אליו היא מושכת ואז בעזרת הנשימה אני מתחילה להפיח בה את הצבע שלו היא זקוקה בעיני, הצורה, לאט לאט משנה את הכיוון שלה. אני חושבת שמאחורי כל כאב עומד חוזק והתקדמות רק שהכאב לעיתים כל כך ממכר שאנו ממאנים למצוא את העוצמה שמסתתרת מאחוריו, עבורי התרגיל הזה משחרר את הכוח שמאחורי הכאב. לא תמיד אני מרגישה מוכנה לעשות אותו הרבה פעמים אני מרגישה צורך להישאר במקום הכואב, אך בפעמים שעשיתי אותו ההקלה הייתה מדהימה והתובנות שעלו ממנו היו חזקות.
לגבי העפרון, מבליטים את השפה נכון? מותר להחזיק אותו בין האף לפה או שזו כבר רמאות?

[ניצן_אמ*]

לא קראתי הכל, ארוך לי מדי. אני חושבת שחרדות זה נורמלי. (לא דאגות, חרדות.) הגם אם לא נורמטיבי.

אני חושבת שכמעט אין אישה עם סף רגישות גבוה (כלומר, חווה את העולם בעוצמה ולא מקהה את החוויה החושית שלה כדי לשרוד) שלא נכנסת ללופ הורמונלי נורמלי לגמרי של חרדה לעולל שלה אחרי הלידה. לא בקטע של פנטזיות אלימות (כשאני מתכוונת לסרטים, ראייה, מחשבות, כל מה שהדמיון מייצר ולא קשור למציאות הריאלית סביבה, אלא למציאות שהיא חוותה דרך טלויזיה, קולנוע, עיתון וכו') אלא בקטע של חדות גבוהה מאד של כל מה שיכול לאיים על הגור שלה. ואם היא כזו, רגישה חושית באופן טבעי ונורמלי ולא נורמטיבי, זה לא שפוי בעיניי לא להיות בחרדה לגורים שאך נולדו.
נשים שמניקות לאורך זמן ממושך, חוות את המצב ההורמונלי המיוחד הזה לאורך יותר זמן. לא שישה שבועות, יותר לכיוון השנה. כל זה, נראה לי נורמלי.

יותר מזה, אנחנו חיות בחברה אלימה מכמעט כל בחינה (בחדרי הלידה, במילה, בבתי החולים, בתור למשרד הפנים, בתורים בכלל. ולי, במקרה, יש מקור להשוואה ורגישות מספקת כדי להגיד שזה ממש מוחשי.) וצפופה מאד מאד שבה כמות הזרים שרואים יום יום היא גבוהה. חוץ מזה, אנחנו מוזנות ללא הרף במידע על אלימות. הרבה פחות מידע על פרחים וציפורים ודברים יפים, טון מיקוד בהפחדה - מהזר, מהשונה, מהאקלים, מהאוכל, מזיהום סביבתי, מאי עמידה בסטנדרטים של קריירה/לימודים/ניקיון הבית/הופעה חיצונית ועוד ועוד ועוד ועוד... מגדילים עשות ועוד צורכים את זה מבחירה בספרים, טלויזיה, קולנוע...
שתרים את היד מישהי שכתבה פה ועוד רואה מותחנים. שתרים את היד אחת פה שלא הפנימה את הסרטים האמריקאים על זה שחוטפים לה את הילד ו... <לא מפתחת, פשוט כי זה לא הקהל המתאים. יש לכן מספיק משלכן בלי שאני אעזור לכן...>

לי עזרה מאד חשיבה רציונאלית סטטיסטית, וגם הפסקה מוחלטת של צריכת חדשות, וגם מעבר לקהילה ולתרבות אחרת, וגם זה שהתינוק שלי בן שנתיים (הורמונלית) וגם הפסקה מוחלטת של צריכת תכנים קשים (בוחרת קומדיות, צ'יקפליקס, פנטזיה גם בקריאה.) וגם מעט ענווה (הרעיון שהטיל יפגע דווקא בי, או האנס הלא סביר בעליל שנכנס לבתים ותוקף דווקא אמהות בשנתן? הוא, יבחר בי ובבית שלי. מכל הבתים...) ולא לא לא להכנס לשואה ולפסטיבלי פיגועים. פשוט לא. לא בריא לנפש.

עזר לי מאד להבין שפנטזיה היא פנטזיה, ואין בה נזק (זה רלוונטי גם למין) המחשבות שלנו הן לא באמת. אפשר לתת להן דרור מסויים ולא להגביל אותן, בד בבד עם קרקוע. לגעת באדמה ובמציאות. לאפשר לשניה את הזוועות בראש, לנסות להעביר אותן לעולם האמיתי, להבין שזה מגוחך ברמות... זו הקלה.
מבחינה נויורולוגית - אין פורקן. יש התחלה של מחשבה, ואז המהלך ש"תורגל" במוח הוא זה של חרדה, חסימה, מחשבה, חרדה, חסימה, מחשבה יותר קטנה, חרדה, חסימה... עד לפיתוח רגישות בכזה סד"ג שאפילו ריח של מחשבה בכיוון מעלה את כל ההורמונים ללחץ היסטרי. במקום זה, לאט לאט ללכת בנתיב, מלמד את הגוף שזה רק בראש, ולא צריך לעשות את כל המהלך האימתי כי זה לא באמת. למרות שהחוויה היא של באמת. וואו, מקווה שעכשיו הייתי ברורה.. מנסה להגיד שבמקום לחסום, לנסות לאט ובזהירות להכנס למקומות המפחידים, לראות שהם רק בראש שלנו, לראות שהם לא באמת, לגעת בילדים הישנים ולזכור את האהבה הגדולה בגללה אנחנו רגישות ודואגות...

לי זה עזר לגמרי. והייתי מאלה שמתכננות נתיב מילוט מכל בית שאני נמצאת בו. היום המחשבה היחידה בנושא היא ברוח "אם אני במקרה בפיגוע, הכי חשוב שאני אעצום עיניים חזק חזק. ואסתום אזניים. מה שיהיה על הגוף זה מה שיהיה, הנפש שלי לא מסוגלת לשאת (לסחוב) מראות זוועה וקולות זוועה. אז מכירה בי ובמי שאני, שומרת עליי.

[טרה_רוסה*]

ם אני במקרה בפיגוע, הכי חשוב שאני אעצום עיניים חזק חזק. ואסתום אזניים. מה שיהיה על הגוף זה מה שיהיה, הנפש שלי לא מסוגלת לשאת (לסחוב) מראות זוועה וקולות זוועה.
רעיון טוב. לא חשבתי על זה..

[שלולית_י*]

להתעלם ולהדחיק נראה לי שרק מגביר את העניין, כי הרי המחשבה באה לבקר כי היה לה (לנפש?) משהו להגיד לנו.
לי עוזרדווקא ללכת עם המחשבה ולהתבחבש בה ולדוש בה עד שהיא עוברת. מתמסמסת. כאילו שאין בה צורך יותר. (בפעם הבאה שהגוף מרגיש צורך להחריד אותי, הוא כבר מביא זוועה אחרת..)

ואני שוב רוצה להזכיר לנו, שחרדות קשורות לצניחה של איברים בבטן.
בשמת, אשמח לשמוע עד

[מהממת*]

בנות יקרות.איזה כיף היה לקרוא.זה מרגיע אותי שאני לא היחידה.לפני כשלושה חודשים ילדתי את בתי השלישית.והפעם לראשונה חטפתי אותה בחרדות על בני הסנבי'ץ .נבהלתי בטירוף.חשבתי שהשתגעתי.הייתי חצי בנאדם.נרגעתי כשהבנתי שזה לא רק אני וזה בסדר.אני נותנת לזה מקום מקבלת את זה ונרגעת.אני מסתכלת בדמיונות המפחידים בעניים וזה עוזב אותי.בהתחלה כשהייתי עם מועקה חזקה ניסיתי לברוח ולסלק. היום אני מאפשרת לה להיות והיא מתמוססת.הלכתי SOS לטיפול רייקי והיא הכינה לי גם פרחי באך.אני מאמינה שלכל דבר יש סיבה וטוב לי לחשוב שזה מגיע כדי להאיר לי משהו ואומרת תודה על כך !נהיה בקשר בחיוך וצחוק שתמיד מעלים את המצב רוח.

[פלוני_אלמונית*]

אצלי קרה תהליך מעניין - כשהבכור היה בן 2, היו לי חרדות שבעתיד כשיגדל, יחטפו את הילד ויתעללו בו.
זה היה לי קשה מנשוא!!!
ועוד הייתי חושבת שאם אני חושבת מחשבות כל כך טעונות אז יש להן סיכוי להתגשם!
זה רק הוסיף אימה על אימה
אבל היו לי כמה פתרונות שעבדו:

1. להרשות לעצמי להרגיש שלפעמים אני לא אוהבת אותו.

כלומר, בגלל שאסור לאמא לא לאהוב את הילד שלה, ואני הרגשתי לפעמים שאני לא אוהבת אותו, אז זה הופך לחרדה.
כשמרגישים רגש שחינכו אותנו שאסור לנו להרגיש אז נוצרת חוויה מפלצתית וחרדה מדברים איומים.
באופן מעשי התחלתי להגיד לעצמי את המשפט "לפעמים אני לא אוהבת את אורי" או "מותר לי לא לאהוב אותו לפעמים"
וזה ממש הפסיק את התופעה.
זה עורר אצלי את התחושה - שאם אני לא אוהבת אותו, לפעמים, אז אלוהים ומלאכים מאד שומרים עליו. כביכול - אין ברירה, הוא ממש מוגן מעצם טבעו.
לי אין השפעה על העניין

1. מאד עוזר לי, אם זה קורה לי מאז, אחרי שהכרתי את שיטת 'העבודה', לראות שהמחשבה -

היא כמו אורח שבא לבקר. אני יכולה להיבהל מהמחשבה ולאחוז בה בטירוף ואימה, אבל יכולה גם לראות אותה כמעין עננה חולפת או ציפור שבאה לבקר. היא אומרת רגע משהו אבל אז - ממשיכה הלאה! לתת לה להיות יצור ארעי שכזה.

משהו אחר שקורה לי לאחרונה פעם בכמה חודשים - שכשאני מחזיקה את התינוקת בידיי ועוברת במקום גבוה עם מעקה, אני מדמיינת שהייתי יכולה לזרוק אותה...
וזה כל פעם מבעית מחדש, הקלות הזאת והדגדוג הזה באמת ממש לנסות ולפרוץ את הגבולות, לשבור את הכללים
פעם מטפלת בדמיון מודרך אמרה לי שמצבים כאלה מעידים על כך שיש משהו שהגוף רוצה להגיד, והוא מושך תשומת לב על ידי הדחף למרוד
ואז - לנסות להקשיב , לתת תשומת לב. לעודד את הקרקוע והבחירה בחיים.

לגבי חסרים תזונתיים - כשאני לוקחת B12 זה מוריד לי את התדירות והאינטנסיביות של חרדות

בהצלחה לכולנו,
ובאמת מקל עליי לשתף, לאוורר ולגלות שהרבה מאיתנו במצב דומה... יש! אני נורמלית!

[עצובה_בלב*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב בנות בא לי לבכות... סוף סוף אני לא לבד... חשבתי שאני משתגעת וכשהפסיכולוגית בבית החולים בו ילדתי אמרה לי שהיא כבר שמעה הכל אחרי שבכיתי לה בכלי הפסקה (כי פחדתי נורא שייקחו לי את הילדה בגלל מה שאני עוברת) לא האמנתי לה שיש עוד נשים כמוני שרואות סיוטים בהם הן עצמן פוגעות בילד שלהן, אהבת חייהן... אני ראיתי "תמונות" שבהן אני זורקת את הילדה שלי מחלון וזה הגיע למצב שבו אני פשוט לא מסוגלת להיות במקומות גבוהים או בקומות גבוהות... בבקשה אם מישהי פה סבלה מאותם סיוטים או עדיין סובלת אני כל כך צריכה תמיכה...
אני כל כך סובלת.... אהבת חיי כבר בת שנתיים ואני כרגע בהריון שני, אחרי ההיריון הראשון הייתי שנה עם כדורי ציפרלקס שעשו לי בסיכומו של דבר רע מאד... הלוואי וכל זה היה נעלם.

[מישהי_לרגע*]

ואו! אני חשבתי שרק אני כזו! זה קרה לי רק אחרי הלידה הראשונה. בלידה השניה הרגשתי שיש לי זכרונות מהלידה הקודמת אבל חלשים. בלידה השלישית זה פשוט לא קרה. בזמנו הסיוטים היו נוראים: רצון להפיל, לפגוע, להרביץ, להתעלל מנית, מה לא? כמו שכבר נכתב כאן לפני, בד"כ זה היה קשור למקום או לסיטואציה מסויימת, אז אמרתי למחשבה יפה שלום, והלכתי למקום אחר. לא נלחמתי איתה ולא פיתחתי אותה, הנחתי לה להישאר שם ואני הלכתי.
אבל במחשבה שניה, אני מתארת כאן מצב רגוע ושליו, לא ככה הרגשתי בזמנו, זה היה סיוט. לא הבנתי מאיפה זה בא, עדין לא מבינה.

[או_רורה*]

זה נקרא חרדה, ואם לדייק את זה יותר, אז זה יותר מזכיר אוסידי - תסמונת טורדנית-כפייתית.
המחשבות "פולשות" בלי הזמנה, ומאוד קשה לסלק אותן, הן גורמות לפחד איום שנעשה דברים כאלה ואחרים....
וההבדל בין פסיכוזה לבין ההפרעה הזו הוא, שפה האדם חושש מאוד מהמחשבות שלו, מפחד מהן ומתוצאותיהן האפשריות, ובפסיכוזה - לא.

[מישהי_לרגע*]

בואי ניזהר מהגדרות ואיבחנים. הרי כמה מאיתנו אמרו בפירוש שהן לא נבהלו מהמחשבות האלו וכך גם הצליחו להתגבר עליהן. מחשבות שפולשות לנו לראש בלי שקיבלו הזמנה יש לכולנו והרבה, וזה לא מאפיין כלום מלבד היותנו בני אדם. מסכימה איתך שזה ביטוי לחרדה ופחדים. אבל הפחדים האלו הם ביטוי לבריאות ולא לחולי.