אני נשמעת כמו אמא שלי

[בת_ההרים*]

כן. זה קורה גם לי. מתפלק לי. אני מרגישה שעכשיו כשנורי בן שנתיים+ יוצאים ממני דברים שכנראה אמא שלי עשתה/אמרה לי כשהייתי בגילו. נורא קשה לי עם זה. אני מאד משתדלת להיות במודעות נונ סטופ למה ואיך אני אומרת או עושה. אבל זה בפירוש יוצר אצלי משברון כזה. אני ממש מפחדת שכל התכונות המכוערות של הוריי יתנקזו ויצאו ממני. האם גם אתם נתקלים בתופעה הזו? איך מתמודדים?
<נועה מקווה שלא תפנו אותה ל"איך לדבר ככה שהילדים יקשיבו וכו'" כי זה לא מספיק>

[אביטל*]

נועה, אני אמנם חודשיים לפני הילדה הראשונה שלי ולכן מדברת בלי נסיון אמיתי.
אני חולקת את הפחדים שלך של להפוך להורים שלי.

בשנתיים האחרונות עברתי תהליך של השלמה עם ההורים שלי, אני מקבלת אותם כפי שהם, מבינה שהם עשו טעויות איתי ועם האחים שלי.
אבל אני יודעת שזה מעולם לא נבע מחוסר רצון או חוסר אהבה.
יש דברים שהם לא הבינו אז (וכנראה שגם לא היום), הם עשו כמיטב יכולתם.

אני שמחה מאוד שעברתי את התהליך הזה לפני שהתחלתי בתהליך של הבאת ילדים לעולם.
זה מביא אותי למקום שבו אני לא מצפה מעצמי לשלמות.
אני יודעת שאני אעשה טעויות עם ילדי ואני חושבת שזה בלתי נמנע.
אני רק מקווה שאני אוכל לתת להם דוגמא של סליחה וקבלה.

השאלה היא בעצם מה בדיוק הדברים האלה שאת אומרת ועושה, וכמה הם באמת נוראיים ?
אולי הם נוראיים בגלל שיש לך אנטי כללי נגד כל מה שעשו ההורים שלך ?

כך זה היה אצלי במשך שנים רבות, ההורים שלי פשוט לא יכלו לעשות שום דבר טוב בעיני.
ולקח הרבה זמן עד שהבנתי שהבעיה היא לא ממש אצלם.

ההורים שלי התחתנו מאוד צעירים וכיאה התחילו מייד במלאכת הבאת צאצאים.
אני בת 30 ומביאה עכשיו את הבת הראשונה. בעיני יש הבדל מהותי מבחינת מקום בחיים, בגרות ובשלות מאשר המקום שבו היו הורי (לפחות ממה שאני מתארת לעצמי).

אני חושבת שצריך להזהר במצבים האלה.
מרוב נסיונות של לא להיות כמו ההורים שלנו, לפעמים רואים אנשים שמנסים להיות החברים הכי טובים של הילדים שלהם.
במקום להיות ההורים.

[עוף_החול*]

נועה
אני לא מכירה את אמא שלך ולא יודעת אם להישמע כמוה זה טוב או רע.
אני רק יכולה לאמר לך על עצמי שכשאני נשמעת לעצמי כמו אמא שלי אני מאד מאושרת וגאה.
אני חושבת שהדבר הכי טוב שיכול לקרות הוא שתהיה המשכיות של הדורות. אני כולי תקווה שילדי ימשיכו את דרכי ויאמינו בערכים שאני מקנה להם.
אמא שלי למרות השוני ביננו מהווה בעבורי דוגמא מצויינת לאמא אוהבת ואכפתית. אני מקווה שאני ממשיכה את דרכה באופן שגורם לה להיות גאה בי.

[רונית_סלע*]

נועה, מזדהה איתך מאוד. אין לי המון מה לאמר כדי לעודד, רק שאני הבנתי בשלב מסוים שאני לא עומדת להיות אמא הרבה הרבה הרבה יותר טובה מההורים שלי, אלא רק קצת יותר טובה (טוב, אני קצת מחמירה עם עצמי..), ושזה בסדר. אין ספק שכשיוצא לי מהפה משהו כזה (לפעמים זה אפילו מבט או הבעת פנים או טון דיבור, ואז זו ממש הרגשה לא נעימה), זה לא קל. עוזר לי להזכיר לעצמי מדי פעם את כל הדברים שבהם אני שונה מהם, טובה יותר, או לפחות משתדלת להיות. ובטוח שעוזר גם לקבל את איך שהם היו ולסלוח, ולמצוא את הדברים הטובים שכן ניתנו לנו ואנחנו מעבירים אל ילדינו. את זה גם אני אנסה לזכור.

[בת_ההרים*]

לקבל את ההורים שלי ולהשלים- כבר השלמתי. אני מדברת על דברים יותר עמוקים.
רגע אתנחתא... אשרי האישה שמרגישה גאה להיות ב- 100% כמו אמא שלה. גם בי יש תכונות שקיבלתי מהורי ומשמח אותי שזכיתי בהן. אני מדברת, שוב, על דברים יותר עמוקים...
כשהייתי בערך בת שנה וחצי אמא שלי משכה אותי מאד חזק ביד והימפרק יצא ממקומו. תיקנו את זה בבית החולים. אני לא זוכרת במודע את המקרה אבל ברור לי שאני כן זוכרת אותו. ושמתי לב שאני נוטה לתפוס את נורי בזרוע ונוטה למשוך אותה. ופתאום נפל לי האסימון שכנראה אני עושה לא את מה שאמא שלי עשתה לי. הזכרון הלא מודע שלי פועל. או פשוט משפטים ומחוות שאני יודעת שאינם שייכים להוויה שלי או לנשמה שלי. אלא שייכים לזכרונות לא מודעים שיש לי מהוריי.
לא התכוונתי בכלל לפתח את זה לכיוון של "אני האמא הכי טובה בעולם או יותר טובה מאמא שלי". אבל מה שווה ההתנסות שלי כהורה אם אני חוזרת על כל אותן טעויות שכבר נעשו בעבר על חשבוני? אז בעצם אני נפלתי קורבן לכל הפאלטות של ההורים שלי?

[אחות_מוכה*]

נועה,
אני חושבת שאת מכוונת כאן למחשבות שלי שמשיקות לכתוב בדף אלימות כלפי ילדים.
לא המכות, אלא ההתפרצות האמוציונלית, כמו של אמי, שהביאה לקללה/סטירה.
עצם היציאה מהכלים (ואולי לא כ"כ משנה איך היא מתבטאת), לא מוצאת חן בעיני.

עולה השאלה - איך נמנעים?
כשאני חושבת עלי, אני כנראה צריכה, כמו בשח, לחשוב כמה צעדים קדימה, ותמיד להקדים את עצמי - כדי בכלל לא להגיע למצב שהוא רקע להתפרצות אמוציונלית מהסוג השלילי.
אבל אז צריך להיות בשליטה כל הזמן! או אולי נרכשים הרגלים חדשים?
מה דעתך?

[צפריר_שפרון*]

נועה,
עצם המודעות מניחה תיקון בפני עצמו. כאן, היות ואת המשך ישיר לאמך, והיות והתנהגויות מסוימות נרכשו וטבועות עמוק במי שאת היא, ראשית נדרשת חמלה. חמלה מהמקום בו את מכירה בעובדות. נעימות או לא נעימות, אלו העובדות: לעתים נועה מתנהגת בדיוק כמו אמא שלה. לטוב ולרע.
התבוננות חסרת שיפוט, עד כמה שניתן, על אותן התנהגויות שאת מזהה שחוזרות על העבר, תוכל להניח לך לקבל את הדברים כפי שהם.
אז, התבונני בעצמך תוך כדי אירוע בו את מתנהגת כמו אמך, ניתנת לך ההזדמנות לזהות את התועלת העולה בעבורך מהתנהגות זו, ומכאן תוכלי להשיג תועלת זו גם ללא אותה התנהגות אשר אינך מעונינת בה.

בהתבוננות אל מעבר לנועה, נמצא אישך, בן זוגך, הפרטנר בטוב ביותר ל"תיקון טעות" שכזו. שכן במקרים רבים הוא משקף לך את אמך ואביך. תיקון ביחסים שביניכם בהיבטי ההורים שלכם עשוי להניח רגיעה.

מעבר לכך, עלינו לזכור היטב כי ילדינו ישקפו את התנהגותנו כלפי ילדיהם. זו האחריות האמיתית ולצדה יש לקחת ערמות של חמלה. שלא נשתגע.

ולסיום, משכה לך במרפק? עלבה בך? התנהגה לעתים באופן שאינו מקובל עלייך? עדיין, נראה על פניו שאמך עשתה עבודה לא רעה. ראי את המכלול של מי היא נועה. לא טוב?

[פלוני_אלמונית*]

זה הכי מביך, להסתכל על המכלול, להגיד וואללה, בעצם יצאתי די בסדר, ובכל זאת לפחד להיות כמוה. על מה הטינה? זה סוג של שנאה עצמית? מה זה?
ועוד יותר מביך- מה, הבנות שלי גם ירגישו כך כלפיי בעתיד? אמא'לה!!!!

[בת_ההרים*]

צפריר תודה על החומר למחשבה.

ולסיום, משכה לך במרפק? עלבה בך? התנהגה לעתים באופן שאינו מקובל עלייך? עדיין, נראה על פניו שאמך עשתה עבודה לא רעה. ראי את המכלול של מי היא נועה. לא טוב?

לא מדויק. יש לי את היכולת והמוטיבציה לתת לעצמי צ'פחות על השכם. גם לאמאל'ה. השאלה היא עד כמה נטבעה בי אותה משיכת זרוע? אותם עלבונות? ההשוואה המתבקשת היא הילד להורה מתעלל פיזית/נפשית שגדל להיות מבוגר מתפקד עאלק אבל עושה לילדיו את מה שהוריו עשו לו.
טוב אז אצלי זה בקטנות. צרות של עשירים. ובכל זאת, אני רואה את נשמתו של בני. טוהר, לובן ונקיון. ואני מרגישה שאני,איך להגיד, מלכלכת לו פה ושם.
המוטיבציה שלי לפתור את זה או לצמצם לכמעט 0 היא לא מוטיבצה של "ויי זמיר שלא יחשוב עליי דברים איומים כשיגדל"( כי סביר להניח שברגעים הקשים הוא כבר חושב עליי כאן ועכשיו מחשבות פחות נעימות או חווה תחושות שליליות). המוטיבציה היא גם לא לצאת יותר טובה מאמא(אני מזכירה גם את אבא,אגב).
המוטיבציה היא לקחת את חווית ההורות כהזדמנות להיות אדם טוב יותר עם עצמי, לחוות את עצמי האמיתי ולא עצמי דרך צינורות התודעה של הוריי.

שבוע טוב.

[צפריר_שפרון*]

נועה,
הורינו מייצגים לעולם את עברנו. אנו עשויים לזכור עוולות, או ילדות קשה, מכל בחינה, נפשית, רגשית, רוחנית וגופנית, אנו עשויים אפילו להעלות טענות ומענות כלפיהם על כי נהגו כך ולא אחרת. אלו הם תמרורי עצור, אם ברצוננו להמשיך עלינו להניח את כל אלה בצד ולהתבונן נכוחה..
ניתנה בידינו ההזדמנות לשפר את הורות הורינו, כאשר אנו מפנים את המבט מהעבר אל העתיד.
התבוננות על צאצאינו והקשבה אליהם, גם לטענותיהם, "דרך תשומת הלב" www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?gro ... le=[po]דרך תשומת הלב[/po], תאפשר להם לצמוח בעולם הטוב ביותר שאנו מסוגלים לנפק להם, שוב, מכל בחינה - רוחנית, נפשית, רגשית ופיזית.
בדרך זו אנו משפרים, או מעלים מדרגה, את האופן בו הורינו הנחילו לנו את מורשתם. כאן, לעתים מתפלצים ההורים שלנו מדרכנו, ואנו - רדופי עבר - מתחלחלים מדרך חייהם.
ברבדים עמוקים, בעצם המודעות לרגש העולה בעקבות חווית הילדות, טמון המפתח לשינוי הגישה כלפי אותה תמונת ילדות.

דבר זה אינו פשוט כלל ועיקר, עם זאת שינוי גישה כזה עשוי להתרחש כהרף עין. שכן מילותיה או טון דיבורה של אמנו, או מעשיו והתנהגותו של אבינו מזכירים לנו חוויה אשר מעוררת באופן אוטומטי תגובה.
תגובה זו יכולה להיות מאשרת את האושר ההוא עקב יחס אוהד מצד הורינו. אז, כאשר אנחנו מייצגים את מי שהיו הורינו אנו חשים בטוב, ומכאן עולה הערכה להורינו. זהו החוב המובן מאליו, החוב שאנו חייבים לילדינו, להניח להם רגעי אושר, שוב, דרך תשומת הלב.
תגובה זו עשויה להיות מאידך מכווצת, סוקלת את אותו טוהר ילדות, כפי שהתרחש בילדותנו.
כאשר אנו מושכים במרפק או בזרוע, או כאשר אנו צועקים עליהם, על הקטנים התמימים האלה, במיוחד כאשר אנו חוזרים על תנועות הורינו, הזכורות לנו כמאיימות, בהכרח עולה האשמה כלפי הורינו, ולו מתוקף כך שאיננו מעונינים להמשיך בדרך זו. אבל בפועל, בינתיים, אנו חוטאים יום יום.
על פני האשמה או אשמה ניתן לעשות שלום עם הורינו, עם עצמינו. ניתן לסמוך על טוהר הילדות, על הילד עצמו, שידע ללמד אותנו את כל הדרוש. יש לו הכלים לכך, לא סתם הם כל כך חמודים.
על מנת שנוכל לעשות שלום עם הורינו ועם עברנו ראוי שנמצא את הדרך השתחרר מהעול של הורינו; מהעוול שנגרם לנו; ממשאות העבר. לשם כך יהיה עלינו להתבונן ממקום של חמלה ולאשר את תולדות חיינו דרך רגעי האושר; חוויות יחסי קרבה בריאים. את זאת נוכל ללמוד אך ורק דרך ילדינו, שוב, דרך תשומת הלב.

במקביל ללמידת ההורות מתוך ילדייך ומתוך עצמך, על פני סתירה בין מי שאת היא כהורה ובין צנורות התודעה של הורייך, בין העצמי שלך בהווה ובין העצמי שלך בעבר, עשויה להתגלות השלמה, שהרי אין מי שמייצג את התודעה של הורייך בהורותך טוב ממך, את הרי יציר התודעה הזו.

ובכל מקרה, את עצמך, גם אם נראית ונשמעת ואפילו חושבת כמו אמך או אביך - הרי את עושה ועשית אלפי תיקונים (לא מודעים בחלקם) בהורות שלהם. בעצם היותך בתם, סללת גם את דרכם וגם יצרת תודעת הורות חדשה - עצמאית לחלוטין. תודעה עצמית זו כוללת גם את מה שקבלת מהורייך ומה שאת מקבלת מילדייך, הווה מתמשך - מאז ועד עכשיו, משם ועד כאן.

מציאת הדרך האישית אם כך אינה יכולה להתבצע במנותק ממורשת הורינו ומתולדות חיינו, כאשר נקבל זאת, שוב, ללא שיפוטיות, נוכל לקבל את עצמנו על חולשותינו, כולל התנהגויות אויליות. אז בהכרח נרגיש יותר טוב עם עצמנו, שכן נחוש אישור מתמיד להיותנו קיימים.
כך, נוכל לחיות עם הידיעה השלמה שהורינו אינם מושלמים, ושאנו לא מושלמים. כשאנו לוקחים את הטוב ומעלים אותו למדרגת טוב יותר, ככל הניתן, אנו נמצאים מעבירים את לפיד ההורות לדור הבא.
המפתח אם כן הוא עשיית שלום עם הורינו, שלום שיניח חיוך על שפתינו כאשר אנו מחקים את הורינו, חיוך על פני תרעומת. חיוך זה עשוי להניח שלמות שתניב את השינוי אשר אנו מבקשים אחריו.

על ידי כך נניח מבלי משים את האישור המתבקש לנהוג כך בעבור ילדינו. אז, כשיגדלו ויהיו להורים נוכל להתבונן בנחת ולראות כיצד הם מתקנים את הטעויות שלנו מבלי לחוש אלא שמחה על יכולתם להשתחרר מעולנו ומהעוול שבהכרח אנו גורמים להם. עוול זה אינו מכוון חלילה, ואנו עושים ככל יכולתנו על מנת לצמצמו, אבל מעצם הורותנו הוא נמצא שם בלית ברירה.

מורשת הורינו ספוגה במורשת הוריהם ועוברת דרכנו בדרכים בלתי אמצעיות, בצורה נסתרת, בדרכים ברורות ובצורה גלויה הישר אל ילדינו, דרך המסנן של מי שאנו, כהטבעת החותמ בדונג. כך ילדינו ימשיכו את אותה מורשת אל ילדיהם דרך הפריזמה האישית שלהם.

מאדם וחוה עד הרך הנולד, צועדת האנושות במסלולה כשההורות נוכחת וניצבת בסך, באפסיותה וברהב קיומה.

[בת_ההרים*]

תודה לשניכם! מאז שכתבתי סערת הנפש על התגלית המרעישה שלי נרגעה. בכל מקרה אני חושבת שפרחי באך יעזרו לי בהתמודדות עם תובנות כאילו ואחרות.

[בת_ההרים*]

המפתח אם כן הוא עשיית שלום עם הורינו, שלום שיניח חיוך על שפתינו כאשר אנו מחקים את הורינו, חיוך על פני תרעומת
טוב להזכר בדף הזה ולראות איזו כברת דרך עשיתי ואיך הגעתי אל המקום הזה שצפריר מדבר עליו.
תודה צפריר

[טרה_רוסה*]

בגלל שהדף קפץ, נכנסתי וקראתי טיפה אחורה. אני יודעת שזה לא בדיוק רלוונטי, אבל איכשהו כן שייך. ידיד טוב משך את בתו בת השנתיים ופרק לה את המרפק (או הכתף? פתאום אני לא בטוחה). הוא עשה זאת כי עמדה במקום מסוכן, והוא נבהל, ותפס אותה כנראה בזווית לא טובה. כמובן שהרגיש זוועה אח"כ. בבית החולים סיפר לו הרופא כי זוהי אחת הפציעות הנפוצות ביותר בילדים.
למה אני מספרת את זה? כי נניח שאותה ילדה תיזכר בסיטואציה כשתהיה מבוגרת. מה היא תזכור מהמצב הזה? נקודת ההשקפה שלה תהיה שונה לחלוטין מזו של אביה.

[תמר*]

קשה לי.....
אני אמא לבת ארבע וחצי ובת חמישה חוד שהגיעה למשבר הארבעה חוד. והעייפות הגדולה מוציאה ממני אמרות והתנהגות והלך רוח של אמא שלי. אני פתאום רוצה רק שהגדולה תהיה ממושמעת, ללא ויכוחים או סטיות לכל כיוון, לא מוכנה לקבל התמרמרות מצידה. והכי גרוע, שכשהיא עושה או מתנהגת לא בסדר אני אומרת לה שאני לא רוצה להיות איתה אבל בטון נוראי שאני מכירה מאמא שלי. טון שנותן תחושה שאת הכי נוראית בעולם ושאם את לא בסדר את מאבדת את האהבה והתמיכה של אמא .
זה מרגיש לי ככה עד היום עם אמא שלי כך שאני מודעת לנזק....
איך משנים את זה? תנו לי רעיון להתחיל, נשבר לי הלב על היחס שהגדולה שלי מקבלת בזמן האחרון ממני. אולי הפניה לדפים אחרים גם תעזור
תודה

[תפילה_לאם*]

היי תמר,

בטח יגיעו עם עוד רעיונות משובחים...
בינתיים מה שעולה לי הוא לנסות מראש להימנע מהיקלעות למצבים האלה: אולי להיות יותר מחוץ לבית, אולי להעלים מהישג ידה חפצים שיאתגרו את האיפוק שלה. כאלה.
ובמקביל כמובן לנסות למצוא את ההזדמנויות שאתן נהנות יחד ואז להוסיף כמה שיותר מילים טובות ומגע נעים.
ואם יש לך ממי לבקש עזרה - אז להיעזר. זה לא חייב להיות שמישהו ישהה אתך כמה שעות בכל יום. גם עזרה קטנה יכולה להוסיף: למשל, שאבא יבשל ביצים וישטוף מראש כמה ירקות שיחכו במקרר לקראת ארוחת הערב העתידית. או למשל, להשתמש בכלים חד-פעמיים ר"ל.

@}

[בשמת_א*]

תמר השנה הראשונה עם שני ילדים היא הכי קשה...
מה שאת מתארת הוא היחלשות שלך.
מנחשת שהגורם הוא לא רק עומס ועייפות אלא גם חוסרים תזונתיים (את מצליחה לאכול בכלל? לשתות מים? את לוקחת B12? יש לך מספיק ברזל? הכוונה למאגרי ברזל, פריטין, טרנספרין, לאו דווקא להמוגלובין).
האם יש לך אפשרות לגייס תמיכה ועזרה? כל עזרה שהיא? למשל מישהי בתשלום שתבוא לכמה שעות בשבוע לשטוף כלים, לטפל בכביסה, דברים כאלה?

עוד טיפים:

• לחבק את הגדולה שלך בכל הזדמנות. אפילו לעשות תזכורת בנייד כל שעה... איכשהו, הרבה מגע גופני משפר את המצב.
• לנסות לישון בכל הזדמנות. אפילו להישכב על הספה או על השטיח ליד התינוקת שעל הבטן וליד הילדה הגדולה שמשחקת.

אני פתאום רוצה רק שהגדולה תהיה ממושמעת, ללא ויכוחים או סטיות לכל כיוון, לא מוכנה לקבל התמרמרות מצידה
פשוט אין לך כוחות. אין לך כוחות להתמודד עם העומס שיוצרת חוסר ההסכמה שלה. מציעה להגיד לה - לא מה שהיא צריכה לעשות, או שהיא מתנהגת לא בסדר, אלא פשוט: "אני לא מרגישה טוב וקשה לי ולכן אני צריכה שתעזרי לי", או "אני מרגישה לא-טוב ולכן אי אפשר". ממש להגיד לה, שהסיבה שאת לא מאפשרת ויכוחים וסטיות היא פשוט מפני שקשה לך, זה לא קשור אליה אבל כשאמא חולה ("חולה" = שם קוד למותשת במצב זומבי, גמורה וחסרת סבלנות) אז אין ברירה.

לפעמים אפילו עוזר להגיד, "הלוואי שיכולתי לאפשר לך... אבל עכשיו זה קשה לי מדי, אז בפעם אחרת".

היה לי עוד טיפ אבל זרח מפרחוני בשניה שבאתי לכתוב אותו... אם אזכר, אחזור

[תמר*]

בשמת, תודה רבה על העצות.... יש לי כמה שאלות אם זה בסדר מבחינתך.

אני מרגישה שאם אגיד לה שאני מרגישה לא טוב וכולי, אני מעמיסה עליה רגשית. כל התקופה הזאת היא צריכה להתחשב הרבה יותר ממה שהיה בעבר בגלל שנולדה לה אחות. וזה טבעי ומובן, אבל עכשיו להעמיס עליה אותי? זה לא יותר מדי? הרי אני האם והיא הבת.
אולי אני מדברת מתוך הכאב שלי, שתמיד התחשבתי וויתרתי ולא התווכחתי עם אימי כי ידעתי שקשה לה מאוד. עד היום אני מתחשבת בה מאוד עד כדי ביטול רצונות וכעסים שלי כלפיה.

קשה לי גם להעמיס את כאבי וקשיי על הבת שלי. ומנגד קשה להמשיך ככה. זה כאילו קשה מכל כיוון....

[יולי_קו]

אני מרגישה שאם אגיד לה שאני מרגישה לא טוב וכולי, אני מעמיסה עליה רגשית. כל התקופה הזאת היא צריכה להתחשב הרבה יותר ממה שהיה בעבר בגלל שנולדה לה אחות. וזה טבעי ומובן, אבל עכשיו להעמיס עליה אותי? זה לא יותר מדי? הרי אני האם והיא הבת.

שאלת את בשמת...

מבחינתי התשובות של בשמת טובות.
אני, במצב כמו שאת מתארת, השתמשתי גם במשפטים הללו (כי זו האמת), וגם השתדלתי לחבק.
לא לקחתי עזרה בתשלום (אין משפחה שתעזור לי בקרבתי), והיום אני חושבת שהיה עדיף שאקח.

[חלוקית_נחל*]

הי תמר,
זו באמת תקופה מאתגרת.
בגוון שלי, אמא שלך היא סוג של מראה עבורך. אם תסכימי לחבק את עצמך, גם כשאת מתנהגת באופן הזה, במקום לדחות, להיות בחסד וחמלה פנימיים, ההתנהגות הזו תאבד מעוצמתה וחשיבותה. וגם תקרה פחות.
גם לי יש נטייה לשפוט ולבקר, ולדון בחומרה את עצמי.
כשאני מצליחה להרפות ולהפנות אמפטיה למקומות הנוראיים הללו, שלצערי מתקיימים בתוכי, מתוך הקבלה הזו, שהיא לא תמיכה בהתנהגות, אלא פשוט העדר התנגדות או הלקאה עצמית ושיפוט, מתוך ויתור על האשמה ניתן לקחת אחריות ולשנות.
ללמוד לתת אהבה לעצמנו במקום להיות תלויים באחרים.

אני מציעה לך להעזר כמה שיותר, גם בשירותים קנויים, לעשות רק את מה שאת חייבת, לדאוג לעצמך ואז תוכלי ביתר קלות לדאוג גם לאחרים.

מצרפת את מותה של האמא המושלמת שכתבה אורנה שפרון

[בשמת_א*]

אני מרגישה שאם אגיד לה שאני מרגישה לא טוב וכולי, אני מעמיסה עליה רגשית
זו טעות אופטית. את משחררת אותה, בזה שאת מקבלת את עצמך ואת הקושי שלך.

כל התקופה הזאת היא צריכה להתחשב
אני מציעה לך משהו אחר. הפוך לגמרי מ"את צריכה להתחשב".
בזה: "אני פתאום רוצה רק שהגדולה תהיה ממושמעת, ללא ויכוחים או סטיות לכל כיוון, לא מוכנה לקבל התמרמרות מצידה" את עכשיו אומרת לה שהיא צריכה להתחשב, שהיא לא בסדר, שהיא ככה וככה.
את עושה את זה כי את לא מקבלת את עצמך.
את לא מקבלת את הקושי שלך.
את מאשימה את עצמך.
את מצפה מעצמך להיות סופרוומן ללא כל תמיכה ועזרה, ואת גם קורסת וגם מאשימה את עצמך שאת קורסת.

היא ילדה קטנה! היא בכלל לא צריכה להתחשב בכלום ומותר לה לבכות ולהיות ממורמרת שצרכיה לא נענים.
מה שאני מציעה הוא לא להגיד לה להתחשב - אני כתבתי בצורה מדוייקת: להגיד לה במפורש שקשה לך ולכן אי אפשר (מה שזה לא יהיה שהיא רוצה).

ההצעה שלי אומרת, להגיד לה בכנות שקשה לך ולכן את לא יכולה לתת לה מה שהיא מבקשת. מה שהיא מבקשת מובן וסביר, חבל לך שאת לא יכולה לתת לה (ממש לומר במפורש), את פשוט לא יכולה.
זה ההיפך מלדרוש התחשבות.
זה אומר: את טובה, הבקשות שלך לגיטימיות, זאת אמא שכואב לה וקשה לה עכשיו, ורק בגלל זה, אי אפשר עכשיו.

השרשרת שאצלך היא - קשה לי, אסור שיהיה לי קשה, אני לא בסדר, הילדה מעמיסה עלי, הילדה לא בסדר,
ואז הכל יוצא עליה...

כשאת כועסת עליה ואומרת לה את כל הדברים שציטטת, זה לגמרי "להעמיס עליה רגשית". הצרכים שלה לא מקבלים שום לגיטימציה. היא מרגישה רעה ואשמה בגלל שהיא מבקשת דברים.
לעשות ההיפך, לא מעמיס עליה רגשית אלא משחרר אותה.
לא מדובר בזה שתעמיסי עליה אותך. מדובר בזה שתגידי לה את האמת ותכירי במגבלות שלך כרגע: שזו לא היא, זו את.
ושתיכן בסדר.
תשחררי את שתיכן.

את בסדר.
פשוט קשה לך.
הילדה בסדר.
מותר לה לרצות ממך כל מיני דברים, ומותר לך להגיד לה, הלואי שיכולתי לעשות את זה בשבילך אבל אני פשוט לא מרגישה טוב היום ולכן אני לא יכולה. זה בגללי, לא בגללך. את ילדה טובה ומתוקה, לי פשוט אין כוח היום. אני מצטערת.

אז אולי תגידי כל יום "היום אני לא מרגישה טוב ולכן לא יכולה למלא את בקשתך".
ואז אולי היא תגיד לך בכעס אחרי עשרה ימים "את כל הזמן לא מרגישה טוב!!! נמאס לי כבר!!!! מתי תמלאי את הבקשות שלי?"
ואת אולי תגידי, "את צודקת. אני כל הזמן מרגישה לא טוב. אני אנסה לחשוב מה אפשר לעשות כדי שארגיש יותר טוב ואוכל לעזור לך יותר".

ואנחנו אומרות לך, אנחנו האמהות שקצת יותר מנוסות ממך - מה אפשר לעשות כדי שלא תקרסי כל כך? כדי שהבכורה שלך לא תיפגע כל כך מהמצב?
לקחת עזרה. בכל מחיר. קחי עזרה.
לא יודעת למה בתוך המצב, נדמה לנו שאנחנו יכולות להסתדר לבד. אני חושדת שהתשישות הזאת גורמת לנו לחוסר שיקול דעת, שאנחנו לא מבינות בכלל בתוך הסיטואציה כמה באמת קשה לנו. אנחנו בהישרדות ולא מרשות לעצמנו להרגיש מה קורה כי אז נתמוטט לחוסר תיפקוד מוחלט?
קחי עזרה.
אנחנו אומרות לך את זה באמת באהבה.

[תמר*]

תודה לכולכן, חיממתן לי את הלב עם התמיכה שלכן.
אבל עדיין, אני מרגישה ככ מפונקת וחלשה ולא מתפקדת ומתמודדת... וכל האמירות והציפיות מסביבי רק מגבירות את התחושות. מחמתי אני שומעת שהיא קירצפה את הבית כל היום ועד 11 הכל היה מתוקתק, ואצל אמא שלי בכלל לא היה מה לדבר על עזרה כי אמא שלה נפטרה לפני שנולדתי ואין לה אחיות שיבואו.
ורק אני, אני הילדה הטובה והחזקה שלה, שתמיד תפקדתי במצבי לחץ ותמיד התמודדתי, פתאום חסרת כוחות ולא מצליחה להתמודד. וקשה לי.
איך, איך יוצאים ממעגלי האשמה האלו?

[בשמת_א*]

איך, איך יוצאים ממעגלי האשמה האלו?
הו הו, מפסיקים להקשיב לחמותך ולאמך.
הן באות לעזור, או שכל הדיבורים האלה הם הדרך שלהן לתרץ באוזנייך ובאוזני עצמן, מדוע הן מסרבות לעזור לך כשברור שאת מתמוטטת?

איך לא תרגישי
מפונקת וחלשה ולא מתפקדת
הרי אמא שלך היא שגידלה אותך.
ועכשיו את מקבלת את אותו המסר גם ממנה וגם מחמותך.

איך יוצאים מזה?
קודם כל מבינים שזה שקר. כל מה שהן אומרות. חמותך "קירצפה כל היום את הבית"? וכמה אהבה וטיפוח נשארו לה להעניק לילדים? אמך לא זכתה לעזרה? וזה אומר שהיה לה קל להסתדר? מה נראה לך, שסתם יוצאים לך מהפה המשפטים שהיא כיוונה כלפייך? אלה חיצי רעל שבהם האשימה אותך כשאת היית ילדה קטנה, האשימה אותך בקשיים שלה.

אז קודם כל: למה יוצאים מזה?
כי זה הורס אותך והורס את הילדה שלך.
תצאי מזה כדי להציל את שתיכן. שחוסר האהבה העצמית וחוסר האהבה לזולת לא יעברו לעוד דור. תפסיקי את זה עכשיו.
אמא שלך לא אהבה את עצמה ולכן לא התייחסה אלייך באהבה.
אז זה התפקיד שלך לראות, שמה שאמך וחמותך אומרות - מבטא חוסר אהבה, חוסר אמפתיה, חוסר יחס, חוסר איכפתיות ממך.
זה התפקיד שלך לראות, שרגשי האשמה שלך נובעים מחוסר אהבה עצמית.
זה התפקיד שלך לראות, שעכשיו שאת אמא בעצמך, יש לך הזדמנות ללמוד לאהוב את עצמך כמו שמעולם לא זכית שיאהבו אותך, ולאהוב את בנותייך כמו שמעולם לא זכית שיאהבו אותך.
לא עושים את זה ביום אחד, אבל כדאי להתחיל במשהו.

ללואיז היי יש יופי של אמירות. בדיוק פתוח לי על המסך: https://www.youtube.com/watch?v=CU5pzPfJFHA
אפשר להשמיע את זה כל היום, זה יחדור לך למוח...
ואפשר להגיד לעצמך כל יום כמה פעמים ביום: "אני אוהבת את עצמי, אני אוהבת את הבנות שלי, אני שולחת לעצמי קבלה ואהבה, אני משחררת כל אשמה לגבי העבר, אני סולחת על העבר, אני משחררת את כל מה שהיה בעבר ומביטה קדימה לעתיד של אהבה ושמחה", תמציאי לעצמך כל מה שאת רוצה להרגיש, ותחזרי עליו מספיק פעמים עד שזה יישמע לך טבעי באוזניים. ואז תמשיכי. זה לוקח זמן להשפיע
בהצלחה.

[בשמת_א*]

רגע, מתמצתת:

• תתחילי לזהות מסרים של חוסר-אהבה כלפייך, ואל תתני להם להיכנס. תגידי לעצמך: "זה חוסר איכפתיות כלפי. אין סיבה שאאמין לזה".
• כל פעם שאת מזהה שעולה רגש האשמה, תגידי לעצמך: "אה, שוב אשמה. אוקיי, אני כבר יודעת מאיפה זה בא. אין סיבה שאאמין לזה".
• ממליצה לעשות באופן פעיל דברים שמתכנתים מחדש את המוח, ומכניסים לו מסרים הפוכים. ככל שתאזיני יותר למסרים הפוכים, ובמיוחד ככל שתגידי יותר מסרים הפוכים בעצמך, ככה לאט לאט ישתנה התיכנות הישן. אחד הטריקים הוא האמירות של לואיז היי.

[תמר*]

בשמת, פשוט תודה.
דמעות וצמרמורת עברו בי כשקראתי אותך.
סלחי לי אם זה יומרני מדי לומר אבל ילדייך זכו בך. באמת.

[בשמת_א*]

מתוקה רק שלא תחשבי שאני איזו אמא מושלמת לגמרי יוצאים לי מהפה משפטים שאמא שלי כיוונה נגדי... והטון... ולפעמים, תארי לך, לפעמים אני קולטת מבפנים שאני עושה את הפרצוף שלה, אפילו בלי לראות בראי... ברררר זוועה. גם אני עדיין לומדת

[תמר*]

מאמינה לך . פשוט נורא לגלות את אמא שלי בתוכי אחרי ככ הרבה שנים של התנערות מהדרך שלה. ויש בי גם צד שרוצה לפעמים כן לקבל, לדעת שיש בי גם חלקים טובים ממנה. לדעת שלא הכל היה נוראי ככ ושחור בעבר שלי כילדה.

ותודה גם לשאר האימהות על העצות הטובות והמנחמות. אנסה לחשוב על כמה שיותר דרכים לקבל עזרה ולנוח פיזית ונפשית.

[תמר*]

חוזרת שוב לדף - חלוקית נחל, קראתי את מה שקישרת... תודה לך. זה היה בדנוק במקום בשבילי. לוקחת ושומרת לעצמי לקרוא מתי שאצטרך שוב.
אוף, המסע הזה של האימהות הוא ארוך ומפרך.... וכרגע אני עייפה וכמהה למנוחה בדרך. לשבת מתחת לאיזה צל של עץ ולשתות מים ולתת לחיים לעבור מולי. אבל יש לי שתי בנות, תודה לאל. והן קוראות לי להמשיך ללכת

[תמרול_ה*]

תודה לבשמת על התזכורות הנהדרות האלה לאהוב את עצמנו.
תודה על התזכורת להיות עם חמלה כלפי עצמנו. להרשות לעצמנו להיות לא מושלמות. בכך לשחרר גם את בנותינו להיות לא מושלמות ואהובות.

תודה לתמר על השאלות הנהדרות האלה, האמיתיות האלה.

[תמרוש_רוש]

אני מרגישה ככ מפונקת וחלשה ולא מתפקדת ומתמודדת... וכל האמירות והציפיות מסביבי רק מגבירות את התחושות. מחמתי אני שומעת שהיא קירצפה את הבית כל היום ועד 11 הכל היה מתוקתק, ואצל אמא שלי בכלל לא היה מה לדבר על עזרה כי אמא שלה נפטרה לפני שנולדתי ואין לה אחיות שיבואו.

יקירתי, הן בהדחקה נוראית, של מה שהן חוו אז.
איך אני יודעת? כי חברה טובה שלי שמעה מזמורים דומים מאוד מאמא שלה.
ושנים היא חשבה "איך אמא שלי הסתדרה ואני לא, אוי אוי אוי".
ואז יום אחד, לגמרי במקרה בתוך שיחה אחרת, היא למדה שאמא שלה והדודות שלה היו נפגשות כל שבוע בערך באיזה גן משחקים, עם הילדים ועם בקבוק שרי.
והיו משתכרות!
ולכי תדעי איזה "פיקוח" היה על הילדים ברגעים האלה.
אז זו היתה ה"הסתדרות" שלהן. המקום שבו הן נתנו לעצמן לאבד שליטה ולנער מעצמן את עול האמהות הקשה מנשוא.
אז החברה שלי לא הסתדרה כל כך טוב עם ארוחות הערב, למשל, אבל מצד שני, היא אף פעם לא השתכרה כשהיתה אחראית לילדים שלה. גם משהו, לא?

אני בטוחה שסיפורים כאלה מתחבאים גם בהטפות של אמא שלך ושל חמותך.
כל הפעמים שהן נשברו, התפרקו, צעקו עלייך ועל הילדים שלהן, התנקמו בילדים על הקושי הזה באמירות פוגעניות...
הן מדחיקות את הקושי שהיה להן, וגם את התוצאות שלו.
אז הרצפות היו מקורצפות. יופי.
לחמותך יש בטח רצפה מאושרת.

((-))((-))

את במצב טוב יותר, כי את רק בתחילת הדרך, ושמת את האצבע על הבעיה, מהר מאוד יחסית.

זה כוח!

ולכן, את יכולה בפה מלא לומר לעצמך:

• אני טובה כי אני יודעת מה טוב.

אני מזהה התנהגות אוהבת של עצמי
אני מזהה התנהגות אוהבת כשאני פוגשת אותה
אני גם מזהה התנהגות לא אוהבת (=כל האמירות המחלישות האלה שאת סופגת מהדור הקודם)*

ואז:
אני מעניקה לעצמי התנהגות אוהבת מדי יום
ותחשבי: מה יהווה התנהגות אוהבת כלפי עצמך?
אולי לטלפן למנקה שתבוא פעם בשבוע לשעתיים-שלוש? (מניסיוני, שעתיים בשבוע, או שני שבועות מתוך שלושה, זה המון ומשנות את כל התמונה, וגם לא מכבידות כלכלית יותר מדי)
אולי למצוא מאכלים מזינים שקל מאוד להכין, ולהכין אותם ראש-זנב מבוקר עד ערב? (אצלי, במשך תקופה ארוכה זה היה אפונה ירוקה בתבלון מסוים, ושעועית ירוקה ברוטב סויה. השקיות הקפואות תמיד זמינות מהפריזר, ההכנה עשר דקות גג, ויש ארוחה)
אולי להוריד ציפיות מעצמך.... פשוט להאט.
אולי לעצור הכל באמצע, ברגע מסוים, ולהישכב על הספה, או על שמיכה עבה על הרצפה, ולהתייחס לילדות משם?
ואולי פשוט להתיישב, לשתות חצי כוס מים ולאכול תפוח? טרי, טעים, לאט.

ואז:
אני מעניקה לבתי התנהגות אוהבת מדי יום
ואת זה את כבר עושה , רוב הזמן.

ולקרוא שוב את כל מה שבשמת אמרה. פעם אחת זה לא מספיק, תני למסר לחלחל. שוב ושוב ושוב.


כרגע אני עייפה וכמהה למנוחה בדרך. לשבת מתחת לאיזה צל של עץ ולשתות מים ולתת לחיים לעבור מולי. אבל יש לי שתי בנות, תודה לאל. והן קוראות לי להמשיך ללכת
המממ... זהירות עם זה. את באמת חייבת לעצור ולנוח. זה צורך ממשי.

<מה שלום רצפת האגן שלך, דרך אגב? יכול להיות שהיא מקור לחולשה?>

[תמר*]

הי תמרושרוש, תודה על המילים החמות והמחזקות. האמת שהיה בא לי לפתוח את הנושא עם אמא שלי ואולי באמת אעשה את זה.
אמא שלי באה פעם בשבוע בדכ ועוזרת לי. הבעיה היא, שאני מרגישה ממש
אשמה לגבי זה.... בהתחלה זה היה כיף כי הייתי במשכב לידה וזה כאילו היה לגיטימי.
עכשיו... עכשיו אני מצופה להסתדר. מהסביבה ומבעלי וגם מעצמי.... ודוגמאות של אימהות אחרות שמסתדרות יותר טוב ממני פשוט מדכאות אותי והאמת שקצת נמאס לי שאני שופטת את עצמי ביחס אליהן. אבל קשה לי להפסיק...

[תמר*]

אגב, רצפת האגן שלי לא משהו. אבל זאת בעיה ישנה מאוד ומוכרת אפילו מלפני הלידה....

[בשמת_א*]

ודוגמאות של אימהות אחרות שמסתדרות יותר טוב ממני פשוט מדכאות אותי והאמת שקצת נמאס לי שאני שופטת את עצמי ביחס אליהן. אבל קשה לי להפסיק...
מי האמהות האחרות שמסתדרות יותר טוב ממך? 0-:

[תמר*]

אוי בשמת, דוגמאות אינספור....
היום לדוגמה אנחנו נוסעות (אני והבנות) לחברה מהגן. האמא הזאת מוגדרת על ידי האבות האחרים (כולל בעלי) כג'דעית. אחת שאחרי שבועיים מהלידה כבר אוספת את הבנות מהגן, אין לה עזרה ככ בבית.... גם בהריון היא הסתדרה לגמרי לבד, עם שתי בנות קטנות, והיא תמיד שלווה ומחייכת. והיא באמת בחורה חמודה ואנחנו קצת חברות אבל היא מוציאה אותי מדעתי. ... באמת! ואני אפילו מתביישת לכתוב את זה.
האמת - אני לא רוצה ככ לבוא אליה. משתי סיבות - אם אראה שהיא מסתדרת מצוין, ארגיש נורא. ואם אראה שהיא לא, אז יכאב לי עליה. בקיצור, כל הביקור נצבע לי בצבע הזה.

[רק_מה*]

אגב, רצפת האגן שלי לא משהו.

זה לא "אגב". כל היציבה שלך, ומכאן גם היציבות מצויות שם. חכמות יכבירו מילים כאן. אבל טיפול ותשומת לב יומיומית (תרגול, עדינות, איסוף) הכרחיים

אני גם מוסיפה משלי: ארבעה חודשים בערך אחרי לידה זה בדיוק בדיוק התקופה הכי מדכאת/קשה בסקר הפרטי שלי (שתי בנות). יש לזה הסבר ביולוגי שקשור במפל ההורמונלי, בשינוי מסויים בייצור החלב ושינוי מסויים בצרכים של התינוק שנהיה פחות עוברי ולכן (אולי? אני ממש בתחושות בטן כאן) אנחנו כאילו פחות מגוננות עליו כלביאות ומתפנות "לחמול" על עצמנו ולכעוס על המצב (אבל לא חלילה על התינוק. אז על הבת הגדולה, הבעל, על עצמנו...). אני חושבת שזו גם תקופה של דלדול המאגרים לאחר ההריון והלידה וההנקה האינטנסיבית של 3 החודשים האחרונים.
לזכור לקחת תוספים אם צריך ולזכור לטפל בעצמך.

אני לא משמיצה ג'דעיות. גם אני קצת הייתי כזו הפעם- אבל אבל אבל "הגרלתי" תינוקת קלילה. יופי לי. פעם קודמת בגיל ארבעה חודשים שלה הייתי בוהה בחלון ימים שלמים עם תינוקת די תובענית וקשה להרגעה, הנקות והייתי חסרת כוחות לחלוטין. מותר להיות פעם כך ופעם אחרת.

מותר להזדקק, ועדיף להגיד את זה ולבקש בלי ביקורת מאשר "להתמודד" ו"להתמודד" עד ששלפוחית השתן צונחת/ נכנסים לדיכאון / רבים עם כל העולם וכו.
ממש להגיד: "מעולה שהסתדרת אמא, איזה כיף. גם אני רוצה. עכשיו לא כל כך מצליח לי בזה ואני שמחה בכל עזרה מעשית ממך"



לחמותך יש בטח רצפה מאושרת.


תמרושרוש נפלתי על הרצפה המבואסת שלי מצחוק. מגרייינת

[תפילה_לאם*]

והיא תמיד שלווה ומחייכת.
יש לי הרגשה שתופתעי לגלות שגם היא חושבת עלייך בסופרלטיבים מרשימים לא פחות.

<כותבת מי שלפני זמן מה פגשה בחנות מכרה, ששאלה: "מה שלומך? שלווה כתמיד?" P-:>

[בשמת_א*]

האמא הזאת מוגדרת על ידי האבות האחרים (כולל בעלי) כג'דעית. אחת שאחרי שבועיים מהלידה
תקשיבי, זו חזות העין. זה מה שאת רואה מבחוץ.
תרשי לי להטיל ספק ענק.

(אה, הנה כתבה את זה גם תפילה לאם)

[PLONA*]

_האמא הזאת מוגדרת על ידי האבות האחרים (כולל בעלי) כג'דעית. אחת שאחרי שבועיים מהלידה
תקשיבי, זו חזות העין. זה מה שאת רואה מבחוץ.
תרשי לי להטיל ספק ענק._
למה להטיל ספק?
במקום להטיל ספק במה שאין לנו מושג אפשר להגיד את האמת הפשוטה -
תמר יקרה, יש אמהות כאלה. שיכולות הכל. והכל בשלווה אצלן והן מהממות ומעוררות קנאה.
באמת יש כאלה.

ועכשיו אפשר לשאול - כמה כאלה יש?
סביר שמעט מאוד.
האם עליך לנסות לדמות למישהו אחר בכלל? ואם כן, זו חייבת להיות אמא חריגה מאוד?
מה טוב יוצא מכל ניסיון לדמות למישהו אחר?
אם ילד או ילדה, שלך או בכלל, היה אומר לך שהוא רוצה להידמות למישהו אחר, מה היית אומרת לו?

ואני גם הייתי שואלת איזה מחיר משלמת האמא הזו על המושלמות האמהית הזו.
איזה מחיר שאת אולי לא מסכימה לשלם.
ועד כמה המושלמות הזאת מתגלגלת כל הזמן בהיזון חוזר מזה שכולם אומרים עליה כמה שהיא כזאת.
איך היא תקועה בתפקיד כזה שהיא לא יכולה לצאת ממנו. איזה באסה לה.

וחוץ מזה אל תתרגשי מהביקור בכלל. כשיש לי מבקרים אני אמא פי מיליון יותר טובה ממה שאני כשאין לי מבקרים.
הבית שלי יותר מסודר כי סידרתי במיוחד. ואני עושה ארוחה יותר מושקעת מהרגיל. ואני פחות מתרגזת ויותר סבלנית וצוחקת.
מי שחושב שאני ככה תמיד - טמבל. הרי מה, לא כולם קצת משתדלים כשיש אורחים? שתהיה אווירה נעימה ולכולם יהיה כיף?

[חני_בונה*]

האמא הזאת מוגדרת על ידי האבות האחרים (כולל בעלי) כג'דעית. אחת שאחרי שבועיים מהלידה

שימי לב שציינת שמי שמגדיר אותה ככזו אלה גברים-אבות ולא נשים -אימהות.
הרי זה ברור שבעלך מעדיף אותך על אישה כמוה. זה שהוא מציין אותה לא אומר עליה משהו לטובה ועלייך משהו לרעה.

[תמר*]

אוי, כמה אתן יקרות ומחזקות אותי.
תודה על כל התגובות המקסימות שלכן.... באמת. הרגשתי שיש חבורת נשים וירטואלית מסביבי שמנסה לעודד אותי ולעזור.
חזרתי מהביקור עם המון תובנות. יש סיבות שהבנתי למה היא על פניו "מתפקדת" יותר ממני ומה המחיר לכך שאני באמת כנראה לא מוכנה לשלם.
אבל זה לפעם אחרת....
עכשיו אלך להשלים שעות שינה. אבל לא לפני שאספר לכן שאני מזמינה ליום שישי הקרוב מישהי הביתה שתטפל לי בגב הדואב. וקבעתי בדיקות דם.
קודם כל אני חייבת לדאוג לעצמי, ותודה שהזכרתן לי.

[תפילה_לאם*]

עכשיו אלך להשלים שעות שינה. אבל לא לפני שאספר לכן שאני מזמינה ליום שישי הקרוב מישהי הביתה שתטפל לי בגב הדואב. וקבעתי בדיקות דם.

[תמרוש_רוש]

נורא עצוב לי כמה שאנחנו חיים בסביבה שלא מבינה את הצרכים של _{(תינוקות)} ואמהות.

אחת שאחרי שבועיים מהלידה כבר אוספת את הבנות מהגן
ועלולה לשלם על כך בבריחת שתן כרונית בגיל שישים?

אין לה עזרה כ"כ בבית.... גם בהריון היא הסתדרה לגמרי לבד, עם שתי בנות קטנות, והיא תמיד שלווה ומחייכת.
את מתכוונת לזה ש בכל הפעמים שראית אותה עד עכשיו היא היתה שלווה ומחייכת.
יש אנשים שפשוט זו דרך ההתמודדות שלהם.
מכירה את זה מעצמי... לפעמים אני מחייכת ושומרת על הומור גם כשני מרוגזת או נפגעת, כי איכשהו זה פשוט קל יותר. או שמי שנמצא מולי בדיוק אז, לא מעניין את הת*** שלו מהם רגשותי. וזה כולל, הבה נודה, את רוב האנשים. ואז אני מתרגזת בקול רם כשמתאים וטוב לי להתרגז או להיעלב, כשאני בסביבה מוגנת, כשיש מי שישמע.
תמיד אנשים מתפעלים מכמה שאני רגועה ושלווה, ואני רוצה להגיד על זה: חה! ברור שאני לא אאבד שליטה ואצעק על הילדים שלי בנוכחות אנשים אחרים (טוב, כמעט ולא) כי לאנשים אחרים יש השפעה מאזנת ומרסנת, בעצם נוכחותם.


עכשיו אלך להשלים שעות שינה. אבל לא לפני שאספר לכן שאני מזמינה ליום שישי הקרוב מישהי הביתה שתטפל לי בגב הדואב. וקבעתי בדיקות דם.
נפלא @}

<גב דואב אמרת? עבודה על רצפת אגן יכולה מאוד לעזור. כנ"ל עם כאבי ידיים>

[תמרוש_רוש]

_חזרתי מהביקור עם המון תובנות. יש סיבות שהבנתי למה היא על פניו "מתפקדת" יותר ממני ומה המחיר לכך שאני באמת כנראה לא מוכנה לשלם.
אבל זה לפעם אחרת...._
נשמע מרתק

[תמר*]

אם זה נשמע מרתק אז אפרט

בגדול, היא פחות מעמיסה על עצמה רגשית בשני מובנים. האחד, שהיא לא מתייחסת לבכי כמעט בכלל. אין תגובה רגשית, אין כמעט התייחסות (חיבוק או נשיקה), למעט מקרה קיצוני שהיה שהגדולה בכתה (חברה של הבת שלי) והבת שלי! המדהימה בעלת לב הזהב באה ואמרה לאמא שהילדה צריכה אותה.
ושנית, הילדות מצופות להסתדר לבד ללא עזרה ברגע שנולדה התינוקת. וזה לא היה המצב לפני כן לפי מה שראיתי. למשל, יש ילדה אחת בת שנתיים שניסתה לטפס על משהו. ביקשה וקראה לאמא שתעזור לה. לפני כן היא היתה קמה ועוזרת אבל עכשיו היא פשוט אמרה לה להסתדר לבד או לבחור משחק אחר שתוכל לעשות בעצמה. כששאלתי אם לגשת לעזור לקטנה בעצמי כי יכולתי, היא ביקשה שלא בטענה שזה יקשה עליה בהמשך.
וכל זה מלמד אותי שהיא פשוט לא מעמיסה על עצמה חלק נכבד מהטיפול והיחס שאני מעניקה לבנותי.
זאת הבחירה שלה, וזאת הבחירה שלי.
והאמת, שההבנה הזאת הקלה עלי. כי אני נדהמתי מהרגישות של הבת שלי שקראה לה כשהחברה בכתה, וזה בעיקר בזכות זה שאני נתתי לה יחס אוהב וחם ומחבק והתייחסתי לכל בכי וציוץ. היא למדה שיש מישהו שאוהב אותה בעולם וינסה תמיד לעזור לה במצוקה ולכן כאב לה לראות את חברתה ככה. וזה ככ הצדיק את הדרך שלי והאמונה שלי בעצמי.
ועכשיו מחשבותיכן ורעיונותיכן החכמים....

[תמר*]

ואגב, אם זה שהזנחתי את הרצפה שלי גרם לכך שהיה לי יותר זמן להתייחס רגשית ופיזית לבת שלי הגדולה, וגם עכשיו לתינוקת שלי, אז שהרצפה תלך לחפש את עצמה. לעזאזל הרצפה....

[תפוח_אדמה*]

לא יודעת לגבי הבכי, אבל אני גם מבקשת מהפעוטות ואחר כך מהילדים שלא יטפסו על דברים שהם לא יכולים לבד. זה גם מעצלנות, אבל גם מין עיקרון. תעשו רק מה שאתם בטוחים בו.

[תפוח_אדמה*]

ואני חייבת לסייג ולומר שאת הריצפה אני שוטפת רק לעיתים נדירות.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם זה נשמע מרתק אז אפרט.
תודה.
זאת בעיניי הוכחה של חוק שימור האנרגיה.

אני בעד פיתוח עצמאות אצל הילדים אבל באופן הדרגתי.

<תפילה מהלימודים>

[PLONA*]

אני בעד פיתוח עצמאות אצל הילדים אבל באופן הדרגתי.
לילדים יש עצמאות, לדעתי. פשוט צריך לא להתערב בה.
זה משהו שהם אמורים לדעתי לקחת, לא שאני אתן, ובטח לא בגלל שאני צריכה שהם יהיו עצמאיים.
אם נקודתית אני צריכה שיניחו לי או שאני חולה או מה שזה לא יהיה אז זה דבר אחד. אבל אם אם אני פשוט רוצה להיות שם בשבילם כמה שפחות זה דבר אחר.
ילד יכול להרגיש עצמאי ומסוגל והוא יכול להרגיש מוזנח ושאין לו ברירה אלא להסתדר בעצמו. לא אומרת שום דבר על האמא הזאת רק באופן כללי.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לילדים יש עצמאות, לדעתי. פשוט צריך לא להתערב בה.
מקבלת.
התכוונתי שלא להגיע למצב, שמרגילים ילד שעושים בשבילו (אם כפינוק ואם כמיומנות שלא התאימה לגילו ומתוך הרגל ממשיכים לעשות עבורו), וביום בהיר אחד בבת אחת - מפסיקים.
<תפילה>

[טלי_ב*]

התכוונתי שלא להגיע למצב, שמרגילים ילד שעושים בשבילו (אם כפינוק ואם כמיומנות שלא התאימה לגילו ומתוך הרגל ממשיכים לעשות עבורו), וביום בהיר אחד בבת אחת - מפסיקים.
מסכימה. ניסחת יפה.
בהנחה שזהו המצב באופן כללי, אני נוטה להיענות לבקשות עזרה, כל עוד אני יכולה (כלומר, אני לא אסרב "בשבילו", אלא רק אם זה יוצר בעיה בשבילי).
לגבי טיפוסים וקפיצות וכאלה, אני לא יודעת אם זה נכון לגבי כל הילדים, אבל אצלנו אני רואה שהוא מפריד מצוין בין מה שהוא יכול לעשות לבין מה שהוא יכול לעשות רק אם מישהו עוזר לו או מאבטח אותו בדרך כלשהי. כלומר, יודע לבקש כשהוא צריך (ולא מנסה לבד גם אם אי אפשר להיענות) ולא לבקש כשהוא לא צריך.

[טלי_ב*]

כל עוד אני יכולה
מוסיפה, שאני גם בהחלט מכוונת לכך שלא יקרה יותר מדי* שאני לא יכולה להתפנות אליו כשהוא צריך.
כלומר, הרצפה שלי לא משהו (-;

• כל אחד וה"יותר מדי" שלו, כמובן...

[בשמת_א*]

כל זה מלמד אותי שהיא פשוט לא מעמיסה על עצמה חלק נכבד מהטיפול והיחס שאני מעניקה לבנותי.
ולזה את קוראת "מתפקדת"?!?!?!
אוקיי, לזה בדיוק התכוונתי כשאמרתי (בדרכי שלי) שאין דבר כזה.

אני גם מבקשת מהפעוטות ואחר כך מהילדים שלא יטפסו על דברים שהם לא יכולים לבד
גם אצלי יש מעין עיקרון בטיחותי כזה, שאם אתה לא יכול לבד ואחר כך גם תתקע שם ולא תוכל לרדת - סימן שזה לא מספיק בטוח בשבילך. לא מעצלנות שלי אלא מתוך חינוך עצמי שלי P-: כי אני כן עשיתי את הטעות הזאת עם הגדולה ולדעתי זה גורם נזק, בין השאר ליציבה. לדוגמא: אנחנו נותנים יד לתינוק כדי לעזור לו לרדת במדרגות על הרגליים, כמונו. אז הוא יורד על הרגליים כשלמעשה הוא עדיין אינו יציב לרדת ככה, והיה עדיף לתת לו בסבלנות לרדת את כל ה(שלוש קומות בלי מעלית) כשהוא זוחל אחורה ומגשש מדרגה מדרגה. ככה יבנה שרירים, תחושת גוף, תחושת מדרגות, בטחון והרגל בכל מקום שאין לו יציבות, ועוד ועוד. את כל זה הרסתי כשנתתי לה יד לרדת במדרגות, ועוד חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון

[פז*]

אל תעמידו אותי

[טלי_ב*]

תודה על הקישור. עזר לי לנסח את התחושה העמומה שהתערבבו פה בדיון שני דברים שונים.כ
נראה לי שיש הבדל בין השלב שילד בתהליך של לפתח יכולת מסוימת, ודוחפים אותו קדימה הניגוד לקצב הטבעי שלו, לבין משחקים בשלב התפתחותי מתקדם יותר.
לדוגמה, הילד שלי בגדול קופץ משהו כמו 60% כבר כמה חודשים (-: , פשוט מתנייד ממקום למקום בקפיצות.
מבחינתו הוא שמח גם לקפוץ במורד מדרגות, מה שאותי מפחיד, ולכן הוא עושה את זה רק אם מישהו מחזיק לו את היד.
או - הוא רוצה לטםס על משהו שקצת גבוה לו, ואני יוצרת לו "מדרגה" קונה עם הידיים.
לפעמים גם קורה שהוא לא בטוח אם גבוה לו מדי לקפוץ ממשהו או לא, אז הוא מבקש יד. אחרי הניסיון "על יבש" הוא בדרך כלל או מתחיל לקפוץ לבד, או עובר למשהו אחר.

[טלי_ב*]

60% מהזמן

[תמר*]

בואו נגיד שלדעתי אותה האמא לא בדיוק ניסתה לחשוב כך. אלא מנסה להקל על עצמה (כוונה טובה לדעתי) במחיר של תסכול ובלבול של בנותיה.

[טלי_ב*]

כן (-: גם אני הבנתי ככה מהתיאור שלך... סתם נסחפתי קצת לדיון לא קשור.

[פלוני_אלמונית*]

סתם לעדכן כי הייתן כל כך מקסימות ועזרתן לי מאוד -

המצב הרבה יותר טוב (מפחדת לומר אבל זה באמת ככה). למרות שיש עוד קושי וכנראה ימשיך, אני פשוט מתרגלת (על לשון תירגול) לומר מתי שאני צריכה: "קשה לי, אני זקוקה ל..., אני צריכה ש... אני מפחדת/לחוצה/עייפה/במצב כפית". לא פשוט בכלל! אני באמת לא יודעת איך הגעת למצב שאני בת 34 ואני לא יודעת לבקש עזרה. עצוב אבל זה כך. ואני לומדת.

המצחיק, שבעלי אמר לי ביום שישי שהוא מרגיש שנפתח אצלי איזה "ברז" שלא היה לפני כן והוא מופתע. והוא אמר שהוא לא מבין אם עכשיו יותר קשה לי (אמרתי שכן) אבל האם גם עם הראשונה היה קשה ופשוט לא אמרתי (גם כן...)

[תמרוש_רוש]

[תמר*]

ועוד תובנה אחת - הצלחתי כמה פעמים לומר לבת שלי " אני עייפה, ומגיעה לקצה גבול הסבלנות שלי ואז יהיה לי קשה שלא לכעוס". איכשהוא, זה מגייס אותה לנסות לעשות את מה שביקשתי ממנה או לפחות להסביר לי למה היא לא עושה את זה. וזה מקל... מאוד מאוד. כי שתינו לא רוצות לריב, היא ככ חכמה ונבונה והקשר בינינו באמת מדהים כל כך.
והפעמים האלו הוכיחו לי עד כמה.
אה, ועוד משהו. כשביקשתי מחמותי לאסוף את הגדולה מהגן יום אחד כשהייתי גמורה, דיברנו על זה שקשה לבת שלי כשאני חולה. זה גם היה במקביל.למחלה של סבא שלה שמאושפז... בקיצר, מפה לשם אמרתי לחמותי שלא תגיד לה שאני חולה ובגלל זה היא באה, אלא שתגיד לה שאמא פשוט עייפה וסבתא עוזרת. ואז אמרתי לה שאני דוקא שמחה שהבת שלי רואה שזה בסדר לבקש עזרה גם כשסתם עייפים ובטח כשאת אמא צעירה ומותשת. ואולי זה יקל עליה לבקש עזרה מאחרים כשתהיה במצב דומה.
ממש שמעתי את האסימון נופל מהצד השני אצל חמותי

[בשמת_א*]

תראי איזו מתנה זאת: גם לעצמך, גם לחמותך, וגם לבת שלך בעת ובעונה אחת

[פלוני_אלמונית*]

חוזרת....

צריכה שוב חוכמת מעגל נשית.
חזרתי לעבודה והכל התהפך שוב. הכל קשה, מציף, מעמיס ומבאס.
אני לא ישנה בלילות טוב בגלל שהקטנה עוד יונקת. אני אמורה להכיל מטופלים (מתחום בריאות הנפש) ולהכיל שתי בנות ולתפקד בבית....
שכחתי את עצמי ואפילו קצת איבדתי בדרך.
עצות לתחזוקה וטיפול עצמי? חוץ ממנקה שמתחילה להגיע שבוע הבא והורדת ציפיות מעצמי....
כל כך קשה עם גל הביקורת העצמית העכור ששוב מציף אותי. איך נפטרים מהעול הזה? מהגיבנת הזאת?

[תמרוש_רוש]

אוי, לא ראיתי את זה בזמן.

אני לא ישנה בלילות טוב בגלל שהקטנה עוד יונקת. אני אמורה להכיל מטופלים (מתחום בריאות הנפש) ולהכיל שתי בנות ולתפקד בבית....
יש עלייך המון עומס. וזה קשה

עצות לתחזוקה וטיפול עצמי?
מנקה זה מצוין.
איזה מדריכה או מנטורית או קולגה שתוכלי לאוורר אצלה את כל הקשיים והתסכולים והעומס הרגשי שהמטופלים שלך מעמיסים עלייך.
עבודה בגינה, חפירה באדמה, חיבוק עצים, שכיבה או טיפוס על סלעים, התגלגלות בדשא או כל התחברות אחרת לטבע, לאחר כל יום עבודה ולפני ההגעה הביתה. כדי לנקז את כל הנאחס הרגשי-מנטלי שלקחת מהמטופלים. להוציא אותו מהמערכת שלך ולא להכניס את זה הביתה.

[תמר*]

ואני ראיתי בדיוק בזמן....

תמרושרוש, לקחתי את עצתך. אנסה מאוד להתחבר למשהו בטבע כדי לנקות קצת את עצמי.

[תמרוש_רוש]