גוני לימדה אותי להיות אמא לא מושלמת, רק אמא. היא למדה אותי שלא תמיד אני מצליחה לטפל בילדי כפי שלדעתי צריך; שאין לי ולא יכולה להיות לי שליטה בחייהם; שהדברים הם לפעמים (אולי תמיד) לא כמו שהם נראים; שקושי זמני יכול להיות מנוף אדיר לצמיחה וגדילה. גוני למדה אותי את כל אלה, אלא שאז לא יכולתי לראות זאת. אז חשתי את הקושי, את הכאב, את התסכול, את האשמה.
דומה שבימינו האשמה היא בת הלוויה הצמודה וההכרחית של האמהות. חשיבותן של שנות החיים הראשונות ושל האם להתפתחותו של האדם נידונו רבות במדע הפסיכולוגיה והפכו לעובדה מוסכמת. האשליה שמושלמותה של האשה כאם לילדיה היא הקובעת את עתידם, הניחה על האם משא כבד מנשוא. היא אינה מאפשרת את ההתמסרות לתהליך האמהות כמסע – מסע של צמיחה, למידה, התפתחות, גדילה, השתנות בלתי פוסקת; מסע המתחיל עם הולדתו של הבכור ומסתיים רק במוות – מותה של האם.
כבר בהריון של הילד השני אנחנו מתחילות לחוש בהבדל בין ההריון הזה להריון הראשון. בעוד שבפעם הראשונה זכה ההריון למלוא תשומת הלב, הרי שבהריון השני אנחנו מטופלות בילד שמעסיק אותנו ואת מחשבותינו ללא הרף. לעיתים עולה תחושה שהנה אנו עומדות לגזול מבכורנו את מלוא תשומת לבנו, ואנו חשות אשמה בשל כך. ומנגד עוברים להם ימי ההריון מבלי ההשקעה שזכה לה ההריון הראשון – אנחנו נחות פחות, אולי מקפידות פחות על התזונה, יתכן שאנחנו עדיין מיניקות את הילד הבכור. וכך עוד בהיותו עובר מתחלק הילד השני במשאבינו עם אחיו הבכור. כל אלה עשויים לעורר את תחושת האשמה שלנו כלפי הילד השני.
תחושת אשמה זו עולה כאשר מאמינים שישנה דרך אחת טובה לגדל ילדים, דרך שאינה לוקחת בחשבון את נסיבות החיים, את זרימתם הבלתי פוסקת, את ההשתנות שלנו כבני אדם. תפישה זו מכוונת אותנו לבודד את התנאים על מנת לייצר את המציאות האידיאלית בעבור מה שברצוננו להשיג. היא נוטה להיאחז בעבר המוכר והבטוח, וכופה עלינו את שחזורו שוב ושוב. היא איננה רואה בנסיבות החיים ברכה האוצרת בתוכה הזדמנויות להשתנות וצמיחה, אלא רואה בהן גזרות גורל שיש להלחם בהן על-מנת לייצר את התנאים הטובים ביותר לילד לגדול. תפישה זו עשויה להעלות את הולדתו של הילד השני כאסון הממשמש ובא עלינו, על האמהות שלנו ועל בכורינו שעומדים להיגזל. וזהו בדיוק העניין. התפישה. למרות שהיא בלתי נראית, למרות שלא תמיד היא נהירה לנו, למרות שכביכול מה שמשפיע על המציאות הם המעשים ולא המחשבות, יש לה לתפישה שלנו כוח לייצר כוונה אחרת, ומתוך כך לכוון את החיים עצמם. לפרשנות שאנחנו מעניקים למציאות, על פי תפישת עולמנו, יש השפעה לא פחותה מאשר למעשים.
אז מה יש בה, בלידת הילד השני שכל-כך מטלטל, מכאיב, מייאש, עד כי אפשר לומר (ממרום שבעת ילדי) שאלו השנים הקשות בגידול ילדים?
בהוויה הזוגית של אם ותינוק או אם וילד יש משהו שלם, הרמוני. כאשר נכנס גורם שלישי לתמונה הוא מערער את היציבות, מייצר עוד מוקדי כוח ועניין, עוד חלוקה של משאבים, עוד קונפליקטים. הולדתו של הילד השני מפגישה אותנו עם הפרדוקס, עם חוסר המושלמות שבחיים, עם הרצונות הסותרים, עם הצרכים המתנגשים. גם מי שצלחה את לידת הילד הראשון וגידולו בהרמוניה וזרימה עלולה להפגש עם לידת השני בעוצמת הניגודים הקורעים את מושלמות הווייתה האימהית. הילד הבכור נראה פתאום גדול ומרוחק לנוכח התינוק הרך. המרחק הזה בינה ובין הבכור הופך להיות מוחשי, כמין תהום שנפערת במקום בו שררה אחדות.
חווית האמהות לילד שנולד זה מכבר מפתיעה בהבדל שבינה לבין האמהות הסימביוטית שבין אם לרך הנולד. המקום הזה חדש ולא ברור. זהו חבל ארץ לא נודע הדורש מסע הכרות. איך זה להיות אמא כשיש תינוק קטן שדורש את מלוא תשומת הלב? איך זה להיות אמא לתינוק קטן כשיש מישהו אחר המבקש גם הוא את זמננו, כוחנו, מרצנו. איך אפשר לאהוב את שניהם? האם אנחנו אוהבות אותם באותה מידה? איך אפשר לתת לתינוק החדש את מלוא המרחב לגדול ולהיות מי שהוא כשיש לפניו אח בכור שסלל בנו את דרכו שלו? וכל התהיות הללו עולות בתקופה שאחרי לידה, שהיא כשלעצמה תובענית ולעיתים מתישה. דומה שזהו הרגע בו נגמרות האגדות – "והם חיו בעושר ובאושר..." ומתחילים החיים.
אני מרחיבה ומתארת את קשייה של האם. ומה עם הבכור? האם הוא לא עומד בפני שינוי דרסטי של חייו, שבירת הכלים המוכרים והתחלה איטית של בניית כלים חדשים? ומה עם הרך הנולד, האם הוא לא נפגע מכך שאינו מקבל את מלוא תשומת הלב, כפי "שראוי" לו לתינוק שיקבל?
מובן כי התינוק החדש לא מקבל בדיוק את אותם תנאים שקיבל הבכור בלידתו. מובן כי גם הבכור מיטלטל בעוצמת השינוי. אולם כאן יש חשיבות רבה להתייחסות שלנו, האמהות, לאירוע הדרמטי. התפישה שלנו את האירוע, הערך שאנחנו מייחסות לו, הגישה שלנו כלפי המציאות, הם אלה שיקבעו את התייחסותו של הבכור ללידת אחיו, את חוויותיו של הילד הצעיר, ואת ההרגשה שלנו כאמהות לשני ילדים.
פעמים נדמה לנו שאילו רק היינו יכולות להיות אמהות מושלמות, היו ילדינו יכולים להיות שמחים ומאושרים. וזה בדיוק לא העניין. מה שחשוב הוא לא האם בכל מקרה של התנגשות של צרכים אנו פועלות נכון, מה שחשוב הוא לא אם האהבה שלנו לבכור נשארה בדיוק כשהיתה, או האם הילד השני זוכה בתנאים "האידאליים" לגדילתו. מה שמשנה הוא המשמעות שאנו מייחסות לאירוע לידתו של האח. אם אנו מקבלות את הלידה השניה בברכה ושמחה, כך נחווה כולנו את הזמן הזה. ברור כי ההתייחסות החיובית לא תציל אותנו מימים קשים, ממחסור בשינה ומשאר קשיים ומכאובים של ראשית האמהות, אבל היא תעניק לאותם אירועים משמעות אחרת. במקום לראות באמהות החסרה שלנו אסון לנו ולילדינו, נוכל לראות אותה כהזדמנות לצמיחה שלנו כאשה ממשית החיה את חייה כאן ועכשיו בחברת ילדיה. ילדינו יזכו בהזדמנות לפגוש את אמם כאדם שלם, על סגולותיו ומגבלותיו, ולא "פלקט" של אמא שבנוי מטלאי מחקרים, עמדות ודעות חברתיות תרבותיות, שאין בינם ובין מציאות החיים שלהם ושל אמם כל קשר.
קבלת השינויים המתחוללים בחיינו בברכה, על פני הנסיון לשמר מציאות שהיתה, תאפשר לנו לצמוח ולגדול לתוך אמהות בשלה לשני ילדים. הילד השלישי – אם יבוא – כבר עשוי לגדול על מצע של בטחון באמהות, קבלת חוסר השלמות כטבע האדם, והתאמת הציפיות שלנו לחיים המשתנים מיום ליום.
