רשמים מהריינבו בגולן

[אנונימי]

ראו גם: שבט הריינבו | איפה הגולן | מדור לקטים

מזמין אתכם לחלוק רשמים מהריינבו האחרון.

[with_passion*]

הריינבו האחרון עתה בשלבי נקיון סופיים ואני רוצה לחלוק סיפורים, מחשבות ורגשות שהצטברו בי עד עכשיו, אחרי 3 גיחות של מספר ימים בכל פעם.

הדרך פנימה

אני ומומו (בתי בת השש) עוצרים טרמפים מאמירים. לעצור טרמפים עם מומו זה חוויה מרגשת עבורי - ואני מרגיש את הנוסטלגיה שתהיה לי בעוד שנים כבר עכשיו. בדיוק ראינו את הסרט The]הסוד Secret [/po]%28film%29 המדבר (בצורה חומרנית ואינפומרשלית מדיי לטעמי) על חוק המשיכה (Law]קישור of Attraction[/po]). הסרט חיזק את מה שאני תמיד חווה בטרמפים - כשאני במצב רוח טוב ולב פתוח - אנשים עוצרים תוך דקות. ולא סתם אנשים - אנשים שאני נמשך אליהם ו\או הם נמשכים אליי. לדוגמא - מה הסיכוי שמישהו טבעונאי (מה זה טבעונאי) יעצור לי? והנה בצומת גמלא עוצרת לנו אישה חביבה - המאחורה עמוס ירקות ופירות.. והיא? טבעונאית! (על פי הגיינה טבעית). בגיחה שנייה עצרתי טרמפים עם חברתי שרה: בצומת כפר-נחום עלינו אחד על השנייה על העצבים.. ועל כך חיכינו שעה... ואז השלמנו ואז מישהו עצר.
מגיעים לחנייה של אום אל קנאטיר ומשם יורדים לנחל אלעל. זה בין שעה וחצי לשלוש שעות הליכה, תלוי כמה דומים (שיזף) ונבטוטים קוטפים בדרך, וכמה זמן מתעכבים באוהל ה-welcome שנמצא קצת אחרי המעיינות.

מדורה מספר 5 קו נטוי א

אני ושרה יושבים מסביב לאש המרכזית - התחלופה והכמות של האנשים לא מתאימה לנו. מחפשים משהו אינטימי יותר. עוד מדורה צפופה ועוד אחת - והנה שם יש אחת עם מקום. חברים שהגיעו מתל-אביב יום לפני. הם מעסיקים את הפה עם פתי-ברים, תה, טבק ואי אלו סמים מעוררים וממריצים אחרים, לנו יש תפוחים ותמרים. בכל זאת אני לא חש היבדלות, ונהנה משיחה קלה ומבדרת. אני מעדכן את העברית שלי עם מילים כמו סַטְלַה. לפתע חבורה עליזה ומגוונת מגיעה למדורה 5\א. הם מכריזים\ות: "אנחנו מגשימים משאלות וחלומות". שקט. בישיבה ממושכת על קרקע קשה ובהעדר משענת אני מביע משאלה: "יהיה כל-כך נחמד עם מישהו יצמיד את הגב התחתון שלו לשלי וניתן אחד לשני עיסוי גב-אל-גב הדדי". עוד לא גמרתי את המשפט ומלאכית יושבת מאחורי. מפה לשם המדורה הופכת למעגל עיסוי שוקק חיים.

טבילת בראשית

מתעורר. חלום נמוג. פוסע לבריכה שבנחל. ההרדוף מלטף את גופי העירום. האשכים מפחדים. מגיע לעומק הברכיים. נשימה. ועוד נשימה. ועוד כמה עד שיש אומץ. ואז - בשצף ובצעקה מתעורר ונולד מחדש ליום חדש.

חתונה

בערב מאוחר, על יד המדורה, שיתפתי את הנוכחים בידיעה שהולך להיות לי בן ושמו ישמעאל. אני לא יודע מתי, עם מי או איפה... אבל אני יודע שזה יקרה. מהחזון ועד למומו לקח 8 שנים.. נראה כמה זמן ייקח עד ישמעאל. [גלית] שמעה ואמרה שגם לה היה חזון שיוולד לה בן ושמו ישמעאל. מעניין... אבל לא ממש דיברנו על זה ועזבתי למחרת כדי לטפל בגינה בבית.

השארנו את האוהלים והציוד ויצא שנעדרנו מהעמק לשבוע. חזרנו בערב מאוחר ומומו נרדמה על יד האש המרכזית. בחושך נשאתי אותה מעבר לנחל לזוּלה שלנו. אנחנו מתעוררים בבוקר לפני כולם. תולים את מטלטלינו על שיחי הקידה לכביסת שמש. עלינו לשיט-פיט (תעלות לצרבון) המרכזי עם בקבוק מים לשטיפה. אחר כך, ליד המטבח, ניגשת אליי [גלית] ונותנת לי חיבוק רך וחם ומלא אהבה. היא מסתכלת אליי ואומרת לי שמחר אנחנו מתחתנים בתשע.

אז ככה: אני לא מכיר את [גלית], דיברתי איתה פה ושם, יוצא שאני מכיר אותה מקייטנה בילדות לפני 20 שנה, אנחנו חשבנו על אותו שם לילד, והנה היא מציעה לי נישואין.

חשבתי שהיא לא ממש רצינית, שזאת תהיה מסיבה של הרגע. אולם במהלך היום חברות שלה נגשו אליי, מודאגות משהו. התברר לי קודם כל שהיא לא לוקחת חומרים מכהי-שכל, שזה אותנטי מהבחינה הזו. נראה לי שאחרי כמה שבועות בטבע, אנשים יכולים להגיע לסַטְלַה גם בלי זה. גם כן שמעתי שבמשך שבוע העדרי היא עברה תהפוכות שונות. נפטרה מהפלא-פון, וקיבלה אי אלו חזיונות על אחרית הימים ותיקון עולם בכיכובו של בנה ישמעאל.

בצהרי יום החתונה נראה לי עלו בה ספקות והלכנו לדבר תחת עץ השיזף. היא דיברה ודיברה ואני הקשבתי. שאלות רבות היו לה, המרכזית - האם זה הכל הזוי? עניתי שנראה לי שכרגע היא חולמת, וזה תלוי בה אם תגשים את החלומות או לא. אם היא מאמינה בהם באמת, אין אף אחד שיכול לעצור אותה. אבל היא לא האמינה באמת והלכה לחפש את הפלאפון שזרקה כמה ימים לפני.

חילבה

בשיחה אני שומע בחור מתלהב מאד ממסעדה תימנית והחילבה שמכינים שם. נתנו לו את המתכון ואני מקשיב לרכיבים. אכן - הכל חי ואני סקרן.
כבר כמה זמן אנו חושבים על הגשמת עֱלי ומכתש קטנים בשביל גבישי מלח ים טבעי (ראו מלח טבעי). והנה, נצחייה (השם מוזכר ברשות) בשתיקה אך בהתלהבות נותנת לי מתנת נישואין - עלי ומכתש מעץ. היא רוצה שנכין עם זה חילבה לארוחת ערב.
בזמן שאנו משרים את החילבה במים אני כותש תבלינים, מקלף שום שוטף וחותך פטרוזיליה. תוך דקות ובלי שאבקש מופיעים אנשים ומשתתפים בהכנה והיצירה הופכת לשבטית. היה קשה להקציף עם היד.. אבל קיבלתי משוב חיובי.

עשן

הדבר שהכי סבלתי ממנו היה עשן. למרות שרוב הזמן לא היה קר בכלל, מדורות היו בכל מקום, והן היוו מוקד חברתי מרכזי. אנשים ניקו את הואדי טוב טוב. הדברים היבשים נגמרו מהר ואז שרפו עצים רטובים שגורמים לעשן שחור ועבה. אם רצינו להיות חלק, העיניים שרפו, סבלנו מאד. עצוב לי ששרפו ללא צורך. סתם בשביל תה באמצע יום חם עם הסיגריה. גם זה מוזר - מרבית הנוכחים מעשנים טבק. לא טבק שהם מגדלים בעצמם או משהו - טבק רגיל קולוניאלי- זה שעוזר לאנשים לסבול את שגרת העבדות בשקט. זה שבסך הכל גילו לא מזמן באמריקה. זה האחראי הראשי לבום המסחרי האמריקאי ולהשמדת התרבויות המדהימות שהיו שם. שבט הריינבו זה נבואה אינדיאנית... השבט האחרון שאמור ליצור עולם חדש... ויש לו מודעות אסיפת פילטרים גבוהה באמת... אבל נחרדתי מהפירסומת שנעשית לסיגריות, במיוחד מול הילדים, במיוחד מול מומו. כשביקשתי לא לעשן על ידינו - ניגבו אותי עם "כאן הריינבו הכל חופשי". צודקים. אבל מאיפה כל הכסף לכל-כך הרבה סיגריות - אם רק היינו שמים את זה בכובע הקסם במקום אפשר היה להאכיל אותנו 100% אורגני והרבה פחות אורז ודייסה.

הפגישה עם שימי

בוקר. מרחוק אני שומע קולות. אני לא מבין מה אומרים, אבל המנגינה של השיחה נעימה לי. אני קורא להם לבוא, רוצה לשמוע מה הם אומרים. מסבירים לי שהם בסיור של ליקוט ארוחת בוקר. איזה יופי.. חוק המשיכה פעל שוב והביא אליי אנשים מתענינים. ככה פגשתי את שימי. שימי לא מתרחק יותר מדי. כמה צעדים ואנחנו כורעים ומביטים באדמה. הוא חופר בעדינות, מראה שכבה אחרי שכבה, 4 שנים של צמחים עד הומוס. מסביר איך האדמה העילית, העשירה בעולם שלם של חיידקים ויצורים, היא היא אם כל קהילת החיים.

אחרי הגשמים הראשונים, הגולן מחוסה בירוק עדין בין הצהוב האפרפר שמתפרק. הוא מראה לנו איך להבדיל בין כל הנבטים - לפי הטעם, לפי האמא היבשה ליד, לפי הזרע באדמה. הוא מראה שיבולת שועל ושעורה, גדילן, ברקן, קיפודן, אפונה, תלתן, חלמית, אספסת, סרפד, והרבה חרדל. שימי מדבר לאט וברור. מסביר למה לדעתו המערכות בטבע מבוססות על אי-אלימות ולא על תחרות. צוחק על עצמו ומראה נקודות תורפה בתאוריה. מאד קל לי להקשיב לו. הוא מוצא אבן גיר עם גוש של צור בתוכה ומראה שעל ידי מכות ב-110 מעלות אפשר לבקע להבים. עם הלהבים אפשר לחתוך גבעול של קלח על מנת להדליק אש. ואז, בסינקרוניסטיות מדהימה מישהו צועק "אש! אש!" - שריפה התחילה בצד השני של הנחל.

הספקתי לשוחח עם שימי על שיא תפוקת הנפט (אתר חגיגת סוף העולם, על טבעונאות, על הטיפי שלו, על ביו דיזל (אתר על מטע האנונות האורגני של אבא שלו...

הדרך החוצה

בדרך למעלה עצרנו בכל עץ דומים שרק ראינו, וליקטנו דלי גדול של נבטים. באוהל ה-welcome מצאנו טחינה ומלפפונים והכנו עם לימון ושום לסלט מלכותי ומשכר חושים. טרפנו. אפילו מומו שבדרך כלל מעדיפה כל דבר לחוד ופשוט.. אמרה "the best salad ever!".

[תמונות של לפני ואחרי..]
http://amirim.com/tivona/[po]rainbow sprouts[/po].jpg http://amirim.com/tivona/[po]rainbow salad[/po].jpg

[אמא_אדמה*]

אהבתי מאוד לקרוא את מה שכתבת...

תודה רבה .

[עדי_ל*]

גמני
אהבתי מאוד לקרוא את מה שכתבת

[with_passion*]

או קיי - שיניתי את שם העמוד, הדיון בנוגע לגולן ולסוריה עבר ל- איפה הגולן , והכי חשוב.. אני מקווה שהסרתי את המחסומים שמנעו מעשרות חברי באופן-טבעי לחלוק את רשמיהם כאן.. באהבה.

[אמא_של_נבט*]

גם אני אהבתי מאוד את מה שכתבת ואת הכותרת ,חבל שהיית צריך לשנות את השם .

[מיכלול_ה*]

איזה יופי שפגשתה את שימי

[איילת_א*]

מקסים!!!@}

[יעלי_לה]

טוב, קודם באמת הוסחה דעתי מהעיקר, אבל סוף סוף קראתי מההתחלה ועד הסוף, וחוץ מקנאה קשה על שאני לא יכולה לחלוק את רשמיי מהריינבו האחרון עקב העובדה המצערת שלא הייתי שם, נהניתי מאוד.

[with_passion*]

תמונות:
http://www.targetpoint.com/greenview/ad ... nbow1.html

http://www.targetpoint.com/greenview/addons/rainbow.htm

[פלוני_אלמונית*]

אני הגעתי לריינבו ממקום שונה. וזה מה שעבר עליי השנה (העתקתי קטעים מבלוג שפרסמתי באתר אחר):

13 לאוקטובר

עוד מעט יש שוב גדרינג של הריינבו. המפגש הראשון שלי איתם, במקרה, בפסטיבל עכו בדיוק לפני 12 שנים, המם אותי.
השירים , החופשיות, הריקודים, השיחות מסביב למדורה. וכל הרסטות האלה. וואו. זה הדליק אותי- הילדה טובה מבית זעיר בורגני בקריות, שלא תארה לעצמה שיש אלטרנטיבה.
שנתיים אחר כך כבר עזרתי עוז להגיע לכמה ימים לגדרינג, לבד (אף אחד מהחברים שלי לא התחבר למשהו שהוא כל כך בשוליים). לחשוב שאשכרה אפשר לחיות ככה, כמה שבועות, בלי צורך בכסף, בלי חשמל ומים מהברז. לישון עם עוד כמה אנשים זרים בטיפי של איזה גבר שאני מכירה בקושי, להסריח כל היום מעשן של מדורה, ולהתרגל לזה. לאכול בכלים חד פעמיים מעלים מיובשים, שמישהו הביא מהודו ונתן לי מתנה, ככה בכיף, רק בגלל שמישהו אמר בכמעגל: 'צלחת קונקשן'. ככה בפשטות נשלחה בקשה למעגל, והמעגל שלח אליי צלחת. נסיתי את זה עם עוד כמה דברים, וחוץ משכטה, הכל הגיע. וגם שכטה הגיעה בסוף, רק אחרי כמה שעות.
כל החופש הבינאישי הזה מצד אחד, והחוקים הנוקשים של שמירת הסביבה מצד שני, בלבל אותי קצת.
המון עבר עליי שם, בשלושה ימים אנטנסיביים של מפגש הריינבו במדבר יהודה.
התאהבתי בילד בן 18 (עם חוכמה של בן 28) נתתי את המכונית שלי לאנשים זרים (בדיעבד אני קולטת איזה תמימה הייתי ואיזה מזל שאלו היו אנשים הגונים). קילפתי תפוחי אדמה באוהל המטבח. התרחצתי עם בקבוק, סחבתי בולי עצים כמו גיבורה וחירבנתי בבור שחפרתי באדמה (אבל ניגבתי עם נייר טואלט, למרות שאמרו לי שאסור כי זה תעשייתי. זה היה הקו האדם שלי..) . אחרי שלושה ימים ובכל זאת, אחרי 3 ימים ומליון קסמים קטנים וגילויים מהממים בשביל ילדה בת 22, חזרתי הביתה ל'בבילון' וגם לעצמי. כנראה שהשינוי לא היה כזה מהותי. למרות שמשהו כן חלחל.

מאז הגעתי לעוד כמה מפגשי ריינבו , אבל לא לבד ולפרקי זמן קצרים יותר. זה אפשר לי להתבוננן על חווית הרייבו מהצד.

• לראות גם את העננים האפלים שעושים את הקשת.

לראות שבלי בבילון, לא יכול להיות ריינבו ושההפרדה היא אשליה

• לזהות נקודות חולשה של רעיון יפה ותמים סהה"כ שיכול להיות מנוצל לרעה.

אפילו לחשוד שזו כת. ולהבין שלא, למרות שיש כתות שהריינבו גדרינג הוא כר מרעה בשבילן.

השנה אני שוב מתלבטת אם לבוא. ואם כבר לבוא, אז בתור משהי מהמשפחה (להשתתף בכל הפעילויות, להשאר כמה ימים) או אולי רק בתור אורחת (לשבת קצת עם אנשים, לאכול ארוחה אחת ולהשאיר כסף בכובע).
סה"כ ממש בא לי, למרות הזוית מבט הצינית שנוספה עם השנים. ויכול להיות גם מעניין לבוא בתור משפחה שלמה, ולראות איך הקטנטון שלי משתלב עם ילדי הטבע של הרייבו.


13/11/2006

הייתי בסיקסטיז!


ואני גם זוכרת מה היה אז.
חזרנו אתמול, אחרי שלושה ימים בכינוס של הריינבו ברמת הגולן. ההיפים לא מתו. הם רק התחלפו ועברו לשוליים. הם והטבע החי, הרוחש, הממלא את החושים. עדיין. והשמיים שמלאים כוכבים של מציאות מקבילה לאמפריות החשמל. והשירה והריקודים והקסם.

קסם שלום ואהבה ויש לך אש? ואוכל צמחוני טרי שמתבשל במטבח, ערום מקודש, התכנסות של עשרות עד מאות אנשים נשים וילדים בשמורת טבע, בלי אבטחה וזבל ופרסומות של תאגידים. בלי אלימות, בלי חשמל, בלי מים מהברז. בלי סבון. בלי סיגריות במדורה בבקשה- יש בהן כימיכלים שדופקים את איכות האפר הלבן - חופפים עם האפר הזה את הרסטות.

היו גם נפילות. פעמים ניסיתי לעבוד במטבח ואיכשהו זה לא יצא. פעם אחת כי הקטנטון היה איתי ובמצברוח היפר לא אופייני, ופעם שניה כי נחתכתי ממש בתחילת העבודה (חתכתי מישמישים). כמה פעמים נתקלתי בשפת גוף מנוכרת ממי שישבו/עמדו לידי מסביב למדורה. הייתה אחת בוטה במיוחד שפשוט התישבה מלפניי ('עשתה לי גב') והסתירה לי את האש, החום והמעגל. התבאסתי קצת, ואז נזכרתי בטיפ הראשון שנותנים לך כשאתה מגיע לאוהל הוולקאם: חייך ותמשיך הלאה בגישה חיובית. מסתבר שזה עובד במרחב המיוחד של הגדרינג, שבו אין מקום ללופים של רחמים עצמיים ולמכשירי בריחה דיגיטליים. תמיד אפשר לרדת לנחל, ולהתבונן בזרימה של המים, להזיז את מיכל המים הצהוב עוד כמה מטרים בדרך למטבח, לאסוף עצים למדורה, או לארגן את הזולה, להתוודע לשכנים באוהל ליד, לשחק עם הקטנטון והחברים שלו וההורים שלהם. להתאמן במשחקי ג'אגלינג שנזנחו לכמה שנים, מאז ימי החופים בגואה. מיוזיק קונקשן פליז!

בולי התחיל להתאהב גם הוא. בתור מישהו שבא ממשפחה שורשית ועוטפת, היתה לו בהתחלה רתיעה מכל העניין הזה של 'משפחת הריינבו' עם הטכסים ויחס לאלוהים/ג'ה מה שזה לא יהיה. אבל ידעתי איך לפתות אותו עם היציאה לטבע ועם האנשים המעניינים והחכמים שפוגשים שם ועם החוויות חקטנטון. אנחנו רחוקים עדיין מההארד קור של הריינבו, אבל לאט לאט לומדים את הקודים והניואנסים. לוקחים חלק, מחמירים יותר עם עצמנו בכיבוד המנהגים, מתחילים להבין את ההגיון מאחוריהם, וזוכים למתנות נפלאות ולרגעי פליאה מהיגיון שרחוק עדיין מההבנה שלנו.

תארו לכם מדורה, שתי גיטרות מנדולינה חליל ותוף, חושך מסביב, 15 אנשים, 13 מתוכם היפים, ואת השיר הזה, שהייתי צריכה למצוא את המילים שלו בגוגל, מתנגן.

THREE LITTLE BIRDS BOB MARLEY
Don't worry about a thing
Cause every little thing is gonna be alright
Singin' don't worry about a thing
Cause every little thing is gonna be alright
Rise up this morning,
smile with the rising sun
Three little birds, sit by my doorstep
Singing sweet songs
of melodies pure and true
Singin'
this is my message to you-ou-ou
Singin' don't worry...


14/11/2006

אורון רגיש מאוד לעשן, אז הוא קם, והמקום ביני לבין השבדי העדין התפנה. בדיוק הגיעו כמה ילדות יפות שרצו גם הן מקום מול המדורה, אז זזתי לכיוון השבדי. שלוש מהן התיישבו ולרביעית לא נשאר מקום. אני הרגשתי, כרגיל, שכיף ליד המדורה, אבל שקשה לי נורא להשאר שם בלי אף אחד מוכר, אחרי שאורון הלך. הרגשתי שוב את הקושי הענק הזה להביא את עצמי איך שאני לאנשים זרים לי. ואז היו כמה שניות של שקט והשבדי בתזמון מעולה התחיל לפרוט על הגיטרה שיר חדש.
ווי מוכר לי השיר . משהו מתקופת 'העיר השניה'*. רגע, מה הפזמון? ASK ME ASK ME ASK ME
באותו רגע, הילדה היפה הרביעית, זאת שלא נשאר לה מקום, החליטה להתיישב בתוך המעגל, מול הפרצוף שלי ('עשתה לי גב').
זהו, עכשיו כבר הרגשתי ממש בחוץ. בהחלטה של שניה קמתי, ניערתי קצת אבק ואניצי קש, לחשתי מעל השבדי בקוול רפה 'תודה' והלכתי מהמדורה לזולה שלי, כהשיר ההוא המוגכר מתנגן לי בראש.
היום פתאום נזכרתי. נו, בטח. ASK של הסמיתס. איזה מילים. יכול להיות שמוריסיי הוא בכלל חסיד ניו -אייג'?
כמה פשוט, ככה יפה. שימו לב:

Shyness is nice, and
Shyness can stop you
From doing all the things in life
You'd like to
Shyness is nice, and
Shyness can stop you
From doing all the things in life
You'd like to

So, if there's something you'd like to try
If there's something you'd like to try
ASK ME - I WON'T SAY "NO" - HOW COULD I

Coyness is nice, and
Coyness can stop you
From saying all the things in
Life you'd like t

So, if there's something you'd like to try
If there's something you'd like to try
ASK ME - I WON'T SAY "NO" - HOW COULD I ?
Spending warm Summer days indoors

Writing frightening verse
To a buck-toothed girl in Luxembourg


ASK ME, ASK ME, ASK ME
ASK ME, ASK ME, ASK ME


Because if it's not Love
Then it's the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb
That will bring us together



?Nature is a language - can't you read
?Nature is a language - can't you read


SO ... ASK ME, ASK ME, ASK ME
ASK ME, ASK ME, ASK ME


Because if it's not Love
Then it's the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb, the Bomb
That will bring us together


If it's not Love
Then it's the Bomb
Then it's the Bomb
That will bring us together


SO ... ASK ME, ASK
, ASK ME
ASK ME, ASK ME, ASK M

30/11/2006

אז עבר עוד קצת זמן מאז כינוס הריינבו, ואני המשכתי לחשוב. היה משהו בחוויה ההיא של הריינבו לא פתור מבחינתי. מן תערובת של היקסמות ודחייה. של התאהבות מהולה בעלבון, על זה שלא ממש הצלחתי להיות חלק מ...
איכשהו, עם אנשי הריינבו הבינלאומיים היתה הרגשה נעימה, אבל אנשי הריינבו הישראלים המחוספסים, בעיקר המבוגרים שבהם, לא ממש הקרינו חיבה גדולה מולי ומול 'אורחים אחרים'. ולא שהייתי מסוג האורחים הפרזיטים. כן ניסיתי לקחת חלק בפעילויות התחזוקה השוטפת, כן כיבדתי את חוקי השמירה על הסביבה וההגיינה הפיזית והמנטלית. כן תרמתי סכום נאה לכובע הקסמים. ובכל זאת, הרגשתי עוינות. למה העוינות הזאת - חשבתי לעצמי.

חשבתי גם על סוג האנשים שנכנסים עמוק לריינבו. כאלו שממש נודדים מכינוס לכינוס, וחיים את החיים האלו של סקס סמים קלים, טבע וחלילים. מי האנשים האלו? שמתי לב שבדרך כלל מדובר בכאלו שבאים ממש מהתחתית - כאלו שאין להם לא בית ולא משפחה, או הסוג השני - כאלו שמעולם לא חוו בעיית סטטוס או כסף ויכולים להרשותך לעצמם לנסות הכל - כי תמיד יהיה להם גב (ציטוט של מישהי ששמעתי לידי במעגל אוכל: כן, את הדירה בתל אביב אני משכירה ב1300 יורו לחודש וזה מספיק לי בשביל לנדוד עם הריינבו).
אנשים ממעמד הביניים, אנשים כמוני וכמוכם, לא יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה מצד אחד, ויש להם יותר מידי מה להפסיד מצד שני.

יש משהו מרוכז מידי ואנסטנט מידי במסר החופש והאהבה של הריינבו. משהו מנותק מהמציאות ומהשורש של העולם הזה. משהו שהוא לא מאוזן, ממש כמו חשבון הבנק של אנשי הההרד קור ריינבו: או נמוך מידי או מנופח מידי.
והאורחים האלו, כמונו, שמגיעים לכינוסים מ'בבילון' מזכירים להם את חוסר האיזון הזה שהם נמצאים בו. את האשלייה שהם חיים בה ולא מוכנים לוותר עליה בנתיים, כל עוד הם צעירים ובריאים. כל עוד הם יכולים לנדוד כמו צרצרים עם הקרקס הצבעוני שלהם, שאין בו ממש מקום לנמלים חרוצות ואה כן...זקנים וחולים (שחלק מהם עלולים להיות בעתיד). כאלו כמו שיש בבילון - המקום הרחוק הזה, שאנחנו האורחים הגענו ממנו.

זה בגלל שאנחנו מזכירים להם שבבילון היא לא מציאות מקבילה. היא נמצאת ממש מעבר לפינה, שכל מי שלא מספיק צעיר ובריא ומקסים, יגיע אליה בסופו של דבר.

1. 12.06

אני קוראת את הקטע האחרון, אחרי שקראתי את הקטע של אופק (תודה על ההפנייה דרך יאהו) ושוב משנה קצת את זווית ההסתכלות. ובכל זאת,עדיין יש לי חשד שההתכנסות האחרונה בשמורת נחל אלעל לא עשתה חסד עם הצומח וחיות הבר בשמורה, ולא עם אורחים ממעמד הביניים.

חן

[נצחיה*]

בכוונה כותבת לא בעילום שם, בכוונה מחליטה להגיב על מה שחן כתבה.
וואו. קצת המומה - זה זוית ראייה אחרת, אולי כדאי לי קצת להפנים לפני שאענה. וקודם סתם חשבתי להכניס את המתכון לחילבה ולכתוב שמאוד רציתי שיהיה רקורד כתוב של חוויות מהריינבו - ובזמן שביקשתי את זה אז אנשים שולחים לי אותן... מדהים - איך שלפעמים רק צריך לבקש וזה מגיע מהיקום.
אגיב כרגע רק לקצת ונקודתית
עדיין יש לי חשד שההתכנסות האחרונה בשמורת נחל אלעל לא עשתה חסד עם הצומח וחיות הבר בשמורה
הייתי בקלין-אפ (הנקיון שאחרי) - וכן, החיות חזרו לאט לאט, וחלקן מהר, לנחל, לאיזור שהיה המיין-פייר, התנים וחזירי הבר (והפרות בכלל התרגלו תוך כדי). אז אומנם כשהשתמשתי בסבון בנחל להתרחץ (נסיבות מקילות: סבון אקולוגי-טבעי, ובסוף, אחרי שנשארנו כעשרה אנשים) הדגים נשכו לי את הרגל בתסכול, ואני בטוחה שהמים פחות טובים מאשר לפני שבאנו, אבל יחסית - מה אומר. נראה לא מאוד שונה, למעט גל אבנים ליד המאפייה והאזורים שליד הנחל שטוחים פנויים מעצים מתים ועם כתמי אפר, והדשא יותר נמוך. ממש לא נורא יחסית לכך שעברו לפחות אלף איש, חלקם לחודש ויותר, בישלנו רקדנו שחינו והטבע בשלו - די חוזר. מאוד משמח אותי.
לגבי אורחים ממעמד הביניים, איני יודעת.
אישית זה נראה לי מאוד נכון לגבי הקצוות - או שיש לי זמן או כסף לעשות דברים מסויימים. הפעם היה לי זמן וביליתי חודשיים נטו בשטח, ארבעה וחצי חודשים כולל ארגון מפגש סופשבוע ל vision council כדי להתחיל את ההתארגנות וחיפוש המקום - הרבה נסיעות לצפון והרבה שיחות טלפון, שלמזלי היו מסביב לפרויקט שסיפק מספיק כסף כך שהכל הסתדר.
אבל כל אחד תורם מה שהוא יכול - בין אם זה זמן, כסף, יכולת ארגונית (כמה אנשים טיפלו בארוחות ובקניות בצורה מדהימה ביותר) או לסחוב מים ועצים. או סתם לחייך לאנשים ולעשות להם את היום. או מוזיקה - אבל מה שמעניין זה שגם אלה שלכאורה רק לוקחים, ולפעמים גם ישבו במעגל לפנייך עם גב אלייך -- גם הם נותנים -- מספקים את הצורך של מישהו לתת לו, מישהו שנזקק או שאפשר להסביר לו ולדבר איתו, שמדגימים איך לא להתנהג ולמה. לפעמים טוב דוגמא שלילית חזקה ומוקצנת כדי לגרום באחדות והבנה אצל השאר.
או כמו שאמרת לראות גם את העננים האפלים שעושים את הקשת -- על הרקע באפור הזה, הקשת נראית ביתר שאת.

וכמה שרוצה לתת למה שחן כתבה לשקוע, מרגישה חייבת להגיב ולהגן על המשפחה שלי, עכשיו, כרגע (אולי הדחף כה חזק כי אני חדשה יחסית, עברה קצת יותר משנה מהמפגש הראשון שהייתי בו - כמו חוזרים בתשובה שנעשים קיצוניים) ונהייתי, מאשת הי-טק וילדת מסיבות בליינית פראית, לריינבואיסטית קיצונית (הארד-קור?) שמבלה רב זמני הפנוי וזה שלא על פרוייקטים לריינבו. בהתנדבות, אלא מה? ופרנסה? זה יבוא, בעזרת השם... ובינתיים יש מספיק מפגשים ואנשים שמאכילים. אז איפוא האיזון איפוא? (ואני מאלו שאפילו בלי הסקס והסמים מתמסטלים מלהיות בטבע, והחלילים). אין לי מה להפסיד, אני כמו הצרצר. אבל משקיעה אנרגיה כמו נמלה חרוצה -- ובשביל מה? בשביל שאחר כך לא יראו שאפילו היינו שם. אוספת בדלי סיגריות וגזרי חוטים באדיקות, וכואב לי הלב שלא נשאר תנור האפייה, הסאונה, היופי של הקישוטים שניתלו מעצים, הסרטים והצבעוניות. זה מתסכל. ובדיוק את התסכולים האלה חן העלתה, ובדיוק בגלל זה קשה לי עם מה שכתבה. כי אני מסכימה עם יותר מידי.
יש מקום במשפחה לילדים, פחות מזה לזקנים ולחולים (אבל כן עוזרים אחד לשני המון -- אך עצם העניין של להיות בטבע יכול להיות קשה פיזית -- פחות מוגנים מקור, קשה ללכת מספיק רחוק עד לשיט-פיט (המחראה), ארוחות הן רק פעמיים ביום ומי יודע מתי... וכשכבר נהנים מחום המדורה העשן צורב ריאות למי שלא רגיל. אז -- מה זה? נשמע כאילו שאני מתלוננת, לא? אז זהו, שלא. כי בכל זאת זה מדהים.
אנרגיות מטורפות, חופש לעשות את מה שרוצים, אבל ממש. בלי חוקים אבל הכל עובד וכמעט כל הזמן ממש נחמד וכולם מקסימים. אוקי, כמעט כולם, כמעט כל הזמן. שלא נדבר על הטבע המהמם, מוזיקה מטריפת חושים, בכלל הטרפת חושים -- צבעים, צורות, ריחות, טעמים, צלילים מתערבבים (הזכרנו את זה שאני נדלקת מהטבע, נכון?)
אז? אז פשוט צריך לפעול למען הקמת יותר קומונות / communities שיתופיים, לאו דוקא במובן המיני של המילה... אלא קהילה שיתופית במקום קבוע, שיקל על הזקנים לחיות עם הצעירים וטף והחולים והבריאים ואלו שיעבדו קשה יוכלו לראות את עבודתם נושאת פרי... במובן המילולי של המילה (לטעמי מקום שכזה טוב אם הפירות והירקות לפחות גדלים במקום, אם אפשר גם דגנים) כך יהיה אפשר להקים מחסה טוב נגד גשם וקור, שירותים שנוחים לזקנים אך עדיין טובים לסביבה בטווח הרחוק.
אני מדברת על הקמת ישובים של ממש, בניה בבוץ ובאבנים ועץ וכל החומרים המקומיים או ממוחזרים.
זה משהו שעלה המון בזמן האחרון, איכשהו חזון שצץ להרבה אנשים בערך באותו הזמן. רעיון שזמנו מגיע.
ולזכור שמפגשי הריינבו הינם לא דרך חיים קבועה, אלא מפגש משפחתי שמתרחש פעם בכמה זמן, שטוב כדי לפגוש את שאר השבט ולהחליף רעיונות וחזון משותף, ליצור מוזיקה ואומנות, לחוות דרך חיים ארעית - אך יותר מכך - נותן הזדמנות לאנשים בבבילון לחוות זאת גם, לזמן קצר - בתשלום סימלי (לא רק מה שתורמים מכספם לכובע, ומזמנם ומרצם לפעילות משותפת - אלא המחיר האמיתי - הנכונות להפתח ולחוות משהו שונה, גם אם זה קצת קשה לעיתים, גם אם זה גורם לשינויים באיך שאנו רואים את עצמנו והעולם
ובתור מפגש מפרה, אני חושבת שהוא היה מאוד יעיל ומרטיט לבבות.
וזהו - נראה לי שאחרי שעות באינטרנט (14?) אלך לישון.

אשאיר לינק ל תמונות מקסימות מהמפגש ומהדרך אליו ואברך שהחיינו והגיענו לזמנים אלה, בהם ניסים מתרחשים בדיוק בזמן שצריך, די מיידי אחרי שביקשנו, זמנים כה יפים, מפגשים כה יפים עם אנשים כה יפים....
לפורום של הריינבו בארץ ולילה טוב לכולנו

[חן*]

"נראה לא מאוד שונה, למעט גל אבנים ליד המאפייה והאזורים שליד הנחל שטוחים פנויים מעצים מתים ועם כתמי אפר, והדשא יותר נמוך. ממש לא נורא יחסית לכך שעברו לפחות אלף איש, חלקם לחודש ויותר, בישלנו רקדנו שחינו והטבע בשלו - די חוזר. "
במקרה של מערכות אקולוגיות, מראה עיניים עלול להטעות. הפרת האיזון האקולוגי במשך הגדרינג, עלולה להתבטא בכמה שנים הקרובות. החזירים והתנים אגב, הן החיות היות מסתגלות מבין חיות הבר בשמורה. ישנם מיני בר, של עופות דורסים למשל, שרק נוכחות הריח של קבוצת בני אדם יכול לגרום להם להסתלק מהמקום ולא לחזור לסביבתו לכמה שנים. ישנם מיני צומח, שדחיסות האדמה אחרי דריכות רגליים רבות (ולא משנהמה נעלו או לא נעלו), לא תאפשר להם לקבל מספיק חמצן לשורשים.
מצד שני, אני גם חושבת שהיה מפרה ומרטיט לבבות. אפשר לראות איך שהאנרגיה שבאתי איתה מהגדרינג, עוברת בקטע שכתבתי זמן קצר אחרי שחזרתי ממנו הביתה.
והמיקום בלב שמורת טבע בהחלט תרם לחוויה המעשירה והמטעינה באנרגיות טובות.

אבל פה בעצם עולה תמצית הקונפליקט בין שימור עושר הטבע להתפתחות אנושית, כפי שמתקיים בכל מקום אחר.
לגבי מה שעלה לי בראש, על אנשי הביניים - זה משהו חדש גם בשבילי ויכול להיות שכדי לחדד נקודה, די הקצנתי בשלילה.
חן

[יופי_של_קשת*]

אז אומנם כשהשתמשתי בסבון בנחל להתרחץ (נסיבות מקילות: סבון אקולוגי-טבעי, ובסוף, אחרי שנשארנו כעשרה אנשים) הדגים נשכו לי את הרגל בתסכול, ואני בטוחה שהמים פחות טובים מאשר לפני שבאנו,

אז אחרי ש1000 איש התאפקו כל הזמן הזה, את הרשית לעצמך ללכלך את המים בסבון (אקולוגי).
מה הפלא השדג מתוסכל.

[נצחיה*]

(אוקי, מרגישה במגננה) אני יודעת שלא כל האלף התאפקו (שמעתי אנשים מדברים על זה שחפפו בשמפו רגיל או סבון רגיל) - וזה היה סבון שאפשר ללקק אותו בלי שיקרה כלום. הדג היה מתוסכל אולי לכמה דקות, אבל לא נגרם נזק פיזי - רק פסיכולוגי קצר (אני חושבת) -- בכל מקרה, יחסית לכמות האנשים והזמן, ממש השארנו ללא פגע. יכול להיות שהפרנו איזון גם בכך שמן הסתם זרעים לא מקומיים באו איתנו ואולי נשארו מתחת איזה שיח או בערימת קומפוסט ומי יודע מה ישרוד שם? אבל גם פרה שבאה מהצד השני של ההר יכולה לגרום למשהו דומה, ואנו נוודים מרחוק רחוק, מרחק של לא רק שעות אלא ימים וחודשים של הליכה....
זו לא היתה שמורת טבע דרך אגב -- אלא אדמה שמיועדת למרעה בקר, וישנם שם מטיילים והמון טיולי ג'יפים.
מקום אחר שראינו בסקוטינג, כמה שהתאהבתי בו, עם אנרגיות יותר חזקות, קיוותי שלא נוכל להיות שם כי לא רציתי לפגוע במקום, ואכן לא הרשו לנו מרשות שמורות הטבע.
למרבית הצחוק, הנחל שם ממש אבל ממש מזוהם, לא ראוי אפילו לרחצה שלא נדבר על שתיה (היו רבים ששתו מהנחל ישירות בגד'רינג) וכאן גם היו קיני נשרים די מעלינו (אבל ראינו אותם בזמן המפגש ואולי גם אחריו) -- הגדרה של שמורה זה די מצחיק.
אני חושבת שהכל הסתדר לטובה, נראה בשנים הקרובות...

[דרור_כמון*]

מאוד מעניין מה שכתבת, חן,

אין צורך להתנצל.

[חלקיקה_בשלם*]

ועכשיו יש גדרינג בנחל אל על.