אהבה חדשה

אמא_צעירה*
הודעות: 581
הצטרפות: 19 ינואר 2004, 15:18
דף אישי: הדף האישי של אמא_צעירה*

אהבה חדשה

שליחה על ידי אמא_צעירה* »

דף סיפור לידה בבית חולים

אז למרות שעוד לא הגיתי (או הזיתי) שם- כינוי לביתי יקירתי,
ולמרות שעבר מאז זמן רב למדי ושיש לי כמה וכמה חברות שחובקות את הילד השני למרות שילדו איתי ואחרי, כך שזה נשמע קצת לא רלוונטי כבר, אני עדיין לא בהריון שוב, וחושבת שכדאי שאעלה על הכתב את סיפור הלידה של האהבה החדשה שבאה לעולם כדי לעודד אנשים שיש דבר כזה לידה לפי הספר, ויש מצב של חזון שמתגשם כמעט עד פרטיו האחרונים.
אז אתחיל לכתוב אותו בהדרגה ולאט לאט, כמה שיאפשר הזמן, עד שיושלם.

ואני לוחצת כבר עכשיו על פתח דף, כדי לאפשר לאתר לשמור את מה שכתבתי עד עכשיו, ואמשיך, אני מבטיחה, עד שאגמור לכתוב את כל הסיפור.

אני רק מוסיפה משהו אחרון, הלידה אמנם הייתה לפי הספר, אבל הייתה צבעונית, אקזוטית, מחוברת לעצמי, מלאת השראה, מרגשת, מלמדת וארוכהההההה (עשרה שבועות ;-) )

אז תכנסו (כ' רפויה), תכנסו D-:
אמא_צעירה*
הודעות: 581
הצטרפות: 19 ינואר 2004, 15:18
דף אישי: הדף האישי של אמא_צעירה*

אהבה חדשה

שליחה על ידי אמא_צעירה* »

שלוש, שתיים אחת, אקשן!!
;-)

היה לי הריון מאוד מרגש, נכנסתי להריון 3 שבועות אחרי החתונה והתחלתי להרגיש בתוך חמישה ימים שאני בהריון. היו בחילות, סחרחורות..
חגגנו חודש עם ההורים של שני הצדדים, הגיע הסרט של החתונה ולא הצלחתי לצפות בו!!
הייתה לי בחילה נוראית.... :-0

הזמן חלף, אני זוכרת שבשבוע 13 הגענו לרופאה (זה לא היה הביקור הראשון.) והיא אמרה לעצמה "שבוע שלוש עשרה..." נחרדתי.
רק שבוע 13? ? ? מתוך 40!!!! איך נעבור אותם...!!!
D-:
מצחיק אותי, ואני אסביר למה.
בשבוע 29+ התחילה דרמה מפחידה....
ובאותה דרמה רק התפללתי שלא אלד, לא אלד, לא אלד!!!!

כמה ימים לפני תחילת הדרמה, אמרתי לעצמי שאני מרגישה יותר מדי התקשויות בבטן. בדרך כלל יש התקשות על חלק מהבטן, כי הקטנה "עושה שרירים". זו הזדמנות נאותה להפליק לה על ישבנה (במידה וזה מה שהתבלט, כלומר... יכול להיות גם ה... ראש..?) כאות וסימן לימים הבאים.
;-)

ההתקשויות מן הסוג החדש היו קישוי של כל הבטן.
ומה עושה אדם מפחד? מדחיק... וכאילו.. שוכח כזה?

אחרי כמה ימים, שאלתי את בעלי איך אני יכולה להשיג אותו כשהוא לא בבית (כשהוא לומד הנייד מנותק), וסיכמנו שהוא ייתן לי את המספרים של החברים שלא מנתקים.
אחד מהם היה לי למזלי ולניסי הרב, בעל של קרובת משפחה שהוא ידיד טוב של בעלי.
(חשוב להדגיש שהיא הייתה קצת אחרי לידה.)

כשבעלי יצא אחרי הפסקת הצהריים יצאתי איתו והלכתי להורים שלי. פתאום הפחיד אותי להישאר לבד בבית...
בסביבות שעה 18:00 סיפרתי לאמא שלי את הסיפור, והיא שאלה אותי למה לא ללכת למרפאה, כדי לוודא שהכל בסדר ולהיות רגועה?
אמרתי לה שמה הקשר? בכלל לא צריך.
אמא שלי הציעה שלפחות אתקשר לקופה, גם כדי לשמוע מהאחות שזה בגדר התקין.

נו, טוב. ךהאחות בקשה שאבוא מיד, כי ב 19:00 הרופא הולך (לא הקבוע שלי).
וצריך כרטיס קופ"ח.

התקשרתי לבעלי, היה כמובן מנותק. (למעשה תמיד יכולתי ללכת לשם ולתפוס מישהו בחוץ שיקרא לו. זה לא יותר מ- 5 דקות הליכה רגילה, ותמיד יש מישהו בחוץ. כך שלא הייתי קוראת לזה חוסר אחריות. בכל מקרה את הלקח למדנו ומאז עד סוף ההריון הוא לא ניתק את הנייד לעולם)
התקשרתי לבעל של קורבת המשפחה, לא ענה.
התקשרתי אליה, עצמה, כדי שאולי אם היא תתקשר הוא יראה ויענה....
והוא ענה.
הנייד שלה היה על עקוב אחרי לנייד שלו, כך יצא שהתקשרתי אליו פעמיים D-:
הוא חיפש את בעלי ובעלי חזר להורים שלי בריצה.....

אעצור כאן, בהבטחה שהסוף טוב D-:
לא לפחד ילדים, זה היה פעם, מזמן, לפני שנה וחצי...!!
אמא_צעירה*
הודעות: 581
הצטרפות: 19 ינואר 2004, 15:18
דף אישי: הדף האישי של אמא_צעירה*

אהבה חדשה

שליחה על ידי אמא_צעירה* »

עברנו כמה שעות של חרדה אינסופית, במהלכן התברר שיש לי קיצור צוואר (מחיקה. יש הבדל בין מושגי ההריון למושגי חדר הלידה) ונשאר לי 9-10 ממ (מתוך 4 סנטימטרים לפחות), דינמי. מה שאומר שיכול להיות שאחרי שבדקו אותי, וכבר לא הסתכלו, נשארו לי שניים, לשם הדוגמא.

הוטסנו לבית החולים באמבולנס, שנינו בוכים, עוד לא נשואי ם שנה, וכבר משבר כזה...
היינו בטוחים שהערב אני יולדת :-(

הייתי מאושפזת כשבוע, והשתחררתי לבית הורי עם הוראת שמירת הריון. הרופאים היו חלוקים בדעתם האם לשכב כל הזמן, או שאפשר להסתובב.
אני הסתובבתי במחשבה די הגיונית, שעדיפה פגית על פני אמא מאושפזת ב... גהה?

כך עברו שבועיים בערך, עם מעקבים צפופים, וחילוקי דעות לגבי התדירות שלהם בין הרופאה שלי לבין הרופא של המוקד (שמירת הריון אצלנו מופנית למוקד).
ואז שוב, היה לי קיצור רציני, ונסענו לבית החולים במונית.
עררב אחר כך, קרובת משפחה שלי ילדה בבית החולים שבו הייתי בזירוז כך שבעצם הלידה שלה התחילה במחלקה בה הייתי. היא צעקה מכאבים, ואני בכיתי איתה בחדר, עד שהעבירו אותה לחדר לידה סופסוף ויכלו לתת לה משככי כאבים. רוב הלילה הייתי ערה איתה, מחדרי. (לא הייתי בטוחה שאני זו שחסרה לה עכשיו.)

השתחררתי שוב אחרי כמה ימים, וחזרתי לבית הורי, עד שבוע 36, בו חזרתי הביתה.
יומיים אחר כך החלטתי לאפות עעוגות שמרים להפרשת חלה. אחותי באה לעזור לי ויחד עבדנו, עד שהתחילו הצירים שוב.
זוכרות מה כתוב בספר?
כל 20 דקות
כל 10 דקות
כל 5 דקות

בשלב הזה, שקרה ב- 23:00 בערך, נסענו לבית החולים.
למעשה חזרנו לפנות בוקר הביתה..... :'-(
אני דאובה וכאובה מפציעה שרופא גס רוח גרם לי בבדיקה, עם 3 סנטימטרים פתיחה ומחיקה מלאה.

הרגשתי שעולמי חרב עלי. ממש חוויתי את שלבי העיבוד של אבל ואובדן
כביכול הייתי אמורה לקבל עכשיו לידיי את הבת שלי, אבל לא. אמרו לי שלא עכשיו. שלא אקבל אותה.
היא מסוגלת לצאת בכלל??? אולי היא תישאר שם לנצח?

אני מדלגת עוד שלושה שבועות במחילה מכבודכן, ועוברת ליום שלפני הלידה.
אמא_צעירה*
הודעות: 581
הצטרפות: 19 ינואר 2004, 15:18
דף אישי: הדף האישי של אמא_צעירה*

אהבה חדשה

שליחה על ידי אמא_צעירה* »

ואגב, אשמח לשמוע תגובות :-)
אמא_צעירה*
הודעות: 581
הצטרפות: 19 ינואר 2004, 15:18
דף אישי: הדף האישי של אמא_צעירה*

אהבה חדשה

שליחה על ידי אמא_צעירה* »

ערב לפני הלידה יצאנו כל המשפחה למפגש בחורשה נחמדה, עם בשרים מכל הסוגים, והמון פאן.
הייתה לי תחושה שזה מתקרב. לא צירים. משהו אחר....

הקול הפנימי שלי אמר לי שמחר בשעה הזו אני אהיה עם ילדה בידיים.
היה לי מוזר, אבל מרגש. עד כדי כך הייתי בטוחה, שתור שהייתי חייבצת לקבוע למחר, אמרתי לה שאני קובעת אבל אני בטוחה שלא אגיע, בגלל הלידה המתקרבת...

בלילה רציתי להיות עם בעלי כדי לזרז קצת את הלידה (להזכירכן, הייתי בשבוע 39 בדיוק. מצד שני, כשאישה שומרת, ומבחינתה היא יכולה ללדת בלי סיכונים מ- 36 - שבוע 36 נחשב אצלה כ- 40 אצל נשים אחרות. מבחינתי הרגשתי שעברתי את התאריך בשלושה שבועות), ובעלי לא רצה כיוון שהפעמיים הקודמות גבו ממני 10 שעות של צירים הולכים ומצטופפים: פעם ראשונה, הייתה בלי קשר, בשבוע 36 - כל חמש דקות.
פעם שניה- עם קשר -כל 3 דקות.
מבעלי עצמו זה גבה הרבה כוחות נפש בגלל התמיכה בי.

מצד שני, לגזור על עצמינו נזירות עד מי יודע מתי אחרי הלידה....

סיכמנו שנקום ב- 4:00 AM וכך עשינו. היה כיף, וב 5:00 התחילו צירים של כל שתי דקות. נתתי לבעלי לישון אבל אני לא הצלחתי להרדם.
ב- 7:00 הערתי אותו והעניינים החלו לזוז.
הסתובבנו מקיר לקיר, עדכנו את אמא שלי ואת הדולה, ב- 9:00 נכנסתי למים כי הצירים החלו לכאוב קלות.
רבצתי שם שעה או שעה וחצי, בינתיים בעלי התפלל בבית, אני שכבתי במין מדיטציה, נשימות עמוקות ולא מדי איטיות לפי קצב של מערבונים עליזים, ןאז, בערך ב- 10:30 התהפכתי במים מתוך ציר כואב שניער אותי לגמרי...
מיד התחלנו לארוז את מה שהיה במקרה בחוץ, אמא שלי באה וראתה אותי שוכבת על פוף, על הבטן וגונחת. היא אמרה לי שסופסוף היא רואה אותי באמת בלידה D-:
אז קיבלנו אישור ממנה, והזמנו אמבולנס.
היום היה היום האחרון של החופש. ובפעם המאה הצטערתי שאני גרה בבניין ענק עם יותר מ- 30 דיירים.... במעלית נתקעתי עם ציר ולא יכולתי לצאת, כי כל הילדים היו בחוץ!!
יש להורים שלהם נס שבגלל הריכוז לא ליפול, לא להראות שאני סובלת, לא לחטוף ציר עד שאני עולה לאמבולנס- לא ראיתי ממטר. אחרת הייתי אומרת להם משהו!!!
אוף!

בנסיעה נתליתי בכל ציר במוט שמחובר לתקרת האמבולנס (תלויים עליו מקבעים לצוואר וכאלו. תסתכלו פעם הבאה, אם אתן נוסעות, או אם שכנה נוסעת- תציצו ;-) סתםםםם) ולא הרשיתי להם לחגור אותי.

טסנו לשערי צדק.

המשך יבוא :-)
אמא_צעירה*
הודעות: 581
הצטרפות: 19 ינואר 2004, 15:18
דף אישי: הדף האישי של אמא_צעירה*

אהבה חדשה

שליחה על ידי אמא_צעירה* »

דף מוצנע
שכחתי...

מקווה להצליח לכתוב לפני שבת עוד.
ואם לא- אז שבת שלום לכל הקוראות השקטות....
אמא_צעירה*
הודעות: 581
הצטרפות: 19 ינואר 2004, 15:18
דף אישי: הדף האישי של אמא_צעירה*

אהבה חדשה

שליחה על ידי אמא_צעירה* »

הגענו ב- 11:30, הדולה כבר חכתה לי שם ואני כבר הייתי, מה שנקרא בלשון בית החולים "כאובה" (קצת), אמרתי למיילדת שהכאב הוא 7-8, חוברתי למוניטור ונבדקתי. 5.5 פתיחה. מדהים!! המיילדת אמרה שהגדרת הכאב שלי זהה לתחושה בפתיחה.
אחרי 3/4 שעה שהייתי כבר משוגעת, והמוניטור היה משוגע כי עמדתי ועשיתי סיבובי אגן...
בגלל שהתחלתי לטפס על הקירות קצת, המיילדת העבירה אותי לחדר לידה.

בדקה אותי מתלמדת (רק בחילופי משמרות זה נודע לי שהיא לא מיילדת), ואמרה בחשש מה שיש לי 4 או 4.5 היא חיברה אותי למוניטור כדי שיהיה סיפתח הגיוני, וכך לא ישגעו אותי על ירידות בדופק שלא היו, איכשהו שרדתי.

נכנסתי למקלחת ויצאתי ב- 2:30 שיוכלו לבדוק אותי, והמיתלמדת שוב הגדירה את אותה פתיחה.
אותה פתיחה!!!!!
חמורה!!!
זה היה מייאש לא נורמלי...
מילא לא להתקדם, אבל לסגת...?

ועולה על כולנה נכנסה הרופאה והתחילה להלחיץ אותי עם סכנות כאלו ואחרות (זיהום, מצוקה עוברית וכו'), אמרתי לה שנחשוב על זה, וניתן תשובה.
הייתי כבר מדוכאת ומיואשת. כל כך הרבה שעות אני ככה- זה הגיוני, אבל למה לא מתקדם? והכאבים מתגברים, וקשה לסבול, כבר באמת הסכמתי לערוך זרוז, רק שזרוז - פקיעת קרומים - יגרום מן הסתם לצירים כואבים יותר, וממילא אני כבר לא אעמוד בהם ונגיע לאפידורל.
ומי יודע למה עוד...?

אבל אז קרה הנס שלי- חילופי משמרות.

זכיתי במיילדת מדהימה!!! (הדסה, למי שמכירה. ברסלבית, מתוקה וזורמת)
היא הציעה לי להתחיל עם סטריפינג ואם זה לא יעזור- נמשיך למשהו יותר אגרסיבי.
השעעה הייתה 3:15 בצהריים, והיא הציעה לי לעשות את זה במקום כדי שעד הבדיקה הבאה בעוד חצי שעה כבר יראו התקדמות ובאמת יעזבו אותי כולם.
ואז היא אומרת לי דבר מדהים: יש לך בכלל פתיחה של 6.5!!
מכאן כבר קיבלתי עוד כוח, והמשכתי להתמודד, במיוחד שאמרה לי שעד הבדיקה הבאה- לדעתה אני אהיה 9 או 9.5.

מקלחות, מוניטור, סיבובי אגן ועיסויים.....

אמא שלי כל הזמן שוטפת לי פנים, ונותנת לי לשתות,
בעלי מסתובב סביבנו ומסכן, לא יודע מה לעשות, בין לבין ניסינו לדבר, אבל פרטיות כמובן לא הייתה...

הרגעים האחרונים שלנו כזוג!!
או אטו טו- אבא ואמא!!

ואז, מהר מאוד (בערך 4:30) הייתי במקלחת והתחלתי להתפתל מכאבים נוראיים, לא עמדתי בהם, צרחתי לדולה שתיכנס, עבדנו עם שני טושים אחד על הגב ואחד למטה אבל לא עמדתי בזה.
יצאנו , היה לי ברור שאני בצירי הלחץ.
באמת הייתי.

הדסה, המיילדת, נסתה לתמוך בי בכל צורה אפשרית, אולי יהיה לי יותר קל ללחוץ בצורה זו או אחרת (כריעה, עמידה וכו') עד ללידה עצמה, אבל חוץ מלהתפתל לא הייתי מסוגלת לכלום.
וכך שעה ורבע אני צורחת רצוף "לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה...."
המיילדת מנסה להביא אותי למצב של שיתוף פעולה, אמא שלי בוכה ומתפללת והדולה תומכת ככל יכולתה (למען האמת- הכל הפריע לי....)

בשלב מסוים סימנתי להם "לא" עם האצבע תו"כ הלחיצות, בצורה כל כך מזעזת שאמא שלי חשבה שיצאתי מדעתי, המיילדת הרגיעה אותה שאני לוחצת וזה סימן שאני בסדר, לחצתי במשך שעה לגרון, לפנים, ולכל מקום אחר חוץ מלכיוון הנכון, עד שאיכשהו המיילדת הצליחה לאפס אותי, למשך שלושה צירים (זו הייתה ההבטחה שלה), בכל ציר דחפתי ובין הצירים ספרתי לה בקול צרוד- נשארו עוד שניים, הבטחת רק עוד אחד
בלידה עצמה, היא ניסתה לעודד אותי שהראש כבר יוצא (רוצה לגעת בו? אמרתי לה שאני לא מסוגלת), וכבר חצי בחוץ "אז תמשכי אותי באוזניים!! לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה..." D-:

ואז היא אומרת לי- אני יכולה לנסות בלי לחתוך אותך, אבל זה תלוי בשיתוף פעולה שלך.
אמרתי לה שאני לא אשתף פעולה, (טכנית לא הייתי מסוגלת ללחוץ בהתאם להוראות של מישהו אחר- חלש, חזק, אל תלחצי...) ושתחתוך- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה...

לאחר מעשה היא אמרה שבגלל הראש הגדול (זה משפחתי אצלינו, בזה היא דומה לי) היא בכל מקרה הייתה חייבת לחתוך.
פתאום הרגשתי שחרור.
הראש היה בחוץ והצוואר כבר לא לחץ. (היה מדהים ממש להרגיש שם את הצוואר, דקיק ושברירי!!)
חבל הטבור הקיף לה את הצוואר, אבל לא ניצפו ירידות בדופק.

השעה הייתה 5:46
הפכתי לאם |L|

רגע אחר כך היא הייתה מונחת עלי, מכוסה ורניקס וסגולה.
צרחה אחת והיא נרגעה.

חיכינו שהדם יעבור מהשליה ואז עטפו לי אותה וקיבלתי אותה לידיים, מכוערת אבל עוקבת כמו שכתוב. מסתכלת סביבה בערנות, בוחנת את העולם החדש שזה עתה נחתה אליו....

בערב, אחרי שרחצו אותה ככה, קצת, כמו שרוחצים בבית חולים, היא כבר כבר הייתה מתוקה להפליא ומה שהיא עובדת עליו מאז זה רק איך להיות מתוקה יותר.

בגלל שהיה ראש חודש היו עליה לתורה ביום שני, שלישי רביעי וחמישי, וסבתא שלי טסה לטיול ביום חמישי לפנות בוקר, קראנו לה שם כבר ביום רביעי- מרציפן רוזה.
מרציפן בדרך כלל ורוזה על שם.

אז היה שווה לא להייאש,
כי...
בסוף..
החסידה הגיעה!!
שליחת תגובה

חזור אל “סוגיות מנשאים”