בלוג שוליית המיילדת

לא תואם את המחקרים שאני קראתי, שלא רק עוסקים במומים מולדים אלא גם בהשפעת ההריון על גוף האם ובעוד מדדים. לי זכור ש-17 מוקדם מדי לעניין זה. וגם 23 כסיום מוקדם בהרבה.
בכל מקרה, הגיל הוא אלמנט יחסית פחות מרכזי.
היותר מרכזי (והוא הקובע את "הגיל" המתאים) הוא תזונת האם, כל השנים עד ההריון ובזמן ההריון, התפתחותה הגופנית (האם היא כבר השלימה את התפתחותה הגופנית והמינית, או שהיא מהמתפתחות יותר בהדרגה), גנטיקה, בריאות כללית ועוד. לפי הסדר הזה.

אני דווקא התכוונתי יותר לאלמנטים הפסיכולוגיים.

אילו היינו חיים במקום בו ניתן להספיק ללמוד "כישורי חיים" עד אז. נדמה לי שבמקום ממנו באה הנערה הזאת היא הספיקה עד גיל 13 ללמוד את רוב כישורי החיים להם היא נזקקת. עדיין מבחינה ריגשית זה מרגיש לי בעייתי.

דנה יקרה שלום.
ניפגשנו בלידה של אחותי "יעל",אני זוכרת שראיתי אותך בהחלפת המישמרות והתפללתי בליבי שאת תהיי איתנו.יש אור נעים בנוכחות שלך ואת מקסימה.
אני כותבת לך ,לחזק את הבחירה שלך להיות מיילדת,שמחה על ההזדמנות להודות לך ולהזכיר לך שאת יפה במיוחד.תודה שבחרת בדרך הזאת.שנה מבורכת.
רחלי

הי רחלי,
איזה כיף לקבל פרישת שלום רחוקה שכזו... מה שלום עדי? (עדי, נכון?). גם אני הסתכלתי עליכם - משפחה כזאת מקסימה ותומכת, וקיוויתי שיתנו לי להיות אתכם.. מין מוצא את מינו.
שנה טובה ומבורכת!

יעלי_לה

<נדחפת בגסות>
רחלי, הכרתי את אחותך במחלקת יולדות, איבדתי את הטלפון שלה, אני מתה לחדש את הקשר, אם את רואה את זה תפני אותה בבקשה לדף שלי! תודה (דנה, את סולחת לי, נכון?

)

יעלי לה
נכון.
כבר מזמן הבלוג הזה הפך לבמת דיונים מכל מיני סוגים וממש אין לי שום בעיה עם זה. שמחה לארח חברות לקפה... (גם אם אני בדיוק לא נמצאת).

ו-אם פי 3 - אתם תמיד מוזמנים. אפשר גם לקבוע יום כדי שזה באמת יקרה... (או שאני אבוא אליכם?..).

דנה יקרה,
נוכחותך המלאכית נחקקה בזכרוני (על אף הטשטוש הרב..). את מדהימה, עטופה באור ובאנרגיה טובה ורכה שהאירה אותי ברגעיי הקשים ביותר במהלך הלידה.
אני מודה לך מעומק הלב על הרוך, האמפתיה, הסבלנות, העדינות, האופטימיות, ועל הכוח שנתת לי במילים ובנוכחות. היית לי משמעותית ביותר.
שמחה ביותר על ההזדמנות לקרוא את דבריך, ועל ההזדמנות להודות לך באופן אישי. שתהיה לך שנה מבורכת, מלאה בלידות. עדי.

היי דנה
גיליתי את הדף הזה רק בימים האחרונים... וזה ממש הזמן המושלם בשבילי... אני כרגע בשבוע 40+5, וממש כיף לקרוא את סיפורי הלידה, גם אני רוצה לידה טבעית, ומכל הכיוונים אני שומעת רק כמה שזה לא אפשרי וכמה שאני "משוגעת"... ופתאום את מספרת על כל כך הרבה נשים שיולדות ללא אפידורל וללא התערבות... מחמם את הלב
את מדהימה ואני מאחלת לעצמי מיילדת כמוך... אני לא כל כך טובה במילים אבל במשפט אחד- ממש הורדת לי את כל הלחץ והפחד מהלידה.
תמשיכי להיות כזו מקסימה ואנושית.

חדשה בשטח, את לא "המשוגעת" היחידה, יש עוד הרבה כמוך,

ויש פה גם הרבה דפים על לידה טבעית.
שתהיה לך לידה טובה ומעצימה, ורוב בריאות לך ולתינוקך הממשמש ובא.

@} תודה @}

חדשה בשטח, למה "משוגעת"? משוגעים הם בעצמם. יש המון נשים שיולדות בלידה פחות או יותר טבעית (כלומר - בלי משככי כאבים, בלי זירוז, בלי תרופות, בלי אפיזיוטומי וכו'). מידה מסוימת של התערבות קיימת כמובן, ברוב הלידות (גם בלידות בית). הטריק הוא להיות מוכנים עד כמה שאפשר ולבוא לבי"ח כמה שיותר מאוחר ולא בציר הראשון.
שתהיה לך לידה נהדרת, ואשמח לשמוע עליה אח"כ.

בכל המשמרות האחרונות יצא לי לקבל שתי לידות. כלומר - שתי לידות בכל משמרת. במשמרת הלפני אחרונה, קיבלתי לידה לגמרי לבד, בלי שהיה אף אחד בחדר, פשוט כי שלוש המיילדות האחרות במשמרת קיבלו גם הן לידה בדיוק באותו זמן. זה היה פחות מפחיד ממה שחשבתי, ומילא אותי תחושת גאווה, שהנה, אני ממש מיילדת! אולי זה קצת כמו טיסת הסולו של פרח טיס. ברור שיש לו המון מה ללמוד אח"כ, אבל אחרי הסולו זה כבר משהו אחר.
היום ספרתי כמה לידות כבר קיבלתי והגעתי למספר 80 (אבל מי סופר?). זו טיפה בים הניסיון, אבל זו הטיפה שלי ואני שמחה בה. מה גם שכתלמידה לא יהיו לי עוד הרבה לידות, כי יש לי רק עוד 5 משמרות בהתנסות, מתוכן משמרת או שתיים יוקדשו ליחידה להפריה חוץ גופית. אני צריכה להתחיל להיפרד מחדר לידה, שזה אומר להיפרד למשל מריח מי השפיר שתמיד עומד שם באוויר, מעורב בריחות חומרי חיטוי, ריחות דם רווי בהורמונים, שמן נבט חיטה ועוד ניחוחות לידה וגוף קלושים. בשבילי ריח מי השפיר תמיד יסמל "חדר לידה". וזה אומר להיפרד גם מממלכת הנשים המופלאה הזו, שבה נשים מגלות את גבולותיהן ופורצות אותם שוב ושוב ושוב ושוב. שבה נשים עוברות חוויות שהן לפעמים משנות חיים, שבה נשים הופכות לאימהות ולאלות פריון. חדר לידה הוא גם ממלכת הכאב הבלתי נגמר, ממלכת הפחד, האימה, העייפות, היייאוש, השמחה, האושר, התקווה, החדווה. הממלכה שבה הכל נחשף ואי אפשר לטאטא כלום מתחת לשטיח - לא את אופי היחסים עם בן הזוג, לא את הפחדים, לא את החולשות והעוצמות, לא את צורת הגוף ואתנוזליו הטבעיים. הכל נחשף במערומיו.
אז אני מתחילה לומר שלום בלב לכל הדברים הקטנים, שיקח עוד כמה חודשים עד שיהיו שוב חלק מחיי. רוזי אומרת שעכשיו חסרים לי בעיקר שני חלקים משמעותיים בהכשרה - האחד הוא ניסיון והשני - ללדת בעצמי.

כרגיל, כתבת מקסים.
מה גם שכתלמידה לא יהיו לי עוד הרבה לידות - אז מה השלב הבא?, אני מקווה שזה לא אומר שתפסיקי את הכתיבה כאן....

יקירתי המדהימה....
רק שתביני - (מתארת את הסיטואציה כמיטב יכולתי):
אני בבגדי חדר ניתוח ירוקים, עליהם מתנוסס בגאווה "מרכז רפואי ע"ש חיים שיבא תל השומר", עטופה בחלוק לבן עם נתזים אדמדמים של סבון אנטיספטי, פה ושם מדבקות של חולים שראיתי בלילה האחרון, עדיין עם נעלי ספורט, מפוררת בראוניז על המקלדת, ובוהה במסך כבר שלוש שעות.
סטאז'רית אחרי תורנות, נעים להכיר

אחרי יותר משבועיים - סיימתי את הבלוג.
כבר שבועיים אני מגריינת אותך לעצמי (וקצת לכולם...)
מחייכת לעצמי, מצחקקת לעצמי, ובעיקר - מהנהנת בשקט.
גבוהה ונפלאה - תודה על הבלוג המקסים.

אלודיאה יקרה,
כמה שמחתי בחזרה, ומיד, כמובן, הלכתי לקרוא את הדף שלך וגם אני הנהנתי, והתרגשתי, ונעצבתי. כמה טוב שיש אנשים כאלו בעולם הרפואה. אל תפחדי, את לא תאבדי את זה. זה קשה לאבד את זה. לרוב האנשים פשוט אין את זה מלכתחילה.

ואגב תל השומר - חברה טובה שלי מהקורס עושה שם עכשיו את ההתנסות שלה. באיזו מחלקה את עכשיו (אם הבנתי נכון אז לא חדר לידה).
אז תודה על התודה.

לפני כמה ימים היתה לי משמרת בה קיבלתי שתי לידות (עדיין שתי לידות בכל משמרת..). היה משהו משותף בשתיהן ששמתי לב אליו ומחדש הופתעתי - כמה מהר יכול להיווצר קשר עמוק עמוק עם מישהו זר, בסיטואציה הזו של הלידה.
זו היתה משמרת ערב. שמתחילה בשעה 15:00. קיבלנו משמרת ועברנו בין החדרים, כשלפתע נשמעה צעקה שאין לטעות בה - מישהי כאן יולדת. המדריכה שלי אמרה לי - רוצי. אז רצתי. התינוק הזה נולד בשעה 15:14, כך שהיו לי 14 דקות לפגוש את האישה ואת בעלה, להציג את עצמי, לבדוק אותה, לעודד אותה בלחיצות ולקבל את התינוק המפרפר והרטוב. מאוד מוזר. "שלום, אני דנה, איך קוראים לך? את מרגישה צורך ללחוץ? אז תלחצי...". אולי זה לא היה בדיוק הטקסט, אבל זה היה הנוסח הכללי. תוך חצי דקה כבר היינו קרובות יותר ממה שאפשר לדמיין שניתן להגיע אליו בשתי דקות.
אחרי הלידה הנשים שוהות שעתיים בחדר לידה, ו אז היתה לנו קצת הזדמנות להכיר. אבל זו היתה היכרות מסוג אחר - היכרות ממקום עמוק הרבה יותר, כאילו אנחנו כבר חברות, ועכשו אנחנו מחליפות חוויות, מחייכות, צוחקות, אני קצת סונטת בה על הצעקות המצחיקות והדומות כל כך לשירתה של זמרת אופרה שהיא משמיעה בשעה שאני לוחצת לה על הבטן, והיא מתגלגלת מצחוק , שואלת אותי שאלות, ואני מסבירה והשיחה מתגלגלת לה, גם עם הבעל הנחמד... וכל זה עם אישה שאני בכלל לא מכירה! ואני טיפוס כזה ביישן וסגור שקשה לו להיפתח עם אנשים, טיפוס שמסמיק כשמישהו אומר משהו גס. אבל כנראה שאני צריכה קצת לשנות את החשיבה שלי לגבי עצמי, נראה לי שכמה דברים השתנו..

אחרי כמה שעות הייתי בחדר הקבלה והיו שם שתי נשים. אחת בלידה ואחת לא. זאת שלא, שאלה אותי איפה הנשים היולדות, אז אמרתי לה שהנה, למשל, לידה יושבת אישה בלידה. היא הסתכלה בה ואמרה - באמת?! היא בכלל לא נראית!" אבל באותו רגע היה לה בדיוק ציר ואז היא כן נראתה בלידה. זו היתה לידתה השלישית וכל ציר היה יותר חזק מקודמו. תוך 5 דקות היא כבר לא יכלה לשבת ובכל ציר פשוט היתה חייבת לחבק מישהו (אותי) ולרקוד. וגם היא לא הכירה אותי קודם, אבל זה לא שינה. היה מאוד נעים לרקוד כך מול הבטן התפוחה שלה ולהרגיש אותה מתקשחת בזמן ציר.
אח"כ היא קיבלה חדר וגם שם היא לא הסכימה להישאר רגע אחד לבד (צודקת) והיתה חייבת להישען, לחבק ולהתנועע בכל ציר.
הייתי איתה בחדר 3 שעות עד שהיא ילדה. זה היה כל כך מיוחד. היא לא רצתה כלום נגד כאבים והאנדורפינים שלה פשוט השתוללו בלי גבולות - היא היתה כל כך מטושטשת שכל מי שנכנס לחדר אמר - "או, אני רואה שהיא קיבלה טשטוש..". בין הצירים היא ישנה או דיברה שטויות, ובצירים היא כאבה אבל באופן מרוחק כזה, כאילו מתוך העולם שלה. וזה היה שינוי כל כך קיצוני, כי עד פתיחה של 4 ס"מ היא עוד ניהלה את עסקי המשפחה (ילדים, כביסה, בישולים, הסעות, חובות, ועוד). בכל פעם שעזבתי לה את היד לרגע כדי לצאת, היא פתחה עינים מפלבלות ואמרה (בערבית) "אבל אל תאחרי לבוא". ושוב זה היה לי מדהים עד כמה מהר יכולים להיווצר הקשר העמוק והקרבה המיוחדת הזו שאני לא מכירה אותה מאף מקום אחר.

אגב, שתי הלידות הללו היו ויבק, ומן הבחינה הזו הכל הלך חלק.

וזהו. עוד חמישים דקות אני נוסעת למשמרת לילה בחדר לידה. איזה כיף. מקווה שיש המון נשים שחיכו לצאת החג כדי ללדת. עבדתי במוצאי יום כיפור ובמוצאי ראש השנה וזה באמת היה ככה. יש לי רק עוד 3 משמרות בחדר לידה ואני מחפשת רעיון למתנה עבורם. יש למישהי רעיון? משהו רצוי לא יקר במיוחד (דלפונית), אבל שימושי. אולי כמה סוגים של תה טעים.. רעיונות יתקבלו בברכה.

עותק של ספרך החדש? (-:

עותק של ספרך החדש?

מה יהיה כשתגמר ההתנסות? כמובן שתמשיכי לכתוב?

צחוק-צחוק,
אבל אם תעתיקי את הבלוג (החלק ששיך לבית חולים הזה) לקובץ וורד, תערכי יפה, תדפיסי, ותכרכי לחוברת, זו תהיה יופי של מזכרת. (ואולי אפילו תשפיעי על מילדות ותיקות...)

אני הכי אוהבת לראות תמונות. שלך, של היולדות, של הצוות, עם שיר או קטע שכתבת שמספר על התחושות שלך בהקשר של המחלקה. תה נגמר בסופו של דבר, אבל תמיד נעים להסתכל אחורה ולהגיד "אה, את זוכרת את הדנה הזו שהיתה מתרוצצת לנו בין הרגליים ומקשקשת על לידות בית ושיאצו? כמה היה נחמד שהיא היתה בסביבה..."
וכמובן - להגיד לכל מי שעבדת איתה פנים אל פנים כמה היא השפיעה עליך, ומה למדת ממנה.
<אלודאה בהתקף סנטימנטלי...>

אני חוזרת עכשיו ממשמרת ערב, קצת מבולבלת, קצת נרעשת ומאוד מאוד מוטרדת. יכול להיות שהחלום שלי על להיות מיילדת שמנה עם צמה לבנה יתגשם יותר מהר ממה שחשבתי - לפחות בענין השערות הלבנות. הערב קיבלתי לידה שהיתה בה כליאת כתפיים. למי שלא מכירה את המושג, מדובר במצב שאחרי יציאת הראש הכתפיים מתמהמהות ביציאתן, או במילים אחרות - ראש בחוץ, גוף תקוע בפנים. זה מצב מאוד מפחיד ומלחיץ - אחד ממצבי החירום המיילדותיים שכל מיילדת לא רוצה שיקרו לה, אבל הם בכל זאת קורים.
הזוג המקסים הזה הגיע קצת אחרי תחילת המשמרת. לידה שניה, 5 ס"מ, צירים כואבים. הערכת המשקל הצביעה על תינוק גדול - בערך 3900 ג'. בלידה הראשונה היא ילדה 3100. טוב. אז מתייקים את העובדה הזו במוח וממשיכים. הלידה התקדמה מהר, וב-8 ס"מ האישה כבר מאוד רצתה אפידורל. המרדים בדיוק היה בחדר לידה, מטפל באישה אחרת (עוד דרמה, אבל מסיפור אחר..), ודי מהר נעשה אלחוש אפידורלי והלידה המשיכה להתקדם. המים נפקעו בהמשך והראש ירד, והכל התקדם נהדר.
מתישהו היתה פתיחה מלאה והאשה התחילה להרגיש לחץ וללחוץ. הראש ירד די מהר וזה שימח אותנו כי זכרנו שפה יש תינוק גדול, והרבה פעמים אם הראש לא יורד והלידה נתקעת, זה סימן שעלול לבשר על כליאת כתפיים. תוך 2-3 צירים הפרינאום כבר הכתיר את הראש והאישה לחצה. ולחצה. ולחצה. ולחצה. ולחצה. ובכל שניה מופיע עוד ראש ועוד ועוד ועוד - ראש ענק כזה שפשוט לא נגמר.
המדריכה המדהימה שלי בשלב הזה כבר קראה לעזרה עוד מיילדת ורופא (עיקרון מספר אחד בכליאת כתפיים - לקרוא מהר לעזרה. את זה אני יודעת כי בעוד 3 ימים יש לי מבחן על זה..). זאת אומרת, עוד לא היתה כליאת כתפיים, אבל חשדנו שתהיה.
סוף סוף יצא הראש הענקי הזה שרימז על גוף ענקי שיבוא בעקבותיו. הרבה יותר מ- 3900 כך זה נראה. אבל הגוף התמהמה ולא רצה לצאת. קפצנו עליה שלושתינו (התמרון ע"ש מק-רוברטס ולחץ סופרא פובי....) והופ - נחלצו הכתפיים.
התינוקת יצאה במצב לא הכי טוב - כחולה, רפויה, לא בוכה ובקושי נושמת. והופ - החבל כבר נחתך והתינוקת הועברה לטיפולה של רופאת ילדים שהוזעקה מבעוד מועד. היא התאוששה די מהר, אבל לא לפני שאבא שלה החוויר וכמעט התעלף. היינו צריכים להרים לו את הרגליים ולאושש אותו. האשה בינתיים צועקת - "למה היא לא בוכה? למה היא לא בוכה?", וגם אני שאלתי את עצמי - "למה לעזאזל היא לא בוכה?".
זה נמשך זמן קצר מאוד בסך הכל, אבל אתן יודעות איך ברגעים כאלו נדמה שהזמן נמשך לנצח? אז היא באמת התאוששה ושמו אותה לכמה דקות בזרועות אמא, שנורא שמחה, וגם האבא התאושש וצילם כמיטב המסורת המשפחתית.
אח"כ השליה יצאה והתברר שלאימא אין אפילו שריטה ואין צורך בתפרים (כבר פחדתי שיהיה לה קרע מדרגה 4 או משהו כזה). נשמע כמו סוף טוב לסיפור מפחיד? אז זהו, שלא לגמרי.
במחלקת ילודים התברר שלתינוקת יש יד קצת שמוטה. יש סיכוי גדול שזה יעבור לה (תוך כמה ימים /שבועות/חודשים) אבל יש גם סיכוי שזה לא יעבור לה, וזה נקרא "שיתוק ע"ש erb". אתן בטח מכירות אנשים כאלו ,עם יד אחת קצת קטנה וקצרה, שהם יכולים להשתמש בה בד"כ אבל רק באופן חלקי? זה זה.

אוף, כמה רע אני מרגישה. אח"כ היו לנו שעתיים להפוך ולהפוך בפרטים של הלידה. ככל שהפכנו לא ראינו שיכולנו לעשות משהו כדי למנוע את זה. דברים כאלו פשוט קורים. אבל יש גם שאלות שאין עליהן תשובה. אולי אם היינו חותכים זה לא היה קורה? אולי אם היא לא היתה לוקחת אפידורל זה לא היה קורה? אולי אם היינו מציעים לה ניתוח קיסרי זה לא היה קורה? ואולי אם האמא היתה אוכלת פחות סוכר בהריון זה לא היה קורה? אולי ואולי ואולי. מבחינת המחקרים אגב, התשובות לשאלות הללו נתונות במחלוקת. ניתוח קיסרי למשל, מפחית את הסיכון לכליאת כתפיים רק במחצית. לא לגמרי. ולא מזמן יצא מחקר חדש שממליץ דווקא לא לעשות אפיזיוטומיה מונעת. ויש כליאת כתפיים גם בתינוקות קטנים, לא רק בגדולים, ולא ידוע לי על קשר בין אפידורל ובין כליאת כתפיים.
בקיצור - השאלות הללו מזמזמות לי בראש כמו דבורים טרודות.

ובלב מתרוצצים רגשות - אני לא רוצה לגרום נזק לאף אחד, ומה אם זה משהו שיכולתי למנוע ולא מנעתי? ומה יקרה לתינוקת החמודה הזאת? האם היא תהיה בסדר? ומה אעשה כשזה יקרה לי כשלא תהיה לידי מדריכה שיכולה ברגע הקריטי לקחת את העניינים לידיים? (וזה יקרה עוד מעט, יש לי רק עוד משמרת אחת בתור תלמידה..).

אז כאן אני נמצאת עכשיו, ואני מניחה שזה חלק מן המקצוע המיוחד הזה שבחרתי לעצמי, וגם עם דברים כאלו צריך ללמוד להתמודד.
אני שולחת מחשבות טובות לתינוקת החמודה, מזור ומרפא ליד שלה.

אגב, באותה משמרת לילה אחרונה היו לי שתי נפלאות. אחת על כסא לידה ואחת על מיטה. שתיהן כמעט ללא כל התערבות (חוץ ממוניטור לסירוגין), שתיהן מיוחדות ונהדרות. אולי אספר עליהן במועד אחר. עכשיו אני בתהליכי התחבטות אחרים...

לילה טוב ותודה על הרעיונות למתנות..

אה, ושכחתי לציין שבסוף היא נולדה במשקל 4300 גרם. חמודה כזאת..

מה יהיה כשתגמר ההתנסות? כמובן שתמשיכי לכתוב?

הדף שלך הוא עבורי רגיעה מקשיי היומיום.
תודה.

תודה אורית. גם אני בדיוק קראתי אתמול בבלוג שלך..

ועדכון שהגיע זה עתה - היא כבר מזיזה את היד. זה סימן ממש טוב להתאוששות של העצב. מקווה שרק תמשיך להשתפר.

כל כך כיף לקרוא אותך!

דברים כאלו פשוט קורים
את רואה, לא צריך לענות לך - את עונה לעצמך.
ממה שקראתי על כליאת כתפיים (וזה לא הרבה - הרעיון כל כך הפחיד אותי שלא הייתי מסוגלת לקרוא הרבה בנושא), אני מבינה שזה מצב שא. אי אפשר לצפות וב. אי אפשר ממש למנוע, ואכן - המקרים האלה קורים וזה נורא, וזה מפחיד וזה מלחיץ, ועם זאת - כשאני קוראת את מה שכתבת ואת העדכון אני חושבת שהתמודדתם עם המצב בצורה הטובה ביותר ועכשיו רק ניתן לקוות שהילדונת תצליח להתמודד ולהחלים החלמה מלאה.
... ובמאמר מוסגר (למרות שאת מתחמקת באלגנטיות מתשובה בנושא

) - אני ממש ממש מקווה שלא תפסיקי לכתוב, הדף שלך הוא מקור אדיר של תמיכה באלה שעוד רק בתחילת הדרך ...

רונ צ'ה
אני לא חושבת שאפסיק לכתוב, אל בטח אעביר את כל מה שפה לארכיון ואשנה את שם הדף ל- בלוג מיילדת מתחילה או משהו כזה...

ולגבי כליאת כתפיים - זה נכון. יש כמה גורמי סיכון אבל הם רחוקים מלעזור לצפות את כל המקרים, ויש דרכים למנוע, אבל גם הן רחוקות מלמנוע את כל המקרים (כפי שציינתי, יש לי מבחן מחר על זה..). דברים כאלו פשוט קורים.
לבן זוגי היתה מחשבה על זה, שתאמינו או לא, הקלה עלי קצת. הוא אמר לי שמישהו צריך לעשות את העבודה הזו. אמרתי לו - "כן, אבל למה אני? זה נורא מלחיץ!?, אז הוא אמר - "את הרי יודעת שכל בני האדם הם חלק מאותו דבר, כמו תאים בגוף גדול. אז מה זה משנה אם את או מישהו אחר יצטרכו להילחץ כל כך? זה כמו להעדיף שיד ימין תישרט במקום יד שמאל..".
אני לא יודעת אם עובר בכתיבה, אבל לי זה מאוד עזר.
בקרוב אתקשר שוב למחלקת יונקים ואעדכן אתכן אם יש משהו חדש..

מחר אני נוסעת לתל השומר. יש לנו 3 ימי לימודים שיכללו - מבחן, יום שלם על רפואה סינית בלידה, סרטנים גניקולוגיים, אלימות נגד הצוות הרפואי, פריון הגבר, פתולוגיות של השליה והנקה. נשמע מעניין. שתהיה לי בהצלחה במבחן...

שבוע טוב לכולן.

מאחלת הצלחה במבחן. ולצערי צריך להשלים עם כל התהפוכות בחיים-לא תמיד הדברים מתנהלים כשהצבע הוורוד
מוליך בראש.
ב ה צ ל ח ה
נ.ב תתקשרי ותודיעי איך היה. ביי.ביי.

אני לא חושבת שאפסיק לכתוב, אל בטח אעביר את כל מה שפה לארכיון ואשנה את שם הדף ל- בלוג מיילדת מתחילה? או משהו כזה... - שמחה מאד מאד לשמוע!!!

הוא אמר לי שמישהו צריך לעשות את העבודה הזו. אמרתי לו - "כן, אבל למה אני? זה נורא מלחיץ!?, אז הוא אמר - "את הרי יודעת שכל בני האדם הם חלק מאותו דבר, כמו תאים בגוף גדול. אז מה זה משנה אם את או מישהו אחר יצטרכו להילחץ כל כך? זה כמו להעדיף שיד ימין תישרט במקום יד שמאל..".
לא רק שאני מבינה ומסכימה, אני גם חושבת שאם נאלצת להתמודד עם מקרה כזה, אולי דווקא טוב שזה קרה עכשיו, כשעוד יש לך תמיכה ממיילדות אחרות, ועזרה ודרים ללמוד מהמקרה ולהתמודד איתו. תארי לעצמך שזה היה קורה בלידה הראשונה שלך כמיילדת עצמאית? נראה לי עוד פחות מוצלח...

וכמובן בהצלחה גדולה - אין לי ספק שתצליחי.

בהצלחה מחר, ורעיון למתנה: הספר "רואות את הנולד"\יערה בר און. מאוד מומלץ!

בהצלחה במבחן, ושיהיה באמת מעניין בשאר הימים.

יום שלם על רפואה סינית בלידה, זה באמת כיף.
בעלי עוסק ברפואה סינית, ולפני כמה שנים הוא הירצה בקורס לאחיות במשך סימסטר שלם, פעם בשבוע.(או שאולי תקופה יותר ארוכה, לא זוכרת בדיוק). זה משמח שנותנים גם מזה בקורס.

היי דנה, גם אני כאן בין הקוראות,המברכות והמאחלות איתך.
את גודלת להיות המיילדת החכמה, האנושית והמקסימה שנועדת להיות...
המון בהצלחה במבחן!
מחזיקה אצבעות..

מרגש כל-כך לקרוא כמה אכפת לך וכמה הדברים מעסיקים אותך. הלוואי על כל עם ישראל מיילדות כמוך

קפצנו עליה שלושתינו (התמרון ע"ש מק-רוברטס ולחץ סופרא פובי....)

תוכלי בבקשה לפרט במה מדובר?

[תודה על הבלוג המעניין והמרגש]

יש סדרה בערוץ שמונה שמדי פעם יוצא לי לראות - חדר לידה. עוזרת לי להמחיש את מה שאני קוראת אצלך

(חוץ מהעובדה שבקושי רואים שם לידות טבעיות, ותמיד בשכיבה במיטה...) . הראו לידת מלקחיים וזה אכן היה מחריד כמו שכתבת. כל כך אלים! באמת לא ברור מה עדיף, קיסרי או מכשירני. הראו גם כליאת כתפיים בקיסרי- של תינוק פשוט ענק. משכו אותו בכזה כח החוצה, וגם הוא יצא כזה רפוי ושקט שממש לא נשמתי ביחד איתו. בסוף הוא התאושש. אילו סיטואציות מפחידות! תמיד אני חושבת על האחריות והלחץ של בעלי מקצועות כאלה- רופאים, פקחי טיסה, מפקדים בצבא... אבל בעלך צודק כמובן.
בהצלחה במבחן, וקדימה ל בלוג מיילדת מתחילה !

ואולי אם האמא היתה אוכלת פחות סוכר בהריון זה לא היה קורה?
דנה
אפשר לשאול למה התכוונת???

ממשיכה לקרוא אותך וליהנות
תמשיכי
@}

ואולי אם האמא היתה אוכלת פחות סוכר בהריון זה לא היה קורה?
בהריון, ישנה אי סבילות לגלוקוז, שעולה ככל שמתקדם ההריון (יש הקוראים לזה סכרת הריונית). רמות גבוהות של גלוקוז בדם מקושרות לתינוקות גדולים, ובמיוחד לגדילה לא פורפורציונלית, ולכן לסיכון מוגבר לתקיעת כתפיים. רמות הגלוקוז, מושפעות, כמובן, ממה שהאם אוכלת, וריבוי סוכרים ופחמימות פשוטות (קמח לבן, אורז לבן, וכד') מעלה את הרמות בדם.
זו אחת הסיבות, שמי שמתנגד להגדרה ולאבחון של סכרת הריונית, טוען ש כל הריונית צריכה לשמור על דיאטה עם מספיק קלוריות (כלומר, לא דיאטת הרזיה, שמסוכנת מכיוון אחר) אבל שמגיעות בעיקר מחלבונים ופחמימות מורכבות (קמח מלא, אורז מלא ועוד).

אם פי 3, תודה. מה דעתך לגשת איתי למבחן הממשלתי ולקבל גם תעודת מיילדת מוסמכת?..

תשובה ל נעמי בן שטרית - יש כל מיני תמרונים שנועדו לעזור להוציא תינוק שנתקע. הדבר הראשון שמנסים זה התמרון ע"ש מקרוברטס שזה להרים את שתי הרגליים בו זמנית. זו תנוחה שמרחיבה את מפתח האגן ועוזרת לעצם הפוביס, שתחתיה כלואה הכתף העליונה, להסתובב ולשחרר את הכתף. ב- 90% מן המקרים זה מספיק. לחץ סופרא פובי זה לחץ שמפעילים מעל הפוביס של האישה (עצם החיק). בעצם לוחצים על הכתף של התינוק ומנסים לדחוק אותה אל מתחת לפוביס. חשוב ללחוץ מן הכיוון הנכון (מכיוון הגב של התינוק).
חוץ מזה יש עוד כל מיני תרגילים שכוללים אפיזיוטומיה דו צדדית (אייייי!), הכנסת יד פנימה וסיבוב התינוק או משיכת אחת מידיו, התמרון ע"ש גסקין (אינה מיי גסקין, המיילדת המפורסמת) שזה לעבור לעמידה על 6, ועד לתמרון ע"ש זאבאנלי שזה לדחוף את התינוק חזרה פנימה ולרוץ לניתוח קיסרי. נשמע הזוי ואכן נדיר מאוד בשימוש.
יש גם דרכים ברוטאליות אפילו יותר. לא חייבת לפרט... נכון? לא לחינם כליאת כתפיים נקראת גם the midwife's nightmare.

אתמול היה לי המבחן האחרון בקורס. בעצם - יש עוד מבחן מתכונת בעוד חודש, ועוד מבחן קטנטן ולא חשוב ב24.1.06. סתם מבחנון קטנצ'יק שכזה. 100 שאלות בבנייני האומה שיקבעו אם אוכל לפתוח את הבלוג למיילדת המתחילה או לא.
בפעם האחרונה שעשיתי מבחן ממשלתי, היה לי התקף של אבנים בכליות... אולי כדאי להגדיל את מכסת השתיה שלי מ- 3 ליטר ביום ל- 5 כאקט מניעתי..
בכל אופן, אני נסחפת. המבחן היה בסדר למדי, חוץ מהעובדה שהיו המון שאלות על קרישיות יתר בהריון, על סוגי המוטציות השונות שיכולות לגרום לזה, הטיפולים, האבחנות, הסיבוכים ועוד ועוד. אף אחת לא התעמקה בזה עד כדי כך, והאמת שגם לא ממש צריך. לא מזמן הייתי בביקור רופאים במחלקת יולדות, והרופא הבכיר שאל את המתמחים משהו לגבי הסוגים השונים של קרישיות יתר, וגם הם לא זכרו את שמות כל הגנים הפגומים האפשריים.. מקווה שמחר כבר יהיו תוצאות למבחן.

היום היה לנו יום של רפואה משלימה והיה די קטסטרופלי מבחינתי. המרצה היתה קצת מתנשאת וכל הזמן אמרה דברים שהקפיצו אותי כמו: "אתן צריכות לעשות כך וכך..", "האשה צריכה להרגיש כך וכך.." או - "פעם גם אני הייתי כמוכן - מיילדת עם גישה רפואית קונוונציונלית..".
חוץ מזה הכל היה כל כך שטחי וברמה של end result . "כדי לעשות צירים, לוחצים פה". זה בעיני זלזול ברפואה הסינית. זה כמו שמישהו היה אומר - הבה ואלמדך על רפואה מערבית. ואח"כ נותן לי הרצאה של שעתיים והתנסות של שלוש שעות, וזהו. זה עלול להיות מסוכן להשתמש בכלים טובים שעובדים, מבלי שילווה אותם הרקע, הידע, ההבנה של המערכת כולה, מתי מותר ומתי אסור להשתמש בהם ועוד.
אני מבינה שהרעיון היה גם לגרות אותנו לרצות ללמוד עוד על הנושא, אבל לא בדרך הזו. חוץ מזה, שיש לי הרבה ביקורת על הדרך שבה לומדים היום בארץ רפואה משלימה. כל אחד עושה איזה קורס של יומיים או במקרה הטוב של יום בשבוע למשך שנה, וכבר הוא מטפל מוסמך עם תעודה מוזהבת.
איתן ואני מדברים הרבה על העיקרון שככל שמשהו דורש יותר זמן ללמידתו ולרכישת מומחיות בו, כך ערכו גדל. נגינה על כינור למשל, לעומת נגינה על משולש...
אני מאמינה שרפואה סינית צריך ללמוד במשך שנים ארוכות. בסין למשל, קורס שיאצו אורך 4 שנים של לימודים והתנסות יומיומיים. איך זה שבארץ צריך הרבה פחות מזה? מה, אנחנו כאלו מומחים בשיאצו?

אמא שלי פעם כמעט מתה בגלל שימוש לא נכון ברפואה משלימה, ודווקא בגלל שזה כן עבד ולא בגלל שזה לא עבד (נכון אמא?).

טוב, כמו שאתן רואות אני קצת חמה ועצבנית. היו עוד דברים מעצבנים, אבל נגמרה הקצבת הזמן שלי לתלונות...

חוץ מזה, הלכתי עכשו לדואר בקריית אונו כדי לשלם סוף סוף את התשלום האחרון לקורס. אחרי בתור עמד אדם על שיתוק ע"ש erb . אני עדיין חושבת הרבה על התינוקת הזו ושוחחתי על כך עם המרכזת קורס שלי - שיחה שקצת עזרה לשים דברים במקומם הנכון. היא סיפרה לי על המקרים שקרו לה עם כליאת כתפיים ומה היה שם. מה שמשמח אותי בכל השיחות עם מיילדות, שלרובן זה קרה מעט מאוד פעמים - אולי 2-3 פעמים במשך 20 שנות עבודה. ולמרות זאת, אגב, הן זוכרות כל פרט מכל אחת ואחת מן הלידות הללו.

אז זהו לעכשיו. התוכניות להערב:

לבשל ארוחת ערב למארחי
לטייל קצת ברחובות (ספורט)
לקרוא (יש כאן בבית ספריה עם 5000 ספרים, רובם מצויינים. אני מנצלת את האירוח כאן להשלמת שעות קריאה).
לראות טלויזיה. יש משהו מעניין היום? (אני מנצלת את הזמן כאן גם לזה, כי בבית אין..).
לפתוח את מה חדש ואת הבלוג שלי כל חצי שעה כדי לראות מה חדש.

תודה לכולן על התגובות החמות

תודה דנה @}

תודה דנה
תודה על הבלוג המרתק והמרגש

הליכה גם נחשבת דרך לפתור כליאת כתפיים?

לתמרון ע"ש זאבאנלי שזה לדחוף את התינוק חזרה פנימה ולרוץ לניתוח קיסרי.
מישהו עוד עושה את זה בכלל היום? פחד מוות...

ולגבי המבחן ההוא, הקטן והלא משמעותי עם ה - 100 שאלות...

יהיה בסדר, את יודעת...

טרה, אני מניחה שכמעט כל שינוי תנוחה יפתור את הבעיה, אבל איכשהו קשה לי לדמיין אשה מתהלכת כשראש התינוק תקוע לה בין הרגליים. אם היא כבר היתה בעמידה/כריעה/על כסא לידה קודם לכן - אולי יותר מעשי.

ורונצ'ה - נדיר מאוד. בהרצאה שנתנו לנו על זה הרופא דווקא דיבר על זה כאילו זה נעשה, אבל בפועל - לא ממש.

ולגבי המבחן - אני יודעת שיהיה בסדר. צריך הרבה חוסן נפשי כדי לא להילחץ כשכולם מסביבך נורא נלחצים ושואלים כל הזמן שאלות כמו - "נו, השגת כבר חוברת שאלות למבחן?" או "נו, קנית כבר את הספר ב- 700 ש"ח של החזרה למבחן?". בינתיים לא נלחצת. אבל אני רוצה גם להכין אתכן - יש לי עוד יום התנסות אחד ועוד 3 ימים בטיפת חלב, ואח"כ אני רק לומדת למבחן. תצטרכו לקרוא הרבה תיאורי התכוננות למבחן...

לתמרון ע"ש זאבאנלי שזה לדחוף את התינוק חזרה פנימה ולרוץ לניתוח קיסרי.
כן, ראיתי את זה נעשה במציאות - הייתי סטודנטית, ואשכרה העיפו אותנו הצידה, קפצו על המיטה, דחפו את הראש פנימה (הוא רק התחיל לבצבץ), וטסו לחדר ניתוח. בגלל התמונה הזו, של הרופא על היולדת על המיטה - הדבר הראשון שחיפשתי במאיר היה את הקרבה לחדר הניתוח.... (ואני עוד מפנטזת מדי פעם על לידת בית...)

מחזיקה לך אצבעות לקראת המבחן (עוד זוכרת את ההרגשה המגעילה הזו...), ובכלל לא נפגעת שהיית בתה"ש ולא קפצת להגיד שלום

<אלודאה בהתקף פולניות מזעזע>

אלודיאה, נתחיל בפולניה - גם מחר אני בתה"ש, בביה"ס לסיעוד, עד 15:00. אני לא יודעת איפה את ואיך קוראים לך, אבל אם עוברת בסביבה את מוזמנת לבקר. מצד שני, את יכולה גם לשבת לבד בחושך...

לגבי מה שראית - זו כנראה לא היתה בדיוק כליאת כתפיים, כי דיסטוציה מוגדרת לאחר יציאת הראש כולו וכישלון בנסיון לחלץ את הכתפיים, ואילו את אמרת שהראש רק התחיל לבצבץ. מוזר מאוד מה שאת מתארת. האם את זוכרת מה היתה הסיטואציה בדיוק?

האם את זוכרת מה היתה הסיטואציה בדיוק? לא - רק את תחושת הבהילות והחשש לחיי שניהם. אבל אני משוכנעת שהיה מדובר בתמרון הנ"ל.

גם מחר אני בתה"ש, בביה"ס לסיעוד, עד 15:00
ואני, לשמחתי האינסופית - לא רואה את תל השומר בזמן הקרוב (חוץ מארבע תורנויות מיון ויום הרצאות אחד, אבל ממש בקטן...) - אני באלקטיב ברפואת משפחה!!!

עדיין מחזיקה אצבעות לכבוד המבחן הקטנטן והבלתי חשוב לחלוטין....נו, קנית כבר את הספר ב- 700 ש"ח של החזרה למבחן?

אני שמעתי שאת המניפולאציה הזאת של לדחוף את התינוק חזרה פנימה עושים אם יש צניחת חבל טבור ואז באמת קורה לפני שהראש יוצא.

לא בדיוק. צריך להבחין בין מצב שהראש עדיין בפנים ובין מצב שהראש כולו בחוץ אבל הכתפיים ושאר הגוף תקועים בפנים.

בהצלחה

@}

מדהים, אני לומדת המון מהחוויות שלך, ושואלת את עצמי אם המיילדת שלי לפעמים נזכרת בי (היא הייתה מדהימה והייתה לי לידה מדהימה) . סיפרת על האמא שהייתה נורא בלחץ שהתינוקת לא בוכה, אני חשבתי שזה מיתוס ולא חייב לבכות. התינוקת המדהימה שיצאה ממני לפני חצי שנה לא בכתה, האמת הפעם הראשונה ששמעתי אותה בוכה ממש היה אולי בגיל חודש. אז תינוקות אמורות לבכות עם הנשימה הראשונה שלהן? ובהצלחה כמובן במבחן ובהשך הדרך

זה באמת מיתוס - תינוק בכלל לא חייב לבכות כשהוא נולד. פשוט - התינוקת שלה נולדה לא נושמת, חיוורת ורפויה, וכולם רצו מאוד מאוד כבר לשמוע או לראות סימן חיים ממנה, ובכי הוא סימן חיים מצוין... ולכן היתה הציפיה ל "מתי כבר נשמע אותה בוכה".
הרבה תינוקות בוכים כשמנתקים את חבל הטבור באופן פתאומי. אבל ממה שאני ראיתי, הרבה בוכים גם לפני הניתוק וחלק אפילו בוכים כשרק הראש שלהם בחוץ.

אוווווווווווווו, סיימתי לקרוא את כל הבלוג כולל את הארכיון, חברה המליצה לי מזמן ופשוט לא יצא לי , ועכשיו כבר די מאוחר סיימתי הכל ואין לי מילים, אז כמעט שכתבו לך הכל ואני מצטרפת להכל... אני רוצה לומר לך שבעקבות הלמידה הרבה מהכתיבה שלך אני מבינה כמה הלידה שלי הייתה מדהימה, כמה המיילדת שלי הייתה מופלאה, איזה מקסים היה בית החולים שאפשר לי לעשות מה שאני רוצה(למרות שהם עשו גל כשהשתחררתי הבייתה), איזה נשמה תאומה הוא הבן זוג שלי, ואיזה גבורה הייתה הבת שלי, אהה וכמובן תודה לגוף שלי. אני לומדת היום להעריך ולהוקיר את הלידה שלי הרבה יותר בזכותך ותודה על כך. (לידה ראשונה, ירידת מים, ללא פתיחה או צירים, ב"ח, ללא משככי כאבים, תוך ארבע שעות, ללא תפרים או קרעים, תינוקת מדהימה במשקל 3600 שעושה אותי לאדם המאושר ביותר). אז תודה לך דנה על היידע והכתיבה (וגם לך שני שהמלצת לי על הבלוג)

היום כמעט סיימתי את ההתנסות שלי.
זה היה אמור להיות היום של החוויה המתקנת, אחרי אותה לידה זכורה לחרדה ולבלבול עם כליאת הכתפיים.. היום שבו אקבל שתי לידות טבעיות לפחות, לידות שילכו חלק. נגיד - איזו אישה בלידה חמישית שתבוא עם פתיחה גמורה ועוד אחת בלידה שניה שרוצה ללדת בכיסא לידה.. משהו נחמד כזה, בריא, בלי סיבוכים, לסיים איתו את ההתנסות.

אבל המציאות, כרגיל, יודעת לעשות בדיוק את מה שלא מצפים ממנה. היום היה ממש יום מבאס (אני לא אוהבת להשתמש במילה הזו כי זו מילה ממש ממש לא יפה בערבית, אבל זה מה שהכי מתאים לתיאור היום הזה). למה?
זה התחיל בבוקר. הגענו למשמרת והיתה שם אישה חמודה שניסתה לעשות ויבק. היא היתה בפתיחה מלאה כבר חצי שעה, לוחצת. כל הלידה היו האטות עמוקות בדופק, ומרגע לרגע המצב נראה פחות טוב. אחרי שעה כבר ראינו שאין ברירה. הרופא עוד ניסה לעשות ניסיון קטן עם ואקום, אך זה לא הצליח ותוך רבע שעה התינוק כבר נולד בניתוח קיסרי, כשהאפגר שלו 4/8. לא טוב.
היה לו חבל טבור כרוך סביב הצוואר 3 פעמים, באופן הדוק ביותר. אה, ומים מיקוניאליים..

טוב, התחלה לא מוצלחת ליום. חצי שעה אחר כך קרה בדיוק אותו הדבר, רק לאשה אחרת - האטות בדופק שלא מתאוששות, מים מיקוניאלים וניתוח קיסרי דחוף. אוף.

אח"כ הגיעה האשה שחשבתי שתהיה המושיעה שלי. לידה רביעית, ג'דאית אמיתית. אשה מקסימה שישר הרגשתי שאני מתחברת אליה, למרות הרקע המאוד שונה שלנו. בילינו יחד את כל המשמרת. בתחילה הכל נראה היה מושלם. מוניטר נהדר, והופ - למקלחת, ואח"כ קצת להסתובב בחוץ.
אבל, שמעתן על חוק הסריות?
תוך שעה נפקעו לה המים והם היו מיקוניאליים. אחרי חצי שעה - האטה קשה בדופק שלא התאוששה. אח"כ כן התאוששה אבל היו האטות נוספות. ואז היא לא התקדמה בכלל הרבה שעות. הכנו אותה לניתוח על כל צרה שלא תבוא ובאותו זמן ניסינו לשכנע אותה שהיא בכלל לא צריכה ניתוח - סיטואציה מוזרה. רגע, אני מתקשרת לברר איך זה נגמר...
חזרתי - היא ילדה בלידה רגילה! איזה יופי!

בחדר צירים שכבה עוד אישה, עם מים מיקוניאלים והאטות בדופק. עכשיו כשהתקשרתי היא בדיוק יצאה מהניתוח הקיסרי שלה...

אה, והיתה עוד אישה, עם מים מיקוניאלים (כמובן), עם האטות מפחידות בדופק, שעדיין שוכבת לה שם עם זירוז.

אוף שמוף. לפעמים יש ימים כאלו, וכולם מאוד מאוד מתוסכלים מזה.
אחרי יום כזה אני מרגישה כמו איזו טכנאית שכל היום רק מחברת מוניטורים, חיצוניים ופנימיים, לוקחת בדיקות דם, מחברת זירוזים ורושמת כל דבר ב- 4 מקומות שונים, רודפת אחרי הרופא כדי שיבוא לראות את המוניטור וכו' וכו'. והכל נע בין מצבי חירום קצרים למצבי רגיעה - "אוי, יש ברדיקרדיה עוברית - לחבר לחמצן!, להשכיב על צד שמאל! להריץ נוזלים! לקרוא לרופא! "... "אוי, יש ירידה בלחץ הדם! "לקרוא למרדים!, להריץ נוזלים! ללחוץ שוב על הכפתור במכשיר*..

ובתוך כל זה יש משפחה ויש יולדת, והם חרדים למשמע כל מילה שהצוות אומר, מסתכלים ומנסים לפענח כל הבעת פנים של הרופא או המיילדת, שואלים שוב ושוב אם הכל בסדר ואם לא כדאי פשוט לעשות כבר ניתוח. ואני שוב נקרעת בין הרצון לא להלחיץ אותם, שהרי הלחץ בעצמו עוצר את הלידה ומצד שני, לומר את כל האמת ואך ורק את האמת. הם הרי זקוקים לאמת כדי להחליט לגבי עצמם.

נאמר, אם אני בודקת אישה ורואה שזו השעה השניה שבה אין שום התקדמות. האישה תולה בך עיניים מלאות תקווה ורוצה לשמוע שיש כבר 7 ס"מ ואת אומרת לה שיש עדיין 2.5 ס"מ. עדיין. כמה זה מייאש לחלק מן הנשים. אז מה? להגיד לה שאולי יש קצת יותר מחיקה? אולי הראש קצת ירד? אני תמיד מנסה למצוא משהו חיובי להגיד. ואגב, הרבה פעמים בדיוק בא הרופא ואומר - אז מה? היא לא התקדמה בכלל בשעה האחרונה, אה? ופונה לאישה ואומר לה - "הלידה שלך קצת תקועה, אה?".

אז זה היה היום שלי. בסיומו החלטנו, המדריכה שלי ואני, שזה לא יכול להיות בשום פים ואופן יום ההתנסות האחרון שלי. פשוט לא. קבענו שאבוא איזה יום בשבוע הבא.

חוץ מזה התחלתי ללמוד למבחן מתכונת. יש המון חומר. אני קצת לחוצה. קיבלתי רק 81 במבחן האחרון, וזה ממש קרוב ל-60, לא? מפחדת להיות היחידה בכיתה שתיכשל במבחן...
טוב, לא ממש מפחדת, רק קצת. אבל לחוצה.
ועדיין לא קניתי את הספר ב- 700 ש"ח.

האם מים מקוניאלים כל כך מסוכנים לילוד שעם האטות משתנות יחסית ממהרים לקיסרי ?

לא. אבל זה הצירוף של הדברים.
חוץ מזה, שההאטות שהיו בלידות הללו שהגיעו לקיסרי לא היו בכלל קלות, אלא עמוקות וממושכות, עמוקות וממושכות. נגיד - 5 דקות בדופק 50-70. זה לא צחוק. ולראיה - התינוק ההוא שנולד עם אפגר 4 ורק לאחר החייאה התאושש.
בגלל מים מיקוניאלים בלבד לא עושים ניתוח קיסרי.

תודה על תשובתך. אני קוראת את הבלוג שלך יום יום בעיון רב ולכן תודה גם עליו.

קיבלתי רק 81 במבחן האחרון, וזה ממש קרוב ל-60, לא?
ממש טיפה פחות קרוב מל- 100....

שיהיה בהצלחה, ושוב תודה על מה שאת כותבת, ובעיקר על מה שעשית ועוד תעשי.

דנה המון בהצלחה במבחן! מחזיקה לך אצבעות!
<100 שאלות אמריקאיות זה מעייף נורא ומטמטם את המח! תקחי איתך שוקולד!>

תודה על איחולי ההצלחה.
אגב, מתברר שזה לא בדיוק 100 שאלות.
יש 85 שאלות אמריקאיות רגילות, 4 שאלות שהן אמריקאיות אבל מסוג מגעיל במיוחד (יש 7 מסיחים ולא אומרים לך כמה מהם נכונים או שאאתה יודע שיש 4 נכונים, אבל אם תטעה רק באחד הלכה כל השאלה. ואלו שאלות של 2 נקודות כ"א!). ויש גם שתי שאלות פתוחות - כאלו שממש צריך לכתוב.

ולגבי שוקולד - אני בגמילה כבר חצי שנה...

כאלו שממש צריך לכתוב
את יודעת לכתוב???
סתם באתי לאחל לך הצלחה, למרות שסומכת עלייך שתסתדרי גם בלי זה. את זוכרת ששבוע אחרי המבחן אף אחד לא זוכר אם הוצאת 98 או 68...

פיצה, יקירתי - אנא אל תמליצי על נוירוסטימולנטים למיילדות העתידיות שלנו

דנה - אצלי דוקא פריכיות ועגבניות שרי העבירו את המבחנים טוב יותר (ועם פחות חצ'קונים).
נו... תעברי כבר.. כואבות לי האצבעות...

_חוץ מזה התחלתי ללמוד למבחן מתכונת. יש המון חומר. אני קצת לחוצה. קיבלתי רק 81 במבחן האחרון, וזה ממש קרוב ל-60, לא? מפחדת להיות היחידה בכיתה שתיכשל במבחן...
טוב, לא ממש מפחדת, רק קצת. אבל לחוצה.
ועדיין לא קניתי את הספר ב- 700 ש"ח._
אני חושבת שאת תעביר את המבחן הזה בעיניים עצומות, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב - כן, גם את השאלות עם המסיחים המגעילים. נכנסתי אתמול לאתר של משרד הבריאות לראות דוגמאות למבחני ההסמכה - אומנם לא אותו מבחן, אבל אני מניחה שזה בערך באותו סגנון, ואכן נראה מגעיל למדי, אבל לא יודעת - איכשהו אני לא דואגת

דנה,
בהצלחה במבחן!
וכמו שאם פי 3 אמרה:
שבוע אחרי המבחן אף אחד לא זוכר אם הוצאת 98 או 68... וזה גם לא יקבע איזו מיילדת תהיי, כי ברור שתהיי מיילדת מצויינת.

גם אני מצטרפת:
בהצלחה במבחן!!!

... וזה גם לא יקבע איזו מיילדת תהיי, כי ברור שתהיי מיילדת מצויינת
מצטרפת לאמא של יונת ולכל שאר איחולי ההצלחה. @}

קודם בהצלחה במבחן.. עכשיו משהו קצת יותר עצוב .אולי שמעת על זה ?קרובה רחוקה שלי שלשום ילדה תינוק בחודש תשעי עם הריון נפלא ובריא, תינוק מת(לא עלינו), אחרי קצת בירורים שניסיתי לעשות כי כולם בסערות רגשות, מסתבר שחבל הטבור נכרך סביבו כל כך הדוק עד כדי חניקה ומוות. לא נראה לי הגיוני נראה לי תמוהה כי אם יש איזה סכנה מיד עושים קיסרי ובכלל שנות האלפיים יש כל מיני פעולות בכדי שדברים כאלו לא יקרו, מה לא?. האישה גרה בבת ים לא יודעת באיזה ב"ח יולדים שם

יהללוך מלאכים יקרה. קודם כל, אני משתתפת בצערכם הגדול. זה מאוד מאוד כואב.

לגבי שאלותייך - אולי קצת יעזור בהתמודדות. ראשית - יש תינוקות שמתים ברחם עקב מה שנקרא cord accident - תאונת חבל טבור שנכרך סביב צווארם או סביב גופם או נלחץ איכשהו בינם ובין משהו קשה כמו עצמות, או קשר בחבל הטבור וכו'. לא כל התינוקות עם חבל טבור סביב הצוואר ניזוקים מכך, ויש בעצם רבע מן התינוקות שנולדים עם חבל כרוך. השאלה היא באמת - עד כמה הדוק וכמה פעמים כרוך. כך שזה קורה.

לא מכירה את הפרטים של קרובתך - האם בתחילת הלידה התינוק היה חי ורק אח"כ נפטר? האם זה קרה כשהיתה בבית? האם היתה מנוטרת בזמן שזה קרה?

נכון שאנחנו בשנות האלפיים, אבל למרות כל הטכנולוגיה (ולפעמים דווקא בגללה..), אי אפשר לעצור את החיים ואי אפשר לעצור את המוות. ואנשים מתים. ממחלות, מתאונות, מסיבות לא ידועות לפעמים, ולא תמיד ניתן למנוע או להציל. יש דברים שפשוט קורים.
ואגב - לא ידועה לי דרך למנוע היכרכות של חבל הטבור סביב צוואר העובר או דרך לשחרר את זה (אולי בדימיון מודרך?).

ושוב - אני משתתפת בצערכם ובצער המשפחה. אולי תפני אותם בהמשך לדפים שהיו פה באתר בנושא? יש שם דברים שיכולים לעזור.

תגידי, דנה - למה בעצם בודקים פתיחה? מה זה אמור לתת?

מממממ... שאלה מעניינת... למה באמת?

ועכשיו ברצינות - ראשית - כי זה מתאים לדרך החשיבה של הרפואה המערבית - לדעת בדיוק, בכל שלב ושלב, איפה התינוק, כמה פתיחה, כמה מחיקה, כמה צירים וכו'. זה בא מתוך רצון לשלוט בתהליך, לעקוב אחר קצב ההתקדמות, להתערב כשהתהליך תקוע (לדעתם או באמת), להילחץ ולהלחיץ.

התפיסה של לידה התערבותית אומרת שיש לעקוב אחר התקדמות הלידה וכאשר אין התקדמות בקצב המצופה (ע"פ עקומת פרידמן הידועה לשמצה), אז מתחילים בזירוז ע"י פקיעת מים ואח"כ פיטוצין. לפי גישה זו, כשאר עושים כך זה מונע ניתוחים קיסרים (חה!) וסיבוכים בלידה (חה! חה!).

יש גם עוד דברים - למשל, כדי לקבוע מתי מותר כבר ללחוץ. זה רלוונטי מאוד כשיש אפידורל למשל (ואגב, מרגע שכבר יש התערבות כמו אפידורל, אז גם התערבויות אחרות נהיות רלוונטיות, כי הרבה פעמים הלידה לא תתקדם בלי זירוז, אבל זה כבר סיפור אחר).
עקרונית אשה אמורה להרגיש את הצורך ללחוץ ולא צריכה לחכות לאור הירוק של "פתיחה מלאה". אבל - הרבה נשים לא ממש מחוברות לעצמן ורוצות ללחוץ, וגם לוחצות, כבר מפתיחה של 2 ס"מ. זה יכול לקרוע את צוואר הרחם או לגרום לבצקת בצוואר שתקשה אח"כ.
יש נשים שלוחצות בפתיחה של 8-9 ס"מ, ולפי מספר מיילדות בית שפגשתי בכנס בגרמניה, הן אמרו שאין עם זה שום בעיה, כל עוד האישה מרגישה שהיא מוכרחה ללחוץ.

למה עוד בודקים פתיחה - כדי לקבל כל מיני החלטות כשמשהו מסתבך. למשל - אם יש פתאום האטה קשה בדופק שלא מתאוששת בין הצירים. זה מצב שתוך דקות יכול לגרום למוות של העובר. השאלה מה לעשות עכשיו - לרוץ לניתוח או לשלוף אותו בואקום/מלקחיים או להגיד לה ללחוץ וזהו. אז אם נגיד יש לה פתיחה של 3 ס"מ, ברור שרצים לניתוח וכו'.

יש גם נשים שמבקשות שיבדקו אותן כי הן רוצות לדעת כמה הן התקדמו. לפעמים זו סתם סקרנות של המיילדת.

אבל מעל לכל, בלידה פיזיולוגית ותקינה, אין שום סיבה לבדוק פתיחה בשום שלב, ולראיה -- מיליוני זברות/חתולות/קופות/כלבות/אוגרות/ג'ירפות/פילות/פרות/סוסות שיולדות בלי שאף אחד בדק להן את הפתיחה..

<מעניין כמה ס"מ זה פתיחה מלאה בפילה? מישהו יודע?"

<מעניין כמה ס"מ זה פתיחה מלאה בפילה? מישהו יודע?"

צריך לגריין, אבל אין לי אומץ...

הנקודה היא, שבדיקת הפתיחה לא נותנת שום מידע משמעותי (למעט במצב מצוקה, אם לעשות ניתוח או מכשירני, אבל אפשר/צריך לעשות את הבדיקה אז, ולא מראש) - כי הרי התקדמות הלידה היא לא לינארית. מזה שכרגע יש פתיחה של X, אי אפשר להסיק שום דבר לגבי המשך התקדמות הלידה. יתכן שהיא תשאר עוד 3 שעות באותה פתיחה, ואז תוך 10 דקות תגיע לפתיחה מלאה. ויתכן שהכל ימשיך לאט, או מהר.
שלא לדבר על היכולת לזהות שלב, רק מהסתכלות. וזה רק מדכא/מתסכל/מייאש כשבודקים פתיחה, וזה שוב פעם 5, או "רק" 6, ו"איך אני אצליח למשוך הלאה כשכבר עכשיו כל כך כואב" - משפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים, ומוביל לאפידורל, כמובן.

השאלה היא עד כמה ליגיטימי לדרוש שלא יבדקו אותך, אם כבר היגעת לחדר לידה בבית חולים?

השאלה היא עד כמה ליגיטימי לדרוש שלא יבדקו אותך, אם כבר היגעת לחדר לידה בבית חולים?
לגיטימי בעיני מי?
בעיני הצוות זה ממש לא לגיטימי. הם בד"כ חושבים שזכותם המלאה היא לבדוק אותך מתי שהם רוצים וכמה שהם רוצים. הרבה פעמים שוכחים גם לבקש רשות לבדוק. אם תתעקשי סביר שהם ילחצו מאוד מאוד לבדוק בשלבים שונים.
אבל - מה לגבי מה לגיטימי בעיניך ? זה הגוף שלך והלידה שלך ומותר לך לסרב לכל טיפול רפואי כל עוד לא נשקפת סכנה לחייך (במקרים כאלו 3 רופאים יכולים לחתום ולהכריח אותך לקבל טיפולים שונים כמו למשל ניתוח חירום).
לכל דבר יש מחיר. אם את רוצה לידה ללא בדיקות כדי שתהיה לך לידה רגועה ונעימה - תשכחי מזה. הם יציקו לך והלידה תהיה ממש לא רגועה.

מה שאפשר כמובן לעשות זה ללדת בבית/ להגיע מאוחר ככל האפשר לבי"ח ואז לדחות את הבדיקות כמה שיותר (לרדת להסתובב, ללכת להתקלח וכו'), לא להיות בתנוחה שמזמינה בדיקה (שכיבה על הגב) ואם מציעים לך בדיקה את לא צריכה "לדרוש שלא יבדקו אותך", את יכולה פשוט לבקש לדחות את זה למועד מאוחר יותר (אני ממש מעדיפה לא כרגע בבקשה), או לשאול את שלושת שאלות הזהב של חדר לידה:

למה? (למה אתם רוצים לבדוק אותי?)
למה עכשיו? (למה דווקא עכשיו? האם זה לפני התערבות, האם לצורך קבלת החלטה וכו' - שתפו אותי ואחליט אם זה בכלל רלוונטי).
מה יקרה אם נדחה את זה ליותר מאוחר?

זה נשמע כמו שלושת שאלות הזהב של כל טיפול רפואי, לא?

כן.

מעתיקה לעצמי
תודה לך דנה!

כבר מזמן לא כתבתי, כי מה כבר אפשר לכתוב כשנדמה שפרצופי מורכב באופן קבע מספר שמודבק על האף?
שיטת הלמידה שלי היא כזאת - קוראים את החומר ומסכמים, רצוי גם להשלים חומר מספרים ולא רק מהמחברות.
אח"כ קוראים את הסיכומים פעמיים בערך. אח"כ מסכמים את הסיכומים. אח"כ מסכמים את הסיכום של הסיכומים.. וכו'.
לקראת הסוף פותרים קצת מבחנים וזהו.
אז בעוד יומיים יש לי מבחן מתכונת שאמור לדמות את המבחן הממשלתי. כמובן שאני רחוקה מאוד מלהיות בשלב הסיכום של הסיכומים, אבל גם כך נראה לי שיהיה בסדר יחסית. אספר לכן בעוד יומיים-שלושה.

הדיון שהיה פה הועבר לבוידם משיקולים מובנים.
בסוף האור ינצח!

יעלי_לה

אמן.

מחזקת את ידייך וחושבת עלייך. שיהיה לך המון המון בהצלחה.

מקווה לשמוע מדי פעם סיפור של שינוי קטן ומשמח.

דנה שלום,
קיבלתי את הכתובת מחברתך הרופאה... יש לי כמה שאלות. אני מסיימת את לימודיי בבית ספר לסיעוד באפריל. ללא תואר האם אני חייבת תואר בכדי להתקבל לקורס המיילדות? האם הציון בבחינה הממשלתית/ציוני מבית ספר לסיעוד יכולים לסייע לי בקבלה? כמה זמן נמשך הקורס וכמה פעמים בשבוע? היכן מתקיים הקורס? תודה לך מקרב לב

אמן.

אושר,
כן, צריך תואר כדי לעשות קורס על בסיסי. זה יכול להיות תואר בסיעוד, או אחר אם יש לך ואז צריך לעשות מעין מכינה.
אין משמעות לציונים של בית הספר לסיעוד או של המבחן הממשלתי. רק עבר / לא עבר.
הקורס נמשך כשנה, שלוש פעמים בשבוע.
לגבי היכן מתקיים - את צריכה לברר. נדמה לי שבשנה הבאה יש ברמב"ם. אולי גם בתל השומר ואולי בעוד מקומות ( השנה היו 3 קורסים - תל השומר, סורוקה ואסף הרופא).

בהצלחה.

תודה לך דנה. בהצלחה

בסוף האור ינצח!
אמן כן יהי רצון.

דנה, מדוע אינך יכולה לבחור לך את בי"ח בו תעבדי לפי המדיניות שבו? בטוח יש תקנים בבי"ח באזור.

בטוח יש תקנים בבי"ח באזור

הלוואי וזה היה המצב. כרגע אין תקנים בבתי החולים שאני הייתי רוצה לעבוד בהם. מתישהו יתפנו...

זה יכול להיות תואר בסיעוד, או אחר אם יש לך ואז צריך לעשות מעין מכינה.
רגע, רגע, רגע.
זה אומר שאני יכולה לללמוד מיילדות אם בא לי, ויש לי תואר בריפוי בעיסוק?