גן או בית

[מבולבלת_רגשית*]

הי, החלטתי לפתוח דף חדש ולנסות להעזר בכן בקבלת החלטה משמעותית בחיי. אני אמא לשלושה הקטן עוד מעט בן שנתיים. עד עכשיו אנחנו בבית בשונה ממה שעשיתי בעבר עם שני הגדולים. עד ספטמבר השנה היה כיף ונחמד כי הינו מוקפות באמאות וילדים אחרים ועכשיו הרוב הלכו לגן ואנחנו לפעמים קצת לבד ואני לא ממש יודעת מה עושים עם הלבד. אבא של הקטן וכל המשפחה כבר רוצים שאשלח אותו לגן בטענות שיהיה לו טוב שם והוא יהיה עם ילדים, ילמד לאכול, הוא אכלן בעיתי. ואני כל הזמן מתבלבלת בין ימים טובים ונחמדים לימים פחות. האם לשלוח לגן או לא. בלילות בלי שינה אני מוצאת את עצמי משוטטת באתר מחפשת תשובה. אז החלטתי להעזר בכן. אשמח לקבל דעות שונות, רעיונות שיעזרו לי לשכנע את בן הזוג בלהשאיר בבית. אני לא הולכת לשום מקום - כלומר אני נשארת בבית אם הוא ילך לגן, זה רק יפנה לי את הבקרים לזמן שלי ואז אני אפסיק לקטר שאין לי זמן משלי ולהעלם בערבים מה שמרגיז את בן הזוג.

[רן_גולדן*]

מבולבלת שלום,
להיות מבולבל רגשית זה לא נורא בכלל, הגעת לצומת וזה מקום טוב להתבונן מעט על הדרך שעברת ועל הדרכים שיש לפניך, זוהי הזדמנות לשאול שאלות כנות את עצמך לפני שממשיכים אלה.

אין צורך למהר ולהחליט ,

נשמע ממה שכתבת שהרעיון לגדל את הילד בבית נשמע לך מאד קוסם, נשמע שאפילו כבר הגעת להחלטה :
"אשמח לקבל דעות שונות, רעיונות שיעזרו לי לשכנע את בן הזוג בלהשאיר בבית" והפניה כאן ל "באופן טבעי" אל תוך לב ליבו של החינוך ביתי מאפשר אפילו לקבל חיזוקים לתחושת הבטן שיש לך.

לעומת זאת כתבת שקשה לך עם הלבד והלבד בהחלט נשמע מפחיד ומאיים ומלא חששות.

גילו הצעיר של הילד והשנה בה את נמצאת בבית מאפשרים בדיקה הדדית לך ולילד עם החינוך בבית, ישנה אפשרות לקחת את הזמן ולהתנסות , תוך הסכמה הדדית עם הבן זוג , בחוויה שאני בטוח שהיא מאד מלמדת ומעשירה ולאחריה תראי מה מתאים לך , ישנה אפשרות נוספת והיא לשלב בין הגן לבית כאשר הילד יהיה מספר ימים בגן , עד 3 ימים, ובשאר הימים תהי את איתו ביחד.

אני בטוח שבהמשך תקבלי עוד מספר רב של הצעות, מה שיכול לגרום לך להיות יותר מבולבלת מעכשיו, אני מאחל לך בהצלחה בכל דרך שתלכי ושנה מאושרת.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מתי אחיו חוזרים מהמסגרות שלהם? (האם ייתכן שילד שלישי יהיה ילד בודד? ) אולי תסדרי את היום כך שעד שהם חוזרים, הזמן יוקדש לא ל"הווי ובידור" לקטן, אלא לסידורים שלך, והוא יבוא איתך. שעות החברה שלו יהיו כשהם חוזרים (בהנחה שזה לא בחמש בערב).

אולי יעזרו לך גם דפים כמו חברה בלי גן , בדידות בחינוך ביתי ו חברים בחינוך ביתי

וכמובן אפשרות מעולה לא פחות היא לקחת עזרה לחלק מימי השבוע, לכמה שעות (מה שאני עושה) - בחורה נחמדה ונמרצת שתיקח אותו לגינה פעמיים בשבוע תרענן מאוד את הלו"ז השבועי שלכם.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

האם ייתכן שילד שלישי יהיה ילד בודד?
בקריאה שנייה משום מה מתחוור לי שאת היא זו שמרגישה בדידות. האם את חושבת שאפשר להעשיר את הפעילויות וחיי החברה שלך תוך שילוב שלו? אפרט אולי אח"כ.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מה לעשות בדף הזה? מבולבלת רגשית , מה שלומך?

[ריש_גלית*]

מה לעשות בדף הזה?
אולי אני אסב אותו לדף תמיכה לעצמי בשאלה הזאת P-: אני שוב במשבר... בדיוק היום השתעשעתי ברעיון לפתוח דף כזה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני שוב במשבר...
ספרי למה (הבנתי שהיא הולכת מספר שעות מינימלי?)...

[ריש_גלית*]

במשפט אחד: אני לא יכולה לסבול את זה שהבת שלי נמצאת במקום שלי "אסור" להיות בו.
בכמה משפטים - אולי אח"כ.

[מבולבלת_רגשית*]

הי לכולם, הפסקתי להיות מבובלבת והחלטתי על בית. אין מאושרים מאיתנו ואנחנו עוברים שנה נפלאה בבית. מבחינתי אין צורך בדף וכל מי שרוצה לאמץ או להתיעץ מוזמן

[עולם_קטן*]

גם אנחנו (יותר נכון אני) בבלבלה עכשיו.
כבר רשמנו את הגור לגן לשנה הבאה, כשאני עם לב כבד חשה שמשהו כאן לא שלם,
ועכשיו באו לי משמים חבר'ה רציניים שמנסים להקים משהו כמו 'גן-הורים' או 'גן -חברים' לא יודעת איך לקרוא לזה,
הרעיון הוא שיש גנן/ת אחד/ת קבועים שמובילים וההורים הם על תקן "סייעת" מתחלפת,
כמובן שבמקום כזה אין "כפייה" על הילדים כמו בגן רגיל - מה שמאוד מפריע לי (אם הילד לא במוזה של ריכוז/קם היום על רגל שמאל - אז למה לחייב אותו להשתתף ב"שעת ריכוז" ולגעור בו כל הזמן כשמפריע...) ועוד הרבה רעיונות יפים של כבוד לילד וכו'.
ריש גלית - אני לא יכולה לסבול את זה שהבת שלי נמצאת במקום שלי "אסור" להיות בו
מבינה ללבך... אולי תנסי למצוא פתרון שכזה... מדהים כמה הענות יש לרעיון!

[ריש_גלית*]

אולי תנסי למצוא פתרון שכזה...
אז זהו, שעכשיו יש יוזמה למקום ברוח מיתר וניגונים באזור תל אביב - נודע לי מ ככר השוק, כמובן - ואני כבר מחכה כל כך לפגישה הראשונה עם דני לסרי!
כי באמת, הבעיה שלי עם בית היא שנראה לי שהילדה שלי אוהבת להיות בגן. לפחות במסגרת המצומצמת יחסית של ארבעה ימים בשבוע עד אחת בצהריים (והיא לא מגיעה לפני רבע לתשע ביום זריז), ויום שישי פעם בשבועיים. אבל ברור שיש שם הרבה יותר מדי ילדים והרבה יותר מדי פעילות יחסית לצרכים שלה - ושל רוב הילדים הרגילים, אני חושבת. שוב, אני מרגישה שאני לא מספיק יודעת מה בדיוק היא עושה שם, ובאמת יש להם יחסית הרבה זמן למשחק חופשי, גם בפנים וגם בחצר. אבל נדמה לי שהרבה זמן, יחסית, הולך למשל על "מעברים" ממצב למצב: ממשחק לסידור, מסידור לארוחת בוקר, מארוחת בוקר לחצר, מהחצר לפעילות בפנים... המעברים האלה, ככה התרשמתי מהמעט שכן הרשו לי לראות, הם חלק בלתי נפרד מה"ריתמוס" של היום, ובאמת יש בזה משהו יפה ונכון לחיים - אנחנו מפסיקים לעבוד, עורכים את השולחן ומכינים אוכל לארוחת צהריים (נניח, כן, לא שאצלנו זה באמת ככה...), מתיישבים לאכול, הגיוני לשטוף ידיים לפני כן... וכן הלאה.
אבל -
שם יש לפחות פי עשרה ילדים מאשר במשפחה שלנו;
ושם כולם אמורים לעשות את אותו הדבר באותו הזמן (או לפחות ברצף כלשהו, ברור שרק ילד אחד שוטף את הידיים בכיור אחד, ותארו לכן כמה זמן נמשך שלב המעבר מהחצר לגן ככה);
טוב, קמתי וחזרתי ובדרך חשבתי על עניין אחר (שכמובן כבר חשבתי עליו הרבה ביני לביני):
אולי זה רק הקושי שלי לשחרר אותה מתחת לכנפי? כי מה העניין הזה שקשה לי שהיא נמצאת במקום שלי אין גישה ממשית אליו? זה לא מפני הצורך שלי שהיא תישאר קטנה וצמודה אלי?
אני יודעת שאני מתנסחת במונחים שהמבקרים את החינוך הביתי בוודאי נוקטים בהם. ואני יודעת שיש מי שיקפצו ויגידו שבגיל ארבע זה לא חינוך ביתי, זה פשוט הורה ופעוט במקומם הטבעי. אבל אני לא בטוחה.

[ריש_גלית*]

עוד עניין:
אני לא מפסיקה לשאול את עצמי אם היא לא היתה צומחת להיות ילדה אחרת אם היא לא היתה הולכת לגן. הגן מחזק אצלה כמה נטיות - אהבת הטקס, למשל (לא עולה לי עוד משהו כרגע). אבל יש דברים שתמיד נורא אהבתי שהיא היתה שונה בהם כל עוד היא לא הלכה לגן. דברים שהיא לא הכירה בשפה העברית, למשל: סיימתי, לא בא לי, פיפי וקקי כמילים מצחיקות או "ראיתי לך את הבולבול" שהיא אומרת לאחיה במצהלות צחוק קצת מודעות לאבסורד שבאמירה (כי היא הרי רואה לו את הבולבול בערך כל הזמן, מיום הולדתו ועד היום), ו"אני אהרוג אותך" וכל ההתעסקות בהרג ומוות דמיוניים (כי למשל את מות החתול היא לא מחברת לאותו ז'אנר של הרג ומוות).
העולם הפנימי שלה השתנה, אולי בלי קשר לגן, סתם כי היא גדלה, ואולי כן בגללו.
או למשל הציור שלה: האם היא היתה מציירת "איש" ו"ילדה" ו"שמש" ופס ירוק למטה ופס תכלת למעלה אם היא לא היתה רואה ילדים אחרים עושים את זה? ואני בטוחה שבגן הספציפי שלה לא מעודדים כזה סוג של ציור ולא שואלי "מה ציירת?" וכו'.
ואולי זה כן התפתחות אורגנית וטבעית?
נו, אני תכף באמת הופכת את זה לדף תמיכה...
בכל אופן אם יש עורכת שחושבת שהדברים יכולים להשתלב בדף קיים - אני פתוחה להצעות (אם כי גם קורץ לי להשאיר את ההתלבטויות האלה במקום קצת יותר אישי...).

[במבי_ק*]

את לא יכולה להתארח ולצפות יום שלם? אצלנו (גם גן אנתרו) ההורים (לילדים בגן, לא למבקרים מזדמנים) מוזמנים להישאר יום שלם בתיאום מראש (לא בתחילת השנה, אבל בהמשך לגמרי כן). לתפור משהו בצד או כל דבר שיותיר להם את האפשרות לצפות, מבלי "להתערבב" ולהפריע לילדים בעניינים שלהם. אני מתכוונת בקרוב להצטרף ליום כזה.

[במבי_ק*]

בכל מקרה, מה שהתכוונתי לכתוב זה משהו אחר... כלומר, נראה לי שההתלבטויות שלך באות ממקום שבו תפיסת בעולם שלך מאוד שונה מזו של הגן, ולמשל מקום כמו "ניגונים" עונה יותר (ברמת התיאוריה) על תפיסת עולמך, אז אם לבת בינתיים טוב - לכי תשמעי את ההרצאה, תראי לאן זה מתפתח, תרשמי אותה אם זה באמת קורה, ושימי לב שלא רק התיאוריה מתאימה לך, אלא גם הב"פועל" וכמובן - שזה מתאים לבת. מעבר לזה, נשמע לי שאת מפלרטטת כל הזמן עם רעיון הבית. גם אני ככה, לפעמים יותר לפעמים פחות, בטח ככל שהגדולה מתקרבת לגיל ביה"ס, ככה שאני עוקבת אחרי ההתלבטויות בעניין ושולחת את תמיכתי.

אגב, אשמח לשמוע גם אני הרצאה של לסרי, אנסה לעקוב אחרי תאריכים.

[ריש_גלית*]

את לא יכולה להתארח ולצפות יום שלם?
זהו, שלא. הם הבטיחו את זה בשנה שעברה וירדו מזה בסוף, והשנה אפילו עוד לא הבטיחו. ושאלתי כמובן. לא רק זה, יש להם גם יום טיול שבועי והצעתי כבר כמה פעמים להצטרף כמלווה, אבל לא רוצים אותי. כן, אני מרגישה שזה אישי. כאילו אני האמא הנודניקית שתמיד שואלת שאלות... אבל האמת היא שאני שואלת רק כשאני מגיעה לגן, שזה פעם בשבועיים ביום שישי (טוב, מאז שאני מובטלת קצת יותר, אבל זה רק בשבועיים האחרונים). וייתכן שאני שואלת יותר מהורים שרואים כל בוקר וצהריים מה קורה בגן. אבל זה בגלל שאני מנותקת יחסית. ומצד שני הבת שלי מדווחת המון, אז הרבה פעמים אני לא מבינה על מה היא מדברת ואני שואלת רק כדי להבין, וכשזה קרה לי בפעם האחרונה ביום שישי הגננת פשוט ירדה עלי ונורא נפגעתי - כן, זה יום שישי, סוף היום וסוף השבוע ואני יודעת שאין להם כוח וזה לא זמן טוב אבל רציתי להבין למה הבת שלי פתאום אומרת שהם תופרים פילים בגן והיא רוצה גם בבית. בכל זאת, בת ארבע, ראיתי איך היא תופרת. לסדנאות יזע בהודו לא היו מקבלים אותה. אז שאלתי. ויכול להיות שאם לא הייתי בתקופה רגישה בחיי אפילו לא הייתי נעלבת או לפחות לא הייתי חושבת שיורדים עלי ועל הבת שלי בכוונה. אבל אני כן בתקופה רגישה.
(שאני אוסיף דף תמיכה למעלה? זה אשכרה מתחיל להיראות ככה...)
בכל אופן, במבי ק, תודה על דברייך.
ואגב לסרי - זה אמור להיות יותר ליווי שלו להתארגנות של הורים שרוצים לפתוח מקום כזה, לא הרצאה תיאורטית. היתה לו סדרת הרצאות במעוז אביב ונדמה לי שנגמרה. אבל תבואי, למה לא?

[במבי_ק*]

יכול להיות שזה באמת עניין של אינטראקציה, משהו אולי ב איך שאת שואלת את השאלות גורם להם להרגיש אולי ב"חקירה" ושאת לא סומכת עליהם או משהו כזה? אני רק מעלה כיוון. נפגשתם לפגישה אישית עם הצוות השנה? זה זמן טוב לדבר לעומק על הדברים, כולל התחושות האלה שלך. חוצמזה -

זה אמור להיות יותר ליווי שלו להתארגנות של הורים שרוצים לפתוח מקום כזה, לא הרצאה תיאורטית

אה, טוב, אז פעם אחרת אם יהיה משהו מתאים.

[במבי_ק*]

או טלפון בערב, בזמן שהם יותר פנויים לדבר ולא לחוצים - זה לגמרי מקובל (אני יודעת שאצלנו אחרי הגן יש להם עוד המון דברים שההורים לא כלכך מודעים להם, ואין להם לפעמים זמן לשיחות ארוכות עם הרבה הורים). אבל נראה לי שפגישה אישית זה הרבה יותר טוב - שיושבים ביחד, שותים משהו חם, יש זמן לדבר, רואים בעיניים, ואפשר להעלות נושאים לשיחה, זה מאוד חשוב השיחות האלה...

[ריש_גלית*]

טוב, חלק מהבעיה זה שדווקא הייתי מדברת איתם לגמרי בכיף, הגננת ההיא גם נסעה איתנו לסיני הקיץ, תארי לעצמך! וכבר היתה לנו שיחה אישית השנה, ובעבר הייתי מרימה אליה טלפון מדי פעם בלי חשש והיא היתה מדברת איתי יפה ובכיף. משהו השתנה, ובהחלט ייתכן שהשינוי הוא אצלי. אני כבר לא יודעת.
הבוקר הבאתי את הילדה לגן, והקושי שלי עם הריצה בבוקר (אנחנו גרים רחוק מהגן, צריך לנסוע באוטובוס), ולזרז אותה כשהיא הולכת לה עם המטרייה כולה מתוקה ויפהפייה ומהמהמת לעצמה - למה אני צריכה להגיד לה כל הזמן, "תמהרי קצת, בבקשה! אנחנו באיחור!" ואח"כ הפרידה ממנה - היא נכנסת בכיף, מתקרבת לה בשקט לפעילות שהכי מעניינת אותה, ואני מציצה דרך הווילון, לא מסוגלת להתנתק... הגרון שלי נחנק, אני אשכרה בוכה עכשיו כשאני כותבת את זה! וזה לא שאני לא צריכה את הזמן הזה לעצמי. אני מה-זה צריכה!
או קיי, אז יש לי קושי עם פרידות. יש לזה שורשים בעברי הרחוק. אבל אני לא בטוחה שזה כל העניין.
כשביקרנו ב"מיתר" רציתי פשוט להישאר לגור שם. ואני חושבת שגם היו מרשים לי אם הילדה שלי היתה הולכת שם לגן...
זה יותר מורכב מזה. זה אני מול העולם. קושי עצום. לא פלא שאני מדברת על הקשיים שלי (כמעט) רק בעולם הווירטואלי.

הנה, ביום שישי כשבאתי לקחת אותה מהגן ילד אחד שאני מאוד אוהבת, שהוא פרוע כל כך עד שלא ברור לי איך מסתדרים איתו בגן (בעיקר שיש שם חבורת בנים לא רגועים) - הפיל בטעות ילדה אחרת. זה היה ליד הגנן שעמד והשגיח (היא הלכה על קורה) והנפילה שלה היתה מאוד מפחידה אם כי לא קרה לה כלום, במזל. אני עמדתי קרוב מאוד וראיתי בדיוק מה קרה וראיתי שזה היה לא בכוונה. הגנן רק אמר לו בשקט להיכנס לגן, והוא הלך ובדיוק אבא שלו הגיע והתחיל לתחקר אותו. אני ראיתי גם את המבט שהיה לילד על הפנים, הבהלה שלו, והאינסטינקט שלי, שלא מימשתי לצערי, היה לחבק דווקא אותו (הגנן חיבק את הילדה שנפלה). אח"כ פגשתי את האבא והילד בתוך הגן וזה אבא מקסים ואפשר לדבר איתו אז אמרתי לו בשקט שאני ראיתי מה קרה ושזה לא היה בכוונה, והוא הודה לי ושוב התחיל לתחקר את הילד (בעדינות, הוא באמת מקסים) "למה לא אמרת לי שזה לא היה בכוונה" וכאלה... אח"כ, לא לפני הילד, אמרתי לאבא שאני מרגישה שהילד פשוט סובל בגן, ושאני יודעת שאין להם כל כך אפשרות, אבל אולי שיעשו לפחות הפסקה של כמה חודשים מהגן, והוא אמר שהילד הוא "נשמה חופשית", הוא לא יסתדר בשום מסגרת, וגם הוא היה כזה בתור ילד וזה לא בהכרח כרוך בסבל...
נו כן, אבל הילד לא טוב לו. וזה כל כך ברור שמה שהוא צריך זה להיות עם ההורים בבית, ולהיות במקום שלא יגביל אותו כל הזמן, ועוד אחר כך בבית גם מסבירים לו כמה הוא צריך ככה וצריך אחרת (הם מאוד מתחברים לאנתרופוסופיה, לפחות האמא, אבל מה שאני רואה מזה זה כל הזמן ביקורת וגבולות).
אז אני רואה את הילד הזה וכואב לי הלב. ואני יודעת שאני לא הייתי כזאת, והבת שלי לא כזאת, ובכל זאת אני שואלת את עצמי עד כמה המערכת - תומכת ואוהבת ככל שתהא - מעכה אותי, ואולי מועכת היום את הבת שלי, או סתם מקצצת לה את הכנפיים.

[שפרה*]

שלום לכולם
התלבטתי אם לכתוב והנה - פעם ראשונה
הבת שלי בת שלוש, הולכת לגן פרטי, היא הגדולה בקבוצה שלה מתוך שבעה ילדים. נולדה אחות קטנה לפני שלושה חודשים. הגדולה הייתה איתי בבית עד גיל שנתיים, המעבר לגן (אותה קבוצה כמעט שנה שעברה) היה לה טראומתי בלי להגזים. היא הסתגרה בגן, לקח לה חודשים עד שנפתחה ונהנתה. שתי הגננות היו נפלאות באמת, ועדינות, ורגישות. היא הייתה היחידה מהקבוצה שיוצאת לפני אחת כדי לישון בבית. היום היא בגן צמוד, עם קבוצה דומה (נוספו שני ילדים קטנים ממנה בהרבה) ומטפלות אחרות. ההתחלה הייתה זורמת וקלילה, ועכשיו - אחרי ראש השנה - חזר קושי שמזכיר לי את ההתחלה הקודמת מגיל שנתיים. המון אצבע בפה, סוג של התנתקות - כעס עצום עליי. היא נמצאת במצב של עלבון תמידי, או כעס. אני לא רואה אותה כמעט שמחה. אני יודעת שעשינו טעויות - התלבטנו אם להעלות אותה לגן עם קבוצה גדולה יותר (בגיל ובמספר הילדים) או להשאיר אותה עם הקטנים. היא הייתה שותפה להתלבטות וזה בלבל אותה וודאי. היא כמובן מבינה שאני בבית. שאלתי אותה לפני כמה ימים אם היא הייתה רוצה להיות בגן של הגדולים יותר (יש באמת הבדל ניכר ביכולות שלה לעומת רוב הילדים שאיתה היום) והיא אמרה שהיא לא רוצה גן בכלל, להשאר רק בבית.
אני חוששת שיהיה לנו קשה, שנטפס על הקירות, הסיבה ששלחנו אותה לגן בגיל שנתיים הייתה המחסור הברור בחברה. כולם יוצאים בארבע מהגן, מי שלא "איתך בגן" לא משחק בקלות אחרה"צ, היינו מאד לבד. גם רציתי קצת לצאת לעבוד. עכשיו אני שוב בבית ולא ברור לי למה היא לא. עם זאת אני לא רוצה לפגוע בה, אני חוששת שהיא כן צריכה - ממש צריכה - את הקשר עם עוד ילדים ועוד מבוגרים. אני כנראה לא המבוגר המעניין ביותר בעולם. אני כן אמא שלה, וחשוב לי להיות איתה הרבה, אבל לא נראה לי שבלעדית, אולי הקושי לשחרר הוא מרכיב חשוב בכל ההתלבטות. תמיד ביקורת על מטפלים אחרים, שדרך אגב אני בטוחה שהגננות חשות אותה וזה אף מפריע להן בקשר איתה! זהו. המון הסתבכות עם מעט עצות. אשמח להארות, תודה

[קוראת*]

שפרה יקרה, ממה שאת מספרת ברור לגמרי שעל אף החוסר בחברה וכל השאר, הגן עדיין ממש לא מתאים לילדתך. היא פצפונת, עדיין תינוקת בעצם. כנראה שמסגרת זרה בלי אמא ממש קשה לה וגדולה עליה. הייתי מחזירה אותה הביתה בלי היסוס ומנסה למצוא פתרונות לחוסר החברה (חוגי בוקר, חוגים אחר הצהריים, לחפש ילדים עם מטפלות או אמהות שבבית וכיוצא בזה).

[קוראת*]

שאלתי אותה לפני כמה ימים אם היא הייתה רוצה להיות בגן של הגדולים יותר (יש באמת הבדל ניכר ביכולות שלה לעומת רוב הילדים שאיתה היום) והיא אמרה שהיא לא רוצה גן בכלל, להשאר רק בבית.
מסר יותר ברור מזה אין.
ייצא שאם לא תקשיבי לה היא עלולה ללמוד שאין ערך למה שהיא מבקשת.
בהצלחה!!

[עולם_חדש_מופלא*]

אולי תנסו לשלוח לגן רק לשלושה ימים לסירוגין? (למשל)
ובקשר לחברה- אפשר ללכת למפגשים עם עוד משפחות שנשארות בבית, וכך תרוויחו חברה לילדה (ולך), וגם לא "תטפסו על הקירות".
(מקצרת עקב חוסר זמן)

[רי_מון*]

נראה לי שהדרך הארוכה בסופו של דבר היא הקצרה.
אם הילדה יוצאת מהבית לפני שהיא בשלה לכך יקח לה המון המון זמן להסתגל וגם קצת שריטות נפשיות,
וכל התהליך יכול לקחת הרבה יותר זמן וכוחות נפש מאשר להיות עם הילדה עד שהיא בשלה ואז כשהיא תלך לגן זה גם יהיה בקלות ובלי בעיות וגם בלי פגיעה בנפש.

ולגבי חברה
גם אם לא תצליחי למצוא לה חברה נראה לי שהנזק בללכת לגן בלי מוכנות רב על הנזק של חוסר בחברה.
זה פשוט דורש ממנו האמהות מאמץ גדול והקרבה גדולה מצידנו. (יש כאלו שזה ממש זורם להם)
אני ממש מבינה את הקושי בלטפס על הקירות.
אני רק יכולה להגיד לך שתיהי חזקה

אני שלחתי השנה לראשונה את ילדי לגן (3וחצי ושנתיים)
אמנם הם שמחים מאד בגנים שלהם אך עדיין אני בלבטים פנימיים.
אני מרגישה כשלון על כך שלא הצלחתי להיות בשמחה מהמציאות איתם כל היום בבית.
יש לי דמיונות שכשהם יגדלו אז יהיה יותר כיף וקל להיות איתם במשך כל היום

בהצלחה בכל אשר תחליטי

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

נראה לי שהנזק בללכת לגן בלי מוכנות רב על הנזק של חוסר בחברה
מסכימה מאוד.

[או_רורה*]

החוסר בחברה בגיל שנתיים נראה גם לי שולי לגמריי.
אבל.......... אני דווקא הייתי שמה את הפוקוס עלייך, כרגע, ועל הטובה שלכם כמשפחה.
אני הכנסתי את הגדול שלי לגן, בגיל שנתיים וארבע, כשאחיו היה בן חצי שנה.
פשוט הרגשתי שאני "מטפסת על הקירות" לחלוטין, עצבנית ומותשת, לא היה לי כוח לכלום.
הייתי מוציאה אותו בסביבות 12 ורבע, הוא היה שם סך הכל שלוש שעות, שלי מאוד הועילו ונתנו לי מרווח נשימה וסדר.

לגבי הגילאים - בהחלט נראה לי שקבוצה של קטנים לא מתאימה לילדה.
זה משעמם ולא נותן לה שום גירוי חברתי.
שוב, בעיניי.
אולי תשקלי להעביר אותה קבוצה ולראות איך יילך.

[שפרה*]

תודה לכל העונות, היום ראיתי שהיא כן שמחה לפעמים, הגזמתי קודם. אבל אני חושבת שמשהו בגן שלה לא מספיק טוב... אני חושבת שכדי לא לבלבל אותה, עדיף שאשקול היטב אם האפשרות להיות עם שתיהן בבית תהיה טובה לכולנו. מה שכן אנסה לקחת את הבקרים בשלווה, באיטיות, ולראות לאן היא מכוונת, אם היא רוצה ללכת, לא רוצה, היו פעמים כבר שהיא רצתה מאד ללכת - והגיעה בחשק רב - לכן אני לא בטוחה בחד משמעיות שהייתה לאמירה שלה. עם זאת, היא אומרת לפעמים כשהיא כועסת "אני אלך לגן ולא אחזור" - בטוח שהיא חווה לעיתים את ההליכה לגן כפגיעה בה. אך היא מאד רוצה להיות עם חברים, וביום שנשארנו בבית שאלה אותי איפה החבר הזה ואיפה ההוא ואולי נבקר אותם, ואת זה לא אוכל לתת לה בסביבה הזו. אולי במידה מעטה. אני רוצה אותה איתי בבית, מאוד, אני מפחדת שלא אעמוד בזה. אני לא יכולה לצפות שכל הקשיים שלי מולה יעלמו אם היא לא תלך לגן, ולא יודעת איך אהיה אמא טובה לשתיים בלי זמן לבדי.

עוד שאלה שקשורה - היא בנוגע לאצבע. זה סיפור שמזמן אני מחפשת לו תשובה, כי לי זה מאד מאד מפריע. כיוון שאני יודעת שזה טוב לה - מרגיעון אישי צמוד - אני נמנעת מלהפסיק את זה. לאחרונה הצבנו גבולות שמותר אצבע בבית רק במיטה שלה (לרוב בכל מקרה זה לקראת השינה, או להרגעה קטנה באמצע היום) והיא לקחה את זה מאד(!) יפה, שאלה לפני, ביקשה ללכת למיטה אם זה באמצע היום - ואני חושבת שזה היה טוב. עכשיו יש עלייה מאסיבית בכמות המציצות - כששאלתי את הגננות על זה אמרו לי שהן מעירות לה בפעילויות שונות להוציא את האצבע. אני חושבת שזה לא נכון שיעירו לה על זה, אני לא יודעת איך הן עושות את זה, אם בטוב טעם, אבל זה יצר מצב שבבית היא הרבה יותר שמה אצבע בפה וכבר לא רק במיטה. הבעייה כמובן היא שלי, זה ממש מפריע לי לראות אותה ולשמוע אותה בלילה עם האצבע בפה (אני שמה כרית על האוזן אם אני רוצה להרדם) ואני מתאפקת מאד שלא להעיר לה על זה הרבה מדי פעמים. לא יודעת מה לעשות. סיכמנו פעם שבעלי יעזור לה להגמל בגיל 3 או עם הפסקת שנת הצהריים, אבל אני חושבת שהוא לא ייזום את זה פתאום.

עכשיו בערב לפני השינה היא פתאם סיפרה עם אור בעיניים שגלית אמרה לה (הגננת שאני וכנראה גם היא יותר אוהבות) שקיפוד הוא רק טיפה דוקר, ושאפשר לרכב על זברות אם שמים עליהן חגורה כזו, היא הייתה מלאה שמחה בסיפורים האלה וראיתי שהיא מקבלת גם דברים טובים.

[דניאלה*]

שלום שפרה.
אנחנו היינו עם הבכורה במצב מאוד דומה.
נכנסה בגיל שנתיים, הייתה לא בשלה, סבלה מאוד. בדיעבד גם הגן לא התאים אבל בעיקר זה היה מוקדם מדי.
הייתה בת שנתיים וחצי בערך כשנולדה לה אחות.
בגן בינתיים היו עליות וירידות אבל כשהמצב שוב נהיה גרוע, סביב גיל שלוש, גם אני מצאתי את עצמי במצב שבו עכשיו אני שוב בבית ולא ברור לי למה היא לא.
בסופו של דבר הוצאתי אותה מהגן. במקרה שלנו היה לי ברור שזה רק לשנה (מכל מיני סיבות שלא אכנס אליהן כרגע כי הן לא רלוונטיות. אם תרצי אפרט).
זו הייתה החלטה מצוינת ועברה עלינו שנה פשוט מעולה, על כולנו, כולל שתי הבנות.
הבכורה פרחה בשנה הזו והגיע לשיאים של אושר ועצמאות שזה פשוט היה תענוג.
אני שמחתי מאוד שהלכתי עם תחושת הבטן, למרות כל מיני שיקולים ורציונליזציות, וכן נבואות זעם
(חברה טובה איימה עליי "אל תעשי את זה! היא תשגע אותך בבית!").

במקרה שלנו היה לי מזל גדול כי גרנו באזור פורה במיוחד מבחינת חינוך ביתי והיו לנו המון המון אופציות למפגשים ופעילויות,
הרבה יותר אופציות משיכולנו לממש. כך שמבחינה חברתית לא היתה בעיה - כמובן שזה דורש "עבודה": התארגנות, נכונות, נסיעות וכו'.

אני לא רוצה לייעץ יותר מדי, נראה לי שאת מרגישה בפנים מה נכון ואולי רק מפחדת (כמו שאני פחדתי) לעשות את "הצעד".
אני רק רוצה לומר שבמבט לאחור זו היתה החלטה נהדרת

בהצלחה בכל החלטה שתחליטי

[שפרה*]

דניאלה , אמרת שזה היה רק לשנה, איך הייתה החזרה שלה לגן אחר כך?

[דניאלה*]

אמרת שזה היה רק לשנה, איך הייתה החזרה שלה לגן אחר כך?
אחרי השנה הזו עברנו דירה לאזור אחר, והיא נכנסה לגן אחר, ברוח שונה לחלוטין מהגן שהייתה בו קודם.
היה לה לא פשוט בכלל, זו האמת.
אבל זה היה משהו אחר. הקושי היה אחר, יכולת ההתמודדות שלה היתה אחרת, אי אפשר להשוות בכלל.
והיה ברור מאוד שהמקום ממש ממש מתאים לה.
הקושי היה גדול אבל מאוד נקודתי - הוא נסב סביב הפרידה בבוקר.
היום היה עובר עליה בכיף, ולרוב היא מאוד שמחה גם ללכת בבוקר
(בגן הקודם נשברנו סופית בעקבות הבקרים בבית, כשהיא היתה בוכה מתוך מצוקה גדולה שהיא לא רוצה ללכת).
ילדה בת ארבע שמתמודדת עם כזה קושי, זה לא דומה לילדה בת שנתיים ושלוש.
היה לה קשה ועצוב לפעמים, אבל היו לה הרבה יותר כוחות, ביטחון וכלים להתמודד עם זה, וגם לי.
כי הרגשתי שהקושי הוא נקודתי.
עברה עליה שנה לא פשוטה, היה לה מאוד טוב בגן אבל היו קשיים.
השנה התחילה שוב והיא שם כמו דג במים ומאושרת עד הגג (טפו טפו).
היא צומחת ומתפתחת שם, במובן העמוק של המילה.

תראי, כשהוצאתי אותה מהגן חלק מהפחד היה "איך היא תחזור שוב לגן אחרי שנה".
ברגע שהבנתי שהפחד מזה הוא לא סיבה מספקת (גם לא בצירוף לפחדים האחרים...) היה ברור שזה לא משנה, נתמודד מחדש עם ההסתגלות כשהיא תגיע.
מכיוון שהיה לי ברור שלא נמשיך בבית, היא ידעה מראש וכל הזמן שזה עניין זמני ושכשתתחיל שנה חדשה היא תלך לגן חדש,
והיא גם ציפתה לכך והתרגשה.

[שפרה*]

תודה

[אמא_בבית*]

נראה לי שהנזק בללכת לגן בלי מוכנות רב על הנזק של חוסר בחברה
וכל מה שכתבו לך.
הבת שלך מאוד קטנה. אני בכלל לא בטוחה שחברה כל כך חשובה לה.
היא לא אוהבת את הגן ויודעת שאת והתינוקת בבית ורוצה להיות איתכן. אני מבינה שלהיות עם שתיהן בבית יהיה קשה אבל לדעתי זה מה שטוב לכולכן.
צריך לזכור שהשינוי לא יהיה רק שלה. גם את והתינוקת תרויחו מזה שאת תהיי שקטה יותר נפשית ולא תדאגי כל הזמן איך הגדולה מסתדרת.

[שפרה*]

היום היא שאלה אותי אם יש גן (היה חופש של כמה ימים) וכשאמרתי שכן התלהבה והלכה ישר עם אבא (בדרך לעבודה) שיקפיץ אותה. אבדוק איך היא בצהריים. אני חושבת שזה קשור בהחלטה שלי לא להלחיץ אותה בבוקר, גם אם התעוררתי שמונה פעמים והקטנה ממש רוצה להרדם וזה במקום שנת בוקר שלי. היא הלכה בשמחה. בנוסף שאלתי על השביל שכנה נחמדה שהיא פסיכיאטרית של ילדים, עם ביתה הרביעית בבית (בת 8 חודשים נראה לי) מה דעתה על זה שבתי אמרה בנחרצות כזו שהיא לא רוצה גן ורוצה רק בבית. היא טענה שכיוון שהיא מעט שעות בגן (שמונה עד אחת) זה טוב לה. והרבה פעמים ילדים טוענים בנחרצות "אני לא רוצה אמבטיה" "אני רוצה ארטיק" וכו' ולא תמיד אנו הולכים עם הרצון שלהם. היא חושבת שצריך להכיל את הקושי של הילד ולשדר לו שהוא גדל, שיש פעילויות שטובות לו בגן, שאמא פה עם תינוקת כמו שאמא הייתה איתה בבית וכו', ולא "להחזיר אותה אחורה לציצי של אמא להיות כמו עוד תינוקת בבית". היא דיברה גם על חינוך ביתי אך אמרה שזה שונה כי זו לא החלטה שעשיתי מראש, אלא שלחתי אותה לגן ועכשיו אשדר לה שהיא חוזרת אחורה אם אוציא אותה. אני לא לגמרי מסכימה עם זה, אבל עם חלק מהדברים הסכמתי. בכל מקרה, היא בגן ואנחנו מתבוננים.

[ממ*]

אלא שלחתי אותה לגן ועכשיו אשדר לה שהיא חוזרת אחורה אם אוציא אותה.
הפסיכיאטרית הזו נשמעת לי כמו מישהי שלא הייתי שולחת את הבת שלי לטיפול אצלה. "חוזרת אחורה"? איזו סיסמה מגוחכת. מה ילדה בת 3 יודעת על "קדימה ואחורה". האם יש לה איזה מסלול התקדמות שהיא אמורה ללכת בו? האם גן בגיל שלוש הוא פסגת ההתקדמות הזו?
ממש לא!!!
להיות במסגרת שדורשת ממנה להתאים עצמה בכוח לדברים שלא מתאימים לה יש לה את כל החיים. להיות עם אמא בשנותיה הראשונות--רק פעם אחת בלבד. וזה לא חוזר.

[אורלי_נ*]

לא מסכימה עם הרעיון של חוזרת אחורה . נו, ואם טעינו אז כדאי לגרור את הטעות עוד ועוד במקום לתקן ברגע שמבחינים בה?
מותר לך לטעות ומותר לך לנסות ואם יש לך מסוגלות לנסות להחזיר אותה הביתה אולי תהיי מופתעת איזו אשה קטנה יש לך בידיים, אחות גדולה לתינוקת הקטנה. אחת החוויות הכי מדהימות בחיים לילד, לדעתי, לקחת חלק פעיל בגידול של האחים הקטנים, הזכות והיכולת להפגין בגרות, עצמאות, מסוגלות, אחריות, רגישות,איכפתיות ואהבה. וכן כעס וקנאה וצורך באמא. אז מה?
גם אני חוויתי על בשרי חברה טובה שלדעתה אני אמא נוראית ושאלה באופן ישיר: "למה את עושה לכם את זה?!" על ילד בן ארבע שלא הולך לגן. שתקפוץ. תעשי רק מה שבלב, גם אם זה אומר שנראה לך שהיא כן צריכה ללכת לגן.
אבל תפסיקי לפחד לטעות, ואל תנסי לא לטעות לעולם, לא תצליחי, אז למה להתאמץ? מה כל כך נורא אם תחזירי אותה הביתה ואחרי חודש היא תרצה בכל זאת גן? אולי אפילו היא תהיה רגועה יותר עם ההחלטה.
בקיצור, אל תקחי את החיים קשה כל כך, הם לא לוקחים אותך ככה בהצלחה.