להשלים עם הבחירות שלי

אנונימי

הקטנצ'יק נכנס השנה לגן חדש (עירייה עם עוד 32 ילדים) נורא קשה לו להסתגל ואני יודעת שזה בגלל שאני לא שלמה עם הבחירה.

עירית לוי כתבה משהו ב בלוג אני אמא שמאוד דיבר אליי:

אם זה מדבר אלייך, את יכולה לשאול את עצמך - מה חסר לך כרגע כדי לעמוד מאחורי הבחירה שלך? ומה צריך לקרות מבחינתך כדי שזה יקרה? אלו הן שאלות שיכולות לקדם אותך להשלמה.

במקרה שלי, אני פשוט לא בוטחת בגננת, אין לי שום קליק איתה, ואני כל הזמן משווה אותה לגננת שהוא יהיה אצלה בשנה הבאה.
כשאני מדמיינת אותו הולך לגן השני אני מתמלאת באושר, הקלה, שמחה, ביטחון וכו'.

קשה לי לשים את האצבע למה בדיוק אני לא אוהבת את הגננת הנוכחית, בעצם יש לי דוגמה קטנה:
הילד קיבל התקף אסטמה קשה ובעקבות זה נזקק לסטרואידים, דיברתי עם הגננת ואמרתי לה שהילד מקבל סטרואידים ושתבין אותו אם יהיה לו קשה לשבת על הטוסיק להרבה זמן.
היא בתגובה אמרה לי משהו בסגנון "אין לך מה לדאוג, אני סומכת עליו שהוא ידע לשלוט בעצמו" 0-:

אני בתור בנאדם מבוגר כשלקחתי סטרואידים לא יכולתי לשלוט בעצמי ולשבת 5 דקות בשקט.
בתגובה אני פשוט לקחתי אותו חזרה הביתה.

עירית_לוי

על מנת להיות שלמה עם בחירה נדרש לקחת עליה אחריות (או כמובן לבחור אופציה אחרת, בחירה אחרת).
זה אומר - להיות מוכנה לשאת בהשלכות של הבחירה. להיות מוכנה, באמת מוכנה, להתמודד עם מה שידרש כתוצאה מהבחירה.

צריך לשים לב שמדובר על התמודדות עם הדברים ממקום של בחירה ולא ממקום של קורבן כי גם זו יכולה להיות דרך התמודדות. קורבנות מופיעה כאשר אנחנו מתנהגים כאילו מישהו אחר בחר במקומנו (אדם או נסיבות), או כששכחנו שזו היתה פעם בחירה שלנו.

כל זה אינו בגדר חובה כמובן. זה נדרש רק אם את רוצה להיות שלמה עם ההחלטה (או להחליט החלטה אחרת ולהיות שלמה איתה) במקום לסבול מתופעות הלוואי של אי-ההשלמה.

את יכולה לשאול את עצמך –

מה תהיינה ההשלכות של המשך ההשתתפות שלו בגן עירייה, עם הגננת הספציפית הזאת? גם עבורו וגם עבורך.
מה ההשלכות של להמשיך במצב הזה של אי ההשלמה (במובחן מההשלכות של ההשתתפות עצמה בגן) במשך שנה שלמה? גם עבורו וגם עבורך.
מה זה אומר מבחינתך להיות מוכנה לשאת בהשלכות?
האם את באמת באמת מוכנה לעמוד מאחוריהן?

תנסי לענות לעצמך על זה ותראי לאן זה לוקח אותך.

שאלה אחרת: מהן האופציות הנוספות שקיימות בסביבתכם?

תשובות:

עליו אני לא חושבת שיהיו השלכות, הבעיה איתי. אני אמא שמאוד אוהבת להיות מעורבת אני פשוט צריכה את זה בשביל השקט הנפשי שלי.

והגננת הספציפית הזו לא כל כך מאפשרת את זה, היא כמעט ולא מתחשבת בדעת ההורים.

שוב, עליו לא יהיו כל כך השלכות מבחינתי אי ההשלמה תגרור כיסוחים עם הגננת, השארת הילד בבית לעיתים קרובות, אני כל הזמן "אחפש" את הגננת, חוסר פרגון מצידי וכו'.
מרמור ואומללות.

האם את באמת באמת מוכנה לעמוד מאחוריהן?
מאחורי מה? לא הבנתי.

מהן האופציות הנוספות שקיימות בסביבתכם?
האופציות האחרות הן גנים פרטיים (שבהם יש להורים כוח רב) אבל מבחינה כלכלית אני כבר לא יכולה לעמוד בזה.

תנסי לענות לעצמך על זה ותראי לאן זה לוקח אותך.
עניתי ואני עדיין לא יודעת לאן זה לוקח אותי.

עירית_לוי

מאחורי מה? לא הבנתי.
טוב. כתבתי קודם בקיצור ובכותרות. אני ארחיב.
התכוונתי לשאול - האם את מוכנה לעמוד מאחורי ההשלכות, מאחורי התוצאות הפחות נעימות והפחות טובות של השליחה לגן הזה, האם את מוכנה לשאת באחריות להן? (הרי על הדברים הטובים אין לנו בעיה לקחת אחריות...). לשאת בהן זה אומר להתייחס אליהן כמו מישהי שבחרה אותן ולא כמו מישהי שלא בחרה או שהן נכפו עליה (למשל על ידי הנסיבות. נסיבות יכולות להיות, כפי שתיארת, מצב כלכלי, זה יכול להיות סביבת מגורים וכיוב').

נניח שאת מחליטה לעשות דיאטה על מנת להוריד במשקל (חחחח. מצאתי למי לתת דוגמא כזאת. אבל שיהיה

). ונניח שאת מחליטה לסטות מהתפריט שלך ולאכול ערב אחד פרוסה של עוגת שוקולד חמה עם גלידה.

לשאת בהשלכות של הבחירה / לקחת אחריות על הבחירה יהיה - לצד ההנאה מעצם אכילת העוגה - להיות מוכנה לקחת בחשבון האטה בקצב הירידה במשקל, או להיות מוכנה לעשות יותר ספורט באותו שבוע, או לקחת בחשבון שזה יפתח לך תאבון לעוד ועוד עוגות באותו הערב. ליהנות מהעוגה ורגע אחרי זה (או אפילו תוך כדי) להלקות את עצמך, או לחילופין להאשים את אמא שלך שמגישה כזה קינוח - זה אומר לא לעמוד מאחורי הבחירה. האופציה השנייה כרוכה בסבל רב. האופציה הראשונה לא.

הסבל והאומללות הם תופעת הלוואי של אי-ההשלמה, והם נובעים מאי המוכנות לעמוד מאחורי החלקים הפחות טובים ונוחים של הבחירה. לעיתים הם יהיו תוצאה של הלקאה עצמית ולעיתים תוצאה של תחושה של קורבן אל מול מישהו אחר.

מה שהצעתי היה בעצם לעשות סדר בדברים:

לבחון מהי המשמעות של הבחירה (=ההשלכות). מהם הדברים הלא טובים שכרוכים בבחירה.
כאשר את יודעת מה תהיה המשמעות של הבחירה שלך (לשלוח לגן עירייה), לשאול את עצמך האם את מוכנה לקחת עליה אחריות/לעמוד מאחוריה. באמת באמת מוכנה.

האוטומט שעומד מול הבחירה (אם לא בחרנו) הוא להיות קורבן. במקרה שתיארת את עלולה להיות קורבן של אדם אחר (הגננת/בן זוגך שלא מרוויח יותר כסף וכו'), או של הנסיבות (גורל שזימן כזאת גננת לשכונה/המצב הכלכלי שלכם וכו').

עניתי ואני עדיין לא יודעת לאן זה לוקח אותי.
אה, זה כי השאלה שלא היתה מספיק בהירה היא משמעותית ברצף השאלות הזה!

תעני גם עליה.

האופציות האחרות הן גנים פרטיים (שבהם יש להורים כוח רב) אבל מבחינה כלכלית אני כבר לא יכולה לעמוד בזה.
אין לי שום כוונה להכנס למערכת השיקולים הפרטית שלך. אני רק מציעה להעיף מבט שני באופציות אחרות: גן עירייה בשכונה אחרת? גן הורים? לשנות סדרי עדיפויות כלכליים? להשאיר אותו שנה אחת בבית יחד איתך?

גם לבחירה באחת מהאופציות הללו יש השלכות. בדיוק כמו לאופציה הנוכחית. השאלה היא עם אילו השלכות תוכלי לחיות יותר בשלום. כל עוד תתייחסי לאופציה הנוכחית כאילו בחרת בה כי לא היתה לך ברירה, וכי החסרונות שלה נכפו עלייך – את תסבלי.

האם עכשיו זה מבהיר יותר?
אם לא, תגידי מה עוד דורש הבהרה.

האם את מוכנה לשאת באחריות להן?
או קיי עכשיו הבנתי. כן אני מוכנה לשאת באחריות כי אני פשוט מרגישה שאין לי ברירה, כדי לשנות אני חייבת לקחת אחריות.

תוצאה של הלקאה עצמית ולעיתים תוצאה של תחושה של קורבן אל מול מישהו אחר
במקרה שלי זו תחושה של קורבן.

בשורה התחתונה, לילד די טוב בגן, אחרי החגים אני מאמינה שהמצב ישתפר כי יהיה סוף סוף רצף.
הבעיה היא שלי ושלי בלבד, גם אם הייתי שולחת אותו לגן שאני מאוד רוצה היה לו קשה להסתגל אבל לי היה יותר קל עם הקשיים שלו כי הייתי יותר שלמה עם הבחירה שלי.
בקיצור אני חושבת שאני פשוט צריכה להבין שזו הבחירה שלי ולהפיק ממנה את הטוב ביותר שאפשר.

להעיף מבט שני באופציות אחרות: גן עירייה בשכונה אחרת? גן הורים? לשנות סדרי עדיפויות כלכליים? להשאיר אותו שנה אחת בבית יחד איתך?
לצערי זה די קשה לי, גן בשכונה אחרת היה גורם לי לאותה הרגשה, גן הורים אין בסביבה שלנו, ולהשאיר אותו עוד שנה אני לא יכולה כי בדיוק החלטתי לחפש עבודה לחצי יום כדי לתרום קצת לבית.

תגידי מה עוד דורש הבהרה.
צריכה דוגמה ספציפית למקרה שלי.
הדוגמה על העוגה הייתה טובה (הצחקת אותי) אבל קשה לי להשליך אותה על המצב שלי.

עירית_לוי

אני מוכנה לשאת באחריות כי אני פשוט מרגישה שאין לי ברירה
אוקיי, כאן לדעתי את מכניסה את עצמך למלכוד.
בחירה ממקום של אין ברירה איננה בחירה אמיתית, ולכן היא מותירה אותך נטולת עוצמה לחלוטין.
משהו אחר (=העובדה שאין ברירה) בחר במקומך. לא את בחרת. את שם רק כי אין לך ברירה. כמה תחושה של שליטה על חייך מקום כזה יכול לאפשר לך?

אני חושבת שכאשר את מסתובבת עם האמונה והתחושה שמשהו אחר (ה"אין ברירה") בחר במקומך - זה לא משהו שיכול לאפשר לך בכלל להשלים עם הבחירה. איך אפשר להשלים עם בחירה שמישהו אחר בחר בשבילך? אני מאמינה שההשלמה יכולה לבוא רק מתוך ההבנה והחוויה שהבחירה היא שלך.

"אין ברירה" זה אומר להשאיר את הכוח בידי הנסיבות ("זה מה שיש בשכונה" / "אני לא יכולה להרשות לעצמי כלכלית משהו אחר" וכיוב'). כאשר את חיה עם המחשבה שהנסיבות בחרו במקומך (ובגללן לא היתה לך ברירה) את נשארת מתוסכלת, ממורמרת, כועסת וחסרת אונים.

ובאופן ספציפי: את מוכנה בשמחה ליהנות מהיתרונות שיש בלשלוח את בנך לגן הזה: את חוסכת כסף כי זה גן ציבורי, את יכולה לצאת לעבודה, את לא צריכה להשקיע אנרגיות בהקמת גן הורים או גן מעורבות הורים או גן אחר שהיה מתאים יותר לדרך שלך, את לא צריכה להשקיע אנרגיה בלחפש גן מרוחק יותר (ולהסיע כל יום לשם) שבו כן היית יכולה אולי למצוא גננת כלבבך. בקיצור – מלבד אישיות הגננת, האופציה של הגן הזה מאוד נוחה לך.

אל מול לשלוח לגן הזה, יש לך עוד ברירות. כל אלה שמניתי כרגע. יכול להיות שהן לא מתאימות לך, או שהן פחות נוחות לך, אבל גם הן אופציות. זה לא שאין לך ברירה. לא באמת.

את אולי לא מתייחסת אל הברירות האחרות כאל אופציות, אבל הן בהחלט כן. יש לך מבחר אפשרויות ואת בחרת באחת מהן. הבעיה מתחילה ברגע שאת נתקלת בחסרונות (כלומר בגננת) ושוכחת שכן יש לך ברירה, את שוכחת שאת היא זו שבחרה באופציה הזאת.

כאשר את מתעלמת מהעובדה שיש לך עוד ברירות, את מרגישה קורבן של הנסיבות.

את מוכנה ליהנות מהיתרונות שלך הבחירה שלך, אך לא מוכנה לשאת בחסרונות שלה. זו היתה הכוונה שלי כשכתבתי "לשאת בהשלכות של הבחירה ולעמוד מאחוריה". יכול להיות, אגב, שאת לא מתייחסת אל היתרונות כמו אל יתרונות. כלומר, את לא באמת נוכחת להם. כאשר את בחוויה של קורבן שהנסיבות בחרו עבורו, את לא תמיד יכולה להיות פנויה ליהנות מהיתרונות.

תנסי להסתכל על דוגמא אחרת שכן קשורה לחיים שלך (בניגוד לדוגמא עם עוגת השוקולד שקשורה בכלל לחיים שלי

):
אתם חיים בבית שצמוד לבית של אמא שלך. יש בזה יתרונות ויש גם חסרונות. תיארת בבלוג לא פעם את הקשיים שבצורת המגורים הזאת. קושי אחד שזכור לי הוא העובדה שאמא שלך מתייחסת לפעמים בצורה לא מעצימה אלייך ואל הילדים, דבר שדורש ממך להשקיע בזה אנרגיות שלא היית צריכה להשקיע אם לא הייתם חיים כל כך קרוב אליה.

אין לי מושג איך את מרגישה ביחס לבחירה הזאת והאם את שלמה איתה. בואי נניח לצורך הדוגמא שאת לא שלמה עם זה.

במצב כזה של אי-השלמה, את נהנית מהיתרונות שבצורת המגורים הזאת, במובנים רבים היא נוחה לך. אבל כשאת נתקלת בחסרונות (נניח אחרי התנגשות עם אמא שלך בנושא חינוך הילדים) את מרגישה כמו קורבן, וקופצת לך המחשבה "אם רק היתה לי ברירה אחרת הייתי גרה קצת יותר רחוק." את לא מתנהגת כמו מישהי שבאמת בחרה לגור שם. את זו שבחרת. נכון, היו שיקולים, היו יתרונות מול חסרונות, אבל היתה לך ברירה.

את לא שלמה עם הבחירה שלך כאשר את חיה כמו מישהי שאין לה ברירה, בעוד למעשה, יש לך עוד ברירות.

[אני לא נכנסת כרגע לדוגמאות מורכבות הרבה יותר בהן צריך לבחור, לא מתוך כמה אופציות כמו במקרה שלך, אלא לבחור מתוך אופציה אחת. לבחור את מה שיש. עם זה מתמודדים אנשים שבאמת יש להם רק אופציה אחת: נניח רגל קטועה בעקבות תאונה. גם פה אפשר להיות קורבן ואפשר לא (טפו טפו טפו. בריאות לכולנו).]

האם הצלחתי להבהיר את כוונתי?
ומה דעתך על כל זה?

אני לא יודעת עוד מה עם אמא לשלושה, אבל דעתי על כל זה טובה מאוד.
אני לומדת המון ומשכילה מהדף הזה. תודה ענקית ל עירית לוי על ההשקעה הענקית ועל התרומה הגדולה!

עירית_לוי

זה לא שאין לך ברירה.
זה נכון, אבל מתוך כל האופציות שאת ואני הצענו, אף אחת לא התאימה לי מסיבה זו או אחרת.

יכול להיות, אגב, שאת לא מתייחסת אל היתרונות כמו אל יתרונות
נכון, באמת אני לא רואה שום יתרונות בבחירה הזו שלי.

בעוד למעשה, יש לך עוד ברירות.
אבל שוב, הברירות האחרות לא מתאימות לי, זה פשוט הרע במיעוטו.

אני מוכנה לשאת באחריות כי אני פשוט מרגישה שאין לי ברירה (אני)
אוקיי, כאן לדעתי את מכניסה את עצמך למלכוד (עירית לוי)
זה אולי יעייף אותך, אבל אני באמת מרגישה שהכנסתי אותו לגן הזה בלית ברירה, מכל האפשרויות שיש לי בחרתי במה שהכי התאים לי.

_האם הצלחתי להבהיר את כוונתי?
ומה דעתך על כל זה?_
הצלחתי להבהיר יפה מאוד ואני ממש מבינה את הכוונה שלך, בכל אספקט אחר בחיים שלי הייתי מצליחה לעשות את השינוי הזה.
במקרה הזה אני פשוט לא מצליחה כי (שוב) אני מרגישה שזו הברירה היחידה שהייתה (התאימה מכורח הנסיבות).

וקופצת לך המחשבה "אם רק היתה לי ברירה אחרת הייתי גרה קצת יותר רחוק."
דווקא במקרה הזה אין לי שום בעיה לקחת אחריות על הבחירה שלי, ואני מרגישה שזו באמת הבחירה שלי.

עירית_לוי

זה לא שאין לך ברירה. (אני)
זה נכון, אבל מתוך כל האופציות שאת ואני הצענו, אף אחת לא התאימה לי מסיבה זו או אחרת. (את)
אוקיי, האופציות לא התאימו לך, אבל הן היו ברירות, לא?
אמנם ברירות פחות מועדפות או לא מועדפות אבל עדיין ברירות.

מה למשל היית עושה אם פתאום הגן הזה היה נסגר? (סתם, נגיד, בגלל בעיית בטיחות במבנה שלעירייה לא היה תקציב להתגבר עליה. נגיד. לצורך ההמחשה).
באמת, מה היית עושה?

נכון, באמת אני לא רואה שום יתרונות בבחירה הזו שלי.
כי זה תלוי מול מה את משווה.
אם תשווי מול הברירות האחרות - את עשויה כן לראות יתרונות (כמו למשל אלו שמניתי אתמול).
כל עוד את לא מתייחסת אל הברירות האחרות כאל ברירות, באמת יהיה קשה לראות יתרונות.
או בקיצור - כשתראי ברירות, תראי גם יתרונות.

מכל האפשרויות שיש לי בחרתי במה שהכי התאים לי.
הנה! כל האפשרויות הן הברירות!
את בעצמך אומרת שאת היא זו שבחרה במה שהכי התאים לך.
ברור שתבחרי את מה שהכי מתאים לך. ככה זה אמור לעבוד

רק תראי שאת מהווה פונקציה משמעותית במשוואה הזאת. את היא זו שבחרה. לא אמא שלך, לא העירייה, לא השכנה שלך. אַת.
כאשר את אומרת שלא היתה לך ברירה, את במובן מסויים אומרת שלא היית שם בזמן ההרשמה או בזמן ההחלטה.
כיצד את יכולה לקבל החלטה בלעדייך?

אוקיי, זה מוביל אותי למחשבה נוספת:
מה שקורה לפעמים במצבים בהם לא בחרנו, זה שבעצם תהליך הבחירה היה אוטומטי: לא עצרנו לחשוב ועשינו את מה שמצופה מאיתנו או את מה שחשבנו שאנחנו "אמורים" לעשות.

אני מנסה לדמיין לי תהליך הרשמה לגן במצב של טייס אוטומטי: הילד "צריך" לעלות גן השנה > ברירת המחדל בשכונה היא הגן הזה > את רושמת אותו > את שולחת אות לגן > אופס, מתחילות בעיות עם הגננת > בגלל ה"רעשים" את "מתעוררת" מהמצב האוטומטי, לא מבינה איך ולמה הגעת למצב הזה, ובעיקר - למה זה מגיע לך. ועכשיו לכי תהיי שלמה עם משהו שבחרת בזמן שישנת

.

ואם התהליך באמת היה אוטומטי, עדיין, בדיעבד, אפשר לעצור לרגע, לראות שזה מה שקרה, ולבחור.

דווקא במקרה הזה אין לי שום בעיה לקחת אחריות על הבחירה שלי, ואני מרגישה שזו באמת הבחירה שלי.
תנסי להגדיר לעצמך מה היה ההבדל בין תהליך הבחירה במגורים ליד אמא שלך - לעומת תהליך הבחירה של הגן.

אני מנסה לדמיין לי תהליך הרשמה לגן במצב של טייס אוטומטי
ועכשיו לכי תהיי שלמה עם משהו שבחרת בזמן שישנת
עכשיו את בדיוק מבינה אותי. אז מה אני עושה עם זה עכשיו?

את בעצמך אומרת שאת היא זו שבחרה במה שהכי התאים לך
כן אני בחרתי, אבל האפשרויות שבאמת רציתי לא עמדו בפניי, לכן אני לא שלמה עם הבחירה שלי.
השאלה שלי היא איך אני יכולה לתקן את המצב? מבלי להפסיק להרגיש כקורבן, כי לא יעזור כלום אני עדיין מרגישה כקורבן.
כשחשבתי לאיזה גן אני יכולה לשלוח את הקטנצ'יק עלו בפניי כל האפשרויות שיש לי והתחלתי למיין אותן, בסופו של דבר הגעתי לגן הזה
שהבחירה בו (שוב אני חוזרת על זה) הרע במיעוטו.
אז אני לא יכולה שלא להרגיש שנסיבות כאלו או אחרות אילצו אותי לבחור באפשרות הזו.
עכשיו, מכאן לאן אני יכולה להמשיך?

תנסי להגדיר לעצמך מה היה ההבדל בין תהליך הבחירה במגורים ליד אמא שלך - לעומת תהליך הבחירה של הגן
מתחילת התהליך ועד עכשיו עבר המון המון זמן, בהתחלה זה מאוד מאוד התאים לי, אחר כך קצת פחות וכשעשיתי את השיקולים של בעד ונגד יכולתי להחליט בצורה מושכלת. חוץ מזה במקרה הזה אין אף גורם שיכול לומר לי או לתת לי אפשרויות שונות, כאן ההחלטה היא שלי ורק שלי (נו טוב אולי של "ההוא" גם).
וגם במצב הזה אני יכולה להחליט שמחר לא מתאים לי לגור ליד אמא שלי ואז להתאמץ טיפה ולעבור דירה.
בשורה התחתונה כאן אני המחליטה הכמעט בלעדית.

וואו!
כל כך הרבה דברים חכמים במקום אחד. התמזל מזלי. ותודה לכולכן (נדוש, נאמר, אבל לא יכולה שלא להודות גם...)

כן אני בחרתי, אבל האפשרויות שבאמת רציתי לא עמדו בפניי, לכן אני לא שלמה עם הבחירה שלי.
אוי, כל כך כל כך מזדהה (לא בסוגיה הספציפית, באופי).

מחכה בכליון עיניים לשמוע מה עירית לוי תגיד

מחכה בכליון עיניים לשמוע מה עירית לוי תגיד
גמני

אני לומדת המון ומשכילה מהדף הזה. תודה ענקית ל עירית לוי על ההשקעה הענקית ועל התרומה הגדולה!
כל כך הרבה דברים חכמים במקום אחד. התמזל מזלי. ותודה לכולכן (נדוש, נאמר, אבל לא יכולה שלא להודות גם...)

עירית_לוי

תודה לכולכן על הפרגון ועל הדיון.

עכשיו את בדיוק מבינה אותי. אז מה אני עושה עם זה עכשיו?
את עושה בדיוק אֶת מה שאת עושה עכשיו בדיון הזה: עוצרת. לוקחת צעד אחורה להתבוננות ובחינה מחודשת של המצב.
במהלך ההתבוננות גילית שתהליך הבחירה הראשון שעשית היה אוטומטי (כלומר נעשה "בזמן שישנת"). עכשיו את יכולה להחליט אם את רוצה לעשות תהליך מחודש של בחירה, והפעם עם נוכחות ומודעות.

אני מנסה לחשוב אילו דברים עלולים להוות מחסומים בדרך לבחירה האחרת. תראי אם משהו משני הדברים הבאים נכון לגבייך כרגע:

קודם כל כדאי לך לשים לב שאת לא מפעילה על עצמך לחץ כן לבחור את הגן כי זה מה שאת "אמורה" לעשות עכשיו. את לא חייבת לעשות את התהליך המחודש הזה. חשוב שגם ההחלטה-לבחור-בחירה-מודעת תהיה מבחירה ולא מאילוץ, ורק כי את רואה למה זה כדאי לך . לחץ של עצמך על עצמך לבחור רק ירחיק אותך מהמטרה ויוסיף עוד סבל לזה שכבר קיים (זה מתקשר לשיחה שהיתה לנו פה בדף לא מזמן על ההתנגדות כמקבעת). נקודת מוצא טובה לצאת לתהליך תהיה עם חופש גם לא לצאת אליו. אם תגלי שקיים לחץ כזה, כדאי להתעכב עליו.

זה היה מחסום אחד לבדוק. מחסום שני יכול להיות חוסר המוכנות לעבור משהו. בשביל לעשות סוויץ' תפיסתי מהסוג הזה, נדרש בדרך כלל להיות גורם אקטיבי בעניין. המלכוד כאן הוא - מצד אחד לרצות להפסיק להרגיש כמו קורבן, אבל מצד שני לצפות שזה יקרה מעצמו. תהליך מודע שבא במקום תהליך אוטומטי לא יכול להיות תהליך פסיבי בלי שאת "מושקעת" בו, מנטלית או רגשית. שימי לב שאני לא אומרת שאת אמורה לעבוד קשה או להתייסר בדרך. לא על זה אני מדברת, אלא רק על להיות מוכנה באמת להיות שם, ולוותר על הציפייה שיקרה איזה הוקוס-פוקוס שיעשה את הסוויץ'. אם מצאת את עצמך בפיסקה הזאת, גם על זה שווה להתעכב.

אחרי שבדקת שאת לא נעצֶרֶת בגלל אחד משני המחסומים הללו, את מתחילה לבחור כאילו את נמצאת עכשיו בנקודת ההתחלה:

נניח שעכשיו נזכרת שאת רוצה/אמורה לרשום את הילד לגן. את מסתכלת על האופציות השונות ומגלה שאף אחת מהן לא ממש מתאימה לך, ויש אחת שהיא הרע במיעוטו (עכשיו אני מתייחסת למשפט שלך: כן אני בחרתי, אבל האפשרויות שבאמת רציתי לא עמדו בפניי, לכן אני לא שלמה עם הבחירה שלי.). וכאן, בדיוק בנקודה הזאת, נכנסת השיחה על לקיחת אחריות, שזו השיחה המודעת, האקטיבית, לעומת התסריט האוטומטי שלוקח אותך מכאן ישר אל תחושת הקורבן.

בעיני, לקחת אחריות בנקודה הזאת יהיה לעשות אחד משני דברים:
או לשנות את המציאות.
או לשנות את ההתייחסות שלך למציאות, את תפיסת המציאות.

כל דבר אחר משני הדברים הללו יחליש אותך וישאיר את העוצמה האישית שלך ואת האושר שלך בידי גורם חיצוני לך (במקרה שלך – בידי הנסיבות, אבל זה יכול להיות גם בידי אנשים אחרים). תראי אם זה טריגר מספיק חזק בשבילך בכדי ללכת בשביל הזה.

תתחילי מהדבר הראשון: מה את יכולה לעשות כדי לשנות את המציאות? כאן יכולות לצוץ אפשרויות שונות. למשל, להשאיר אותו השנה איתך ולמצוא תעסוקה מכניסה שאת יכולה לעשות מהבית. זו רק דוגמא אחת. אם תהיי מכוונת לחפש פתרונות כאלה יש סיכוי שתעלי גם על כאלה שלא ראית במבט ראשון.

עכשיו את סורקת סריקה יסודית של כל האופציות, יתרונות מול חסרונות של כל אחת מהן אל מול האופציה של הגן. כדאי לך לעשות את ההשוואה תוך כדי מודעות למי שאת, ותוך התבוננות על עצמך ועל ההוויה שלך. ההתבוננות הזאת תאפשר לך לשים לב לנפילות האוטומטיות (והצפויות והטבעיות) אל עמדת קורבן ("למה זה מגיע לי?" / "למה לא יכולה להיות אופציה שלא תדרוש ממני להקריב כל כך הרבה?" / "למה היתה צריכה ליפול דווקא עלינו הגננת הזאת?" וכו').

אם זה קורה - קורה. רק לשים לב. אם את יכולה באותו הרגע לוותר על הקורבנות ולהחליף אותה בהתייחסות עניינית – יופי. אם לא – לא. מה שכן, כדאי שלא תלקי את עצמך על עצם זה שאת לא מצליחה להשתחרר מתחושת הקורבן ("איזו גרועה אני!" וכיוב'), כי זה יוביל אותך להתחפרות עמוקה יותר בעמדה הזאת.

וויתור על הקורבנות יעשה שני דברים: קודם כל יקל עלייך את הסבל, אבל יותר חשוב, יאפשר לך להסתכל על המצב באופן ענייני ומפוקח יותר. כי אם למשל תשקלי את האופציה של הישארות בבית לשנה – לא מתוך תחושת "עשו לי, שתו לי, אכלו לי" - אלא באופן נקי יותר, יש סיכוי שההרגשה שלך כלפי האופציה תהיה חיובית יותר. ולו רק בגלל המשקפיים דרכן את בוחנת אותה. ממקום של קורבן אנחנו נוטים יותר לפסול אלטרנטיבות כי יש לנו תחושה ש"מישהו" כפה אותן עלינו.

נניח שאת מגיעה למסקנה שאת בשום פנים ואופן לא מוכנה ולא רוצה לעשות את מה שנדרש, או לא מוכנה לוותר על מה שנדרש לוותר, כדי ליישם אחת מהחלופות לגן הזה.
עכשיו עברי לשינוי ההתייחסות שלך למציאות. זהו בעצם שינוי מעמדה של קורבן לעמדה של מישהי שלוקחת אחריות על הדברים.
כדי לעשות זה יש כמה דברים שאת יכולה להסתכל עליהם:

במצב הנוכחי עומדות בפנייך שתי אופציות - להמשיך לסבול או לשנות את תפיסת המציאות. כלומר, גם כאן את נדרשת לבחירה: להמשיך לסבול או לא. הסוויץ' יהיה תולדה של בחירה שלך. ישנה אמונה/פרדיגמה חזקה שכאשר אנחנו סובלים זה בגלל משהו חיצוני לנו, בגלל שקרה משהו, בגלל שמישהו עשה לנו משהו. נסי "למדוד" את הרעיון שהסבל קיים כי את בחרת שלא לעשות את הסוויץ' בתפיסת המציאות.

תסתכלי על הפרדיגמות שיש לך כרגע ביחס למציאות. שינוי פרדיגמות היא דרך מצויינת לעשות את הסוויץ' המדובר. בואי נניח שיש לך מחשבה/אמונה, מודעות או לא-מודעת של: "אמור היה להיות גן טוב יותר, אמורה היתה להיות גננת אחרת." זה משהו שקצת קשה להמחיש בכתיבה וקריאה, אבל אני אנסה: האם את רואה שמקור סבל שלך איננה העובדה שאין גן אחר, אלא ההיאחזות שלך באחת הפרדיגמות הללו? את לא סובלת כי אין גן, אלא כי את מאמינה אמונה מוחלטת במחשבה ש"היה אמור להיות גן."

עוד אפשרות היא להוציא את עצמך לרגע מהמעורבות הרגשית שלך בעניין ולהסתכל מהצד על הרעיון של בחירה והשלמה. מה למשל את היית אומרת לאחותך הקטנה אם היתה באה ומספרת לך שהחבר שלה החליט להפרד ממנה, ושאין מצב שהוא ישנה את דעתו. היא יכולה או להמשיך לסבול ולסבול ולסבול ולהיות ממורמרת וכועסת - או לשנות את ההתייחסות שלה. מה היית אומרת לה על זה? (ממליצה מאוד לעשות את זה כתרגיל).

תסתכלי קצת על המחיר שאת משלמת בהיותך בעמדה הזאת. לא על המחיר של הגן אלא על המחיר של אי-ההשלמה. תסתכלי על התסכול והמרמור היומיומי, תסתכלי על המתח שקיים בנפש ובגוף, תסתכלי על מה שאת משדרת לבנך ביחס לגננת. תנסי להיות נוכחת, ברמת החוויה (ולא רק "בשכל") למחירים הללו. עכשיו תשאלי את עצמך האם את מוכנה להמשיך ולשלם אותם? לפעמים נוכחות למחיר יכולה להוות טריגר מספיק חזק כדי לוותר על המקום הזה.

אפשר גם לשים זה מול זה את המחיר מול ה"רווח". רווח במרכאות כפולות כי זה לא רווח שבמודע היית בהכרח בוחרת בו או מסתכלת עליו כרווח. הרווח של אי-ההשלמה הוא שאת לא צריכה להתאמץ או לא צריכה לקחת אחריות. לקחת אחריות זה לא תמיד הדבר הקל ונוח לעשותו, ולפעמים (כולנו) מעדיפים לסבול מאשר לקחת אחריות. כאשר את שמה את המחיר (מהסעיף הקודם) מול הרווח נוצרת לך בהירות, כל עסק נעשה קצת פחות אוטומטי, ומאפשר לך אולי לבחור.

נקודה אחרונה למחשבה: את יכולה לחקור עם עצמך מהי בחירה אמיתית עבורך. אני רוצה להציע שהבחירה שאת טוענת שעשית, איננה בחירה אמיתית. לבחור אבל לא לעמוד מאחור הבחירה (כי לא היתה קיימת האופציה שבאמת רציתי) אלא להמשיך להיות ממורמרת לגבי - זה לא באמת לבחור. זה לבחור אבל לא לקחת אחריות על הבחירה. תסתכלי ותראי מהי בעינייך בחירה אמיתית ומהי בחירה לא אמיתית. אולי זה יפתח לך איזה פתח.

ביחס להשוואה לדוגמא של מגורים ליד אמא שלך:
כתבת:
וגם במצב הזה אני יכולה להחליט שמחר לא מתאים לי לגור ליד אמא שלי ואז להתאמץ טיפה ולעבור דירה.
הדגשתי בכוונה את המילים להתאמץ טיפה.
שימי לב שכאשר את לא מרגישה כמו קורבן (כמו כאן) אין לך בעיה להתאמץ על מנת לשנות את המציאות כאשר היא כבר לא מתאימה לך יותר. עד כמה את מוכנה לעשות מאמצים כאלה כאשר את בחוויה שנכפה עלייך גן?
מה ההבדל, בפועל, בין להתאמץ במקרה הזה לעומת להתאמץ במקרה של הגן?

מה דעתך? אל מה מכל זה את מצליחה להתחבר?

_בעיני, לקחת אחריות בנקודה הזאת יהיה לעשות אחד משני דברים:
או לשנות את המציאות.
או לשנות את ההתייחסות שלך למציאות, את תפיסת המציאות_
אחלה, הולכת על "לשנות את ההתייחסות למציאות".

האם את רואה שמקור סבל שלך איננה העובדה שאין גן אחר, אלא ההיאחזות שלך באחת הפרדיגמות הללו? את לא סובלת כי אין גן, אלא כי את מאמינה אמונה מוחלטת במחשבה ש"היה אמור להיות גן."
עכשיו אני מבינה.
זה מדהים כי כל הזמן הזה אני לא מפסיקה לדמיין איך הייתי מרגישה אם הקטנצ'יק היה הולך לגן שאני רוצה.

תסתכלי על המתח שקיים בנפש ובגוף, תסתכלי על מה שאת משדרת לבנך ביחס לגננת
אוי, נקודה רגישה, אני ממש מרגישה שאני היא זו שמונעת ממנו את ההסתגלות לגן.

תסתכלי ותראי מהי בעינייך בחירה אמיתית ומהי בחירה לא אמיתית. אולי זה יפתח לך איזה פתח.
בעיניי בחירה אמיתית היא בחירה בדבר שרציתי בדיוק, לא כמעט לא בערך אלא בדיוק, אלא אם כן הבחירה היא זמנית והכוח והאפשרות לשנות אותה תלויה בי ולא בגורם חיצוני.

מה ההבדל, בפועל, בין להתאמץ במקרה הזה לעומת להתאמץ במקרה של הגן?
שאלה טובה וקשה לי לנסח את התשובה (אבל אנסה).
במקרה של הגן, זה עניין זמני (שנה) זה לא מקרה שמשפיע על כל המשפחה, על הדינמיקה ואיכות החיים, אני יודעת שבשנה הבאה אקבל בדיוק את מה שאני רוצה לכן לא מרגישה שכדאי להפוך עולמות כדי לשנות את זה. (מעדיפה לשנות את ההתייחסות שלי כמו שהצעת) אני גם יודעת "בשכל" שהבעיה היא שלי ולא של הילד, ברגע שאני אפתור את הבעיה אצלי, הבעיה אצל הילד גם תיפתר.
אני ברורה מספיק?

עירית_לוי

אוי, נקודה רגישה, אני ממש מרגישה שאני היא זו שמונעת ממנו את ההסתגלות לגן.
יופי! (יופי שזיהית, לא יופי שכואב כמובן).
עכשיו תנסי למנף את זה כטריגר לוויתור על עמדת הקורבן ביחס לגן, ותראי אם זה יעיל עבורך.
רק שימי לב שגם זה (המחיר) הוא משהו להסתכל עליו באופן ענייני ואחראי ולא עם שוט ביד. אחרת את מפילה את עצמך לעוד בור של התייחסות קורבנית.

בעיניי בחירה אמיתית היא בחירה בדבר שרציתי בדיוק, לא כמעט לא בערך אלא בדיוק, אלא אם כן הבחירה היא זמנית והכוח והאפשרות לשנות אותה תלויה בי ולא בגורם חיצוני.
ברשותך, אני אנסה למסמס את ההגדרה הזאת.
תנסי לחפש משהו שיש לך, שקיים בחיים שלך, שהוא לא אידיאלי, ובכל זאת את חיה איתו בשלום.
משהו שלא רצית בדיוק אבל שאת לא מרגישה מסכנה ביחס אליו. מצב כלכלי / מצב בריאותי / קרוב משפחה כלשהו.
יש כזה דבר?

במקרה של הגן, זה עניין זמני (שנה) זה לא מקרה שמשפיע על כל המשפחה, על הדינמיקה ואיכות החיים, אני יודעת שבשנה הבאה אקבל בדיוק את מה שאני רוצה לכן לא מרגישה שכדאי להפוך עולמות כדי לשנות את זה. (מעדיפה לשנות את ההתייחסות שלי כמו שהצעת) אני גם יודעת "בשכל" שהבעיה היא שלי ולא של הילד, ברגע שאני אפתור את הבעיה אצלי, הבעיה אצל הילד גם תיפתר.
מה שאני שומעת כאן זו בעצם בחירה.
את בוחרת לשאת בהשלכות של הגן בשנה הקרובה, במקום "להפוך עולמות" כדברייך.
האם אני שומעת נכון?

אחלה, הולכת על "לשנות את ההתייחסות למציאות".
ברכות! החלטה כזאת היא צעד משמעותי.
(וכל הכבוד! זה מעורר השראה

).

_את בוחרת לשאת בהשלכות של הגן בשנה הקרובה, במקום "להפוך עולמות" כדברייך.
האם אני שומעת נכון?_
נכון מאוד, איזה קטע עד שלא כתבת לי את זה לא הבנתי שאני בוחרת.

משהו שלא רצית בדיוק אבל שאת לא מרגישה מסכנה ביחס אליו.
יש משהו כזה, החלטתי להתחיל לעבוד בניקיון בתים, זו לא העבודה האידיאלית אבל אני מרגישה אחלה, מפני שיש לה המון יתרונות לעומת כל עבודה אחרת שמצפה למישהי כמוני (ז"א ללא השכלה על תיכונית). יכולתי לבחור בעבודה אחרת, אבל בחרתי בזו.

עירית_לוי

בנקודה בה את עומדת עכשיו, איך את מרגישה לגבי הגן?
מה (אם בכלל) חסר לך על מנת שתוכלי להרגיש שלמה איתו?

איך את מרגישה לגבי הגן?
מרגישה חוצניקית, כאילו שאין לי שום שליטה על מה שנעשה שם. קשה לי עם חוסר השליטה הזה.

מה (אם בכלל) חסר לך על מנת שתוכלי להרגיש שלמה איתו?
אני צריכה להרגיש מעורבת, לדעת מה קורה, איך הילד מתפקד, ולא מספיקה לי התשובה הבנאלית שהן נותנות לכל ההורים האחרים דוגמת: "הוא היה ממש מקסים והשתלב נהדר".
לא מספקת אותי תשובה כזו, אני צריכה לדעת יותר, קשה לי להסביר את זה בדיוק אבל אני מאמינה שאת (ואתן) מבינה על מה אני מדברת.
קשה לי להיות רחוקה מהילדים שלי ולא לדעת מה קורה איתם.

עירית_לוי

אני צריכה להרגיש מעורבת, לדעת מה קורה, איך הילד מתפקד, ולא מספיקה לי התשובה הבנאלית שהן נותנות לכל ההורים האחרים דוגמת: "הוא היה ממש מקסים והשתלב נהדר".

מה חסר / מה נדרש / מה צריך לקרות / מה את יכולה לעשות כדי שתקבלי תשובות מספקות?
מלבד תשובות מהגננות, מה עוד את יכולה לעשות על מנת להרגיש מעורבת?

אני צריכה שהגננת תהיה קצת יותר פתוחה, היא נורא קנאית לגן ונראה שהיא רוצה לשמור הכל בפנים ולא להוציא החוצה.

הצטרפתי כבר לוועד (כמובן) וזה גורם לי להיות קצת יותר קרובה לצלחת.
אני יכולה לנדנד לה בלי סוף (אבל נראה לי שזה יגרום לפעולה הפוכה).
או שאני יכולה להיות האמא הזו שכל הזמן מתנדבת לכל דבר ולהשקיע המון אנרגיות (ואין לי שום בעיה לעשות את זה).

מה את יכולה לעשות כדי שתקבלי תשובות מספקות?
חשבתי לבקש ממנה שתקדיש לי כמה דקות מזמנה לשוחח איתה ולהבהיר לה את חשיבות העניין בשבילי. אבל זה קצת מלחיץ אותי העניין הזה, אני יודעת שכל האמהות בגן אוהבות את הילדים שלהן ואכפת להן מהילדים אבל הצורך שלי לדעת חזק יותר מכל הורה שפגשתי עד עכשיו ואני לא רוצה שהיא (הגננת) תחשוב שאני לא סומכת עליה או שתתייג אותי כ "אמא היסטרית".
ואני גם לא רוצה שהיא תחשוב שאני מתנשאת או משהו כזה.

עירית_לוי

הצטרפתי כבר לוועד (כמובן) וזה גורם לי להיות קצת יותר קרובה לצלחת.
מעולה.

או שאני יכולה להיות האמא הזו שכל הזמן מתנדבת לכל דבר ולהשקיע המון אנרגיות (ואין לי שום בעיה לעשות את זה).
גם מעולה לדעתי, כל עוד זה באמת בא לך בכיף ומתוך הנאה, ולא כמשהו שאת מאלצת את עצמך לעשות. כלומר לא להגיע למצב בו את מנסה לגרד אנרגיות שאין לך כדי להשקיע אנרגיות בהפקות של הגן. חשוב שכל פעולה שתבחרי לעשות בהקשר של ההשלמה עם הגן תהיה כזאת שבאמת תבחרי אותה. אחרת, את עלולה למצוא את עצמך במצב בו את קורבן של הגן אבל מכיוון אחר: לא כי הוא האופציה היחידה (מה שהיה עד כה), אלא כי את צריכה להוציא עליו כל כך הרבה אנרגיות בפעילות התנדבותית.

בקיצור – לכי על זה, ושימי לב להתייחס לכל סבל, מרמור או כעס שיעלו ביחס לפעילות הזאת כאל איתות עבורך לבחור אותה מחדש.

אני יכולה לנדנד לה בלי סוף (אבל נראה לי שזה יגרום לפעולה הפוכה).
מסכימה. ככל שתלחצי עליה - כך היא תיסגר.

_חשבתי לבקש ממנה שתקדיש לי כמה דקות מזמנה לשוחח איתה ולהבהיר לה את חשיבות העניין בשבילי. אבל זה קצת מלחיץ אותי העניין הזה, אני יודעת שכל האמהות בגן אוהבות את הילדים שלהן ואכפת להן מהילדים אבל הצורך שלי לדעת חזק יותר מכל הורה שפגשתי עד עכשיו ואני לא רוצה שהיא (הגננת) תחשוב שאני לא סומכת עליה או שתתייג אותי כ "אמא היסטרית".
ואני גם לא רוצה שהיא תחשוב שאני מתנשאת או משהו כזה._
תנסי לשנות את הפוקוס.
במקום לקחת ממנה (זמן, תשומת לב, מידע) – לתת לה. להעצים אותה, לשתף אותה ברעיונות, במחשבות. יש סיכוי שעם הזמן זה יהפוך לדו-סטרי. על משקל "רק אהבה מביאה אהבה".

לא קל לעשות שינוי פוקוס כזה כי הוא מנוגד לאוטומט, וחשוב להגיע למצב בו זה לא נעשה כמניפולציה אלא בגובה העיניים וממקום אותנטי.

אני חושבת שאחרי הצעד הראשון זה יהיה קל יותר. ראיתי שכאשר אני מתחילה לתת למישהו משהו (נניח תשומת לב והקשבה או עזרה פיזית. לא משנה מה), גם אם לפני כן היתה לי התנגדות אליו, ההתנגדות נעלמת. ראיתי שעצם הנתינה ממוססת לי את האוטומט ואת השיפוטים, והופכת די מהר להיות טבעית ופשוטה. כלומר לאורך זמן אני לא יכולה גם לתת למישהו וגם שתהיה לי התנגדות לאותו אדם.

מה דעתך? ההיפוך הזה הוא משהו שאפשרי ונגיש עבורך?

במקום לקחת ממנה (זמן, תשומת לב, מידע) – לתת לה. להעצים אותה, לשתף אותה ברעיונות, במחשבות
אחלה רעיון. כבר אחרי החופשה אנסה אותו ואעדכן בשינויים.

לא קל לעשות שינוי פוקוס כזה כי הוא מנוגד לאוטומט
מה דעתך? ההיפוך הזה הוא משהו שאפשרי ונגיש עבורך?
מתאים לי מאוד ולא נראה לי שתהיה לי שום בעיה עם זה.

עירית_לוי

בהצלחה!

מחר חוזרים לגן לאחר חופשה ארוכה ורע לי, ממש רע לי. פתאום אני מרגישה שמה שבאמת מפריע לי וקשה לי זו ההרגשה שהילד לא מקבל בגן את מה שהוא צריך.
אני לא יודעת אם מה שאני מרגישה הוא "נכון" או שפשוט קשה לי מאוד לשחרר אותו.

עירית_לוי

אני לא יודעת אם מה שאני מרגישה הוא "נכון" או שפשוט קשה לי מאוד לשחרר אותו.
אולי גם וגם?
כלומר, קשה לך לשלוח אותו ("לשחרר אותו") במו ידייך למקום בו את מרגישה/יודעת שהוא לא מקבל את מה שהוא צריך?

פתאום אני מרגישה שמה שבאמת מפריע לי וקשה לי זו ההרגשה שהילד לא מקבל בגן את מה שהוא צריך.
מה שאת בעצם אומרת זה שאת פתאום קולטת שאת בעצם לא מוכנה לשאת בהשלכות של שליחתו לגן הזה.
פתאום את נוכחת לעוד השלכה שקודם נסתרה מעינייך (במקרה או שלא במקרה).
הבנתי נכון?

כדי לא ליפול שוב לבור של עמדת הקורבן תנסי לעשות כבר עכשיו תהליך מודע של בחירה:
תתחילי מלבחון מה את רוצה -

את רוצה לשנות את המציאות?
את רוצה לשנות את ההתייחסות שלך למציאות / את תפיסת המציאות?

[שימי לב לזהות תוך כדי החשיבה נפילות לעמדה של קורבן אם נפילות כאלה קורות. כי כאמור, מעמדה כזאת תהיה לך נטייה גדולה יותר לפסול את האלטרנטיבות בגלל התחושה שהן נכפות עלייך ואז תהליך בחינת ומיון האלטרנטיבות לא יהיה ענייני ונקי].

את רוצה לשנות את ההתייחסות שלך למציאות / את תפיסת המציאות?
איך אפשר במקרה הזה לשנות את ההתייחסות למציאות אם זו המציאות?
זו לא פרדיגמה שתקועה אצלי, זו המציאות וזה מה שקורה.

_פתאום את נוכחת לעוד השלכה שקודם נסתרה מעינייך (במקרה או שלא במקרה).
הבנתי נכון?_
יכול להיות שההשלכה הזו צפה אחרי כמעט 10 ימים שלמים איתי בבית.

השאלה היא האם אפשר לקבוע כמה יחס, הבנה, אכפתיות וכו' צריך לקבל ילד בן עוד מעט רבע לארבע או שזה משתנה מילד לילד ומאמא לאמא.
אני שואלת כי אם אני אעלה את החשש שלי לסביבה הקרובה שלי אז אני אקבל תשובות כמו: איזה שטויות, הוא כבר ילד גדול (מה זה גדול, אוטוטו צבא P-: )
תפסיקי להיות כזו רגישה, הוא יתגבר ויסתדר וכו'.
אז אחרי כל הנאומים האלו מתחילה לי מלחמה בין הראש ללב שהולכת בערך ככה:
הראש: תקשיבי למה שאומרים לך ותתעוררי כבר.
הלב: הוא עדיין קטן ורק את יודעת מה טוב בשבילו.
הראש: נו תתגברי כבר, את לא האמא היחידה ששולחת את הילד שלה לגן עירייה.
הלב: אבל הוא כזה קטנצ'יק ועדיין צריך להיות בסביבה שמגנה ואיכפתית ומבינה.
הראש: תגידי מה את חושבת לעצמך שהילד שלך מיוחד יותר מכל הילדים האחרים בגן?
הלב: ת'אמת, כן!
וכן הלאה וכן הלאה עד שאני משתגעת ומשתיקה את שניהם.

עירית_לוי

_איך אפשר במקרה הזה לשנות את ההתייחסות למציאות אם זו המציאות?
זו לא פרדיגמה שתקועה אצלי, זו המציאות וזה מה שקורה._
אני שותפה לפרדיגמה שלך אבל זו עדיין פרדיגמה.
זו לא המציאות, זו הפרשנות שלך למציאות.
[אה! ואני לא מנסה לשכנע אותך לשנות את הפרשנות הזאת. אני אישית חושבת שהיא בגדר אינסטינקט אימהי בריא ושכדאי להקשיב לה ולהמשיך להחזיק בה. מה שלא משנה את העובדה שזו פרדיגמה

.]

על כל פנים, אני מציעה לנסות לשנות את תפיסת המציאות רק אחרי שהחלטת שאת לא מוכנה בשום פנים ואופן לשנות את המציאות, כלומר אחרי שהחלטת שאת לא מוכנה לוותר על הבחירה הראשונית של לשלוח אותו לגן הנ"ל.

לכל בחירה יהיו החסרונות שלה. איזו בחירה תותיר אותך עם יותר שקט? לאיזו בחירה מחיר גבוה יותר בעבורך?
שימי את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהאלטרנטיבות זה מול זה ותבחרי.

קראתי אותך, צריכה לישון על זה.

השאלה היא האם אפשר לקבוע כמה יחס, הבנה, אכפתיות וכו' צריך לקבל ילד בן עוד מעט רבע לארבע או שזה משתנה מילד לילד ומאמא לאמא.
כמה יחס, הבנה ואיכפתיות? 100% יחס, הבנה ואיכפתיות.
כמה פחות אפשר לתת ועדיין לא ייגרם נזק בלתי הפיך?
המממ. הדיעות במחקרים חלוקות. גן עירוני, לדעתי... במינון זה או אחר, גורם נזק. לבנים ה-ר-ב-ה יותר מאשר לבנות.
בשורה התחתונה?
תסמכי על התחושות שלך. את יודעת ואת צודקת. את האמא. נקודה.

אני שואלת כי אם אני אעלה את החשש שלי לסביבה הקרובה שלי אז אני אקבל תשובות כמו: איזה שטויות
מסקנה:
לעולם לא לשתף אנשים לא-תומכים בהתלבטויות שלך.
לכתוב 50 פעם במחברת. לעולם לא לשתף אנשים לא-תומכים. לעולם לא לשתף וגו'.
עירית לוי תומכת. מותר לשתף אותה. (-:

אני מסכימה עם עירית לוי. תתחילי מהשורה התחתונה. אם השורה התחתונה היא, שככה או ככה, ועם ולמרות ואף על פי, את חייבת להמשיך לשלוח לגן, אז תשני את הרגשות שלך לגבי זה. ואם השורה התחתונה היא, שאת באמת ובתמים לא מוכנה שיעשו לילד שלך ככה, ואת מוכנה לשנות את החיים בשביל זה, אז תשני את המציאות.
ככה או ככה נתמוך בך!
אנחנו מאחורייך, או לצידך, בכל החלטה שתבחרי!

האם אפשר לקבוע כמה יחס, הבנה, אכפתיות וכו' צריך לקבל ילד
זה ברור - כמה שיותר, לא?
גם אני מתמודדת לפעמים עם השאלות שאת מעלה כאן, בלי בכלל קשר לגן. פשוט 'נופלת' להשוואה עם ילדים אחרים (שבמקרה גם הולכים לגן)
תפסיקי להיות כזו רגישה, הוא יתגבר ויסתדר וכו'.
אין צ'אנס שתפסיקי להיות רגישה כלפיו, וכמה טוב שכך. כשתהיי רגועה שהוא מסתדר ומתגבר לא תהיה לך בעיה עם הרגישות שלך. כך אני לפחות אומרת לעצמי בכל פעם 'שהמלאכים' שבתוכי קופצים, מעוררים ומנערים את מי שאני בחוזקה, מול אחרים, או בהשוואה לאחרים.

ורק את יודעת מה טוב בשבילו.
אין שום ספק, וחבל שוב ושוב להטיל בכך ספק

וכל זה למה ? כי קשה לך ? אני מאוד מאמינה שהקושי הזה כאן כדי לחזק אותנו, לעורר ולהעלות את האמת.
יש שלב שמגיעים אליו בחיים שבו אין אפשר יותר להתעלם מהאמת שלנו. וזה יופי, וזה דבר גדול ומבורך - למרות שהוא קשה, כי ללכת בדרך שלך או לשאול שאלות נוקבות לפעמים זה מתנגש עם הקרובים אלינו או עם הסביבה, או עם מה שחונכנו ( או עם כולם יחד ).

_הראש: נו תתגברי כבר, את לא האמא היחידה ששולחת את הילד שלה לגן עירייה.
הלב: אבל הוא כזה קטנצ'יק ועדיין צריך להיות בסביבה שמגנה ואיכפתית ומבינה.
הראש: תגידי מה את חושבת לעצמך שהילד שלך מיוחד יותר מכל הילדים האחרים בגן?
הלב: ת'אמת, כן!_
כמה נפלא להגיע לאמת דרך הקשבה ללב @}
כן, הוא זקוק לכל מה שתיארת ואם לא תתני לו את אלו בעצמך, תנסי לדאוג שיקבל זאת ממישהו אחר ! נורמלי, טבעי, שפוי ורצוי לחלוטין !

_אני שותפה לפרדיגמה שלך אבל זו עדיין פרדיגמה.
זו לא המציאות, זו הפרשנות שלך למציאות.
[אה! ואני לא מנסה לשכנע אותך לשנות את הפרשנות הזאת. אני אישית חושבת שהיא בגדר אינסטינקט אימהי בריא ושכדאי להקשיב לה ולהמשיך להחזיק בה. מה שלא משנה את העובדה שזו פרדיגמה_

פרח, אין כמוך! אני לגמרי איתכן.. (שותפה, כאמור)
מסכימה לגמרי כי יש להחליט קודם האם את רוצה לשנות את המציאות הזו
איזו בחירה תותיר אותך עם יותר שקט? לאיזו בחירה מחיר גבוה יותר בעבורך?
זו השאלה העיקרית כאן.

לא לשתף אנשים לא-תומכים בהתלבטויות שלך.
נכון !! פשוט אסור !

_ככה או ככה נתמוך בך!
אנחנו מאחורייך, או לצידך, בכל החלטה שתבחרי!_

בחירה ממקום של אין ברירה איננה בחירה אמיתית, ולכן היא מותירה אותך נטולת עוצמה לחלוטין.

חיפשתי משפט המדבר על העצמה, כי כמו שאני חושבת שהדף התייחסות מעצימה לילדים הוא אחד מהחשובים ביותר שישנם היום באתר ( מגזימה כמובן ואין לי ספק שיש עוד המון חשובים מאוד ) אני מרגישה שחייבת להיות העצמה אישית כבסיס לכל התנהלות שלנו בעולם. כמעט כולנו גדלנו נטולים

וכתבתי על כך גם כשחיפשנו שם לדף הנ"ל... פשוט אין דרך להעצים את הילדים מבלי להעצים את עצמנו

זה לא עובד לבד ! בסופו של דבר העצמת הילד קשורה לדרך בה אנו חווים את עצמנו.
להשלים עם הבחירות שלי הוא חלק בלתי נפרד מללמוד ולעבוד על העצמה אישית .

עכשיו חזרתי מהגן, (יש לי כמה דקות לפני שאני הולכת לעבוד).
הוא בכה כשעזבתי אותו ועכשיו אני בוכה.
ממש רע לי להשאיר אותו שם, מרגישה שאני אמא ממש גרועה.
אבל מצד שני כשאני הולכת לקחת אותו, אני מוצאת ילד שמח ומאושר.
אבל זה לא כל כך מרגיע אותי כי ההרגשה שלי היא שהילד מרגיש שפשוט אין לו ברירה אז הוא מחליט להוציא את הטוב מהסיטואציה שאליה הוא נקלע
_ככה או ככה נתמוך בך!
אנחנו מאחורייך, או לצידך, בכל החלטה שתבחרי!_
תודה תודה תודה לכן
אני קוראת את המילים שלכן ובוכה שוב.

במקום לעבוד קראתי את הדף המקסים הזה. תודה לכל המשתתפות,
ו

לאמא לשלושה. אני כל כך מבינה את מה שעובר עליך.

אמא לשלושה, כתבתי לפני שהוספת כאן את ההערה האחרונה. עוד

ושולחת לך גם הרבה אומץ וכוח.

<סליחה מראש על ריבוי ההודעות, ההצתה מאוחרת >
לתת לה. להעצים אותה, לשתף אותה ברעיונות, במחשבות
עם החלק הראשון של המשפט אני מאוד מסכימה, עם השני צריך לשים לב שרעיונות ומחשבות לא יתפרשו כביקורת
(כאילו היא לא חשבה על זה קודם, בעצמה. או את במקום של היודעת והרואה מבחוץ, והיא במקום "שנדרש" להתאים עצמו למשהו שלא בא לה באופן טבעי).
אז מייד נוצר מתח שלא מאפשר לה להתחבר אלייך.
מניסיוני, להתחיל עם להעצים אותה = לשבח, לעודד, להחמיא על מה שאת אוהבת, ולהסכים עם מה שלא

(לא שאת באמת חייבת להסכים עם כל שטות שלה, אבל אולי להסכים עם העובדה שהיא אנושית ולא מושלמת, כמונו, והעבודה שלה לא כזו 'פשוטה')
לאחר זמן מסויים של קשר שנותן לה קרדיט אולי דרך המחמאות שלך, תוכלי להרגיש שאפשר להשחיל מידי פעם רעיונות או מחשבות שאינם 'מאיימים' עליה, בעיקר כאלו שיבואו ממך בדגש על כך שאת יכולה לעזור לה בזה.

אשמח לשמוע דעתך.

_אמא לשלושה, כתבתי לפני שהוספת כאן את ההערה האחרונה. עוד

ושולחת לך גם הרבה אומץ וכוח._
אחרי חופש ושהייה בבית לא קל בכלל לחזור

ממש רע לי להשאיר אותו שם, מרגישה שאני אמא ממש גרועה.
אולי אפשר לקצר את היום ? להתחיל מחדש בהדרגה?
אל תשכחי שאת עושה את ההכי טוב שאת יכולה, כרגע, וכל הזמן ממשיכה לבדוק את עצמך ולשפר את מה שניתן.
עוד חיבוק

אולי אפשר לקצר את היום ? להתחיל מחדש בהדרגה?
חשבתי על זה, גם ככה הוא בגן רק עד אחת ועשרים אבל חשבתי להוציא אותו מוקדם יותר בימים הבאים.
_אשמח לשמוע דעתך
מסכימה עם כל מילה, ותודה על התזכורת

אבל אולי להסכים עם העובדה שהיא אנושית ולא מושלמת, כמונו, והעבודה שלה לא כזו 'פשוטה')

יעל
תודה על ההבנה והחיבוק אני ממש זקוקה לזה עכשיו.

עירית_לוי

לתת לה. להעצים אותה, לשתף אותה ברעיונות, במחשבות (אני)
_עם החלק הראשון של המשפט אני מאוד מסכימה, עם השני צריך לשים לב שרעיונות ומחשבות לא יתפרשו כביקורת (כאילו היא לא חשבה על זה קודם, בעצמה. או את במקום של היודעת והרואה מבחוץ, והיא במקום "שנדרש" להתאים עצמו למשהו שלא בא לה באופן טבעי). אז מייד נוצר מתח שלא מאפשר לה להתחבר אלייך.
מניסיוני, להתחיל עם להעצים אותה = לשבח, לעודד, להחמיא על מה שאת אוהבת, ולהסכים עם מה שלא_ (נועה בר)
נועה יקרה, אני מסכימה איתך.
ולכן חשוב, כפי שציינתי, להעצים את הגננת ממקום אותנטי ולא כמניפולציה. לשם כף נדרש אולי לעשות סוויץ' בהתייחסות אליה.

גם להסכים עם מה שלא למשל, אם הוא בא כטקטיקה, כמניפולציה, הוא יתקבל אצל הגננת כמזוייף, יעורר אצלה התנגדות ויגרום להתרחקות ולהסתגרות שלה. גם עידוד יכול להיות מניפולטיבי וכו' וכו'.

ככלל, העצמה לא יכולה להיות מניפולטיבית כי אז היא לא תהיה העצמה. בשביל להיות העצמה היא חייבת להיות אותנטית. לכן כדאי ללוות את ההחלטה ללכת בכיוון כזה בהתבוננות מתמשכת מבעד למשקפיים של "האם אני עושה זאת כמניפולציה או האם אני עושה את זה ממקום אמיתי?". התבוננות כזאת יכולה לייצר התייחסות חיובית ואותנטית קבועה לגננת, ואז לא צריך לבזבז אנרגיה על לשקול כל מילה שיוצאת מהפה, את זה כן להגיד, את זה לא להגיד. אם ההעצמה אותנטית זה משחרר מללכת על ביצים.

תארי לך שאני באה לשתף אותך ברעיון שעלה לי ואני נקייה לגמרי ביחס לזה. נקייה זה אומר שאני משתפת אותך כי באמת מתחשק לי לשתף אותך ואני חושבת שתאהבי את זה או שיש סיכוי שזה יתרום לך וידבר אלייך. נקייה זה אומר שאני לא משתפת אותך כדי להוכיח לך כמה אני נפלאה (לעומתך), זה אומר שאני לא משתפת אותך כדי לתקן ולשפר אותך, וזה אומר שאני לא מנסה לגרום לך לעשות משהו עם הרעיון הזה.

וערב טוב ל-אמא לשלושה

מה שלומך?

היום בצהריים כשבאתי לקחת אותו מהגן, הוא נראה מאוד מאושר, הוא קיבל אותי בחיבוק ענק ונשיקה הוא לא בא בתלונות כמו:
"למה הלכת?" או "למה לא באת לקחת אותי?" ושוב אני מתבלבלת וכבר לא יודעת מה לחשוב.
מחר בבוקר יהיה לי מספיק זמן כדי לשבת איתו קצת ולבחון את הדינמיקה בין הגננת והסייעת לילדים.
ככלל, העצמה לא יכולה להיות מניפולטיבית כי אז היא לא תהיה העצמה. בשביל להיות העצמה היא חייבת להיות אותנטית.
אזכור את זה.
ושוב תודה ענקית לכולכן.

שפשפתי את עיניי כשראיתי את שם הדף.. חשבתי שבהזיותיי פתחתי אותו.. וכרגיל התגלה כאן אוצר בלום של ידע וחוכמה!
פרח בר- את פרח נדיר ביותר. תודה. מחכה לספר!

אמא לשלושה יקרה- כמי שמתקשה להשלים עם בחירותיה יהיו אשר יהיו, אין לי הרבה מה להוסיף, חוץ מחיבוק אוהב.

מהדהדת לי הכותרת שנתת לדף..- המילה ה-שלמ-ה היא מילה מיוחדת בעיניי. המשמעות שלה היא להבין שאנחנו שלמים בראש ובראשונה. כי אולי כל הזמן אנחנו מחפשים את השיפור שלנו, להיות יותר טובות, להיות אמהות יותר מוצלחות, לקבל החלטות יותר נכונות, להיות אולי מושלמות, וכל זה בזמן שאנחנו, כל אחד מאיתנו, שלם בפני עצמו, בדיוק כפי שהינו. וזה מה שיש. אנחנו והחיים שלנו. והחיים שלנו מורכבים מההחלטות שאנחנו מקבלות. כשאנחנו מקבלות את השלמות שבנו- שזה מה שיש, וזה בסדר, לעכשיו. אנחנו עושות שלום (=להשלים עם) עם הבחירות שקיבלנו. כשאנחנו עושות שלום עם הבחירה ומבינות שהיא שלנו- רק אז אפשר לראות למה הרגשנו חסרות (לא שלמות) כשקיבלנו אותה על עצמנו, ומה חסר בה כדי שהיא תהיה שלמה ושנחיה איתה בשלום. מקווה שאפשר להבין מזה משהו. ועוד דבר שלמדתי- כשתשבי איתו מחר, ככל שתשדרי לו את השלם שהינך, הוא יחוש שלם ובטוח בבחירות שלו ובהחלטות שלו לגבי הגן. והוא חלק ממך- אז כשאת שלמה בליבך עם עצמך- גם לו קל יותר. ככל שתשדרי לגננת שאת סומכת עליה, שאת שלמה, בשלום, בשלווה, בקבלה- עם היותה הגננת שלו, יהיה לה קל יותר למצוא את השלם שהיא ואת הדרך להיות שלמה עם הבקשות שלך לגבי הטיפול בו. בהצלחה!

אני אמא
תודה על המילים היפות ועל הפרשנות המרתקת שלך.
כשתשבי איתו מחר, ככל שתשדרי לו את השלם שהינך, הוא יחוש שלם ובטוח בבחירות שלו ובהחלטות שלו לגבי הגן. והוא חלק ממך- אז כשאת שלמה בליבך עם עצמך- גם לו קל יותר.
בראש אני כבר יודעת את זה, עכשיו נותר לי לשכנע את הלב.

בראש אני כבר יודעת את זה, עכשיו נותר לי לשכנע את הלב.

ואולי גם.. את הלב לא באמת צריך לשכנע.. רק לשדר שלמות בהחלטה שבראש..
מבינה אותך. מעומק הלב.

לא יודעת אם יהיה לך זמן לקרוא הבוקר לפני שהולכים לגן, אבל חשוב לי להאיר שתי נקודות. אולי גם לאחרים שיקראו
_הוא לא בא בתלונות כמו:
"למה הלכת?" או "למה לא באת לקחת אותי?" ושוב אני מתבלבלת וכבר לא יודעת מה לחשוב._
התלונות על עצמך, הן בעיקר שלך

. הוא מסתגל (וכבר ראית שהיו ימים בהם חזרת והוא היה מאושר) את עדיין לא. ולכן אולי זה מבלבל אותך.
קשה לו להיפרד, זה טבעי ונורמלי. הוא גם חש אותך לא שלמה ( כפי שכתבה מקסים אני אמא ) ולכל זה הוא מגיב .
אולי תשני את הזווית ראיה ותוכלי לברך אותו שהוא יכול להביע את הקושי שלו, שיש מקום למגוון הרגשות כולל אלו שמקשים עלייך? בתור אחת שקשה לה מאוד עם בכי ומייד מנסה להיטיב למדתי שחשוב לתת ביטוי לקושי - וילדים מבטאים בבכי, אני מאפשרת יותר את הבכי כשהוא בא מתוך קושי, מנסה לתת לו מקום וביטוי ובעיקר מילים. במילים אני גם מחזקת את התחושות הקיימות וגם נותנת 'מבט על' קצר על מה שטוב, מה שהיא אוהבת או מה שיהיה.. וכך מאפשרת זווית 'אופטימית' עם דגש על כך שהסיטואציה יכולה גם להיות נחמדה/נעימה ( עולות לי בעיקר דוגמאות להליכה לרופא

).

יהיה לי מספיק זמן כדי לשבת איתו קצת ולבחון את.....
את בטח מבינה שאם את באה לבחון אותה יש כבר ביקורתיות בעינייך...

לא שזה נורא כ"כ רק שזה יכול להקשות עלייך להתחבר ו להשלים עם הבחירות שלך.
אם בחרת בגן, ואת שלמה עם הבחירה שלך, שווה לחזק את מה שטוב. להראות לו את הדברים שהוא אוהב בגן, את החברים, את הדברים הנחמדים שהגננת יודעת לעשות. וכך את גם מחזקת את עצמך.
כדי לעזור בקושי שבפרידה, אולי כדאי לשאול את הגננת מה הוא אהב לעשות ואת זה להזכיר לו ( ואם אפשר שיתנו לו שוב את מה שאוהב, זה כמובן עדיף... אבל מגן עירייה ממש לא הייתי מצפה )
מאחלת לכם פרידה קלה ויום נעים ומהנה.

אם בחרת בגן, ואת שלמה עם הבחירה שלך, שווה לחזק את מה שטוב. להראות לו את הדברים שהוא אוהב בגן, את החברים, את הדברים הנחמדים שהגננת יודעת לעשות. וכך את גם מחזקת את עצמך
הדף הזה מעניין מאוד, אבל משהו לא ברור לי בו: כל הדף מתרכז בסבל של האמא, בעוד שלכאורה אם הגן באמת לא טוב והגננת בעייתית, מי שאמור היה לסבול כאן זה הילד.
אז נכון ששינוי גישה של האמא משפיע מאוד חזק על הילד, אבל... האם הכל כאן שינוי גישה? נחשוב על מצב תיאורטי שבו ברור שלילד לא טוב בגן, והאמא מלקה את עצמה על כך. נאמר שהאמא קראה כאן, החליטה להיות שלמה עם הבחירה שלה בגן, שלמה באמת באמת, וכעת הסבל שלה פינה מקומו להשלמה.
מה קורה עם הילד? מצבו האובייקטיבי נשאר אותו הדבר. הגננת לא התחלפה, היא עדיין נותנת יחס בעייתי. האם השלמה של האם פותרת בהכרח את כל הבעיות שהוא נתקל בהן?
(ברור לי שהתשובה החלקית לפחות היא "כן", אבל צורם לי שיש התעלמות גורפת בדף ממה שהילד באמת חווה, ואין ניסיון לברר מה מזה הוא קשיים אמיתיים ובעיות ביחס של הגננת, ומה מזה הוא תגובה ליחס האמביוולנטי של האם, ואיך מבדילים בכלל).

עירית_לוי

קומה ג', אני מסכימה איתך.
אני לא חושבת שכדאי לקפוץ לניסיון להשלים עם הגן לפני שנעשתה בחינה מעמיקה אם זו אכן האופציה שבאמת מועדפת על אמא לשלושה (תסלחי לי שאני מדברת עלייך לרגע בגוף שלישי

).
כפי שהיא תיארה, הבחירה באופציה הזאת נעשתה באופן אוטומטי, "בזמן שישנה".
לפני שמשלימים איתה כדאי לבדוק אם היא אכן רצויה לכל הנוגעים בדבר, ושהיא האופציה המועדפת גם בזמן "עירות", כלומר שגם תהליך של בחירה מודעת יוביל אליה.

לכן הצעתי ועודני מציעה -
לנסות לשנות את תפיסת המציאות רק אחרי שהחלטת שאת לא מוכנה בשום פנים ואופן לשנות את המציאות, כלומר אחרי שהחלטת שאת לא מוכנה לוותר על הבחירה הראשונית של לשלוח אותו לגן הנ"ל.

קשה לו להיפרד, זה טבעי ונורמלי.
אני צריכה להזכיר את זה לעצמי כל יום מחדש.
וכבר ראית שהיו ימים בהם חזרת והוא היה מאושר)
בכל הימים שחזרתי הוא היה מאושר.

בעוד שלכאורה אם הגן באמת לא טוב והגננת בעייתית
היי קומה, תודה לך על האכפתיות אבל הבעייתיות עם הגננת היא בהקשר אליי ואך ורק בהקשר אליי, אם הייתה איזו בעיה ביחס שלה לילד
לא הייתי משאירה אותו אפילו חצי דקה נוספת בגן.
לילד יש פשוט קשיים הסתגלותיים נורמלים (אם לא היו לו קשיים הייתי מתחילה לדאוג) וחוסר ההשלמה שלי מקשה עליו יותר.
הגננת אוהבת, מכבדת, נותנת יחס חם עד כמה שאפשר.

ואין ניסיון לברר מה מזה הוא קשיים אמיתיים ובעיות ביחס של הגננת
אבל יש ניסיון, כל ההתנהלות שלי כל ההתכתבויות שלי פה הם ניסיון כדי לדעת איפה הקושי? האם הבעיה היא רק שלי או גם של הגננת
האם הגננת באמת לא בסדר (ביחס לילדים) או שאני אמא היסטרית שלא שלמה עם הבחירה שלה.

בקיצור, אם היה לי ספק קטנטן פיצי פיצפון שהגננת לא מתייחסת כראוי לילד אז כל הדף הזה כבר לא היה קיים.

ובשורה התחתונה, הילד לא הלך לגן היום הוא לא כל כך רצה ללכת ובשבילי זו הייתה הזדמנות לבחון מחדש את הבחירה שלי את ההצעות הנהדרות שקיבלתי כאן ו להשלים עם הבחירות שלי

ביקשו ממני להסביר למה גן עירוני קשה יותר לבנים.
(גן פרטי - תלוי מאוד בגישת הגננת. אחייני הלכו לגן פרטי עם 4 גננות מקסימות, קשובות ומאפשרות, וגם הבן וגם הבת פרחו שם. אחותי ואני בדקנו את כ-ל הגנים בשכונה ובשכונות הצמודות וזה היה הגן היחיד שאישרתי. וזה אכן הוכיח את עצמו. מצד שני זה מעיד, שכל יתר הגנים הפרטיים היו "על הפנים").

אני בעיקר חשבתי על שני דברים:

הדינאמיקה בין הבנים בגילאים האלה נוטה להיות מובלת בידי הבנים היותר "אלימים", וברוב הגנים יש אלימות בין הילדים, בעוד שהבנות נוטות להיות פחות אלימות, ככלל. הבנים לפעמים תוקפים את הבנות כקבוצה, אבל לא נוטים להרביץ לבנות או להתעלל בהן. לעומת זאת, בין הבנים לבין עצמם יש הרבה התנהגויות אלימות, שאליהן נקלעים, שלא בטובתם, גם הבנים שאין להם כל עניין בזה. התוצאה היא שהבנים נחשפים לאלימות בגן יותר מהבנות, ברוב הגנים.
הגננות נוטות לנזוף יותר בבנים מאשר בבנות. אולי רבים מהבנים גם יותר "אנרגטיים פיזית" מרוב הבנות (יש להם יותר "קוצים בתחת", צריכים יותר אקשן וכו') וזה גורם לגננות "להוריד להם את הראש" יותר בחומרה, כי הרי "כולם" צריכים להתאים את עצמם לחוקי הגן, שהם "להתנהג יפה" ו"לעשות מה שהגננת אומרת".

עניין סטאטיסטי.
ברוב הגנים, לא בכולם.
לכן יותר קשה לבנים מאשר לבנות.

בשמת, מי שמתעניין בסעיף 2 שלך ימצא עניין גם בספר החשוב "לגדל בן" שמדבר בדיוק על זה (ומתייחס בעיקר לגילאי בית הספר). כולל קישור לאינפלציית האיבחונים של הפרעות קשב וריכוז.

אם היה לי ספק קטנטן פיצי פיצפון שהגננת לא מתייחסת כראוי לילד אז כל הדף הזה כבר לא היה קיים

אחלה. ולא שחשבתי אחרת. אלא שצורת ההתייחסות לדברים שתיארת נראתה לי חסרה.
נשמע שאת מאוד קשובה לילד @}

אחלה. ולא שחשבתי אחרת
תודה.
אלא שצורת ההתייחסות לדברים שתיארת נראתה לי חסרה.
אני חושבת שבתחילת הדיון התייחסתי לזה וכתבתי שהבעיה היא שלי ושלי בלבד.

היום בבוקר לקחתי אותו לגן, הגננת הקבועה לא הייתה בגן (הייתה המחליפה שלה) כשהלכתי הוא קצת בכה הסייעת הושיבה אותו עליה וניחמה אותו, ואני הייתי ממש רגועה אבל ממש רגועה אני לא מבינה למה ההתנגדות שלי לגננת הקבועה כל כך חזקה. זה ממש משגע אותי, אז נכון ששמעתי עליה כמה סיפורים לפני שהכנסתי אותו לגן ואת הסיפורים עליה אפשר לפרש לכאן או לכאן אני בחרתי לפרש אותם בדרך מסויימת
ועד היום אני לא מצליחה להשתחרר מהתווית שהדבקתי עליה ובגלל זה אני לא מצליחה לתת לה הזדמנות.
דרושה עזרה דחופה!

אמא לשלושה .
יש לי הרגשה שאם יש בך כזאת התנגדות פנימית לגננת אז יש דברים בגו. יש סיבות לזה שאת לא אוהבת אותה.

עירית_לוי

לא תמיד פרדיגמה שיש לנו על מישהו לא משרתת אותנו. לפעמים היא כן.
האם פרידה מהפרדגימה כלפי הגננת אכן תשרת אותך? האם היא תשרת את בנך? שווה לבדוק.

ובהמשך למה ש-אלמונית לרגע כתבה - גם אם תעשי עבודה יסודית של להשתחרר מהתווית שהדבקת לה, אבל זה יהיה בניגוד לתחושת הבטן העמוקה שלך, זה לא יעזור. סביר להניח שהספקות ימשיכו לנקר בך.

האם את יכולה לתאר מה את רואה במציאות? מה היא אומרת? כיצד היא מתנהגת?

קראתי, אכתוב מאוחר יותר.

האם פרידה מהפרדגימה כלפי הגננת אכן תשרת אותך?
מאוד!
האם את יכולה לתאר מה את רואה במציאות? מה היא אומרת? כיצד היא מתנהגת?
הכל התחיל מסיפורים ששמעתי עליה מהשכנה שלי, כשביקשתי ממנה (מהשכנה) לפרט לי יותר את הטענות נגדה הן נראו לי מופרכות לגמרי ולא ראיתי בהתנהגות שלה (של הגננת) שום דבר פסול.

יש עוד סיפור אחר ששמעתי עליה (שכל אחד יכול לפרש אותו כראות עיניו):
הועד של שנה שעברה סיפר שבתחילת השנה הגננת הודיעה שהיא לא פותחת את הספרייה בגן אלא אם כל ההורים בגן אוספים כסף וקונים ספרים חדשים (הספרים שהיו בגן היו קרועים וישנים).
אני פרשתי את ההתנהגות שלה כחוצפנית, מתנשאת, קשה וכו'
מצד שני כשאני חושבת על זה אפשר לפרש את ההתנהגות שלה כאיכפתית דואגת ושומרת על האינטרסים של הילדים בגן.

בקיצור, לא אהבתי את הגננת הזו עוד לפני שפגשתי אותה.
לא נתתי לה הזדמנות, עכשיו איך אני יכולה לתקן את זה?

_לא אהבתי את הגננת הזו עוד לפני שפגשתי אותה.
לא נתתי לה הזדמנות, עכשיו איך אני יכולה לתקן את זה?_
יש אנשים שמשפיעים עלינו מאוד חזק ( מכל מיני סיבות ) וכשהם מספרים או אומרים לנו משהו, זה מתיישב עמוק.
גם לי זה קרה לא פעם, ועדיין ישנו בהווה - יש אנשים או דברים שאני לא באמת מכירה אותם והדעה שלי עליהם לא מצליחה להשתנות. תקוע.

איך את יכולה לתקן ? התשובה נמצאת בשאלה שלך : תני לה הזדמנות.
הורים אמנם יש להם נטיה לדבר על מה שלא טוב... אבל אולי יש כאלו שמאוד מרוצים ממנה ששווה לך לדבר איתם, לשמוע אותם מחווים דעה עליה, ואולי שווה לה להתבונן בה פשוט ולראות אותה מגיבה, פועלת, ולראות האם את אוהבת או מרגישה הסכמה עם דרכה, בהווה.
יש גם אנשים 'שדורכים' לנו על זכרונות עבר, מזכירים לנו אנשים שפעם פגשנו - זה מה שנקרא "כימיה", אוהב לא אוהב על בסיס רגשי אינטואטיבי. אולי היא מזכירה לך מישהו/י ?

עוד דרך להמיס את ההתנגדות היא להחליט שבמשך זמן מסויים, נגיד חודש, את מניחה לה לגמרי, נותנת צ'אנס, ורואה אז את הבן שלך איך הוא מתקשר אליה, מה הוא מספר עליה, מה הוא אוהב-לא אוהב, וכך בלב נקי את בוחנת את טובתו של בנך, ואיתה את שלמה או לא. ללא כל קשר לאישה הזו שיש לה תפקיד.
ועכשיו פתאום שכתבתי את המשפט האחרון עולה לי דבר נוסף:
אולי האישה הזו - הגננת, בעצם "לוקחת" ממך את התפקיד? אולי היא (באימאימא של העקומה) מאיימת על מעמדך בתור הדמות האידיאלית או המושלמת לבנך בזמן הזה שהוא שם ? (ולכן צריך קצת 'ללכלך' אותה)
אולי לא השלמת עם השחרור שלו ?
(חס וחלילה לחשוב שאלו האשמות

רק רעיונות ושאלות לבדיקה בינך לבין עצמך)

אולי היא (באימאימא של העקומה) מאיימת על מעמדך בתור הדמות האידיאלית
זה לא זה, שנה שעברה הוא היה במשפחתון עם מטפלת מדהימה (שעליה באמת יכולתי לחשוב שהיא מאיימת עליי) ולא הייתה לי שום בעיה עם זה.

יש אנשים שמשפיעים עלינו מאוד חזק ( מכל מיני סיבות ) וכשהם מספרים או אומרים לנו משהו, זה מתיישב עמוק.
זה בדיוק המקרה שלי עם השכנה, אבל בזמן האחרון למדתי לקחת את הדברים שלה "בערבון מוגבל".

להחליט שבמשך זמן מסויים, נגיד חודש, את מניחה לה לגמרי, נותנת צ'אנס,
זה יהיה קצת קשה אבל אנסה.

החזרת אותי ה מ ו ן שנים אחורה, שם הפרידה היתה קשה מאד. -אז חשבתי שהיא היתה קשה רק לה. כל כך הזדהיתי איתה שלא הקשבתי לקושי שלי. ואז בשביל שלה יהיה יותר קל, הנהגתי טקס שקצת הקל וכל הזמן היתה לי השיחה בראש: למה הגננת לא עושה את זה למה רק אני צריכה למה היא לא מקלה על הילדה?
ברור לי היום שהשילוב המנצח היה גם לעשות את מה שאני מרגישה וגם לסמוך ולא לצפות.
לקח לי הרבה מאד זמן לראות את זה. אמא לשלושה יקרה. אנא קחי את הזמן, ותהני מהתהליך המדהים שאת עוברת.

היום החלטתי שאני מתחילה מחדש ונותנת לה הזדמנות, מחקתי מהראש שלי כל מה ששמעתי עליה והסתכלתי עליה כאילו אני רואה אותה בפעם הראשונה.
לפני שלושה ימים כשבאתי לקחת את הקטן מהגן ראיתי שהגננת לא נראית כל כך טוב היא נראתה לי ממש מותשת.
היום בבוקר שאלתי לשלומה ואמרתי לה שראיתי שהיא לא הרגישה טוב ושאלתי איך היא מרגישה עכשיו, היא כל כך שמחה שאני מתעניינת בה, עלה לה חיוך גדול על הפנים וראיתי שזה ממש עשה לה טוב.
בקיצור היום בפעם הראשונה השארתי אותו בגן (הוא יילל מעט מאוד) ויצאתי משם בהרגשה טובה בהרגשה שאני כן עושה את הכי טוב שאני
יכולה בשבילו, שהמקום הזה והגננת הזו כן מתאימים לו, וההרגשה הזו נפלאה.

אמא לשלושה יקרה. אנא קחי את הזמן, ותהני מהתהליך המדהים שאת עוברת
תודה לך יקירתי.
כבר התחלתי את התהליך הזה ונדרש לי רק לעשות סוויץ' קטן במוח ולהפסיק לתת לדעות של אנשים להשפיע עליי, צריכה לסמוך יותר על האינסטינקט שלי ועל חוש השיפוט שלי.

עירית_לוי

ואוו. כל הכבוד!

כל הכבוד!

צריכה לסמוך יותר על האינסטינקט שלי ועל חוש השיפוט שלי.
נכון. אבל גם לזכור שמידע מהסביבה יכול לשרת אותך. מילים שמנגנות אצלך על מייתרים קיימים יש להן ערך בכך שהן מאפשרות לך בדיקה מחודשת - מעלות דברים למודעות.
אם את מתחזקת וסומכת על עצמך, אז מילים יעברו דרכך ויעשו דרך של בדיקה וסינון ( להבדיל מהתעלמות או אמונה עיוורת ).
אינסטינקטים בריאים לוקחים בחשבון את כל המידע הקיים, זה שמגיע גם מהסביבה, וגם מתוכנו - ויודעים להוביל אותנו אל האמת שלנו.
@}

היום בבוקר שאלתי לשלומה ואמרתי לה שראיתי שהיא לא הרגישה טוב ושאלתי איך היא מרגישה עכשיו, היא כל כך שמחה שאני מתעניינת בה, עלה לה חיוך גדול על הפנים וראיתי שזה ממש עשה לה טוב.
רק אהבה מביאה אהבה. מדהים איזה כוח יש לה, ולנו.

אם את מתחזקת וסומכת על עצמך, אז מילים יעברו דרכך ויעשו דרך של בדיקה וסינון ( להבדיל מהתעלמות או אמונה עיוורת ).
משפט ששווה גריון.
תודה לכולן על התמיכה והעידוד, לא רוצה לחשוב איפה הייתי עכשיו בלעדיכן.
איזה כיף זה להרגיש טוב עם הבחירה שלי.

מרגישה שאני חייבת לעדכן אתכן
ממתי שכתבתי בפעם האחרונה ועד עכשיו ההרגשה שלי הולכת ומשתפרת.
היום כשנכנסנו לגן (באיחור אלגנטי) הסייעת והגננת שאלו אותי אם יש לי קצת זמן להישאר בגן במקום הסייעת שהייתה צריכה לעשות סידור קטן.
במקרה היום זה יום פנוי שלי והסכמתי בשמחה.
כמה שנהניתי להיות בגן, יכולתי לראות את הגננת בפעולה והיא ממש מקסימה, אין שם לחץ על הילדים, הם יכולים לקום מהמפגש מתי שהם רוצים מבלי לבקש רשות (כמו שקורה בגנים אחרים) הילד ממש זרח ונהנה והכי חשוב הוא נפרד ממני בחיבוק נשיקה וחיוך ענקי.
תודה לכן נשים יקרות.

עירית_לוי

איזה יופי. כל הכבוד לך על הסוויץ' שעשית.
מדהים איך מתקבלת עכשיו תמונה של גננת אחרת לגמרי. אדם אחר. תראי כמה עוצמה יש לפרדיגמות מתוכן את מביטה על האנשים שסביבך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזה דף יפה
מרגישה שמה שיש לי לכתוב זה קצת צד הפוך לאתר הזה של חינוך ביתי, ושאולי אני צריכה להשלים עם הבחירות שלי או לשנות אותן
אחרי שגידלתי שני תינוקות ומסרתי אותם למטפלת , ובשלב מסויים לגן ולצהרון. ואני עבדתי. הגיעה הפעם השלישית, ולא יכולתי יותר עם זה. לא נשמתי יותר. נשארתי עד גיל 9 חודשים ולא יכולתי לשחרר.
בסוף החלטתי וגררתי אחריי את בעלי (בעצם נגד רצונו,הוא הסכים כי אני ביקשתי ורציתי) לעבור דירה למקום זול יותר (שעדיין בעלי יוכל להגיע לעבודתו) ולהתפטר מעבודתי. וכך אוכל להשאר עוד בבית וגם לא להכניס את ילדיי לצהרונים יותר (הם כן הלכו לגן בבוקר).
הזמן עבר. אני גדלתי ילדיי גדלו מעט וגיליתי שגם בבחירה הזו יש המון המון קושי.
כמובן יש את הקושי עצמו של להשאר עם ילדים המון שעות, ולא רק שעות אחהצ. הקושי של גידול הילדים.
אבל גם קושי אחר. כל כך הרבה דברים באו עם הבחירה הזו. שרק כיום מעלים בי סימני שאלה.
בעצם הלכתי נורא נגד הזרם של מה שמקובל בסביבתי, והייתי די לבד מרבית היום. וכל כך שונה. עד היום אני מרגישה שונה מאוד. וזה קשה לי. גם הילדים שונים. ואני נשארתי נורא לבד בבית, עם תינוק, עם הילדים בצהרים. כמעט כל הילדים הולכים לצהרונים וחוזרים הביתה רק אחהצ.
כל המשפחה שילמה מחיר. עברנו לבית הרבה יותר קטן וצפוף. ניתקנו מחברה קודמת והיינו צריכים להסתגל לחברה חדשה. בעלי היה צריך לנסוע זמן רב יותר לעבודה.
שילמנו גם מחיר כלכלי. כל דבר התלבטתי אם לקנות או לא. כל חוג שרציתי לשלוח את הילדים התלבטתי גם אם זה היה נראה לי חשוב וכדאי. כל מכשיר או רהיט לבית עלה בי שאלה אם הוא באמת נחוץ. והבית נראה כך,טלאי על טלאי.
מבחינתי היתה הצלה בבחירה הזו, כי אני הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר בדרך הקודמת. אבל בעלי שילם מחיר מאוד מאוד כבד. ושילמנו מחיר גם בשמחה המשפחתית והזוגית שלנו יחד. הבחירה לא היתה מתוך רצון שלו. ולי המשיך להיות קשה.רק אחרת.
ואני חושבת לפעמים שאולי היה נכון יותר להשלים עם הבחירות הקודמות שלי, ולא לעשות שינוי כל כך עצום. ואז להתקע עם חוסר שלמות כבד כל כך עם הבחירות החדשות. ומחירים משפחתיים כבדים.
מה גם שקשה לי, עדיין קשה לי. היומיום שלי עדיין קשה. ולא מצאתי שמחה בבחירה שבחרתי. רק הקלה מבחינות מסויימות.

בזמנו הבחירה הזו התאימה לך.נשמע שאת בוחנת אותה מחדש. הילדים גדלו , דברים השתנו .
אם היא כבר לא מתאימה אפשר לשנות. נכון?

תודה על הפרספקטיבה
הולך להיות תינוק נוסף בקרוב, אז בהחלט יש לי דילמה חדשה
לא יודעת אפילו איך לבחור. ולהשלים? בכלל לא

יש גם את עניין ניתוק הילדים ולעשות להם שינויים במה שהורגלו

פלוני אלמונית,

שולחת לך חיבוק של אחווה בלי עצה לצערי ומזמינה אותך להצטרף ל{{}}אמהות וקריירה. אולי יחדד לך משהו.
בינתיים מציעה לבדוק אם יש פתרונות יצירתיים מעבר לשתי האופציות הראשונות שאת מכירה.
@}

עירית_לוי

אמרו לי שהדף הזה התעורר לחיים.
וואי וואי, איך שטסו להן 11 שנים

...

הי פלוני אלמונית,
מנסה לסייע, תראי אם זה מדבר אליך:

ואני חושבת לפעמים שאולי היה נכון יותר להשלים עם הבחירות הקודמות שלי, ולא לעשות שינוי כל כך עצום.
יכול להיות. אבל גם יכול להיות שלא

. אין ממש דרך לדעת. אבל... הנקודה החשובה בעיני היא להתמקד בהווה ולא במה היה אולי קורה אילו.

כאשר בחירה שבחרנו מובילה לאחר מכן למציאות שקשה להתמודד איתה, המחשבה שלנו הולכת לשם באופן אוטומטי, אל ה"אולי" ואל ה"אילו". אני יכולה לגמרי להבין אותך. אבל אני חושבת שלא כדאי לך להישאר שם, כי זה בזבוז של אנרגיה ובזבוז של משאבי הנפש שלך. ולפי מה שתיארת - את זקוקה כרגע לאנרגיה הזאת.

זהו בזבוז האנרגיה משום המחשבה מהסוג הזה מפריעה לך ומונעת ממך לך לקחת אחריות על הבחירה שלך ועל כל ההשלכות שלה (אחריות, חלילה לא אשמה), היא מחלישה אותך, היא מעצימה את חוויית חוסר האונים מול המציאות הלא פשוטה עימה את מתמודדת. בקיצור, היא מוציאה לך את הרוח מהמפרשים ומקשה עליך להתייצב במיטבך מול הדילמות החדשות שישנן בהווה.

אם כיוון המחשבה הזה מדבר אליך אוכל לנסות לסייע לך כאן לצאת מהפלונטר הזה.

שליחה על ידי ק* » 10 אוגוסט 2017, 00:43

תפילה לאם אכן נכנסתי קצת לדף שהצעת. דף טוב ומאוד מדבר אליי. צריכה לקחת זמן לקרוא שם

עירית לוי
כאשר בחירה שבחרנו מובילה לאחר מכן למציאות שקשה להתמודד איתה, המחשבה שלנו הולכת לשם באופן אוטומטי, אל ה"אולי" ואל ה"אילו". אני יכולה לגמרי להבין אותך. אבל אני חושבת שלא כדאי לך להישאר שם, כי זה בזבוז של אנרגיה ובזבוז של משאבי הנפש שלך.
תודה על האמירה הזו. פתחת לי כיוון לחשוב עליו
מבינה שלהשלים עם הבחירות שלי זה כנראה כמה סוגים וצריך להפריד. גם עם הבחירות של העבר שכבר היו. וגם עם הבחירות של ההווה, אלה שעוד ניתנות לשינוי אם רוצים.
מרגישה בחוסר אונים במצב של אין ברירה- ואני מבינה שזה לא מצב טוב כי אז אני נגררת ומרגישה מסכנה. ועדיין אני שם בדיוק.
שיניתי ניק

עירית_לוי

מרגישה בחוסר אונים במצב של אין ברירה- ואני מבינה שזה לא מצב טוב כי אז אני נגררת ומרגישה מסכנה. ועדיין אני שם בדיוק.
כן, זה מובן לגמרי.
מציעה לבדוק כיוון כלשהו, כצעד ראשון:
ביחס לבחירה שעשית בעבר - איך את מרגישה עם האפשרות של להיות בעלת הבית של אותה בחירה? כלומר לקחת עליה אחריות, לעמוד מאחוריה ולהגיד - היא שלי. אני בחרתי אותה.
אילו רגשות ואילו תחושות עולות בך כשאת מנסה לחשוב כך?
את לא צריכה באמת לחשוב ולהרגיש כך, המטרה בשאלה שלי היא לבדוק איתך אילו רגשות עולים ביחס לזה. זה יוכל לתת לנו קצה חוט.

שליחה על ידי ק* » 11 אוגוסט 2017, 03:07

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

משהו משונה קצת קרה
כשחשבתי על הבחירה שבחרתי ומה אני מרגישה על לקחת אחריות עליה, פתאום בכל זאת הגיעה איזו תחושה של גאווה שם

קצה חוט קטן עולה לי
שאולי הייתי צריכה לתת מקום לזה שיש חסרונות בבחירה הזו שבחרתי, שהיו לה מחירים
לרוב אני צריכה כל כך לסנגר עליה (דוקא בגלל המחירים הכבדים שהיו לצדה). לסנגר על הבחירה המוזרה ההיא בפני העולם (והרבה מול בעלי). ולספוג את כל הקשיים בשקט ודממה,כי אני בחרתי.
ופתאום לקחתי מקום אחר

משונה

שליחה על ידי ק* » 11 אוגוסט 2017, 03:10

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועוד דבר
לבחירה ההיא יש השלכות עצומות לגבי מה שקורה היום ומה אני עושה הלאה (כי אם לא הייתי בוחרת אותה הייתי במקום אחר לגמרי בחיי עם משפחתי)
וזה חלק מהקושי
מרגישה שתכף אני צריכה לבחור בה מחדש או לעשות שינוי משמעותי

עירית_לוי

_לרוב אני צריכה כל כך לסנגר עליה (דוקא בגלל המחירים הכבדים שהיו לצדה). לסנגר על הבחירה המוזרה ההיא בפני העולם (והרבה מול בעלי). ולספוג את כל הקשיים בשקט ודממה,כי אני בחרתי.
ופתאום לקחתי מקום אחר_
נשמע שמה שקורה בתוכך זה מעבר מעמדה של אשמה ביחס לבחירה - אל עמדה של אחריות ביחס אליה. איזה יופי!

אם את מרגישה שאת צריכה עזרה בלנקות לגמרי את האשמה, את מוזמנת לפרט ואשמח לנסות לעזור.
בכל מקרה, מרשים מה שאת עושה וחווה מול זה כרגע.

שליחה על ידי ק* » 13 אוגוסט 2017, 03:59

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מרגישה שהייתי צריכה עוד זמן להיות קצת עם ההרגשה המוזרה הזו של הקצת גאווה על הבחירה שבחרתי
ואכן אני מרגישה אשמה ומחפשת מה לעשות איתה.
בעיקר מול בעלי. לדעתי הילדים כן יצאו מורווחים מהעניין של מעבר דירה לכאן. אפילו אם בסוף נעשה עוד שינוי ואני אנתק אותם מכל מה שהם מכירים ונלך למקום אחר, עדיין הם הרוויחו כמה שנים עם אמא. בעיקר התינוק שזכה להיות עם אמא שתגדל אותו.
הם גם זכו באמא שלומדת באמת מה זה להיות אמא. כי אין כמו להיות עם הילדים שעות על שעות, כדי להבין אמהות מהי ולגדול יחד איתה. לטפל בהם מראש ועד טוסיק, לבשל להם ולנקות ולסדר נון סטופ.

יש כאן כנראה רגשות אשם מעורבבים
יש את רגשות האשם כאמא, על כל מה שעשיתי לא נכון, על כל הטעויות האימהיות, שהן לאו דוקא קשורות לבחירה הזו שבחרתי להתפטר אז מהעבודה. כנראה טעויות הייתי עושה בכל מקרה. ורגשות אשם כאמא היו בכל מקרה. (צריכה עוד לעבד את זה. משהו לא שלם במה שאני אומרת, יש שם עוד).
יש רגשות אשם על מה שאני לא יכולה לספק להם חומרית. על זה שהם עצמם גרים בבית קטנטן ואין מקום לדברים שלהם. קשה קצת לארח חברים ככה.

ויש את בעלי. שניתקתי אותו מהחברים שהוא אוהב (ולא שמרנו על קשר, כי זה קשה מרחוק. זה לא כמו עם שכנים, או כשהילדים לומדים באותו בית ספר).
שהכנסתי אותו לבית קטן קטן. קוביה ממש. קוביה כזו שגם קשה קצת לארח בה, וזה דבר שמאוד מאוד חשוב לו (מצאתי דרך כן לארגן את הבית ולארח לארוחות, ואנחנו עושים את זה לפעמים. אבל לא כמו שהוא היה רוצה. ועדיין צפוף).
את זה שאני מחליטה כאן. שהכל בידים שלי והוא חסר אונים. ואני באמת לא יודעת מה לעשות הלאה.

ויש את החשש התמידי שעומד מעלינו:מה הלאה? לאן הולכים מפה? אי אפשר להשאר בבית הזה כל החיים. הוא באמת קטנטן. האם למצוא בית גדול יותר פה באזור? האם לחזור למקום הקודם שגרנו (שזה מה שבעלי הכי רוצה. ואני עצמי לא בטוחה מה אני רוצה בכלל).
ואולי זה עכשו האשמה הגדולה שאני מרגישה, שההחלטה מה עושים הלאה ולאן הולכים היא שלי. ואני זו שמחזיקה בחרב הזו שמונפת מעל כולם. גם מעל הילדים - שניים מהם מספיק גדולים כדי להבין, ולשאול מה הלאה, ומעלים תהיות, ואני מרגישה שזה קשה גם להם שהם 'עומדים באויר' קצת. ובעלי שכל כך קשה לו גם 'להיות באויר' ומרגיש לי לא פייר כלפיו. הוא גם מאוד חושש מבחינה כלכלית מה יהיה הלאה, ואני לא מספקת תשובה ברורה (אין לי).

ויש את רגשות האשם על כך שעשינו כל מה שאני רציתי וביקשתי. ובאתי לכאן והפסקתי לעבוד,כך שהפרנסה עליו, ונשארתי בבית יותר עם הילדים. ועדיין היה קשה לי. היה מאוד קשה לי. בהתחלה השתדלתי לא להתלונן ושתקתי, לאט לאט כבר כן הבעתי קושי. ועל זה אני מרגישה גם אשמה. הוא עשה כל מה שרציתי ועדיין קשה לי? עדיין התלוננתי?

ובתוך כל זה יש את הרגשות שלי, ואת השאלות שלי. מה אני רוצה? רואה חסרונות בכל מקום שאני חושבת עליו. לחזור לגור איפה שגרנו פעם אין סיכוי לדעתי מבחינה כלכלית. אני לא אוכל לחזור לעבוד בעבודה הקודמת או דומה לה, אני לא מסוגלת (ועל זה מרגישה אשמה גם-שאני לא מפרנסת כמו שצריך). ולא ארוויח כנראה אותו דבר בסוג עבודה אחרת. גם לא מרגישה שאני מסוגלת בכלל לחזור לעבודה בסדר גודל שעבדתי פעם. כאן צצים יסורי המצפון מן הצד השני שוב, של להשאיר ילדים בצהרון כל יום עם עוד המוני ילדים אחרים.

והתוספת הנוספת היא שאני בהריון. הריון שלקח זמן לרצות אותו, ואז לקח זמן להצליח אותו. וסוף סוף אני בהריון, ועולות כל השאלות והפחדים. עוד נפש לטפל ולגדל. באמת?בשביל מה? עוד כוחות שצריך. ואם לא גידלתי את הגדולים מספיק טוב בעיניי, מה עם התינוק החדש, למה עוד אחד? לעשות עוד טעויות?
ובעלי, שרצה מאוד עוד אחד, ואז קצת נסוג, וכן רצה, ולא בטוח שהוא כן. מבלבל גם אותי. וזה עוד אחד שאני רוצה להשאר איתו עוד בבית. ולא לשים במעון מגיל 0. וגם עוד הוצאות של ילד נוסף. ועוד כוחות. ועד ילד להתחלק עם האחרים בתשומת לב של אמא אחת שגם ככה מרגישה שלא יודעת להתחלק מספיק ולתת לכולם מה שהם צריכים.
והבית הזה כבר בא לי לצעוק לפעמים מרוב שהוא קטן לי וסוגר עליי. גם אני כבר סובלת.

שליחה על ידי ק* » 13 אוגוסט 2017, 04:05

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד דבר.
אני עובדת קצת. ממש קצת. כעצמאית. משהו שלמדתי לאחרונה-כיוון חדש. אבל זה לא באמת מפרנס כרגע. בקושי מכסה את ההוצאות. וגם עוסקת בזה מעט מעוד שעות בשבוע.
ואין לי מושג מה הלאה עם זה. ואיך והאם זה יתפתח עוד לכדי פרנסה יותר רצינית. כרגע קצת תקועה. גם חסרת בטחון לגבי היכולות שלי בעבודה הזו ומה שאני יכולה לתת ללקוחות.
קשה לי שאני לא יכולה לתת תשובות ברורות יותר לבעלי.

עירית_לוי

אני מבינה. זה לא קל.. כל מה שאת מתארת.
לפני שאת ניגשת לחשוב על הבחירה הבאה שלך/שלכם, יכול להיות שיהיה מועיל לעשות קודם שלום עם הבחירה הקודמת.
מה יקל עליך להיפרד מהאשמה? כלומר מה נחוץ לך כדי להצליח לומר (לעצמך) - אני עומדת מאחורי הבחירה שלי וההשלכות שלה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא יודעת להגיד. לא בטוחה שמבינה את השאלה.
מחשבה ראשונית שעיקר הכובד והקושי שמוטל זה כנראה העניין עם בעלי, אז משהו בקשר לזה אולי

שליחה על ידי ק* » 13 אוגוסט 2017, 14:16

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זאת הייתי אני כמובן

את כותבת שאת לא יודעת מה להחליט. שעיקר הקושי הוא מול בעלך.
למה לא לו את המושכות? שהוא יחליט.
אתם צוות. עשיתם דברים בדרכך. כרגע אתם פותחים את הדיון לגבי מה הלאה. איפה הוא?

התכוונתי למה לא לתת לו את המושכות?

עירית_לוי

_לא יודעת להגיד. לא בטוחה שמבינה את השאלה.
מחשבה ראשונית שעיקר הכובד והקושי שמוטל זה כנראה העניין עם בעלי, אז משהו בקשר לזה אולי_
אוקיי. זה נשמע הגיוני...
דמייני את עצמך עומדת מולו ואומרת לו: אני לוקחת אחריות על הבחירה שעשיתי לפני כמה שנים. אני מוכנה לקחת גם אחריות על ההשלכות שלה.
עכשיו, השאלה, היא, בסיטואציה כזו שבה את עומדת מולו - מה את צריכה כדי להרגיש טוב עם האמירה הזאת? מה נחוץ לך? מה יקל עליך להגיד לו את הדברים כך?

תראי אם עכשיו את מצליחה לענות.
אם לא עולה כלום, נחפש דרך אחרת

התכוונתי למה לא לתת לו את המושכות?
כי חלק גדול מהעניין הוא העבודה שלי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו כל מקום לגור. רק אם אני אהיה מסוגלת לעבוד בצורה מספקת כדי להרשות לעצמינו, אז נוכל לנסות לבחור.
אז יש פה שאלה קודמת לגבי היכולת שלי לפרנס ועד כמה
אז בעצם הכל תלוי בי. מה שאני ארגיש או אחליט שאני מסוגלת מבחינת עבודה.
ושם הוא חסר אונים לגמרי מולי (וגם אני) לכן אין לו היכולת למשוך במושכות, הוא מחכה לי.

_דמייני את עצמך עומדת מולו ואומרת לו: אני לוקחת אחריות על הבחירה שעשיתי לפני כמה שנים. אני מוכנה לקחת גם אחריות על ההשלכות שלה.
עכשיו, השאלה, היא, בסיטואציה כזו שבה את עומדת מולו - מה את צריכה כדי להרגיש טוב עם האמירה הזאת? מה נחוץ לך? מה יקל עליך להגיד לו את הדברים כך?_
עדיין לא בטוחה שאני מסוגלת לענות
מה יקל עליי?
החלטה בהווה לגבי העתיד. נראה שאנחנו עדיין בתוך ההשלכות של הבחירה שאנחנו לא יודעים אותן בעצם. ההרגשה הזו של להיות באויר היא מה שקשה. לא מרגישה שהיתה נקודת סיום לבחירה שאפשר להסתכל עליה מפרספקטיבה, אז אני לא יודעת את ההשלכות, אז לא מרגישה שמסוגלת לעמוד מולו ולומר שאני מוכנה לקחת אחריות על ההשלכות.
בעצם זה גם מה שקשה לו לדעתי. יכול להיות שאם היה יודע משהו יותר בודאות היה נרגע ומשלים וחי עם זה ומתקדם הלאה.

אולי אני בכלל לא בדף הנכון? אולי אין פה עניין של להשלים עם הבחירות שלי, כי היתה פה רק חצי בחירה בלי המשך. ואם אני לא יודעת עד הסוף מה הבחירה איך אוכל להשלים איתה.

ק

עוד תהיה שלי
אולי בכלל עם ההחלטה ההיא של אז כן השלמתי. כן ראיתי את היתרונות, והשלמתי עם החסרונות. עם כל הקושי.
תוהה אם עדיין יש לי רגשות אשם על הבחירה ההיא כלפי בעלי.
ואולי בכלל כל העניין הוא לא הבחירה ההיא. אולי כל העניין הוא הבחירה הנוכחית. זו שאני לא מצליחה לבחור.

נורא מבלבל אותי
כי זה בעצם לעמוד שוב באותו מקום כמו אז. ולבחור שוב היום. מחדש. אולי כן השלמתי עם מה שבחרתי אז? ורק עכשו אני תוהה אם לא עדיף לבחור אחרת הפעם?
מבלבל. איך עושים לעצמי סדר?

ק

עירית_לוי

כן, באמת מבלבל.
אם לא היית מרגישה בכלל אשמה כלפיי בעלך, בואי נניח שזה היה נעלם לגמרי, מה היית עושה עכשיו?

שליחה על ידי ק* » 14 אוגוסט 2017, 16:33

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קודם כל הייתי מרגישה הקלה עצומה. וטוב שעלית את האפשרות ההיפוטתית, והתאפשר לי לדמיין את זה לרגע. אני חושבת שבסיטואציה כזו הייתי סולחת לעצמי על ההשלכות של על ההחלטה ההיא ומשלימה לגמרי,ועכשו מתחילה לחשוב הלאה באופן נקי יותר.
הרבה מהקושי שלי, קשור אליו. מרגישה שההשלכות של ההחלטות שלי פוגעות בו הכי הרבה. ומכיוון שדוקא הוא אמור להיות שותף, ולהיות שותף בהחלטות (שלא כמו הילדים שאני מחליטה עבורם), זה הכי קשה שבעצם אני מחליטה.

אני עדיין לא יודעת מה הייתי עושה הלאה בפועל, כי השיקולים להשאר פה או לעבור דירה ולאן, איפה לעבוד ולהתפרנס ובמה, לא תלויים רק בבעלי ובהשלכות עליו. אלא גם בי ובילדים. ואני לא עד הסוף בטוחה שטוב לנו להשאר פה. לי מבחינה חברתית גם לא קל פה. (יכול להיות שגם זה יכול להשתפר, אם הייתי מחליטה סופית להשאר כל ההתכווננות שלי היתה אחרת).
אני לא בטוחה עד הסוף לגבי המסגרות החינוכיות, יש בהן חסרונות שאני לא מצליחה להחליט אם אני מסוגלת לספוג או לא (יש גם יתרונות אחרים לצדם,השאלה מה בעיניי עדיף).
מצד שני, נכון לעכשו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו משהו אחר. ואני בשום אופן לא חוזרת לעבודה הקודמת וגם לא לאחרת מסוגה (זו בחירה ברורה שלי. כזו שלבעלי קשה איתה. כי הוא היה רוצה שאבחר אחרת, שאהיה מסוגלת לחזור לעבודה ההיא או אחרת דומה לה, ורצוי למשרה מליאה. והוא יוכל להרגיש קצת הקלה ובטחון מבחינת הפרנסה).

שליחה על ידי ק* » 14 אוגוסט 2017, 16:33

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית
רגע בצד,תודה לך על העזרה בחשיבה הזו