התייחסות מעצימה לילדים
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
אוקיי, יש עוד עניין דחוף שהייתי רוצה להעלות, ומאוד מאוד אשמח לעצות אם משהו קורא!
פיצ לאחרונה התחיל להרביץ. הוא ילד מאוד גדול וחזק לבן גילו, ובכל פעם שהוא עייף או רעב או לא מרגיש טוב, הוא מתחיל להרביץ לכל מי שמסביבו. כולל אותי ואת אבא שלו.
עצוב שקצת יותר למעלה פה בדף התלוננתי על ילד כזה. אבל בעצם זה הגיוני, הרי מאיפה הוא למד?...
לא יודעת כל כך איך להתמודד עם הסיטואציות האלו. תמיד יש לי הרגשה בדיעבד שהתמודדתי לא נכון.
בקיצור, אם יש למשהו, אם משהו במקרה קורא פה, איזושהי עצה, אני ממש ממש אשמח לשמוע ולדבר, וגם ארחיב בפעם אחת יותר על העניין. אני פשוט ממש עייפה.............
תודה
פיצ לאחרונה התחיל להרביץ. הוא ילד מאוד גדול וחזק לבן גילו, ובכל פעם שהוא עייף או רעב או לא מרגיש טוב, הוא מתחיל להרביץ לכל מי שמסביבו. כולל אותי ואת אבא שלו.
עצוב שקצת יותר למעלה פה בדף התלוננתי על ילד כזה. אבל בעצם זה הגיוני, הרי מאיפה הוא למד?...
לא יודעת כל כך איך להתמודד עם הסיטואציות האלו. תמיד יש לי הרגשה בדיעבד שהתמודדתי לא נכון.
בקיצור, אם יש למשהו, אם משהו במקרה קורא פה, איזושהי עצה, אני ממש ממש אשמח לשמוע ולדבר, וגם ארחיב בפעם אחת יותר על העניין. אני פשוט ממש עייפה.............
תודה
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
עוד מחשבות על העניין.
ברור לי שזה המון קשור לשיניים. ברור לי שהוא מתנהג ככה בעיקר בגלל שמשהו מציק לו.
המקום שבו אני מתלבטת זה איך אני פועלת עם זה. נניח, כשהוא דוחף או מרביץ, בדרך כלל אני מאוד לוקחת את זה קשה, הולכת לילד השני, מלטפת, מסבירה לפיצ שצריך ללטף, או לתת חיבוק או לתת נשיקה, ומאוד כועסת עליו. לפעמים לוקחת אותו הצידה, לפעמים מחבקת או מרימה את הילד או הילדה השניים. לפעמים מרימה אותו ומסבירה לו כשהוא על הידיים שלי. לפעמים הולכת עם הילד או הילדה למקום מרוחק קצת ונועצת בו מבט מאשים. לפעמים קצת קצת מרימה עליו את הקול.
הרבה פעמים אני או אמא אחרת נורא נבהלים כשהוא רק מתקרב, ואז כמובן שהוא ישר מרביץ. ואחרי זה מסתכל עלי או עליה במבט של, הנה, עשיתי את מה שציפיתם שאעשה.
מה שמדהים הוא שיש ימים, שבהם אף אחד לא מצפה ממנו שירביץ, ואז הוא באמת לא מרביץ, וממש חברותי!
זה גם מאוד עניין של מצב רוח.
וגם כמובן קורה הרבה שמרביצים לו. בדרך כלל כשזה קורה, הוא פשוט קופא במקום במבט מושפל ולא זז, עד רגע אחד שבו בדרך כלל אני מתקרבת, שבו הוא בוכה נורא נורא, בעיקר בגלל שנעלב. הוא מתגונן רק כשאיה, חברתו הטובה ביותר, מרביצה לו או דוחפת אותו או לוקחת ממנו צעצוע. אז הוא מושך לה בשיער, ומנסה לשנוך, ולפעמים מצליח... אבל רק אתה הוא מעז להתגונן. עם ילדים אחרים הוא פשוט לא זז ולא עושה כלום.
אני נורא שמחה לפחות שהוא לא נמצא בגן, שאז בכלל לא הייתי נמצאת שם ברגעים הקשים האלו.
אני נורא אשמח לשמוע ביקורת או מחשבות בקשר לדרך ההתמודדות שלי, וגם מנסיון של אמהות בוגרות יותר... מה הדרך הטובה ביותר להתנהג בסיטואציות כאלו? איך להתנהג גם מול האמהות האחרות? איך להתנהג כשילד או ילדה אחרת מרביצים לו? איך להתנהג כשהורה אחר נורא נבהל ממנו (הוא יותר גדול וחזק מרוב בני גילו) ואז הוא מרגיש את זה ומתנהג בהתאם? איך להתנהג אם הורה אחר נוזף בו כשהוא מרביץ אך לא נוזף בבנו או ביתו שלו כאשר הוא או היא מרביצים?
ברור לי שזה המון קשור לשיניים. ברור לי שהוא מתנהג ככה בעיקר בגלל שמשהו מציק לו.
המקום שבו אני מתלבטת זה איך אני פועלת עם זה. נניח, כשהוא דוחף או מרביץ, בדרך כלל אני מאוד לוקחת את זה קשה, הולכת לילד השני, מלטפת, מסבירה לפיצ שצריך ללטף, או לתת חיבוק או לתת נשיקה, ומאוד כועסת עליו. לפעמים לוקחת אותו הצידה, לפעמים מחבקת או מרימה את הילד או הילדה השניים. לפעמים מרימה אותו ומסבירה לו כשהוא על הידיים שלי. לפעמים הולכת עם הילד או הילדה למקום מרוחק קצת ונועצת בו מבט מאשים. לפעמים קצת קצת מרימה עליו את הקול.
הרבה פעמים אני או אמא אחרת נורא נבהלים כשהוא רק מתקרב, ואז כמובן שהוא ישר מרביץ. ואחרי זה מסתכל עלי או עליה במבט של, הנה, עשיתי את מה שציפיתם שאעשה.
מה שמדהים הוא שיש ימים, שבהם אף אחד לא מצפה ממנו שירביץ, ואז הוא באמת לא מרביץ, וממש חברותי!
זה גם מאוד עניין של מצב רוח.
וגם כמובן קורה הרבה שמרביצים לו. בדרך כלל כשזה קורה, הוא פשוט קופא במקום במבט מושפל ולא זז, עד רגע אחד שבו בדרך כלל אני מתקרבת, שבו הוא בוכה נורא נורא, בעיקר בגלל שנעלב. הוא מתגונן רק כשאיה, חברתו הטובה ביותר, מרביצה לו או דוחפת אותו או לוקחת ממנו צעצוע. אז הוא מושך לה בשיער, ומנסה לשנוך, ולפעמים מצליח... אבל רק אתה הוא מעז להתגונן. עם ילדים אחרים הוא פשוט לא זז ולא עושה כלום.
אני נורא שמחה לפחות שהוא לא נמצא בגן, שאז בכלל לא הייתי נמצאת שם ברגעים הקשים האלו.
אני נורא אשמח לשמוע ביקורת או מחשבות בקשר לדרך ההתמודדות שלי, וגם מנסיון של אמהות בוגרות יותר... מה הדרך הטובה ביותר להתנהג בסיטואציות כאלו? איך להתנהג גם מול האמהות האחרות? איך להתנהג כשילד או ילדה אחרת מרביצים לו? איך להתנהג כשהורה אחר נורא נבהל ממנו (הוא יותר גדול וחזק מרוב בני גילו) ואז הוא מרגיש את זה ומתנהג בהתאם? איך להתנהג אם הורה אחר נוזף בו כשהוא מרביץ אך לא נוזף בבנו או ביתו שלו כאשר הוא או היא מרביצים?
-
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
התייחסות מעצימה לילדים
אהלן, יש דף שלם על זה 
נדמה לי אלימות בין ילדים במפגשים
נדמה לי אלימות בין ילדים במפגשים-
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
תודה קומה ג, זכרתי שקראתי איזה דף בנושא מתישהו בעבר... הבעייה היא שלקרוא דף שלם לוקח כמה שעות טובות, ובדרך כלל יש הרבה שלא קשור. אבל אני אנסה לעבור עליו היום בלילה, אחרי שהקטן ירדם.
אשמח בכל מקרה לשמוע דעות גם פה... בא לי גם לדבר על זה באופן ספציפי, הרי כל ילד הוא אחר, לא?...
אשמח בכל מקרה לשמוע דעות גם פה... בא לי גם לדבר על זה באופן ספציפי, הרי כל ילד הוא אחר, לא?...
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
אהלן נסיכה! קודם כל, שנה טובה .
אשמח להצטרף אלייך לדיון ספציפי. תראי אם התפיסה שלי מדברת אלייך.
המקום שבו אני מתלבטת זה איך אני פועלת עם זה. נניח, כשהוא דוחף או מרביץ, בדרך כלל אני מאוד לוקחת את זה קשה, הולכת לילד השני, מלטפת, מסבירה לפיצ שצריך ללטף, או לתת חיבוק או לתת נשיקה, ומאוד כועסת עליו. לפעמים לוקחת אותו הצידה, לפעמים מחבקת או מרימה את הילד או הילדה השניים. לפעמים מרימה אותו ומסבירה לו כשהוא על הידיים שלי. לפעמים הולכת עם הילד או הילדה למקום מרוחק קצת ונועצת בו מבט מאשים. לפעמים קצת קצת מרימה עליו את הקול.
לחלק הראשון של ההתייחסות שלך אני מאוד מתחברת: את מציעה לו אלטרנטיבה חיובית ומראה לו בצורה מוחשית מה כן אפשר לעשות במקום להרביץ (ליטוף וכו').
לחלק השני אני מתחברת פחות. לכעס ולהאשמה.
לי חשוב להמנע מלשדר לבת שלי שהיא "לא בסדר" או שהיא "אשמה" במשהו או שאני כועסת עליה בגלל התנהגות "לא רצויה" (התנהגות אלימה או כל התנהגות "לא רצויה" אחרת).
אני כן מעבירה לה את המסר ש"לא מרביצים", אבל אני עושה את זה באופן ענייני, נקי, בטון חיובי ועם הרבה אהבה שנוכחת, לא בנזיפה. לא רק שהמסר עובר היטב גם כך, אלא שלכעס ולהאשמה יש תופעות לוואי לא רצויות.
לתפיסתי, אלו הרגעים הראשונים בחיים בהם עשוי להתחיל להיווצר הבלבול בין אחריות לבין אשמה (פירוט על הבלבול והשלכתיו יש בדף אחריות מול אשמה). איך זה קורה? ילד מתרגל לאט לאט לרעיון שכאשר הוא טועה במשהו או עושה משהו שלא מקובל - הוא אשם, ומגיע לו עונש. בהקשר הזה גם נזיפה, טון כועס או מבט מאשים הם עונש. כשהוא מתבגר הוא מביט על העולם מבעד למשקפיים של "אני לא בסדר", והופך את הטקטיקה של הלקאה עצמית לטבע שני שלו.
בעיה נוספת היא שבדרך זו הילד לומד להתרגל לצורת דיבור מחלישה במקום לצורת דיבור מעצימה. הוא מתרגל לעובדה שכך ראוי שידברו אליו וכך ראוי שהוא ידבר אל אחרים. כעס והאשמה, בעיני, תמיד מחלישים. תמיד מותירים את האדם האחר (ילד או מבוגר) עם תחושה בסיסית שמשהו בו, במי שהוא כאדם – הוא לא בסדר. ילדים (לעומת מבוגרים, שגם הם לא תמיד) לא מסוגלים לעשות את ההפרדה בין ההתייחסות למעשה שעשו לבין מי שהם, והחיבור הזה נחקק בנפש הצעירה.
גיליתי על עצמי שצורת דיבור כזאת (שהופכת אותי ל"לא בסדר", לאשמה וכו') מחלישה אותי גם ברמה המנטלית, גם ברמה הרגשית, גם ברמה הפיזית ואפילו ברמה האנרגטית. סיפרתי פה לא מזמן באחד הדפים על מעיין ניסוי שעשיתי עם מטפלת האייפק שלי בעקבות ההתעניינות שלי בנושא. ראיתי כיצד הגוף שלי נחלש בתגובה להתנהגות מחלישה (דיבור מאשים ומקטין או תנועת יד מבטלת). המידע השלילי הזה לא רק שמחליש אותנו פיזית באותו הרגע, אלא גם נחקק בזיכרון האנרגטי שלנו ומלווה אותנו הלאה כחלק בלתי נפרד מאיתנו.
אז מהי האלטרנטיבה? אפשר להעביר מסר שהתנהגות מסויימת אינה מקובלת גם בצורה נקייה, חיובית, ומחזקת. ברגעים טעונים שכאלה אני משתדלת (משתדלת עם דגש על לא-מושלמת) להמנע מדיבור מחליש ולהקפיד על דיבור ענייני ומעצים עם חיבוק והרבה אהבה. המסר, מנסיוני, עובר היטב גם כך. לחיבוק, אגב, זקוק לדעתי הילד המכה לא פחות מאשר הילד המוכה.
איך להתנהג גם מול האמהות האחרות?
בדיוק אותו הדבר.
שימי לב שלפעמים אנחנו נוטים לעשות "הצגות חינוכיות" רק כדי לצאת בסדר מול הורים אחרים. מסתכלים על הסיטואציה מהמשקפיים של ההורה האחר במקום דרך המשקפיים שלנו, ואז עושים דברים כי לא נעים וכי זה מה שנדמה לנו שמצופה מאיתנו. זה בור שאפשר בקלות ליפול אליו.
איך להתנהג כשילד או ילדה אחרת מרביצים לו?
קודם כל אפשר לחבק את הילד שלך, לשקף לו את ההרגשה שלו, ולתת לו להבין שאת לגמרי איתו וקולטת את החוויה שלו (למשל: "מממ.. זה לא נעים לקבל מכה" או "אוי, זה ממש כאב. לא נעים" וכדומה).
לגבי ההתייחסות שלך לילד האחר, המכֵּה, זה תלוי בסוג היחסים שלך עם ההורה האחר, והאם הוא נוכח לתקרית או לא. יש התייחסות מעניינת על זה בדף שקומה ג' הפנתה אליו. בגדול, בעיני, שני הילדים, גם המכה וגם המוכה, זקוקים לחיבוק ולאהבה, שניהם יכולים לשמוע על אלטרנטיבה להתנהגות אלימה או לקבל המחשה שלה, והכל תוך התייחסות מעצימה ועניינית.
איך להתנהג אם הורה אחר נוזף בו כשהוא מרביץ אך לא נוזף בבנו או ביתו שלו כאשר הוא או היא מרביצים
זה תלוי בסוג היחסים שלך עם אותו הורה. אם אתם נמצאים בקשר שמאפשר שיחה על זה, שווה לפתוח את זה. למשל, לבקש מהם להשאיר לך את ההתייחסות לבנך (או כל בקשה אחרת שאת רוצה ומרגישה נוח לבקש מהם).
זה גם תלוי בנושא הראשון שהעליתי.
אני, למשל, מאחר ובאופן עקרוני אינני נוהגת לנזוף בבתי, כמובן שלא הייתי מוכנה שאדם אחר, הורה אחר בקבוצה שלנו, ינזוף בה. אם ההתייחסות של ההורים האחרים דומה להתייחסות שלי, אין לי בעיה שאמא אחרת תגיב אליה (בכבוד, באהבה) אם היא חוטפת משהו לילד שלה ואני בדיוק לא נמצאת בטווח ראייה/שמיעה. וכדי שזה יתקיים, נדרשת תקשורת עם ההורים האחרים.
איך להתנהג כשהורה אחר נורא נבהל ממנו (הוא יותר גדול וחזק מרוב בני גילו) ואז הוא מרגיש את זה ומתנהג בהתאם?
להתנהגות של בנך - להתייחס באותה צורה שהצעתי קודם.
להתנהגות של ההורה - שוב, אם קיימת ואם אפשרית תקשורת פתוחה, לנסות לדבר על זה. אם אתן עדיין לא קרובות (כי הקבוצה חדשה ובהתהוות) זו יכולה להיות הזדמנות לפתוח בשיחה ובכך להעמיק את הקשר ומידת האמון והקירבה שבו. להשתמש בתקריות הללו כמנוף לחיזוק הקשר ביניכן, האימהות, ולהפיכת הקבוצה לקרקע בטוחה ללימוד ולצמיחה משותפת שלכן.
מקווה שתרמתי. קחי מזה מה שמדבר אלייך כמובן.
.אשמח להצטרף אלייך לדיון ספציפי. תראי אם התפיסה שלי מדברת אלייך.
המקום שבו אני מתלבטת זה איך אני פועלת עם זה. נניח, כשהוא דוחף או מרביץ, בדרך כלל אני מאוד לוקחת את זה קשה, הולכת לילד השני, מלטפת, מסבירה לפיצ שצריך ללטף, או לתת חיבוק או לתת נשיקה, ומאוד כועסת עליו. לפעמים לוקחת אותו הצידה, לפעמים מחבקת או מרימה את הילד או הילדה השניים. לפעמים מרימה אותו ומסבירה לו כשהוא על הידיים שלי. לפעמים הולכת עם הילד או הילדה למקום מרוחק קצת ונועצת בו מבט מאשים. לפעמים קצת קצת מרימה עליו את הקול.
לחלק הראשון של ההתייחסות שלך אני מאוד מתחברת: את מציעה לו אלטרנטיבה חיובית ומראה לו בצורה מוחשית מה כן אפשר לעשות במקום להרביץ (ליטוף וכו').
לחלק השני אני מתחברת פחות. לכעס ולהאשמה.
לי חשוב להמנע מלשדר לבת שלי שהיא "לא בסדר" או שהיא "אשמה" במשהו או שאני כועסת עליה בגלל התנהגות "לא רצויה" (התנהגות אלימה או כל התנהגות "לא רצויה" אחרת).
אני כן מעבירה לה את המסר ש"לא מרביצים", אבל אני עושה את זה באופן ענייני, נקי, בטון חיובי ועם הרבה אהבה שנוכחת, לא בנזיפה. לא רק שהמסר עובר היטב גם כך, אלא שלכעס ולהאשמה יש תופעות לוואי לא רצויות.
לתפיסתי, אלו הרגעים הראשונים בחיים בהם עשוי להתחיל להיווצר הבלבול בין אחריות לבין אשמה (פירוט על הבלבול והשלכתיו יש בדף אחריות מול אשמה). איך זה קורה? ילד מתרגל לאט לאט לרעיון שכאשר הוא טועה במשהו או עושה משהו שלא מקובל - הוא אשם, ומגיע לו עונש. בהקשר הזה גם נזיפה, טון כועס או מבט מאשים הם עונש. כשהוא מתבגר הוא מביט על העולם מבעד למשקפיים של "אני לא בסדר", והופך את הטקטיקה של הלקאה עצמית לטבע שני שלו.
בעיה נוספת היא שבדרך זו הילד לומד להתרגל לצורת דיבור מחלישה במקום לצורת דיבור מעצימה. הוא מתרגל לעובדה שכך ראוי שידברו אליו וכך ראוי שהוא ידבר אל אחרים. כעס והאשמה, בעיני, תמיד מחלישים. תמיד מותירים את האדם האחר (ילד או מבוגר) עם תחושה בסיסית שמשהו בו, במי שהוא כאדם – הוא לא בסדר. ילדים (לעומת מבוגרים, שגם הם לא תמיד) לא מסוגלים לעשות את ההפרדה בין ההתייחסות למעשה שעשו לבין מי שהם, והחיבור הזה נחקק בנפש הצעירה.
גיליתי על עצמי שצורת דיבור כזאת (שהופכת אותי ל"לא בסדר", לאשמה וכו') מחלישה אותי גם ברמה המנטלית, גם ברמה הרגשית, גם ברמה הפיזית ואפילו ברמה האנרגטית. סיפרתי פה לא מזמן באחד הדפים על מעיין ניסוי שעשיתי עם מטפלת האייפק שלי בעקבות ההתעניינות שלי בנושא. ראיתי כיצד הגוף שלי נחלש בתגובה להתנהגות מחלישה (דיבור מאשים ומקטין או תנועת יד מבטלת). המידע השלילי הזה לא רק שמחליש אותנו פיזית באותו הרגע, אלא גם נחקק בזיכרון האנרגטי שלנו ומלווה אותנו הלאה כחלק בלתי נפרד מאיתנו.
אז מהי האלטרנטיבה? אפשר להעביר מסר שהתנהגות מסויימת אינה מקובלת גם בצורה נקייה, חיובית, ומחזקת. ברגעים טעונים שכאלה אני משתדלת (משתדלת עם דגש על לא-מושלמת
) להמנע מדיבור מחליש ולהקפיד על דיבור ענייני ומעצים עם חיבוק והרבה אהבה. המסר, מנסיוני, עובר היטב גם כך. לחיבוק, אגב, זקוק לדעתי הילד המכה לא פחות מאשר הילד המוכה.איך להתנהג גם מול האמהות האחרות?
בדיוק אותו הדבר.
שימי לב שלפעמים אנחנו נוטים לעשות "הצגות חינוכיות" רק כדי לצאת בסדר מול הורים אחרים. מסתכלים על הסיטואציה מהמשקפיים של ההורה האחר במקום דרך המשקפיים שלנו, ואז עושים דברים כי לא נעים וכי זה מה שנדמה לנו שמצופה מאיתנו. זה בור שאפשר בקלות ליפול אליו.
איך להתנהג כשילד או ילדה אחרת מרביצים לו?
קודם כל אפשר לחבק את הילד שלך, לשקף לו את ההרגשה שלו, ולתת לו להבין שאת לגמרי איתו וקולטת את החוויה שלו (למשל: "מממ.. זה לא נעים לקבל מכה" או "אוי, זה ממש כאב. לא נעים" וכדומה).
לגבי ההתייחסות שלך לילד האחר, המכֵּה, זה תלוי בסוג היחסים שלך עם ההורה האחר, והאם הוא נוכח לתקרית או לא. יש התייחסות מעניינת על זה בדף שקומה ג' הפנתה אליו. בגדול, בעיני, שני הילדים, גם המכה וגם המוכה, זקוקים לחיבוק ולאהבה, שניהם יכולים לשמוע על אלטרנטיבה להתנהגות אלימה או לקבל המחשה שלה, והכל תוך התייחסות מעצימה ועניינית.
איך להתנהג אם הורה אחר נוזף בו כשהוא מרביץ אך לא נוזף בבנו או ביתו שלו כאשר הוא או היא מרביצים
זה תלוי בסוג היחסים שלך עם אותו הורה. אם אתם נמצאים בקשר שמאפשר שיחה על זה, שווה לפתוח את זה. למשל, לבקש מהם להשאיר לך את ההתייחסות לבנך (או כל בקשה אחרת שאת רוצה ומרגישה נוח לבקש מהם).
זה גם תלוי בנושא הראשון שהעליתי.
אני, למשל, מאחר ובאופן עקרוני אינני נוהגת לנזוף בבתי, כמובן שלא הייתי מוכנה שאדם אחר, הורה אחר בקבוצה שלנו, ינזוף בה. אם ההתייחסות של ההורים האחרים דומה להתייחסות שלי, אין לי בעיה שאמא אחרת תגיב אליה (בכבוד, באהבה) אם היא חוטפת משהו לילד שלה ואני בדיוק לא נמצאת בטווח ראייה/שמיעה. וכדי שזה יתקיים, נדרשת תקשורת עם ההורים האחרים.
איך להתנהג כשהורה אחר נורא נבהל ממנו (הוא יותר גדול וחזק מרוב בני גילו) ואז הוא מרגיש את זה ומתנהג בהתאם?
להתנהגות של בנך - להתייחס באותה צורה שהצעתי קודם.
להתנהגות של ההורה - שוב, אם קיימת ואם אפשרית תקשורת פתוחה, לנסות לדבר על זה. אם אתן עדיין לא קרובות (כי הקבוצה חדשה ובהתהוות) זו יכולה להיות הזדמנות לפתוח בשיחה ובכך להעמיק את הקשר ומידת האמון והקירבה שבו. להשתמש בתקריות הללו כמנוף לחיזוק הקשר ביניכן, האימהות, ולהפיכת הקבוצה לקרקע בטוחה ללימוד ולצמיחה משותפת שלכן.
מקווה שתרמתי. קחי מזה מה שמדבר אלייך כמובן
.-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
היי פרח!
תודה רבה רבה על תגובתך הארוכה והמפורטת!!!
אין לי ממש זמן עכשיו לקרוא ולהגיב, אני חייבת לנקות את הבית, אבל אני מקווה שבצהריים בזמן שנת הצהריים של פיצ אני אוכל.
תודה רבה רבה על תגובתך הארוכה והמפורטת!!!
אין לי ממש זמן עכשיו לקרוא ולהגיב, אני חייבת לנקות את הבית, אבל אני מקווה שבצהריים בזמן שנת הצהריים של פיצ אני אוכל.
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
אוקיי, קראתי.
שכחתי לומר קודם, שנה טובה!!!
כל מה שכתבת מאוד מאוד מדבר אליי.
אני צריכה לקרוא עוד, ולענות על כל הצעה בנפרד. כרגע, רק אומר, שיש אמנם כמה אמהות פלוס תינוקות או ילדים שאתם אנחנו נפגשים באופן קבוע. אבל אנחנו גם הרבה נמצאים בגן השעשועים, ושם הרבה פעמים מרביצים לו, וגם לפעמים הוא מרביץ. במיוחד אם יש איזה גן שבא לביקור... מה שאומר, שגם בדרך כלל אין בכלל הורה באיזור, וגם אם כן, אז אנחנו לא מכירים.
אני גם מרגישה מאוד לא נוח עם להאשים. ובאמת, הרבה פעמים פועלת כך כי אני מרגישה שההורה האחר נועץ בי מבט מאשים. אלו בדיוק ההתנהגויות שאני רוצה ללמוד איך להמנע מהן.
אני מקווה שהיום בערב יהיה לי זמן להכנס לשני הדפים המקושרים, וגם לכתוב פה יותר בהרחבה.
שוב המון תודה!
שכחתי לומר קודם, שנה טובה!!!
כל מה שכתבת מאוד מאוד מדבר אליי.
אני צריכה לקרוא עוד, ולענות על כל הצעה בנפרד. כרגע, רק אומר, שיש אמנם כמה אמהות פלוס תינוקות או ילדים שאתם אנחנו נפגשים באופן קבוע. אבל אנחנו גם הרבה נמצאים בגן השעשועים, ושם הרבה פעמים מרביצים לו, וגם לפעמים הוא מרביץ. במיוחד אם יש איזה גן שבא לביקור... מה שאומר, שגם בדרך כלל אין בכלל הורה באיזור, וגם אם כן, אז אנחנו לא מכירים.
אני גם מרגישה מאוד לא נוח עם להאשים. ובאמת, הרבה פעמים פועלת כך כי אני מרגישה שההורה האחר נועץ בי מבט מאשים. אלו בדיוק ההתנהגויות שאני רוצה ללמוד איך להמנע מהן.
אני מקווה שהיום בערב יהיה לי זמן להכנס לשני הדפים המקושרים, וגם לכתוב פה יותר בהרחבה.
שוב המון תודה!
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
קראתי שוב... מה דעתך בקשר למקרים שבהם הוא מרביץ לנו?
זה בדרך כלל קורה כשהוא עייף או רעב, או כשהוא לא מרגיש טוב. לפני כמה ימים הוא הכה בי נורא חזק עם רעשן מעץ, ואפילו נשאר לי סימן כחול. גם לאבא שלו הוא השאיר כבר כמה סימנים כחולים.
פה אני ממש לא יודעת איך להתנהג.
אם אני מחבקת אותו, אז הוא רק ממשיך. כמובן שאם זה רעב או עייפות אז הפתרון הוא להרדים או לתת אוכל... אבל עדיין, איך מתמודדים עם זה באותו הרגע שזה קורה?
לפעמים אני פשוט קמה והולכת למקום אחר, מחוץ להשגתו. אבל בפעולה זו יש האשמה כל שהי, לא?
נראה לי שבמקרים שאנחנו נמצאים עם חברים ויש הרבצות בין הילדים, אני באמת צריכה להעלות את הנושא, ולהגיע להסכמה לדרכי פעולה שיהיו מקובלים על כלנו. (חברה אחת כבר בטח תקרא את הדיון כאן, עוד שבוע כשתחזור מהחופשה...)
זה בדרך כלל קורה כשהוא עייף או רעב, או כשהוא לא מרגיש טוב. לפני כמה ימים הוא הכה בי נורא חזק עם רעשן מעץ, ואפילו נשאר לי סימן כחול. גם לאבא שלו הוא השאיר כבר כמה סימנים כחולים.
פה אני ממש לא יודעת איך להתנהג.
אם אני מחבקת אותו, אז הוא רק ממשיך. כמובן שאם זה רעב או עייפות אז הפתרון הוא להרדים או לתת אוכל... אבל עדיין, איך מתמודדים עם זה באותו הרגע שזה קורה?
לפעמים אני פשוט קמה והולכת למקום אחר, מחוץ להשגתו. אבל בפעולה זו יש האשמה כל שהי, לא?
נראה לי שבמקרים שאנחנו נמצאים עם חברים ויש הרבצות בין הילדים, אני באמת צריכה להעלות את הנושא, ולהגיע להסכמה לדרכי פעולה שיהיו מקובלים על כלנו. (חברה אחת כבר בטח תקרא את הדיון כאן, עוד שבוע כשתחזור מהחופשה...)
-
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
התייחסות מעצימה לילדים
מה דעתך בקשר למקרים שבהם הוא מרביץ לנו?
זה קורה, לרוב מלווה בצחוק והשתוללות. אני אומרת חד וחלק: לאמא לא מרביצים. רק "טובה" לאמא. (האמת היא שלאף אחד לא ראוי להרביץ, אבל הוא לא ילד שמרביץ לאחרים בד"כ, כך שזה ההקשר היחיד שבו העניין עולה לגביו).
אני לא צועקת ולא מאשימה - אומרת "זה לא נעים לאמא" ו"לאמא לא מרביצים". אני לא יודעת אם זה נחשב נזיפה או לא.
אם הוא ממשיך, אני מפסיקה את ההתנהגות בצורה "יבשה" (למשל לוקחת לו את הצעצוע שבו הרביץ).
אין לי שום רגשי אשמה במקרה הזה, גם אם הוא בוכה. במקרה כזה מאפשרת לו לקבל חזרה את הצעצוע שלו ולהמשיך לשחק, תוך שאני מזכירה "לא מרביצים". אם ההרבצה חוזרת - אני שוב לוקחת ממנו את הצעצוע. אם זה נמשך, אפשר גם לשנות משהו בסיטואציה, למשל לעבור חדר יחד איתו או להתחיל פעילות אחרת, כדי לא להפוך את זה למשחק עבורו.
זה קורה, לרוב מלווה בצחוק והשתוללות. אני אומרת חד וחלק: לאמא לא מרביצים. רק "טובה" לאמא. (האמת היא שלאף אחד לא ראוי להרביץ, אבל הוא לא ילד שמרביץ לאחרים בד"כ, כך שזה ההקשר היחיד שבו העניין עולה לגביו).
אני לא צועקת ולא מאשימה - אומרת "זה לא נעים לאמא" ו"לאמא לא מרביצים". אני לא יודעת אם זה נחשב נזיפה או לא.
אם הוא ממשיך, אני מפסיקה את ההתנהגות בצורה "יבשה" (למשל לוקחת לו את הצעצוע שבו הרביץ).
אין לי שום רגשי אשמה במקרה הזה, גם אם הוא בוכה. במקרה כזה מאפשרת לו לקבל חזרה את הצעצוע שלו ולהמשיך לשחק, תוך שאני מזכירה "לא מרביצים". אם ההרבצה חוזרת - אני שוב לוקחת ממנו את הצעצוע. אם זה נמשך, אפשר גם לשנות משהו בסיטואציה, למשל לעבור חדר יחד איתו או להתחיל פעילות אחרת, כדי לא להפוך את זה למשחק עבורו.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
מה דעתך בקשר למקרים שבהם הוא מרביץ לנו?
לפעמים אני פשוט קמה והולכת למקום אחר, מחוץ להשגתו. אבל בפעולה זו יש האשמה כל שהי, לא?
גם אני בעד לעצור באופן פיזי את ההתנהגות האלימה. לא לאפשר אותה. בין אם זה אומר לקום או לזוז הצידה או להציע לו להכות את הכרית ולהפוך את זה למשחק, או בכלל להציע עיסוק אחר באותו הרגע כפי שהציעה קומה ג'.
אבל בפעולה זו יש האשמה כל שהי, לא?
תלוי.
תלוי מה את מרגישה, מה את חושבת ומה את משדרת לו תוך כדי.
את יכולה לקום בכעס, לשדר נזיפה והאשמה וכמה שהוא לא בסדר, או להיות קורבן שלו, או להרגיש לא נעים ממנו, ועוד אינסוף התייחסויות אוטומטיות, טעונות, ולא ענייניות.
או שאת יכולה לקום בענייניות (אולי בחיוך אם זה מתאים) תוך כדי שאת אומרת לו "אנחנו לא מרביצים" או "זה לא נעים לי." את מתרחקת או עוצרת את הפעולה באופן נקי מבלי להשליך עליו כך מיני עניינים שלך. ה פשוט קמה והולכת שאת תיארת נשמע לי נקי וענייני.
בדרך זו (השנייה) את בעצם משיגה כמה דברים:
איך שאני רואה את זה, בסיטואציות כאלה את נמצאת שם כדי לתווך.
התיווך הזה, בין הפעוט/הילד, והעולם חשוב מאוד בעיני. בלעדיו, בלי הנוכחות ההורית, בלי הלימוד והחיקוי של האלטרנטיבה (התקשורת החיובית) – הילד החזק "מנצח", והאלימות הולכת ומתבססת כדרך נורמלית, מקובלת והגיונית לתקשר עם העולם ולהשיג דברים.
תיווך זה אומר לא לאפשר את ההתנהגות האלימה כלפיו או מצידו כלפי ילדים אחרים (למשל להרים אותו על הידיים, לחבק), לקלוט ולהכיל את חווית הפגיעה אם הוא זה שנפגע ("אוי, זה כאב/זה לא נעים" וכו'), ולהציע לו אלטרנטיבה לתקשר בדרך חיובית (למשל "אפשר לבקש", "אפשר לעשות תורות" וכו'). אין ספק שזה פחות נוח לתווך בינו לבין ילדים שהוריהם אינם נוכחים, כי אז כל פעולת התיווך היא עלייך, וסביר שתרצי להתייחס במקביל גם לילד השני (הכנה ללהיות הורה ליותר מילד אחד
).
אני גם מרגישה מאוד לא נוח עם להאשים. ובאמת, הרבה פעמים פועלת כך כי אני מרגישה שההורה האחר נועץ בי מבט מאשים. אלו בדיוק ההתנהגויות שאני רוצה ללמוד איך להמנע מהן.
אני חושבת שאחרי שתגבשי לך את הדרך שנכונה לך להתנהג איתו במצבים כאלה, דרך שתהיי שלמה איתה, הדברים יבואו לך יותר בקלות ויותר בטבעיות, וכל ההתמודדות גם תקח ממך פחות אנרגיה.
כשאת תהיי שלמה לגמרי עם דרכך, את תחושי פחות צורך לרַצות הורים אחרים, ויש סיכוי טוב שהמבטים המאשימים של ההורים האחרים ידגדגו לך פחות ופחות.
לפעמים אני פשוט קמה והולכת למקום אחר, מחוץ להשגתו. אבל בפעולה זו יש האשמה כל שהי, לא?
גם אני בעד לעצור באופן פיזי את ההתנהגות האלימה. לא לאפשר אותה. בין אם זה אומר לקום או לזוז הצידה או להציע לו להכות את הכרית ולהפוך את זה למשחק, או בכלל להציע עיסוק אחר באותו הרגע כפי שהציעה קומה ג'.
אבל בפעולה זו יש האשמה כל שהי, לא?
תלוי.
תלוי מה את מרגישה, מה את חושבת ומה את משדרת לו תוך כדי.
את יכולה לקום בכעס, לשדר נזיפה והאשמה וכמה שהוא לא בסדר, או להיות קורבן שלו, או להרגיש לא נעים ממנו, ועוד אינסוף התייחסויות אוטומטיות, טעונות, ולא ענייניות.
או שאת יכולה לקום בענייניות (אולי בחיוך אם זה מתאים) תוך כדי שאת אומרת לו "אנחנו לא מרביצים" או "זה לא נעים לי." את מתרחקת או עוצרת את הפעולה באופן נקי מבלי להשליך עליו כך מיני עניינים שלך. ה פשוט קמה והולכת שאת תיארת נשמע לי נקי וענייני
.בדרך זו (השנייה) את בעצם משיגה כמה דברים:
- את מעבירה לו את המסר שלא מרביצים. לאף אחד. נקודה.
- את מעבירה לו את המסר שאת כאדם לא מאפשרת לאף אחד בעולם לפגוע בך בשום צורה. זה מסר חשוב כי דברים מסוג זה הילדים שלנו לומדים בעיקר ב"העתקה" מאיתנו, העתקה של מי שאנחנו, של ההוויה שלנו. אם את לא תאפשרי לאף אחד (כולל הוא) לפגוע בך, יש סיכוי טוב שגם הוא יגדל להיות אדם שלא מאפשר לפגוע בו ושיודע לשים לאחרים גבולות ביחס אליו, החל מאינטראקציות עם ילדים בגן השעשועים וכלה היחסים שלו עם כל אדם אחר בחייו.
- את נמנעת מלהקטין ולהחליש אותו בדרך. את לא פוגמת בתחושת ה"אני נפלא ונהדר" הטבעית איתה נולד.
איך שאני רואה את זה, בסיטואציות כאלה את נמצאת שם כדי לתווך.
התיווך הזה, בין הפעוט/הילד, והעולם חשוב מאוד בעיני. בלעדיו, בלי הנוכחות ההורית, בלי הלימוד והחיקוי של האלטרנטיבה (התקשורת החיובית) – הילד החזק "מנצח", והאלימות הולכת ומתבססת כדרך נורמלית, מקובלת והגיונית לתקשר עם העולם ולהשיג דברים.
תיווך זה אומר לא לאפשר את ההתנהגות האלימה כלפיו או מצידו כלפי ילדים אחרים (למשל להרים אותו על הידיים, לחבק), לקלוט ולהכיל את חווית הפגיעה אם הוא זה שנפגע ("אוי, זה כאב/זה לא נעים" וכו'), ולהציע לו אלטרנטיבה לתקשר בדרך חיובית (למשל "אפשר לבקש", "אפשר לעשות תורות" וכו'). אין ספק שזה פחות נוח לתווך בינו לבין ילדים שהוריהם אינם נוכחים, כי אז כל פעולת התיווך היא עלייך, וסביר שתרצי להתייחס במקביל גם לילד השני (הכנה ללהיות הורה ליותר מילד אחד
).אני גם מרגישה מאוד לא נוח עם להאשים. ובאמת, הרבה פעמים פועלת כך כי אני מרגישה שההורה האחר נועץ בי מבט מאשים. אלו בדיוק ההתנהגויות שאני רוצה ללמוד איך להמנע מהן.
אני חושבת שאחרי שתגבשי לך את הדרך שנכונה לך להתנהג איתו במצבים כאלה, דרך שתהיי שלמה איתה, הדברים יבואו לך יותר בקלות ויותר בטבעיות, וכל ההתמודדות גם תקח ממך פחות אנרגיה.
כשאת תהיי שלמה לגמרי עם דרכך, את תחושי פחות צורך לרַצות הורים אחרים, ויש סיכוי טוב שהמבטים המאשימים של ההורים האחרים ידגדגו לך פחות ופחות
.-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
פרח וקומה ג, אני מזדהה ומקבלת את כל מה שכתבתן.
פרח, הנסיון שלך, או המחשבה שלך ממש משמשים לי השראה. הלוואי ואוכל לחשוב גם כן בצורה כל כך בהירה על דברים.
אני רוצה רגע לתאר סיטואציה-
אנחנו נמצאים בחברת ילד-ילדה נוספים, אם זה בבית או בגן שעשועים, פיצ ניגש אליו, חוטף לו צעצוע. הילד-ילדה בא וחוטף או מנסה לחטוף את הצעצוע בחזרה. פיצ מתעצבן, ומכה או נושך. אני מתערבת, מנסה לקחת את הצעצוע, אך מתקשה בגלל חוזק האחיזה שלו. אם אני ממשיכה להאבק, נהיית מריבה גם בינינו. אם אני מצליחה, הוא נשכב על הרצפה ורוקע ברגליים ובוכה ממש חזק, עם דמעות. אני מרימה אותו על הידיים, ומסבירה לו שאי אפשר לחטוף צעצועים מילדים אחרים.
האם דרך הפעולה שלי נשמעת לכן הגיונית? מה דרך הפעולה הנכונה כאשר תוך כדי הוא פוגע בילד השני, וגם הוא בוכה? מה דרך הפעולה הנכונה כאשר הוא ממש לא משחרר את הצעצוע?
ברגעים שזה קורה, אני בדרך כלל מצליחה להתמודד עם זה אינטואיטיבית באיזושהי צורה. אבל הייתי רוצה לשמוע מה דעתכן.
ומה לדעתכן גורם לו בכלל להתנהג בצורה כזאת?
אגב, אני שמה לב לרוב ההורים מסביבי בכלל לא מיחסים חשיבות לסיטואציות כאלו, ולפעמים אפילו לא מגיבים כאשר ילדם מרביץ.
פרח, הנסיון שלך, או המחשבה שלך ממש משמשים לי השראה. הלוואי ואוכל לחשוב גם כן בצורה כל כך בהירה על דברים.
אני רוצה רגע לתאר סיטואציה-
אנחנו נמצאים בחברת ילד-ילדה נוספים, אם זה בבית או בגן שעשועים, פיצ ניגש אליו, חוטף לו צעצוע. הילד-ילדה בא וחוטף או מנסה לחטוף את הצעצוע בחזרה. פיצ מתעצבן, ומכה או נושך. אני מתערבת, מנסה לקחת את הצעצוע, אך מתקשה בגלל חוזק האחיזה שלו. אם אני ממשיכה להאבק, נהיית מריבה גם בינינו. אם אני מצליחה, הוא נשכב על הרצפה ורוקע ברגליים ובוכה ממש חזק, עם דמעות. אני מרימה אותו על הידיים, ומסבירה לו שאי אפשר לחטוף צעצועים מילדים אחרים.
האם דרך הפעולה שלי נשמעת לכן הגיונית? מה דרך הפעולה הנכונה כאשר תוך כדי הוא פוגע בילד השני, וגם הוא בוכה? מה דרך הפעולה הנכונה כאשר הוא ממש לא משחרר את הצעצוע?
ברגעים שזה קורה, אני בדרך כלל מצליחה להתמודד עם זה אינטואיטיבית באיזושהי צורה. אבל הייתי רוצה לשמוע מה דעתכן.
ומה לדעתכן גורם לו בכלל להתנהג בצורה כזאת?
אגב, אני שמה לב לרוב ההורים מסביבי בכלל לא מיחסים חשיבות לסיטואציות כאלו, ולפעמים אפילו לא מגיבים כאשר ילדם מרביץ.
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
אגב, היום לדוגמא, הוא היה כל כך אדיב ונחמד לכל ילד שפגש. למרות שכאבו לו השיניים.
רק שילד אחד הרביץ לו...
לפעמים נראה לי שזה ממש קשור לאנשים שאנחנו פוגשים, או לאנרגיות שיוצאות מהילד שאתו הוא משחק, או אולי לכימיה בינו לבין הילד שאתו הוא משחק, או ההורה שלו...
רק שילד אחד הרביץ לו...
לפעמים נראה לי שזה ממש קשור לאנשים שאנחנו פוגשים, או לאנרגיות שיוצאות מהילד שאתו הוא משחק, או אולי לכימיה בינו לבין הילד שאתו הוא משחק, או ההורה שלו...
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
תודה נסיכה על מילותייך. משמח אותי מאוד לשמוע ולדעת שזה עוזר
לפעמים נראה לי שזה ממש קשור לאנשים שאנחנו פוגשים, או לאנרגיות שיוצאות מהילד שאתו הוא משחק, או אולי לכימיה בינו לבין הילד שאתו הוא משחק, או ההורה שלו...
מסכימה.
וגם, אולי אולי - קשור אל מי שאת, אל מה שאת משדרת, אל כמה שאת נינוחה, שמחה, שלווה, שלמה - לעומת מתוחה או טרודה ממשהו שעובר עלייך. החיישנים של ילדינו כל כך רגישים וחכמים, וקולטים אותנו, את ההוויה שלנו, לגמרי, ולדעתי בדרך כלל מגיבים בהתאם.
זה יכול להיות תלוי אפילו בנושא של האלימות ובדאגות שלך מהצורך להתמודד עם העניין. אם למשל את מגיעה למפגש וכבר מראש מתוחה מהאלימות שאת מצפה שתהיה בין הילדים, מתוחה מהצורך שלך להתמודד בשתי חזיתות - מול בנך ומול ההורים האחרים (למשל ההצגות שהזכרת שאת מרגישה צורך לעשות) - הוא מרגיש אותך, נהיה מתוח בעצמו, ופורק את המתח בהתנהגות אלימה. האם יכול להיות שהיום באת יותר שלמה ובטוחה לגבי הדרך שלך, או סתם יותר רגועה בלי קשר, והוא, במי שהוא היה, שיקף את זה?
_אני רוצה רגע לתאר סיטואציה-
אנחנו נמצאים בחברת ילד-ילדה נוספים, אם זה בבית או בגן שעשועים, פיצ ניגש אליו, חוטף לו צעצוע. הילד-ילדה בא וחוטף או מנסה לחטוף את הצעצוע בחזרה. פיצ מתעצבן, ומכה או נושך. אני מתערבת, מנסה לקחת את הצעצוע, אך מתקשה בגלל חוזק האחיזה שלו. אם אני ממשיכה להאבק, נהיית מריבה גם בינינו. אם אני מצליחה, הוא נשכב על הרצפה ורוקע ברגליים ובוכה ממש חזק, עם דמעות. אני מרימה אותו על הידיים, ומסבירה לו שאי אפשר לחטוף צעצועים מילדים אחרים.
האם דרך הפעולה שלי נשמעת לכן הגיונית? מה דרך הפעולה הנכונה כאשר תוך כדי הוא פוגע בילד השני, וגם הוא בוכה? מה דרך הפעולה הנכונה כאשר הוא ממש לא משחרר את הצעצוע?_
לפעמים נראה לי שזה ממש קשור לאנשים שאנחנו פוגשים, או לאנרגיות שיוצאות מהילד שאתו הוא משחק, או אולי לכימיה בינו לבין הילד שאתו הוא משחק, או ההורה שלו...
מסכימה.
וגם, אולי אולי - קשור אל מי שאת, אל מה שאת משדרת, אל כמה שאת נינוחה, שמחה, שלווה, שלמה - לעומת מתוחה או טרודה ממשהו שעובר עלייך. החיישנים של ילדינו כל כך רגישים וחכמים, וקולטים אותנו, את ההוויה שלנו, לגמרי, ולדעתי בדרך כלל מגיבים בהתאם.
זה יכול להיות תלוי אפילו בנושא של האלימות ובדאגות שלך מהצורך להתמודד עם העניין. אם למשל את מגיעה למפגש וכבר מראש מתוחה מהאלימות שאת מצפה שתהיה בין הילדים, מתוחה מהצורך שלך להתמודד בשתי חזיתות - מול בנך ומול ההורים האחרים (למשל ההצגות שהזכרת שאת מרגישה צורך לעשות) - הוא מרגיש אותך, נהיה מתוח בעצמו, ופורק את המתח בהתנהגות אלימה. האם יכול להיות שהיום באת יותר שלמה ובטוחה לגבי הדרך שלך, או סתם יותר רגועה בלי קשר, והוא, במי שהוא היה, שיקף את זה?
_אני רוצה רגע לתאר סיטואציה-
אנחנו נמצאים בחברת ילד-ילדה נוספים, אם זה בבית או בגן שעשועים, פיצ ניגש אליו, חוטף לו צעצוע. הילד-ילדה בא וחוטף או מנסה לחטוף את הצעצוע בחזרה. פיצ מתעצבן, ומכה או נושך. אני מתערבת, מנסה לקחת את הצעצוע, אך מתקשה בגלל חוזק האחיזה שלו. אם אני ממשיכה להאבק, נהיית מריבה גם בינינו. אם אני מצליחה, הוא נשכב על הרצפה ורוקע ברגליים ובוכה ממש חזק, עם דמעות. אני מרימה אותו על הידיים, ומסבירה לו שאי אפשר לחטוף צעצועים מילדים אחרים.
האם דרך הפעולה שלי נשמעת לכן הגיונית? מה דרך הפעולה הנכונה כאשר תוך כדי הוא פוגע בילד השני, וגם הוא בוכה? מה דרך הפעולה הנכונה כאשר הוא ממש לא משחרר את הצעצוע?_
- שווה לנסות (אם את נמצאת מספיק קרוב פיזית) לעזור ולתווך עוד בשלב המאוד התחלתי שבו בנך חוטף את הצעצוע ("אנחנו לא חוטפים", "בוא ננסה לבקש" וכו'). לעצור את כדור השלג לפני שהחל להתגלגל.
- אם לא הספקת לתווך שם את יכולה לנסות ולעצור את זה אחרי שהילד השני חטף בחזרה, עוד לפני שבנך התחיל להכות (לשקף לשניהם את רגשות התסכול שאולי קיימים ולהציע אלטרנטיבות).
- אם הספקת להתערב רק אחרי שבנך כבר חטף והרביץ, את יכולה לחבק אותו ולשקף לו את רגשותיו (למשל, "מרגיז שכשרוצים לקבל משהו של מישהו אחר והוא לא מסכים") וכמובן להציע את האלטרנטיבות לדרך תקשורת חלופית.
- לגבי החזת הצעצוע, אני לא הייתי נכנסת איתו למאבק בנושא, אלא מחבקת אותו, לוקחת על הידיים (או לא, אם לא מתאים לו) ומנסה למצוא פתרונות יצירתיים שיעזרו לו לשחרר את מה שחטף (מציעה צעצוע אטרקטיבי שיש לך בתיק, משהו לאכול, ללכת למגלשה, ללכת להאכיל את הציפורים וכו' וכו'). אני מאמינה שתמיד ימצֵא הדבר שיהיה מספיק מעניין ומושך ויאפשר את שחרור הצעצוע).
- את נותנת לו דוגמא אישית הפוכה לדרך בה את מבקשת ממנו להתנהג. בהקבלה, זה כמו שהיית צועקת עליו:"אל תצעק!!!!". לא ממש אפקטיבי . לא אפקטיבי משום שבדרך זו רוב הסיכויים שהוא לא ישמע את המילים שאת טורחת לחזור עליהן בכל מיני סיטואציות (למשל המנטרה: "אנחנו מבקשים, לא חוטפים"), אלא יקלוט את הדרך בה את פועלת. אם תציעי לו אלטרנטיבה, שזו בעצם דרך לגשר ולפשר, זה מה שהוא יקלוט וזה מי שהוא יהיה.
- את גורמת לו עוד יותר לרצות את הצעצוע ומפחיתה את הסיכויים שהוא יסכים לשחרר אותו. ראיתי שהתנגדות למשהו מקבעת את המצב והרפייה ממנו מאפשרת לדבר להתמסמס. הרפייה כאן אולי לא תספיק ותידרשי גם להציע לו אלטרנטיבות אטרקטיביות, אבל מה שבטוח זה שמאבק רק יעצים את ההתנגדות, התסכול, הכעס והבכי שלו. להרפות, אגב, לא אומר לוותר על הדעה שלך או על העמדה שלך שהצעצוע צריך להיות מוחזר לבעליו. את יכולה להיות מאוד ברורה מולו לגבי מה את רוצה, אבל ללא הלחץ וההתנגדות אליו.
-
ענת_קדם*
- הודעות: 292
- הצטרפות: 17 דצמבר 2004, 23:36
- דף אישי: הדף האישי של ענת_קדם*
התייחסות מעצימה לילדים
קוראת ולומדת המון. תודה על הדיון.
היום ניסיתי את זה כשאחיין שלי בן 3 וחודשיים דחף את צ'ופצ'ופ שלי. (זה לא פעם ראשונה) אמרתי :"אצלנו לא דוחפים" ובפעם השנייה אמרתי "יש מספיק מקום לכולם ליד השולחן" אבל אז קלטתי שבעצם אמא שלו ליד ומה אני נדחפת לשם...
יש עוד הרבה ללמוד על לשחרר, זה לא שלי, ולדעת שאני צריכה לבדוק אם בכלל צריך להגן...עכשיו נראה לי שתגובה של לחבק את צ'ופצ'ופ -שאגב לא נראה ממש נסער מכל העניין, ולשאול את האחיין למה דחף? (לשאול כדי לקבל תשובה ולא להאשים כמובן) יותר מתאימה.ואולי בעצם הכי טוב שהייתי נותנת את האפשרות להגיב לגיסתי-קצת נדחפתי...
למדתי בתהליך שלי בטיפול שאני עוברת שהרצון להגן על הילד שלנו הוא בעצם שייך קודם לילד שבנו ולרצון להגן עליו. לכן חשוב לבחון קודם על מי אנחנו מגינים ומאיפה באה התגובה. כי אם זה שייך אלינו-לילד שאנחנו אז באותו רגע אנחנו לא עם הילד שלנו ואז מפספסים את העניין. אני ברורה?
היום ניסיתי את זה כשאחיין שלי בן 3 וחודשיים דחף את צ'ופצ'ופ שלי. (זה לא פעם ראשונה) אמרתי :"אצלנו לא דוחפים" ובפעם השנייה אמרתי "יש מספיק מקום לכולם ליד השולחן" אבל אז קלטתי שבעצם אמא שלו ליד ומה אני נדחפת לשם...
יש עוד הרבה ללמוד על לשחרר, זה לא שלי, ולדעת שאני צריכה לבדוק אם בכלל צריך להגן...עכשיו נראה לי שתגובה של לחבק את צ'ופצ'ופ -שאגב לא נראה ממש נסער מכל העניין, ולשאול את האחיין למה דחף? (לשאול כדי לקבל תשובה ולא להאשים כמובן) יותר מתאימה.ואולי בעצם הכי טוב שהייתי נותנת את האפשרות להגיב לגיסתי-קצת נדחפתי...
למדתי בתהליך שלי בטיפול שאני עוברת שהרצון להגן על הילד שלנו הוא בעצם שייך קודם לילד שבנו ולרצון להגן עליו. לכן חשוב לבחון קודם על מי אנחנו מגינים ומאיפה באה התגובה. כי אם זה שייך אלינו-לילד שאנחנו אז באותו רגע אנחנו לא עם הילד שלנו ואז מפספסים את העניין. אני ברורה?
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
מה שאת משדרת, אל כמה שאת נינוחה, שמחה, שלווה, שלמה - לעומת מתוחה או טרודה ממשהו שעובר עלייך. החיישנים של ילדינו כל כך רגישים וחכמים, וקולטים אותנו, את ההוויה שלנו, לגמרי, ולדעתי בדרך כלל מגיבים בהתאם.
מתחברת לזה מאוד.
האם יכול להיות שהיום באת יותר שלמה ובטוחה לגבי הדרך שלך, או סתם יותר רגועה בלי קשר, והוא, במי שהוא היה, שיקף את זה?
פשוט היום לא הרגשתי כל כך טוב, ולא הייתי כל כך מרוכזת בו ובמה שהוא עושה... גם יותר בטחתי בו, ופחות התערבתי כשהיתה תקשורת בינו לבין ילד אחר.
לגבי החזת הצעצוע, אני לא הייתי נכנסת איתו למאבק בנושא, אלא מחבקת אותו, לוקחת על הידיים (או לא, אם לא מתאים לו) ומנסה למצוא פתרונות יצירתיים שיעזרו לו לשחרר את מה שחטף (מציעה צעצוע אטרקטיבי שיש לך בתיק, משהו לאכול, ללכת למגלשה, ללכת להאכיל את הציפורים וכו' וכו'). אני מאמינה שתמיד ימצֵא הדבר שיהיה מספיק מעניין ומושך ויאפשר את שחרור הצעצוע).
מסכימה מאוד. הבעייה היא כשיש הורה שלחוץ מאוד מכך שהצעצוע לא הוחזר מייד. אז אני נמצאת במין סיטואציה שאני צריכה גם להסביר את עצמי להורה זועף, וגם להסביר לפיצ ולהרגיע אותו. כמובן שפיצ בעדיפות עליונה, אבל אני באמת נלחצת מאנשים זועפים...
את נותנת לו דוגמא אישית הפוכה לדרך בה את מבקשת ממנו להתנהג. בהקבלה, זה כמו שהיית צועקת עליו:"אל תצעק!!!!". לא ממש אפקטיבי . לא אפקטיבי משום שבדרך זו רוב הסיכויים שהוא לא ישמע את המילים שאת טורחת לחזור עליהן בכל מיני סיטואציות (למשל המנטרה: "אנחנו מבקשים, לא חוטפים"), אלא יקלוט את הדרך בה את פועלת. אם תציעי לו אלטרנטיבה, שזו בעצם דרך לגשר ולפשר, זה מה שהוא יקלוט וזה מי שהוא יהיה.
נכון נכון נכון. מסכימה מאוד.
להרפות, אגב, לא אומר לוותר על הדעה שלך או על העמדה שלך שהצעצוע צריך להיות מוחזר לבעליו. את יכולה להיות מאוד ברורה מולו לגבי מה את רוצה, אבל ללא הלחץ וההתנגדות אליו.
לא בטוחה שאני יודעת איך עושים את זה. כשהוא מרגיש שאני מעוניינת לקחת ממנו משהו, בדרך כלל כלום לא עובד... בדרך כלל.
מעניין שמה שהדריך אותי עד עכשיו זה מה שאמא שלי אמרה לי פעם, שכשאומרים לא, צריך להיות ברור שזה לא. היא אמרה את זה בהקשר למתי שפיצ עושה משהו שאני לא מסכימה אליו. לאחרונה יצא לי גם לפרש את זה בצורה שאם אני או בן זוגי עושים משהו לפיצ שהוא לא מעוניין בו, והוא אומר לא, (למעשה ניין, אבל זה כבר סיפור אחר...) אז צריך להפסיק. שיבין, שאם אומרים לא, אז מפסיקים. גם הוא וגם אנחנו. ושאפשר באמת להגיד לא מבלי לנזוף.
מתחברת לזה מאוד.
האם יכול להיות שהיום באת יותר שלמה ובטוחה לגבי הדרך שלך, או סתם יותר רגועה בלי קשר, והוא, במי שהוא היה, שיקף את זה?
פשוט היום לא הרגשתי כל כך טוב, ולא הייתי כל כך מרוכזת בו ובמה שהוא עושה... גם יותר בטחתי בו, ופחות התערבתי כשהיתה תקשורת בינו לבין ילד אחר.
לגבי החזת הצעצוע, אני לא הייתי נכנסת איתו למאבק בנושא, אלא מחבקת אותו, לוקחת על הידיים (או לא, אם לא מתאים לו) ומנסה למצוא פתרונות יצירתיים שיעזרו לו לשחרר את מה שחטף (מציעה צעצוע אטרקטיבי שיש לך בתיק, משהו לאכול, ללכת למגלשה, ללכת להאכיל את הציפורים וכו' וכו'). אני מאמינה שתמיד ימצֵא הדבר שיהיה מספיק מעניין ומושך ויאפשר את שחרור הצעצוע).
מסכימה מאוד. הבעייה היא כשיש הורה שלחוץ מאוד מכך שהצעצוע לא הוחזר מייד. אז אני נמצאת במין סיטואציה שאני צריכה גם להסביר את עצמי להורה זועף, וגם להסביר לפיצ ולהרגיע אותו. כמובן שפיצ בעדיפות עליונה, אבל אני באמת נלחצת מאנשים זועפים...
את נותנת לו דוגמא אישית הפוכה לדרך בה את מבקשת ממנו להתנהג. בהקבלה, זה כמו שהיית צועקת עליו:"אל תצעק!!!!". לא ממש אפקטיבי . לא אפקטיבי משום שבדרך זו רוב הסיכויים שהוא לא ישמע את המילים שאת טורחת לחזור עליהן בכל מיני סיטואציות (למשל המנטרה: "אנחנו מבקשים, לא חוטפים"), אלא יקלוט את הדרך בה את פועלת. אם תציעי לו אלטרנטיבה, שזו בעצם דרך לגשר ולפשר, זה מה שהוא יקלוט וזה מי שהוא יהיה.
נכון נכון נכון. מסכימה מאוד.
להרפות, אגב, לא אומר לוותר על הדעה שלך או על העמדה שלך שהצעצוע צריך להיות מוחזר לבעליו. את יכולה להיות מאוד ברורה מולו לגבי מה את רוצה, אבל ללא הלחץ וההתנגדות אליו.
לא בטוחה שאני יודעת איך עושים את זה. כשהוא מרגיש שאני מעוניינת לקחת ממנו משהו, בדרך כלל כלום לא עובד... בדרך כלל.
מעניין שמה שהדריך אותי עד עכשיו זה מה שאמא שלי אמרה לי פעם, שכשאומרים לא, צריך להיות ברור שזה לא. היא אמרה את זה בהקשר למתי שפיצ עושה משהו שאני לא מסכימה אליו. לאחרונה יצא לי גם לפרש את זה בצורה שאם אני או בן זוגי עושים משהו לפיצ שהוא לא מעוניין בו, והוא אומר לא, (למעשה ניין, אבל זה כבר סיפור אחר...) אז צריך להפסיק. שיבין, שאם אומרים לא, אז מפסיקים. גם הוא וגם אנחנו. ושאפשר באמת להגיד לא מבלי לנזוף.
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
היי אמא הפתעה! שמחה שהצטרפת לשיחה.
חשוב לבחון קודם על מי אנחנו מגינים ומאיפה באה התגובה. כי אם זה שייך אלינו-לילד שאנחנו אז באותו רגע אנחנו לא עם הילד שלנו ואז מפספסים את העניין. אני ברורה?
אני חושבת שכן.
בדרך כלל, אם אני רואה שמשהו מרביץ לו, אני מחכה כמה שניות לראות את התגובה שלו. אם אני מזהה שהוא הולך לבכות אני קוראת לו ואומרת שאני נמצאת אתו, ושיאותת לי אם צריך אותי. אם אני רואה שהוא מתמודד עם זה בעצמו, ולא באלימות, אז אני מניחה לו.
חייבת לומר שזה מאוד קשה לי, כי לי בתור ילדה הרביצו וחוויתי אלימות די הרבה, וישר זה פוגע בילדה שבי. אבל אני בדרך כלל עוצרת את עצמי.
איפה שאני לא מצליחה לעצור את עצמי, לצערי, זה במקרים שהוא אכן נפגע ובוכה ונעלב מאוד, אני לפעמים מוצאת את עצמי מרימה את הקול ומאשימה את הילד המרביץ. זה מין אינסטינקט כזה שקשה לי להשתחרר בו, וכל פעם אחרי שזה קורה (סך הכל לא קרה כל כך הרבה פעמים...) אני נמלאת ברגשות אשם.
חשוב לבחון קודם על מי אנחנו מגינים ומאיפה באה התגובה. כי אם זה שייך אלינו-לילד שאנחנו אז באותו רגע אנחנו לא עם הילד שלנו ואז מפספסים את העניין. אני ברורה?
אני חושבת שכן.
בדרך כלל, אם אני רואה שמשהו מרביץ לו, אני מחכה כמה שניות לראות את התגובה שלו. אם אני מזהה שהוא הולך לבכות אני קוראת לו ואומרת שאני נמצאת אתו, ושיאותת לי אם צריך אותי. אם אני רואה שהוא מתמודד עם זה בעצמו, ולא באלימות, אז אני מניחה לו.
חייבת לומר שזה מאוד קשה לי, כי לי בתור ילדה הרביצו וחוויתי אלימות די הרבה, וישר זה פוגע בילדה שבי. אבל אני בדרך כלל עוצרת את עצמי.
איפה שאני לא מצליחה לעצור את עצמי, לצערי, זה במקרים שהוא אכן נפגע ובוכה ונעלב מאוד, אני לפעמים מוצאת את עצמי מרימה את הקול ומאשימה את הילד המרביץ. זה מין אינסטינקט כזה שקשה לי להשתחרר בו, וכל פעם אחרי שזה קורה (סך הכל לא קרה כל כך הרבה פעמים...) אני נמלאת ברגשות אשם.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
מסכימה מאוד. הבעייה היא כשיש הורה שלחוץ מאוד מכך שהצעצוע לא הוחזר מייד. אז אני נמצאת במין סיטואציה שאני צריכה גם להסביר את עצמי להורה זועף, וגם להסביר לפיצ ולהרגיע אותו. כמובן שפיצ בעדיפות עליונה, אבל אני באמת נלחצת מאנשים זועפים...
אכן מלחיץ
.
אין ספק שהסיטואציה הזאת מורכבת. את נדרשת לפעול בו זמנית בשתי חזיתות: הורית וחברתית. ולא סתם, אלא שתי חזיתות שנוגעות לך בכמה נקודות רגישות.
אני בעד לשנות הֶקְשֵר ולומר לעצמך שוב ושוב (ושוב) שזו בעצם גם הזדמנות עבורך (שהגיעה, אגב, בזכות בנך) לעבור משהו בעניין הזה. לגדול שם. בהתמודדות עם אנשים זרים (יותר או פחות) ועם הצורך לרַצות אותם. מה דעתך?
טריק טוב להתחלה הוא לנסות ולזהות ממש כשזה קורה, בזמן אמת, מה בדיוק מפעיל אותך. איזה כפתור נלחץ לך באותן סיטואציות. אילו אמונות סמויות מנהלות בתוכך את העניינים. ככל שתהיי יותר מיומנת לזהות את המנגנון האוטומטי שלך בפעולה, כך יש סיכוי שהוא ילך ויתמסמס, ואת תוכלי להתפנות ולהיות נוכחת יותר לעצמך ולבנך, להיות נאמנה לעצמך, ולמצוא קצת יותר שלווה במפגשים כאלה. זה מתקשר גם אל מה שכתבת, ענת קדם, לגבי זיהוי המקום ממנו באה התגובה והתייחסות למקום הזה.
לא בטוחה שאני יודעת איך עושים את זה. כשהוא מרגיש שאני מעוניינת לקחת ממנו משהו, בדרך כלל כלום לא עובד... בדרך כלל.
מה דעתך לנסות לוותר על הרעיון של לקחת לו משהו, ולהחליף אותו ברעיון של לתת לו משהו אחר? כלומר, לשים את הפוקוס שלך במקום אחר. אם תהיי עסוקה בלהציע לו משהו אחר מעניין, ובאמת תתמקדי בזה, יש סיכוי טוב שתרפי (בלי להתכוון) מלקחת לו את הצעצוע.
בנוסף, אם תצליחי לאט לאט להוריד מכתפייך את העול שבצורך לרַצות הורים האחרים, הלחץ שלך כפי בנך יפחת כתוצאה מכך.
מעניין שמה שהדריך אותי עד עכשיו זה מה שאמא שלי אמרה לי פעם, שכשאומרים לא, צריך להיות ברור שזה לא. היא אמרה את זה בהקשר למתי שפיצ עושה משהו שאני לא מסכימה אליו.
מאוד מתחברת לזה.
מבחינתי זה אומר להיות שלמה עם ה'לא', בלי רגשות אשם ובלי התחבטות פנימית. לומר את ה'לא' ממקום נוכח ולא ממקום אוטומטי. כשאני לא שלמה עם ה'לא' היא קולטת אותי לגמרי ולכן גם קשה לה לקבל אותו, ולהיפך.
לאחרונה יצא לי גם לפרש את זה בצורה שאם אני או בן זוגי עושים משהו לפיצ שהוא לא מעוניין בו, והוא אומר לא, (למעשה ניין, אבל זה כבר סיפור אחר...) אז צריך להפסיק. שיבין, שאם אומרים לא, אז מפסיקים. גם הוא וגם אנחנו. ושאפשר באמת להגיד לא מבלי לנזוף.
אהבתי.
מעגל של כבוד הדדי: אתם מטפחים את התחושה והידיעה שלו שרצונותיו מכובדים ושהגבולות שהוא מחליט לשים מקבלים התייחסות ראויה ומכבדת. לאדם שגבולותיו מכובדים, קל יותר לכבד גבולות של אדם אחר.
אכן מלחיץ
.אין ספק שהסיטואציה הזאת מורכבת. את נדרשת לפעול בו זמנית בשתי חזיתות: הורית וחברתית. ולא סתם, אלא שתי חזיתות שנוגעות לך בכמה נקודות רגישות.
אני בעד לשנות הֶקְשֵר ולומר לעצמך שוב ושוב (ושוב) שזו בעצם גם הזדמנות עבורך (שהגיעה, אגב, בזכות בנך) לעבור משהו בעניין הזה. לגדול שם. בהתמודדות עם אנשים זרים (יותר או פחות) ועם הצורך לרַצות אותם. מה דעתך?
טריק טוב להתחלה הוא לנסות ולזהות ממש כשזה קורה, בזמן אמת, מה בדיוק מפעיל אותך. איזה כפתור נלחץ לך באותן סיטואציות. אילו אמונות סמויות מנהלות בתוכך את העניינים. ככל שתהיי יותר מיומנת לזהות את המנגנון האוטומטי שלך בפעולה, כך יש סיכוי שהוא ילך ויתמסמס, ואת תוכלי להתפנות ולהיות נוכחת יותר לעצמך ולבנך, להיות נאמנה לעצמך, ולמצוא קצת יותר שלווה במפגשים כאלה. זה מתקשר גם אל מה שכתבת, ענת קדם, לגבי זיהוי המקום ממנו באה התגובה והתייחסות למקום הזה.
לא בטוחה שאני יודעת איך עושים את זה. כשהוא מרגיש שאני מעוניינת לקחת ממנו משהו, בדרך כלל כלום לא עובד... בדרך כלל.
מה דעתך לנסות לוותר על הרעיון של לקחת לו משהו, ולהחליף אותו ברעיון של לתת לו משהו אחר? כלומר, לשים את הפוקוס שלך במקום אחר. אם תהיי עסוקה בלהציע לו משהו אחר מעניין, ובאמת תתמקדי בזה, יש סיכוי טוב שתרפי (בלי להתכוון) מלקחת לו את הצעצוע.
בנוסף, אם תצליחי לאט לאט להוריד מכתפייך את העול שבצורך לרַצות הורים האחרים, הלחץ שלך כפי בנך יפחת כתוצאה מכך.
מעניין שמה שהדריך אותי עד עכשיו זה מה שאמא שלי אמרה לי פעם, שכשאומרים לא, צריך להיות ברור שזה לא. היא אמרה את זה בהקשר למתי שפיצ עושה משהו שאני לא מסכימה אליו.
מאוד מתחברת לזה.
מבחינתי זה אומר להיות שלמה עם ה'לא', בלי רגשות אשם ובלי התחבטות פנימית. לומר את ה'לא' ממקום נוכח ולא ממקום אוטומטי. כשאני לא שלמה עם ה'לא' היא קולטת אותי לגמרי ולכן גם קשה לה לקבל אותו, ולהיפך.
לאחרונה יצא לי גם לפרש את זה בצורה שאם אני או בן זוגי עושים משהו לפיצ שהוא לא מעוניין בו, והוא אומר לא, (למעשה ניין, אבל זה כבר סיפור אחר...) אז צריך להפסיק. שיבין, שאם אומרים לא, אז מפסיקים. גם הוא וגם אנחנו. ושאפשר באמת להגיד לא מבלי לנזוף.
אהבתי.
מעגל של כבוד הדדי: אתם מטפחים את התחושה והידיעה שלו שרצונותיו מכובדים ושהגבולות שהוא מחליט לשים מקבלים התייחסות ראויה ומכבדת. לאדם שגבולותיו מכובדים, קל יותר לכבד גבולות של אדם אחר.
-
נועה_בר*
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
התייחסות מעצימה לילדים
השיחה שלכן מרתקת וחשובה מאוד @} אני בעד לתת לה מקום בדף חדש, מה דעתכן?
יש פה את נושא האלימות אבל אולי העיקר זו באמת ההתייחסות שלנו, מאיזה מקום היא באה ומה היא שואפת להשיג.
(איך להסתדר בחברה מבלי להקטין את הילד ? ארוך מידי אבל זה נראה לי הכיוון..)
יש פה את נושא האלימות אבל אולי העיקר זו באמת ההתייחסות שלנו, מאיזה מקום היא באה ומה היא שואפת להשיג.
(איך להסתדר בחברה מבלי להקטין את הילד ? ארוך מידי אבל זה נראה לי הכיוון..)
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
אין ספק שהסיטואציה הזאת מורכבת. את נדרשת לפעול בו זמנית בשתי חזיתות: הורית וחברתית. ולא סתם, אלא שתי חזיתות שנוגעות לך בכמה נקודות רגישות.
נכון. איך שהוא אני מתחילה להרגיש רגשות אשם מכך שפתאום פיצ ורגשותיו כבר לא במרכז, אלא גם אלו שלי...
אני בעד לשנות הֶקְשֵר ולומר לעצמך שוב ושוב (ושוב) שזו בעצם גם הזדמנות עבורך (שהגיעה, אגב, בזכות בנך) לעבור משהו בעניין הזה. לגדול שם. בהתמודדות עם אנשים זרים (יותר או פחות) ועם הצורך לרַצות אותם. מה דעתך?
נכון מאוד מאוד. כמו בערך כל חוויה שיש לי אתו, שאני מרגישה איך אני צומחת גודלת ומתבגרת, בעצם ממתי שהוא נולד.
טריק טוב להתחלה הוא לנסות ולזהות ממש כשזה קורה, בזמן אמת, מה בדיוק מפעיל אותך
צריכה לנסות. קשה לי להתיחס, או לדמיין את עצמי מבלי להיות בתוך הסיטואציה ממש.
מה דעתך לנסות לוותר על הרעיון של לקחת לו משהו, ולהחליף אותו ברעיון של לתת לו משהו אחר? כלומר, לשים את הפוקוס שלך במקום אחר. אם תהיי עסוקה בלהציע לו משהו אחר מעניין, ובאמת תתמקדי בזה, יש סיכוי טוב שתרפי (בלי להתכוון) מלקחת לו את הצעצוע
המממ... נשמע לי קצת קשה לישום. מזכיר לי שכשהייתי קטנה, אבא שלי אמר לי שאם אקיף את העץ בגינה שלנו שלושים פעמים מבלי לחשוב על פילים, אז אהפוך להיות כושית (מצטערת על הלא פוליטיקלי קורקט...). כלומר, אני בטוח אנסה לעשות את זה, אבל תמיד המטרה האמיתית איפה שהוא בראש תהייה לקחת ממנו את הצעצוע.
בנוסף, אם תצליחי לאט לאט להוריד מכתפייך את העול שבצורך לרַצות הורים האחרים, הלחץ שלך כפי בנך יפחת כתוצאה מכך.
נכון מאוד. זה משהו שאני צריכה ללמוד. שוב, רגשות האשם... למה חשוב לי כל כך מה אנשים אחרים חושבים?... למה תמיד אני צריכה להסביר את עצמי, או כביכול לצאת בסדר על חשבונו של פיצ?...
מבחינתי זה אומר להיות שלמה עם ה'לא', בלי רגשות אשם ובלי התחבטות פנימית. לומר את ה'לא' ממקום נוכח ולא ממקום אוטומטי. כשאני לא שלמה עם ה'לא' היא קולטת אותי לגמרי ולכן גם קשה לה לקבל אותו, ולהיפך.
נכון. צריכה להפנים...
_אהבתי.
מעגל של כבוד הדדי: אתם מטפחים את התחושה והידיעה שלו שרצונותיו מכובדים ושהגבולות שהוא מחליט לשים מקבלים התייחסות ראויה ומכבדת. לאדם שגבולותיו מכובדים, קל יותר לכבד גבולות של אדם אחר._
תודה! זה מה שאני גם חשבתי.
השיחה שלכן מרתקת וחשובה מאוד אני בעד לתת לה מקום בדף חדש, מה דעתכן?
היי נועה, תודה! מבחינתי אפשר להעביר לדף חדש. זה משהו שבדרך כלל מביך אותי לעשות, כי אני באה ממקום של לפתור את בעיותי האישיות, לכן תמיד מרגיש לי יותר נוח לעשות את זה בדף שלי... אבל באמת שבטוח הרבה אנשים יכולים להעזר ואולי כבר נעזרים בשיחה שלנו, ואם היא תהייה תחת דף בעל שם תואם, אז היא גם תהייה יותר נגישה לעוד אנשים.
עוד רעיונות לשם?... (מזכיר קצת למצוא שם לילד, לא?...)
נכון. איך שהוא אני מתחילה להרגיש רגשות אשם מכך שפתאום פיצ ורגשותיו כבר לא במרכז, אלא גם אלו שלי...
אני בעד לשנות הֶקְשֵר ולומר לעצמך שוב ושוב (ושוב) שזו בעצם גם הזדמנות עבורך (שהגיעה, אגב, בזכות בנך) לעבור משהו בעניין הזה. לגדול שם. בהתמודדות עם אנשים זרים (יותר או פחות) ועם הצורך לרַצות אותם. מה דעתך?
נכון מאוד מאוד. כמו בערך כל חוויה שיש לי אתו, שאני מרגישה איך אני צומחת גודלת ומתבגרת, בעצם ממתי שהוא נולד.
טריק טוב להתחלה הוא לנסות ולזהות ממש כשזה קורה, בזמן אמת, מה בדיוק מפעיל אותך
צריכה לנסות. קשה לי להתיחס, או לדמיין את עצמי מבלי להיות בתוך הסיטואציה ממש.
מה דעתך לנסות לוותר על הרעיון של לקחת לו משהו, ולהחליף אותו ברעיון של לתת לו משהו אחר? כלומר, לשים את הפוקוס שלך במקום אחר. אם תהיי עסוקה בלהציע לו משהו אחר מעניין, ובאמת תתמקדי בזה, יש סיכוי טוב שתרפי (בלי להתכוון) מלקחת לו את הצעצוע
המממ... נשמע לי קצת קשה לישום. מזכיר לי שכשהייתי קטנה, אבא שלי אמר לי שאם אקיף את העץ בגינה שלנו שלושים פעמים מבלי לחשוב על פילים, אז אהפוך להיות כושית (מצטערת על הלא פוליטיקלי קורקט...). כלומר, אני בטוח אנסה לעשות את זה, אבל תמיד המטרה האמיתית איפה שהוא בראש תהייה לקחת ממנו את הצעצוע.
בנוסף, אם תצליחי לאט לאט להוריד מכתפייך את העול שבצורך לרַצות הורים האחרים, הלחץ שלך כפי בנך יפחת כתוצאה מכך.
נכון מאוד. זה משהו שאני צריכה ללמוד. שוב, רגשות האשם... למה חשוב לי כל כך מה אנשים אחרים חושבים?... למה תמיד אני צריכה להסביר את עצמי, או כביכול לצאת בסדר על חשבונו של פיצ?...
מבחינתי זה אומר להיות שלמה עם ה'לא', בלי רגשות אשם ובלי התחבטות פנימית. לומר את ה'לא' ממקום נוכח ולא ממקום אוטומטי. כשאני לא שלמה עם ה'לא' היא קולטת אותי לגמרי ולכן גם קשה לה לקבל אותו, ולהיפך.
נכון. צריכה להפנים...
_אהבתי.
מעגל של כבוד הדדי: אתם מטפחים את התחושה והידיעה שלו שרצונותיו מכובדים ושהגבולות שהוא מחליט לשים מקבלים התייחסות ראויה ומכבדת. לאדם שגבולותיו מכובדים, קל יותר לכבד גבולות של אדם אחר._
תודה! זה מה שאני גם חשבתי.
השיחה שלכן מרתקת וחשובה מאוד אני בעד לתת לה מקום בדף חדש, מה דעתכן?
היי נועה, תודה! מבחינתי אפשר להעביר לדף חדש. זה משהו שבדרך כלל מביך אותי לעשות, כי אני באה ממקום של לפתור את בעיותי האישיות, לכן תמיד מרגיש לי יותר נוח לעשות את זה בדף שלי... אבל באמת שבטוח הרבה אנשים יכולים להעזר ואולי כבר נעזרים בשיחה שלנו, ואם היא תהייה תחת דף בעל שם תואם, אז היא גם תהייה יותר נגישה לעוד אנשים.
עוד רעיונות לשם?... (מזכיר קצת למצוא שם לילד, לא?...)
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
אה, ואגב, היום ואתמול נעזרתי הרבה בדברים שנכתבו בדף פה. גם במקרים שהוא הרביץ לנו, וגם במקרה שקצת ניסה להרביץ לבת תינוקת של חברה, וזה לא יאמן כמה החוסר האשמה, והלהגיד לא באהבה וכבוד אפקטיבי לעומת ההאשמה!
בדרך כלל שאני אומרת את הלא הכועס, הוא מיד משפיל את הראש, ומכה שוב ושוב, מכונס בעצמו ולא תקשורתי, ואילו במקרים האלו הוא מיד שוכח, וממשיך לשחק כמו קודם!
ושוב אני נזכרת איזה ילד מדהים יש לי ואיזו מתנה ענקית זאת היתה לקבל אותו
בדרך כלל שאני אומרת את הלא הכועס, הוא מיד משפיל את הראש, ומכה שוב ושוב, מכונס בעצמו ולא תקשורתי, ואילו במקרים האלו הוא מיד שוכח, וממשיך לשחק כמו קודם!
ושוב אני נזכרת איזה ילד מדהים יש לי ואיזו מתנה ענקית זאת היתה לקבל אותו
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
טריק טוב להתחלה הוא לנסות ולזהות ממש כשזה קורה, בזמן אמת, מה בדיוק מפעיל אותך.
אוקיי, חשבתי על זה עוד טיפה, שיחזרתי, מה שמפעיל אותי בסיטואציה האלו יותר מכל הוא מבוכה. מביך אותי גם לכתוב את זה...
אוקיי, חשבתי על זה עוד טיפה, שיחזרתי, מה שמפעיל אותי בסיטואציה האלו יותר מכל הוא מבוכה. מביך אותי גם לכתוב את זה...
-
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
התייחסות מעצימה לילדים
לגבי החזת הצעצוע, אני לא הייתי נכנסת איתו למאבק בנושא, אלא מחבקת אותו, לוקחת על הידיים (או לא, אם לא מתאים לו) ומנסה למצוא פתרונות יצירתיים שיעזרו לו לשחרר את מה שחטף (מציעה צעצוע אטרקטיבי שיש לך בתיק, משהו לאכול, ללכת למגלשה, ללכת להאכיל את הציפורים וכו' וכו'). אני מאמינה שתמיד ימצֵא הדבר שיהיה מספיק מעניין ומושך ויאפשר את שחרור הצעצוע).
עקרונית גם אני הייתי מנסה לנהוג כך, אבל יש בעיה בדרך הזאת. הרבה פעמים היא עלולה להציג לילד ניסיון זול ושקוף להסחת דעת. משהו שהיה עובד בגיל צעיר, אבל עכשיו כשהוא בגיל שהוא עומד על שלו, כבר לא עובד. אצלי אני ממש רואה שהוא כועס ונעלב שאני מציעה אלטרנטיבה, כאילו לא מכבדת את הרצון שלו בפעילות X דווקא באותו רגע.
בעיה שנייה - הדרך הזו עלולה לסחוף את האמא לכיוון של הצעת פיצויים לילד (צעצוע א', צעצוע ב', ואם הוא לא רוצה אף צעצוע אחר, אולי נציע לו ללכת לאכול גלידה, את זה הוא בטוח ירצה). וכל זה בעקבות התנהגות שלו שאנחנו לא רוצים לעודד.
עקרונית גם אני הייתי מנסה לנהוג כך, אבל יש בעיה בדרך הזאת. הרבה פעמים היא עלולה להציג לילד ניסיון זול ושקוף להסחת דעת. משהו שהיה עובד בגיל צעיר, אבל עכשיו כשהוא בגיל שהוא עומד על שלו, כבר לא עובד. אצלי אני ממש רואה שהוא כועס ונעלב שאני מציעה אלטרנטיבה, כאילו לא מכבדת את הרצון שלו בפעילות X דווקא באותו רגע.
בעיה שנייה - הדרך הזו עלולה לסחוף את האמא לכיוון של הצעת פיצויים לילד (צעצוע א', צעצוע ב', ואם הוא לא רוצה אף צעצוע אחר, אולי נציע לו ללכת לאכול גלידה, את זה הוא בטוח ירצה). וכל זה בעקבות התנהגות שלו שאנחנו לא רוצים לעודד.
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
קומה ג, מסכימה עם מה שכתבת.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
נכון. איך שהוא אני מתחילה להרגיש רגשות אשם מכך שפתאום פיצ ורגשותיו כבר לא במרכז, אלא גם אלו שלי...
שניכם בני אדם. פעם את נדרשת להכיל את רגשותיו, ופעם אחרת עולה הצורך שלך להתמודד עם רגשותייך שלך. אני לא רואה כיצד אפשר אחרת, אלא אם כן את מבטלת עצמך ואת צרכייך. לא הגיוני, לא סביר וגם לא בריא להתמקד רק בו:
בסיטואציה הספציפית של מפגשים חברתיים אתם לומדים יחד, זה לצד זה, מיומנויות חברתיות: הוא לומד דרכי תקשורת יעילות, ואת לומדת להיות אַת עצמך.
עוד משהו: בתוך הֶקְשֵר כזה העיסוק שלך בעצמך לא נתפס כמשהו שבא על חשבונו, אלא כמשהו מועיל וחיוני עבור שניכם. את צומחת גם עבור עצמך, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך, כדי להרגיש חופשייה יותר להיות אַת עצמך, ובמקביל גם עבורו: מאחר והוא מעתיק ממך את מי שאת, את ההוויה שלך, את הדרך שלך להתנהל בעולם, ככל שאת תהיי חופשייה ושלמה – כך יתאפשר לו להיות ילד חופשי ונאמן לעצמו.
אבל תמיד המטרה האמיתית איפה שהוא בראש תהייה לקחת ממנו את הצעצוע.
כן, מבינה
נכון מאוד. זה משהו שאני צריכה ללמוד. שוב, רגשות האשם... למה חשוב לי כל כך מה אנשים אחרים חושבים?... למה תמיד אני צריכה להסביר את עצמי, או כביכול לצאת בסדר על חשבונו של פיצ?...
אולי כי את בנאדם?
לכל אחד יש נקודות רגישות וזו הנקודה הרגישה שלך. וזה בסדר גמור.
כדי להפטר מרגשות האשם תנסי להסתכל אך ורק קדימה, לעתיד, למפגש הבא, לרגע הבא בו זה יקרה. רק על מה שאת יכולה לעשות בעניין ולא על מה היית יכולה או על כמה לא היית בסדר. בכל פעם שאת קופצת במחשבות אחורה (זה אוטומטי לגמרי) – נסי לקחת את עצמך קדימה להחלטות עתידיות וקונסטרוקטיביות. האוטומט ימשוך לכיוון אחד – ואת תחזירי אותו לכיוון השני. זה משהו להתרגל אליו.
אם כבר דיברנו על התייחסות מעצימה ומחזקת על פני מקטינה ומחלישה – שימי לב שרגשות האשם הם התייחסות מחלישה שלך עבור עצמך. במקום לתת לך איזשהו פתח לשינוי הם סוגרים עלייך ומקבעים אותך במקום.
_ואילו במקרים האלו הוא מיד שוכח, וממשיך לשחק כמו קודם!
ושוב אני נזכרת איזה ילד מדהים יש לי ואיזו מתנה ענקית זאת היתה לקבל אותו_
כמה מרגש!
אוקיי, חשבתי על זה עוד טיפה, שיחזרתי, מה שמפעיל אותי בסיטואציה האלו יותר מכל הוא מבוכה. מביך אותי גם לכתוב את זה...
יופי. זאת הדרך לפרק את המנגנון האוטומטי שלך לגורמים.
עכשיו קחי את זה איתך למפגש הבא, לזמן אמת, ותתבונני על המחשבות שחולפות לך בראש ויוצרות את המבוכה. אני יכולה לשער שעשויות לעלות מחשבות כמו "היא חושבת שאני לא מחנכת אותו כמו שצריך" או "אני רוצה שהיא תחשוב שאני אמא טובה" וכו'. תראי מה נכון לך בזמן אמת.
ברגע שתזהי את הפרדיגמה שמנהלת את מחשבותייך ויוצרת את המבוכה – תוכלי להתחיל להטיל בה ספק ולהפרד ממנה. הרעיון הזה נשען על ההנחה שהמבוכה שלך איננה נגרמת ממה שמתרחש במציאות, במפגש, אלא ממה שקורה בתוך הראש שלך. ואת זה, את ההזדהות העמוקה עם הפרדיגמות אפשר לשנות.
עוד רעיונות לשם?...
מה דעתכן על התייחסות מעצימה לילדים?
קומה ג', גם אני מסכימה עם שתי הנקודות הבעייתיות שהזכרת. ככלל, אני חושבת שכדאי ליישם כל רעיון כגון זה ממקום של נוכחות והקשבה לילד באותו הרגע, ולא באופן אוטומטי או מכני.
אני חושבת שבשני המצבים שתארת הבעייתיות נובעת מאוטומטיות הפעולה: למשל, ברגע שהדבר נסחף לכיוון של הצעת פיצויים לילד - מעצם ההיסחפות, זה כבר מנגנון שהפך לאוטומטי. ברגע שזה הפך לטקטיקה שנשלפת שוב ושוב ללא הבחנה - זה בעייתי. כל כך קל להגיע לשם מכיוון שאת רובנו, מאבק שליטה כזה או אחר "זורק" למצב אוטומט.
ולמה זה לא עובד?
הילד קולט די מהר שאמא שלו כבר לא נוכחת מאחורי הטקטיקה ומאחורי האטרקציות. אמא "הלכה" ובמקומה פועל מנגנון משומן היטב. רק מה, הוא רוצה את אמא וממשיך לחפש. לחפש זה אומר להתעקש, לבכות, לכעוס, להרביץ, וכו'. כל אלה יכולים לשמש סימנים לכך. אני חושבת שברגע שהוא ילקוט שאמא "שם" יש סיכוי שהוא ירפה, ויש סיכוי שהוא יהיה מוכן להקשיב ל'לא'. אני מדגישה "סיכוי" כי זו לא משוואה מתמטית .
נקודה נוספת. בעיני, הרעיון המרכזי שעומד מאחורי הצעת אטרקציה חלופית היא לא האטרקציה עצמה כמו אי ההתנגדות לילד. התנגדות לילד ומאבק על הצעצוע רק מחזקים את התנגדותו שלו. כדי להרפות מהמאבק נדרש בראש ובראשונה לרדת מהאוטומט ולחזור לנוכחות של כאן ועכשיו. מה שאני עושה זה חוזרת ומתרגלת את היכולת שלי לזהות מתי אני נמצאת במצב אוטומטי, וגם לוקחת נשימה עמוקה כשאני מרגישה שמשהו מעצבן אותי (זה טריק טוב כדי לנחות בחזרה).
שניכם בני אדם. פעם את נדרשת להכיל את רגשותיו, ופעם אחרת עולה הצורך שלך להתמודד עם רגשותייך שלך. אני לא רואה כיצד אפשר אחרת, אלא אם כן את מבטלת עצמך ואת צרכייך. לא הגיוני, לא סביר וגם לא בריא להתמקד רק בו:
- אם את מורידה את עצמך באופן קבוע ומתמשך לסוף סדר העדיפויות שלך זה מסר שאת מעבירה לו ויש סיכוי שהוא ילמד ממך את הדפוס הזה.
- אם את לא נותנת לעצמך ולרגשות שלך מקום, כיצד יהיה לך מקום להכיל אותו?
בסיטואציה הספציפית של מפגשים חברתיים אתם לומדים יחד, זה לצד זה, מיומנויות חברתיות: הוא לומד דרכי תקשורת יעילות, ואת לומדת להיות אַת עצמך.
עוד משהו: בתוך הֶקְשֵר כזה העיסוק שלך בעצמך לא נתפס כמשהו שבא על חשבונו, אלא כמשהו מועיל וחיוני עבור שניכם. את צומחת גם עבור עצמך, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך, כדי להרגיש חופשייה יותר להיות אַת עצמך, ובמקביל גם עבורו: מאחר והוא מעתיק ממך את מי שאת, את ההוויה שלך, את הדרך שלך להתנהל בעולם, ככל שאת תהיי חופשייה ושלמה – כך יתאפשר לו להיות ילד חופשי ונאמן לעצמו.
אבל תמיד המטרה האמיתית איפה שהוא בראש תהייה לקחת ממנו את הצעצוע.
כן, מבינה
נכון מאוד. זה משהו שאני צריכה ללמוד. שוב, רגשות האשם... למה חשוב לי כל כך מה אנשים אחרים חושבים?... למה תמיד אני צריכה להסביר את עצמי, או כביכול לצאת בסדר על חשבונו של פיצ?...
אולי כי את בנאדם?
לכל אחד יש נקודות רגישות וזו הנקודה הרגישה שלך. וזה בסדר גמור.
כדי להפטר מרגשות האשם תנסי להסתכל אך ורק קדימה, לעתיד, למפגש הבא, לרגע הבא בו זה יקרה. רק על מה שאת יכולה לעשות בעניין ולא על מה היית יכולה או על כמה לא היית בסדר. בכל פעם שאת קופצת במחשבות אחורה (זה אוטומטי לגמרי) – נסי לקחת את עצמך קדימה להחלטות עתידיות וקונסטרוקטיביות. האוטומט ימשוך לכיוון אחד – ואת תחזירי אותו לכיוון השני. זה משהו להתרגל אליו.
אם כבר דיברנו על התייחסות מעצימה ומחזקת על פני מקטינה ומחלישה – שימי לב שרגשות האשם הם התייחסות מחלישה שלך עבור עצמך. במקום לתת לך איזשהו פתח לשינוי הם סוגרים עלייך ומקבעים אותך במקום.
_ואילו במקרים האלו הוא מיד שוכח, וממשיך לשחק כמו קודם!
ושוב אני נזכרת איזה ילד מדהים יש לי ואיזו מתנה ענקית זאת היתה לקבל אותו_
כמה מרגש!
אוקיי, חשבתי על זה עוד טיפה, שיחזרתי, מה שמפעיל אותי בסיטואציה האלו יותר מכל הוא מבוכה. מביך אותי גם לכתוב את זה...
יופי. זאת הדרך לפרק את המנגנון האוטומטי שלך לגורמים
.עכשיו קחי את זה איתך למפגש הבא, לזמן אמת, ותתבונני על המחשבות שחולפות לך בראש ויוצרות את המבוכה. אני יכולה לשער שעשויות לעלות מחשבות כמו "היא חושבת שאני לא מחנכת אותו כמו שצריך" או "אני רוצה שהיא תחשוב שאני אמא טובה" וכו'. תראי מה נכון לך בזמן אמת.
ברגע שתזהי את הפרדיגמה שמנהלת את מחשבותייך ויוצרת את המבוכה – תוכלי להתחיל להטיל בה ספק ולהפרד ממנה. הרעיון הזה נשען על ההנחה שהמבוכה שלך איננה נגרמת ממה שמתרחש במציאות, במפגש, אלא ממה שקורה בתוך הראש שלך. ואת זה, את ההזדהות העמוקה עם הפרדיגמות אפשר לשנות.
עוד רעיונות לשם?...
מה דעתכן על התייחסות מעצימה לילדים?
קומה ג', גם אני מסכימה עם שתי הנקודות הבעייתיות שהזכרת. ככלל, אני חושבת שכדאי ליישם כל רעיון כגון זה ממקום של נוכחות והקשבה לילד באותו הרגע, ולא באופן אוטומטי או מכני.
אני חושבת שבשני המצבים שתארת הבעייתיות נובעת מאוטומטיות הפעולה: למשל, ברגע שהדבר נסחף לכיוון של הצעת פיצויים לילד - מעצם ההיסחפות, זה כבר מנגנון שהפך לאוטומטי. ברגע שזה הפך לטקטיקה שנשלפת שוב ושוב ללא הבחנה - זה בעייתי. כל כך קל להגיע לשם מכיוון שאת רובנו, מאבק שליטה כזה או אחר "זורק" למצב אוטומט
.ולמה זה לא עובד?
הילד קולט די מהר שאמא שלו כבר לא נוכחת מאחורי הטקטיקה ומאחורי האטרקציות. אמא "הלכה" ובמקומה פועל מנגנון משומן היטב
. רק מה, הוא רוצה את אמא וממשיך לחפש. לחפש זה אומר להתעקש, לבכות, לכעוס, להרביץ, וכו'. כל אלה יכולים לשמש סימנים לכך. אני חושבת שברגע שהוא ילקוט שאמא "שם" יש סיכוי שהוא ירפה, ויש סיכוי שהוא יהיה מוכן להקשיב ל'לא'. אני מדגישה "סיכוי" כי זו לא משוואה מתמטית .נקודה נוספת. בעיני, הרעיון המרכזי שעומד מאחורי הצעת אטרקציה חלופית היא לא האטרקציה עצמה כמו אי ההתנגדות לילד. התנגדות לילד ומאבק על הצעצוע רק מחזקים את התנגדותו שלו. כדי להרפות מהמאבק נדרש בראש ובראשונה לרדת מהאוטומט ולחזור לנוכחות של כאן ועכשיו. מה שאני עושה זה חוזרת ומתרגלת את היכולת שלי לזהות מתי אני נמצאת במצב אוטומטי, וגם לוקחת נשימה עמוקה כשאני מרגישה שמשהו מעצבן אותי (זה טריק טוב כדי לנחות בחזרה).
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
שניכם בני אדם. פעם את נדרשת להכיל את רגשותיו, ופעם אחרת עולה הצורך שלך להתמודד עם רגשותייך שלך. אני לא רואה כיצד אפשר אחרת, אלא אם כן את מבטלת עצמך ואת צרכייך. לא הגיוני, לא סביר וגם לא בריא להתמקד רק בו:
נכון, צודקת. לא יודעת למה לא חשבתי על זה קודם.
_אם את מורידה את עצמך באופן קבוע ומתמשך לסוף סדר העדיפויות שלך זה מסר שאת מעבירה לו ויש סיכוי שהוא ילמד ממך את הדפוס הזה.
אם את לא נותנת לעצמך ולרגשות שלך מקום, כיצד יהיה לך מקום להכיל אותו?_
בשני המשפטים האלו הסברת לי דפוס התנהגות שקיים אצל אמא שלי, שכנראה ירשתי ממנה. טוב להבין את זה בשלב כל כך מוקדם, אולי כך אצליח לשנות את זה.
בתוך הֶקְשֵר כזה העיסוק שלך בעצמך לא נתפס כמשהו שבא על חשבונו, אלא כמשהו מועיל וחיוני עבור שניכם. את צומחת גם עבור עצמך, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך, כדי להרגיש חופשייה יותר להיות אַת עצמך, ובמקביל גם עבורו: מאחר והוא מעתיק ממך את מי שאת, את ההוויה שלך, את הדרך שלך להתנהל בעולם, ככל שאת תהיי חופשייה ושלמה – כך יתאפשר לו להיות ילד חופשי ונאמן לעצמו.
שוב, תודה על המילים שלך. מסבירות ומבהירות לי דברים שהיו צריכים להיות לי ברורים.
עכשיו קחי את זה איתך למפגש הבא, לזמן אמת, ותתבונני על המחשבות שחולפות לך בראש ויוצרות את המבוכה
אנסה זאת.
מה דעתכן על התייחסות מעצימה לילדים??
השיחה התחילה בהתיחסות שלנו לאלימות בין ילדים, נראה לי שהשם צריך להכיל את זה בתוכו איכשהו.
ובעניין הצעצוע והילד, יש גם משהו בעייתי בלחטוף בכוח את הצעצוע מהילד, אחרי שאנחנו מנסים ללמד אותו שלא חוטפים לאחר. הרי הם מחקים כל פעולה שלנו, וכל התנהגות שלנו, וגם כל דרך התמודדות שלנו. (מפרשת לעצמי מה שאת כתבת קודם למעלה...). אבל, אני עדיין לא בטוחה שהגעתי לפיתרון מה היא אכן הדרך הטובה ביותר להתמודד.
לתת צעצוע חלופי בדרך כלל לא עובד אצלינו, על אוטומט ולא על אוטומט...
אולי לקחת אותו למקום מרוחק קצת, שיש בו התרחשות שונה, ולאחר כמה זמן הוא ירפה כי יהיה מרוכז במשהו אחר? (מנסה לשחזר בראש אם עשיתי את זה כבר בעבר ואם זה עבד...)
נכון, צודקת. לא יודעת למה לא חשבתי על זה קודם.
_אם את מורידה את עצמך באופן קבוע ומתמשך לסוף סדר העדיפויות שלך זה מסר שאת מעבירה לו ויש סיכוי שהוא ילמד ממך את הדפוס הזה.
אם את לא נותנת לעצמך ולרגשות שלך מקום, כיצד יהיה לך מקום להכיל אותו?_
בשני המשפטים האלו הסברת לי דפוס התנהגות שקיים אצל אמא שלי, שכנראה ירשתי ממנה. טוב להבין את זה בשלב כל כך מוקדם, אולי כך אצליח לשנות את זה.
בתוך הֶקְשֵר כזה העיסוק שלך בעצמך לא נתפס כמשהו שבא על חשבונו, אלא כמשהו מועיל וחיוני עבור שניכם. את צומחת גם עבור עצמך, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך, כדי להרגיש חופשייה יותר להיות אַת עצמך, ובמקביל גם עבורו: מאחר והוא מעתיק ממך את מי שאת, את ההוויה שלך, את הדרך שלך להתנהל בעולם, ככל שאת תהיי חופשייה ושלמה – כך יתאפשר לו להיות ילד חופשי ונאמן לעצמו.
שוב, תודה על המילים שלך. מסבירות ומבהירות לי דברים שהיו צריכים להיות לי ברורים.
עכשיו קחי את זה איתך למפגש הבא, לזמן אמת, ותתבונני על המחשבות שחולפות לך בראש ויוצרות את המבוכה
אנסה זאת.
מה דעתכן על התייחסות מעצימה לילדים??
השיחה התחילה בהתיחסות שלנו לאלימות בין ילדים, נראה לי שהשם צריך להכיל את זה בתוכו איכשהו.
ובעניין הצעצוע והילד, יש גם משהו בעייתי בלחטוף בכוח את הצעצוע מהילד, אחרי שאנחנו מנסים ללמד אותו שלא חוטפים לאחר. הרי הם מחקים כל פעולה שלנו, וכל התנהגות שלנו, וגם כל דרך התמודדות שלנו. (מפרשת לעצמי מה שאת כתבת קודם למעלה...). אבל, אני עדיין לא בטוחה שהגעתי לפיתרון מה היא אכן הדרך הטובה ביותר להתמודד.
לתת צעצוע חלופי בדרך כלל לא עובד אצלינו, על אוטומט ולא על אוטומט...
אולי לקחת אותו למקום מרוחק קצת, שיש בו התרחשות שונה, ולאחר כמה זמן הוא ירפה כי יהיה מרוכז במשהו אחר? (מנסה לשחזר בראש אם עשיתי את זה כבר בעבר ואם זה עבד...)
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
-
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
התייחסות מעצימה לילדים
השמות האחרונים טובים יותר בעיני.
-
נועה_בר*
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
התייחסות מעצימה לילדים
<סליחה מראש שאני נדחפת פה לדיון ולא מגיבה אליו ספסציפית>
_מה דעתכן על התייחסות מעצימה לילדים
אני הכי בעד! נהדר
אם כי את מדברת גם על העצמת ההורה שהיא ( כידוע ) חשובה לא פחות.
אם חשוב לך שתופיע המילה האלימות אז זה
התייחסות מעצימה והשפעתה על אלימות?
אבל לדעתי זה יכול לגלוש לעוד הרבה מקרים שבהם אנחנו מגיבים מתוך האוטומט או 'לא יודעים' איך להגיב נכון.
ואני כמובן מתכוונת ליותר מרק להגיד שוב ושוב "אנחנו לא עושים..... (כך וכך)" במחשבה שאת זה כבר עברנו.
למשל: הילדה שלי ציירה אתמול שוב עם הצבעים על השטיח, או הילדה שלי עושה שוב ושוב פיפי על השטיח ( סיפורים אמיתיים.. )
ויש כאן נושא נוסף של לפעול מול הורים אחרים באינטראקציות שונות, שהופך או משנה את התגובות שלנו בהתאם לאדם הנוסף שעומד לצידנו :
_הבעייה היא כשיש הורה שלחוץ מאוד מכך שהצעצוע לא הוחזר מייד. אז אני נמצאת במין סיטואציה שאני צריכה גם להסביר את עצמי להורה זועף, וגם להסביר לפיצ ולהרגיע אותו. כמובן שפיצ בעדיפות עליונה, אבל אני באמת נלחצת מאנשים זועפים...
אכן מלחיץ .
אין ספק שהסיטואציה הזאת מורכבת. את נדרשת לפעול בו זמנית בשתי חזיתות: הורית וחברתית. ולא סתם, אלא שתי חזיתות שנוגעות לך בכמה נקודות רגישות._
(ההדגשות שלי)
כדי להפטר מרגשות האשם תנסי להסתכל אך ורק קדימה, לעתיד, למפגש הבא, לרגע הבא בו זה יקרה. רק על מה שאת יכולה לעשות בעניין ולא על מה היית יכולה או על כמה לא היית בסדר
תודה על המשפט הזה @} ובכלל על הדיון הזה, הוא בא לי בזמן ומחזיר אותי לפוקוס שקצת יצאתי ממנו בזמן האחרון.
_מה דעתכן על התייחסות מעצימה לילדים
אני הכי בעד! נהדר
אם כי את מדברת גם על העצמת ההורה שהיא ( כידוע ) חשובה לא פחות.אם חשוב לך שתופיע המילה האלימות אז זה
התייחסות מעצימה והשפעתה על אלימות?
אבל לדעתי זה יכול לגלוש לעוד הרבה מקרים שבהם אנחנו מגיבים מתוך האוטומט או 'לא יודעים' איך להגיב נכון.
ואני כמובן מתכוונת ליותר מרק להגיד שוב ושוב "אנחנו לא עושים..... (כך וכך)" במחשבה שאת זה כבר עברנו.
למשל: הילדה שלי ציירה אתמול שוב עם הצבעים על השטיח, או הילדה שלי עושה שוב ושוב פיפי על השטיח ( סיפורים אמיתיים.. )
ויש כאן נושא נוסף של לפעול מול הורים אחרים באינטראקציות שונות, שהופך או משנה את התגובות שלנו בהתאם לאדם הנוסף שעומד לצידנו :
_הבעייה היא כשיש הורה שלחוץ מאוד מכך שהצעצוע לא הוחזר מייד. אז אני נמצאת במין סיטואציה שאני צריכה גם להסביר את עצמי להורה זועף, וגם להסביר לפיצ ולהרגיע אותו. כמובן שפיצ בעדיפות עליונה, אבל אני באמת נלחצת מאנשים זועפים...
אכן מלחיץ .
אין ספק שהסיטואציה הזאת מורכבת. את נדרשת לפעול בו זמנית בשתי חזיתות: הורית וחברתית. ולא סתם, אלא שתי חזיתות שנוגעות לך בכמה נקודות רגישות._
(ההדגשות שלי)
כדי להפטר מרגשות האשם תנסי להסתכל אך ורק קדימה, לעתיד, למפגש הבא, לרגע הבא בו זה יקרה. רק על מה שאת יכולה לעשות בעניין ולא על מה היית יכולה או על כמה לא היית בסדר
תודה על המשפט הזה @} ובכלל על הדיון הזה, הוא בא לי בזמן ומחזיר אותי לפוקוס שקצת יצאתי ממנו בזמן האחרון.
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
אוקיי, נועה, מסכימה אתך. הדיון בהחלט גם מתיחס לכל מניי סוגי קונפליקטים בין ההורה לילד, ולא רק לאלימות.
אני בעד התייחסות מעצימה לילדים
אני בעד התייחסות מעצימה לילדים
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
התייחסות מעצימה לילדים
דף מעניין, שם אטרקטיבי.
נסיכת השום, לא עוד עצה פרקטית, כי לדעתי הכל כבר נכתב, אבל הזדהות.
הילדה שלי, שנתיים, גילתה סימני אלימות דווקא לתינוקות קטנים ממנה. מוזר, לא? אני ממש לקחתי את זה קשה. לפגוע במישהו אחר, ועוד קטנטן וחלש ממנה.. הייתי דרוכה כמו קפיץ ברגע שבני שנה היו בסביבתה, והייתי מרגישה כעס ממש מפחיד כלפיה.
כמובן שבהתנהגות שלי נורא חיזקתי את ההתנהגות האלימה. הציפייה שלי שהיא תעשה משהו ובנוסף הבדיקה שלה אם אני מקבלת אותה גם אחרי.. בהתחלה גם נורא חיפשתי את המקור של ההתנהגות. מצאתי לי כמה תירוצים..
אבל בסופו של דבר הבנתי שמדובר בהתנהגות נוראלית של ילדה, אמנם קצת שונה ממני או ממה שהפכתי להיות, יותר אסרטיבית ויותר תקיפה, שצריכה ללמוד מהם החוקים החברתיים.
עדיין אני דרוכה במידה מסויימת כשיש תינוקות בגיל ה"מסוכן" כי אחריותי לוודא שהיא לא תפגע בהם אבל אין בי שום כעס עליה. עוד למדתי שיש לה קנאה מסויימת עם הגיל הזה אז אני לא נותנת תשומת לב מופרזת לבני הגיל. וגם אני מחזקת יותר התנהגות חיובית, מה שנראה לי כיעיל. אה, ועוד משהו - אני ממש משתדלת להמנע מלקחת לה מהיד וכאלה כי הבנתי שהיא ממש חווה את זה כאלימות.
אבל הכי חשוב - הרבה יותר קל לי מאז שהבנתי שזה בסדר. יש ילדים כאלה פיסיים, תקיפים יותר, שצריכים ללמוד. זה נורמאלי וזה יעבור. וכמו שקראתי באיזה ספר - אמא שמסתכלת עליך במבט של "איך הילד שלך נגע במלאך שלי", מאד יכול להיות שהילד הבא שלה יהיה כזה והיא תחטוף את המבטים האלו בעצמה..
נסיכת השום, לא עוד עצה פרקטית, כי לדעתי הכל כבר נכתב, אבל הזדהות.
הילדה שלי, שנתיים, גילתה סימני אלימות דווקא לתינוקות קטנים ממנה. מוזר, לא? אני ממש לקחתי את זה קשה. לפגוע במישהו אחר, ועוד קטנטן וחלש ממנה.. הייתי דרוכה כמו קפיץ ברגע שבני שנה היו בסביבתה, והייתי מרגישה כעס ממש מפחיד כלפיה.
כמובן שבהתנהגות שלי נורא חיזקתי את ההתנהגות האלימה. הציפייה שלי שהיא תעשה משהו ובנוסף הבדיקה שלה אם אני מקבלת אותה גם אחרי.. בהתחלה גם נורא חיפשתי את המקור של ההתנהגות. מצאתי לי כמה תירוצים..
אבל בסופו של דבר הבנתי שמדובר בהתנהגות נוראלית של ילדה, אמנם קצת שונה ממני או ממה שהפכתי להיות, יותר אסרטיבית ויותר תקיפה, שצריכה ללמוד מהם החוקים החברתיים.
עדיין אני דרוכה במידה מסויימת כשיש תינוקות בגיל ה"מסוכן" כי אחריותי לוודא שהיא לא תפגע בהם אבל אין בי שום כעס עליה. עוד למדתי שיש לה קנאה מסויימת עם הגיל הזה אז אני לא נותנת תשומת לב מופרזת לבני הגיל. וגם אני מחזקת יותר התנהגות חיובית, מה שנראה לי כיעיל. אה, ועוד משהו - אני ממש משתדלת להמנע מלקחת לה מהיד וכאלה כי הבנתי שהיא ממש חווה את זה כאלימות.
אבל הכי חשוב - הרבה יותר קל לי מאז שהבנתי שזה בסדר. יש ילדים כאלה פיסיים, תקיפים יותר, שצריכים ללמוד. זה נורמאלי וזה יעבור. וכמו שקראתי באיזה ספר - אמא שמסתכלת עליך במבט של "איך הילד שלך נגע במלאך שלי", מאד יכול להיות שהילד הבא שלה יהיה כזה והיא תחטוף את המבטים האלו בעצמה..
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
ובעניין הצעצוע והילד, יש גם משהו בעייתי בלחטוף בכוח את הצעצוע מהילד, אחרי שאנחנו מנסים ללמד אותו שלא חוטפים לאחר. הרי הם מחקים כל פעולה שלנו, וכל התנהגות שלנו, וגם כל דרך התמודדות שלנו. (מפרשת לעצמי מה שאת כתבת קודם למעלה...). אבל, אני עדיין לא בטוחה שהגעתי לפיתרון מה היא אכן הדרך הטובה ביותר להתמודד.
אני אנסה לחדד קצת את המחשבה שהצגתי קודם. תראי אם זה מקדם אותך למציאת דרך שתתאים לך.
נתחיל מזה שאני לא מאמינה שאפשר לשנות אנשים אחרים. לא משנה כמה נחשוב שראוי, רצוי וכדאי שהם ישתנו (בני זוגנו למשל), כל עוד זה משהו שאנחנו רוצים שיקרה, אך הם לא – אין אפשרות שזה יקרה. בני אדם לא יכולים לשנות בני אדם אחרים! הניסיון לגרום לכך בכל מיני אמצעים (שיחות אינסופיות, מניפולציות, תלונות וכו') אינו מפיק תוצאות משמעותיות, אלא בעיקר תחושה של תסכול וחוסר אונים.
מה כן אפשרי? אם למשל משהו ביחסים הזוגיים מפריע לי, או משהו בסיסי בדרך בה בן זוגי מתנהל מפריע לי – הדרך היחידה שלי לעשות שם שינוי היא לעשות את השינוי בי בעצמי. זה יכול להיות שינוי במי שאני, בהוויה שלי, בדרך ההתנהלות שלי, בדרכי התקשורת שלי אליו, בתפיסות שלי את עצמי ואותו וכיוב'. השינוי שאני עושה אצלי ישפיע על הדינאמיקה בינינו, וזו עשויה (לא בהכרח, לא תמיד, ולא לשם כך נעשה השינוי, אבל עשויה) להשפיע על הדרך בה הוא מתנהל בתוך היחסים שלנו.
גם אם בסופו של דבר מה שעשיתי (השינוי בעצמי) השפיע ויצר שינוי גם אצלו, זה קרה לא כי ניסיתי לשנות אותו, אלא כי הפניתי את הפוקוס שלי פנימה ולקחתי את האחריות לשינוי שאני רוצה שיקרה. אם הייתי נשארת ונאחזת בבקשה שלי ממנו, בציפייה שלי ממנו להשתנות – רוב הסיכויים שזה לא היה קורה.
את העיקרון הזה אני מיישמת גם בהורות שלי. אמנם הדינאמיקה של היחסים שם שונה וסוג ההתמודדויות שונה (לא להרביץ, לא לחטוף וכו') אבל העיקרון הבסיסי זהה. אני מנסה להיות את השינוי שאני רוצה ליצור, במקום רק לבקש מבתי להיות משהו או לעשות משהו. אני יכולה גם לדבר איתה על זה, אבל דיבורים לבדם לא מועילים כל עוד ההוויה שלי אינה במתאם לדיבור. ההוויה שלנו תמיד תשפיע על מי שמסביבנו, אם זה על ילדינו שיעתיקו ויחקו אותה, ואם זה על אנשים אחרים שיגיבו אליה, או יושפעו ממנה בדרך זו או אחרת.
אם לחזור לדוגמא שפתחה את הדיון, אז התייחסות מעצימה לילדים שבאה ממני, תאפשר לילד להיות אדם שמתייחס בצורה מעצימה לאנשים אחרים. אם אני מנסה לשנות התנהגות אלימה של ילד כלפי ילדים אחרים, אני חייבת להיות לגמרי לא-אלימה בהתייחסות שלי אל אותו ילד. כעס ונזיפה בילד מכֵּה הם במובן מסויים התנהגות אלימה, שמלווה בציפייה מהילד להתנהג בצורה לא-אלימה. "להיות את השינוי" במקרה זה יהיה (למשל) לאמץ לעצמי דרכי תקשורת מעצימות בלבד: להתרגל להתבונן על דרך ההתייחסות שלי אליו ואל אנשים אחרים בזמן אמת, ללמוד להבחין בין התייחסות מעצימה ומחלישה, לבחון אילו התנהגויות שלו (ושל אחרים) נוגעות בנקודות הרגישות שלי ו"מוציאות" ממני דרכי תקשורת מחלישות, ללמוד לא לשפוט את עצמי על כך, לעשות עבודה כלשהי ביחס לאותן נקודות, ועוד.
עכשיו, אפשר לקחת את הרעיון הזה גם לדוגמא איתה את מתמודדת של לגרום לילד לשחרר צעצוע שחטף לילד אחר. אם את יוצאת מנקודת הנחה שבנך מחקה את מי שאת ואת דרך ההתמודדות שלך, כפי שציינת, את יכולה לשאול את עצמך - מי את יכולה להיות על מנת שזה יקרה? מי את יכולה להיות כאשר את מבקשת ממנו להחזיר את הצעצוע לבעליו?
אני אנסה לחדד קצת את המחשבה שהצגתי קודם. תראי אם זה מקדם אותך למציאת דרך שתתאים לך.
נתחיל מזה שאני לא מאמינה שאפשר לשנות אנשים אחרים. לא משנה כמה נחשוב שראוי, רצוי וכדאי שהם ישתנו (בני זוגנו למשל
), כל עוד זה משהו שאנחנו רוצים שיקרה, אך הם לא – אין אפשרות שזה יקרה. בני אדם לא יכולים לשנות בני אדם אחרים! הניסיון לגרום לכך בכל מיני אמצעים (שיחות אינסופיות, מניפולציות, תלונות וכו') אינו מפיק תוצאות משמעותיות, אלא בעיקר תחושה של תסכול וחוסר אונים.מה כן אפשרי? אם למשל משהו ביחסים הזוגיים מפריע לי, או משהו בסיסי בדרך בה בן זוגי מתנהל מפריע לי – הדרך היחידה שלי לעשות שם שינוי היא לעשות את השינוי בי בעצמי. זה יכול להיות שינוי במי שאני, בהוויה שלי, בדרך ההתנהלות שלי, בדרכי התקשורת שלי אליו, בתפיסות שלי את עצמי ואותו וכיוב'. השינוי שאני עושה אצלי ישפיע על הדינאמיקה בינינו, וזו עשויה (לא בהכרח, לא תמיד, ולא לשם כך נעשה השינוי, אבל עשויה) להשפיע על הדרך בה הוא מתנהל בתוך היחסים שלנו.
גם אם בסופו של דבר מה שעשיתי (השינוי בעצמי) השפיע ויצר שינוי גם אצלו, זה קרה לא כי ניסיתי לשנות אותו, אלא כי הפניתי את הפוקוס שלי פנימה ולקחתי את האחריות לשינוי שאני רוצה שיקרה. אם הייתי נשארת ונאחזת בבקשה שלי ממנו, בציפייה שלי ממנו להשתנות – רוב הסיכויים שזה לא היה קורה.
את העיקרון הזה אני מיישמת גם בהורות שלי. אמנם הדינאמיקה של היחסים שם שונה וסוג ההתמודדויות שונה (לא להרביץ, לא לחטוף וכו') אבל העיקרון הבסיסי זהה. אני מנסה להיות את השינוי שאני רוצה ליצור, במקום רק לבקש מבתי להיות משהו או לעשות משהו. אני יכולה גם לדבר איתה על זה, אבל דיבורים לבדם לא מועילים כל עוד ההוויה שלי אינה במתאם לדיבור. ההוויה שלנו תמיד תשפיע על מי שמסביבנו, אם זה על ילדינו שיעתיקו ויחקו אותה, ואם זה על אנשים אחרים שיגיבו אליה, או יושפעו ממנה בדרך זו או אחרת.
אם לחזור לדוגמא שפתחה את הדיון, אז התייחסות מעצימה לילדים שבאה ממני, תאפשר לילד להיות אדם שמתייחס בצורה מעצימה לאנשים אחרים. אם אני מנסה לשנות התנהגות אלימה של ילד כלפי ילדים אחרים, אני חייבת להיות לגמרי לא-אלימה בהתייחסות שלי אל אותו ילד. כעס ונזיפה בילד מכֵּה הם במובן מסויים התנהגות אלימה, שמלווה בציפייה מהילד להתנהג בצורה לא-אלימה. "להיות את השינוי" במקרה זה יהיה (למשל) לאמץ לעצמי דרכי תקשורת מעצימות בלבד: להתרגל להתבונן על דרך ההתייחסות שלי אליו ואל אנשים אחרים בזמן אמת, ללמוד להבחין בין התייחסות מעצימה ומחלישה, לבחון אילו התנהגויות שלו (ושל אחרים) נוגעות בנקודות הרגישות שלי ו"מוציאות" ממני דרכי תקשורת מחלישות, ללמוד לא לשפוט את עצמי על כך, לעשות עבודה כלשהי ביחס לאותן נקודות, ועוד.
עכשיו, אפשר לקחת את הרעיון הזה גם לדוגמא איתה את מתמודדת של לגרום לילד לשחרר צעצוע שחטף לילד אחר. אם את יוצאת מנקודת הנחה שבנך מחקה את מי שאת ואת דרך ההתמודדות שלך, כפי שציינת, את יכולה לשאול את עצמך - מי את יכולה להיות על מנת שזה יקרה? מי את יכולה להיות כאשר את מבקשת ממנו להחזיר את הצעצוע לבעליו?
התייחסות מעצימה לילדים
עירית לוי (וכולם..),
שאלה לי אליך, סוגיה שאני מתמודדת איתה ממש בימים אלה:
מה עם ילדים שרגילים לחטוף מהוריהם/משפחתם מגיל קטן וכבר לא נשמעים לצעקות/גידופים/מכות? ברור שהם כבר אטומים לזה אבל הטענה של המשפחה המכה היא ש"הם לא מקשיבים" ו"חוסך שבטו שונא בנו" וכו'. אני אתן דוגמא ממשית: הילד (בן 10) משתולל בבית, מתפרע עם שאר אחייניו, צועק ועושה בלגן שלם מסביב וכל הבקשות לשקט או שיצא החוצה לשחק (חם בחוץ) נענות בשלילה, בסוף דודתו "נותנת לו אחת" והוא משתתק. דוגמא אחרת: ילדה בת 3.5 משחקת עם בת דודתה בת השנה וחצי, משחקות יפה, הקטנה נכנסת לאחד החדרים, חשוך שם והילדה הגדולה יותר סוגרת את הדלת, הקטנה מתחילה לצרוח בבהלה. האמא של הקטנה, שמניקה תוך כדי אומרת לגדולה "פלונית, תפתחי את הדלת", פלונית מסתכלת עליה בחיוך ומחזיקה את הדלת סגורה", האמא שואגת שאגה שמקפיאה את כל יושבי הבית: "פלונית!!! תפתחי את הדלת" (הילדה הקטנה בינתיים צורחת בחושך), ופלונית לא פותחת. האמא מנתקת את התינוק ורצה לפתוח את הדלת (אף אחד מיושבי הבית לא קם לעשות זאת, למרות שהיו לפחות עוד 7 מבוגרים). פלונית כ"כ מבוהלת מהשאגה שהיא מתכנסת בעצמה. פלונית רגילה "לחטוף" מהוריה ברגיל.
איך אפשר להסביר לאנשים מכים שהדרך הזו לא ראויה, לא רצויה, לא נכונה, לא מוסרית, לא לגיטימית/חוקית ומשיגה תוצאות הפוכות? כשאומרים על הבת שלי שחוזרת ועושה דברים, כמו לפזר חול מהעציץ, לטפס על השולחן, לדפוק עם מכסה של סיר כשכולם בדיוק ישנים וכו' שאם הייתי נותנת לה מכה על היד היא היתה מבינה כבר בפעם הראשונה ובגלל זה אני צריכה להגיד אלף פעמים או לרדוף אחריה ולנסות לספק לה אטרקציות חלופיות אחרות. או דודה שלוקחת את כל האחיינים הגדולים (טווח גילאים בין 5-12) לטיול רגלי ארוך או מה והם רוצים ללכת איתה למרות שיודעים שאם לא ישמעו לה, יזכו למכה/צביטה (בד"כ צביטה כואבת), היא טוענת שזו דרך מוסרית וזו דרך מחנכת - שאם לא נשמעים לה, זה הפתרון.
שאלה לי אליך, סוגיה שאני מתמודדת איתה ממש בימים אלה:
מה עם ילדים שרגילים לחטוף מהוריהם/משפחתם מגיל קטן וכבר לא נשמעים לצעקות/גידופים/מכות? ברור שהם כבר אטומים לזה אבל הטענה של המשפחה המכה היא ש"הם לא מקשיבים" ו"חוסך שבטו שונא בנו" וכו'. אני אתן דוגמא ממשית: הילד (בן 10) משתולל בבית, מתפרע עם שאר אחייניו, צועק ועושה בלגן שלם מסביב וכל הבקשות לשקט או שיצא החוצה לשחק (חם בחוץ) נענות בשלילה, בסוף דודתו "נותנת לו אחת" והוא משתתק. דוגמא אחרת: ילדה בת 3.5 משחקת עם בת דודתה בת השנה וחצי, משחקות יפה, הקטנה נכנסת לאחד החדרים, חשוך שם והילדה הגדולה יותר סוגרת את הדלת, הקטנה מתחילה לצרוח בבהלה. האמא של הקטנה, שמניקה תוך כדי אומרת לגדולה "פלונית, תפתחי את הדלת", פלונית מסתכלת עליה בחיוך ומחזיקה את הדלת סגורה", האמא שואגת שאגה שמקפיאה את כל יושבי הבית: "פלונית!!! תפתחי את הדלת" (הילדה הקטנה בינתיים צורחת בחושך), ופלונית לא פותחת. האמא מנתקת את התינוק ורצה לפתוח את הדלת (אף אחד מיושבי הבית לא קם לעשות זאת, למרות שהיו לפחות עוד 7 מבוגרים). פלונית כ"כ מבוהלת מהשאגה שהיא מתכנסת בעצמה. פלונית רגילה "לחטוף" מהוריה ברגיל.
איך אפשר להסביר לאנשים מכים שהדרך הזו לא ראויה, לא רצויה, לא נכונה, לא מוסרית, לא לגיטימית/חוקית ומשיגה תוצאות הפוכות? כשאומרים על הבת שלי שחוזרת ועושה דברים, כמו לפזר חול מהעציץ, לטפס על השולחן, לדפוק עם מכסה של סיר כשכולם בדיוק ישנים וכו' שאם הייתי נותנת לה מכה על היד היא היתה מבינה כבר בפעם הראשונה ובגלל זה אני צריכה להגיד אלף פעמים או לרדוף אחריה ולנסות לספק לה אטרקציות חלופיות אחרות. או דודה שלוקחת את כל האחיינים הגדולים (טווח גילאים בין 5-12) לטיול רגלי ארוך או מה והם רוצים ללכת איתה למרות שיודעים שאם לא ישמעו לה, יזכו למכה/צביטה (בד"כ צביטה כואבת), היא טוענת שזו דרך מוסרית וזו דרך מחנכת - שאם לא נשמעים לה, זה הפתרון.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
הי תוהה,
אני מתארת לעצמי שלא פשוט להיות עדה למה שאת מתארת
אנסה לענות לך ברוח הרעיונות שעלו בדף הזה. תראי אם זה מדבר אלייך.
אם התייחסות מעצימה לילדים יכולה להיות מנוגדת לאוטומט שלנו לנזוף בהם כשהם מכים, אז התייחסות מעצימה להורים מכים היא פי כמה וכמה קשה ומנוגדת לאוטומט (האוטומט שלי למשל היה להציע לך לדווח על זה למועצה לשלום הילד...).
אז ברור שהתנהגות אלימה של הורים כלפי ילדים ראוי לעצור, אבל השאלה היא מה באמת יאפשר להשפיע שם לטווח ארוך, או כפי ששאלת : איך אפשר להסביר לאנשים מכים שהדרך הזו לא ראויה, לא רצויה, לא נכונה, לא מוסרית, לא לגיטימית/חוקית ומשיגה תוצאות הפוכות?.
קודם כל נשאלת השאלה – למה? למה להתייחס בצורה מעצימה לאנשים שמכים את ילדיהם? זה סותר לגמרי את ההתייחסות ה"מקובלת" למקרים כאלה.
התשובה שלי מתקשרת אל מה שכתבתי בהודעה האחרונה שלי בדף על האפשרות להשפיע על הסביבה שלך. על מנת שזה יקרה את צריכה להיות השינוי. להפנות את הפוקוס אלייך פנימה ולבחון איזו הוויה את יכולה ליצור אצלך שיהיה לה סיכוי (אולי, רק אולי) להשפיע על בני משפחתך/שכנייך, על פני ליצור אצלם התנגדות אל המסר שלך או אל מי שאת [צריך להזהר מהמלכוד הבא: את השינוי הזה אי אפשר לעשות "בשבילם" או רק לכאורה או כדי ש. זה לא עובד. זה כן עובד כשאת עושה את זה בשבילך].
מה זה אומר התייחסות מעצימה להורים אחרים? עם כל הקושי – בראש ובראשונה התייחסות עניינית ולא שיפוטית. אי אפשר לשנות התייחסות לא-מעצימה על ידי התייחסות לא-מעצימה. זה פשוט לא עובד. לא עם ילדים ולא עם מבוגרים. למרות שאי אפשר להשוות בין מכות לבין שיפוטים, במובן מסויים שתיהן יכולות להכנס לקטגוריה של אלימות. הם לא מכבדים את הילדים שלהם – את מהכיוון שלך לא מכבדת אותם על כך. לופ.
ההתייחסות השיפוטית, ההאשמה (גם אם את לא מבטאת אותה במילים), סוגרת את האדם האחר ויוצרת אצלו התנגדות. להתייחסות שיפוטית להורים מכים יכולות להיות צורות ביטוי שונות. מילוליות ולא מילוליות. החל משאט נפש ובוז כלפיהם וכלה ברחמים על נסיבות חייהם שהובילו אותם לתפיסה חינוכית שכזו. רחמים, אגב, במובחן מחמלה. חמלה היא בגובה העיניים ואיננה מחלישה. רחמים באים ממקום שיפוטי. על התייחסות מחלישה/מעצימה אפשר לדבר גם ביחס להורים וגם ביחס לילדים שלהם (אפרופו רחמים).
המחשבה שסביר שתקפוץ אל מול הצעה כזאת (להתייחס בצורה מעצימה להורים מכים), היא שאי-שפיטה ואי-האשמה יתנו לגיטימציה למצב להשאר כפי שהוא, כי הדבר יחזק את ההורים המכים בנכונות ובצדקת גישתם. ישנה אשליה שהרפייה מהעמדה השיפוטית מפחיתה את הסיכוי ליצור שינוי. אני מאמינה שלהיפך, ושהתייחסות לא מעצימה, שיפוט, התנשאות, בוז (גם לא גלויים) הם אלו שיעכבו או ימנעו את השינוי.
כדי שבאמת תוכלי להתייחס בצורה עניינית ולא שיפוטית כלפי הורים מכים, ולהצליח אולי ליצור אצלם כלפייך הקשבה שתוביל לשינוי (אם באמצעות שיחה ישירה ואם באמצעות חיקוי והשראה), את צריכה, לדעתי, לעבור משהו עם עצמך, משהו ביחס לכפתורים שנלחצים לך למראה העוֵול הזה.
לא פשוט לוותר על השיפוטים אבל אפשר לנסות להתבונן עליהם בזמן אמת, ואפשר לשאול באותם רגעים את השאלה - מדוע הם נדרשים לך (אני מגלה שהתבוננות במנגנון אוטומטי בפעולה מפחיתה מהאוטומטיות שלו). אני מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה כזאת ורואה שהתייחסות שיפוטית כלפי הורים אלימים יכולה לקפוץ אצלי כדי להרגיש צודקת ביחס לדרך החינוכית שלי, או כדי להרגיש טובה יותר מהם. אבל זה, כאמור, משהו לבחון במציאות שלך.
בדרך זו את בעצם מפנה את הפוקוס אל עצמך, אל מה שעולה בך, אל המקומות בהם את יכולה לצמוח. וזאת המשמעות של להיות השינוי. את עוזבת לרגע את המחשבה והציפייה לשנות אותם ומתמקדת בעצמך. ההתמקדות בעצמך היא זו שעשויה לפתוח את הפתח לשינוי שם.
עכשיו, ממקום כזה, ממקום "נקי", כל דבר שתעשי (שיחה מלב אל לב עם ההורים, שיתוף אישי לגבי התפיסה החינוכית שלך, מילים מקבלות/חומלות/מעצימות/אוהבות לאותם ילדים) יראה אחרת. אותן מילים שנאמרות מתוך הוויה שונה עוברות אחרת, אבל אחרת לגמרי. למעשים כאלה שיעשו מתוך התייחסות מעצימה יש סיכוי "לנחות" טוב יותר אצל ההורים הללו, לגעת בהם, לעורר השראה ולהשפיע. סיכוי. וגם אם לא – לסוויץ' שעשית אצלך תהיה בכל מקרה השפעה מבורכת עלייך.
כל מה שכתבתי הוא בגדר רעיון - משום שלא נתקלתי בסיטואציה כזאת טעונה ולא היתה לי אפשרות ליישם אותו. אבל כן יישמתי בהרבה סיטואציות אחרות את הרעיונות של ההעצמה ושל אי ההתנגדות, וראיתי אותם פועלים נפלא. אם זה מדבר אלייך, שווה לנסות.
אני מתארת לעצמי שלא פשוט להיות עדה למה שאת מתארת
אנסה לענות לך ברוח הרעיונות שעלו בדף הזה. תראי אם זה מדבר אלייך.
אם התייחסות מעצימה לילדים יכולה להיות מנוגדת לאוטומט שלנו לנזוף בהם כשהם מכים, אז התייחסות מעצימה להורים מכים היא פי כמה וכמה קשה ומנוגדת לאוטומט (האוטומט שלי למשל היה להציע לך לדווח על זה למועצה לשלום הילד...
).אז ברור שהתנהגות אלימה של הורים כלפי ילדים ראוי לעצור, אבל השאלה היא מה באמת יאפשר להשפיע שם לטווח ארוך, או כפי ששאלת : איך אפשר להסביר לאנשים מכים שהדרך הזו לא ראויה, לא רצויה, לא נכונה, לא מוסרית, לא לגיטימית/חוקית ומשיגה תוצאות הפוכות?.
קודם כל נשאלת השאלה – למה? למה להתייחס בצורה מעצימה לאנשים שמכים את ילדיהם? זה סותר לגמרי את ההתייחסות ה"מקובלת" למקרים כאלה.
התשובה שלי מתקשרת אל מה שכתבתי בהודעה האחרונה שלי בדף על האפשרות להשפיע על הסביבה שלך. על מנת שזה יקרה את צריכה להיות השינוי. להפנות את הפוקוס אלייך פנימה ולבחון איזו הוויה את יכולה ליצור אצלך שיהיה לה סיכוי (אולי, רק אולי) להשפיע על בני משפחתך/שכנייך, על פני ליצור אצלם התנגדות אל המסר שלך או אל מי שאת [צריך להזהר מהמלכוד הבא: את השינוי הזה אי אפשר לעשות "בשבילם" או רק לכאורה או כדי ש. זה לא עובד. זה כן עובד כשאת עושה את זה בשבילך].
מה זה אומר התייחסות מעצימה להורים אחרים? עם כל הקושי – בראש ובראשונה התייחסות עניינית ולא שיפוטית. אי אפשר לשנות התייחסות לא-מעצימה על ידי התייחסות לא-מעצימה. זה פשוט לא עובד. לא עם ילדים ולא עם מבוגרים. למרות שאי אפשר להשוות בין מכות לבין שיפוטים, במובן מסויים שתיהן יכולות להכנס לקטגוריה של אלימות. הם לא מכבדים את הילדים שלהם – את מהכיוון שלך לא מכבדת אותם על כך. לופ.
ההתייחסות השיפוטית, ההאשמה (גם אם את לא מבטאת אותה במילים), סוגרת את האדם האחר ויוצרת אצלו התנגדות. להתייחסות שיפוטית להורים מכים יכולות להיות צורות ביטוי שונות. מילוליות ולא מילוליות. החל משאט נפש ובוז כלפיהם וכלה ברחמים על נסיבות חייהם שהובילו אותם לתפיסה חינוכית שכזו. רחמים, אגב, במובחן מחמלה. חמלה היא בגובה העיניים ואיננה מחלישה. רחמים באים ממקום שיפוטי. על התייחסות מחלישה/מעצימה אפשר לדבר גם ביחס להורים וגם ביחס לילדים שלהם (אפרופו רחמים).
המחשבה שסביר שתקפוץ אל מול הצעה כזאת (להתייחס בצורה מעצימה להורים מכים), היא שאי-שפיטה ואי-האשמה יתנו לגיטימציה למצב להשאר כפי שהוא, כי הדבר יחזק את ההורים המכים בנכונות ובצדקת גישתם. ישנה אשליה שהרפייה מהעמדה השיפוטית מפחיתה את הסיכוי ליצור שינוי. אני מאמינה שלהיפך, ושהתייחסות לא מעצימה, שיפוט, התנשאות, בוז (גם לא גלויים) הם אלו שיעכבו או ימנעו את השינוי.
כדי שבאמת תוכלי להתייחס בצורה עניינית ולא שיפוטית כלפי הורים מכים, ולהצליח אולי ליצור אצלם כלפייך הקשבה שתוביל לשינוי (אם באמצעות שיחה ישירה ואם באמצעות חיקוי והשראה), את צריכה, לדעתי, לעבור משהו עם עצמך, משהו ביחס לכפתורים שנלחצים לך למראה העוֵול הזה.
לא פשוט לוותר על השיפוטים אבל אפשר לנסות להתבונן עליהם בזמן אמת, ואפשר לשאול באותם רגעים את השאלה - מדוע הם נדרשים לך (אני מגלה שהתבוננות במנגנון אוטומטי בפעולה מפחיתה מהאוטומטיות שלו). אני מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה כזאת ורואה שהתייחסות שיפוטית כלפי הורים אלימים יכולה לקפוץ אצלי כדי להרגיש צודקת ביחס לדרך החינוכית שלי, או כדי להרגיש טובה יותר מהם. אבל זה, כאמור, משהו לבחון במציאות שלך.
בדרך זו את בעצם מפנה את הפוקוס אל עצמך, אל מה שעולה בך, אל המקומות בהם את יכולה לצמוח. וזאת המשמעות של להיות השינוי. את עוזבת לרגע את המחשבה והציפייה לשנות אותם ומתמקדת בעצמך. ההתמקדות בעצמך היא זו שעשויה לפתוח את הפתח לשינוי שם.
עכשיו, ממקום כזה, ממקום "נקי", כל דבר שתעשי (שיחה מלב אל לב עם ההורים, שיתוף אישי לגבי התפיסה החינוכית שלך, מילים מקבלות/חומלות/מעצימות/אוהבות לאותם ילדים) יראה אחרת. אותן מילים שנאמרות מתוך הוויה שונה עוברות אחרת, אבל אחרת לגמרי. למעשים כאלה שיעשו מתוך התייחסות מעצימה יש סיכוי "לנחות" טוב יותר אצל ההורים הללו, לגעת בהם, לעורר השראה ולהשפיע. סיכוי. וגם אם לא – לסוויץ' שעשית אצלך תהיה בכל מקרה השפעה מבורכת עלייך.
כל מה שכתבתי הוא בגדר רעיון - משום שלא נתקלתי בסיטואציה כזאת טעונה ולא היתה לי אפשרות ליישם אותו. אבל כן יישמתי בהרבה סיטואציות אחרות את הרעיונות של ההעצמה ושל אי ההתנגדות, וראיתי אותם פועלים נפלא. אם זה מדבר אלייך, שווה לנסות.
התייחסות מעצימה לילדים
תודה, עירית לוי. חיכיתי לתשובתך בקוצר רוח. ביומיים האחרונים ניסיתי לעשות צעד שדומה בהתנהלות שלו למה שהצעת (אני חושבת), עם אותם אנשים, מבלי שהספקתי לקרוא את תשובתך וחבל כי יכולתי לעשות את הדברים מתוך מחשבה עמוקה וברורה יותר. אני לא יודעת אם לקרוא לזה הצלחה או כשלון או פשוט צעד ראשון שהלך קצת קשה, אמשיך מאוחר יותר לתאר את מה שהיה. פעלתי אינסטנקטיבית כי הדברים נגעו ישירות בבת שלי.
התייחסות מעצימה לילדים
עכשיו, ממקום כזה, ממקום "נקי", כל דבר שתעשי (שיחה מלב אל לב עם ההורים, שיתוף אישי לגבי התפיסה החינוכית שלך, מילים מקבלות/חומלות/מעצימות/אוהבות לאותם ילדים)
אז עשיתי שיחה מלב אל לב, ממש לא ממקום נקי, ממקום עצבני לגמרי, רק שניסיתי לעשות אותה היגיינית יותר ממה שהרגשתי פנימה. וכך היה:
הבת שלי נושכת כבר הרבה זמן. בכלל, היא נוקטת באלימות בתקופה האחרונה, באופן שלא ברור לי. הרבה פעמים מצאתי את עצמי שואלת את עצמי (ועונה לעצמי): איך? איך זה שהיא מרביצה? הרי לא מרביצים לה בבית, למה היא מרביצה? היא לא הולכת לגן, ממי היא למדה להכות? אז חשבתי על הילדים שכן ניסו להכות אותה בגינה/ג'ימבורי וכו' ואמרתי: אוקיי, היא למדה להכות מהם, כלומר, היתה לה דוגמא. אבל ממי היא למדה לנשוך? הרי היא תמיד איתי, בבית, בכל יציאה מהבית, לא ראיתי שאף אחד ניסה לנשוך אותה. איך? בן זוגי ואני עובדים על נושא האלימות מאז שהתחיל, ומסבירים לה שוב ושוב שלא מכים, לא נושכים, לא צועקים ועם הנשיכות היא באמת הפסיקה לאחרונה. מתחילת החגים, אנחנו מבלים הרבה אצל משפחת בן זוגי, שזו המשפחה שאת דרך התנהלותה העלתי כאן לדיון. ביומיים האחרונים (כיפור) היינו אצלם, בתחילת החג, הדודה, שגרה בבית הוריה, תפסה את בתי ואמרה לה: "אני אנשך אותך? איפה אני אנשוך אותך?", אמרתי בענייניות: "להביע אהבה בלי שיניים" וחשבתי שבזה זה נגמר. כבר באותו ערב ברגע של התכרבלות/הנקה/סיפורים ומסג'ים בתי נשכה אותי בכתף, חזק! הזזתי אותה ממני, ישבתי מולה ואמרתי "אנחנו לא נושכים" היא טמנה ראשה במיטה וחיבקתי אותה והמשכנו להתכרבל. היום בבוקר זה קרה שוב. ואז ירד לי האסימון. יצאתי לסלון ואמרתי לדודה: אני מבקשת בלי שיניים. את רוצה להביע אהבה, במילים, בחיבוקים ונשיקות, לא בנשיכות. הבת שלי נשכה אותי ביומיים האחרונים".
הייתי בשוק מהתשובה: מה? היא למדה כ"כ מהר? כן! אמרתי. ואני מבקשת שאת תפסיקי עם הנשיכות והמילים שלך (היא צעקה על הבת שלי כשצעקה: "תשתקי כבר!"). והיא אמרה: אבל אני נושכת אותה כבר הרבה זמן, איך זה שרק עכשיו היא למדה?
ואז התחיל דיוון בטונים קצת גבוהים, על כך שאני חושבת שאגדל את בתי במגדל השן, שאין סיכוי שהיא תפסיק לדבר או להתנהג ככה ושאם יש לי בעיה שאני אנעל את הבת שלי בבית, שאני אכתוב להם ספר הוראות (כי כמעט על כל דבר אנחנו מעירים להם, בגלל שהם ממש מזלזלים בילדים. דוגמא: כל המשפחה יושבת בערב שבת לשולחן, הבת שלנו אוכלת "שלוק" <ללא צבעי מאכל>, הסבתא <אמא של בעלי> באה אליה ואומרת לה "תודה, תודה" תוך כדי שהיא מושכת לה את השלוק מהיד, אני אומרת לה "זה היה נעים לך אם הייתי לוקחת לך משהו טעים מהיד באמצע האוכל?" ואז כולם: "אויש, תפסיקי, זה מאהבה, אולי תכתבי לנו כבר ספר הוראות?" אז נתתי דוגמא. הדודה בדיוק התענגה על צלחת הבשר שלה, הסתכלתי עליה ואמרתי: "זה מאהבה. תודה, תודה.." ומשכתי את הצלחת אליי. שאלתי: זה נעים לך? לא. אז למה לעשות את זה לילדה? כי היא קטנה?) ושאני כל הזמן מנסה לחנך אותם וכו'. אמרתי שאני לא מנסה לחנך, זכותי הלגיטימית בתור הורה לבקש שלא יעשו דברים כאלה או אחרים לבת שלי. נעניתי שזה בלתי אפשרי.
איבדתי את עצמי עכשיו, התרופפתי. קשה לחשוב על התייחסות מעצימה לאנשים כאלה, אני בעיקר חושבת: איך הם מעיזים? איך?
דוגמא נוספת להתייחסות מקטינה: הילדה (בת 7) הודיעה שהיא שבעה. ההורים הודיעו שהיא לא קמה מהשולחן עד שלא מסיימת את הצלחת. היא לא רוצה. אני יושבת לידה, אמא שלה מהצד השני וכך היא אומרת: את יודעת, אם לא תאכלי, לא יהיו לך חברות ואת תהיי ילדה מאוד מאוד בודדה. לחץ הדם יורד לי ואני נהיית חלשה. היום אותה ילדה ישבה ליד בתי כשהגשתי לה צלחת אוכל. היא שאלה: אם היא לא תרצה לאכול את תכריחי אותה? מה פתאום. אני לא מכריחה לאכול. אני לא מכריחה, נקודה.
אז עשיתי שיחה מלב אל לב, ממש לא ממקום נקי, ממקום עצבני לגמרי, רק שניסיתי לעשות אותה היגיינית יותר ממה שהרגשתי פנימה. וכך היה:
הבת שלי נושכת כבר הרבה זמן. בכלל, היא נוקטת באלימות בתקופה האחרונה, באופן שלא ברור לי. הרבה פעמים מצאתי את עצמי שואלת את עצמי (ועונה לעצמי
): איך? איך זה שהיא מרביצה? הרי לא מרביצים לה בבית, למה היא מרביצה? היא לא הולכת לגן, ממי היא למדה להכות? אז חשבתי על הילדים שכן ניסו להכות אותה בגינה/ג'ימבורי וכו' ואמרתי: אוקיי, היא למדה להכות מהם, כלומר, היתה לה דוגמא. אבל ממי היא למדה לנשוך? הרי היא תמיד איתי, בבית, בכל יציאה מהבית, לא ראיתי שאף אחד ניסה לנשוך אותה. איך? בן זוגי ואני עובדים על נושא האלימות מאז שהתחיל, ומסבירים לה שוב ושוב שלא מכים, לא נושכים, לא צועקים ועם הנשיכות היא באמת הפסיקה לאחרונה. מתחילת החגים, אנחנו מבלים הרבה אצל משפחת בן זוגי, שזו המשפחה שאת דרך התנהלותה העלתי כאן לדיון. ביומיים האחרונים (כיפור) היינו אצלם, בתחילת החג, הדודה, שגרה בבית הוריה, תפסה את בתי ואמרה לה: "אני אנשך אותך? איפה אני אנשוך אותך?", אמרתי בענייניות: "להביע אהבה בלי שיניים" וחשבתי שבזה זה נגמר. כבר באותו ערב ברגע של התכרבלות/הנקה/סיפורים ומסג'ים בתי נשכה אותי בכתף, חזק! הזזתי אותה ממני, ישבתי מולה ואמרתי "אנחנו לא נושכים" היא טמנה ראשה במיטה וחיבקתי אותה והמשכנו להתכרבל. היום בבוקר זה קרה שוב. ואז ירד לי האסימון. יצאתי לסלון ואמרתי לדודה: אני מבקשת בלי שיניים. את רוצה להביע אהבה, במילים, בחיבוקים ונשיקות, לא בנשיכות. הבת שלי נשכה אותי ביומיים האחרונים".הייתי בשוק מהתשובה: מה? היא למדה כ"כ מהר? כן! אמרתי. ואני מבקשת שאת תפסיקי עם הנשיכות והמילים שלך (היא צעקה על הבת שלי כשצעקה: "תשתקי כבר!"). והיא אמרה: אבל אני נושכת אותה כבר הרבה זמן, איך זה שרק עכשיו היא למדה?
ואז התחיל דיוון בטונים קצת גבוהים, על כך שאני חושבת שאגדל את בתי במגדל השן, שאין סיכוי שהיא תפסיק לדבר או להתנהג ככה ושאם יש לי בעיה שאני אנעל את הבת שלי בבית, שאני אכתוב להם ספר הוראות (כי כמעט על כל דבר אנחנו מעירים להם, בגלל שהם ממש מזלזלים בילדים. דוגמא: כל המשפחה יושבת בערב שבת לשולחן, הבת שלנו אוכלת "שלוק" <ללא צבעי מאכל
>, הסבתא <אמא של בעלי> באה אליה ואומרת לה "תודה, תודה" תוך כדי שהיא מושכת לה את השלוק מהיד, אני אומרת לה "זה היה נעים לך אם הייתי לוקחת לך משהו טעים מהיד באמצע האוכל?" ואז כולם: "אויש, תפסיקי, זה מאהבה, אולי תכתבי לנו כבר ספר הוראות?" אז נתתי דוגמא. הדודה בדיוק התענגה על צלחת הבשר שלה, הסתכלתי עליה ואמרתי: "זה מאהבה. תודה, תודה.." ומשכתי את הצלחת אליי. שאלתי: זה נעים לך? לא. אז למה לעשות את זה לילדה? כי היא קטנה?) ושאני כל הזמן מנסה לחנך אותם וכו'. אמרתי שאני לא מנסה לחנך, זכותי הלגיטימית בתור הורה לבקש שלא יעשו דברים כאלה או אחרים לבת שלי. נעניתי שזה בלתי אפשרי.איבדתי את עצמי עכשיו, התרופפתי. קשה לחשוב על התייחסות מעצימה לאנשים כאלה, אני בעיקר חושבת: איך הם מעיזים? איך?
דוגמא נוספת להתייחסות מקטינה: הילדה (בת 7) הודיעה שהיא שבעה. ההורים הודיעו שהיא לא קמה מהשולחן עד שלא מסיימת את הצלחת. היא לא רוצה. אני יושבת לידה, אמא שלה מהצד השני וכך היא אומרת: את יודעת, אם לא תאכלי, לא יהיו לך חברות ואת תהיי ילדה מאוד מאוד בודדה. לחץ הדם יורד לי ואני נהיית חלשה. היום אותה ילדה ישבה ליד בתי כשהגשתי לה צלחת אוכל. היא שאלה: אם היא לא תרצה לאכול את תכריחי אותה? מה פתאום. אני לא מכריחה לאכול. אני לא מכריחה, נקודה.
התייחסות מעצימה לילדים
ברור ש התייחסות מעצימה לילדים ו התיחסות מעצימה להורים מלמדת את ילדינו התיחסות מעצימה מהי. זו הדרך שבה אנו נוקטים בפתרון בעיות. אני לא בטוחה שההתיחסות שלי היתה מעצימה ושאני נמצאת כרגע במקום של התיחסות מעצימה להורים (יש מקום כזה בכלל? או שאנחנו עובדים על המקום הזה כל החיים?) אלימים, בפרט כאלה שנמצאים איתי בקשר משפחתי.
כשהדודה אמרה לי שזה בלתי אפשרי שהיא תרסן מילים כמו "מפגרת/מטומטמת/סתומה/אהבלה/בת אלף" או נשיכות/צביטות כלפי ילדי, ביקשתי שהיא תתרחק מהם. היא אמרה שזה בלתי אפשרי כי היא לא יכולה להתרחק מילדים חמודים. בשמת א כתבה שהיא אומרת לבתה על אנשים שמנסים להפחיד אותה ("אני אקח אותך מאמא שלך!" לא זוכרת באיזה דף זה היה) שהם מבלבלים את המוח. אז אימצתי את זה. הפעם גם אמרתי לדודה: "אז אני אסביר לבת שלי שהדודה שלה מבלבלת את המוח" והוספתי: "ושהיא גם קצת קוקו וככזו צריך להתייחס בהתאם". אוי. זה היה נורא. איך אני מעיזה? איך אני מעיזה ללמד את הבת שלי לא לכבד את הדודה שלה, חצופה שכמוני.
כשהדודה אמרה לי שזה בלתי אפשרי שהיא תרסן מילים כמו "מפגרת/מטומטמת/סתומה/אהבלה/בת אלף" או נשיכות/צביטות כלפי ילדי, ביקשתי שהיא תתרחק מהם. היא אמרה שזה בלתי אפשרי כי היא לא יכולה להתרחק מילדים חמודים. בשמת א כתבה שהיא אומרת לבתה על אנשים שמנסים להפחיד אותה ("אני אקח אותך מאמא שלך!" לא זוכרת באיזה דף זה היה) שהם מבלבלים את המוח. אז אימצתי את זה. הפעם גם אמרתי לדודה: "אז אני אסביר לבת שלי שהדודה שלה מבלבלת את המוח" והוספתי: "ושהיא גם קצת קוקו וככזו צריך להתייחס בהתאם". אוי. זה היה נורא. איך אני מעיזה? איך אני מעיזה ללמד את הבת שלי לא לכבד את הדודה שלה, חצופה שכמוני.
התייחסות מעצימה לילדים
ברור לי שזו לא היתה התיחסות מעצימה מצידי ובטח לא דוגמא נאותה לבתי. תוכלי לתת דוגמא להתיחסות מעצימה בסיטואציה כזו?
אגב, הדודה קוראת באתר לאחרונה ואפילו כתבה תגובות טוקבקיות בכמה דפים, מכאן השם "תוהה", שלא יהיו לי עקבות.
אגב, הדודה קוראת באתר לאחרונה ואפילו כתבה תגובות טוקבקיות בכמה דפים, מכאן השם "תוהה", שלא יהיו לי עקבות.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
תוהה,
נשמע מבאס מאוד...
אין לי ספק שגם לי היה קשה לחשוב על התייחסות מעצימה בסיטואציות כאלה. מאוד קשה.
אני רוצה להציע משהו לגבי התגובה שלך להתייחסויות שלהם לבת שלך. תנסי לעשות הפרדה בין - לא לאפשר להם להתייחס לבת שלך בדרך מסויימת, לבין - לחנך אותם. אני יודעת שזה קשה, ושהקו בין שני הדברים הללו דק וחמקמק. אם תצליחי למצוא אותו ולעשות את ההפרדה זה עשוי להיות משמעותי.
אני אנסה לחדד את ההבחנה בין 'לא לאפשר' לבין 'לחנך':
מה דעתך על ההבחנה הזאת?
עד כמה היא נגישה לך? (אם לא מספיק תגידי מה והיכן ואנסה להנגיש אותה עוד יותר).
.
ברור ש התייחסות מעצימה לילדים ו התיחסות מעצימה להורים? מלמדת את ילדינו התיחסות מעצימה מהי.
נכון, ויותר מזה: יש בכוחה לשנות משהו שאת רוצה לשנות מסביבך, לעומת התייחסות לא מעצימה שרק חוסמת וסוגרת את האדם שמולך.
אני לא בטוחה שההתיחסות שלי היתה מעצימה ושאני נמצאת כרגע במקום של התיחסות מעצימה להורים? (יש מקום כזה בכלל? או שאנחנו עובדים על המקום הזה כל החיים?) אלימים, בפרט כאלה שנמצאים איתי בקשר משפחתי.
לשאלתך: אני מאמינה שזו עבודת חיים מתמשכת שבהחלט אפשר להגיע בה לתוצאות. אני רואה על עצמי שככל שעובר הזמן וככל שאני עובדת על עצמי כך פחות ופחות דברים בחוץ מקפיצים לי. וככל שהם פחות מקפיצים לי וככל שההתייחסות שלי נקייה יותר, גם הסבל שלי פוחת, וגם, אם אני רוצה לשנות משהו "בחוץ", ההקשבה אלי חזקה יותר.
אני אתן לך דוגמא שנתתי לא מזמן בדף אחר: הדרך בה ההורים שלי התייחסו בעבר אל בתי מאוד הקפיצה אותי (לא אלימות אבל כן ניסיון לעצב אותה ולתפעל אותה ללא הרף), גם כי זה נגע בנקודה רגישה שלי ולכן הכאיב לי (כי הרי כך אני חונכתי על ידם), וגם כי פחדתי שהיא "תצא כמוני" וידעתי כמה קשה עבדתי כדי להשתחרר מההתניות הללו. רק אחרי שעבדתי על עצמי והצלחתי להתייחס אליהם ממקום נקי (יחסית, לא תמיד) הדברים שאמרתי להם (אם וכאשר אמרתי) התקבלו אחרת.
ברור לי שזו לא היתה התיחסות מעצימה מצידי ובטח לא דוגמא נאותה לבתי. תוכלי לתת דוגמא להתיחסות מעצימה בסיטואציה כזו?
קודם כל, את המשפט המצויין של בשמת אפשר ליישם גם בצורה מעצימה וגם בצורה מחלישה. את אותן המילים בדיוק (הם מבלבלים את המוח) אפשר לומר בטון ענייני או חצי בהומור או בקלילות אבל גם אפשר לומר בטון מחליש, מקטין. קופץ לי המשפט "...שטויות, זה לא נכון" מהסיפור "מיץ פטל" (עולם התוכן שלי בימים אלו). תסתכלי עליו רגע ותראי כמה הוא יכול להיות נקי, מחוייך ולא מקטין. זה תלוי התייחסות.
כאשר את אומרת את המילים הללו (הם מבלבלים את המוח) או מילים דומות אחרות נסי לשים את הפוקוס שלך על ילדייך ועל המסר שאת רוצה להעביר להם (מסר של: "לא מדברים כך אל אנשים" ו-"אל תקחו ברצינות את השטויות שהיא אמרה") ולא על גיסתך ועל כמה שהיא לא בסדר. אני יכולה לשער שהפוקוס ישפיע על הטון. הוא ישפיע כי האוטומט שלך הוא להעצים את ילדייך ולהחליש את גיסתך ואת ההתייחסות שלה. אם תתמקדי בהעצמה שלהם - הטון יהיה מעצים.
דוגמא להתיחסות מעצימה בסיטואציה כזו:
את הצביטות/נשיכות הייתי מנסה לעצור ממש. ושוב, הבקשה שלך תוכל להיות אפקטיבית ככל שתבואי ממקום נקי יותר, ומאשים פחות. אגב, מנסיוני, תינוקות נושכים ומרביצים גם אם לא היה להם מודל לחיקוי להתנהגויות הללו. אבל בלי קשר לאם ההתנהגות של גיסתך היוותה מודל לחיקוי או לא – היא משהו שהייתי לגמרי עוצרת ולא מאפשרת (אפרופו מה שכתבתי למעלה על לא-לאפשר). אולי אפילו בתור התחלה לא הייתי משאירה אותה לבד איתה. זה אפשרי מבחינתך?
נשמע מבאס מאוד
...אין לי ספק שגם לי היה קשה לחשוב על התייחסות מעצימה בסיטואציות כאלה. מאוד קשה.
אני רוצה להציע משהו לגבי התגובה שלך להתייחסויות שלהם לבת שלך. תנסי לעשות הפרדה בין - לא לאפשר להם להתייחס לבת שלך בדרך מסויימת, לבין - לחנך אותם. אני יודעת שזה קשה, ושהקו בין שני הדברים הללו דק וחמקמק. אם תצליחי למצוא אותו ולעשות את ההפרדה זה עשוי להיות משמעותי.
אני אנסה לחדד את ההבחנה בין 'לא לאפשר' לבין 'לחנך':
- כל עוד את לא מאפשרת לפלוש בצורה לא מכבדת למרחב של בתך, את נשארת ב"טריטוריה" שלך. לחנך אותם זו כבר פלישה ל"טריטוריה" שלהם. תנסי לרגע לסמן לעצמך בראש תחומי אחריות, ולבחון מה נמצא בתחום האחריות שלך ומה נמצא בתחום האחריות שלהם. קחי את חמותך לדוגמא. הפרדה כזאת של תחומי אחריות יכולה למשל לחדד לך את ההבנה שלמנוע ממנה לחטוף אוכל מבתך נמצא בתחום האחריות שלך, אבל לנסות לדמיין איך זה מרגיש כשחוטפים לך זה כבר בתחום האחריות שלה.
- לא לאפשר זו, לתפיסתי, חובתך כאם. חובתך לשמור על גבולות המרחב האישי של בתך על מנת למנוע ממנה חוויות לא מכבדות, ובאמצעות כך גם להעביר לה את המסר שהגבולות האישיים שלה חשובים מאין כמותם. לחנך אחרים זה כבר משהו אחר. את יכולה לשאול את עצמך, אל מול החובה הזאת להגן, כמה רשות (או איזו זכות) יש לך לחנך אותה ולנסות לשנות את מי שהיא.
- לדרוש מחמותך לחוות כיצד מרגישה החוויה של חטיפת אוכל מצלחתה זה ניסיון לשנות את מי שהיא. כאמור, פעולה כזאת היא אף פעם לא יעילה ותמיד יוצרת התנגדות. את יכולה לשנות אך ורק את מי שאת. ברמה הפרקטית זה אומר לבדוק כיצד את יכולה ללמוד דרך חדשה להדוף את הפלישות שלהם מבלי לנסות לשנות אותם. לימוד הדרך החדשה יתחיל מן הסתם בשינוי שתעשי בתוכך. גם את וגם בתך תצאנה מרווחות מהשינוי הזה. לא רק בגלל שיש סיכוי שנסיונות ההדיפה שלך יהיו יעילים יותר והם ירשו לעצמם פחות ופחות דברים ביחס אליה, אלא משום שבאמצעות כך תלמדי אותה לשים גבולות לעצמה מבלי להזדקק לשנות את האנשים שמסביבה.
- סבתא באה אליה ואומרת לה "תודה, תודה" תוך כדי שהיא מושכת לה את השלוק מהיד
- תוהה: "אני מבקשת לא לחטוף לתמר (נגיד ) את השלוק. תני לי אותו בבקשה בחזרה (את אומרת את זה בענייניות, את ישירה וברורה אך לא בטון מאשים)."
- סבתא: אויש, תפסיקי, זה מאהבה
- תוהה: "אני מבינה שזה מאהבה אבל אני מבקשת לא לחטוף לה יותר דברים מהיד."
מה דעתך על ההבחנה הזאת?
עד כמה היא נגישה לך? (אם לא מספיק תגידי מה והיכן ואנסה להנגיש אותה עוד יותר
)..
ברור ש התייחסות מעצימה לילדים ו התיחסות מעצימה להורים? מלמדת את ילדינו התיחסות מעצימה מהי.
נכון, ויותר מזה: יש בכוחה לשנות משהו שאת רוצה לשנות מסביבך, לעומת התייחסות לא מעצימה שרק חוסמת וסוגרת את האדם שמולך.
אני לא בטוחה שההתיחסות שלי היתה מעצימה ושאני נמצאת כרגע במקום של התיחסות מעצימה להורים? (יש מקום כזה בכלל? או שאנחנו עובדים על המקום הזה כל החיים?) אלימים, בפרט כאלה שנמצאים איתי בקשר משפחתי.
לשאלתך: אני מאמינה שזו עבודת חיים מתמשכת שבהחלט אפשר להגיע בה לתוצאות. אני רואה על עצמי שככל שעובר הזמן וככל שאני עובדת על עצמי כך פחות ופחות דברים בחוץ מקפיצים לי. וככל שהם פחות מקפיצים לי וככל שההתייחסות שלי נקייה יותר, גם הסבל שלי פוחת, וגם, אם אני רוצה לשנות משהו "בחוץ", ההקשבה אלי חזקה יותר.
אני אתן לך דוגמא שנתתי לא מזמן בדף אחר: הדרך בה ההורים שלי התייחסו בעבר אל בתי מאוד הקפיצה אותי (לא אלימות אבל כן ניסיון לעצב אותה ולתפעל אותה ללא הרף), גם כי זה נגע בנקודה רגישה שלי ולכן הכאיב לי (כי הרי כך אני חונכתי על ידם), וגם כי פחדתי שהיא "תצא כמוני" וידעתי כמה קשה עבדתי כדי להשתחרר מההתניות הללו. רק אחרי שעבדתי על עצמי והצלחתי להתייחס אליהם ממקום נקי (יחסית, לא תמיד) הדברים שאמרתי להם (אם וכאשר אמרתי) התקבלו אחרת.
ברור לי שזו לא היתה התיחסות מעצימה מצידי ובטח לא דוגמא נאותה לבתי. תוכלי לתת דוגמא להתיחסות מעצימה בסיטואציה כזו?
קודם כל, את המשפט המצויין של בשמת אפשר ליישם גם בצורה מעצימה וגם בצורה מחלישה. את אותן המילים בדיוק (הם מבלבלים את המוח) אפשר לומר בטון ענייני או חצי בהומור או בקלילות אבל גם אפשר לומר בטון מחליש, מקטין. קופץ לי המשפט "...שטויות, זה לא נכון" מהסיפור "מיץ פטל" (עולם התוכן שלי בימים אלו
). תסתכלי עליו רגע ותראי כמה הוא יכול להיות נקי, מחוייך ולא מקטין. זה תלוי התייחסות.כאשר את אומרת את המילים הללו (הם מבלבלים את המוח) או מילים דומות אחרות נסי לשים את הפוקוס שלך על ילדייך ועל המסר שאת רוצה להעביר להם (מסר של: "לא מדברים כך אל אנשים" ו-"אל תקחו ברצינות את השטויות שהיא אמרה") ולא על גיסתך ועל כמה שהיא לא בסדר. אני יכולה לשער שהפוקוס ישפיע על הטון. הוא ישפיע כי האוטומט שלך הוא להעצים את ילדייך ולהחליש את גיסתך ואת ההתייחסות שלה. אם תתמקדי בהעצמה שלהם - הטון יהיה מעצים.
דוגמא להתיחסות מעצימה בסיטואציה כזו:
- דודה (לבתך): "איזו מפגרת את!..."
- את (לבתך, לא לדודה!): "את מקסימה ונפלאה ונהדרת. אל תקשיבי לאף אחד שקורא לך מפגרת. מי שאומר לך ככה פשוט מתבלבל".
את הצביטות/נשיכות הייתי מנסה לעצור ממש. ושוב, הבקשה שלך תוכל להיות אפקטיבית ככל שתבואי ממקום נקי יותר, ומאשים פחות. אגב, מנסיוני, תינוקות נושכים ומרביצים גם אם לא היה להם מודל לחיקוי להתנהגויות הללו. אבל בלי קשר לאם ההתנהגות של גיסתך היוותה מודל לחיקוי או לא – היא משהו שהייתי לגמרי עוצרת ולא מאפשרת (אפרופו מה שכתבתי למעלה על לא-לאפשר). אולי אפילו בתור התחלה לא הייתי משאירה אותה לבד איתה. זה אפשרי מבחינתך?
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
לא הייתי פה כמה ימים... מתאוששת מביקור משפחתי שנגמר קשה. מנסה לעקוב ולקרוא הכל.
נתחיל מזה שאני לא מאמינה שאפשר לשנות אנשים אחרים
את לא יודעת כמה שהמשפט הזה הגיע לי בזמן הנכון. אני בדיוק מתמודדת אתו במערכת יחסים ביני לבין זוגי, ביני לבין חמותי.
המשך הדף קצת פחות רלוונטי לגבינו, אז לא אקרא אותו כרגע, אבל רק רציתי לומר שאני מסכימה כל כך עם מה שכתבת לי, ואקרא יותר לעומק מאוחר יותר.
נתחיל מזה שאני לא מאמינה שאפשר לשנות אנשים אחרים
את לא יודעת כמה שהמשפט הזה הגיע לי בזמן הנכון. אני בדיוק מתמודדת אתו במערכת יחסים ביני לבין זוגי, ביני לבין חמותי.
המשך הדף קצת פחות רלוונטי לגבינו, אז לא אקרא אותו כרגע, אבל רק רציתי לומר שאני מסכימה כל כך עם מה שכתבת לי, ואקרא יותר לעומק מאוחר יותר.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
או בקריאה שנייה, אולי כן רלוונטי בהתמודדות עם המשפחה המורחבת בחינוך ילדינו שלנו?...
התייחסות מעצימה לילדים
שלום עירית לוי, תודה רבה על ההתייחסות המפורטת, חזרנו היום ושמחתי לקרוא את מה שכתבת,
רוצה להעמיק עוד בדברים ולקרוא שוב. יש לי (כמובן) שאלות.
רוצה להעמיק עוד בדברים ולקרוא שוב. יש לי (כמובן) שאלות.
התייחסות מעצימה לילדים
_הנה דוגמא קונקרטית:
סבתא באה אליה ואומרת לה "תודה, תודה" תוך כדי שהיא מושכת לה את השלוק מהיד
תוהה: "אני מבקשת לא לחטוף לתמר (נגיד ) את השלוק. תני לי אותו בבקשה בחזרה (את אומרת את זה בענייניות, את ישירה וברורה אך לא בטון מאשים)."
סבתא: אויש, תפסיקי, זה מאהבה
תוהה: "אני מבינה שזה מאהבה אבל אני מבקשת לא לחטוף לה יותר דברים מהיד."
בדיאלוג כזה את ברורה וחד משמעית, ומציבה גבול - אבל לא מנסה לחנך (לחנך = זה היה נעים לך אם הייתי לוקחת לך משהו טעים מהיד באמצע האוכל?).
מה דעתך על ההבחנה הזאת?
עד כמה היא נגישה לך? (אם לא מספיק תגידי מה והיכן ואנסה להנגיש אותה עוד יותר )._
אוי, אני מתארת לי את הסיטואציה. אני אסביר:
עד לפני שנה באמת נקטתי בגישה העניינית. זה היה רע מאוד, הרבה יותר ממה שזה היום (בעצם, עוד אי אפשר לדעת אם הרבה יותר, כי לא בחנתי את הדרך החדשה משך אותו פרק זמן כמו את הקודמת).
מדובר באנשים נעלבים, על ימין ועל שמאל. שאלתי גם את בן זוגי והוא אמר שאם אני אגיד לה
"אני מבקשת לא לחטוף לתמר (נגיד ) את השלוק. תני לי אותו בבקשה בחזרה _ ועוד אוסיף: _"אני מבינה שזה מאהבה אבל אני מבקשת לא לחטוף לה יותר דברים מהיד." היא פשוט תעלב עד עמקי נשמתה (ואז לא יהיה טוב, לא יהיה טוב בכלל..)
אחרי נסיון מר עם הגישה העניינית (כסאח משפחתי רציני, לא דיברנו כמה חודשים), החלטתי לנסות להמחיש להם בכל פעם איך הם היו מרגישים, כי הבנתי שהם לא ממש רואים שהעומד מולם הוא אדם ולא סתם רובוט נמוך. אבל אני רואה שגם זה לא עובד עכשיו. התברר לי שאתמול היה ויכוח קולני בינם לבין בן זוגי, כשלא הייתי והם ואחותו אמרו לו שאני חושבת שאני מושלמת ושאני מבינה משהו בגידול ילדים ואמא שלו אמרה לו שאיך זה יכול להיות שאני לא מתייעצת איתה ומחליטה דברים על דעת עצמי בנוגע לאיך להתנהג עם הילדים.
היא אומרת: "אני חינכתי 200 ילדים" (עבדה במעון) ובן זוגי אומר לי: "היא לא חינכה 200 ילדים, היא חיתלה 200 ילדים, זה כן".
כשניסיתי את הגישה העניניינית זכיתי להערות לא נעימות בנוכחות אנשים זרים (נגיד, שכנים) ובני משפחה אחרים, הערות כמו: "את לא יודעת לחנך", "היא מחנכת אותך (הבת שלי) ולא את אותה" וכו'.
בכסאח הגדול, ניסיתי להבהיר לחמותי כמה נקודות וביניהם ההערות העוקצניות שלה. היתה בעיה שהיתה תחרות מי מעיר לילדה, או אומר את הדבר הכי חכם בתור מחנך בבית שלהם ("אל תבכי, זה לא נורא, תפסיקי", "קקי זה איכסה, איכסה!!"), אז ביקשתי שאף אחד לא יעיר הערות, שלילדה הזו יש שני הורים והם היחידים שמתווים את דרך החינוך שלה ושוב המשפט החוזר: "אני חינכתי 200 ילדים", אמרתי לה שאני מאוד מכבדת את מה שהיא עשתה ולא רק ילדי המעון, אלא ילדיה שלה ונכדים לרוב, רק שהדרך שלה היא דרך אחת מיני רבות והדרך שלי שונה.
ומה היתה התשובה:
"ומי פה בעלת הנסיון, אני או את?!"
טוב, כאמור, החלטתי לנסות להמחיש להם, כי עצם הפירוט יראה על יחס ותשומת לב אליהם על פני תשובות ענייניות (חמתי לבעלי לפני שנה: "אשתך קרה אלי").
אבל הנה, אני רואה ששוב מתפרץ כאן הר געש ואני צריכה להתחיל לעבוד על התיחסות מעצימה להורים (או לדודים/סבים/סבתות/שכנים..) מהיבט אחר (אולי).
מבחינתם הכבוד שאני רוחשת לבתי הוא לעג לרש. הם לא לוקחים מזה דוגמא ואנחנו זוכים לעקיצות בלתי פוסקות ("תראי, תראי, את לא משתלטת עליה! מכה אחת על היד והיא לא נוגעת בזה יותר").
כבר לפני כמה ימים הם הודיעו לי שהילדה שלי תפרוק כל עול כשתגדל ואפילו תתמכר לסמים, כי אני לא נותנת לה לחוש את נחת זרועי (וזרועם, כמובן) ו"מה יהיה כשהיא תצא לעולם שם בחוץ"?
מצד שני:
היה שם הבן דוד של בן זוגי (בן דוד בן 30, לא ילד), הוא החזיק את הינוקא שלנו, ששכב על ברכיו והוא (הבן דוד) החזיק ספר פתוח כשהינוקא מעלעל בו בעזרתו (של הבן דוד).
ואז התארגנו לצאת לטייל, הילדים, בן זוגי, אנוכי והבן דוד. ואז הוא סגר את הספר, הרים את הינוקא והתקדם ליציאה. הינוקא פרץ בבכי, אני הלכתי מאחוריהם והוא כל כך נעלב שממש נחנק ולא שמעו את הבכי. הבן דוד חשב שהוא הפסיק לבכות, כי הוא היה עם הפנים אלי ואני הייתי מאחוריו. תוך כדי אני מרגיעה את הינוקא ואומרת לו: "הוא סגר לך את הספר ככה פתאום ולא הודיע לך כלום, זה כ"כ מעליב!" הבן דוד אמר "מה את היסטרית" ואז הסטרטר השתחרר (כי הוא בכה בפה פעור, עיניים מכווצות, בלי קול, כל זה בשברירי שניות) והחנק של הבכי פרץ החוצה. הבן דוד תפס את עצמו ואמר: "אוי, אני מצטער, לא חשבתי על זה, אני מצטער" (לינוקא), אמרתי: "תאר לך שהיית יושב לקרוא עיתון בנחת ובדיוק באמצע כתבה מאוד מעניינת הייתי סוגרת לך את העיתון, מרימה אותך והולכת לאנשהו לא ידוע". הוא התנצל ואמר: "אוי, צריך ללמוד איך להתייחס לילדים קטנים, כאל בני אדם, לא חשבתי על זה".
אז יש אנשים שהדוגמאות כן עוזרות להם להבין.
איך ההתיחסות שלי כלפי אנשים כדוגמת חמותי וגיסיי יכולה להיות בכל זאת מעצימה (אנחנו הרי מתראים אחד עם השני, אם אלו היו אנשים אקראיים לא הייתי חייבת להתאמץ כל כך לחפש דרך אחרת) והאם לדעתך ההתייחסות שלי כלפי הבן דוד היתה מעצימה ואיך אני יכולה לזהות (טוב, הזיהוי אולי מגיע עם הנסיון?) למי להתייחס בדרך א' ולמי בדרך ב'?
וידעתי כמה קשה עבדתי כדי להשתחרר מההתניות הללו.
איך משתחררים מהן? אני עובדת על עצמי כל כך הרבה שנים ומרגישה שיש התניות שרודפות אותי.
קודם כל, את המשפט המצויין של בשמת אפשר ליישם גם בצורה מעצימה וגם בצורה מחלישה.
הבנתי טוב מאוד, הדוגמא של מיץ פטל מצוינת. אנסה את זה בחג הקרוב ונראה איך יהיו התגובות.
_דוגמא להתיחסות מעצימה בסיטואציה כזו:
דודה (לבתך): "איזו מפגרת את!..."
את (לבתך, לא לדודה!): "את מקסימה ונפלאה ונהדרת. אל תקשיבי לאף אחד שקורא לך מפגרת. מי שאומר לך ככה פשוט מתבלבל".
מה דעתך?_
עכשיו כשאני שוב קוראת את ההמחשה הזו קשה לי לחשוב בהגיון. למה שמישהו ידבר כך אל הבת שלי, ועוד על בסיס (יחסית) קבוע?
אני חושבת, שגם אם אגיד לה שאותו מישהו מתבלבל, איך זה בכל זאת משפיע עליה, מילים מקטינות ונבובות כאלה?
אולי אפילו בתור התחלה לא הייתי משאירה אותה לבד איתה. זה אפשרי מבחינתך?
אנחנו לעולם לא משאירים אותה לבד, עם רוב האנשים (כי רוב האנשים שאנחנו באים איתם במגע הם בני משפחה ואנחנו לא סומכים עליהם, יש למעלה שלל דוגמאות למה) ובטח ובטח שלא עם גיסתי.
אפילו אם היא לוקחת אותה לחדר שפתוח לסלון כדי להראות לה משהו במחשב, מישהו מאתנו מיד מתייצב שם. בגלל זה הופתעתי שהנשיכות נמשכות הרבה זמן. כנראה שהיא כן מצליחה להגניב את זה בסתר. למשל: הילדה משחקת במרפסת של המטבח ליד המקרר, גיסתי נכנסת לקחת משהו, אנחנו שומעים את הילדה צועקת ומתעצבנת (היא חוטפת ילדים באמצע שהם מרוכזים או בכלל, הולכים, משחקים, אוכלים, מרימה אותם, מחבקת אותם בכוח ומנשקת תוך כדי נסיון להאבק בהתנגדות שלהם ובצרחות) ואז אנחנו רצים למרפסת (מרחק מטר מהסלון, כי הבית פיצי), מרימים את הילדה ושוב אותו סיפור: "תפסיקי להציק לה!" אז אנחנו מאוד משתדלים, אבל באמת אי אפשר להצמד לילדה לכל מקום שהיא הולכת כי זה יהיה בלתי נסבל (במיוחד מבחינתה).
כמה כתבתי. מקוה שתהיה לך סבלנות לקרוא..
סבתא באה אליה ואומרת לה "תודה, תודה" תוך כדי שהיא מושכת לה את השלוק מהיד
תוהה: "אני מבקשת לא לחטוף לתמר (נגיד ) את השלוק. תני לי אותו בבקשה בחזרה (את אומרת את זה בענייניות, את ישירה וברורה אך לא בטון מאשים)."
סבתא: אויש, תפסיקי, זה מאהבה
תוהה: "אני מבינה שזה מאהבה אבל אני מבקשת לא לחטוף לה יותר דברים מהיד."
בדיאלוג כזה את ברורה וחד משמעית, ומציבה גבול - אבל לא מנסה לחנך (לחנך = זה היה נעים לך אם הייתי לוקחת לך משהו טעים מהיד באמצע האוכל?).
מה דעתך על ההבחנה הזאת?
עד כמה היא נגישה לך? (אם לא מספיק תגידי מה והיכן ואנסה להנגיש אותה עוד יותר )._
אוי, אני מתארת לי את הסיטואציה. אני אסביר:
עד לפני שנה באמת נקטתי בגישה העניינית. זה היה רע מאוד, הרבה יותר ממה שזה היום (בעצם, עוד אי אפשר לדעת אם הרבה יותר, כי לא בחנתי את הדרך החדשה משך אותו פרק זמן כמו את הקודמת).
מדובר באנשים נעלבים, על ימין ועל שמאל. שאלתי גם את בן זוגי והוא אמר שאם אני אגיד לה
"אני מבקשת לא לחטוף לתמר (נגיד ) את השלוק. תני לי אותו בבקשה בחזרה _ ועוד אוסיף: _"אני מבינה שזה מאהבה אבל אני מבקשת לא לחטוף לה יותר דברים מהיד." היא פשוט תעלב עד עמקי נשמתה (ואז לא יהיה טוב, לא יהיה טוב בכלל..)
אחרי נסיון מר עם הגישה העניינית (כסאח משפחתי רציני, לא דיברנו כמה חודשים), החלטתי לנסות להמחיש להם בכל פעם איך הם היו מרגישים, כי הבנתי שהם לא ממש רואים שהעומד מולם הוא אדם ולא סתם רובוט נמוך. אבל אני רואה שגם זה לא עובד עכשיו. התברר לי שאתמול היה ויכוח קולני בינם לבין בן זוגי, כשלא הייתי והם ואחותו אמרו לו שאני חושבת שאני מושלמת ושאני מבינה משהו בגידול ילדים ואמא שלו אמרה לו שאיך זה יכול להיות שאני לא מתייעצת איתה ומחליטה דברים על דעת עצמי בנוגע לאיך להתנהג עם הילדים.
היא אומרת: "אני חינכתי 200 ילדים" (עבדה במעון) ובן זוגי אומר לי: "היא לא חינכה 200 ילדים, היא חיתלה 200 ילדים, זה כן".
כשניסיתי את הגישה העניניינית זכיתי להערות לא נעימות בנוכחות אנשים זרים (נגיד, שכנים) ובני משפחה אחרים, הערות כמו: "את לא יודעת לחנך", "היא מחנכת אותך (הבת שלי) ולא את אותה" וכו'.
בכסאח הגדול, ניסיתי להבהיר לחמותי כמה נקודות וביניהם ההערות העוקצניות שלה. היתה בעיה שהיתה תחרות מי מעיר לילדה, או אומר את הדבר הכי חכם בתור מחנך בבית שלהם ("אל תבכי, זה לא נורא, תפסיקי", "קקי זה איכסה, איכסה!!"), אז ביקשתי שאף אחד לא יעיר הערות, שלילדה הזו יש שני הורים והם היחידים שמתווים את דרך החינוך שלה ושוב המשפט החוזר: "אני חינכתי 200 ילדים", אמרתי לה שאני מאוד מכבדת את מה שהיא עשתה ולא רק ילדי המעון, אלא ילדיה שלה ונכדים לרוב, רק שהדרך שלה היא דרך אחת מיני רבות והדרך שלי שונה.
ומה היתה התשובה:
"ומי פה בעלת הנסיון, אני או את?!"
טוב, כאמור, החלטתי לנסות להמחיש להם, כי עצם הפירוט יראה על יחס ותשומת לב אליהם על פני תשובות ענייניות (חמתי לבעלי לפני שנה: "אשתך קרה אלי").
אבל הנה, אני רואה ששוב מתפרץ כאן הר געש ואני צריכה להתחיל לעבוד על התיחסות מעצימה להורים (או לדודים/סבים/סבתות/שכנים..) מהיבט אחר (אולי).
מבחינתם הכבוד שאני רוחשת לבתי הוא לעג לרש. הם לא לוקחים מזה דוגמא ואנחנו זוכים לעקיצות בלתי פוסקות ("תראי, תראי, את לא משתלטת עליה! מכה אחת על היד והיא לא נוגעת בזה יותר").
כבר לפני כמה ימים הם הודיעו לי שהילדה שלי תפרוק כל עול כשתגדל ואפילו תתמכר לסמים, כי אני לא נותנת לה לחוש את נחת זרועי (וזרועם, כמובן) ו"מה יהיה כשהיא תצא לעולם שם בחוץ"?
מצד שני:
היה שם הבן דוד של בן זוגי (בן דוד בן 30, לא ילד), הוא החזיק את הינוקא שלנו, ששכב על ברכיו והוא (הבן דוד) החזיק ספר פתוח כשהינוקא מעלעל בו בעזרתו (של הבן דוד).
ואז התארגנו לצאת לטייל, הילדים, בן זוגי, אנוכי והבן דוד. ואז הוא סגר את הספר, הרים את הינוקא והתקדם ליציאה. הינוקא פרץ בבכי, אני הלכתי מאחוריהם והוא כל כך נעלב שממש נחנק ולא שמעו את הבכי. הבן דוד חשב שהוא הפסיק לבכות, כי הוא היה עם הפנים אלי ואני הייתי מאחוריו. תוך כדי אני מרגיעה את הינוקא ואומרת לו: "הוא סגר לך את הספר ככה פתאום ולא הודיע לך כלום, זה כ"כ מעליב!" הבן דוד אמר "מה את היסטרית" ואז הסטרטר השתחרר (כי הוא בכה בפה פעור, עיניים מכווצות, בלי קול, כל זה בשברירי שניות) והחנק של הבכי פרץ החוצה. הבן דוד תפס את עצמו ואמר: "אוי, אני מצטער, לא חשבתי על זה, אני מצטער" (לינוקא), אמרתי: "תאר לך שהיית יושב לקרוא עיתון בנחת ובדיוק באמצע כתבה מאוד מעניינת הייתי סוגרת לך את העיתון, מרימה אותך והולכת לאנשהו לא ידוע". הוא התנצל ואמר: "אוי, צריך ללמוד איך להתייחס לילדים קטנים, כאל בני אדם, לא חשבתי על זה".
אז יש אנשים שהדוגמאות כן עוזרות להם להבין.
איך ההתיחסות שלי כלפי אנשים כדוגמת חמותי וגיסיי יכולה להיות בכל זאת מעצימה (אנחנו הרי מתראים אחד עם השני, אם אלו היו אנשים אקראיים לא הייתי חייבת להתאמץ כל כך לחפש דרך אחרת) והאם לדעתך ההתייחסות שלי כלפי הבן דוד היתה מעצימה ואיך אני יכולה לזהות (טוב, הזיהוי אולי מגיע עם הנסיון?) למי להתייחס בדרך א' ולמי בדרך ב'?
וידעתי כמה קשה עבדתי כדי להשתחרר מההתניות הללו.
איך משתחררים מהן? אני עובדת על עצמי כל כך הרבה שנים ומרגישה שיש התניות שרודפות אותי.
קודם כל, את המשפט המצויין של בשמת אפשר ליישם גם בצורה מעצימה וגם בצורה מחלישה.
הבנתי טוב מאוד, הדוגמא של מיץ פטל מצוינת. אנסה את זה בחג הקרוב ונראה איך יהיו התגובות.
_דוגמא להתיחסות מעצימה בסיטואציה כזו:
דודה (לבתך): "איזו מפגרת את!..."
את (לבתך, לא לדודה!): "את מקסימה ונפלאה ונהדרת. אל תקשיבי לאף אחד שקורא לך מפגרת. מי שאומר לך ככה פשוט מתבלבל".
מה דעתך?_
עכשיו כשאני שוב קוראת את ההמחשה הזו קשה לי לחשוב בהגיון. למה שמישהו ידבר כך אל הבת שלי, ועוד על בסיס (יחסית) קבוע?
אני חושבת, שגם אם אגיד לה שאותו מישהו מתבלבל, איך זה בכל זאת משפיע עליה, מילים מקטינות ונבובות כאלה?
אולי אפילו בתור התחלה לא הייתי משאירה אותה לבד איתה. זה אפשרי מבחינתך?
אנחנו לעולם לא משאירים אותה לבד, עם רוב האנשים (כי רוב האנשים שאנחנו באים איתם במגע הם בני משפחה ואנחנו לא סומכים עליהם, יש למעלה שלל דוגמאות למה) ובטח ובטח שלא עם גיסתי.
אפילו אם היא לוקחת אותה לחדר שפתוח לסלון כדי להראות לה משהו במחשב, מישהו מאתנו מיד מתייצב שם. בגלל זה הופתעתי שהנשיכות נמשכות הרבה זמן. כנראה שהיא כן מצליחה להגניב את זה בסתר. למשל: הילדה משחקת במרפסת של המטבח ליד המקרר, גיסתי נכנסת לקחת משהו, אנחנו שומעים את הילדה צועקת ומתעצבנת (היא חוטפת ילדים באמצע שהם מרוכזים או בכלל, הולכים, משחקים, אוכלים, מרימה אותם, מחבקת אותם בכוח ומנשקת תוך כדי נסיון להאבק בהתנגדות שלהם ובצרחות) ואז אנחנו רצים למרפסת (מרחק מטר מהסלון, כי הבית פיצי), מרימים את הילדה ושוב אותו סיפור: "תפסיקי להציק לה!" אז אנחנו מאוד משתדלים, אבל באמת אי אפשר להצמד לילדה לכל מקום שהיא הולכת כי זה יהיה בלתי נסבל (במיוחד מבחינתה).
כמה כתבתי. מקוה שתהיה לך סבלנות לקרוא..
התייחסות מעצימה לילדים
או בקריאה שנייה, אולי כן רלוונטי בהתמודדות עם המשפחה המורחבת בחינוך ילדינו שלנו?...
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
תוהה יקרה,
ראשית, כל הכבוד לך על הסבלנות ועל המוכנות לקחת אחריות על ההתייחסות שלך בסיטואציות כאלה. כל כך לא פשוט וממש לא מובן מאליו (מדמיינת את עצמי שם ולא יודעת כמה סבלנות היתה לי לזה).
שנית, אני רוצה לשאול (ממש בעדינות כי אני פולשת לעסק לא לי, ואם זה לא מתאים - דלגי) - עד כמה זה ריאלי, אפשרי, ובא בחשבון מבחינתך, מבחינת בן זוגך, להוריד את מינון המפגשים הללו? למשל, האם אתם חייבים לישון שם כמה ימים רצופים?
אפשר לדבר עוד ועוד על התייחסות מעצימה, אבל אולי שווה לשקול, ולו לתקופה קצרה, להוריד את מינון השהייה בתוך סביבה לא מעצימה. לא להמנע לגמרי כדי לא ליצור משבר משפחתי, אבל להוריד מינונים.
ויחד עם זאת, ובלי קשר:
עד לפני שנה באמת נקטתי בגישה העניינית. זה היה רע מאוד, הרבה יותר ממה שזה היום
בואי תחזרי רגע אחורה לתקופה ההיא ותנסי לבדוק עם עצמך עד כמה הגישה שלך היתה באמת עניינית? אני לא אומרת שלא. אין לי מושג. אני רוצה להצביע על בור שאפשר ליפול אליו כאשר מנסים להיות ענייניים ב"כוח", או מתוך החלטה, כלומר כאשר מתחת לפני השטח מחביאים הרבה כעס ומרמור שדחקנו הצידה. במקרה כזה הענייניות איננה ענייניות אמיתית אלא באמת מעטה קריר. הכעס עדיין קיים שם ברקע, אולי סמוי אבל קיים, ובדרך כלל מי שמולנו קולט את זה. ענייניות נקייה היא ענייניות לא מזוייפת, אין מטען שלילי פנימי שנלווה אליה, והיא לא באה כטקטיקה.
היא פשוט תעלב עד עמקי נשמתה
ברגע שהענייניות שלך היא אמיתית ונקייה, וחמותך עדיין נעלבת בתגובה, זה כבר לגמרי "שלה". אני יכולה לשער שכאשר הענייניות שלך אכן תבוא ממקום נקי, העלבונות שלה ידגדגו לך פחות כי לא תחושי אשמה לגביהן. יכול להיות (אני זורקת השערה) שכרגע העלבון שלה "נופל" לך על העובדה שאת אכן כועסת וזועמת ומנסה להסתיר את זה. כאילו חשפו אותך. התנהגת "יפה" אבל מי שמולך נעלב ובכך חשף את ההתנהגות ה"לא-יפה" שאת מנסה להסתיר. אם היא נעלבת וקשה לך מאוד עם העלבון שלה, שווה לבדוק למה.
כשניסיתי את הגישה העניניינית זכיתי להערות לא נעימות בנוכחות אנשים זרים (נגיד, שכנים) ובני משפחה אחרים, הערות כמו: "את לא יודעת לחנך", "היא מחנכת אותך (הבת שלי) ולא את אותה" וכו'.
הערות לא נעימות הן לא נעימות. נקודה.
אבל יש כל מיני דרגות של אי נעימות. החל מכך שהערה לא נעימה פשוט חולפת לך ליד האוזן וממשיכה הלאה - וכלה בכך שההערה ממש מעליבה אותך ומטרידה את מחשבותייך. באמצע יש גם גווני ביניים.
אני אספר לך מה אני עושה עם הערות לא נעימות או עם ביקורת (או לפחות בשאיפה ובהתכוונות). אני בודקת מה היא עושה לי. לפעמים היא לא מדגדגת לי אפילו. היתה וחלפה לה. אבל כאשר היא מציקה לי זה סימן בשבילי שהיא נגעה בנקודה לא שלמה שלי עם עצמי. אם אני זוכרת אני אומרת בלב תודה למי שהעליב אותי ובודקת מה נדרש על מנת לנקות את אותה נקודה רגישה.
הכלי שאני אוהבת לעבוד איתו, ושיעיל בשבילי, הוא הכלי של פרדיגמות/אמונות. ואז אני בודקת על איזו פרדגימה/אמונה התיישבה לי אותה הערה (ממש בקצרה: פרדיגמות הן האמונות שלנו ביחס לעצמנו או ביחס לאחרים, אמונות שאנו מתייחסים אליהן כמו אל האמת המוחלטת. הסבל נובע מההזדהות העמוקה שלנו עם אותה פרדיגמה. אם זה מעניין אותך תציצי בדף להטיל ספק בפרדיגמות).
אני לא יודעת כיצד השפיע עלייך המשפט את לא יודעת לחנך. לצורך הדוגמא בואי נניח שהוא הקפיץ אותך (או אם לא, אז קחי את העיקרון ותשמשי בו עם משפטים שכן מקפיצים אותך). אם המשפט הזה פגש אצלך למשל את האמונה "אני אמא לא מספיק טובה", הוא לוחץ לך עליה וזה מכאיב לך (אני מדגישה: המשפט לא פגש את העובדה שאת אמא לא מספיק טובה, אלא רק את האמונה שלך שאת כזאת).
ולמה התודה שציינתי קודם? כי עכשיו את יכולה לקחת את האמונה הזאת ולטיל בה ספק עד שהיא תתמוסס (וזה דבר שבהחלט אפשר לעשות אותו. קיימים כלים שונים לשם כך). אם תשתמשי בביקורת שמופנית כלפייך בדרך זו, את בעצם תמנפי (מלשון מנוף) אותה לצמיחה האישית שלך.
החלטתי לנסות להמחיש להם, כי עצם הפירוט יראה על יחס ותשומת לב אליהם על פני תשובות ענייניות
בכסאח הגדול, ניסיתי להבהיר לחמותי כמה נקודות וביניהם ההערות העוקצניות שלה.
_ומה היתה התשובה:
"ומי פה בעלת הנסיון, אני או את?!"_
במקרה הזה, ניסיון ההמחשה נראה לי כניסיון חסר תוחלת.
היא לא במצב של לשמוע אותך, ולכן אין טעם להכנס להסברים ולניסיונות להוכיח את הטיעונים שלך או להסביר את תפיסת עולמך.
את יכולה, כמו שעשית, להודות לה, להתאפק, ולא להכנס לויכוח.
איך ההתיחסות שלי כלפי אנשים כדוגמת חמותי וגיסיי יכולה להיות בכל זאת מעצימה
האם מה שכתבתי כאן על ענייניות נקייה לעומת ענייניות ב"כוח" מדברת אלייך?
אם כן, הייתי עובדת על לעשות את ההבחנה בזמן אמת, ולבדוק מה נדרש לנקות (אילו כעסים, אילו פרדיגמות) על מנת שהענייניות תוכל להיות אמיתית, ועל מנת שאת תפסיקי לסבול כך-כך.
והאם לדעתך ההתייחסות שלי כלפי הבן דוד היתה מעצימה ואיך אני יכולה לזהות (טוב, הזיהוי אולי מגיע עם הנסיון?) למי להתייחס בדרך א' ולמי בדרך ב'?
במקרה של בן הדוד מתן הדוגמאות וניסיון להמחיש התאים כי הוא בעצם פתח לך פתח לתת לו דוגמא כאשר הוא תפס את עצמו והתנצל בפני הבן שלו. זה לא היה משהו שניסית לכפות עליו בניגוד לרצונו. הוא היה במקום שכבר הבין לבד שהוא טעה בתגובה הראשונית שלו. לכן, ספציפית כלפיו זה היה נכון.
איך לזהות? קודם כל, לא תמיד אפשר ולפעמים את תטעי.
שנית, את יכולה ללמוד לפתח רגישות אל המקום בו הצד השני נמצא, אל כמה הוא פתוח באמת לשמוע, אל מה מטריד/מעסיק אותו באמת, מה האג'נדה שלו (את בן הדוד מעסיק הבן שלו ולא את. את חמותך מעסיק להיות צודקת בדרך החינוכית שלה או להיות יותר צודקת ממך או משהו דומה).
כמובן שזו רגישות ומיומנות שקל הרבה יותר לפתח כאשר את לא פועלת ממקום אוטומטי, כאשר אותו אדם לא לוחץ לך על הנקודות הרגישות שלך וכאשר היחסים בינכם פחות טעונים. ככל שתתקדמי בעבודה שלך עם עצמך כך תהיי פנוייה להקשיב למקום בו נמצא האדם שמולך.
וידעתי כמה קשה עבדתי כדי להשתחרר מההתניות הללו.
איך משתחררים מהן? אני עובדת על עצמי כל כך הרבה שנים ומרגישה שיש התניות שרודפות אותי._
אני עושה כל מיני דברים.
אחד הכלים העיקריים בחיי הוא הכלי של מיסמוס פרדיגמות שתיארתי קודם. כבר שש שנים אני מתעניינת בנושא הזה ובודקת אותו מכל הכיוונים, וכל הזמן מגלה עוד דרכים ועוד שיטות למיסמוס. הכלי האחרון שהתחלתי ללמוד, לפני חודשיים, הוא השיטה "העבודה" של ביירון קיטי (שכתבה את הספר "לאהוב את מה שיש"). כאמור, אם זה מדבר אלייך, בקרי בדף ההוא על הפרדיגמות שקישרתי אליו וגם תעשי היכרות עם הספר המופלא הזה.
בנוסף אני נעזרת מדי פעם בכלים "עוקפי רציונל", כמו שאני קוראת להם. בשנה האחרונה עשיתי עבודה עם מישהי שמשלבת טיפול של אייפק, תקשור והילינג.
ראשית, כל הכבוד לך על הסבלנות ועל המוכנות לקחת אחריות על ההתייחסות שלך בסיטואציות כאלה. כל כך לא פשוט וממש לא מובן מאליו (מדמיינת את עצמי שם ולא יודעת כמה סבלנות היתה לי לזה).
שנית, אני רוצה לשאול (ממש בעדינות כי אני פולשת לעסק לא לי, ואם זה לא מתאים - דלגי
) - עד כמה זה ריאלי, אפשרי, ובא בחשבון מבחינתך, מבחינת בן זוגך, להוריד את מינון המפגשים הללו? למשל, האם אתם חייבים לישון שם כמה ימים רצופים?אפשר לדבר עוד ועוד על התייחסות מעצימה, אבל אולי שווה לשקול, ולו לתקופה קצרה, להוריד את מינון השהייה בתוך סביבה לא מעצימה. לא להמנע לגמרי כדי לא ליצור משבר משפחתי, אבל להוריד מינונים.
ויחד עם זאת, ובלי קשר:
עד לפני שנה באמת נקטתי בגישה העניינית. זה היה רע מאוד, הרבה יותר ממה שזה היום
בואי תחזרי רגע אחורה לתקופה ההיא ותנסי לבדוק עם עצמך עד כמה הגישה שלך היתה באמת עניינית? אני לא אומרת שלא. אין לי מושג. אני רוצה להצביע על בור שאפשר ליפול אליו כאשר מנסים להיות ענייניים ב"כוח", או מתוך החלטה, כלומר כאשר מתחת לפני השטח מחביאים הרבה כעס ומרמור שדחקנו הצידה. במקרה כזה הענייניות איננה ענייניות אמיתית אלא באמת מעטה קריר. הכעס עדיין קיים שם ברקע, אולי סמוי אבל קיים, ובדרך כלל מי שמולנו קולט את זה. ענייניות נקייה היא ענייניות לא מזוייפת, אין מטען שלילי פנימי שנלווה אליה, והיא לא באה כטקטיקה.
היא פשוט תעלב עד עמקי נשמתה
ברגע שהענייניות שלך היא אמיתית ונקייה, וחמותך עדיין נעלבת בתגובה, זה כבר לגמרי "שלה". אני יכולה לשער שכאשר הענייניות שלך אכן תבוא ממקום נקי, העלבונות שלה ידגדגו לך פחות כי לא תחושי אשמה לגביהן. יכול להיות (אני זורקת השערה) שכרגע העלבון שלה "נופל" לך על העובדה שאת אכן כועסת וזועמת ומנסה להסתיר את זה. כאילו חשפו אותך. התנהגת "יפה" אבל מי שמולך נעלב ובכך חשף את ההתנהגות ה"לא-יפה" שאת מנסה להסתיר. אם היא נעלבת וקשה לך מאוד עם העלבון שלה, שווה לבדוק למה.
כשניסיתי את הגישה העניניינית זכיתי להערות לא נעימות בנוכחות אנשים זרים (נגיד, שכנים) ובני משפחה אחרים, הערות כמו: "את לא יודעת לחנך", "היא מחנכת אותך (הבת שלי) ולא את אותה" וכו'.
הערות לא נעימות הן לא נעימות. נקודה.
אבל יש כל מיני דרגות של אי נעימות. החל מכך שהערה לא נעימה פשוט חולפת לך ליד האוזן וממשיכה הלאה - וכלה בכך שההערה ממש מעליבה אותך ומטרידה את מחשבותייך. באמצע יש גם גווני ביניים.
אני אספר לך מה אני עושה עם הערות לא נעימות או עם ביקורת (או לפחות בשאיפה ובהתכוונות). אני בודקת מה היא עושה לי. לפעמים היא לא מדגדגת לי אפילו. היתה וחלפה לה. אבל כאשר היא מציקה לי זה סימן בשבילי שהיא נגעה בנקודה לא שלמה שלי עם עצמי. אם אני זוכרת אני אומרת בלב תודה למי שהעליב אותי ובודקת מה נדרש על מנת לנקות את אותה נקודה רגישה.
הכלי שאני אוהבת לעבוד איתו, ושיעיל בשבילי, הוא הכלי של פרדיגמות/אמונות. ואז אני בודקת על איזו פרדגימה/אמונה התיישבה לי אותה הערה (ממש בקצרה: פרדיגמות הן האמונות שלנו ביחס לעצמנו או ביחס לאחרים, אמונות שאנו מתייחסים אליהן כמו אל האמת המוחלטת. הסבל נובע מההזדהות העמוקה שלנו עם אותה פרדיגמה. אם זה מעניין אותך תציצי בדף להטיל ספק בפרדיגמות).
אני לא יודעת כיצד השפיע עלייך המשפט את לא יודעת לחנך. לצורך הדוגמא בואי נניח שהוא הקפיץ אותך (או אם לא, אז קחי את העיקרון ותשמשי בו עם משפטים שכן מקפיצים אותך). אם המשפט הזה פגש אצלך למשל את האמונה "אני אמא לא מספיק טובה", הוא לוחץ לך עליה וזה מכאיב לך (אני מדגישה: המשפט לא פגש את העובדה שאת אמא לא מספיק טובה, אלא רק את האמונה שלך שאת כזאת).
ולמה התודה שציינתי קודם? כי עכשיו את יכולה לקחת את האמונה הזאת ולטיל בה ספק עד שהיא תתמוסס (וזה דבר שבהחלט אפשר לעשות אותו. קיימים כלים שונים לשם כך). אם תשתמשי בביקורת שמופנית כלפייך בדרך זו, את בעצם תמנפי (מלשון מנוף) אותה לצמיחה האישית שלך.
החלטתי לנסות להמחיש להם, כי עצם הפירוט יראה על יחס ותשומת לב אליהם על פני תשובות ענייניות
בכסאח הגדול, ניסיתי להבהיר לחמותי כמה נקודות וביניהם ההערות העוקצניות שלה.
_ומה היתה התשובה:
"ומי פה בעלת הנסיון, אני או את?!"_
במקרה הזה, ניסיון ההמחשה נראה לי כניסיון חסר תוחלת.
היא לא במצב של לשמוע אותך, ולכן אין טעם להכנס להסברים ולניסיונות להוכיח את הטיעונים שלך או להסביר את תפיסת עולמך.
את יכולה, כמו שעשית, להודות לה, להתאפק, ולא להכנס לויכוח.
איך ההתיחסות שלי כלפי אנשים כדוגמת חמותי וגיסיי יכולה להיות בכל זאת מעצימה
האם מה שכתבתי כאן על ענייניות נקייה לעומת ענייניות ב"כוח" מדברת אלייך?
אם כן, הייתי עובדת על לעשות את ההבחנה בזמן אמת, ולבדוק מה נדרש לנקות (אילו כעסים, אילו פרדיגמות) על מנת שהענייניות תוכל להיות אמיתית, ועל מנת שאת תפסיקי לסבול כך-כך.
והאם לדעתך ההתייחסות שלי כלפי הבן דוד היתה מעצימה ואיך אני יכולה לזהות (טוב, הזיהוי אולי מגיע עם הנסיון?) למי להתייחס בדרך א' ולמי בדרך ב'?
במקרה של בן הדוד מתן הדוגמאות וניסיון להמחיש התאים כי הוא בעצם פתח לך פתח לתת לו דוגמא כאשר הוא תפס את עצמו והתנצל בפני הבן שלו. זה לא היה משהו שניסית לכפות עליו בניגוד לרצונו. הוא היה במקום שכבר הבין לבד שהוא טעה בתגובה הראשונית שלו. לכן, ספציפית כלפיו זה היה נכון.
איך לזהות? קודם כל, לא תמיד אפשר ולפעמים את תטעי.
שנית, את יכולה ללמוד לפתח רגישות אל המקום בו הצד השני נמצא, אל כמה הוא פתוח באמת לשמוע, אל מה מטריד/מעסיק אותו באמת, מה האג'נדה שלו (את בן הדוד מעסיק הבן שלו ולא את. את חמותך מעסיק להיות צודקת בדרך החינוכית שלה או להיות יותר צודקת ממך או משהו דומה).
כמובן שזו רגישות ומיומנות שקל הרבה יותר לפתח כאשר את לא פועלת ממקום אוטומטי, כאשר אותו אדם לא לוחץ לך על הנקודות הרגישות שלך וכאשר היחסים בינכם פחות טעונים. ככל שתתקדמי בעבודה שלך עם עצמך כך תהיי פנוייה להקשיב למקום בו נמצא האדם שמולך.
וידעתי כמה קשה עבדתי כדי להשתחרר מההתניות הללו.
איך משתחררים מהן? אני עובדת על עצמי כל כך הרבה שנים ומרגישה שיש התניות שרודפות אותי._
אני עושה כל מיני דברים.
אחד הכלים העיקריים בחיי הוא הכלי של מיסמוס פרדיגמות שתיארתי קודם. כבר שש שנים אני מתעניינת בנושא הזה ובודקת אותו מכל הכיוונים, וכל הזמן מגלה עוד דרכים ועוד שיטות למיסמוס. הכלי האחרון שהתחלתי ללמוד, לפני חודשיים, הוא השיטה "העבודה" של ביירון קיטי (שכתבה את הספר "לאהוב את מה שיש"). כאמור, אם זה מדבר אלייך, בקרי בדף ההוא על הפרדיגמות שקישרתי אליו וגם תעשי היכרות עם הספר המופלא הזה.
בנוסף אני נעזרת מדי פעם בכלים "עוקפי רציונל", כמו שאני קוראת להם. בשנה האחרונה עשיתי עבודה עם מישהי שמשלבת טיפול של אייפק, תקשור והילינג.
התייחסות מעצימה לילדים
עירית לוי, תודה רבה על כל מה שכתבת, קראתי, אני מדפיסה ולוקחת למיטה לקרוא שוב.
התייחסות מעצימה לילדים
לראשונה קראתי בדף הזה ורציתי לומר תודה לכל מי ששיתף והשתתף.למדתי מכן המון.
-
הגמד_חיוכון*
- הודעות: 799
- הצטרפות: 06 יולי 2005, 23:41
- דף אישי: הדף האישי של הגמד_חיוכון*
התייחסות מעצימה לילדים
גם אני מודה על הדף הזה והדיון בו. תודה לנסיכת" על גילוי הלב שבו פתחת את הדף.
ולתוהה, הלב איתך ועם מה שאת עוברת.
ותודה ל עירית לוי על הסבלנות המופלאה והבהירות הרבה. לוקחת למיטה לקרוא שוב
ולתוהה, הלב איתך ועם מה שאת עוברת.
ותודה ל עירית לוי על הסבלנות המופלאה והבהירות הרבה. לוקחת למיטה לקרוא שוב
-
יהללוך_מלאכים*
- הודעות: 388
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2005, 14:07
- דף אישי: הדף האישי של יהללוך_מלאכים*
התייחסות מעצימה לילדים
הדף הזה מ ב ו ר ך
והמרגיעון כותב "עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך"
עירית לוי אין לי מילים מהחכמה והבהירות שבה הצגת את העמדה שלך
נסיכה, תוהה וכל השאר תודה על השיתופים המפרים
ואני חושבת לעצמי
יש לי מספיק תאים במוח לחשוב כל כך במדיוק
ובמקביל
על מתן כבוד לעצמי לזולתי לילדתי
תוך כדי עצירת האוטומט, חשיבה על הפרדיגמות הסקת מסקנות
לחיצה על כפתורים. להכיל את הרגשות שלי של ילדתי
ובמקביל לחבק לאהוב ולהשרות הרגשה נינוחה?
אוהה ....
איזה כיף להיות אמא (-:
והמרגיעון כותב "עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך"
עירית לוי אין לי מילים מהחכמה והבהירות שבה הצגת את העמדה שלך
נסיכה, תוהה וכל השאר תודה על השיתופים המפרים
ואני חושבת לעצמי
יש לי מספיק תאים במוח לחשוב כל כך במדיוק
ובמקביל
על מתן כבוד לעצמי לזולתי לילדתי
תוך כדי עצירת האוטומט, חשיבה על הפרדיגמות הסקת מסקנות
לחיצה על כפתורים. להכיל את הרגשות שלי של ילדתי
ובמקביל לחבק לאהוב ולהשרות הרגשה נינוחה?
אוהה ....
איזה כיף להיות אמא (-:
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
התייחסות מעצימה לילדים
קודם כל דף מדהים, מזל שעליתי עליו במקרה.
_לתת צעצוע חלופי בדרך כלל לא עובד אצלינו, על אוטומט ולא על אוטומט...
אולי לקחת אותו למקום מרוחק קצת, שיש בו התרחשות שונה, ולאחר כמה זמן הוא ירפה כי יהיה מרוכז במשהו אחר? (מנסה לשחזר בראש אם עשיתי את זה כבר בעבר ואם זה עבד...)_
אני אשתף אותך בפטנט נוסף שלי:
אני מרפה מהאינסטינקט להתמקד בחפץ-המריבה.
במקום זה, אני מדברת עם הילדים על הקונפליקט, ועל פתרונות. הקונפליקט הוא ששני ילדים רוצים לשחק באותו דבר באותו זמן. הפתרונות הם לשחק לפי התור, או לשחק ביחד, או...
ברגע שאני אומרת, "עכשיו הXXX אצל א, וברגע שהוא יגמור לשחק, הוא ייתן אותו לב, ויהיה תורה של ב" -
תמיד, אבל ת-מ-י-ד, שני הילדים נרגעים מייד, והילד שאצלו החפץ מחזיר אותו לשני תוך שניות.
_ברור לי שזו לא היתה התיחסות מעצימה מצידי ובטח לא דוגמא נאותה לבתי. תוכלי לתת דוגמא להתיחסות מעצימה בסיטואציה כזו?
קודם כל, את המשפט המצויין של בשמת אפשר ליישם גם בצורה מעצימה וגם בצורה מחלישה. את אותן המילים בדיוק (הם מבלבלים את המוח) אפשר לומר בטון ענייני או חצי בהומור או בקלילות_
הבהרה ממש חשובה.
בזמנו, כשכתבתי את זה, אני חושבת שהיה לי כל כך מובן מאליו שהטון הוא "ענייני + חצי בהומור + בקלילות", שלא הקפדתי לציין גם אותו כחלק מהמתכון. מה שרציתי לשדר היה בהחלט להפוך ביטויים מפחידים שמאחוריהם עולם רגשי סאדיסטי לא-מודע - למשהו שברור שאין מאחוריו שום כוונה ולכן לא יכול לפגוע.
מסר של: "לא מדברים כך אל אנשים" ו-"אל תקחו ברצינות את השטויות שהיא אמרה")
בדיוק.
_לתת צעצוע חלופי בדרך כלל לא עובד אצלינו, על אוטומט ולא על אוטומט...
אולי לקחת אותו למקום מרוחק קצת, שיש בו התרחשות שונה, ולאחר כמה זמן הוא ירפה כי יהיה מרוכז במשהו אחר? (מנסה לשחזר בראש אם עשיתי את זה כבר בעבר ואם זה עבד...)_
אני אשתף אותך בפטנט נוסף שלי:
אני מרפה מהאינסטינקט להתמקד בחפץ-המריבה.
במקום זה, אני מדברת עם הילדים על הקונפליקט, ועל פתרונות. הקונפליקט הוא ששני ילדים רוצים לשחק באותו דבר באותו זמן. הפתרונות הם לשחק לפי התור, או לשחק ביחד, או...
ברגע שאני אומרת, "עכשיו הXXX אצל א, וברגע שהוא יגמור לשחק, הוא ייתן אותו לב, ויהיה תורה של ב" -
תמיד, אבל ת-מ-י-ד, שני הילדים נרגעים מייד, והילד שאצלו החפץ מחזיר אותו לשני תוך שניות.
_ברור לי שזו לא היתה התיחסות מעצימה מצידי ובטח לא דוגמא נאותה לבתי. תוכלי לתת דוגמא להתיחסות מעצימה בסיטואציה כזו?
קודם כל, את המשפט המצויין של בשמת אפשר ליישם גם בצורה מעצימה וגם בצורה מחלישה. את אותן המילים בדיוק (הם מבלבלים את המוח) אפשר לומר בטון ענייני או חצי בהומור או בקלילות_
הבהרה ממש חשובה.
בזמנו, כשכתבתי את זה, אני חושבת שהיה לי כל כך מובן מאליו שהטון הוא "ענייני + חצי בהומור + בקלילות", שלא הקפדתי לציין גם אותו כחלק מהמתכון. מה שרציתי לשדר היה בהחלט להפוך ביטויים מפחידים שמאחוריהם עולם רגשי סאדיסטי לא-מודע - למשהו שברור שאין מאחוריו שום כוונה ולכן לא יכול לפגוע.
מסר של: "לא מדברים כך אל אנשים" ו-"אל תקחו ברצינות את השטויות שהיא אמרה")
בדיוק.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
יהללוך מלאכים,
_ואני חושבת לעצמי
יש לי מספיק תאים במוח לחשוב כל כך במדיוק
ובמקביל
על מתן כבוד לעצמי לזולתי לילדתי
תוך כדי עצירת האוטומט, חשיבה על הפרדיגמות הסקת מסקנות
לחיצה על כפתורים. להכיל את הרגשות שלי של ילדתי
ובמקביל לחבק לאהוב ולהשרות הרגשה נינוחה?_
אנחנו כולנו אוטומט אחד גדול...
אבל מה שתיארת זו בהחלט מיומנות שאפשר לשכלל אותה.
עצם המודעות לנושא שחשוב לך, ועצם העיסוק וההרהור בו וההתכוונות אליו, למשל באמצעות השתתפות או קריאה פה, כל אלה יוצרים פילטר דרכו את מביטה על עצמך בזמן אמת.
עם הזמן תוכלי לזהות את אלפית-השניה של לפני הפעולה, לזהות את הפרדיגמה שהובילה אותך לפעולה, ולעשות שם סוויץ'. לפעמים זה משהו שקורה במודע (כלומר את ממש מזהה את הרגע ואת הפרדיגמה), ולפעמים הוא קורה לא במודע, מתחת לפני השטח, ופתאום את מגלה שכאילו בלי לשים לב את כבר פועלת בדרך אחרת.
_ואני חושבת לעצמי
יש לי מספיק תאים במוח לחשוב כל כך במדיוק
ובמקביל
על מתן כבוד לעצמי לזולתי לילדתי
תוך כדי עצירת האוטומט, חשיבה על הפרדיגמות הסקת מסקנות
לחיצה על כפתורים. להכיל את הרגשות שלי של ילדתי
ובמקביל לחבק לאהוב ולהשרות הרגשה נינוחה?_
אנחנו כולנו אוטומט אחד גדול...
אבל מה שתיארת זו בהחלט מיומנות שאפשר לשכלל אותה.
עצם המודעות לנושא שחשוב לך, ועצם העיסוק וההרהור בו וההתכוונות אליו, למשל באמצעות השתתפות או קריאה פה, כל אלה יוצרים פילטר דרכו את מביטה על עצמך בזמן אמת.
עם הזמן תוכלי לזהות את אלפית-השניה של לפני הפעולה, לזהות את הפרדיגמה שהובילה אותך לפעולה, ולעשות שם סוויץ'. לפעמים זה משהו שקורה במודע (כלומר את ממש מזהה את הרגע ואת הפרדיגמה), ולפעמים הוא קורה לא במודע, מתחת לפני השטח, ופתאום את מגלה שכאילו בלי לשים לב את כבר פועלת בדרך אחרת.
-
יהללוך_מלאכים*
- הודעות: 388
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2005, 14:07
- דף אישי: הדף האישי של יהללוך_מלאכים*
התייחסות מעצימה לילדים
האמת
שבזכות הדף הזה אני בודקת את עצמי עכשיו
וכל כך כיף לי לראות שכך בדיוק פעלתי ואני פועלת
<רוב הזמן> אני מחבקת אוהבת ומכילה
גם כאשר המלאכית מתנהגת בצורה לא חברתית.
מה שאני לוקחת מכאן יותר הוא את עניין החברה
שמסביב למלאכית שלי, איך להתייחס עם דברים שאומרים לה
מה להגיד לסובבים אותה וכו' וכו'
ושוב תודה
שבזכות הדף הזה אני בודקת את עצמי עכשיו
וכל כך כיף לי לראות שכך בדיוק פעלתי ואני פועלת
<רוב הזמן> אני מחבקת אוהבת ומכילה
גם כאשר המלאכית מתנהגת בצורה לא חברתית.
מה שאני לוקחת מכאן יותר הוא את עניין החברה
שמסביב למלאכית שלי, איך להתייחס עם דברים שאומרים לה
מה להגיד לסובבים אותה וכו' וכו'
ושוב תודה
התייחסות מעצימה לילדים
כואבות לי הרגליים.
היה לי סוף שבוע קשה מנשוא, שבוא נתבקשתי לגלות התיחסות מעצימה כלפי בן הזוג ופחות כלפי החמות או הגיסה.
דברים מתחילים מבית ו התיחסות מעצימה בין בני זוג נובעת באופן ישיר מחשיפה ל התיחסות מעצימה במשפחת המקור.
יש לי כל כך הרבה מה לשתף ולשאול, לא אצליח לעשות את הכל עכשיו.
בשמת א,
בזמנו, כשכתבתי את זה, אני חושבת שהיה לי כל כך מובן מאליו שהטון הוא "ענייני + חצי בהומור + בקלילות", שלא הקפדתי לציין גם אותו כחלק מהמתכון. מה שרציתי לשדר היה בהחלט להפוך ביטויים מפחידים שמאחוריהם עולם רגשי סאדיסטי לא-מודע - למשהו שברור שאין מאחוריו שום כוונה ולכן לא יכול לפגוע.
ברור. רק שאני לא הייתי במקום של "ענייני + חצי בהומור + בקלילות",_ מפני שאני לוקחת דברים באופן לא פשוט. מיד עולות לי מחשבות על הרוע והחוצפה של האנשים האלה ובמקום להיות מונעת מדחפים פרודוקטיביים, אני מסיתה את עצמי בלב באותם רגעים נגד אותם אנשים וככה זה יוצא. אני רואה את זה כל כך רחוק, את המקום הזה שאני רוצה להגיע אליו, את ה _"ענייני + חצי בהומור + בקלילות", וזה די מייאש. אני עושה עבודה אבל ברגע האמת כאילו משתחררים לי הכפתורים. השתפרתי קצת, אבל זה כלום ביחס לעבודה שאני מנסה לעשות. אני קוראת עכשיו את הורים מרעילים בהמלצתך מאחד הדפים שנתקלתי בעבר וזה מעורר בי אמוציות קשות ואנטגוניזם מוחלט כמעט לכל מי שנחשד בהרעלה! אני מאבדת את חוש ההומור באופן כמעט מוחלט!
ברור לי שאני בת ל הורים מרעילים, ברור לי שבן זוגי הוא בן ל הורים מרעילים ושאני חיה ב סביבה מרעילה ומרוב גודש יש לי בחילה אמיתית, פיזית לחלוטין.
עירית לוי,
שנית, אני רוצה לשאול (ממש בעדינות כי אני פולשת לעסק לא לי, ואם זה לא מתאים - דלגי ) - עד כמה זה ריאלי, אפשרי, ובא בחשבון מבחינתך, מבחינת בן זוגך, להוריד את מינון המפגשים הללו? למשל, האם אתם חייבים לישון שם כמה ימים רצופים?
את לא פולשת לכלום שלא פלוש כבר אני אתן רקע: הורדנו מינון כבר לפני שנה. מדובר באנשים דתיים שאין סיכוי לותר על לינה אצלם בשבתות ומועדי ישראל. בקצרה, כי זה לא שייך לנושא הדף: היתה דרישה בלתי סבירה מאתנו ללון שם לפחות כל שבועיים, בן זוגי, שהיה שבוי ברצונם התעקש, אני נשברתי ושברתי את הכלים, אספנו את עצמנו ליעוץ כי הרגשתי שחייב להיות גורם שלישי שיתווך ביננו בחוסר ההבנה הזה. בסופו של עניין הוחלט שלא לנים שם בכלל בשבתות, רק בחגים. אז עכשיו אנחנו בתקופת חגים ו........יש!!! זה אוטוטו נגמר! (למרות שהילדים מאוד נהנים מכמויות האנשים מסביב).
בתוך כל המהומה שהזכרתי בנושא התיחסות מעצימה בן בני זוג, הצלחתי לנסות ליישם בטון ענייני איזה עניינון:
יצאתי לטייל עם הילדים, אחת הדודות שגרה כמה בתים ליד השאילה לגדולה שלי עגלת תינוק למשחק, מהמאסיביות האלה והילדה הלכה עם העגלה על המדרכה, קדימה, אחורה, נכנסה לבתים ואנחנו ליווינו אותה. חמותי גם היתה. באיזשהו שלב היא נתקעה במכשול במדרכה וניסתה להתמודד איתו כשהעגלה נתקעה. הדרך של חמותי במצבים כאלה היא "לשחרר את הפקק", בעיקר כדי שנוכל להמשיך ללכת ולא להתעכב (בכלל, הם משתגעים מזה שכל הליכה עם הילדים לאנשהו, הליכה שיכולה לקחת 5 דקות לוקחת חצי שעה, כי הם מסתכלים על כל מיני דברים, עוצרים לקפוץ על עלים יבשים, מתיישבים לבחון איזה פרח מקרוב מאוד, נכנסים לחצרות וכו' ואיך אני מאפשרת להם את זה ולא מאיצה בהם להתקדם) והיא עמדה לגשת ולהרים לילדה את העגלה כדי שנוכל להמשיך הלאה. אמרתי: "אני מעדיפה לתת לה לפתור את זה לבד" בטון ענייני (טוב, גם לא היו בי אמוציות..) והיא מיד נסוגה (זה לא הפריע לה בהמשך ברגע שלא ראיתי כן "לפתור" לילדה מצבים כאלה) ולא נראתה נעלבת.
סליחה שאני עוצרת באמצע, אמשיך מאוחר יותר או מחר.
היה לי סוף שבוע קשה מנשוא, שבוא נתבקשתי לגלות התיחסות מעצימה כלפי בן הזוג ופחות כלפי החמות או הגיסה.
דברים מתחילים מבית ו התיחסות מעצימה בין בני זוג נובעת באופן ישיר מחשיפה ל התיחסות מעצימה במשפחת המקור.
יש לי כל כך הרבה מה לשתף ולשאול, לא אצליח לעשות את הכל עכשיו.
בשמת א,
בזמנו, כשכתבתי את זה, אני חושבת שהיה לי כל כך מובן מאליו שהטון הוא "ענייני + חצי בהומור + בקלילות", שלא הקפדתי לציין גם אותו כחלק מהמתכון. מה שרציתי לשדר היה בהחלט להפוך ביטויים מפחידים שמאחוריהם עולם רגשי סאדיסטי לא-מודע - למשהו שברור שאין מאחוריו שום כוונה ולכן לא יכול לפגוע.
ברור. רק שאני לא הייתי במקום של "ענייני + חצי בהומור + בקלילות",_ מפני שאני לוקחת דברים באופן לא פשוט. מיד עולות לי מחשבות על הרוע והחוצפה של האנשים האלה ובמקום להיות מונעת מדחפים פרודוקטיביים, אני מסיתה את עצמי בלב באותם רגעים נגד אותם אנשים וככה זה יוצא. אני רואה את זה כל כך רחוק, את המקום הזה שאני רוצה להגיע אליו, את ה _"ענייני + חצי בהומור + בקלילות", וזה די מייאש. אני עושה עבודה אבל ברגע האמת כאילו משתחררים לי הכפתורים. השתפרתי קצת, אבל זה כלום ביחס לעבודה שאני מנסה לעשות. אני קוראת עכשיו את הורים מרעילים בהמלצתך מאחד הדפים שנתקלתי בעבר וזה מעורר בי אמוציות קשות ואנטגוניזם מוחלט כמעט לכל מי שנחשד בהרעלה! אני מאבדת את חוש ההומור באופן כמעט מוחלט!
ברור לי שאני בת ל הורים מרעילים, ברור לי שבן זוגי הוא בן ל הורים מרעילים ושאני חיה ב סביבה מרעילה ומרוב גודש יש לי בחילה אמיתית, פיזית לחלוטין.
עירית לוי,
שנית, אני רוצה לשאול (ממש בעדינות כי אני פולשת לעסק לא לי, ואם זה לא מתאים - דלגי ) - עד כמה זה ריאלי, אפשרי, ובא בחשבון מבחינתך, מבחינת בן זוגך, להוריד את מינון המפגשים הללו? למשל, האם אתם חייבים לישון שם כמה ימים רצופים?
את לא פולשת לכלום שלא פלוש כבר
אני אתן רקע: הורדנו מינון כבר לפני שנה. מדובר באנשים דתיים שאין סיכוי לותר על לינה אצלם בשבתות ומועדי ישראל. בקצרה, כי זה לא שייך לנושא הדף: היתה דרישה בלתי סבירה מאתנו ללון שם לפחות כל שבועיים, בן זוגי, שהיה שבוי ברצונם התעקש, אני נשברתי ושברתי את הכלים, אספנו את עצמנו ליעוץ כי הרגשתי שחייב להיות גורם שלישי שיתווך ביננו בחוסר ההבנה הזה. בסופו של עניין הוחלט שלא לנים שם בכלל בשבתות, רק בחגים. אז עכשיו אנחנו בתקופת חגים ו........יש!!! זה אוטוטו נגמר! (למרות שהילדים מאוד נהנים מכמויות האנשים מסביב).בתוך כל המהומה שהזכרתי בנושא התיחסות מעצימה בן בני זוג, הצלחתי לנסות ליישם בטון ענייני איזה עניינון:
יצאתי לטייל עם הילדים, אחת הדודות שגרה כמה בתים ליד השאילה לגדולה שלי עגלת תינוק למשחק, מהמאסיביות האלה והילדה הלכה עם העגלה על המדרכה, קדימה, אחורה, נכנסה לבתים ואנחנו ליווינו אותה. חמותי גם היתה. באיזשהו שלב היא נתקעה במכשול במדרכה וניסתה להתמודד איתו כשהעגלה נתקעה. הדרך של חמותי במצבים כאלה היא "לשחרר את הפקק", בעיקר כדי שנוכל להמשיך ללכת ולא להתעכב (בכלל, הם משתגעים מזה שכל הליכה עם הילדים לאנשהו, הליכה שיכולה לקחת 5 דקות לוקחת חצי שעה, כי הם מסתכלים על כל מיני דברים, עוצרים לקפוץ על עלים יבשים, מתיישבים לבחון איזה פרח מקרוב מאוד, נכנסים לחצרות וכו' ואיך אני מאפשרת להם את זה ולא מאיצה בהם להתקדם) והיא עמדה לגשת ולהרים לילדה את העגלה כדי שנוכל להמשיך הלאה. אמרתי: "אני מעדיפה לתת לה לפתור את זה לבד" בטון ענייני (טוב, גם לא היו בי אמוציות..) והיא מיד נסוגה (זה לא הפריע לה בהמשך ברגע שלא ראיתי כן "לפתור" לילדה מצבים כאלה) ולא נראתה נעלבת.
סליחה שאני עוצרת באמצע, אמשיך מאוחר יותר או מחר.
-
נסיכת_השום*
- הודעות: 547
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 14:05
- דף אישי: הדף האישי של נסיכת_השום*
התייחסות מעצימה לילדים
היי תוהה, נשמע קשה נורא מה שאת עוברת.
אני נמצאת בסיטואציה קצת דומה וקצת שונה, ואשמח לקרוא עוד את מה שיש לך לומר.
אני נמצאת בסיטואציה קצת דומה וקצת שונה, ואשמח לקרוא עוד את מה שיש לך לומר.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
אמרתי: "אני מעדיפה לתת לה לפתור את זה לבד" בטון ענייני (טוב, גם לא היו בי אמוציות..) והיא מיד נסוגה (זה לא הפריע לה בהמשך ברגע שלא ראיתי כן "לפתור" לילדה מצבים כאלה) ולא נראתה נעלבת.
מיד עולות לי מחשבות על הרוע והחוצפה של האנשים האלה ובמקום להיות מונעת מדחפים פרודוקטיביים, אני מסיתה את עצמי בלב באותם רגעים נגד אותם אנשים וככה זה יוצא.
תיארת את המנגנון האוטומטי שמפעיל אותך.
את מרגישה צורך להסית את עצמך נגדם, וההסתה היא זו שמוציאה ממך את ההתייחסות שלך אליהם.
אם תצליחי לשים את האצבע על מה שגורם לך להסית את עצמך נגדם, ותוכלי להתייחס אליו, זה עשוי לשנות את ההתייחסות שלך אליהם.
מהי אותה מחשבה/אמונה/פרדיגמה שלך, שאוטומטית גורמת לך לשים אותך בצד של הטובים ואותם בצד של הרעים?
מיד עולות לי מחשבות על הרוע והחוצפה של האנשים האלה ובמקום להיות מונעת מדחפים פרודוקטיביים, אני מסיתה את עצמי בלב באותם רגעים נגד אותם אנשים וככה זה יוצא.
תיארת את המנגנון האוטומטי שמפעיל אותך.
את מרגישה צורך להסית את עצמך נגדם, וההסתה היא זו שמוציאה ממך את ההתייחסות שלך אליהם.
אם תצליחי לשים את האצבע על מה שגורם לך להסית את עצמך נגדם, ותוכלי להתייחס אליו, זה עשוי לשנות את ההתייחסות שלך אליהם.
מהי אותה מחשבה/אמונה/פרדיגמה שלך, שאוטומטית גורמת לך לשים אותך בצד של הטובים ואותם בצד של הרעים?
התייחסות מעצימה לילדים
הנה חזרתי. ימים לא קלים עוברים עלינו. בכל שנה, תקופת החגים היא תקופה לא פשוטה.
בינתיים קראתי את ההקדמה של להטיל ספק בפרדיגמות ואני בחלק השני של הורים מרעילים ובמקביל העבודה של ביירון קייטי.
אני רוצה לציין שבעבר טופלתי בכל מיני גישות, במשך שנים רבות, כדי לנסות ולשפר את עצמי והגעתי למסקנה שאף גישה לא קידמה אותי פרט לעבודה העצמית שלי בכלים שרכשתי באופן דידקטי (קריאה).
מאז שיש לי ילדים אני נפגשת עם השלדים הותיקים ביותר שלי ונאלצת להתמודד עמם כמעט כל דקה שעוברת. כל יום הוא שעור אחד ענק שטומן בחובו אינספור שיעורים. אני מרגישה מוצפת. יש ימים שעוברים בלי כעס כי אני בשיאי, ויש ימים שעוברים בכעס ואפילו צעקות ומחוות נוקשות כלפי הילדים ואני מלאת רגשות אשם. אני יודעת. קראתי את אחריות מול אשמה אבל בזמן אמת, הרגשות הפולניים שלי (הפרדיגמות שלי?) מאיימים להטביע.
אני מרגישה בבחינה מתמדת, על כל דבר שאני עושה (קשור בילדים ומשפחה. לפני הילדים לא הרגשתי ככה). אני מרגישה שעושים לי בוחן פתע במיוחד אחרי שיחות על גידול ילדים ומה שמסביב ולכן משתדלת להמנע ככל האפשר משיחות כאלו עם אנשים. למשל, לפני כמה ימים, היינו אצל חברים והגיעו שתי חברות של האמא עם הילדים שלהן. הן כנראה מכירות אותי מהסיפורים והאמא בעלת הבית שמכירה אותי ביחס אליהן היטב. "כמה סבלנות יש לך", "את מדברת לילדים בגובה העיניים, זה פשוט טבעי אצלך", "הלואי והייתי מסוגלת להשאר עם הילדים בבית, אין לי סבלנות", "כל הכבוד לך". בא לי לצעוק עליהן. "מה אתן חושבות? ממה אני עשויה? אני בן אדם בדיוק כמוכן, עם רגשות, תסכולים, חששות. גם אני מאבדת את הסבלנות, גם לי קשה! תפסיקו לעשות לי את זה!" ("תפסיקו לעשות לי את זה" - למה אתן פותחות את הפה, עכשיו יגיע המבחן, דאמט). וכמובן, לא מאחר להגיע, כבר באותו הערב, אני מאבדת את הסבלנות והופכת להיות אמא-מפלצת. ההתייחסות הכי לא מעצימה שיש. מרימה את הקול, מתרגזת, מסתובבת זועפת ומלאת רגשות אשם על זה שלפני דקה הרמתי את הקול וממשיכה להרים אותו. "תסתכלי על עצמך", אני חושבת. מה את עושה? איזו מן אמא את? נראה אותך מתנהגת ככה ליד חבורת הקצ'קעס מהיום בצהריים! ואז כל בכי או מחווה רגשית של הילדים אני מרגישה מחנק בגרון. זה בגללי. אם רק הייתי אמא טובה יותר.
בבית של חמותי יש הרבה אלימות. יש המון נכדים, משפחה מרובת ילדים ונכדים וכולם אלימים מאוד אחד כלפי השני. אפילו בן זוגי, כשמגיעים לשם, נעשה אלים כלפי כולם. צועק, מרביץ לבנים שממש שמחים בזה ורוצים עוד, אני משתגעת מזה. הכל לעיני הילדים שלנו והכי חשוב - הילדה הגדולה שכבר גדולה מספיק בשביל זה. אני מרגישה שאין כאן מקום להתייחסות מעצימה, זה כמו להתקל בחומת ברלין ז"ל, שנכון שבסוף נפלה, אבל באיזה מחיר? וגיסתי, נראה לי שכל מה שהיא רוצה זה לראות את הבת שלי חוטפת כאלה מכות, רצוי ממנה. היא ממש מסיתה ילדים להכות את הבת שלי.
תיכף אמשיך.
בינתיים קראתי את ההקדמה של להטיל ספק בפרדיגמות ואני בחלק השני של הורים מרעילים ובמקביל העבודה של ביירון קייטי.
אני רוצה לציין שבעבר טופלתי בכל מיני גישות, במשך שנים רבות, כדי לנסות ולשפר את עצמי והגעתי למסקנה שאף גישה לא קידמה אותי פרט לעבודה העצמית שלי בכלים שרכשתי באופן דידקטי (קריאה).
מאז שיש לי ילדים אני נפגשת עם השלדים הותיקים ביותר שלי ונאלצת להתמודד עמם כמעט כל דקה שעוברת. כל יום הוא שעור אחד ענק שטומן בחובו אינספור שיעורים. אני מרגישה מוצפת. יש ימים שעוברים בלי כעס כי אני בשיאי, ויש ימים שעוברים בכעס ואפילו צעקות ומחוות נוקשות כלפי הילדים ואני מלאת רגשות אשם. אני יודעת. קראתי את אחריות מול אשמה אבל בזמן אמת, הרגשות הפולניים שלי (הפרדיגמות שלי?) מאיימים להטביע.
אני מרגישה בבחינה מתמדת, על כל דבר שאני עושה (קשור בילדים ומשפחה. לפני הילדים לא הרגשתי ככה). אני מרגישה שעושים לי בוחן פתע במיוחד אחרי שיחות על גידול ילדים ומה שמסביב ולכן משתדלת להמנע ככל האפשר משיחות כאלו עם אנשים. למשל, לפני כמה ימים, היינו אצל חברים והגיעו שתי חברות של האמא עם הילדים שלהן. הן כנראה מכירות אותי מהסיפורים והאמא בעלת הבית שמכירה אותי ביחס אליהן היטב. "כמה סבלנות יש לך", "את מדברת לילדים בגובה העיניים, זה פשוט טבעי אצלך", "הלואי והייתי מסוגלת להשאר עם הילדים בבית, אין לי סבלנות", "כל הכבוד לך". בא לי לצעוק עליהן. "מה אתן חושבות? ממה אני עשויה? אני בן אדם בדיוק כמוכן, עם רגשות, תסכולים, חששות. גם אני מאבדת את הסבלנות, גם לי קשה! תפסיקו לעשות לי את זה!" ("תפסיקו לעשות לי את זה" - למה אתן פותחות את הפה, עכשיו יגיע המבחן, דאמט). וכמובן, לא מאחר להגיע, כבר באותו הערב, אני מאבדת את הסבלנות והופכת להיות אמא-מפלצת. ההתייחסות הכי לא מעצימה שיש. מרימה את הקול, מתרגזת, מסתובבת זועפת ומלאת רגשות אשם על זה שלפני דקה הרמתי את הקול וממשיכה להרים אותו. "תסתכלי על עצמך", אני חושבת. מה את עושה? איזו מן אמא את? נראה אותך מתנהגת ככה ליד חבורת הקצ'קעס מהיום בצהריים! ואז כל בכי או מחווה רגשית של הילדים אני מרגישה מחנק בגרון. זה בגללי. אם רק הייתי אמא טובה יותר.
בבית של חמותי יש הרבה אלימות. יש המון נכדים, משפחה מרובת ילדים ונכדים וכולם אלימים מאוד אחד כלפי השני. אפילו בן זוגי, כשמגיעים לשם, נעשה אלים כלפי כולם. צועק, מרביץ לבנים שממש שמחים בזה ורוצים עוד, אני משתגעת מזה. הכל לעיני הילדים שלנו והכי חשוב - הילדה הגדולה שכבר גדולה מספיק בשביל זה. אני מרגישה שאין כאן מקום להתייחסות מעצימה, זה כמו להתקל בחומת ברלין ז"ל, שנכון שבסוף נפלה, אבל באיזה מחיר? וגיסתי, נראה לי שכל מה שהיא רוצה זה לראות את הבת שלי חוטפת כאלה מכות, רצוי ממנה. היא ממש מסיתה ילדים להכות את הבת שלי.
תיכף אמשיך.
התייחסות מעצימה לילדים
כשהיינו שם בחג האחרון (לפני יומייים?) הייתי בחדר השני בזמן ההמולה בסלון. משחקים דמקה, ילדים מתרוצצים וגיסתי יושבת בכורסה וחולשת על הכל (בצעקות).
בן זוגי שיחק דמקה עם שני ילדים מהמשפחה וכנראה החטיף לאחד מהם מכה כואבת בגלל שהוא גילה לשני משהו שקשור במשחק. זה שחטף בכה. רק לשם הבהרה: הם כל הזמן פונים לבן זוגי ו"מתחילים" איתו כדי ללכת מכות וכדי שיחטיף להם. הם אומרים שזה כיף ושאני לא מבינה בזה כלום. אז באלימות כמו באלימות, מגיע הרגע שזה גם לא כיף. זה נושא כאוב אצלי, איך בן זוגי נהיה שם ילד קטן ואלים, מילולית ופיזית. ואז אני שומעת את גיסתי צועקת על בן זוגי: "אתה נגד אלימות כלפי הבת שלך אבל כלפי אחרים כן? עדיף שתחטיף לבת שלך מאשר לאחרים. עכשיו X (הילד שהוכה) יתן לה מכה חזקה כל פעם ויברח" והיא חזרה על זה כמה פעמים "X יתן לה מכה חזקה ויברח", כאילו מנסה לבעוט מילולית ב - X: "נו, לך כבר, תעשה את זה כבר, תחטיף לה". אני יצאתי מהחדר כ"כ עצבנית. אמרתי לה: "מה כל כך בוער לך שהוא יחטיף לבת שלי? מה כ"כ בוער לך לתת לו רעיונות מה לעשות?"
בהמשך היום, הבת שלי הסתובבה עירומה. סוף סוף. אסור שם. תמיד שבאים לשם נהיה לה אדום בטוסיק ובפיפי מרוב שהיא עם חיתול כל היום. אז היא היתה אחרי מקלחת וממילא הגברים היו בסוכה למטה, אפשרתי לה להסתובב עירומה, כמו שהיא אוהבת. הגיעה אחת הבנות (בת 3.5), בתי בדיוק פתחה ארון מטבח ושיחקה עם הכלים כשהיא עומדת מול הארון והילדה באה במהירות, פתחה לה את שני הישבנים ודחפה לשם אצבע!!!! צעקתי עליה מיד להוציא את היד, זה היה נראה כאילו יש לה כיוון ברור עם האצבע הזו. שניה אחרי שהיא הוציאה, היא ניסתה לעשות זאת שוב!! צעקתי עליה שוב. חמותי היתה לידנו.
זו ילדה שבכלל מתנכלת לבתי כבר הרבה זמן ועכשיו ההתנהגות שלה היא במסווה, "אני חברה שלך, אבל מנסה לדחוף לך אצבעות לטוסיק, דוחפת אותך כשאף אחד לא רואה ומנסה לסגור אותך בחדר".
ואז באיזשהו שלב התנהל דיון על הכאת ילדים. אם אפשר לקרוא לצעקות האלה דיון. לא היו שם דיונים כאלה מעולם, "מעולם" - מאז שאני שם. רק כשזה הגיע לשלב שבו "צריך להכות את הבת שלנו". אז גיסתי אמרה "אני חושבת שילדים צריכים לחטוף מדי פעם, בכלל יש ילדים שלא חוטפים מספיק". ההתייחסות שלי היתה רחוקה מלהיות מעצימה:
"אולי לא החטיפו לך מספיק ובגלל זה את לא נשואה וקשה לך בעבודה? אולי אם אני אחטיף לך ואשלים את מה שלא החטיפו לך, את תתחתני ויהיה לך כסף?" (אצל הדתיים זו נקודה רגישה שבחורה רווקה בגיל מופלג).
על איזו התייחסות מעצימה יכולתי לחשוב עם כל הקריזה הזו?
בן זוגי שיחק דמקה עם שני ילדים מהמשפחה וכנראה החטיף לאחד מהם מכה כואבת בגלל שהוא גילה לשני משהו שקשור במשחק. זה שחטף בכה. רק לשם הבהרה: הם כל הזמן פונים לבן זוגי ו"מתחילים" איתו כדי ללכת מכות וכדי שיחטיף להם. הם אומרים שזה כיף ושאני לא מבינה בזה כלום. אז באלימות כמו באלימות, מגיע הרגע שזה גם לא כיף. זה נושא כאוב אצלי, איך בן זוגי נהיה שם ילד קטן ואלים, מילולית ופיזית. ואז אני שומעת את גיסתי צועקת על בן זוגי: "אתה נגד אלימות כלפי הבת שלך אבל כלפי אחרים כן? עדיף שתחטיף לבת שלך מאשר לאחרים. עכשיו X (הילד שהוכה) יתן לה מכה חזקה כל פעם ויברח" והיא חזרה על זה כמה פעמים "X יתן לה מכה חזקה ויברח", כאילו מנסה לבעוט מילולית ב - X: "נו, לך כבר, תעשה את זה כבר, תחטיף לה". אני יצאתי מהחדר כ"כ עצבנית. אמרתי לה: "מה כל כך בוער לך שהוא יחטיף לבת שלי? מה כ"כ בוער לך לתת לו רעיונות מה לעשות?"
בהמשך היום, הבת שלי הסתובבה עירומה. סוף סוף. אסור שם. תמיד שבאים לשם נהיה לה אדום בטוסיק ובפיפי מרוב שהיא עם חיתול כל היום. אז היא היתה אחרי מקלחת וממילא הגברים היו בסוכה למטה, אפשרתי לה להסתובב עירומה, כמו שהיא אוהבת. הגיעה אחת הבנות (בת 3.5), בתי בדיוק פתחה ארון מטבח ושיחקה עם הכלים כשהיא עומדת מול הארון והילדה באה במהירות, פתחה לה את שני הישבנים ודחפה לשם אצבע!!!! צעקתי עליה מיד להוציא את היד, זה היה נראה כאילו יש לה כיוון ברור עם האצבע הזו. שניה אחרי שהיא הוציאה, היא ניסתה לעשות זאת שוב!! צעקתי עליה שוב. חמותי היתה לידנו.
זו ילדה שבכלל מתנכלת לבתי כבר הרבה זמן ועכשיו ההתנהגות שלה היא במסווה, "אני חברה שלך, אבל מנסה לדחוף לך אצבעות לטוסיק, דוחפת אותך כשאף אחד לא רואה ומנסה לסגור אותך בחדר".
ואז באיזשהו שלב התנהל דיון על הכאת ילדים. אם אפשר לקרוא לצעקות האלה דיון. לא היו שם דיונים כאלה מעולם, "מעולם" - מאז שאני שם. רק כשזה הגיע לשלב שבו "צריך להכות את הבת שלנו". אז גיסתי אמרה "אני חושבת שילדים צריכים לחטוף מדי פעם, בכלל יש ילדים שלא חוטפים מספיק". ההתייחסות שלי היתה רחוקה מלהיות מעצימה:
"אולי לא החטיפו לך מספיק ובגלל זה את לא נשואה וקשה לך בעבודה? אולי אם אני אחטיף לך ואשלים את מה שלא החטיפו לך, את תתחתני ויהיה לך כסף?" (אצל הדתיים זו נקודה רגישה שבחורה רווקה בגיל מופלג).
על איזו התייחסות מעצימה יכולתי לחשוב עם כל הקריזה הזו?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
תוהה, 
.
לגבי האשמה –
לפעמים הניסיון לעשות את המעבר מאשמה לאחריות לא מצליח משום שהאוטומט שקפץ הוא חזק וכנראה ש"סתם" החלטה לא תהיה מספיק חזקה בכדי לשנות אותו.
לקחת אחריות אפשר לעשות בשתי צורות עיקריות:
ועדיין, לצד ההחלטה על עבודה על הנקודות הרגישות שאת יכולה לקחת על עצמך לעשות, יש כמה דברים שאת יכולה לנסות כדי להפחית את ההישאבות אל מערבולת האשמה:
תראי, אם צריך לשים זה מול זה: לעצור את האלימות, לשים גבולות, להגן על הילדים שלך - לעומת התייחסות מעצימה לתוקפים, ברור שקודם כל בסדרי עדיפויות זה לעצור את המתקפה ולו במחיר התייחסות לא מעצימה לבני המשפחה האלימים.
אחר כך, כדי להשפיע על ההתייחסות שלהם, אני משערת שלא יהיה מנוס מלשנות את ההתייחסות אליהם.
כדי שזה יקרה (שינוי ההתייחסות שלהם), ויותר חשוב – כדי שאת תסבלי פחות, כדי שאת תהיי פחות מתוחה ומתוסכלת – את יכולה לעשות עבודה על הנקודות הרגישות שלך. אני, כאמור, מאוד מאמינה באפקטיביות של עבודת השלת פרדיגמות. אם את רוצה ואם זה מדבר אלייך, תתחילי לזהות באופן יסודי את כל הפרדיגמות שיש לך על עצמך ועל בני המשפחה. הפרדיגמות שלא משרתות אותך הן במובן מסויים הנקודות הרגישות שלך.
.לגבי האשמה –
לפעמים הניסיון לעשות את המעבר מאשמה לאחריות לא מצליח משום שהאוטומט שקפץ הוא חזק וכנראה ש"סתם" החלטה לא תהיה מספיק חזקה בכדי לשנות אותו.
לקחת אחריות אפשר לעשות בשתי צורות עיקריות:
- לקחת אחריות באמצעות החלטה רציונלית בלבד: "אוקיי, אני לוקחת אחריות ומעכשיו אתייחס בצורה מעצימה לילדים שלי". יש סיטואציות שסוויץ' מחשבתי כזה בהחלט מספיק בהן.
- לקחת אחריות באמצעות פנייה לעבודה כזאת או אחרת על הנקודות הרגישות שגורמות לאוטומט לקפוץ.
ועדיין, לצד ההחלטה על עבודה על הנקודות הרגישות שאת יכולה לקחת על עצמך לעשות, יש כמה דברים שאת יכולה לנסות כדי להפחית את ההישאבות אל מערבולת האשמה:
- לשים לב לא להלקות את עצמך בגלל ההלקאה העצמית. זו ספירלה שאין לה סוף: את מלקה את עצמך על מה שעשית, ואז מלקה את עצמך על זה שבמקום-לקחת-אחריות-הלקית-את-עצמך, וכו' וכו'. זה אוטומט שגורם לך להתחפר יותר ויותר עמוק באשמה.
- לנסות לתרגל בזמן אמת את המנטרה (אפילו באופן מכני בהתחלה): "לא חשוב מה עשיתי, חשוב מה אני לוקחת על עצמי לפעם הבאה". למצוא מן מנטרה כזאת או אחרת שמדברת אלייך, ושמזכירה לך להעביר את הפוקוס שלך מהעבר (אשמה) לעתיד (אחריות). להסתכל קדימה זה משהו שאפשר לתרגל ולהתרגל אליו.
- בזמן אמת, כשקופצת תחושת האשמה, לנסות לזכור לקחת נשימה עמוקה. טל טיבי לימדה אותי פעם שלאקט הפיזי של נשימה יש את היכולת להוריד אותנו ממצב של אוטומט (גם אם האוטומט לא פיזי אלא רציונלי או רגשי וכו').
תראי, אם צריך לשים זה מול זה: לעצור את האלימות, לשים גבולות, להגן על הילדים שלך - לעומת התייחסות מעצימה לתוקפים, ברור שקודם כל בסדרי עדיפויות זה לעצור את המתקפה ולו במחיר התייחסות לא מעצימה לבני המשפחה האלימים.
אחר כך, כדי להשפיע על ההתייחסות שלהם, אני משערת שלא יהיה מנוס מלשנות את ההתייחסות אליהם.
כדי שזה יקרה (שינוי ההתייחסות שלהם), ויותר חשוב – כדי שאת תסבלי פחות, כדי שאת תהיי פחות מתוחה ומתוסכלת – את יכולה לעשות עבודה על הנקודות הרגישות שלך. אני, כאמור, מאוד מאמינה באפקטיביות של עבודת השלת פרדיגמות. אם את רוצה ואם זה מדבר אלייך, תתחילי לזהות באופן יסודי את כל הפרדיגמות שיש לך על עצמך ועל בני המשפחה. הפרדיגמות שלא משרתות אותך הן במובן מסויים הנקודות הרגישות שלך.
-
אמא_לשלושה*
- הודעות: 966
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 11:59
- דף אישי: הדף האישי של אמא_לשלושה*
התייחסות מעצימה לילדים
היי תוהה
קראתי את הסיפורים שלך ואני ממש בהלם, הם נשמעים כמו סיפורים מעבר לכל דמיון.
שולחת לך חיבוק ומעריצה אותך על הסבלנות שלך (אם אני הייתי במקומך, הם לא היו רואים אותי עד שאחרון ילדיי היה מגיע לגיל 18).
וכמובן תודה ל עירית לוי המקסימה על העצות הנהדרות שלה, כל יום אני לומדת ממנה משהו חדש.
קראתי את הסיפורים שלך ואני ממש בהלם, הם נשמעים כמו סיפורים מעבר לכל דמיון.
שולחת לך חיבוק ומעריצה אותך על הסבלנות שלך (אם אני הייתי במקומך, הם לא היו רואים אותי עד שאחרון ילדיי היה מגיע לגיל 18).
וכמובן תודה ל עירית לוי המקסימה על העצות הנהדרות שלה, כל יום אני לומדת ממנה משהו חדש.
-
שחר_חדש*
- הודעות: 139
- הצטרפות: 30 אוקטובר 2005, 22:05
- דף אישי: הדף האישי של שחר_חדש*
התייחסות מעצימה לילדים
הילד קולט די מהר שאמא שלו כבר לא נוכחת מאחורי הטקטיקה ומאחורי האטרקציות. אמא "הלכה" ובמקומה פועל מנגנון משומן היטב . רק מה, הוא רוצה את אמא וממשיך לחפש. לחפש זה אומר להתעקש, לבכות, לכעוס, להרביץ, וכו'. כל אלה יכולים לשמש סימנים לכך. אני חושבת שברגע שהוא ילקוט שאמא "שם" יש סיכוי שהוא ירפה, ויש סיכוי שהוא יהיה מוכן להקשיב ל'לא'. אני מדגישה "סיכוי" כי זו לא משוואה מתמטית
אהבתי מאד
אהבתי מאד
-
שחר_חדש*
- הודעות: 139
- הצטרפות: 30 אוקטובר 2005, 22:05
- דף אישי: הדף האישי של שחר_חדש*
התייחסות מעצימה לילדים
תוהה,
נשמע כל-כך הפוך ממעצים. אמרת שתפרטי אח"כ אבל מעניין לשמוע (אם את מוכנה כמובן) איפה בעלך בכל זה? איך הוא רואה את הדברים?
עירית לוי- סחתיין עליך
נשמע כל-כך הפוך ממעצים. אמרת שתפרטי אח"כ אבל מעניין לשמוע (אם את מוכנה כמובן) איפה בעלך בכל זה? איך הוא רואה את הדברים?
עירית לוי- סחתיין עליך
התייחסות מעצימה לילדים
שלום,
קראתי עד האמצע ,
יש לי שאלה לגבי מעשה שחוזר על עצמו , שמפריע לנו - חיפושון בן שנה ושלושה חוד' , מאוד אוהב לשחק עם האוכל של החתול- וגם המיים ,לשחק" זה אומר לשפוך ה-כ-ל , ולעשות דייסה , יודע שזה לא מתאים לנו- ועושה את זה עם חיוך גדול ושימחה והתגובה שלו מאוד ברורה לגבי "אני יודע שאני לא אמור לעשות את זה אבל זה כיף לי , וגם לראות את התגובה שלכם" - זה כמו משחק אצלו-
כל ניסיונותינו שיניח לאוכל של החתול עלו בתוהו - וחשבתי על זה הרבה, למה זה מפריע לי -
קודם כל כי זה מפריע לחתול , שגם ככה מרגיש מאוד דחוק הצידה.
דבר שני הליכלוך - בטח עם המים , אבל גם רק היבש.
דבר שלישי - העובדה שזה הפך להיות סוג של "תופסת" כזו...
לא עזרו הסברים, "לא" נחרץ, הרמת קול (שונאת את זה), הרחקה מהמקום, נישארנו עם הרחקת כלי האוכל למקום גבוה, העניינין שהחתול באמת סובל מהאופצייה הו כי הוא נישאר ללא אוכל זמין, וכמובן מייל כל הזמן כי הוא רוצה את האוכל שלו (הוא אוכל כל היום כלפעם קצת..)
בקיצור יש רעיונות...
קראתי עד האמצע ,
יש לי שאלה לגבי מעשה שחוזר על עצמו , שמפריע לנו - חיפושון בן שנה ושלושה חוד' , מאוד אוהב לשחק עם האוכל של החתול- וגם המיים ,לשחק" זה אומר לשפוך ה-כ-ל , ולעשות דייסה , יודע שזה לא מתאים לנו- ועושה את זה עם חיוך גדול ושימחה והתגובה שלו מאוד ברורה לגבי "אני יודע שאני לא אמור לעשות את זה אבל זה כיף לי , וגם לראות את התגובה שלכם" - זה כמו משחק אצלו-
כל ניסיונותינו שיניח לאוכל של החתול עלו בתוהו - וחשבתי על זה הרבה, למה זה מפריע לי -
קודם כל כי זה מפריע לחתול , שגם ככה מרגיש מאוד דחוק הצידה.
דבר שני הליכלוך - בטח עם המים , אבל גם רק היבש.
דבר שלישי - העובדה שזה הפך להיות סוג של "תופסת" כזו...
לא עזרו הסברים, "לא" נחרץ, הרמת קול (שונאת את זה), הרחקה מהמקום, נישארנו עם הרחקת כלי האוכל למקום גבוה, העניינין שהחתול באמת סובל מהאופצייה הו כי הוא נישאר ללא אוכל זמין, וכמובן מייל כל הזמן כי הוא רוצה את האוכל שלו (הוא אוכל כל היום כלפעם קצת..)
בקיצור יש רעיונות...
התייחסות מעצימה לילדים
סימן שאלה כמובן..
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
[תודה למפרגנות .]
.
חיפושית,
בגיל הזה הסברים ו'לא' לא ממש יעילים מול אטרקציות מסקרנות שכאלה.
הכי נוח ויעיל היה באמת לעשות הפרדת כוחות בין הילד לאוכל של החתול.
האם זה פרקטי מבחינתכם להניח את הצלחות במקום גבוה שהחתול כן יכול להגיע אליו בקפיצה כשמתחשק לו, אבל הילד לא (מדף/שולחן/דלפק)?
אם לא תמצאו פתרון פרקטי כלשהו, שווה לנסות לעשות שינוי בהתייחסות שלכם ובתגובות שלכם, שינוי שאולי ישפיע. נראה לי שזה לבדו יעלים לגמרי את התופעה אבל אולי כן ימתן אותה מעט.
תראי אם הדברים הבאים מדברים אלייך.
את מתארת מנגנון אוטומטי שהתהווה בדינאמיקה ביניכם:
יודע שזה לא מתאים לנו- ועושה את זה עם חיוך גדול ושימחה והתגובה שלו מאוד ברורה לגבי "אני יודע שאני לא אמור לעשות את זה אבל זה כיף לי , וגם לראות את התגובה שלכם"
אמנם חלק מהמשיכה שלו לשחק עם האוכל של החתול נובעת מסקרנות, אבל עם הזמן היא התחזקה בגלל האוטומטיות שבעניין. בדיוק כפי שתיארת כאן. את האוטומטיות הזאת אפשר לשנות על ידי ניסיון לייצר התייחסות לא-אוטומטית מצידכם.
אני משערת שלאורך זמן, לצד החלק הכייפי והמצחיק שיש בלחיצה על כפתור שמפעיל את אמא ואבא, יש גם חלק פחות מסַפֵּק עבורו. מה שלא מסַפֵּק עבור ילד זה לשמוע 'לא' שאין מאחוריו בנאדם שנוכח ושעצר לחשוב רגע לפני שאמר את ה'לא'- אלא אדם שה'לא' שלו קופץ אוטומטית למראה היד המושטת לקערה של החתול (מה שקורה לרובנו מעצם היותנו בני אדם). ואז, כפי שכבר נאמר כאן בדוגמא אחרת, הילד ממשיך ומחפש את ההורה מאחורי האוטומט. שוב ושוב ושוב.
זה לא שלא צריך לומר לילד 'לא'. לפעמים צריך. מעבר לאמירת ה'לא' בצורה מעצימה, כלומר לא בנזיפה וכו', כדאי גם לומר אותו ממקום לא-אוטומטי. האוטומטים יכולים להיות שונים, החל מאוטומטיות פשוטה שנובעת מזה שהמקרה חוזר על עצמו שמונים פעם ביום, וכלה ב"לא נעים לי לומר לא" אז אני אומרת אותו מבלי שאני שלמה איתו.
מה שאפשר לעשות זה לנסות לשים לב לזה בזמן אמת, להסתכל על עצמך בזמן שזה קורה ולשאול האם את אוטומטית או לא. ההתבוננות היא משהו שצריך להתרגל אליו, וזה בעצם אומר ליצור אוטומט מקביל של התבוננות ותשומת לב. חשוב לא לנסות לשנות את זה בכוח כי זה לא עובד. יש סיכוי שתשומת לב עניינית ולא שיפוטית (כלפי עצמך) תיצור במוקדם או במאוחר שינוי בהתייחסות שלך. אני ראיתי שהדרך הזו יעילה עבורי.
.].
חיפושית,
בגיל הזה הסברים ו'לא' לא ממש יעילים מול אטרקציות מסקרנות שכאלה.
הכי נוח ויעיל היה באמת לעשות הפרדת כוחות בין הילד לאוכל של החתול
.האם זה פרקטי מבחינתכם להניח את הצלחות במקום גבוה שהחתול כן יכול להגיע אליו בקפיצה כשמתחשק לו, אבל הילד לא (מדף/שולחן/דלפק)?
אם לא תמצאו פתרון פרקטי כלשהו, שווה לנסות לעשות שינוי בהתייחסות שלכם ובתגובות שלכם, שינוי שאולי ישפיע. נראה לי שזה לבדו יעלים לגמרי את התופעה אבל אולי כן ימתן אותה מעט.
תראי אם הדברים הבאים מדברים אלייך.
את מתארת מנגנון אוטומטי שהתהווה בדינאמיקה ביניכם:
יודע שזה לא מתאים לנו- ועושה את זה עם חיוך גדול ושימחה והתגובה שלו מאוד ברורה לגבי "אני יודע שאני לא אמור לעשות את זה אבל זה כיף לי , וגם לראות את התגובה שלכם"
אמנם חלק מהמשיכה שלו לשחק עם האוכל של החתול נובעת מסקרנות, אבל עם הזמן היא התחזקה בגלל האוטומטיות שבעניין. בדיוק כפי שתיארת כאן. את האוטומטיות הזאת אפשר לשנות על ידי ניסיון לייצר התייחסות לא-אוטומטית מצידכם.
אני משערת שלאורך זמן, לצד החלק הכייפי והמצחיק שיש בלחיצה על כפתור שמפעיל את אמא ואבא, יש גם חלק פחות מסַפֵּק עבורו. מה שלא מסַפֵּק עבור ילד זה לשמוע 'לא' שאין מאחוריו בנאדם שנוכח ושעצר לחשוב רגע לפני שאמר את ה'לא'- אלא אדם שה'לא' שלו קופץ אוטומטית למראה היד המושטת לקערה של החתול (מה שקורה לרובנו מעצם היותנו בני אדם
). ואז, כפי שכבר נאמר כאן בדוגמא אחרת, הילד ממשיך ומחפש את ההורה מאחורי האוטומט. שוב ושוב ושוב.זה לא שלא צריך לומר לילד 'לא'. לפעמים צריך. מעבר לאמירת ה'לא' בצורה מעצימה, כלומר לא בנזיפה וכו', כדאי גם לומר אותו ממקום לא-אוטומטי. האוטומטים יכולים להיות שונים, החל מאוטומטיות פשוטה שנובעת מזה שהמקרה חוזר על עצמו שמונים פעם ביום, וכלה ב"לא נעים לי לומר לא" אז אני אומרת אותו מבלי שאני שלמה איתו.
מה שאפשר לעשות זה לנסות לשים לב לזה בזמן אמת, להסתכל על עצמך בזמן שזה קורה ולשאול האם את אוטומטית או לא. ההתבוננות היא משהו שצריך להתרגל אליו, וזה בעצם אומר ליצור אוטומט מקביל של התבוננות ותשומת לב. חשוב לא לנסות לשנות את זה בכוח כי זה לא עובד. יש סיכוי שתשומת לב עניינית ולא שיפוטית (כלפי עצמך) תיצור במוקדם או במאוחר שינוי בהתייחסות שלך. אני ראיתי שהדרך הזו יעילה עבורי.
התייחסות מעצימה לילדים
עירית לוי היקרה,
ביומיים האחרונים ניסיתי ליישם את מה שהצעת.
לקחת אחריות
אני מנסה רציונלית לעשות את זה. קל לשכוח ולשקוע במערבולת האשמה (בהמשך לעובדה שקראתי כבר את אחריות מול אשמה וכן ניסיתי ליישם בעבר). אני רק רוצה לדעת, זה באמת יעזור לי להציב את עצמי בסולם הנורמליות - זה יכול להיות שבמשך היום יהיו לא מעט ארועים שיוציאו אותי משלוותי (במיוחד עם ילדה בגיל שנתיים)? שאמצא את עצמי שוב ושוב חוזרת ומנסה לתמרן שלא תגע בזה ולא בזה ולא תטפס לכאן או לכאן או תמשוך לי בשיער או תדליק את האור כשאחיה ישנים? (הבית שלנו ערוך לילדים, רק שכאן מדובר בסוג מאוד מיוחד. היא מגיעה למקומות שילדים לא חולמים להגיע אליהם ומטפסת על רהיטים בצורה מאוד מתוחכמת). אני מנסה, בי נשבעתי. כל כך מנסה להיות שלווה ולמצוא את הדרך להתייחסות מעצימה לילדים וכשזה נכשל אני חושבת שמשהו בי לא בסדר. שלא הייתי סבלנית מספיק, שלא חיכיתי עוד קצת. מה שמטריד אותי הוא שדוקא כשאני מרימה את הטונים, או אוחזת בידה בחוזקה, או מחזיקה את פניה שתביט בי ואז נוזפת בה (אני יודעת, זה נשמע רע מאוד), היא עושה את הפרצוף הכי מתוק ונעלב בעולם והולכת לחדר השני לשחק. אני הולכת לצד ובוכה. מי היה מאמין שאני אמא?
היום יצאנו לג'ימבורי, באיזשהו שלב הגיעה אמא עם עגלת-תלת-אופן כזו והבת שלי נדלקה עליה ורצתה להכניס אותה פנימה. אנשי המקום לא הסכימו והיא רצתה לשבת על האופניים האלה שהיו קטנים ממידתה. הסברתי לה כל כך הרבה פעמים תוך כדי שאני לוקחת בעדינות את האופניים יחד איתה ומחזירה אותם למקום והיא פשוט פצחה בצרחות אימה. כל המקום הסתכל עלינו. כל הנסיונות שלי להרגיע אותה עלו בתוהו. החזקתי אותה והיא התפתלה וקפצה לי מהידיים. התנצלתי שוב ושוב ואמרתי לה שזה לא שלנו ובשמחה הייתי נותנת לה בזה. הצעתי דברים אחרים אבל היא פשוט היתה שקועה בלצרוח. הצלחתי להכנס פנימה כדי לקחת את החפצים שלנו על מנת להסתלק משם והיא ירדה לי שוב מהידיים, רצה במהירות לתינוקת שנראית בת 8 חודשים שהיתה על הרצפה והתחיל למשוך לה את השערות ולשרוט לה את הפנים במהירות עם שתי הידיים. אני התחלתי לרעוד בכל הגוף, הכל היה בשברירי שניות. רצתי אליה, הרמתי ואמרתי בטון אמנם ענייני אבל גבוה: "אנחנו לא מרביצים!" תוך כדי שאני מארגנת את הדברים וביד אחת מחזיקה אותה, לא מסתכלת על איש אבל כל העיניים נשואות אלינו. "אם יש לך קריזה תפרקי אותה על כרית, לא על בני אדם". הלכנו משם. בדרך לא הפסקתי לדבר אליה. היא היתה במנשא גב ולא היה אכפת לי שכל העולם שומע אותי. הייתי כל כך ממוקדת בה ובמה שהיה. אמרתי דברים לא מעצימים. שנמאס לי ללכת איתה למקומות, שזה אף פעם לא כיף, שמיום שהיא נולדה היא עושה לי את המוות, שמה זה צריך להיות, להכות ככה ילדים ואת אמא? הלכתי כל כך מהר, הגעתי והיתה לי חולשה. היא מיד נרדמה. לי עלה החום ומאז אני מרגישה זוועה. חום ובחילות.
זה הגיוני? זה הגיוני שיש כל יום ארועים מהסוג הזה (אני לא תמיד מתייחסת באופן לא מעצים, בכוונה נותנת את הדוגמאות הרעות כדי לדעת מה לשפר).
אם את רוצה ואם זה מדבר אלייך, תתחילי לזהות באופן יסודי את כל הפרדיגמות שיש לך על עצמך ועל בני המשפחה.
התחלתי ואני בוחנת אותן. יש לי מכשול (ואולי הוא פרדיגמה?) - אני מרגישה שמדובר בקיר וזה מרפה את ידי. וזה עונה על השאלה של שחר חדש:
אבל מעניין לשמוע (אם את מוכנה כמובן) איפה בעלך בכל זה? איך הוא רואה את הדברים?
שנינו גדלנו בבתים מאוד אלימים. העונשים שקיבלתי כללו הכאה יומיומית עם חגורה + אבזם/קולבים/כסאות/מגבות, כליאה בשירותים/חדר משך שעות רבות, מניעת יציאה מהבית לפגוש חברים, צפיה בטלויזיה ועוד.. כיד הדמיון. בן זוגי חטף מכות, לא רק מהוריו, אלא גם מכל אחיו הגדולים, בהיותו בן זקונים. מיותר לציין אלימות מילולית קשה מאוד, אצל שנינו.
מכאן קשה לי לראות שיפור כלשהו בהתנהגות המשפחות, כמה מעצים שלא אנסה להתייחס וזה, כאמור, מרפה את ידי.
בן זוגי משתגע מהתייחסות בני משפחתו ונראה שהוא פשוט לא שולט בעצמו ככל שמדובר בתגובה כלפיהם. בפרט כלפי אחותו. הוא צועק עליה, מקלל אותה ומאיים עליה במצבים כמו שתיארתי למעלה (נושכת את הבת שלנו "מאהבה", או מדברת על הכאה שלה). בבית כשאנחנו מדברים, הוא מבין שרצוי לא להתייחס אם ההתייחסות היחידה שבוערת לו היא אלימה, אבל בפועל, זה לא מצליח.
בזמן אמת, כשקופצת תחושת האשמה, לנסות לזכור לקחת נשימה עמוקה. טל טיבי לימדה אותי פעם שלאקט הפיזי של נשימה יש את היכולת להוריד אותנו ממצב של אוטומט (גם אם האוטומט לא פיזי אלא רציונלי או רגשי וכו').
קראתי הדברים האלה שכתבת כבר בדף אחר (לא זוכרת איזה) וניסיתי ליישם, כמובן לא כמו שאני מיישמת עכשיו, כשההתייחסות היא אישית. אז אתמול לא הפסקתי לנשום. שמתי לב שאני ממש לא נושמת. בכל הזדמנות נשמתי. כשהגיע הלילה במקום לסדר, לשטוף ולפנות פשוט התיישבתי לנשום. עייפות התפשטה לי בכל הגוף ופשוט צנחתי למיטה מוקדם. השארתי את הילדים עם בן זוגי שניסה להעיר אותי מדי פעם כדי שאעזור להם לישון. לא הצלחתי לקום. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף וחולשה. היה לי קר. בסוף כולם נשפכו במיטה אחרי חצות. נצמדים לגופי הדואב והמסמורטט. כנראה שהחמצן פינה הרבה ג'יפה מכל מיני מקומות בגוף וגרם לעייפות הגדולה. אני עדיין נושמת. תודה לך.
ביומיים האחרונים ניסיתי ליישם את מה שהצעת.
לקחת אחריות
אני מנסה רציונלית לעשות את זה. קל לשכוח ולשקוע במערבולת האשמה (בהמשך לעובדה שקראתי כבר את אחריות מול אשמה וכן ניסיתי ליישם בעבר). אני רק רוצה לדעת, זה באמת יעזור לי להציב את עצמי בסולם הנורמליות - זה יכול להיות שבמשך היום יהיו לא מעט ארועים שיוציאו אותי משלוותי (במיוחד עם ילדה בגיל שנתיים)? שאמצא את עצמי שוב ושוב חוזרת ומנסה לתמרן שלא תגע בזה ולא בזה ולא תטפס לכאן או לכאן או תמשוך לי בשיער או תדליק את האור כשאחיה ישנים? (הבית שלנו ערוך לילדים, רק שכאן מדובר בסוג מאוד מיוחד. היא מגיעה למקומות שילדים לא חולמים להגיע אליהם ומטפסת על רהיטים בצורה מאוד מתוחכמת). אני מנסה, בי נשבעתי. כל כך מנסה להיות שלווה ולמצוא את הדרך להתייחסות מעצימה לילדים וכשזה נכשל אני חושבת שמשהו בי לא בסדר. שלא הייתי סבלנית מספיק, שלא חיכיתי עוד קצת. מה שמטריד אותי הוא שדוקא כשאני מרימה את הטונים, או אוחזת בידה בחוזקה, או מחזיקה את פניה שתביט בי ואז נוזפת בה (אני יודעת, זה נשמע רע מאוד), היא עושה את הפרצוף הכי מתוק ונעלב בעולם והולכת לחדר השני לשחק. אני הולכת לצד ובוכה. מי היה מאמין שאני אמא?
היום יצאנו לג'ימבורי, באיזשהו שלב הגיעה אמא עם עגלת-תלת-אופן כזו והבת שלי נדלקה עליה ורצתה להכניס אותה פנימה. אנשי המקום לא הסכימו והיא רצתה לשבת על האופניים האלה שהיו קטנים ממידתה. הסברתי לה כל כך הרבה פעמים תוך כדי שאני לוקחת בעדינות את האופניים יחד איתה ומחזירה אותם למקום והיא פשוט פצחה בצרחות אימה. כל המקום הסתכל עלינו. כל הנסיונות שלי להרגיע אותה עלו בתוהו. החזקתי אותה והיא התפתלה וקפצה לי מהידיים. התנצלתי שוב ושוב ואמרתי לה שזה לא שלנו ובשמחה הייתי נותנת לה בזה. הצעתי דברים אחרים אבל היא פשוט היתה שקועה בלצרוח. הצלחתי להכנס פנימה כדי לקחת את החפצים שלנו על מנת להסתלק משם והיא ירדה לי שוב מהידיים, רצה במהירות לתינוקת שנראית בת 8 חודשים שהיתה על הרצפה והתחיל למשוך לה את השערות ולשרוט לה את הפנים במהירות עם שתי הידיים. אני התחלתי לרעוד בכל הגוף, הכל היה בשברירי שניות. רצתי אליה, הרמתי ואמרתי בטון אמנם ענייני אבל גבוה: "אנחנו לא מרביצים!" תוך כדי שאני מארגנת את הדברים וביד אחת מחזיקה אותה, לא מסתכלת על איש אבל כל העיניים נשואות אלינו. "אם יש לך קריזה תפרקי אותה על כרית, לא על בני אדם". הלכנו משם. בדרך לא הפסקתי לדבר אליה. היא היתה במנשא גב ולא היה אכפת לי שכל העולם שומע אותי. הייתי כל כך ממוקדת בה ובמה שהיה. אמרתי דברים לא מעצימים. שנמאס לי ללכת איתה למקומות, שזה אף פעם לא כיף, שמיום שהיא נולדה היא עושה לי את המוות, שמה זה צריך להיות, להכות ככה ילדים ואת אמא? הלכתי כל כך מהר, הגעתי והיתה לי חולשה. היא מיד נרדמה. לי עלה החום ומאז אני מרגישה זוועה. חום ובחילות.
זה הגיוני? זה הגיוני שיש כל יום ארועים מהסוג הזה (אני לא תמיד מתייחסת באופן לא מעצים, בכוונה נותנת את הדוגמאות הרעות כדי לדעת מה לשפר).
אם את רוצה ואם זה מדבר אלייך, תתחילי לזהות באופן יסודי את כל הפרדיגמות שיש לך על עצמך ועל בני המשפחה.
התחלתי ואני בוחנת אותן. יש לי מכשול (ואולי הוא פרדיגמה?) - אני מרגישה שמדובר בקיר וזה מרפה את ידי. וזה עונה על השאלה של שחר חדש:
אבל מעניין לשמוע (אם את מוכנה כמובן) איפה בעלך בכל זה? איך הוא רואה את הדברים?
שנינו גדלנו בבתים מאוד אלימים. העונשים שקיבלתי כללו הכאה יומיומית עם חגורה + אבזם/קולבים/כסאות/מגבות, כליאה בשירותים/חדר משך שעות רבות, מניעת יציאה מהבית לפגוש חברים, צפיה בטלויזיה ועוד.. כיד הדמיון. בן זוגי חטף מכות, לא רק מהוריו, אלא גם מכל אחיו הגדולים, בהיותו בן זקונים. מיותר לציין אלימות מילולית קשה מאוד, אצל שנינו.
מכאן קשה לי לראות שיפור כלשהו בהתנהגות המשפחות, כמה מעצים שלא אנסה להתייחס וזה, כאמור, מרפה את ידי.
בן זוגי משתגע מהתייחסות בני משפחתו ונראה שהוא פשוט לא שולט בעצמו ככל שמדובר בתגובה כלפיהם. בפרט כלפי אחותו. הוא צועק עליה, מקלל אותה ומאיים עליה במצבים כמו שתיארתי למעלה (נושכת את הבת שלנו "מאהבה", או מדברת על הכאה שלה). בבית כשאנחנו מדברים, הוא מבין שרצוי לא להתייחס אם ההתייחסות היחידה שבוערת לו היא אלימה, אבל בפועל, זה לא מצליח.
בזמן אמת, כשקופצת תחושת האשמה, לנסות לזכור לקחת נשימה עמוקה. טל טיבי לימדה אותי פעם שלאקט הפיזי של נשימה יש את היכולת להוריד אותנו ממצב של אוטומט (גם אם האוטומט לא פיזי אלא רציונלי או רגשי וכו').
קראתי הדברים האלה שכתבת כבר בדף אחר (לא זוכרת איזה) וניסיתי ליישם, כמובן לא כמו שאני מיישמת עכשיו, כשההתייחסות היא אישית. אז אתמול לא הפסקתי לנשום. שמתי לב שאני ממש לא נושמת. בכל הזדמנות נשמתי. כשהגיע הלילה במקום לסדר, לשטוף ולפנות פשוט התיישבתי לנשום. עייפות התפשטה לי בכל הגוף ופשוט צנחתי למיטה מוקדם. השארתי את הילדים עם בן זוגי שניסה להעיר אותי מדי פעם כדי שאעזור להם לישון. לא הצלחתי לקום. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף וחולשה. היה לי קר. בסוף כולם נשפכו במיטה אחרי חצות. נצמדים לגופי הדואב והמסמורטט. כנראה שהחמצן פינה הרבה ג'יפה מכל מיני מקומות בגוף וגרם לעייפות הגדולה. אני עדיין נושמת. תודה לך.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
תוהה, קודם כל 
גדול מאוד.
וכן, זה הגיוני. את בנאדם.
ולא סתם בנאדם. את מישהי עם מודעות גבוהה ומחוייבות עצומה לעצמך ולמשפחה שלך.
הסברתי לה כל כך הרבה פעמים תוך כדי שאני לוקחת בעדינות את האופניים יחד איתה ומחזירה אותם למקום והיא פשוט פצחה בצרחות אימה. כל המקום הסתכל עלינו. כל הנסיונות שלי להרגיע אותה עלו בתוהו. החזקתי אותה והיא התפתלה וקפצה לי מהידיים. התנצלתי שוב ושוב ואמרתי לה שזה לא שלנו ובשמחה הייתי נותנת לה בזה.
אני מעלה השערה. תראי אם זה נוגע במשהו אצלך.
מאיזה מקום את אומרת את ה'לא' (זה מתקשר למה שכתבתי קודם לחיפושית)? האם את שלמה וברורה איתו?
כי אם למשל את אומרת לה 'לא' אבל תוך כדי את מרגישה לא נעים ממנה, היא בשנייה קולטת את אי-השלמות שלך וממשיכה לחפש אותך, את הנוכחות שלך.
בהנחה שזה העניין, אני אפַתֵח קצת את ההשערה שלי (אם היא לא נכונה - דלגי). יכול להיות שה"לא נעים ממנה" הוא תולדה של ההתייחסות שלך לעצמך כאמא: את מאמינה שאת אמא לא מעצימה (ברגעים מסויימים), מרגישה אשמה ביחס לזה, ואז עולה בך רצון לפצות את הילדה שלך על כך. אם את חשה אשמה כלפיה, זה יקשה עלייך לומר לה מדי 'לא' או למנוע ממנה דברים שהיא רוצה ואי אפשר לקבל כמו במקרה שתיארת. מישהו שהוא כבר "אשם", שואף כמה שיותר להמנע מלהיות מואשם בעוד דברים.
דבר כזה אפשר לפתור גם על-ידי ירידה בזמן אמת מהמצב האוטומטי (למשל באמצעות הנשימה העמוקה), וגם על-ידי שינוי התפיסה שלך על עצמך מ"אמא בעייתית" ל-"אמא נהדרת", מה שאומר בעצם וויתור על האשמה. בקיצור, אם מלכתחילה תגיבי באופן נקי לבתך, יש סיכוי שגם התגובה שלה תהיה בהתאם. כלומר אם תגידי לה את ה'לא' ממקום שלם וברור, הוא יסַפֵּק אותה, יש סיכוי שסצנות שכאלה לא תתפתחנה לכאלה מימדים.
_אם את רוצה ואם זה מדבר אלייך, תתחילי לזהות באופן יסודי את כל הפרדיגמות שיש לך על עצמך ועל בני המשפחה.
התחלתי ואני בוחנת אותן. יש לי מכשול (ואולי הוא פרדיגמה?) - אני מרגישה שמדובר בקיר וזה מרפה את ידי._
אני לא בטוחה שהבנתי. האם תוכלי להסביר?
האם את מתכוונת שהקיר שבלתי אפשרי לעבור אותו הוא שינוי הדעה שלך על המשפחות? או שהקיר הבלתי עביר הוא שינוי הפרדיגמות שלך על עצמך או שינוי ההתנהגות/ההתייחסות שלך?
גדול מאוד.וכן, זה הגיוני. את בנאדם
.ולא סתם בנאדם. את מישהי עם מודעות גבוהה ומחוייבות עצומה לעצמך ולמשפחה שלך.
הסברתי לה כל כך הרבה פעמים תוך כדי שאני לוקחת בעדינות את האופניים יחד איתה ומחזירה אותם למקום והיא פשוט פצחה בצרחות אימה. כל המקום הסתכל עלינו. כל הנסיונות שלי להרגיע אותה עלו בתוהו. החזקתי אותה והיא התפתלה וקפצה לי מהידיים. התנצלתי שוב ושוב ואמרתי לה שזה לא שלנו ובשמחה הייתי נותנת לה בזה.
אני מעלה השערה. תראי אם זה נוגע במשהו אצלך.
מאיזה מקום את אומרת את ה'לא' (זה מתקשר למה שכתבתי קודם לחיפושית)? האם את שלמה וברורה איתו?
כי אם למשל את אומרת לה 'לא' אבל תוך כדי את מרגישה לא נעים ממנה, היא בשנייה קולטת את אי-השלמות שלך וממשיכה לחפש אותך, את הנוכחות שלך.
בהנחה שזה העניין, אני אפַתֵח קצת את ההשערה שלי (אם היא לא נכונה - דלגי). יכול להיות שה"לא נעים ממנה" הוא תולדה של ההתייחסות שלך לעצמך כאמא: את מאמינה שאת אמא לא מעצימה (ברגעים מסויימים), מרגישה אשמה ביחס לזה, ואז עולה בך רצון לפצות את הילדה שלך על כך. אם את חשה אשמה כלפיה, זה יקשה עלייך לומר לה מדי 'לא' או למנוע ממנה דברים שהיא רוצה ואי אפשר לקבל כמו במקרה שתיארת. מישהו שהוא כבר "אשם", שואף כמה שיותר להמנע מלהיות מואשם בעוד דברים.
דבר כזה אפשר לפתור גם על-ידי ירידה בזמן אמת מהמצב האוטומטי (למשל באמצעות הנשימה העמוקה), וגם על-ידי שינוי התפיסה שלך על עצמך מ"אמא בעייתית" ל-"אמא נהדרת", מה שאומר בעצם וויתור על האשמה. בקיצור, אם מלכתחילה תגיבי באופן נקי לבתך, יש סיכוי שגם התגובה שלה תהיה בהתאם. כלומר אם תגידי לה את ה'לא' ממקום שלם וברור, הוא יסַפֵּק אותה, יש סיכוי שסצנות שכאלה לא תתפתחנה לכאלה מימדים.
_אם את רוצה ואם זה מדבר אלייך, תתחילי לזהות באופן יסודי את כל הפרדיגמות שיש לך על עצמך ועל בני המשפחה.
התחלתי ואני בוחנת אותן. יש לי מכשול (ואולי הוא פרדיגמה?) - אני מרגישה שמדובר בקיר וזה מרפה את ידי._
אני לא בטוחה שהבנתי. האם תוכלי להסביר?
האם את מתכוונת שהקיר שבלתי אפשרי לעבור אותו הוא שינוי הדעה שלך על המשפחות? או שהקיר הבלתי עביר הוא שינוי הפרדיגמות שלך על עצמך או שינוי ההתנהגות/ההתייחסות שלך?
התייחסות מעצימה לילדים
_אני מעלה השערה. תראי אם זה נוגע במשהו אצלך.
מאיזה מקום את אומרת את ה'לא' (זה מתקשר למה שכתבתי קודם לחיפושית)? האם את שלמה וברורה איתו?
כי אם למשל את אומרת לה 'לא' אבל תוך כדי את מרגישה לא נעים ממנה, היא בשנייה קולטת את אי-השלמות שלך וממשיכה לחפש אותך, את הנוכחות שלך._
יכול להיות שקלעת בול? אולי אני לא שלמה כמעט אף פעם עם ה"לא" שלי? היום כשאמרתי "לא", המחשבות הברורות שהיו לי בראש:
"דאמט. מה יקרה אם היא תרכב קצת על האופניים האלה? אולי אכנס ואשאל את האמא אם זה בסדר? אני לא יכולה לעשות את זה למען הבת שלי?"
אני יכולה לחשוב על דוגמאות שאמרתי "לא" ממקום מאוד שלם והיא כן הביעה התנגדות, אבל ראיתי שהיא מתייחסת לזה אחרת.
למשל, כשנשברת כוס. אני אומרת כזה "לא" כשרוצים להתקרב למקום, לא בטונים גבוהים וכלום, שכולם מתרחקים, חוץ ממנה כמובן, שמנסה בכל זאת את מזלה..
דבר כזה אפשר לפתור גם על-ידי ירידה בזמן אמת מהמצב האוטומטי (למשל באמצעות הנשימה העמוקה), וגם על-ידי שינוי התפיסה שלך על עצמך מ"אמא בעייתית" ל-"אמא נהדרת", מה שאומר בעצם וויתור על האשמה. בקיצור, אם מלכתחילה תגיבי באופן נקי לבתך, יש סיכוי שגם התגובה שלה תהיה בהתאם. כלומר אם תגידי לה את ה'לא' ממקום שלם וברור, הוא יסַפֵּק אותה, יש סיכוי שסצנות שכאלה לא תתפתחנה לכאלה מימדים.
את חושבת שאני יכולה להגיע לתוצאות לפני שהיא תהיה בת 30?
ויתור על האשמה כרגע נעשה אצלי באופן רציונלי. אני כל החיים מרגישה אשמה, זה לא פשוט.
האם את מתכוונת שהקיר שבלתי אפשרי לעבור אותו הוא שינוי הדעה שלך על המשפחות? או שהקיר הבלתי עביר הוא שינוי הפרדיגמות שלך על עצמך או שינוי ההתנהגות/ההתייחסות שלך?
אני מקוה שאני לא אופטימית מדי, התכוונתי לאפשרות הראשונה שהצעת (בערך). שהקיר הבלתי עביר הוא שגם אם אעשה את השינוי אצלי, הוא כנראה לעולם לא יקרה אצלם. אלו לא אנשים שפתוחים לשינוי משום סוג שהוא ועל אנשים מהסוג שלי הם יכולים רק לשבת ולצחוק כל היום ולחכות שיום יבוא והחיים יראו לי שהם צדקו. והם ימשיכו לצחוק. מכירה את המשפט מהשיר של שוטי הנבואה: "בקומה שניה בבני ברק, משפחה של חרדים, הם יודעים שמשהו טוב, רק אם הוא מה שהם יודעים"? אז זה הם. הם אפילו גרים בקומה שניה
את יודעת מה, אולי אני מרגישה שזה גדול עלי. לעשות את השינוי בתוכי. אולי הדרך נראית לי ארוכה מדי? אולי אני צריכה משהו בשיטת 12 הצעדים. את מכירה?
מאיזה מקום את אומרת את ה'לא' (זה מתקשר למה שכתבתי קודם לחיפושית)? האם את שלמה וברורה איתו?
כי אם למשל את אומרת לה 'לא' אבל תוך כדי את מרגישה לא נעים ממנה, היא בשנייה קולטת את אי-השלמות שלך וממשיכה לחפש אותך, את הנוכחות שלך._
יכול להיות שקלעת בול? אולי אני לא שלמה כמעט אף פעם עם ה"לא" שלי? היום כשאמרתי "לא", המחשבות הברורות שהיו לי בראש:
"דאמט. מה יקרה אם היא תרכב קצת על האופניים האלה? אולי אכנס ואשאל את האמא אם זה בסדר? אני לא יכולה לעשות את זה למען הבת שלי?"
אני יכולה לחשוב על דוגמאות שאמרתי "לא" ממקום מאוד שלם והיא כן הביעה התנגדות, אבל ראיתי שהיא מתייחסת לזה אחרת.
למשל, כשנשברת כוס. אני אומרת כזה "לא" כשרוצים להתקרב למקום, לא בטונים גבוהים וכלום, שכולם מתרחקים, חוץ ממנה כמובן, שמנסה בכל זאת את מזלה..
דבר כזה אפשר לפתור גם על-ידי ירידה בזמן אמת מהמצב האוטומטי (למשל באמצעות הנשימה העמוקה), וגם על-ידי שינוי התפיסה שלך על עצמך מ"אמא בעייתית" ל-"אמא נהדרת", מה שאומר בעצם וויתור על האשמה. בקיצור, אם מלכתחילה תגיבי באופן נקי לבתך, יש סיכוי שגם התגובה שלה תהיה בהתאם. כלומר אם תגידי לה את ה'לא' ממקום שלם וברור, הוא יסַפֵּק אותה, יש סיכוי שסצנות שכאלה לא תתפתחנה לכאלה מימדים.
את חושבת שאני יכולה להגיע לתוצאות לפני שהיא תהיה בת 30?
ויתור על האשמה כרגע נעשה אצלי באופן רציונלי. אני כל החיים מרגישה אשמה, זה לא פשוט.
האם את מתכוונת שהקיר שבלתי אפשרי לעבור אותו הוא שינוי הדעה שלך על המשפחות? או שהקיר הבלתי עביר הוא שינוי הפרדיגמות שלך על עצמך או שינוי ההתנהגות/ההתייחסות שלך?
אני מקוה שאני לא אופטימית מדי, התכוונתי לאפשרות הראשונה שהצעת (בערך). שהקיר הבלתי עביר הוא שגם אם אעשה את השינוי אצלי, הוא כנראה לעולם לא יקרה אצלם. אלו לא אנשים שפתוחים לשינוי משום סוג שהוא ועל אנשים מהסוג שלי הם יכולים רק לשבת ולצחוק כל היום ולחכות שיום יבוא והחיים יראו לי שהם צדקו. והם ימשיכו לצחוק. מכירה את המשפט מהשיר של שוטי הנבואה: "בקומה שניה בבני ברק, משפחה של חרדים, הם יודעים שמשהו טוב, רק אם הוא מה שהם יודעים"? אז זה הם. הם אפילו גרים בקומה שניה
את יודעת מה, אולי אני מרגישה שזה גדול עלי. לעשות את השינוי בתוכי. אולי הדרך נראית לי ארוכה מדי? אולי אני צריכה משהו בשיטת 12 הצעדים. את מכירה?
התייחסות מעצימה לילדים
עירית לוי,
אני ממשיכה וכותבת את הדברים הבאים כאן, כדי לשמור על רצף (מבחינתי), אפשר אח"כ להעביר אותם לדף להטיל ספק בפרדיגמות.
קראתי את ההקדמה שוב והמשכתי להודעה השניה שלך. התעוררה בי שאלה.
מה אם הפרדיגמות שלנו על מישהו/משהו הן באמת המציאות? למשל, אם אני חושבת שגיסתי, לצורך הדוגמא אלימה. זו פרדיגמה? זה מפריע לי להתייחס אליה בצורה מעצימה.
אבל היא באמת אלימה. או למשל, אם אני חושבת על X שהוא שקרן, והוא באמת משקר כל הזמן וחייו הם תסבוכת של שקרים. אז יש לי פרדיגמה עליו?
אם זו אכן פרדיגמה ואני מנסה לשחרר אותה, האם זה לא עיוות המציאות?
אצל ילדים, ממש רכים. נגיד אפילו - תינוקות, יש פרדיגמות? אם כן, תוכלי לתת דוגמא?
אני ממשיכה וכותבת את הדברים הבאים כאן, כדי לשמור על רצף (מבחינתי), אפשר אח"כ להעביר אותם לדף להטיל ספק בפרדיגמות.
קראתי את ההקדמה שוב והמשכתי להודעה השניה שלך. התעוררה בי שאלה.
מה אם הפרדיגמות שלנו על מישהו/משהו הן באמת המציאות? למשל, אם אני חושבת שגיסתי, לצורך הדוגמא אלימה. זו פרדיגמה? זה מפריע לי להתייחס אליה בצורה מעצימה.
אבל היא באמת אלימה. או למשל, אם אני חושבת על X שהוא שקרן, והוא באמת משקר כל הזמן וחייו הם תסבוכת של שקרים. אז יש לי פרדיגמה עליו?
אם זו אכן פרדיגמה ואני מנסה לשחרר אותה, האם זה לא עיוות המציאות?
אצל ילדים, ממש רכים. נגיד אפילו - תינוקות, יש פרדיגמות? אם כן, תוכלי לתת דוגמא?
התייחסות מעצימה לילדים
דף נפלא. עירית לוי, לדעתי אין לך מושג כמה מכורות-פרח מסתובבות פה...
האם אוכל להציע עוד נקודת מבט ל- תוהה? (נקודת מבט שאינה סותרת כלל את הצעות עירית לוי , אלא מצטרפת מהצד):
לאחרונה אני מנסה להשתחרר מתפיסה ספרטנית שליוותה אותי, האומרת שכל התמודדות היא נחוצה. לדעתי:
ג. לדחות לעתיד או אפילו לסלק התמודדויות שהתקציב לא מכסה, או שגוזלות נתח גבוה על חשבון כאלה, שיותר חשובות אך לא מקבלות את תשומת הלב הראויה בגלל ההתמודדויות הגזלניות.
סיפורייך נגעו ללבי.
האם אוכל להציע עוד נקודת מבט ל- תוהה? (נקודת מבט שאינה סותרת כלל את הצעות עירית לוי , אלא מצטרפת מהצד):
לאחרונה אני מנסה להשתחרר מתפיסה ספרטנית שליוותה אותי, האומרת שכל התמודדות היא נחוצה. לדעתי:
- יש חשיבות למודעות "תקציב האנרגיה" שלנו. נשים נוטות למתוח אותו ולדלדל את מאגרי הכוח הנפשיים ולפעמים הפיזיים.
- לעתים נכון: א. לעשות סולם עדיפויות של ההתמודדויות הקיימות,
ג. לדחות לעתיד או אפילו לסלק התמודדויות שהתקציב לא מכסה, או שגוזלות נתח גבוה על חשבון כאלה, שיותר חשובות אך לא מקבלות את תשומת הלב הראויה בגלל ההתמודדויות הגזלניות.
- יש אנשים שנוכחותם פשוט לא מעצימה בהגדרה, ולפעמים ההתמודדות עם נוכחותם כל כך סבוכה ומתישה, כך שהם מקבלים נתח גדול מדי בתקציב האנרגיה. ועל כן, כשההתמודדויות רבות, כדי --כדאי פשוט להתרחק. לפעמים גם מאנשים קרובים. אני למשל גיליתי שחברה קרובה שלא פסקה להתלונן על רמת החברות איתי, למרות השקעתי הרבה, גזלה לי ימים שלמים של אנרגיות, לפעמים הייתי מסתובבת מותשת ערב שלם ומשוחחת עימה בראשי, במקום לשבת לשיחה נעימה ופורייה עם בעלי. לאחר שילדתי, הבנתי שהתמודדות כזאת צריכה לפנות מקומה לאנרגיות הוריות..
סיפורייך נגעו ללבי.
התייחסות מעצימה לילדים
אצלנו 100% מהדברים נימצאים גבוה ממנו רק האוכל של החתול לא...
הבית שלנו - כמובן יחסית לבתים של אחרים עם ילדים קטנים מחיפושון מאוד ידידותי לילדים..- כלומר הואמתאים בדיוק לחיפושון שיהייו מינימום אמירות לא אם בכלל.
פרח בר ,
לגבי האוטומטיות, אני אחשוב על כך, למרות שזה לא יושב לי כמו שצריך כלומר זה לא ניראה לי העיניין אצלינו
(אתמול כתבתי תשובה אבל משום מה היא לא הוספה, מוזר)
הכל אופן אני אבדוק את זה וניראה,
תודה
הבית שלנו - כמובן יחסית לבתים של אחרים עם ילדים קטנים מחיפושון מאוד ידידותי לילדים..- כלומר הואמתאים בדיוק לחיפושון שיהייו מינימום אמירות לא אם בכלל.
פרח בר ,
לגבי האוטומטיות, אני אחשוב על כך, למרות שזה לא יושב לי כמו שצריך כלומר זה לא ניראה לי העיניין אצלינו
(אתמול כתבתי תשובה אבל משום מה היא לא הוספה, מוזר)
הכל אופן אני אבדוק את זה וניראה,
תודה
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
תוהה,
אני כל החיים מרגישה אשמה, זה לא פשוט.
אני משערת שהתייחסות הלא-מעצימה אלייך כילדה יצרה את הדפוס הזה. זה דפוס שממחזר את עצמו מדור לדור: התייחסות לא-מעצימה אל ילד מלמדת אותו את הדפוס של האשמה עצמית והאשמת אחרים, והוא בתורו (באופן אוטומטי לגמרי) מייצר התייחסות לא-מעצימה לעצמו ולאחרים (גם לילדיו שלו), וכן הלאה.
בתחילת הדף תיארתי את התהליך שלתפיסתי קורה ושיוצר את הבלבול בין אחריות ואשמה:
ילד מתרגל לאט לאט לרעיון שכאשר הוא טועה במשהו או עושה משהו שלא מקובל - הוא אשם, ומגיע לו עונש. בהקשר הזה גם נזיפה, טון כועס או מבט מאשים הם עונש. כשהוא מתבגר הוא מביט על העולם מבעד למשקפיים של "אני לא בסדר", והופך את הטקטיקה של הלקאה עצמית לטבע שני שלו.
מה שאת יכולה לעשות בשלב הנוכחי זה לנסות למוסס את האמונה/פרדיגמה "אני אשמה". וזאת משתי סיבות:
אני מקוה שאני לא אופטימית מדי, התכוונתי לאפשרות הראשונה שהצעת (בערך). שהקיר הבלתי עביר הוא שגם אם אעשה את השינוי אצלי, הוא כנראה לעולם לא יקרה אצלם. אלו לא אנשים שפתוחים לשינוי משום סוג שהוא ועל אנשים מהסוג שלי הם יכולים רק לשבת ולצחוק כל היום ולחכות שיום יבוא והחיים יראו לי שהם צדקו.
מציעה להתמקד בשינוי אצלך מבלי לצפות לשום דבר שיקרה מסביבך. כפי שכבר כתבתי - אני לא מאמינה שאפשר לשנות אנשים אחרים. את עושה את השינוי בשבילך, לא בשבילם, וגם לא בשביל שהם ישתנו בשבילך, אלא בשביל ש:
אני אתן לך דוגמא. אחת הנקודות הרגישות שלך היא הנטייה להתייחס לפעמים לילדים שלך בצורה אלימה (מילולית), כפי שתיארת. ברגע שאת רואה דפוס אלים כלשהו (מילולי או לא) אצל אנשים אחרים זה מטריף את דעתך. למה? כי זה מציף לך ושם לך מול הפרצוף את החלקים הפחות אהובים שלך, כל אותם חלקים שאת מנסה להעלים מחייך ולא לראות.
אני לא אומרת שמישהי אחרת שהיתה מגיעה לביקור אצל בני משפחתך היתה נהנית מההתייחסות הלא-מעצימה שלהם. בפירוש לא. אבל אם נניח היו לה נקודות רגישות אחרות מאלו שלך (כי לכל אחד יש את הכפתורים שלו), היא היתה סובלת פחות ממך, פחות אנרגיות היו נשאבות ממנה לתוך הסיטואציה, והיה לה קל יותר לגייס התייחסות עניינית כלפיהם.
מה שאני מנסה לומר זה שאפשר גם מבלי לשנות אותם - לשנות את איכות האינטראקציה. את לא צריכה מהם כלום. איכות חייך לא באמת תלויה בהם.
מאוד יכול להיות, ש"על הדרך", השינוי שלך אצלך גם ישפיע בדרך כלשהי על ההתייחסות שלהם. לא בטוח. לא בשביל זה את עושה את זה, אבל הסיכוי קיים. בכל אופן, שווה להתסכל על זה כמו על בונוס אפשרי ולא כמו על המטרה הראשונית שלך.
_מה אם הפרדיגמות שלנו על מישהו/משהו הן באמת המציאות? למשל, אם אני חושבת שגיסתי, לצורך הדוגמא אלימה. זו פרדיגמה? זה מפריע לי להתייחס אליה בצורה מעצימה.
אבל היא באמת אלימה. או למשל, אם אני חושבת על X שהוא שקרן, והוא באמת משקר כל הזמן וחייו הם תסבוכת של שקרים. אז יש לי פרדיגמה עליו?_
מה שיש במציאות זה ההתנהגות האלימה של גיסתך. "היא אלימה" הוא "הוא שקרן" זו תווית שאנחנו מוסיפים בעצמנו למציאות באופן טבעי לגמרי כדי שיהיה לנו קל להתמצא בעולם ולהתנהל בו. התווית מאפשרת לך למשל להזהר מהתנהגויות מסויימות של גיסתך ולא לאפשר לה לעשות דברים מסויימים. מצד שני יש לתווית גם השפעות פחות רצויות.
התווית היא בעצם הפרדיגמה. וכאמור – יש פרדיגמות שמשרתות אותך ולעומתן יש פרדיגמות שאינן משרתות אותך מכיוון שהן גורמות לך סבל או תקיעות.
אם זו אכן פרדיגמה ואני מנסה לשחרר אותה, האם זה לא עיוות המציאות?
כל הדעות שלך והתפיסות שלך (=הפרדיגמות שלך) הן לא המציאות אלא פרשנות שלך למציאות. לכן, מציאות אי-אפשר לעוות. אפשר לתת לה פרשנות כזו או אחרת, אבל כל דבר שתגידי עליה, כל דעה שתהיה לך עליה - עדיין תהיה בגדר פרשנות.
אני הייתי מסתכלת על פרדיגמות אחרות באותו נושא:
אצל ילדים, ממש רכים. נגיד אפילו - תינוקות, יש פרדיגמות? אם כן, תוכלי לתת דוגמא?
בוודאי. כך המוח האנושי מעוצב לפעול. כך אנחנו לומדים וצוברים ידע. כל "ככה זה" הוא פרדיגמה. כל תגלית וכל מסקנה שהילד מגיע אליה היא פרדיגמה ("בחג סוכות בונים סוכה" / "כלב הוא נחמד" / "נמר הוא מפחיד" / "לא מרביצים" / "בכביש צריך להזהר" / "אני ילד נפלא" או להבדיל - "אני לא בסדר", "אני אשם", "אני ילד רע", "אני לא ראוי").
לצד כל הלמידה הטבעית והנחוצה הזאת, ישנה למידה שלדעתי לא פחות חשובה והיא היכולת להטיל ספק בפרדיגמות, או בכלל המודעות לעצם קיומן של פרדיגמות בעיצוב הבסיסי שלנו. העבודה על הפרדיגמות שלך והמסמוס שלהן תהיה בעצם עבודת תיקון להתייחסות הלא מעצימה שאת זכית לה בילדותך. ההתייחסות אלייך יצרה אצלך תפיסות עולם ותפיסות-עצמי שחלקן גורמות לך סבל.
מה שמביא אותי לענות לך על:
את חושבת שאני יכולה להגיע לתוצאות לפני שהיא תהיה בת 30?
את יודעת מה, אולי אני מרגישה שזה גדול עלי. לעשות את השינוי בתוכי. אולי הדרך נראית לי ארוכה מדי? אולי אני צריכה משהו בשיטת 12 הצעדים. את מכירה?
אני מבינה כמה זה יכול להראות מייאש. וכן, אין לי ספק שעם המכוונות שאת יוצרת עכשיו זה יקרה הרבה לפני גיל 30 שלה.
אני מכירה את שיטת 12 הצעדים. לא התנסיתי אבל מכירה. אני אישית הפקתי הרבה ובזמן קצר משילוב בין עבודה על הפרדיגמות שלי (בכלים שונים) עם עבודה פיזית-אנרגטית כפי שתיארתי למעלה. אלו שני הדברים הכי ממוקדים ויעילים שאני מכירה ושמתאימים למי שאני. יש הרבה דרכים ולכל אחד מתאימה דרך אחרת. חשוב שאת תמצאי דרך שאת מתחברת אליה.
.
ממ,
תודה.
חוץ מזה, אני מסכימה לגמרי עם הרעיון שהצגת.
.
חיפושית,
אבל אצלנו 100% מהדברים נימצאים גבוה ממנו רק האוכל של החתול לא...
ומה דעתך על ההצעה להניח את הצלחות במקום גבוה שהחתול כן יכול להגיע אליו בקפיצה כשמתחשק לו, אבל הילד לא (מדף/שולחן/דלפק)? ?
אני כל החיים מרגישה אשמה, זה לא פשוט.
אני משערת שהתייחסות הלא-מעצימה אלייך כילדה יצרה את הדפוס הזה. זה דפוס שממחזר את עצמו מדור לדור: התייחסות לא-מעצימה אל ילד מלמדת אותו את הדפוס של האשמה עצמית והאשמת אחרים, והוא בתורו (באופן אוטומטי לגמרי) מייצר התייחסות לא-מעצימה לעצמו ולאחרים (גם לילדיו שלו), וכן הלאה.
בתחילת הדף תיארתי את התהליך שלתפיסתי קורה ושיוצר את הבלבול בין אחריות ואשמה:
ילד מתרגל לאט לאט לרעיון שכאשר הוא טועה במשהו או עושה משהו שלא מקובל - הוא אשם, ומגיע לו עונש. בהקשר הזה גם נזיפה, טון כועס או מבט מאשים הם עונש. כשהוא מתבגר הוא מביט על העולם מבעד למשקפיים של "אני לא בסדר", והופך את הטקטיקה של הלקאה עצמית לטבע שני שלו.
מה שאת יכולה לעשות בשלב הנוכחי זה לנסות למוסס את האמונה/פרדיגמה "אני אשמה". וזאת משתי סיבות:
- כדי שאיכות חייך תעלה. כדי שאת תהיי שמחה ושלווה ומסופקת. המון אנרגיות מתפנות עם הפרידה מתחושת האשמה.
- כדי להפסיק את מִחזור הדפוס שקיים במשפחתך ובכך לאפשר לילדייך לגדול ללא הפרדיגמה של "אני אשם".
אני מקוה שאני לא אופטימית מדי, התכוונתי לאפשרות הראשונה שהצעת (בערך). שהקיר הבלתי עביר הוא שגם אם אעשה את השינוי אצלי, הוא כנראה לעולם לא יקרה אצלם. אלו לא אנשים שפתוחים לשינוי משום סוג שהוא ועל אנשים מהסוג שלי הם יכולים רק לשבת ולצחוק כל היום ולחכות שיום יבוא והחיים יראו לי שהם צדקו.
מציעה להתמקד בשינוי אצלך מבלי לצפות לשום דבר שיקרה מסביבך. כפי שכבר כתבתי - אני לא מאמינה שאפשר לשנות אנשים אחרים. את עושה את השינוי בשבילך, לא בשבילם, וגם לא בשביל שהם ישתנו בשבילך, אלא בשביל ש:
- את תסבלי פחות מעצם נוכחותם.
- את תוכלי להגיב אליהם בצורה יותר עניינית ופחות טעונה, וכך תוכלי ליצור אינטראקציות מעצימות יותר סביבך, עבורך, עבור ילדייך, ועבור כל מי שבא איתך במגע.
אני אתן לך דוגמא. אחת הנקודות הרגישות שלך היא הנטייה להתייחס לפעמים לילדים שלך בצורה אלימה (מילולית), כפי שתיארת. ברגע שאת רואה דפוס אלים כלשהו (מילולי או לא) אצל אנשים אחרים זה מטריף את דעתך. למה? כי זה מציף לך ושם לך מול הפרצוף את החלקים הפחות אהובים שלך, כל אותם חלקים שאת מנסה להעלים מחייך ולא לראות.
אני לא אומרת שמישהי אחרת שהיתה מגיעה לביקור אצל בני משפחתך היתה נהנית מההתייחסות הלא-מעצימה שלהם. בפירוש לא. אבל אם נניח היו לה נקודות רגישות אחרות מאלו שלך (כי לכל אחד יש את הכפתורים שלו), היא היתה סובלת פחות ממך, פחות אנרגיות היו נשאבות ממנה לתוך הסיטואציה, והיה לה קל יותר לגייס התייחסות עניינית כלפיהם.
מה שאני מנסה לומר זה שאפשר גם מבלי לשנות אותם - לשנות את איכות האינטראקציה. את לא צריכה מהם כלום. איכות חייך לא באמת תלויה בהם.
מאוד יכול להיות, ש"על הדרך", השינוי שלך אצלך גם ישפיע בדרך כלשהי על ההתייחסות שלהם. לא בטוח. לא בשביל זה את עושה את זה, אבל הסיכוי קיים. בכל אופן, שווה להתסכל על זה כמו על בונוס אפשרי ולא כמו על המטרה הראשונית שלך
._מה אם הפרדיגמות שלנו על מישהו/משהו הן באמת המציאות? למשל, אם אני חושבת שגיסתי, לצורך הדוגמא אלימה. זו פרדיגמה? זה מפריע לי להתייחס אליה בצורה מעצימה.
אבל היא באמת אלימה. או למשל, אם אני חושבת על X שהוא שקרן, והוא באמת משקר כל הזמן וחייו הם תסבוכת של שקרים. אז יש לי פרדיגמה עליו?_
מה שיש במציאות זה ההתנהגות האלימה של גיסתך. "היא אלימה" הוא "הוא שקרן" זו תווית שאנחנו מוסיפים בעצמנו למציאות באופן טבעי לגמרי כדי שיהיה לנו קל להתמצא בעולם ולהתנהל בו. התווית מאפשרת לך למשל להזהר מהתנהגויות מסויימות של גיסתך ולא לאפשר לה לעשות דברים מסויימים. מצד שני יש לתווית גם השפעות פחות רצויות.
התווית היא בעצם הפרדיגמה. וכאמור – יש פרדיגמות שמשרתות אותך ולעומתן יש פרדיגמות שאינן משרתות אותך מכיוון שהן גורמות לך סבל או תקיעות.
אם זו אכן פרדיגמה ואני מנסה לשחרר אותה, האם זה לא עיוות המציאות?
כל הדעות שלך והתפיסות שלך (=הפרדיגמות שלך) הן לא המציאות אלא פרשנות שלך למציאות. לכן, מציאות אי-אפשר לעוות. אפשר לתת לה פרשנות כזו או אחרת, אבל כל דבר שתגידי עליה, כל דעה שתהיה לך עליה - עדיין תהיה בגדר פרשנות.
אני הייתי מסתכלת על פרדיגמות אחרות באותו נושא:
- "גיסתי אמורה להיות אשה לא-אלימה."
- "אם גיסתי היתה אשה לא-אלימה, אני הייתי אשה מאושרת/שמחה/שלווה יותר." (או רק אחת מהאופציות).
- "החיים שלי היו הרבה יותר טובים אם גיסתי לא היתה אשה אלימה".
אצל ילדים, ממש רכים. נגיד אפילו - תינוקות, יש פרדיגמות? אם כן, תוכלי לתת דוגמא?
בוודאי. כך המוח האנושי מעוצב לפעול. כך אנחנו לומדים וצוברים ידע. כל "ככה זה" הוא פרדיגמה. כל תגלית וכל מסקנה שהילד מגיע אליה היא פרדיגמה ("בחג סוכות בונים סוכה" / "כלב הוא נחמד" / "נמר הוא מפחיד" / "לא מרביצים" / "בכביש צריך להזהר" / "אני ילד נפלא" או להבדיל - "אני לא בסדר", "אני אשם", "אני ילד רע", "אני לא ראוי").
לצד כל הלמידה הטבעית והנחוצה הזאת, ישנה למידה שלדעתי לא פחות חשובה והיא היכולת להטיל ספק בפרדיגמות, או בכלל המודעות לעצם קיומן של פרדיגמות בעיצוב הבסיסי שלנו. העבודה על הפרדיגמות שלך והמסמוס שלהן תהיה בעצם עבודת תיקון להתייחסות הלא מעצימה שאת זכית לה בילדותך. ההתייחסות אלייך יצרה אצלך תפיסות עולם ותפיסות-עצמי שחלקן גורמות לך סבל.
מה שמביא אותי לענות לך על:
את חושבת שאני יכולה להגיע לתוצאות לפני שהיא תהיה בת 30?
את יודעת מה, אולי אני מרגישה שזה גדול עלי. לעשות את השינוי בתוכי. אולי הדרך נראית לי ארוכה מדי? אולי אני צריכה משהו בשיטת 12 הצעדים. את מכירה?
אני מבינה כמה זה יכול להראות מייאש. וכן, אין לי ספק שעם המכוונות שאת יוצרת עכשיו זה יקרה הרבה לפני גיל 30 שלה.
אני מכירה את שיטת 12 הצעדים. לא התנסיתי אבל מכירה. אני אישית הפקתי הרבה ובזמן קצר משילוב בין עבודה על הפרדיגמות שלי (בכלים שונים) עם עבודה פיזית-אנרגטית כפי שתיארתי למעלה. אלו שני הדברים הכי ממוקדים ויעילים שאני מכירה ושמתאימים למי שאני. יש הרבה דרכים ולכל אחד מתאימה דרך אחרת. חשוב שאת תמצאי דרך שאת מתחברת אליה.
.
ממ,
תודה.
חוץ מזה, אני מסכימה לגמרי עם הרעיון שהצגת.
.
חיפושית,
אבל אצלנו 100% מהדברים נימצאים גבוה ממנו רק האוכל של החתול לא...
ומה דעתך על ההצעה להניח את הצלחות במקום גבוה שהחתול כן יכול להגיע אליו בקפיצה כשמתחשק לו, אבל הילד לא (מדף/שולחן/דלפק)? ?
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
התייחסות מעצימה לילדים
תוהה יקרה,
הסיפורים שאת מתארת נשמעים קשים ביותר. לבי איתך.
בעניין המשפחה, אני מאוד בעד העצה של ממ:
אולי, אם כך, תצמצמי עוד יותר את המפגש איתם לשנתיים-שלוש הבאות למשל? לפעמיים בשנה למשל? ושיכעסו כרצונם, את שומרת על כוחותייך. מה דעתך?
בעניין התחושות שלך לגבי הילדות שלך ולגבי ההורות שלך, הנה רשימת קריאה מומלצת בחום רב:
דברים שאמרתי לבתי
תהליך החלמה משפחתי
ללמוד לשלוט בעצמי
מה נעשה עם הכעס הזה
זה בתור התחלה.
בכל דף כזה נאמרו המון דברים חכמים והוצגו גם גישות שונות (גישות לטיפול עצמי).
אני ממליצה לעבור עליהם (למרות עומס הקריאה) ואני מקווה ומאמינה שתמצאי בכל דף משהו שיכול יעזור לך.
לאחרונה התחלתי לקרוא (עוד לא סיימתי) את תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות.
זה משהו שונה לגמרי מהגישות שעלו כאן בדף (אני מציעה זאת כדי להגדיל לך את טווח האפשרויות שתראי מה מתאים לך).
אני מצאתי את עצמי מתחברת מאוד לגישה שהוצגה שם. נראה לי שזה יכול להיות מאוד רלוונטי לך.
שווה לבדוק.
הלוואי והיה לי יותר זמן לכתוב,
אני מאחלת לך שתמצאי שקט בתוכך, אשר ישפיע על כל שאר הדברים בחייך.
הסיפורים שאת מתארת נשמעים קשים ביותר. לבי איתך.
בעניין המשפחה, אני מאוד בעד העצה של ממ:
אולי, אם כך, תצמצמי עוד יותר את המפגש איתם לשנתיים-שלוש הבאות למשל? לפעמיים בשנה למשל? ושיכעסו כרצונם, את שומרת על כוחותייך. מה דעתך?
בעניין התחושות שלך לגבי הילדות שלך ולגבי ההורות שלך, הנה רשימת קריאה מומלצת בחום רב:
דברים שאמרתי לבתי
תהליך החלמה משפחתי
ללמוד לשלוט בעצמי
מה נעשה עם הכעס הזה
זה בתור התחלה.
בכל דף כזה נאמרו המון דברים חכמים והוצגו גם גישות שונות (גישות לטיפול עצמי).
אני ממליצה לעבור עליהם (למרות עומס הקריאה) ואני מקווה ומאמינה שתמצאי בכל דף משהו שיכול יעזור לך.
לאחרונה התחלתי לקרוא (עוד לא סיימתי) את תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות.
זה משהו שונה לגמרי מהגישות שעלו כאן בדף (אני מציעה זאת כדי להגדיל לך את טווח האפשרויות שתראי מה מתאים לך).
אני מצאתי את עצמי מתחברת מאוד לגישה שהוצגה שם. נראה לי שזה יכול להיות מאוד רלוונטי לך.
שווה לבדוק.
הלוואי והיה לי יותר זמן לכתוב,
אני מאחלת לך שתמצאי שקט בתוכך, אשר ישפיע על כל שאר הדברים בחייך.
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
התייחסות מעצימה לילדים
וחוץ מזה, עזרה ראשונה: פרחי באך. @}
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
התייחסות מעצימה לילדים
אני רוצה להוסיף עוד נקודה למחשבה:
(בכל זאת)
האם את מרגישה שאת יכולה להגן על הבת שלך כל הזמן שם?
אם התשובה היא כן, אז באמת תראי אילו מינונים מתאימים לך.
אם התשובה היא לא - אני חושבת שאולי מחובתך - להגן עליה ולא לחשוף אותה לסביבה מתעללת.בכלל. או במינונים כל כך זעירים שבהם את כן מצליחה להגן עליה כל הזמן (פעם בכמה חודשים לשעה שבה את לא משה ממנה, נגיד. אם זה בכלל אפשרי).
(וכן, זו סביבה מתעללת. לא פלא שאת יוצאת שם מדעתך).
מצטערת על הדברים הקשים, הם בהתאמה למציאות הקשה שתיארת ושאת נאלצת להתמודד איתה.
משפחה היא חשובה עד קו מסוים. במקום שבו בריאותה הנפשית של בתך עומדת בסכנה ברורה, ממשית וודאית (ולפי מה שאת מתארת כך קורה), יש מקום לנקיטת צעדים קיצוניים. שלא לדבר על בריאותך, אבל את אדם בוגר שמסוגל להגן על עצמו.
אינני יודעת כרגע לומר כיצד לתקשר את זה עם הבנזוג, אבל בהחלט הייתי מתחילה לחשוב על זה עם עצמי - אם אכן אין ביכולתך להגן על בתך כל הזמן כשאתם שם.
(בכל זאת
)האם את מרגישה שאת יכולה להגן על הבת שלך כל הזמן שם?
אם התשובה היא כן, אז באמת תראי אילו מינונים מתאימים לך.
אם התשובה היא לא - אני חושבת שאולי מחובתך - להגן עליה ולא לחשוף אותה לסביבה מתעללת.בכלל. או במינונים כל כך זעירים שבהם את כן מצליחה להגן עליה כל הזמן (פעם בכמה חודשים לשעה שבה את לא משה ממנה, נגיד. אם זה בכלל אפשרי).
(וכן, זו סביבה מתעללת. לא פלא שאת יוצאת שם מדעתך
).מצטערת על הדברים הקשים, הם בהתאמה למציאות הקשה שתיארת ושאת נאלצת להתמודד איתה.
משפחה היא חשובה עד קו מסוים. במקום שבו בריאותה הנפשית של בתך עומדת בסכנה ברורה, ממשית וודאית (ולפי מה שאת מתארת כך קורה), יש מקום לנקיטת צעדים קיצוניים. שלא לדבר על בריאותך, אבל את אדם בוגר שמסוגל להגן על עצמו.
אינני יודעת כרגע לומר כיצד לתקשר את זה עם הבנזוג, אבל בהחלט הייתי מתחילה לחשוב על זה עם עצמי - אם אכן אין ביכולתך להגן על בתך כל הזמן כשאתם שם.
-
מיכל_צמות*
- הודעות: 1233
- הצטרפות: 31 מאי 2003, 21:32
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_צמות*
התייחסות מעצימה לילדים
קראתי את הדף בנשימה עצורה.
תוהה - אני נפעמת מהעבודה שאת עושה עם עצמך. צריך בשבילה כל כך הרבה תעצומות נפש !
אני מצטטת אותך בשני הקשרים:
_יצאתי לטייל עם הילדים, אחת הדודות שגרה כמה בתים ליד השאילה לגדולה שלי עגלת תינוק למשחק, מהמאסיביות האלה והילדה הלכה עם העגלה על המדרכה, קדימה, אחורה, נכנסה לבתים ואנחנו ליווינו אותה. חמותי גם היתה. באיזשהו שלב היא נתקעה במכשול במדרכה וניסתה להתמודד איתו כשהעגלה נתקעה. הדרך של חמותי במצבים כאלה היא "לשחרר את הפקק", בעיקר כדי שנוכל להמשיך ללכת ולא להתעכב (בכלל, הם משתגעים מזה שכל הליכה עם הילדים לאנשהו, הליכה שיכולה לקחת 5 דקות לוקחת חצי שעה, כי הם מסתכלים על כל מיני דברים, עוצרים לקפוץ על עלים יבשים, מתיישבים לבחון איזה פרח מקרוב מאוד, נכנסים לחצרות וכו' ואיך אני מאפשרת להם את זה ולא מאיצה בהם להתקדם) והיא עמדה לגשת ולהרים לילדה את העגלה כדי שנוכל להמשיך הלאה. אמרתי: "אני מעדיפה לתת לה לפתור את זה לבד" בטון ענייני (טוב, גם לא היו בי אמוציות..) והיא מיד נסוגה (זה לא הפריע לה בהמשך ברגע שלא ראיתי כן "לפתור" לילדה מצבים כאלה) ולא נראתה נעלבת.
סליחה שאני עוצרת באמצע, אמשיך מאוחר יותר או מחר._
_בהמשך היום, הבת שלי הסתובבה עירומה. סוף סוף. אסור שם. תמיד שבאים לשם נהיה לה אדום בטוסיק ובפיפי מרוב שהיא עם חיתול כל היום. אז היא היתה אחרי מקלחת וממילא הגברים היו בסוכה למטה, אפשרתי לה להסתובב עירומה, כמו שהיא אוהבת. הגיעה אחת הבנות (בת 3.5), בתי בדיוק פתחה ארון מטבח ושיחקה עם הכלים כשהיא עומדת מול הארון והילדה באה במהירות, פתחה לה את שני הישבנים ודחפה לשם אצבע!!!! צעקתי עליה מיד להוציא את היד, זה היה נראה כאילו יש לה כיוון ברור עם האצבע הזו. שניה אחרי שהיא הוציאה, היא ניסתה לעשות זאת שוב!! צעקתי עליה שוב. חמותי היתה לידנו.
זו ילדה שבכלל מתנכלת לבתי כבר הרבה זמן ועכשיו ההתנהגות שלה היא במסווה, "אני חברה שלך, אבל מנסה לדחוף לך אצבעות לטוסיק, דוחפת אותך כשאף אחד לא רואה ומנסה לסגור אותך בחדר"._
לדעתי יש הפרדה בין השניים - יש מקום לתת לסבתא את המקום שלה - אם היא עוזרת לילדה עם עגלה שנתקעה שתעזור. בעיני יש לאפשר לסבתא גם את החינוך שהיא מאמינה בו / זקוקה לו. הילדה מקבלת הזמנויות רבות לעבור בורות בעצמה כשהיא איתך ואם כמה ימים בשנה הסבתא עוזרת לה בזה - זה לא יפגע בה פיזית / נפשית / רוחנית. היא תראה את הדרך של הסבתא.
אבל כל זה עד - למקום שתארת במקרה השני - של הפגיעה הפיזית הכל כך קשה ! כאן הייתי מותחת גבול - בשום אופן לא מרשה שום פגיעה פיזית / נפשית בילדה.
זאת אומרת - לתת לסבתא את הכבוד שלה על יכולות החינוך שהן שונות משלך, אבל לא מזיקות לילדה. ולשים גבול חזק וברור במקומות שרלוונטים לשלוותה הנפשית והגופנית של בתך.
זה קשה בטירוף. ברור לי. לי היה קשה לשחרר לסבתות דברים הרבה יותר פשוטים. (עדיין לפעמים קשה לי - ברור לי שהחינוך שלהם שונה משלי. הוא לא אלים - הוא לא מכבד כמו שהייתי רוצה - ולכן הקושי לשחרר, אבל ברור לי שדרכן שונה ואני משתדלת לכבדה בביתן, אבל לא כשזה מגיע למקום קיצוני). השיחרור חייב לבוא במקומות שאת יכולה להסכים לשחרר. תבדקי עם עצמך מה את יכולה לשחרר ומה לא.
בכל מקרה - אם נהוג שם שפעוטות לא מסתובבים עירומים לא הייתי מאפשרת לפעוטה להסתובב שם עירומה - משני טעמים - הראשון ממקום של כיבוד שלהם. והשני - ממקום של שמירה עליה. (לא הייתי מאמינה שזה ימשוך אש לכיוון כזה, וקשה לי לחשוב מה עוברת הילדה שזו הייתה תגובתה, אבל ברור שהתנהגות שהיא מרגישה קיצונית למקום תמשוך אש). יש לך את הבית שלך לאפשר את כל אלו.
הייתי מנסה גם לבחון עם בן הזוג שלך מה הוא חושב - אלו דברים ניתן לשחרר ומה הקווים האדומים שלכם. וכך תהיה לך את תמיכתו שם.
מקווה שהדברים נשמעים לך הגיוניים. מעריכה אותך מאד על המודעות וההתבוננות העצמית. (אשרי ילדייך).
תוהה - אני נפעמת מהעבודה שאת עושה עם עצמך. צריך בשבילה כל כך הרבה תעצומות נפש !
אני מצטטת אותך בשני הקשרים:
_יצאתי לטייל עם הילדים, אחת הדודות שגרה כמה בתים ליד השאילה לגדולה שלי עגלת תינוק למשחק, מהמאסיביות האלה והילדה הלכה עם העגלה על המדרכה, קדימה, אחורה, נכנסה לבתים ואנחנו ליווינו אותה. חמותי גם היתה. באיזשהו שלב היא נתקעה במכשול במדרכה וניסתה להתמודד איתו כשהעגלה נתקעה. הדרך של חמותי במצבים כאלה היא "לשחרר את הפקק", בעיקר כדי שנוכל להמשיך ללכת ולא להתעכב (בכלל, הם משתגעים מזה שכל הליכה עם הילדים לאנשהו, הליכה שיכולה לקחת 5 דקות לוקחת חצי שעה, כי הם מסתכלים על כל מיני דברים, עוצרים לקפוץ על עלים יבשים, מתיישבים לבחון איזה פרח מקרוב מאוד, נכנסים לחצרות וכו' ואיך אני מאפשרת להם את זה ולא מאיצה בהם להתקדם) והיא עמדה לגשת ולהרים לילדה את העגלה כדי שנוכל להמשיך הלאה. אמרתי: "אני מעדיפה לתת לה לפתור את זה לבד" בטון ענייני (טוב, גם לא היו בי אמוציות..) והיא מיד נסוגה (זה לא הפריע לה בהמשך ברגע שלא ראיתי כן "לפתור" לילדה מצבים כאלה) ולא נראתה נעלבת.
סליחה שאני עוצרת באמצע, אמשיך מאוחר יותר או מחר._
_בהמשך היום, הבת שלי הסתובבה עירומה. סוף סוף. אסור שם. תמיד שבאים לשם נהיה לה אדום בטוסיק ובפיפי מרוב שהיא עם חיתול כל היום. אז היא היתה אחרי מקלחת וממילא הגברים היו בסוכה למטה, אפשרתי לה להסתובב עירומה, כמו שהיא אוהבת. הגיעה אחת הבנות (בת 3.5), בתי בדיוק פתחה ארון מטבח ושיחקה עם הכלים כשהיא עומדת מול הארון והילדה באה במהירות, פתחה לה את שני הישבנים ודחפה לשם אצבע!!!! צעקתי עליה מיד להוציא את היד, זה היה נראה כאילו יש לה כיוון ברור עם האצבע הזו. שניה אחרי שהיא הוציאה, היא ניסתה לעשות זאת שוב!! צעקתי עליה שוב. חמותי היתה לידנו.
זו ילדה שבכלל מתנכלת לבתי כבר הרבה זמן ועכשיו ההתנהגות שלה היא במסווה, "אני חברה שלך, אבל מנסה לדחוף לך אצבעות לטוסיק, דוחפת אותך כשאף אחד לא רואה ומנסה לסגור אותך בחדר"._
לדעתי יש הפרדה בין השניים - יש מקום לתת לסבתא את המקום שלה - אם היא עוזרת לילדה עם עגלה שנתקעה שתעזור. בעיני יש לאפשר לסבתא גם את החינוך שהיא מאמינה בו / זקוקה לו. הילדה מקבלת הזמנויות רבות לעבור בורות בעצמה כשהיא איתך ואם כמה ימים בשנה הסבתא עוזרת לה בזה - זה לא יפגע בה פיזית / נפשית / רוחנית. היא תראה את הדרך של הסבתא.
אבל כל זה עד - למקום שתארת במקרה השני - של הפגיעה הפיזית הכל כך קשה ! כאן הייתי מותחת גבול - בשום אופן לא מרשה שום פגיעה פיזית / נפשית בילדה.
זאת אומרת - לתת לסבתא את הכבוד שלה על יכולות החינוך שהן שונות משלך, אבל לא מזיקות לילדה. ולשים גבול חזק וברור במקומות שרלוונטים לשלוותה הנפשית והגופנית של בתך.
זה קשה בטירוף. ברור לי. לי היה קשה לשחרר לסבתות דברים הרבה יותר פשוטים. (עדיין לפעמים קשה לי - ברור לי שהחינוך שלהם שונה משלי. הוא לא אלים - הוא לא מכבד כמו שהייתי רוצה - ולכן הקושי לשחרר, אבל ברור לי שדרכן שונה ואני משתדלת לכבדה בביתן, אבל לא כשזה מגיע למקום קיצוני). השיחרור חייב לבוא במקומות שאת יכולה להסכים לשחרר. תבדקי עם עצמך מה את יכולה לשחרר ומה לא.
בכל מקרה - אם נהוג שם שפעוטות לא מסתובבים עירומים לא הייתי מאפשרת לפעוטה להסתובב שם עירומה - משני טעמים - הראשון ממקום של כיבוד שלהם. והשני - ממקום של שמירה עליה. (לא הייתי מאמינה שזה ימשוך אש לכיוון כזה, וקשה לי לחשוב מה עוברת הילדה שזו הייתה תגובתה, אבל ברור שהתנהגות שהיא מרגישה קיצונית למקום תמשוך אש). יש לך את הבית שלך לאפשר את כל אלו.
הייתי מנסה גם לבחון עם בן הזוג שלך מה הוא חושב - אלו דברים ניתן לשחרר ומה הקווים האדומים שלכם. וכך תהיה לך את תמיכתו שם.
מקווה שהדברים נשמעים לך הגיוניים. מעריכה אותך מאד על המודעות וההתבוננות העצמית. (אשרי ילדייך).
-
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
התייחסות מעצימה לילדים
שאלו כאן על האוכל של החתול אז יש לי שאלה נגזרת, שלא קיבלה תשובה בפתרונות שניתנו. זה קשור גם ל עקרון הרצף בחברה מודרנית .
הינוקא בן 1.8, נבון מאוד ומומחה במוטוריקה עדינה אוהב מאוד להשתתף בפעולות הבית ואני מאפשרת לו להנאת שנינו. הוא מקבל כבר סכין פלסטיק בארוחה, אוכל במזלג של גדולים, מנקה את המגש שלו אחרי הארוחה (ועוזר לנקות את הסיר שלו אחרי הקקי), שם בגדים מקופלים במגירה המתאימה בשידה שלו וכולי. אני נותנת לו לפעמים גישה אקראית למתקני חשמל, למשל ללחוץ על הכפתור של מכונת הכביסה כשמפעילים אותה (הכפתור למעלה, אז הוא יכול להגיע לשם רק בעזרתי). בטלפון האלחוטי (לא הסלולרי) הוא גם כן מקבל להתעסק לפעמים. מחשב - הוא יושב על ברכיי ומקבל גישה למקלדת ולעכבר, כשהמחשב על תוכנה מיוחדת שמציגה תמונות נחמדות שבחרתי עבורו, ומנטרלת סיכונים כמו כיבוי המחשב וכולי. למערכת הדיסקים הוא לא מגיעה (מוצבת גבוה), אבל אני נותנת לו לשחק בארון הדיסקים, בתנאי שלא יזרוק ולא ישבור (עד עתה עמד בזה יפה).
בסך הכל הגישה שלי היא שזה גם הבית שלו, ושלאפשר לו להיות מצוי בנבכי הבית רק ישתלם לשנינו בעתיד (בעזרה לאמא
אבל גם ובעיקר בתחושת המסוגלות שלו).
הבעיה מתחילה במתקני חשמל (וגז) שכרגע מסוכן לו להתעסק בהם סתם, ושאין מקום אפילו למשחק בהדרכה שלי - הכפתורים בטלוויזיה למשל. אני לא מרשה לו לשחק בהם - פעם הייתי יותר ליברלית, וזה עלה לי בדי.וי.די מקולקל ללא תקנה (נאלצתי לקנות חדש) ובשלט כבלים ששבק חיים.
ברור שיש אצלנו גם שלטי וידאו ישנים, ואפילו את הדי.וי.די ז"ל פירקתי ונתתי לו לשחק. זה לא זה הוא רוצה את הדבר האמיתי. אלא שאין לי כוונה לראות אותו מזיז ערוצים בטלוויזיה והורס לי את הסאונד ואת המצב רוח. כיסיתי את הכפתורים בפס נייר דבק כך שלא יהיו אטרקטיביים, אבל הוא מצליח לקלף אותו. ואי אפשר לכסות באופן יותר מסיבי, כי אז השלט הופך לא אפקטיבי (ואין גישה לכפתורים). גם לא אקנה עכשיו ארון טלוויזיה חדש וגבוה יותר...
הוא עצמו לא צופה הרבה בטלוויזיה, אולי 3 דקות ביום כשאני רוצה לגמור את הקפה או משהו (גם כשאני מדליקה לצפות בחדשות או משהו, אחרי 10 דקות נמאס לו והוא פורש לענייניו), אבל אני יודעת בהדרגה הוא יהיה מוכן ומסוגל ללמוד איך מדליקים טלוויזיה למשל, ואז מה - ביום אחד אשנה את הגישה ופתאום כן אתן לו לגשת למכשיר? נראה לי מלאכותי ובעייתי.
נכון לעכשיו אני פשוט מתעצבנת כשהוא מגיע לאזור הכפתורים, ומסיטה אותו משם שוב ושוב. אולי יש פתרון אחר, שלא שמתי לב אליו?
אז יש לי שאלה נגזרת, שלא קיבלה תשובה בפתרונות שניתנו. זה קשור גם ל עקרון הרצף בחברה מודרנית .הינוקא בן 1.8, נבון מאוד ומומחה במוטוריקה עדינה
אוהב מאוד להשתתף בפעולות הבית ואני מאפשרת לו להנאת שנינו. הוא מקבל כבר סכין פלסטיק בארוחה, אוכל במזלג של גדולים, מנקה את המגש שלו אחרי הארוחה (ועוזר לנקות את הסיר שלו אחרי הקקי), שם בגדים מקופלים במגירה המתאימה בשידה שלו וכולי. אני נותנת לו לפעמים גישה אקראית למתקני חשמל, למשל ללחוץ על הכפתור של מכונת הכביסה כשמפעילים אותה (הכפתור למעלה, אז הוא יכול להגיע לשם רק בעזרתי). בטלפון האלחוטי (לא הסלולרי) הוא גם כן מקבל להתעסק לפעמים. מחשב - הוא יושב על ברכיי ומקבל גישה למקלדת ולעכבר, כשהמחשב על תוכנה מיוחדת שמציגה תמונות נחמדות שבחרתי עבורו, ומנטרלת סיכונים כמו כיבוי המחשב וכולי. למערכת הדיסקים הוא לא מגיעה (מוצבת גבוה), אבל אני נותנת לו לשחק בארון הדיסקים, בתנאי שלא יזרוק ולא ישבור (עד עתה עמד בזה יפה).בסך הכל הגישה שלי היא שזה גם הבית שלו, ושלאפשר לו להיות מצוי בנבכי הבית רק ישתלם לשנינו בעתיד (בעזרה לאמא
אבל גם ובעיקר בתחושת המסוגלות שלו).הבעיה מתחילה במתקני חשמל (וגז) שכרגע מסוכן לו להתעסק בהם סתם, ושאין מקום אפילו למשחק בהדרכה שלי - הכפתורים בטלוויזיה למשל. אני לא מרשה לו לשחק בהם - פעם הייתי יותר ליברלית, וזה עלה לי בדי.וי.די מקולקל ללא תקנה (נאלצתי לקנות חדש) ובשלט כבלים ששבק חיים.
ברור שיש אצלנו גם שלטי וידאו ישנים, ואפילו את הדי.וי.די ז"ל פירקתי ונתתי לו לשחק. זה לא זה
הוא רוצה את הדבר האמיתי. אלא שאין לי כוונה לראות אותו מזיז ערוצים בטלוויזיה והורס לי את הסאונד ואת המצב רוח. כיסיתי את הכפתורים בפס נייר דבק כך שלא יהיו אטרקטיביים, אבל הוא מצליח לקלף אותו. ואי אפשר לכסות באופן יותר מסיבי, כי אז השלט הופך לא אפקטיבי (ואין גישה לכפתורים). גם לא אקנה עכשיו ארון טלוויזיה חדש וגבוה יותר...הוא עצמו לא צופה הרבה בטלוויזיה, אולי 3 דקות ביום כשאני רוצה לגמור את הקפה או משהו (גם כשאני מדליקה לצפות בחדשות או משהו, אחרי 10 דקות נמאס לו והוא פורש לענייניו), אבל אני יודעת בהדרגה הוא יהיה מוכן ומסוגל ללמוד איך מדליקים טלוויזיה למשל, ואז מה - ביום אחד אשנה את הגישה ופתאום כן אתן לו לגשת למכשיר? נראה לי מלאכותי ובעייתי.
נכון לעכשיו אני פשוט מתעצבנת כשהוא מגיע לאזור הכפתורים, ומסיטה אותו משם שוב ושוב. אולי יש פתרון אחר, שלא שמתי לב אליו?
-
סוף_מעגל*
- הודעות: 642
- הצטרפות: 14 יולי 2002, 18:09
- דף אישי: הדף האישי של סוף_מעגל*
התייחסות מעצימה לילדים
הדף הזה ממש מרתק.
הלכנו משם. בדרך לא הפסקתי לדבר אליה. היא היתה במנשא גב ולא היה אכפת לי שכל העולם שומע אותי. הייתי כל כך ממוקדת בה ובמה שהיה. אמרתי דברים לא מעצימים. שנמאס לי ללכת איתה למקומות, שזה אף פעם לא כיף, שמיום שהיא נולדה היא עושה לי את המוות, שמה זה צריך להיות, להכות ככה ילדים ואת אמא? הלכתי כל כך מהר, הגעתי והיתה לי חולשה. היא מיד נרדמה.
חוץ מכל הדברים החשובים שנאמרו פה, רציתי להפנות את תשומת ליבך לנקודה קטנה שלכאורה לא קשורה אבל יכולה להסביר די הרבה. יכול להיות שהיא התנהגה כך משום שהייתה מאוד עייפה ? אני מוצאת שהבן שלי (בן כמעט 5) כשהוא עייף או רעב ממש נהיה בן אדם אחר. אני רואה את זה כאחריות שלי לדאוג שלא יגיע למצב כזה, אפילו שהוא לכאורה "גדול". וכשזה כן קורה, (כלומר, כשהוא הופך עצבני) אני מנסה להביע אמפטיה תוך כדי זיהוי וסיפוק החוסר (רעב/צמא/עייפות).
לא יודעת אם זה מתחבר אליך, אבל ה היא מיד נרדמה קפץ לי שהייתי חייבת להגיב...
הלכנו משם. בדרך לא הפסקתי לדבר אליה. היא היתה במנשא גב ולא היה אכפת לי שכל העולם שומע אותי. הייתי כל כך ממוקדת בה ובמה שהיה. אמרתי דברים לא מעצימים. שנמאס לי ללכת איתה למקומות, שזה אף פעם לא כיף, שמיום שהיא נולדה היא עושה לי את המוות, שמה זה צריך להיות, להכות ככה ילדים ואת אמא? הלכתי כל כך מהר, הגעתי והיתה לי חולשה. היא מיד נרדמה.
חוץ מכל הדברים החשובים שנאמרו פה, רציתי להפנות את תשומת ליבך לנקודה קטנה שלכאורה לא קשורה אבל יכולה להסביר די הרבה. יכול להיות שהיא התנהגה כך משום שהייתה מאוד עייפה ? אני מוצאת שהבן שלי (בן כמעט 5) כשהוא עייף או רעב ממש נהיה בן אדם אחר. אני רואה את זה כאחריות שלי לדאוג שלא יגיע למצב כזה, אפילו שהוא לכאורה "גדול". וכשזה כן קורה, (כלומר, כשהוא הופך עצבני) אני מנסה להביע אמפטיה תוך כדי זיהוי וסיפוק החוסר (רעב/צמא/עייפות).
לא יודעת אם זה מתחבר אליך, אבל ה היא מיד נרדמה קפץ לי שהייתי חייבת להגיב...
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
התייחסות מעצימה לילדים
קומה ג',
אבל אני יודעת בהדרגה הוא יהיה מוכן ומסוגל ללמוד איך מדליקים טלוויזיה למשל, ואז מה - ביום אחד אשנה את הגישה ופתאום כן אתן לו לגשת למכשיר? נראה לי מלאכותי ובעייתי.
מה דעתך להתחיל כבר עכשיו ללמד אותו איך להפעיל את המכשיר מבלי לקלקל אותו?
להראות לו על אילו כפתורים אפשר ללחוץ ועל אילו לא כדאי. ממש להסביר: "עם הכפתור הזה מדליקים", "עם זה מכבים", "כאן לא כדאי ללחוץ כי אז התמונה בטלוויזיה תעלם/תתקלקל ולא נוכל לראות יותר" וכו'. עם דגש על מה כן ולא על מה לא (בגלל פילים לבנים וכו').
את יכולה ללמד אותו להפעיל גם את הכפתורים של השלט וגם את הכפתורים שעל גבי הטלויזיה (ואולי בשלב הראשון שווה לשים את השלט במקום גבוה בזמן שהוא לא בשימוש?).
זה תהליך שצריך אליו הרבה סבלנות, וצריך לקחת בחשבון שהוא הדרגתי.
אם זה מתאים לך, ומתאים למי שהוא, אני בעד להתחיל אותו מגיל צעיר.
כאשר את מלמדת אותו להפעיל דברים שהם כביכול מורכבים לגילו (לדעתי רק כביכול), את מעבירה לו את המסר שאת סומכת עליו. לדעתי זהו מסר חשוב שגם מחזק את מי שהוא, וגם פותר (בהדרגה!) עניינים כמו זה שהצגת. זה גם עושה לך אוטומטית סוויץ' בראש מהתייחסות אליו כאל "גורם מזיק לטלוויזיות", להתייחסות אליו כאל גורם מועיל/שותף .
אצלינו זה עבד עם הקומפקט דיסק (היום היא כבר שמה לעצמה דיסקים לבד), עם המחשב (היום היא יודעת לאיזה תוכנות היא יכולה להכנס חופשי בלי שיתקלקלו, היא יודעת מה קשור לעבודה שלי ושחשוב לי שהיא לא תשחק איתו ומתחשבת בזה), ועם הכפתורים באוטו (היום היא יודעת עם מה כן אפשר לשחק שם, והיא יודעת שאם היא תשחק עם האימובילייזר - נצטרך לחכות חצי שעה לפני שנוכל להתניע).
הכיוון הזה מדבר אלייך? מתאים למי שהוא כרגע?
אבל אני יודעת בהדרגה הוא יהיה מוכן ומסוגל ללמוד איך מדליקים טלוויזיה למשל, ואז מה - ביום אחד אשנה את הגישה ופתאום כן אתן לו לגשת למכשיר? נראה לי מלאכותי ובעייתי.
מה דעתך להתחיל כבר עכשיו ללמד אותו איך להפעיל את המכשיר מבלי לקלקל אותו?
להראות לו על אילו כפתורים אפשר ללחוץ ועל אילו לא כדאי. ממש להסביר: "עם הכפתור הזה מדליקים", "עם זה מכבים", "כאן לא כדאי ללחוץ כי אז התמונה בטלוויזיה תעלם/תתקלקל ולא נוכל לראות יותר" וכו'. עם דגש על מה כן ולא על מה לא (בגלל פילים לבנים וכו').
את יכולה ללמד אותו להפעיל גם את הכפתורים של השלט וגם את הכפתורים שעל גבי הטלויזיה (ואולי בשלב הראשון שווה לשים את השלט במקום גבוה בזמן שהוא לא בשימוש?).
זה תהליך שצריך אליו הרבה סבלנות, וצריך לקחת בחשבון שהוא הדרגתי.
אם זה מתאים לך, ומתאים למי שהוא, אני בעד להתחיל אותו מגיל צעיר.
כאשר את מלמדת אותו להפעיל דברים שהם כביכול מורכבים לגילו (לדעתי רק כביכול), את מעבירה לו את המסר שאת סומכת עליו. לדעתי זהו מסר חשוב שגם מחזק את מי שהוא, וגם פותר (בהדרגה!) עניינים כמו זה שהצגת. זה גם עושה לך אוטומטית סוויץ' בראש מהתייחסות אליו כאל "גורם מזיק לטלוויזיות"
, להתייחסות אליו כאל גורם מועיל/שותף .אצלינו זה עבד עם הקומפקט דיסק (היום היא כבר שמה לעצמה דיסקים לבד), עם המחשב (היום היא יודעת לאיזה תוכנות היא יכולה להכנס חופשי בלי שיתקלקלו, היא יודעת מה קשור לעבודה שלי ושחשוב לי שהיא לא תשחק איתו ומתחשבת בזה), ועם הכפתורים באוטו (היום היא יודעת עם מה כן אפשר לשחק שם, והיא יודעת שאם היא תשחק עם האימובילייזר - נצטרך לחכות חצי שעה לפני שנוכל להתניע
).הכיוון הזה מדבר אלייך? מתאים למי שהוא כרגע?
-
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
התייחסות מעצימה לילדים
הכיוון הזה מדבר אלייך? מתאים למי שהוא כרגע?
אחשוב על זה, אבל נראה לי שהתשובה חיובית.
כשהוא מדליק את הטיוי ואני לא נמצאת בסלון, הוא בא לחדר שאני נמצאת בו ו"מודיע" (ללא מילים) - כמו פושע שמסגיר את עצמו
הוא באמת מאוד ישר, עדין וסבלני. אולי אפשר להאציל אליו קצת יותר. אחשוב על זה עוד. תודה @}
אחשוב על זה, אבל נראה לי שהתשובה חיובית.
כשהוא מדליק את הטיוי ואני לא נמצאת בסלון, הוא בא לחדר שאני נמצאת בו ו"מודיע" (ללא מילים) - כמו פושע שמסגיר את עצמו
הוא באמת מאוד ישר, עדין וסבלני. אולי אפשר להאציל אליו קצת יותר. אחשוב על זה עוד. תודה @}
-
אמא_לשלושה*
- הודעות: 966
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 11:59
- דף אישי: הדף האישי של אמא_לשלושה*
התייחסות מעצימה לילדים
(בגלל פילים לבנים וכו').
הסבר בבקשה.
הסבר בבקשה.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
-
אמא_לשלושה*
- הודעות: 966
- הצטרפות: 17 פברואר 2005, 11:59
- דף אישי: הדף האישי של אמא_לשלושה*
התייחסות מעצימה לילדים
קראתי ומאוד נהניתי. השאיר לי המון חומר למחשבה. (וכן קפצו לי כמה פילים לבנים לראש )
)-
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
התייחסות מעצימה לילדים
אחשוב על זה עוד
טוב, חשבתי....
לשבת איתו להסביר לו אין לי בעיה כמובן. הבעיה היא שהוא דורש התנסות אישית, וזה אומר ש"אמא לא תפריע לי לקבל גישה לכ-----ל הכפתורים שאני רוצה".
במלים אחרות, זה כאילו מזמין סיטואציית שליטה מצדי - כי כן, תהיה לי בעיה "לשחרר" אם אחרי כל נגיעה שלו יהיה צריך לעשות כיוון מחדש של כל מיני פרמטרים (לא נעים למשל להדליק טלוויזיה ולהתחרש פתאום ולהבהיל את השכנים, כי צ'וצ'ו הגביר את הווליום לרמה 34 במקום 14).
הבעיה שלי היא אכן איך לארגן את ההתנסות הזו כך שתתאים לשנינו.
טוב, חשבתי....
לשבת איתו להסביר לו אין לי בעיה כמובן. הבעיה היא שהוא דורש התנסות אישית, וזה אומר ש"אמא לא תפריע לי לקבל גישה לכ-----ל הכפתורים שאני רוצה".
במלים אחרות, זה כאילו מזמין סיטואציית שליטה מצדי - כי כן, תהיה לי בעיה "לשחרר" אם אחרי כל נגיעה שלו יהיה צריך לעשות כיוון מחדש של כל מיני פרמטרים (לא נעים למשל להדליק טלוויזיה ולהתחרש פתאום ולהבהיל את השכנים, כי צ'וצ'ו הגביר את הווליום לרמה 34 במקום 14).
הבעיה שלי היא אכן איך לארגן את ההתנסות הזו כך שתתאים לשנינו.
התייחסות מעצימה לילדים
תודה רבה לכל המגיבות. אני אכתוב כעת משהו קצר, כי הזמן קצר לי מול המקלדת.
היינו בסופשבוע אצל ההורים שלי.
שיננתי בלי סוף ונשמתי מלוא הריאות. "אני אשה אמיצה", "אני אמא נהדרת", "אני אדם שלו ואיש לא יוכל לקחת את זה ממני".
הילדה היתה עם חום ושלשולים כל הסופשבוע. בדרכנו חזרה, היא ישבה בבוסטר החדש שקניתי לה ביום שישי, בוסטר פשוט,
מושב עם שתי ידיות בצדדים. היא הסירה את החגורה מהכתף וניסתה להסיר גם מהרגליים בזמן הנסיעה.
בן זוגי כעס עלי: "זה לא הדבר הכי חכם לקנות". שאלתי: "יש לך אלף ש"ח להוציא עכשיו על בוסטר?"
הוא צעק: "זה הדבר הכי מפגר, מטומטם, דפוק וישראלי שיש!"
חשבתי: התייחסות מעצימה לילדים או התייחסות מעצימה בנוכחות הילדים. שתקתי.
בלילה הילדים התעוררו כמה פעמים, בין היתר לינוק, בין היתר כי הילדה עם חום ושלשולים.
היה שלב שהיא התרגזה וצעקה וניסתה להכות, ניסיתי בנועם לחבק אותה ולדבר אליה אבל בשלב מסוים נאלצתי לפנות לינוקא ולהניק כי הוא התעורר.
בן זוגי כעס עליה: "שקט!" היא זחלה אליו וניסתה להכות אותו. הוא שאג: "אוי ואבוי!!" היא מיד נדמה.
ניתקתי את הפטמה, הסתובבתי אליה, חיבקתי אותה ולחשתי לו: "אל תצעק עליה, אל תצעק. אני מטפלת בזה".
"תסתמי".
חשבתי: התייחסות מעצימה לילדים.
לפנות בוקר כולם התעוררו. הילדה החולה לקחה את בקבוק המינרלים הקטן ורצתה לשתות. היא היתה כל כך צמאה ששתתה כמעט את כולו.
נשארו מעט מים והפיה (פית ספורט) נשארה פתוחה. בן זוגי הסתובב תוך כדי שינה ומעך את הבקבוק. פקח את עיניו, הרים את הבקבוק ונשפכו מעט מים.
הסתכל על הבקבוק בעצבים, הסתכל עלי בעצבים ופשוט זרק אותו בכוח אל הקיר ממול.
הילדים הסתכלו המומים ושתקו. אני הסתכלתי ושתקתי. ואז מלמלתי: "ככה מתנהגים?"
הילדה ירדה מהמיטה להביא את הבקבוק, שתתה את יתרת המים וביקשה עוד. יצאנו מהמיטה כולם והלכנו לסלון. מאז אנחנו כאן.
חשבתי ואני עדיין חושבת: התייחסות מעצימה לילדים או התייחסות מעצימה בנוכחות הילדים.
היינו בסופשבוע אצל ההורים שלי.
שיננתי בלי סוף ונשמתי מלוא הריאות. "אני אשה אמיצה", "אני אמא נהדרת", "אני אדם שלו ואיש לא יוכל לקחת את זה ממני".
הילדה היתה עם חום ושלשולים כל הסופשבוע. בדרכנו חזרה, היא ישבה בבוסטר החדש שקניתי לה ביום שישי, בוסטר פשוט,
מושב עם שתי ידיות בצדדים. היא הסירה את החגורה מהכתף וניסתה להסיר גם מהרגליים בזמן הנסיעה.
בן זוגי כעס עלי: "זה לא הדבר הכי חכם לקנות". שאלתי: "יש לך אלף ש"ח להוציא עכשיו על בוסטר?"
הוא צעק: "זה הדבר הכי מפגר, מטומטם, דפוק וישראלי שיש!"
חשבתי: התייחסות מעצימה לילדים או התייחסות מעצימה בנוכחות הילדים. שתקתי.
בלילה הילדים התעוררו כמה פעמים, בין היתר לינוק, בין היתר כי הילדה עם חום ושלשולים.
היה שלב שהיא התרגזה וצעקה וניסתה להכות, ניסיתי בנועם לחבק אותה ולדבר אליה אבל בשלב מסוים נאלצתי לפנות לינוקא ולהניק כי הוא התעורר.
בן זוגי כעס עליה: "שקט!" היא זחלה אליו וניסתה להכות אותו. הוא שאג: "אוי ואבוי!!" היא מיד נדמה.
ניתקתי את הפטמה, הסתובבתי אליה, חיבקתי אותה ולחשתי לו: "אל תצעק עליה, אל תצעק. אני מטפלת בזה".
"תסתמי".
חשבתי: התייחסות מעצימה לילדים.
לפנות בוקר כולם התעוררו. הילדה החולה לקחה את בקבוק המינרלים הקטן ורצתה לשתות. היא היתה כל כך צמאה ששתתה כמעט את כולו.
נשארו מעט מים והפיה (פית ספורט) נשארה פתוחה. בן זוגי הסתובב תוך כדי שינה ומעך את הבקבוק. פקח את עיניו, הרים את הבקבוק ונשפכו מעט מים.
הסתכל על הבקבוק בעצבים, הסתכל עלי בעצבים ופשוט זרק אותו בכוח אל הקיר ממול.
הילדים הסתכלו המומים ושתקו. אני הסתכלתי ושתקתי. ואז מלמלתי: "ככה מתנהגים?"
הילדה ירדה מהמיטה להביא את הבקבוק, שתתה את יתרת המים וביקשה עוד. יצאנו מהמיטה כולם והלכנו לסלון. מאז אנחנו כאן.
חשבתי ואני עדיין חושבת: התייחסות מעצימה לילדים או התייחסות מעצימה בנוכחות הילדים.
התייחסות מעצימה לילדים
אני יודעת שהמצב הנוכחי רחוק שנות אור מלהיות אופטימלי ואני שואלת את עצמי איך בתוך כל הבוץ הזה אפשר לשמור על התייחסות מעצימה לילדים.
אני גם שואלת את עצמי איך זה שהקפתי את עצמי באנשים כאלו ותשובה אין. זה גם לא שייך לדף הזה.
בסופשבוע הילדה היתה חולה, חום ושלשולים ולא הפסיקה לבכות. אם זזתי ממנה לרגע היא צרחה. רוב הזמן ביליתי איתה בחוץ, לקחתי את הטיולון ופשוט הלכתי לטייל,
בעיקר כדי לעזור לה להרדם. היה שלב שהרגשתי ממוטטת והודעתי לבן זוגי שאני הולכת לישון אם הם רוצים שאני אשמור על צלם אנוש. עברתי שני לילות וימים ללא שינה והגעתי לאפיסת כוחות.
בדרך כלל אין סיכוי שאני באמת אשן, כי בן זוגי תמיד מרים ידיים מהר מאוד ומביא לי את הילדים. אבל הפעם אמא שלי שמרה שהוא לא ימהר להכנע לרצון לקרוא עיתונים וכן ישקיע את מרצו בילדים.
ישנתי שעתיים. מתוך שנתי שמעתי את הילדה בוכה שוב ושוב. ואז שמעתי את אביה יוצא איתה לטיול. קמתי מהמיטה ואמא שלי אמרה: "מה זה שהיא צורחת ככה? איזה מן חינוך זה? את לא יודעת לשים גבולות. אני הייתי מכניסה לה פליק". הילדה חולה. שמעתם? היא היתה מכניסה לה פליק, כי הילדה בוכה כל הזמן והיא לא יכולה לסבול את זה. שם אני גדלתי.
אני גם שואלת את עצמי איך זה שהקפתי את עצמי באנשים כאלו ותשובה אין. זה גם לא שייך לדף הזה.
בסופשבוע הילדה היתה חולה, חום ושלשולים ולא הפסיקה לבכות. אם זזתי ממנה לרגע היא צרחה. רוב הזמן ביליתי איתה בחוץ, לקחתי את הטיולון ופשוט הלכתי לטייל,
בעיקר כדי לעזור לה להרדם. היה שלב שהרגשתי ממוטטת והודעתי לבן זוגי שאני הולכת לישון אם הם רוצים שאני אשמור על צלם אנוש. עברתי שני לילות וימים ללא שינה והגעתי לאפיסת כוחות.
בדרך כלל אין סיכוי שאני באמת אשן, כי בן זוגי תמיד מרים ידיים מהר מאוד ומביא לי את הילדים. אבל הפעם אמא שלי שמרה שהוא לא ימהר להכנע לרצון לקרוא עיתונים וכן ישקיע את מרצו בילדים.
ישנתי שעתיים. מתוך שנתי שמעתי את הילדה בוכה שוב ושוב. ואז שמעתי את אביה יוצא איתה לטיול. קמתי מהמיטה ואמא שלי אמרה: "מה זה שהיא צורחת ככה? איזה מן חינוך זה? את לא יודעת לשים גבולות. אני הייתי מכניסה לה פליק". הילדה חולה. שמעתם? היא היתה מכניסה לה פליק, כי הילדה בוכה כל הזמן והיא לא יכולה לסבול את זה. שם אני גדלתי.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
התייחסות מעצימה לילדים
אני גם שואלת את עצמי איך זה שהקפתי את עצמי באנשים כאלו ותשובה אין
תשובה יש:
שמעתם? היא היתה מכניסה לה פליק, כי הילדה בוכה כל הזמן והיא לא יכולה לסבול את זה. שם אני גדלתי.
זאת התשובה.
ותשובה אין. זה גם לא שייך לדף הזה.
לדעתי, שייך ועוד איך.
כי למה אנחנו בכלל צריכים ללמוד התייחסות מעצימה ? לא בגלל שגדלנו בהתייחסות מחלישה? כולנו? נכון, מי פחות ומי יותר, אבל כולנו.
הסיפור שסיפרת קשה מאוד, אבל אני מוכרחה להגיד לך כל הכבוד
כל הכבוד על ההתחזקות שלך, כל הכבוד שהיית שם כל-כולך והתבוננת וראית בדיוק מה קורה, ראית איך זה מתרחש אפילו בתוך הבית שלך, לא רק במשפחות המוצא שלכם, ואת לומדת להתמודד עם זה, איך להגיב בדרכים חדשות, איך לחזק את הילדים שלך, שלפחות כבר לא גדלים בתוך קונצנזוס של אלימות אלא יש להם גם אמא שמגינה עליהם ושומרת עליהם.
_היינו בסופשבוע אצל ההורים שלי.
שיננתי בלי סוף ונשמתי מלוא הריאות. "אני אשה אמיצה", "אני אמא נהדרת", "אני אדם שלו ואיש לא יוכל לקחת את זה ממני".
הילדה היתה עם חום ושלשולים כל הסופשבוע_
המממ. כשקראתי את זה, היתה לי ממש תחושה שהילדה ביטאה באופן פיזי את השינוי. שלשולים הם למשל תהליך של התנקות.
בן זוגי כעס עלי: "זה לא הדבר הכי חכם לקנות". שאלתי: "יש לך אלף ש"ח להוציא עכשיו על בוסטר?"
מעניין.
הוא כעס עלייך בגלל שהילדה נאבקה בחגורות הבטיחות שלה? למה עלייך? והרי הילדה היתה חולה, היא הרגישה לא טוב, הכל הציק לה, מה זה קשור לכסא בכלל?
מכל התיאורים של התגובות שלו, כולל העובדה שבבית הורייך הוא נוהג, לפי תיאורך, לקרוא עיתונים ולהתעלם מהילדים, אני מבינה שהוא נמצא בעומס יתר, זקוק לברוח, זקוק לשקט מוחלט מסביבו, כל תנועה של הילדים שהיא "מחוץ לשורה" מציקה לו, וזה מאוד מתאים למי שגדל בדיכוי אלים ואכזרי. הרי זה מה שהחדירו בו כילד: תשתוק. תסתום. אל תזוז. אל תיגע. אל תשמיע קול. עצם קיומך מפריע, צחוק או שמחת חיים מפריעים, קיומך בחדרים שלנו מפריע, אתה גורם מיותר שרק מעמיס עבודה על המבוגרים אז תיזהר לך מלהוסיף לנו עבודה או להטריח אותנו בכל צורה. שלא נראה ולא נשמע אותך.
אז עכשיו, כשהוא גדול, הוא בעצמו לא יכול לסבול ילדים לא מושתקים, או כל דבר שמפריע לו להזיז את עצמו בחלל בחופשיות ובוואקום.
איזה תגובות מעצימות את יכולה להמציא?
חשבתי כך:
בן זוגי כעס עלי: "זה לא הדבר הכי חכם לקנות".
את ענית לו. כלומר, שידרת התנגדות למה שהוא אמר. זה גרם להחרפה בכעס שלו, והתוצאה היתה רעה.
כל תשובה - מידע, שאלה, לא משנה מה - כל תשובה, כלומר אינפוט חדש בתגובה למה שהוא אמר, מגלגלת את כדור השלג של האלימות.
אני חושבת על שני רעיונות, לפעם הבאה שהוא מעביר ביקורת על משהו שעשית (במקרה הזה, שקנית):
_בן זוגי כעס עליה: "שקט!" היא זחלה אליו וניסתה להכות אותו. הוא שאג: "אוי ואבוי!!" היא מיד נדמה.
ניתקתי את הפטמה, הסתובבתי אליה, חיבקתי אותה ולחשתי לו: "אל תצעק עליה, אל תצעק. אני מטפלת בזה".
"תסתמי"._
עוד כמה הצעות לפעם הבאה, להעצמה:
עכשיו שאת יודעת איך הדינמיקה, את יכולה לנסות לתפוס את התגובה הראשונה שלו. למשל, ברגע שהוא כועס "שקט!" את ישר מגיבה ואומרת לה "בואי מתוקה, אני בדיוק מיניקה אבל את יכולה לבוא אלי, ששש, אל תעירי את אבא".
ניתוח החלקים בתגובה הזאת:
א. את פונה אליה ולא אליו.
ב. את פונה ברכות ובאהבה, כך שיש שידור אחר מהאבא.
ג. את מסבירה את המיגבלות שלך לשניהם (בדיוק מיניקה, אז היא צריכה לבוא אלייך ולא להיפך).
ד. את אומרת לה שקט בעצמך, אבל בצורה עדינה, ככה שאת משדרת לאבא הבנה לצורך שלו באי הפרעה לשינה שלו. ה. את אומרת "אל תעירי את אבא", שזה מסר של התחשבות כלפי הילדה (לא מזיק ללמוד שאנחנו רוצים להתחשב באחרים), ועוד יותר מזה - מסר של אהבה לבעלך, מסר שמשדר לו "אני דואגת לשינה שלך, אני כבר אטפל בזה".
המסר הזה חשוב לו בשלב זה, כי הוא רוצה ממך אהבה וכבוד, ותחושה שצרכיו לא נרמסים ע"י צרכי הילדים. שוב, זה חשוב לו בגלל החינוך שלו, אלה הרגשות שלו כרגע, זאת המצוקה שלו כרגע, ואם רוצים לעשות שינוי חיובי צריך להעצים גם אותו.
ולהעצים אותו פירושו לתמוך גם בו, לגלות הבנה, קשב ואמפתיה גם כלפי הצרכים שלו והמצוקות שלו, ולשדר לו שהוא ראוי וזכאי. מהמקום הזה, כאשר הוא בהדרגה יאמין שאיכפת לך גם ממנו, שאת אוהבת אותו, מכבדת אותו, מעריכה אותו ולא מבקרת אותו או תובעת ממנו (כל מלה משמעותית פה) - הוא גם בהדרגה יתחזק, ויהיה פחות זקוק להוכחות, והוא ימצא בתוכו מספיק אהבה ורוך להגיב אחרת לילדים, בדרך שאת מתווה ואת מראה בהתייחסות גם כלפיו.
ניתוח מה שעשית ותגובתו: כשאמרת "אל תצעק" את התכוונת לבקש ממנו בעדינות להיות עדין עם הילדים, אבל הוא כנראה הבין את זה כנזיפה, ביקורת או פקודה שלך. אז הוא נעלב, כועס ומתקיף "תסתמי" (אני מבינה שהפקודה "שקט" חזקה מאוד במשפחות שלכם). גבר אחר יגיד, לדוגמא, "אל תגידי לי מה לעשות!"
זה אומר, שאיתו את צריכה להיזהר כרגע מכל ניסוח שאפשר להבין אותו כאילו את מבקרת או פוקדת, כי זה מחליש אותו, וכשהוא חלש הוא תוקף. איך הוא תופס את זה, באינסטינקטים שלו: התקיפו אותי! אז אני מחזיר!
זה לא משנה שלא תקפת. משנה איך האינסטינקט הכי ראשוני שלו קלט את זה.
זה לא משנה מה השכל שלו יגיד. משנה איך האינסטינקט הכי ראשוני שלו מגיב על האור האדום "תקיפה!".
_הסתכל על הבקבוק בעצבים, הסתכל עלי בעצבים ופשוט זרק אותו בכוח אל הקיר ממול.
הילדים הסתכלו המומים ושתקו. אני הסתכלתי ושתקתי. ואז מלמלתי: "ככה מתנהגים?"_
אם את מחפשת תגובה יותר מעצימה, אז אני אנתח את זאת: שוב היתה פה נזיפה בו. זה מחליש, כמו שהבנת בעצמך.
מה היית יכולה לעשות, למענך, למען הילדים ולמענו?
אולי להמשיך לשתוק, ולא להגיד כלום. השתיקה פה אמרה הכל, וכל עוד את והילדים שתקתם, הוא היה זה שנשאר עם ההרגשה המחורבנת שהוא עשה משהו ממש אידיוטי.
ברגע שדיברת, קילקלת את זה. עכשיו הוא כועס עלייך ואפילו מצדיק את זה...
אפשרות אחרת - כמו קודם, לשקף את הרגשות שלו. "זה ממש עיצבן אותך". אבל פה, בגלל שמדובר בהתנהגות אלימה, לדעתי התגובה הכי טובה היתה לא להגיד כלום. לשתוק לגמרי.
לצאת מהחדר.
אחרי כמה זמן, כשאת מרגישה שכולם נרגעו, לדבר עם הילדים. לא איתו. להגיד להם בעדינות משהו כמו: "אבא לא התכוון לזרוק את הבקבוק. זה פשוט יצא לו. הוא פשוט התעצבן ולא ידע מה לעשות. אבל זה רק בקבוק, ואם אנחנו כועסים כל כך שאנחנו מאבדים שליטה, עדיף שנוציא את זה על משהו כמו בקבוק, שהוא בסך הכל חפץ".
משהו כזה. רק בשביל לדבר איתם באופן גלוי על כעס ועל ביטויים של כעס, ועל מה שמקובל ומה שלא מקובל, מה שיכול להבהיל אותנו ומה שלא. מה שכתבתי הוא רק דוגמא. אפשר לדבר איתם על איך שהם הרגישו. איך כולכם מאוד נבהלתם. אפשר לדבר על הבקבוק, איך היא הצטערה שהבקבוק שלה נמעך.
כל דבר שנראה לך מתאים, אבל בעיקר לא לדבר איתו, הוא יודע היטב שעשה משהו לא בסדר.
לא לנזוף בו, בשום צורה, כי את מחפשת העצמה וזה לא מעצים אף אחד מכם.
זה מחליש אותך ברגע שזה יוצא לך מהפה, כל מילת ביקורת שהיא מחלישה אותך, לא משנה למי היא מכוונת.
כן לדבר עם הילדים, כי בתהליך העצמה רוצים שהדברים יהיו גלויים. מה שגלוי, מה שעל פני השטח, רגשות שמתחברים אליהם - מעצימים. מחזקים. יוצרים משהו חזק בפנים, שקשה יותר לפגוע בו.
זהו בינתיים.
תשובה יש:
שמעתם? היא היתה מכניסה לה פליק, כי הילדה בוכה כל הזמן והיא לא יכולה לסבול את זה. שם אני גדלתי.
זאת התשובה.
ותשובה אין. זה גם לא שייך לדף הזה.
לדעתי, שייך ועוד איך.
כי למה אנחנו בכלל צריכים ללמוד התייחסות מעצימה ? לא בגלל שגדלנו בהתייחסות מחלישה? כולנו? נכון, מי פחות ומי יותר, אבל כולנו.
הסיפור שסיפרת קשה מאוד, אבל אני מוכרחה להגיד לך כל הכבוד
כל הכבוד על ההתחזקות שלך, כל הכבוד שהיית שם כל-כולך והתבוננת וראית בדיוק מה קורה, ראית איך זה מתרחש אפילו בתוך הבית שלך, לא רק במשפחות המוצא שלכם, ואת לומדת להתמודד עם זה, איך להגיב בדרכים חדשות, איך לחזק את הילדים שלך, שלפחות כבר לא גדלים בתוך קונצנזוס של אלימות אלא יש להם גם אמא שמגינה עליהם ושומרת עליהם.
_היינו בסופשבוע אצל ההורים שלי.
שיננתי בלי סוף ונשמתי מלוא הריאות. "אני אשה אמיצה", "אני אמא נהדרת", "אני אדם שלו ואיש לא יוכל לקחת את זה ממני".
הילדה היתה עם חום ושלשולים כל הסופשבוע_
המממ. כשקראתי את זה, היתה לי ממש תחושה שהילדה ביטאה באופן פיזי את השינוי. שלשולים הם למשל תהליך של התנקות.
בן זוגי כעס עלי: "זה לא הדבר הכי חכם לקנות". שאלתי: "יש לך אלף ש"ח להוציא עכשיו על בוסטר?"
מעניין.
הוא כעס עלייך בגלל שהילדה נאבקה בחגורות הבטיחות שלה? למה עלייך? והרי הילדה היתה חולה, היא הרגישה לא טוב, הכל הציק לה, מה זה קשור לכסא בכלל?
מכל התיאורים של התגובות שלו, כולל העובדה שבבית הורייך הוא נוהג, לפי תיאורך, לקרוא עיתונים ולהתעלם מהילדים, אני מבינה שהוא נמצא בעומס יתר, זקוק לברוח, זקוק לשקט מוחלט מסביבו, כל תנועה של הילדים שהיא "מחוץ לשורה" מציקה לו, וזה מאוד מתאים למי שגדל בדיכוי אלים ואכזרי. הרי זה מה שהחדירו בו כילד: תשתוק. תסתום. אל תזוז. אל תיגע. אל תשמיע קול. עצם קיומך מפריע, צחוק או שמחת חיים מפריעים, קיומך בחדרים שלנו מפריע, אתה גורם מיותר שרק מעמיס עבודה על המבוגרים אז תיזהר לך מלהוסיף לנו עבודה או להטריח אותנו בכל צורה. שלא נראה ולא נשמע אותך.
אז עכשיו, כשהוא גדול, הוא בעצמו לא יכול לסבול ילדים לא מושתקים, או כל דבר שמפריע לו להזיז את עצמו בחלל בחופשיות ובוואקום.
איזה תגובות מעצימות את יכולה להמציא?
חשבתי כך:
בן זוגי כעס עלי: "זה לא הדבר הכי חכם לקנות".
את ענית לו. כלומר, שידרת התנגדות למה שהוא אמר. זה גרם להחרפה בכעס שלו, והתוצאה היתה רעה.
כל תשובה - מידע, שאלה, לא משנה מה - כל תשובה, כלומר אינפוט חדש בתגובה למה שהוא אמר, מגלגלת את כדור השלג של האלימות.
אני חושבת על שני רעיונות, לפעם הבאה שהוא מעביר ביקורת על משהו שעשית (במקרה הזה, שקנית):
- להסכים איתו. פשוט להסכים. לא חשוב אם את באמת מסכימה, וממילא אין מה לעשות, אבל משהו כמו "כן, יכול להיות שאתה צודק" או סתם "כן", בנימה רגועה ומסכימה, אולי אפילו קצת עגומה. מעניין מה הוא יגיד אז. אם הוא ימשיך לבקר או להתקיף, אפשר להמשיך בנימה של הקשבה והסכמה ולהגיד "אהה" מסכים אבל בלתי מחייב. מה שזה עושה, זה מפסיק את הויכוח. קשה מאוד להיגרר להסלמה אלימה כשמסכימים איתך. זה נוטה להוציא את הרוח מהמפרשים. זה גם בעצם מעביר את הכדור אליו - אולי פתאום הוא יצטרך לחשוב על פיתרון... אם כי, אם התגובה שלו היא לדרוש ממך לפתור את הבעייה, אז את אומרת "אהה" או מין הסכמה לא מחייבת כמו "כן, אני צריכה לחשוב מה לעשות". אם הוא אחר כך מתייחס לזה, את תמיד יכולה להגיד דברים כמו "כן, עוד לא היה לי ברור איך הכי טוב לפתור את זה" או "כן, לא יצא לי" או "כן, אני באמת צריכה לעשות את זה". סתם כמה משפטים למחסן התגובות המסכימות, שעוצרות מתקפות על ידי שידור הסכמה במקום שידור "חסימה"/"התנגדות".
- לשקף את רגשותיו. כלומר, גם לא לענות וגם לא להסכים, אלא פשוט לגלות הקשבה פעילה ואמפתית: את מקשיבה לו, ובמקום לענות, או במקום להגיד "כן", את חוזרת בניסוח אחר, נעים ומכובד כמובן, על מה שהוא אמר, כשהדגש שלך על הרגשות שלו. למשל "אתה כועס שהיא מתעסקת עם החגורות". או משהו אחר (אני לא טובה כל כך בזיהוי רגשות, אז תתייחסי לרעיונות שלי כאל טיוטה ראשונית בלבד). הייתרון בזה, שהכדור חוזר אליו, ומתמקד בו וברגשות שלו. הוא צריך לחשוב אם מה שאמרת נכון לגביו. אם כן, הנטייה שלו תהיה להסכים. אם לא, הנטייה שלו תהיה לתקן אותך, "לא, אני לא כועס, אני ...". בשני המקרים, זה מעביר את הפוקוס מ"את אשמה" ל"מה אני מרגיש", מפסיק את הסלמת האלימות, מזמין סוג אחר של דיאלוג.
_בן זוגי כעס עליה: "שקט!" היא זחלה אליו וניסתה להכות אותו. הוא שאג: "אוי ואבוי!!" היא מיד נדמה.
ניתקתי את הפטמה, הסתובבתי אליה, חיבקתי אותה ולחשתי לו: "אל תצעק עליה, אל תצעק. אני מטפלת בזה".
"תסתמי"._
עוד כמה הצעות לפעם הבאה, להעצמה:
עכשיו שאת יודעת איך הדינמיקה, את יכולה לנסות לתפוס את התגובה הראשונה שלו. למשל, ברגע שהוא כועס "שקט!" את ישר מגיבה ואומרת לה "בואי מתוקה, אני בדיוק מיניקה אבל את יכולה לבוא אלי, ששש, אל תעירי את אבא".
ניתוח החלקים בתגובה הזאת:
א. את פונה אליה ולא אליו.
ב. את פונה ברכות ובאהבה, כך שיש שידור אחר מהאבא.
ג. את מסבירה את המיגבלות שלך לשניהם (בדיוק מיניקה, אז היא צריכה לבוא אלייך ולא להיפך).
ד. את אומרת לה שקט בעצמך, אבל בצורה עדינה, ככה שאת משדרת לאבא הבנה לצורך שלו באי הפרעה לשינה שלו. ה. את אומרת "אל תעירי את אבא", שזה מסר של התחשבות כלפי הילדה (לא מזיק ללמוד שאנחנו רוצים להתחשב באחרים), ועוד יותר מזה - מסר של אהבה לבעלך, מסר שמשדר לו "אני דואגת לשינה שלך, אני כבר אטפל בזה".
המסר הזה חשוב לו בשלב זה, כי הוא רוצה ממך אהבה וכבוד, ותחושה שצרכיו לא נרמסים ע"י צרכי הילדים. שוב, זה חשוב לו בגלל החינוך שלו, אלה הרגשות שלו כרגע, זאת המצוקה שלו כרגע, ואם רוצים לעשות שינוי חיובי צריך להעצים גם אותו.
ולהעצים אותו פירושו לתמוך גם בו, לגלות הבנה, קשב ואמפתיה גם כלפי הצרכים שלו והמצוקות שלו, ולשדר לו שהוא ראוי וזכאי. מהמקום הזה, כאשר הוא בהדרגה יאמין שאיכפת לך גם ממנו, שאת אוהבת אותו, מכבדת אותו, מעריכה אותו ולא מבקרת אותו או תובעת ממנו (כל מלה משמעותית פה) - הוא גם בהדרגה יתחזק, ויהיה פחות זקוק להוכחות, והוא ימצא בתוכו מספיק אהבה ורוך להגיב אחרת לילדים, בדרך שאת מתווה ואת מראה בהתייחסות גם כלפיו.
ניתוח מה שעשית ותגובתו: כשאמרת "אל תצעק" את התכוונת לבקש ממנו בעדינות להיות עדין עם הילדים, אבל הוא כנראה הבין את זה כנזיפה, ביקורת או פקודה שלך. אז הוא נעלב, כועס ומתקיף "תסתמי" (אני מבינה שהפקודה "שקט" חזקה מאוד במשפחות שלכם). גבר אחר יגיד, לדוגמא, "אל תגידי לי מה לעשות!"
זה אומר, שאיתו את צריכה להיזהר כרגע מכל ניסוח שאפשר להבין אותו כאילו את מבקרת או פוקדת, כי זה מחליש אותו, וכשהוא חלש הוא תוקף. איך הוא תופס את זה, באינסטינקטים שלו: התקיפו אותי! אז אני מחזיר!
זה לא משנה שלא תקפת. משנה איך האינסטינקט הכי ראשוני שלו קלט את זה.
זה לא משנה מה השכל שלו יגיד. משנה איך האינסטינקט הכי ראשוני שלו מגיב על האור האדום "תקיפה!".
_הסתכל על הבקבוק בעצבים, הסתכל עלי בעצבים ופשוט זרק אותו בכוח אל הקיר ממול.
הילדים הסתכלו המומים ושתקו. אני הסתכלתי ושתקתי. ואז מלמלתי: "ככה מתנהגים?"_
אם את מחפשת תגובה יותר מעצימה, אז אני אנתח את זאת: שוב היתה פה נזיפה בו. זה מחליש, כמו שהבנת בעצמך.
מה היית יכולה לעשות, למענך, למען הילדים ולמענו?
אולי להמשיך לשתוק, ולא להגיד כלום. השתיקה פה אמרה הכל, וכל עוד את והילדים שתקתם, הוא היה זה שנשאר עם ההרגשה המחורבנת שהוא עשה משהו ממש אידיוטי.
ברגע שדיברת, קילקלת את זה. עכשיו הוא כועס עלייך ואפילו מצדיק את זה...
אפשרות אחרת - כמו קודם, לשקף את הרגשות שלו. "זה ממש עיצבן אותך". אבל פה, בגלל שמדובר בהתנהגות אלימה, לדעתי התגובה הכי טובה היתה לא להגיד כלום. לשתוק לגמרי.
לצאת מהחדר.
אחרי כמה זמן, כשאת מרגישה שכולם נרגעו, לדבר עם הילדים. לא איתו. להגיד להם בעדינות משהו כמו: "אבא לא התכוון לזרוק את הבקבוק. זה פשוט יצא לו. הוא פשוט התעצבן ולא ידע מה לעשות. אבל זה רק בקבוק, ואם אנחנו כועסים כל כך שאנחנו מאבדים שליטה, עדיף שנוציא את זה על משהו כמו בקבוק, שהוא בסך הכל חפץ".
משהו כזה. רק בשביל לדבר איתם באופן גלוי על כעס ועל ביטויים של כעס, ועל מה שמקובל ומה שלא מקובל, מה שיכול להבהיל אותנו ומה שלא. מה שכתבתי הוא רק דוגמא. אפשר לדבר איתם על איך שהם הרגישו. איך כולכם מאוד נבהלתם. אפשר לדבר על הבקבוק, איך היא הצטערה שהבקבוק שלה נמעך.
כל דבר שנראה לך מתאים, אבל בעיקר לא לדבר איתו, הוא יודע היטב שעשה משהו לא בסדר.
לא לנזוף בו, בשום צורה, כי את מחפשת העצמה וזה לא מעצים אף אחד מכם.
זה מחליש אותך ברגע שזה יוצא לך מהפה, כל מילת ביקורת שהיא מחלישה אותך, לא משנה למי היא מכוונת.
כן לדבר עם הילדים, כי בתהליך העצמה רוצים שהדברים יהיו גלויים. מה שגלוי, מה שעל פני השטח, רגשות שמתחברים אליהם - מעצימים. מחזקים. יוצרים משהו חזק בפנים, שקשה יותר לפגוע בו.
זהו בינתיים.
-
חוט_השני*
- הודעות: 1307
- הצטרפות: 02 פברואר 2006, 11:34
- דף אישי: הדף האישי של חוט_השני*
התייחסות מעצימה לילדים
תוהה,
התייחסות מעצימה לילדים
בשמת א, תודה על תגובתך. יש לי זמן עכשיו (כי הילדה חולה והיא ישנה) ואני יכולה לכתוב.
אני אתחיל מהסוף ובהדרגה אגיב לכולם.
אני רוצה לציין, שיש לנו 3 ילדים (הכי גדולה באזור שנתיים וחצי והיתר קטנים, לא רוצה לחשוף גילאים מדויקים כדי לא לחשוף את עצמי) ואני מדברת כל הזמן על הגדולה כי איתה זה הכי לא פשוט.
כי למה אנחנו בכלל צריכים ללמוד התייחסות מעצימה? ? לא בגלל שגדלנו בהתייחסות מחלישה? כולנו? נכון, מי פחות ומי יותר, אבל כולנו.
הבוקר בדרכי לרופא השיניים, החניתי את הרכב והלכתי את כל הדרך עד המרפאה. הרגשתי שעם כל צעד אני דופקת את הראש בקיר.
מה לא בסדר בי? מה לא בסדר? שאלתי את עצמי. אני מנסה כל כך הרבה שנים, עשיתי הכנה נפשית ורוחנית כזו עמוקה ואדירה שנים לפני הבאת הילדים
והנה אני מרגישה שהכל נדפק. אני ממשיכה ללמוד ולנסות, אני קוראת באתר הזה כבר כמה שנים ו(נדמה לי) זו הפעם הראשונה שאני כותבת.
אולי הייתי צריכה להתחיל לכתוב עוד קודם, כשהבעיות היו נראות לי קטנות יותר? לא היה לי אומץ. רציתי לבלוע את כל מה שכתוב בכל הדפים קודם.
חשבתי על ההתייחסות המעצימה שלי כלפי עצמי. משהו דפוק בה, זה בטוח ובגלל זה אני מרגישה שהכל דפוק מסביב.
אני מנסה ליישם את מה ש עירית לוי הציעה (תודה פרח) וכל הזמן משננת כמה שאני אמא נהדרת, בת זוג נפלאה, אשה חכמה, אמיצה וכו' ואני נושמת. זה בטוח חייב להתחיל להשפיע מתישהו, נכון?
אני יודעת שזו רק התחלת התהליך (שנים אני בתהליך, דמאט! למה כל פעם אני מרגישה שזו רק ההתחלה?!) אבל אני זועקת לשינוי.
_הסיפור שסיפרת קשה מאוד, אבל אני מוכרחה להגיד לך כל הכבוד
כל הכבוד על ההתחזקות שלך, כל הכבוד שהיית שם כל-כולך והתבוננת וראית בדיוק מה קורה, ראית איך זה מתרחש אפילו בתוך הבית שלך, לא רק במשפחות המוצא שלכם, ואת לומדת להתמודד עם זה, איך להגיב בדרכים חדשות, איך לחזק את הילדים שלך, שלפחות כבר לא גדלים בתוך קונצנזוס של אלימות אלא יש להם גם אמא שמגינה עליהם ושומרת עליהם._
תושה רבה לך ולכל המעודדות. אני זקוקה לדעת את זה כמו אויר לנשימה.
המממ. כשקראתי את זה, היתה לי ממש תחושה שהילדה ביטאה באופן פיזי את השינוי. שלשולים הם למשל תהליך של התנקות.
זה משמח ומעודד. אני לא ראיתי את זה וכרגיל (אפילו בלי לשים לב!) האשמתי את עצמי שאני אמא כזו איומה שהבת שלי נעשית חולה בגללי ובגלל כל המתח שאני מפזרת בבית.
כשאני חושבת על זה כתהליך של התנקות, זה מעודד.
אני חושבת על התגובות שהצעת בדו שיח עם בעלי ובא לי לדפוק את הראש בקיר. למה לא חשבתי על זה?
יש בי פחד שאם אני אגיד לו למשל: "נכון, אתה צודק" הוא יגיד לי (על סמך נסיון, זה כבר קרה:) "נכון, כי מטומטמת שלא חושבת לפני שאת עושה דברים".
אני אנסה את הרעיונות שהצעת לתגובות מעצימות ואמשיך לספר איך הדברים נראו משם.
לא חשבתי לדבר כך עם הילדים, האמת, לא ידעתי מה לומר להם. חשבתי שאם אגיד להם ש"אבא לא התכוון לזה", האם אני מחנכת אותם לחוסר לקיחת אחריות? תמיד אח"כ אפשר לומר "לא התכוונתי".
מה שהכי מטריף ומשגע אותי זה שהם צריכים בכלל להיות חשופים להתנהגות כזו! ואני צריכה להסביר להם אותה. מילא, אנשים מחוץ לבית, אבל בבית?
כן לדבר עם הילדים, כי בתהליך העצמה רוצים שהדברים יהיו גלויים. מה שגלוי, מה שעל פני השטח, רגשות שמתחברים אליהם - מעצימים. מחזקים. יוצרים משהו חזק בפנים, שקשה יותר לפגוע בו.
את יכולה לתת לי עוד דוגמאות לאיך לדבר עם הילדים על הרגשות? אני מגלה מיום ליום שלקסיקון הרגשות שלי כל כך מוגבל. הרי אמא תמיד אמרה לי שאסור להרגיש ו"לעולם אל תראי שאת אוהבת גבר" ו"תמיד תהיי קרה" ו"תגידי שקט לרגשות כשהם עולים" ולכאורה, רק לכאורה זה לא הפריע לי עד הילדים ורק עכשיו אני מרגישה כל כך מוגבלת..
אני אתחיל מהסוף ובהדרגה אגיב לכולם.
אני רוצה לציין, שיש לנו 3 ילדים (הכי גדולה באזור שנתיים וחצי והיתר קטנים, לא רוצה לחשוף גילאים מדויקים כדי לא לחשוף את עצמי) ואני מדברת כל הזמן על הגדולה כי איתה זה הכי לא פשוט.
כי למה אנחנו בכלל צריכים ללמוד התייחסות מעצימה? ? לא בגלל שגדלנו בהתייחסות מחלישה? כולנו? נכון, מי פחות ומי יותר, אבל כולנו.
הבוקר בדרכי לרופא השיניים, החניתי את הרכב והלכתי את כל הדרך עד המרפאה. הרגשתי שעם כל צעד אני דופקת את הראש בקיר.
מה לא בסדר בי? מה לא בסדר? שאלתי את עצמי. אני מנסה כל כך הרבה שנים, עשיתי הכנה נפשית ורוחנית כזו עמוקה ואדירה שנים לפני הבאת הילדים
והנה אני מרגישה שהכל נדפק. אני ממשיכה ללמוד ולנסות, אני קוראת באתר הזה כבר כמה שנים ו(נדמה לי) זו הפעם הראשונה שאני כותבת.
אולי הייתי צריכה להתחיל לכתוב עוד קודם, כשהבעיות היו נראות לי קטנות יותר? לא היה לי אומץ. רציתי לבלוע את כל מה שכתוב בכל הדפים קודם.
חשבתי על ההתייחסות המעצימה שלי כלפי עצמי. משהו דפוק בה, זה בטוח ובגלל זה אני מרגישה שהכל דפוק מסביב.
אני מנסה ליישם את מה ש עירית לוי הציעה (תודה פרח) וכל הזמן משננת כמה שאני אמא נהדרת, בת זוג נפלאה, אשה חכמה, אמיצה וכו' ואני נושמת. זה בטוח חייב להתחיל להשפיע מתישהו, נכון?
אני יודעת שזו רק התחלת התהליך (שנים אני בתהליך, דמאט! למה כל פעם אני מרגישה שזו רק ההתחלה?!) אבל אני זועקת לשינוי.
_הסיפור שסיפרת קשה מאוד, אבל אני מוכרחה להגיד לך כל הכבוד
כל הכבוד על ההתחזקות שלך, כל הכבוד שהיית שם כל-כולך והתבוננת וראית בדיוק מה קורה, ראית איך זה מתרחש אפילו בתוך הבית שלך, לא רק במשפחות המוצא שלכם, ואת לומדת להתמודד עם זה, איך להגיב בדרכים חדשות, איך לחזק את הילדים שלך, שלפחות כבר לא גדלים בתוך קונצנזוס של אלימות אלא יש להם גם אמא שמגינה עליהם ושומרת עליהם._
תושה רבה לך ולכל המעודדות. אני זקוקה לדעת את זה כמו אויר לנשימה.
המממ. כשקראתי את זה, היתה לי ממש תחושה שהילדה ביטאה באופן פיזי את השינוי. שלשולים הם למשל תהליך של התנקות.
זה משמח ומעודד. אני לא ראיתי את זה וכרגיל (אפילו בלי לשים לב!) האשמתי את עצמי שאני אמא כזו איומה שהבת שלי נעשית חולה בגללי ובגלל כל המתח שאני מפזרת בבית.
כשאני חושבת על זה כתהליך של התנקות, זה מעודד.
אני חושבת על התגובות שהצעת בדו שיח עם בעלי ובא לי לדפוק את הראש בקיר. למה לא חשבתי על זה?
יש בי פחד שאם אני אגיד לו למשל: "נכון, אתה צודק" הוא יגיד לי (על סמך נסיון, זה כבר קרה:) "נכון, כי מטומטמת שלא חושבת לפני שאת עושה דברים".
אני אנסה את הרעיונות שהצעת לתגובות מעצימות ואמשיך לספר איך הדברים נראו משם.
לא חשבתי לדבר כך עם הילדים, האמת, לא ידעתי מה לומר להם. חשבתי שאם אגיד להם ש"אבא לא התכוון לזה", האם אני מחנכת אותם לחוסר לקיחת אחריות? תמיד אח"כ אפשר לומר "לא התכוונתי".
מה שהכי מטריף ומשגע אותי זה שהם צריכים בכלל להיות חשופים להתנהגות כזו! ואני צריכה להסביר להם אותה. מילא, אנשים מחוץ לבית, אבל בבית?
כן לדבר עם הילדים, כי בתהליך העצמה רוצים שהדברים יהיו גלויים. מה שגלוי, מה שעל פני השטח, רגשות שמתחברים אליהם - מעצימים. מחזקים. יוצרים משהו חזק בפנים, שקשה יותר לפגוע בו.
את יכולה לתת לי עוד דוגמאות לאיך לדבר עם הילדים על הרגשות? אני מגלה מיום ליום שלקסיקון הרגשות שלי כל כך מוגבל. הרי אמא תמיד אמרה לי שאסור להרגיש ו"לעולם אל תראי שאת אוהבת גבר" ו"תמיד תהיי קרה" ו"תגידי שקט לרגשות כשהם עולים" ולכאורה, רק לכאורה זה לא הפריע לי עד הילדים ורק עכשיו אני מרגישה כל כך מוגבלת..
אנו נרגשות להציג לכן.ם את האתר החדש של הקהילה!
