לידה שקטה גברית

[גולדן_בוי*]

דף סיפור לידה שקטה
שלום כולם
זה הפעם הראשונה שאני כותב באתר זה ובכל אתר בכלל.
אני ואשתי עברנו לידה שקטה לפני כ 3 שבועות, אשתי היתה בשבוע 32,זה היה ההריון השני שלה. יש לנו בבית ילד מקסים בן שנתיים.
בכל מקום בו חיפשתי וקראתי ישנם רק סיפורים מהצד הנשי והיה חשוב לי להוסיף סיפור שיהיה מהצד שלי - של הבן זוג.

[פלונית*]

מקשיבה

[גולדן_בוי*]

בצהריים אשתי אמרה שהיא לא מרגישה תנועות מהבוקר, הרגעתי אותה שזה כלום, שתלך לישון צהריים וכשהיא תקום הוא יקום איתה, קמנו, הלכנו להורים שלה, עדיין אין תנועות, החלטנו ללכת שוב(גם בשבוע שעבר היינו במיון כי היו תנועות חלשות, אבל אולטרא סאונד ומוניטור ובדיקה ביום שני הזה הראו שהכל תקין) למיון יולדות. ישר שמו לה מוניטור ולא מצאו את הדופק, קצת מבוכה, קצת דאגה, המיילדת הלכה להביא את הרופאה כדי לעשות אולטרא סאונד.
הגענו לאולטרא סאונד, הרופאה נאבקה להוציא את הג'ל מהבקבוק, אני עומד ליד אשתי ומחזיק לה את היד, היא שמה את המכשיר על הבטן שלה ואני מבין, עוד לא קולט באמת שזה מה שאני רואה, אבל מתחיל לקלוט שזה באמת קורה, היא ישר מורידה את המכשיר וקוראת לרופא בכיר.
אני מתחיל להחוויר ומנסה לא להראות לאשתי את מה שאני יודע, היא מבולבלת ולא מתנהגת כמו עצמה, מגיע הרופא, שם את המכשיר ומוצא את הלב, הלב שראינו פועם לפני 4 ימים. הוא שקט, פשוט ריבוע אפור, אין תנועה. מתגודדים סביב הצג 4-5 רופאים ואנשי צוות, אשתי מבולבלת ולא מדברת, אני שבור לרסיסים, יושב על הרצפה, מחזיק לה את היד ובוכה, מחכה שאחד מהם יתפוס אומץ ויגיד את מה שברור לעין כבר 2 דקות, אני לא מסוגל להגיד לה את זה, הד"ר, רוסי נמוך וקירח, אומר " אין דופק", אשתי לא מבינה, "אין דופק – העובר לא חי", מרים את ידיו, טופח על ירכיו, ממלמל שהוא מצטער ובורח.
אני כבר לא מצליח לקום הכל אפור, בוכה, מסוחרר, דואג, אני ניגש לאשתי ומסתכל עליה, יש לה מבט שלא רציתי לראות מימיי בעיינים. אנחנו מבינים שזהו, אין יותר, מת לנו תינוק.
אני רק רוצה להבין מה עכשיו, להתקשר לדולה, לקחת את אשתי וללכת הביתה, להתאשפז ולהתעלף בעת ובעונה אחת. אחרי שתי כוסות מים קמתי והתקשרתי לדולה אשתי דיברה איתה, היא הגיעה תוך 5 דקות. בראש שלי כל הזמן עוברת מחשבה " אוקיי, אז עכשיו הם יעשו משהו ויוציאו אותו ממנה ונוכל ללכת". אני מבין שהולכת להיות לידה שקטה, לידה של ממש. שהלך לי ילד. שזה כאב שלא ייגמר, שהלב שלי קרוע לגזרים ושכולם רק מרחמים עלינו כרגע.
הלכנו לקבלה. שם הסבירו לנו מה יהיה ואני הלכתי לדבר עם אחותי, לקח לי כמה נסיונות להצליח להוציא מהפה שלי את המשפט " מת לנו התינוק". לא הפסקתי לבכות.
לידנו בחורות צועקות ותינוקות בוכים, כל הזמן עוד ועוד בכי ראשון... ואצלנו רק שקט, אשתי שקטה, הצירים שקטים והסוף יהיה שקט. לא רוצה. לא רוצה את זה. לא רוצה לחוות את זה, לא רוצה את התחושה הזאת ברשימת מלאי של הזכרונות שלי. רוצה להיות פה איתה בלידה של חיים חדשים ונהדרים שהולכים בבית עם תחפושת של אפרוח וקוראים לי בלילה לבוא לישון איתם, לא רוצה לידה של מוות, לא מסוגל.
ב6 וחצי בבוקר העירו אותנו ובדקו את אשתי, יש פתיחה ממש מזערית ואפשר להתחיל פיטוצין, התקשרתי לדולה שתגיע, נתנו לאשתי עירוי ופיטוצין, הולך לאט מאוד, בהתחלה שכחו לפתוח את הברז של האינפוזיה ונקרע הצינור, סתם הלכו להן 45 דקות של ציפייה לצירים... כל חצי שעה מעלים את המינון ב 10 מ"ל לשעה. אנחנו כרגע ב 60 ואין ממש צירים רציניים, הדולה אומרת שלפעמים יש איזה מינון בו הגוף מתחיל לעבוד, אנחנו מחכים.
כל החלומות והציפיות והפנטזיות הולכות להקבר בקבר אחים קטן ולא מסומן. אנחנו רק רוצים לברוח, לעשן,לשתות ,לאכול ,לצחוק, לא להיות פה, הייתי רוצה להעביר את השליטה למישהו אחר, אני כבר לא יודע מה אני מרגיש, אני מרגיש שאנחנו צריכים איזה דמות גדולה ואוהבת שתרגיע ותסדר ותארגן ותיקח מאיתנו את כל זה, לאשתי זה בטוח יותר קשה, היא צריכה עוד ללדת... אבל הדולה מצליחה להיות הדמות הזאת ודי מורידה את העומס משנינו.
בלילה אשתי קיבלה כדור שינה ופשוט התמוטטה עד 4 וחצי, אני לקחתי דקסמול ונרדמתי לידה, בלילה היו לה צירים חזקים וארוכים ולא הסכימו לתת לה טשטוש, אז עשינו הליכה במסדרונות, אחרי שעה בערך זה נרגע ואשתי הצליחה לנמנם, אני גיליתי שהספה נשכבת לגמרי והצלחתי לישון עד 7 וחצי בבוקר.
היה בוקר נעים יחסית, אשתי ואני היינו יותר מאופסים והרבה פחות תשושים, דיברנו הרבה וקצת בכינו, בסיבוב רופאים בדקו את אשתי, יש לה פתיחה של 3 ס"מ ומחיקה של 50%, ממשיכים עם הפיטוצין והמצב נראה מעודד בנוגע להתקדמות הלידה. ישנה הרגשה הרבה יותר חזקה של סיום. קצת קשה לי עם השגרה הזו, אנחנו כבר מכירים את כולם ואני מכיר את כל מקומות האחסון של הסדינים\מגבות וכל העניינים... אולי היום נגיע לסיום ונוכל להתחיל להתאבל.
התחילו לתת פיטוצין, הפעם זה עבד מאוד מהר, ב 30 מל לשעה כבר היו לאשתי צירים סדירים ומאוד כואבים, היתה פתיחה של 8 ס"מ ומחיקה של 80%, קראנו למרדים בשביל האפידורל, לאשתי מאוד כאב ואני והדולה עשינו לה מסג'ים בגב כמו בלידה הראשונה, לי היה מאוד קשה – כשדיימנתי את הלידה הזאת ואת המסג'ים שנעשה לאשתי לא העליתי בדמיוני שזה יהיה ככה, בכיתי קצת. הגיע המרדים, הוא היה קצת אנטיפת ואשתי היתה מאוד גיבורה, זה היה תהליך מהיר יחסית, לאשתי היו 3 צירים כואבים והיא החזיקה שקטה ורגועה, ברגע שהזריקו לה את החומר הכל נרגע, אשתי חייכה , היו צירים סדירים וחזקים והיה אפשר לשבת ולחכות. צחקנו קצת והעברנו את הזמן ואז הגיעה המיילדת ופקעה את המים, זה זעזע משהו בתוכי ולא יכולתי להפסיק לבכות, תוך דקה מרגע הפקיעה הוא יצא .קטן וכחול ומושלם, המיילדת עטפה אותו, הביאה אותו לאשתי ויצאה מהחדר, הוא היה עם האף של אח שלו והפה שלו, עם עיניים קטנות ונפוחות, כפות רגליים גדולות ומתוק, הוא יצא עם אצבע בפה, מוצץ אותה. בדיוק כמו שראינו אותו באולטראסאונד. אולי זה אומר שהיה משהו שהרגיע אותו בסוף שלו. לא יכולתי להפסיק לבכות, זה היה יותר מידי, כל הזמן חיכיתי שהוא יבכה, שיפתח את הפה וירצה לינוק. אשתי חיבקה אותו וליטפה אותו, אמרה לו שאנחנו אוהבים אותו, שאנחנו מצטערים, שמאוד רצינו להכיר אותו. אני לא הייתי מסוגל, היא נתנה אותו למיילדת שהניחה אותו בעגלת התינוקות והמשיכה בלידה הקטנה, השלייה יצאה שלמה . ניקו את אשתי והביאו לה אותו שוב, הפעם שנינו ליטפנו אותו ואמרנו לו עד כמה אנחנו אוהבים אותו, שאנחנו מצטערים ומקווים שהוא סולח לנו שלא הצלחנו לשמור עליו, שימשיך הלאה בדרכו ויעזוב את הגוף הזה ושאנחנו מאוד רוצים לפגוש אותו שוב. החלטנו שהגיע הזמן לשחרר אותו. קראנו למיילדת והיא לקחה אותו בעדינות והוציאה אותו מהחדר. בכיתי המון, הרבה עליו, שהוא היה כל כך קטן וחסר אונים, והרבה עליי ועל אשתי, שהחוויה הזאת והאובדן הזה ילווה אותנו עד הסוף, הזכרון של היצור הקטן והמושלם הזה מוטל חסר תנועה בין הרגליים של אשתי לא יעזוב אותי, אני רק מקווה שנוכל שנינו לתעל את הרגשות והזכרונות האלו לכיוון חיובי. אנחנו עכשיו אחרי הכל, מחכים בחדר לידה שיתנו לנו לעבור למחלקת נשים, יושבים בחדר הזה, שהעברנו בו כבר יומיים וחצי קשים ומרגישים איזו הקלה. לאשתי עשה טוב שהוא לא נמצא בבטן יותר ואני מאוד שמח שאשתי בסדר גופנית, אחד הפחדים הגדולים שהיו לי הוא שגם לה יקרה משהו בלידה ואני ובני נשאר לבד. עוד מעט נעבור מחלקה לחדר פרטי, כולם יילכו מסביבנו על קליפות ביצים, לפחות הבן שלי וההורים יגיעו ונוכל קצת לחזור להיות משפחה ולנסות לחזור לשגרה ולהתחיל את התהליך הארוך שמצפה לנו בעיבוד כל המסע הרגשי והגופני המפרך הזה.
בן יקר, אנחנו אוהבים אותך לנצח ומקווים להפגש שוב.
This world was never meant for one as beautiful as you.

[פלונית*]

קראתי. בכיתי איתך
איך אתם עכשיו? איך אישתך?
אני חושבת שאתה אמיץ ומדהים להשתמש בכלי הזה
הכתיבה והשיתוף עוזרים כל כך
מאחלת לכם ימים יפים
והחלמה

[שירה*]

חיבוק גדול גדול לכם
נשימה עמוקה ועד אחת ועוד אחת
כל כך נגע לי ללב הפתיחות הרגשית שלך הפתיחות להרגיש אפילו שכואב ולא לברוח
לקבל
לסלוח לשחרר לאהבה שיש לה את הסיבות שלה...
לשחרר לכם את המחשבות לקבלה להמשיך לשמוח יחד במה שיש
באפשרות שתהיה עוד לידה שיש כבר ילד..
ואותה נשמה אולי תשוב
ואתם עזרתם לה אולי לתקן משהו בזמן היקר שהיתה עמכם.
זמן של אור שנפתח,
אור ללבכם שיחלים אור לכולכם לכולם לכולנו להיות ברגע באהבה.
מה אפשר להגיד...
להיות איתכם לחבק לקבל לנשום
אהבה

[צפרדע_ית]

ץ

[עצוב*]

קראתי, ובכיתי אתכם.

[טדליק_נהנאנע*]

[אמא_נמרה*]

[ה_עוגיה*]

[טליה_אלמתן*]

קראתי. בכיתי איתך
שלא תדעו עוד צער

[מיכל*]

גולדן בוי אתה נשמע יותר כמו גולדן מן

[אחותו*]

אח שלי אהוב ויקר לי מכל
שוב אני בוכה איתך,
ומרגישה שכל פעם שאפתח את השורות האלה אבכה
אני מעריצה אותך על האומץ לגעת הכאב
אוהבת את אשתך
אוהבת אותך
חיבוק

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אוי הרגת אותי.
אתה כותב כל כך יפה ואינטימי...
שולחת לכם אור וכוח לעבור את תקופת האבל הקרובה...

[י_פה*]

אין מילים. פרידה כואבת. אתם גיבורים. מאחלת לכם ימים טובים ומחבקת אתכם. יפה

[מחפשת_אושר*]

אוי זה כל כך עצוב
מאחלת לכם ימים שמחים יותר

[שמחה*]

חיבוק.

[שירה*]

גם אני בכיתי איתך. איתכם. תודה ששיתפת. מאחלת לכם התמודדות טובה.

[מנטרה*]

בוכה איתכם, מחבקת אתכם ומקשיבה.
תהיו בריאים.
מנטרה.

[קן_לציפור*]

אין מילים. פרידה כואבת

[גולדן_בוי*]

תודה רבה לכולכן
לא חשבתי שיהיו כל כך הרבה תגובות ובפרק זמן כל כך קצר...
מאוד נעים לראות את כל החיבוקים...
אנחנו יחסית בסדר, מתמודדים עם האבדן כל יום ולאט לאט הרגשות מתכהים.

[שיבולת*]

בוכה איתכם.
תודה שנתת את נקודת הראות האבהית. מרגישה שכשלנו זה קרה בן זוגי קצת נדחק הצידה ולא בצדק.
אני אזמין אותו לקרוא.
(קצת עלינו: אנחנו שנתיים ותשעה חודשים אחרי, גם לנו יש בת גדולה, ועכשיו גם תינוקת מאירה וצחקנית בת 10 חודשים)
תודה ששיתפת וחיבוק לך ולכל המשפחה.

[שיבולת*]

אם לא מובן: אחרי = אחרי הלידה השקטה

[עולם_חדש_מופלא*]

מאחלת לכם ימים שמחים יותר
והתאוששות מלאה

[לולי*]

_בוכה איתכם, מחבקת אתכם ומקשיבה.
תהיו בריאים_

[אורלי_נ*]

קשה לי קשה לי למצוא את המילים.
לא יכולתי לשלוט בדמעות. אני מאחלת לשלושתכם המון כוח, הבנה, ימים של אור ושמחה.

[יער_ה*]

מעריצה אתכם על ההתמודדות

[פלונית*]

אתה פשוט בעל מדהים שתומך ויודע גם להביע את מה שיש לו. מעטים האנשים והנשים היודעים להביע את עצמם כך. אני מאחלת לכולכם מכאן הרבה צמיחה וגדילה.

[עדי_א*]

_קשה לי קשה לי למצוא את המילים.
לא יכולתי לשלוט בדמעות. אני מאחלת לשלושתכם המון כוח, הבנה, ימים של אור ושמחה.

[רסיסים_של_אור*]

המילים שלך כל-כך מרגשות ובבת אחת החזרת אותי שבע שנים אחורה. פתאם כשקראתי את הקטע הזה : לידנו בחורות צועקות ותינוקות בוכים, כל הזמן עוד ועוד בכי ראשון... ואצלנו רק שקט, אשתי שקטה, הצירים שקטים והסוף יהיה שקט נזכרתי ממש פיזית בתחושה הזו, בדקות שאני שוכבת על מיטת חדר הלידה השקטה שלנו ושומעת כל הזמן עוד ועוד נשים צורחות, צועקות ובסוף מתוגמלות בבכי המופלא הזה ורק בחדר שלנו דממה כואבת עד השמיים...

אנחנו כבר שבע שנים אחרי ואני זוכרת שכשקראתי אז, אנשים שסיפרו לי שהם היו במקום הכל-כך כואב הזה ובכל זאת המשיכו הלאה והיום הם כבר במקום אחר, זה היה ממש נשגב מבינתי ונראה לי כל-כך רחוק. אכן, המסע מורכב, ארוך, בעל גוונים רבים, אבל אפשר לעבור אותו. היום, שבע שנים אחרי ועם ארבעה ילדים שנולדו אחרי (האחרונים, תאומים שבחוויה שלי הגיעו כדי לפצות על התינוקת ההיא , החסרה), אני יודעת שהחוויה הקשה והכואבת הזו הפכה אותי להיות מי שאני היום. שכללה אותי, פיתחה אותי ולקחה אותי כברת דרך משמעותית וחיונית במסע חיי.

שולחת לכם חיבוק וירטואלי ומציעה גם אחד אמיתי, במידה ותרצו או תרגישו צורך

[סמדר_נ*]

לא יכולתי לשלוט בדמעות. אני מאחלת לשלושתכם המון כוח, הבנה, ימים של אור ושמחה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כל מה ששירה כתבה לך
מאחלת לכם התחזקות ובניה מחדש והנשמה הזכה שלא ירדה הנה..- יכול להיות שהייתה תקלה כזו שהגוף יודע לעצור את זה, עם כל הכאב אולי טוב שכך.

[גולדן_בוי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום שוב. רציתי להגיד תודה גדולה לכל העונות והעונים, בצורה כלשהיא מאוד עזר לקבל תמיכה אפילו ווירטואלית.
רציתי לעדכן שהיום נולדה לנו במזל טוב בת מקסימה, בלידה מהירה וטבעית, אפילו עם אותה המיילדת ובאותה שעה שבה התבצעה הלידה השקטה, בכך סגרנו מעגל ובאמת המשכנו הלאה. שוב, המון תודה על ההקשבה ושנדע רק לידות רועשות ושמחות.

[ב_שאיפה*]

מזל טוב!
שתביא רק נחת ושמחה!

[קרן*]

מזל טוב!
שמחה בשמחתכם

[פטל*]

מזל טוב, כל כך מרגש!!

[נגה*]

מזל טוב! תודה שעדכנת (-:

[שיבולת*]

מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב!

[אחת*]

וואו איזה יופי, מזל טוב!
בדיוק קראתי מתחילת הדף ודמעתי ואז ההודעה המשמחת הזו.
מאחלת לכם רק טוב והרבה מזל טוב ואושר!

[בשמת_א*]

_וואו איזה יופי, מזל טוב!
בדיוק קראתי מתחילת הדף ודמעתי ואז ההודעה המשמחת הזו.
מאחלת לכם רק טוב והרבה מזל טוב ואושר!_

[אני_דולב*]

_וואו איזה יופי, מזל טוב!
בדיוק קראתי מתחילת הדף ודמעתי ואז ההודעה המשמחת הזו.
מאחלת לכם רק טוב והרבה מזל טוב ואושר!_


מאחלת לכם הרבה אושר ובריאות!

[רסיסים_של_אור*]

מזל טוב מזל טוב מזל טוב !!!!!!!