לידת הבית של גוזל

[אנונימי]

^דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה במים^

[גברת_פלפלת*]

איזה כיף, אחרי כל הדילמות והלבטים, החששות וחוסר הוודאות, (בקרוב יולדת בבית) לשבת ולכתוב סיפור לידה כל כך מדהים... ולדעת שהדרך שעשיתי משובצת בפנינים של בנות השבט הזה שתמכו ותרמו מנסיונן ומחכמתן...

אני לא יכולה ללדת עד שלא יהיה פה איזה גשם טוב, שינקה את האבק מהאוויר, הודעתי לבעלי בשבוע 36. וגם עד שלא נמצא בריכה. וגם עד שלא אגיע לתוצאות טובות באפי נו. וגם...
ביום שני, אחרי חודש שחון ויבש, התחיל גשם זלעפות שנמשך 3 ימים וזיכך את האויר והעולם. ביום שלישי מצאתי בריכה, וביום חמישי ענת המיילדת הסבירה לי שזה ממש לא משנה אם לא כל כך הולך לי עם האפי נו.
בחמישי בערב הייתי אצל בנות דודתי, שלא הפסיקו לדבר לבייבי הקטן בבטן ולספר לו כמה הן אוהבות ומחכות שיבוא.
ביום שישי בבוקר התעוררתי עם ירידת מים... (-:
נכנסתי לחדר העבודה בחיוך מאוזן לאוזן (לא מאמינה איך הייתי כל כך שלווה) והודעתי לבעלי שמתחילים...
התקשרתי לענת לעדכן, ובעלי התחיל לנפח את הבריכה... אחרי חצי שעה של ניפוח שלא מתקדם, קלטנו שמהלחץ הוא מנפח את החור של ריקון המים!!
שעה וחצי אחרי ירידת המים, כשאני כבר מתחילה לחשוב שאולי נצטרך זרוז טבעי (לחוצה שכמותי) התחילו הצירים, ואמא שלי הגיעה. הצירים היו סבירים, הצלחתי להתמודד איתם בקלות. אמרתי לענת- המיילדת המדהימה שלי, שאין צורך שתגיע, אבל חצי שעה אחרי כן הם נעשו תכופים וכואבים יותר . אמא שלי, שמראש אמרתי לה שאני לא רוצה אותה בלידה עקב אישיות לחוצה ודאגנית במיוחד, שאלה אותי אם ללכת. אמרתי לה שזה בסדר, שתישאר.. אבל אחרי עשר דקות של שאלות מיותרות (אני מתחילה להיכנס לאיזה מצב טראנסי כזה. היא שואלת אותי אם יש לי פדים לאחרי הלידה...) אמרתי לה- טוב, אמא, את יכולה ללכת עכשיו..

בעלי הדליק נרות, שם דיסקים נעימים, מילא לי את הבריכה...
כשענת הגיעה הייתי עם פתיחה של 5 אצבעות. הבדיקה כאבה לי יותר מכל הצירים גם יחד, מאוד מאוד מאוד, ואני מחליטה שבלידה הבאה אני לא רוצה בדיקות.
את הצירים אני מעבירה בעמידה על הברכיים, נשענת על קצה המיטה. זאת התנוחה המנצחת שלי, ורוב הלידה אני איתה. כמעט בכל פעם שניסיתי משהו אחר כאב לי אימים.
הצירים החלו להיות אינטנסיביים מאוד, וכואבים נורא. אני נוהמת את הצירים, אבל לא מצליחה להרפות בהם. ענת מציעה לי לעשות שששששש בציר, וזה עוזר כמו קסם. משלב זה הייתי עמוק בעולם אחר. לא ראיתי, לא שמעתי, או שאולי הדברים פשוט לא ממש נקלטו בתודעה. הייתי במקום אחר. לא דיברתי כמעט, אני זוכרת את ההמשך כמו מתוך חלום.
נכנסתי לבריכה, ובצירים עמדתי על הברכיים, הראש על הרגליים של בעלי, הדול העברי הראשון. מפליא ומדהים שהוא הצליח לקחת ממני חצי מהכאב עם ליטופים עדינים וכמעט בלתי מורגשים, הוא שתמיד תמיד היה שובר לי את העצמות במסאז'ים שלו...
לאורך כל הלידה הוא היה שם, שקט ורגוע, שליו ומשרה אווירת בטחון ותמיכה. בקושי שהוריד ממני את הידיים, וציר בלעדיו היה כמעט בלתי אפשרי.
הקאתי שלוש פעמים, ולא יכולתי לשתות כלום. מדי פעם היו לי צירים כל כך חזקים, שלא ידעתי איך אכיל את הכאב. היו לי סטים של צירים, לפעמים שלושה צירים ברצף. גם אלה שלא היו רצופים, היו במרווחים של פחות מדקה והיו ארוכים.
ענת בדקה שוב והייתי בפתיחה של 7. זה היה מייאש מאוד. זה הכל? שאלתי אותה. אני לא יכולה עם הכאבים האלה. את חושבת שאת צריכה עזרה, היא שואלת. ואני מתפלאה- מה פתאום עזרה?...
נכנסתי למקלחת וישבתי שם על כסא, בחושך, לבד. סגרתי את הדלת. (נשמע רע, אבל זה היה לי מצויין.) שמעתי את ענת ובעלי מדברים. זה עיצבן אותי נורא. למה הם מדברים על כל מיני דברים 'ארציים' כאלה במצב שכזה? (הם דיברו על התהליך של הלידה. נורא ממקום של שכל.) D-:
בצירים נעמדתי וכיוונתי את הדוש לבטן ולגב בתנועות סיבוביות. זה היה הדבר הכי טוב בעולם. יצאתי רק כי נגמרו המים, וחזרתי לשם אחר כך לסיבוב נוסף...
בין לבין מצאתי את עצמי הולכת לשירותים, אבל זה היה הראש שלחץ... לא הבנתי את זה אז כמובן..
חזרתי לבריכה. החלטתי שאני משנה גישה. התחלתי לתרגל מדיטציית ויפאסנה. התבוננתי על כל ציר, הזכרתי לעצמי לנסות ולהיות אובייקטיבית ולזכור שהציר חולף.
השלב הזה היה הכי כואב. עברתי אותו בבריכה, על הצד, משעינה את הראש על בעלי אהובי שישב על קצה המיטה. הייתי כל כך שקטה בצירים האלה. לא זזתי. פתאום שמעתי את ענת אומרת לו- איזה הפסקה נהדרת יש לה!
לחשתי לטל (כי לא יכולתי להפיק קול חזק יותר) שאני ממש לא בהפסקה, שהצירים ממש כואבים והם כמעט רצופים.
פתאום הרגשתי לחץ מאוד גדול. הייתי בטוחה שאני צריכה ללכת לשירותים, אבל לא הייתי מסוגלת לזוז, אז את שני הצירים הבאים העברתי בעודי מתפתלת ומתכווצת כדי להתנגד ללחץ. הצלחתי ללחוש לבעלי שאני צריכה ללכת לשירותים. ענת אמרה- או קיי, אבל בואי נבדוק קודם שהתינוק לא יצא בשירותים...
מצאנו פתיחה של תשע, וענת אמרה שאפשר ללחוץ. אבל אני צריכה שירותים! (שוב, זה היה הלחץ של הראש)
ענת ובעלי השתוממו ולא הבינו למה אני כל כך לחוצה. אז מקסימום תעשי, מה יקרה? (זה מאוד הרגיע, הידיעה ששני האנשים שאיתי כל כך אדישים לעניין שבגינו הייתי כה היסטרית).
עברתי לכיסא לידה, ובצירים לחצתי. זה היה כל כך נפלא, כי בשני בצירים בהם התנגדתי לדחף הזה, כאב לי בצורה לא אנושית.
שיעור חשוב- תמיד תמיד להקשיב לגוף שלי מסר מוכר וידוע, אבל אני לא אעז לשכוח אותו אחרי הדגמה כה חזקה.
ענת הראתה לי לאן ללחוץ וזה מאוד עזר. בעלי עמד מאחורי, עם מגבת על הכתפיים, ואני אחזתי בשני צידיה. זה היה כל כך נכון, אבל פחדתי שיכאב לו הגב, וענת ממש התפלאה שבאמצע צירי הלחץ אני דואגת לו...
אחרי כמה צירים כאלה שאלתי את ענת ביאוש למה הוא לא יוצא כבר?? וכואב לי, וביקשתי מהתינוק- בוא כבר, בוא, בוא, בוא.....
בכל השלב הזה צווחתי וצרחתי ושאגתי והוצאתי קולות שלא ידעתי שאני מסוגלת להפיק. צרחתי כל ציר החוצה. לא הייתה לי אפשרות אחרת, זה פשוט קרה. ואף אחד לא שמע!! (שבע בערב, כולם בארוחת שבת.. ממש פלא שלא שמעו!)
הרגליים נרדמו לי והייתי כבר מאוד עייפה. ענת הציעה לי לעבור למיטה, שם שכבתי על הצד, יקירי מאחורי ואני שולחת ידיים אחורה ואוחזת בו.
ענת כיוונה אותי לשים על הכתף שלה את הרגל, ואני פחדתי שהיא תעוף מהמיטה...
באחד הצירים, די מיואשת שהוא לא יוצא, ענת נותנת לי להרגיש את הראש שהיה עוד בפנים. אני נבהלת מאוד- אני מרגישה משהו קטן מאוד ורך. למה זה ככה??? ענת מרגיעה שככה זה וזה בסדר...
התחלתי להרגיש שאני הולכת להיקרע. שריפה וצריבה וכאב גדול. רציתי שיצא כבר, לא היה איכפת לי להיקרע עד הגרון, רק שיצא כבר ושלחץ יפסק. צעקתי לענת- 'את מכאיבה לי! די!' והיא אומרת- 'זו לא אני, זה התינוק.' 'זאת את!!' (בסוף לא היה שום קרע, גם תודות למשהו שהיא עשתה שם ככל הנראה)
הייתי מאוד עייפה ולא הקשבתי לענת כשאמרה לי ללחוץ בציר הבא. ענת מוציאה אותי מהאופוריה- קדימה, חמודה, את חייבת ללחוץ. חבל הטבור היה כרוך סביב הראש והיתה ירידה בדופק בציר. אני לא ממש מקשיבה, ופתאום בעלי אומר לי בקול רציני כזה- מאמי, את חייבת ללחוץ. הבנתי שהם רציניים ולחוצים קצת.
אז בציר הבא לחצי בכל הכוח. פתאום הראש שלו היה בחוץ, מתוק ומרגיש לי כמו אפרוח רטוב. אני מלטפת ומלטפת אותו וכמעט (?) בוכה מהתרגשות.
בציר הבא הרגשתי לחץ גדול, ופתאום תוך כמה שניות כל הגוף החליק החוצה והתינוק בכה מיד. זה היה מוזר ומשמח כי ציפינו שיקח לו קצת זמן לבכות (כמו שרואים בכל סרטי הלידה).
ענת ברכה אותו- ברוך הבא לעולם, תינוקי, ואני לעולם אזכור לה חסד על קבלת הפנים הנפלאה הזו. תוך חצי שניה הוא היה עלי, פתאום, ומיד כשנח עלי הפסיק לבכות. הוא היה חם ורטוב ונעים, ואני לא קלטתי. חיבקתי אותו וליטפתי ונישקתי..דיברתי אליו.. עדיין בעולם אחר, הכל היה כל כך לא מציאותי...
ענת אמרה שהשליה צריכה לצאת, אז נעמדתי עם התינוק על הברכיים, וענת השתוממה- כבר את נעמדת על הברכיים? איזה גיבורה. אל תפחדי מהשליה, זה לא יכאב. ובאמת לא כאב. היה אפילו נעים איכשהו.
שבע וחצי שעות מתחילת הצירים, ישבתי שעונה על כריות, התינוק שלי עלי, מכוסה בשמיכות ושקט, עם עיניים פקוחות וחודרות. מלאך קטן, הייתי מאוהבת עד הגג. כל כך כיף היה לי.
ענת לקחה אותו להישקל, והוא פרץ בזעקות שבר היסטריות, שנפסקו באחת ברגע שידי המושטות נגעו בו (זה היה מדהים, חשבתי שירגע רק אחרי שיהיה עלי). כאילו הרגיש שאלה הידיים של אמא...
באמצע הלילה התעוררתי, בבית שלי, בתוך החדר האינטימי שלי, והנה היצור הזעיר הזה סנטימטרים ממני. הנה התכלית של כל מה שעברנו. פתאום הבנתי שאני נפרדת מההריון ומהלידה, ומתחילה את הפרק החדש של האמהות לנסיך הקטן והנפלא שלי..

[גברת_פלפלת*]

אה, והכי חשוב: תגובות של אנשים לכך שילדתי בבית (אף אחד לא ידע על כך מראש פרט לאמי):
"מה???????????????????????? בכוונה???????????????????"
"אז היא לקחה אפידורל?"
"ואיפה שמתם את האינקובטור?" (אני לא צוחקת. אמיתי. מבחור אינטיליגנט ביותר)

אבל הרוב, כמה מפתיע, התלהב כל כך, היה גאה כל כך, ואפילו כמה אמרו שהם מעריצים [-:

[ילדת_טבע*]

אוף... ידעתי שאסור לי לקרוא את הסיפור הזה... אני כולי מרטיבה מדמעות הורמונליות את המקלדת וגם ככה יש כמה תוים שלא מגיבים... מזל טוב יקירה. מקווה שבקרוב גם אצלי...

[אוד_ליה*]

אוי איך ריגשת אותי על הבוקר...

"אז היא לקחה אפידורל?" D-:
גם אותי שאלו "אז מי עשה לך אפירודל?" וכאלה...

[אוד_ליה*]

אני רוצה עוד לידההההה
<אבל לא רוצה עוד ילד וגם לא הריון כרגע P-:>

[אינדי_אנית*]

ווי איזה סיפור מדהים. מזל טוב...

[כוכב_נגה*]

מזל טוב!
ותודה על הסיפור לידה המופלא
@}

[שמש*]

סיפור מקסים-מקסים!
דרך צלחה במשעול ההורות המאתגר... שיהיה טוב, מאחד ומעצים כמו הלידה!

[גברת_פלפלת*]

מקווה שבקרוב גם אצלי
ברור שבקרוב!! ויהיה לך מדהים, אני אחכה לשמוע את הסיפור שלך..

[בוחרת_באהבה*]

מזל טוב
תודה על הסיפור הכנה והיפה, תהני מהנסיך ומאמא של הנסיך

[אום_אל_קיצקיצ*]

מזל טוב! באמת לידה מקסימה. גם לי הויפאסנה מאוד עזרה בלידה. עשיתי שני קורסים במהלך ההריון, אחד בחודש רביעי ואחד בשמיני ולמרות שלא ממש תרגלתי תוך כדי לידה אני ממש בטוחה שזה היה אחד הכלים המשמעותיים ביותר בלידה. לא הייתי בתחושת "נו, שיגמר שם" אלא פשוט להיות שם, ברגע. מאוד ממליצה לכל הריונית.

[אילה_בשדה_הדגן*]

מזל טוב ,
גם אני בוכה מהתרגשות , איזה יופי !איזו לידה , וואו.

[ציפ_ציף*]

מזל טוב !@}

[ילדת_קיץ*]

מזל טוב ענבל!
גם אני בוכה מהתרגשות , איזה יופי !
באמת עושה חשק לעוד לידה! ותינוק... (כאילו שאין חשק גם ככה...)

[א_ל_א_ן*]

מזל טוב.
גריינתי אותך. משהו שכתבת מצחיק על אמא שלך.
תהני מהנסיך

[רויטל*]

מרגש עד דמעות
מזל טוב

[אמא_ל'ה*]

אני חייבת להפסיק לקרוא את סיפורי הלידה המרגשים האלה. כולי דמעות של אושר.
אני מברכת אותך, ענבל, שזו תהיה ההתחלה הנפלאה של החיים נפלאים שלכם יחד.
מזל טוב.

[משפחת_אושר*]

סיפור מקסים!
מזל טוב ואושר רב לכולכם

[אלודאה_בלבן*]

מזל טוב!

[גברת_פלפלת*]

תודה!
דרך אגב, לא יודעת למה, הניק שלך עלה לי למחשבות יום ולילה לפני הלידה. משהו מוזר.

[רונ_צ'ה*]

_מרגש עד דמעות
מזל טוב_
איזה שווה ללדת בבית, הא???
שיהיה לכם הכי בכיף שאפשר:-)

[גברת_פלפלת*]

תודה (-:
איזה שווה ללדת בבית, הא???
הכי שווה!! @}

[קלמנ_טינה*]

רק עכשיו הבנתי שזאת את מהסיפור, שכבר קראתי עוד לפני שפוצ' נולדה (קראתי אז כל כך הרבה סיפורי לידה שזה לא ייאמן).
ועכשיו קראתי אותו שוב, ואני מרגישה שאנחנו קצת מכירות, אז בא לי לומר לך שזה סיפור כל כך יפה ואנושי ומרגש וריאליסטי!
זה אחד הסיפורים שזכרתי במיוחד לקראת הלידה שלי.
תודה

[גברת_פלפלת*]

זה אחד הסיפורים שזכרתי במיוחד לקראת הלידה שלי.
מאוד מרגש אותי לשמוע. תודה..

ואני מרגישה שאנחנו קצת מכירות
מה זה מכירות, מהבלוג שלך אני לפעמים חושבת שאנחנו אותו בנאדם ולא שמנו לב D-: