סיפור הלידה של אליס בארץ המראה

[אנונימי]

_{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[אליס_בארץ_המראה*]

לפני סיפור הלידה, ראוי לספר את סיפור ההריון של עלמה, שבבטן נקראה פפריקה, ואת רוב זמנה בלתה בנסיעות וטיסות. באחת משיחות הסקייפ שלנו אמרתי לאבא שלה שהיא כנראה תהיה חוקרת, או טייסת. היא מכירה רק את שני המצבים האלה.

איכשהו, ידעתי שהיא בת מהרגע שראיתי את שני הקווים על הסטיק. כשנוצר הקו השני, ברור ולא נתון לשום פרשנות או וויכוח, הרמתי את הראש אל המראה בחדר האמבטיה, והמילים פשוט צפו לי בתוך הראש: את באה לאמא, וחיוך. כך שידעתי שהיא בת, וידעתי שאני אמא. הנחתי את הסטיק והלכתי להתקלח.

נכנסתי להריון בחופשת הסמסטר, כשאבא של עלמה גר בפרינסטון, ואני חלקתי את זמני בין פרינסטון לאנגליה. במהלך הסמסטר אני באנגליה, מלמדת, עובדת על המחקר שלי, ובעיקר, נוסעת כמו משוגעת בין לונדון (שם גרתי) לאוקספורד (שם עבדתי). ענין של שעתיים לכל כיוון, ועם בטן של הריון ושלפוחית שתן של הריון זה לא כיף גדול במיוחד. ביום האחרון של כל סמסטר אני לוקחת את עצמי באדיבות הרכבת התחתית להית'רו, ומעלה את עצמי על טיסה לניוארק. הטיסות לארה"ב הן תענוג, הדיילות מפנקות אותי, הנוסעים האחרים אדיבים, תמיד נותנים לי זכות קדימה בתור לשירותים, מישהו תמיד יתנדב להרים עבורי את המזוודה מהמסוע, וביציאה מהטרמינל מחכה לי בנזוג. הטיסות חזרה לאנגליה הן הרבה פחות נעימות, כי אני לבד, ולפני סמסטר קשה ותובעני, וככל שההריון מתקדם, היכולת להתמודד עם הלבד והקשה ברוח טובה הולכת ופוחתת. כך היה עד תחילת החודש השמיני, אז התגלגלתי להית'רו בפעם האחרונה, וחזרתי לארה"ב על מנת להשאר שם, וללדת.

[אליס_בארץ_המראה*]

ההריון של עלמה היה, כתוצאה, מאד בין-לאומי, סוג של מחקר שטח השוואתי בין מערכות בריאות, מערכות ערכים ותפיסות עולם. אני לומדת מה מקפיץ את האמריקאים אבל לא את האנגלים (סוכר - לא עושים העמסת סוכר באנגליה. גם מחסרונו של ברזל הם לא מתרגשים במיוחד, וממליצים על עלים ירוקים, לא על כדורים וורודים), ואיך מה שמגיע לי בחינם באנגליה (בדיקת מי שפיר, חינם כי תוצאת בדיקת הסקר היתה מפחידה, 1:80), יעלה לי אלפי דולרים בארה"ב. ושבמרכז לונדון המיילדות שבודקות אותי עוטות ברובן כיסוי ראש, ובבית החולים של פרינסטון רוב הרופאים, ללא קשר לנושא התמחותם, הם סינים (פרט שעוד יתגלה כמשמעותי בהמשך). היה לי מענין. והיה לי נעים. היה לי נעים להיות בהריון עם עלמה. נעים, ולעיתים קרובות גם כיף, ואפילו משעשע.

[אליס_בארץ_המראה*]

עלמה היא ‘little monkey’, כך אומרות המיילדות האמריקאיות. הערכת המשקל הידנית שלהן היא "בערך ששה פאונד" (כ-2700 גרם), ולצערי, כל הארבע מסכימות בנושא. אני מקווה שהיא תגיע לשלושה ק"ג לפני הלידה, שאותה אני קובעת, בביטחון גמור, לשבוע 42, ועוד מסבירה לכל מי שמוכן לשמוע שיהיה כאן צומוד רציני. בשבוע 39 היא מבוססת היטב באגן, הראש נמוך מאד, אני מרגישה כאילו היא גרה לי בירכיים. אבל אין לי שום פתיחה ועדיין לא נמאס לי לגמרי. המשפט של טרה רוסה מתנגן לי בראש – אני אחזיק אותך אצלי כמה שתצטרכי. אוגוסט וחם בפרינסטון, ובעיקר לח. אנחנו הולכים לטיולים ארוכים ואיטיים ברגל, אני מתנדנדת ומתנשפת, מחשבת צעדים עד הבית ומה עוד צריך להכין ללידה. קתרין המיילדת אומרת שלא אלד עד שלא אגמור את התזה, אבל אני עוד רחוקה מקו הסיום הזה, ולא נראה לי שהיא תאשר לי הריון של 48 שבועות...

[סמדר_נ*]

זהו, התמקמתי. אפשר להמשיך .

[אליס_בארץ_המראה*]

בבוקר יום שישי, 40+4, אני עומדת ומנקה את הכיריים בשפשופים נמרצים, תוך כדי שיחה עם אמא שלי. בחיים אני לא אלד, אני מיללת. א-נ-י ל-א י-ו-ל-ד-ת, א-י-ן צ-י-ר-י-ם, מתנשפת בין שפשוף לשפשוף. הכיריים נוצצים אבל אני באטרף, מסוג האטרף הפרוסי שמשתלט עלי מדי פעם. לא, זה לא קינון, אני נושפת אש לכיוון בנזוג. אם זה קינון אז אני מקננת רצוף מיום הולדתי העשרים. אמא שלי מבטיחה לי שבסוף אני אלד, אולי אפילו מחר, מכל הנקיונות האלה. אני מחמיצה פנים והולכת לשבת קצת על הכדור, ולהמשיך לעבוד על התזה.
בערך בשלוש אני מתעצבנת כי נורא כואב לי הגב. נורא. נורא כואב לי... הכאב עמום, ומתמשך. זה לא צירים, אני חושבת. אבל מה, אני חייבת, פשוט חייבת, ועכשיו, קפה עם בריוש.
קפה? עם בריוש? אני? לא אכלתי בריוש לפחות ארבע שנים, וקפה קשה לי עוד מתחילת ההריון. אבל אני פשוט חייבת. כל כך חייבת, שאני תולשת את בנזוג מהמחשב שלו, נוהגת בעצמי למרכז העיירה (כבר שבועיים שאני נמנעת מלנהוג, בכל זאת קשה עם הבטן), ומתנפלת שם על קפה ענקי ובריוש. ומסכימה להודות, ביני לביני ובנזוג, שהכאב כבר בא והולך, ואולי, לא עכשיו אבל אחר כך, אולי כדאי לתזמן אותו.

[אליס_בארץ_המראה*]

סמדר נ, חיכיתי לך! עכשיו באמת אפשר להמשיך

[אליס_בארץ_המראה*]

הכאבים, שאני מבינה בשלב זה שהם צירים, ממשיכים ומתגברים. הם באים מהגב, ואני מבינה גם שפפריקה פוסטריור. מכל הדברים, דווקא על זה לא חשבתי, ותיאורי לידות שהתחילו בכאבי גב לא דיברו אלי בכלל. אני יודעת שפירוש הדבר לידה ארוכה וכואבת יותר, ומעניינת את בנזוג במידע הזה. אבל קצת קשה לו להתענין עכשיו, הוא מתזמן לי צירים. באינטרנט. (כן, יש אתרים לתיזמון צירים. נסו ותהנו). השעות עובדות והצירים מתחזקים, אבל הם לא מגיעים במרווחים קבועים. לפעמים כל שבע דקות, לפעמים כל שלוש דקות. אנחנו יוצאים לטייל בחוץ, כי כולם אומרים שזה מאד עוזר (רק שוכחים להגיד למי).

בחוץ אוגוסט הביל, אני מתקדמת בצעדים קטנטנים ואיטיים ומדי פעם נשענת על בנזוג. השכונה שאנחנו גרים בה היא קטנה וכולם מכירים בה את כולם. הנגר שחידש לנו את המרפסת לפני שנה עובר עם הטנדר שלו ומנופף לנו לשלום, מנומס מכדי לעצור ולהתענין האם באמת. אנחנו פוגשים גם דוקטורנט חדש מישראל, יש לו כמה שאלות לשאול אותנו, ואני עומדת שם ומחכה שבנזוג יענה, כי עוד קודם אמרתי לו שאם נפגוש מכרים, אני לא רוצה להגיד שיש לי צירים, לא עד שנחליט לנסוע לבית היולדות. יכול להיות שהכל יקח עוד הרבה זמן, והשמועות רצות כאן מהר (מזל שעל מנטרת "זה יקח עוד המון זמן" חזרתי הרבה פעמים, כי זה הכין אותנו מנטלית לבאות). הלחות עולה ועולה, ומתחיל לרדת גשם. אנחנו חוזרים הביתה.

[יוטי_לונדון*]

נשמע מעניין .
היכן מתרחש הסיפור, אם אפשר לשאול? ב"ממלכה"?

[אליס_בארץ_המראה*]

הי יוטי |אייקון הממלכה המאוחדת והאימפריה שהשמש לעולם איננה שוקעת עליה|. אם את בלונדון אז את לא רחוקה עכשיו (אחרי הלידה המשכנו ביו-יו הקבוע בין העולם הישן והעולם החדש וחזרנו לאנגליה, אבל הפעם לאוקספורד).

את מעקב ההריון עשיתי בלונדון (באיזלינגטון), והלידה עצמה התרחשה בארה"ב. עד חודש שמיני טסתי הלוך ושוב, ומחודש שמיני ישבתי בפרינסטון והתגעגעתי לכל דבר אנגלי (במיוחד אוכל הודי )

[תמי_גלילי*]

גם אני קוראת.

[אליס_בארץ_המראה*]

ברוכה הבאה @}

[אליס_בארץ_המראה*]

בלילה אני כבר עייפה, והצירים כבר גורמים לי להאנח בקול. אני חושבת שהם אפקטיביים, אבל לא רוצה לנסוע, לא רוצה בדיקות, כי הם עדיין לא סדירים. לפנות בוקר אני כבר נרדמת בין ציר לציר, והם הולכים ומתרווחים, עכשיו רק כל עשר דקות, אבל הם יותר ויותר כואבים. בשש בבוקר (יום שבת) אני מעירה את בנזוג, אין לי יותר סבלנות ואין לי כוח. אני רוצה שיבדקו לי פתיחה. הוא מתקשר למרפאה, ואנחנו מחכים לטלפון מהמיילדת שבמשמרת. אני שמחה לגלות שזו קתרין, אבל מתעצבנת כשהיא רוצה לדבר אתי. יש לי תחושה ששכחתי לדבר אנגלית, והייתי רוצה שבנזוג יתרגם, ידבר אתה, ובכלל יהיה אחראי על קשרי החוץ. אבל קתרין מתעקשת. אחרי שיחה של כמה דקות היא מייעצת לי לא להגיע לבית החולים ומציעה לקבל את הצירים בתנוחות אחרות על הכדור. ולמרות שהיא נחמדה וחמודה, היא אומרת לי משהו שמאד מייאש אותי. היא אומרת לי שהיא לא בטוחה שאני בכלל בלידה פעילה (מה שהתרגם לי במוח ל"את לא יולדת"), ובמקרה כזה עדיף לשמור מרחק מבית החולים.

עוברות עוד שעות, ואני עייפה וחסרת מנוחה. בצהריים אני מבקשת (פוקדת תהיה המילה הנכונה כאן...) מבנזוג הסבלן שיתקשר עוד פעם לקתרין. אני רוצה משהו, אני רוצה לדעת אם יש לי פתיחה, אני רוצה שיגידו לי מה קורה, אני רוצה לישון. קתרין מסכימה לפגוש אותנו בבית החולים. אנחנו מתקשרים להורים – לא חשבתי שארצה לעשות את זה אבל זה מה שאני רוצה עכשיו – ויצא לי לגנוח ציר לכל אחד ואחד מבני המשפחה. אפילו אז הצחיק אותי איך שכל אחד הגיב בהתאם לאופיו. אחותי תהתה למה לסבול אם יש אפידורל, אחי התרגש מאד ולא ידע מה לומר, אבא שלי העביר לי בסמכותיות את אמא שלי, ואמא שלי התחילה לבכות.

[צל_הימים*]

הכניסה מותרת גם לגברים?

ישבתי בפרינסטון והתגעגעתי לכל דבר אנגלי (במיוחד אוכל הודי )

[עדי_ל*]

[אליס_בארץ_המראה*]

הכניסה מותרת גם לגברים?

בוודאי! זה סיפור לידה פמיניסטי שיוויוני שמעצים גברים

חברות, תעשו מקום לז'ראר. יאללה, נמשיך.

[אליס_בארץ_המראה*]

כשהגענו למחלקת יולדות נשענתי על דלפק הקבלה. "המיילדת שלי לא בטוחה שאני יולדאאאאאאאאא........." כן, את כן, מבטיחים לי שם. האחות עוזרת לי לשכב במיטת חדר המעבר, ומציינת שהפכפכים שלי חמודים. זה מצחיק אותי, ומצב הרוח שלי משתפר – הי, שמים פה לב לכפכפים עם לבבות! קתרין מגיעה, בודקת אותי, ומבשרת בשמחה על פתיחה של שש. אני שמחה שלא הגעתי לכאן לפני כן, רציתי להגיע בדיוק בשש ס"מ, אבל... כבר 24 שעות צירים ורק פתיחה של שש? קתרין מצדה מבקשת שאשקול זריקת טשטוש, כדי שאוכל לישון ולצבור כוח להמשך. אני שואלת איך זה משפיע על פפריקה – זה לא – ושוקעת בנמנום מתוק תוך דקה. בנזוג אומר שישנתי פחות משעתיים, אבל זה הרגיש הרבה יותר. כשאני מתעוררת אנחנו עוברים לחדר שיהיה שלי (יולדים ונשארים באותו החדר, שיש בו גם מקלחת פרטית, מקרר וכיור במטבחון נפרד, או בקיצור – הם יקרעו את חברת הביטוח שלי במחיר, אבל לפחות נותנים תמורה). אני ממשיכה בטיולי מסדרון, מקיפה את המחלקה בסיוע בנזוג, תוך מילמולי "בואי, בואי, בואי, בואי". הצירים כואבים וכואבים. אני מוזמנת לשעתיים הנעימות ביותר של הערב באמבטיה חמה, ענקית, שם אני מגלה שמים באמת עוזרים לצירים, ומפטפטת עם קתרין על הא ודא. היא צעירה מאד ולא ילדה מעולם. לשמחתי, היא מבטיחה לי שיש לפפריקה עוד זמן להסתובב עם הפנים לכיוון הנכון.

אחרי שעתיים באמבטיה קתרין בודקת אותי שוב, ואני עדיין בפתיחה שש. ברגע שיצאתי מהאמבט הצירים הפכו שוב כואבים מאד, ואני שוב מרגישה את העייפות גואה בי. בשלב הזה קתרין אומרת שהיא רוצה לתת לי פיטוצין, ושואלת אם אני רוצה אפידורל. כן, אני רוצה. לא באתי עם שום אג'נדה ללידה, כן או לא אפידורל. חשבתי שאם ילך לי סביר אוכל ללדת בלי, ואם לא – זו תמיד אופציה. רק מדבר אחד פחדתי: צירי פיטוצין (כלומר זה, וקיסרי). וקתרין אומרת שצריך פיטוצין, פשוט כי אני כבר מותשת ועדיף לזרז. בסדר. אז אני רוצה אפידורל.

[אליס_בארץ_המראה*]

מגיע רופא סיני חביב שמסביר לי באנגלית בלתי אפשרית על סכנות אפשריות. אני לא מבינה בערך שבעים אחוזים מהנאמר, אבל כן מבינה שאמנם זו לא תהיה הלידה שחשבתי שתהיה, אבל לפחות מכאן ואילך לא כל כך יכאב לי. והכאב באמת נעלם פתאום. אני רואה את הצירים במוניטור – צירי פיטוצין מפחידים, וחוץ מקצת לחץ ואי-נוחות לא מרגישה דבר. יש בזה יתרונות.

[אליס_בארץ_המראה*]

וכולם כלים כעשן כשהרופא החביב חוזר ומסביר לי בסינגליש שהוא מנתק את האפידורל, כי לחץ הדם שלי צולל נמוך מדי לטעמו.
מה? למה? מה?
הוא רואה את המבט על הפרצוף שלי – להפתעה הזאת לא הייתי מוכנה – ומסביר שוב. ואחרי עוד מבט נוסף, שבו הוא יודע שאני יודעת שהוא יודע שאני יודעת שאני בשלב די מתקדם, ועוד עם פיטוצין שלא מפסיק לטפטף, ו - או מאמא איך שאני לא מוכנה – הוא מבטיח לי משהו.
וכאן נכנסו לפעולה תודעת היולדת המטושטשת שלי, עייפותי, העובדה שאנגלית לא היתה שפת האם של אף אחד מהמעורבים בענין, והרוח האנושית הבסיסית שכולה אופטימיות. אני שמעתי אותו מבטיח לי שהוא יתן לי משהו "כמו אפידורל". הוא אמר שלמעט מרכיב אחד הוא משאיר את האפידורל, ורק שכח לציין שמדובר במרכיב שעושה את כל ההבדל, זה שמאלחש.

[אליס_בארץ_המראה*]

עדי ל יקרה, טוב לדעת שגם את כאן

[אליס_בארץ_המראה*]

אני מתנצלת על הקצב המוזר, דווקא רציתי לכתוב ולפרסם הכל כסיפור אחד (ארוך...), אבל אני צריכה לקרוא שוב את הדברים שכתבתי ולתקן, לנחם פרצי בכי קצרים, ולהלקות את עצמי על כתיבה כאן במקום עבודה

[עדי_ל*]

ויובל מבקש כל שניה : "תרפרשי, תרפרשי"

[אליס_בארץ_המראה*]

אחרי בערך חצי שעה אני מבינה שמשהו כאן לא כמו שחשבתי. אני מסתכלת על המוניטור, ורואה איך זה בא – ואז – אאאאאההההההההההההההההההה זה כואב לי, אבל לא כאב שהכרתי קודם בגוף, זה כאב שהוא בו זמנית מחוצה לי ובתוכי, אני לא יכולה להגיד אפילו מה כואב לי, אבל זה אאאאאאאאאאאאאאהההההההה, וכל מה שאני רואה זה את פרק היד שלי, שלופתת את שולי המיטה שעליה אני שוכבת על הצד, הולך ומלבין מעוצמת הלפיתה, והצירים על המוניטור, ואני שומעת את עצמי בגניחות רמות (בנזוג נשבע שלא צעקתי, עד היום אני לא מאמינה). ובין ציר אחד למשנהו, ותודה לאל בעברית, אני ספק מיבבת ספק צועקת אליו, תחזיר לכאן את הסיני השקרן הזה!!! הוא לקח לי את האפידורל!!! בנזוג, שדווקא כן הבין את כוונת המשורר הסיני כבר בסיבוב הקודם, מאשר שאכן, הוא באמת לקח לי את האפידורל. תחזיר אותו לכאן!!! שיחזיר לי את האפידורל!!! אאאאאאאאאהההההההההה! ושוב מביאים את סון-טסו אשר על חומרי האילחוש, שמצדו מתנצל מאד אבל שומר לעצמו את כל האפידורל.

[אליס_בארץ_המראה*]

השעות עוברות (לבנזוג, לא לי; מבחינתי הגעתי לכאן לפני שתי דקות), ובינתיים קתרין הולכת וגרייס מגיעה. אני שמחה על כך; את גרייס חיבבנו יותר מכל המיילדות האחרות. אתה מגיעה גם אחות, ליז שמה, שהיתה קצת בישראל ומדברת קצת עברית. גרייס מביאה רוח חדשה לחדר. היא גם מביאה את הרופא המרדים של המשמרת הבאה (הגענו כבר ליום ראשון בבוקר). גם הוא סיני. ובלי שום קשר, היא מראה לו את התיק הרפואי שלי, ובו מדידות לחץ דם נמוכות לרוב, מוכיחה לו באותות ובמופתים שזה נורמלי עבורי, והוא מחזיר לי את האפידורל.

עשה טובה. בדיוק הגעתי לפתיחה של עשר.

[אליס_בארץ_המראה*]

תרפרשי, תרפרשי

בין הרפרושים, תמסרי לו ד"ש (וגם לקטן, שעכשיו כבר מאד גדול!)

[אליס_בארץ_המראה*]

גרייס מסבירה לי שאולי לא ארגיש את הצורך ללחוץ, והיא תגיד לי מתי. אבל אני כן מרגישה. היא מנחה אותי איך ללחוץ, ושופעת כל הזמן מחמאות – טוב מאד! זה נהדר! ביחד עם ליז הן מהוות קבוצת מעודדות מקצועית, ואני מרוצה מאד מהביצועים של עצמי (אח"כ בנזוג סיפר לי שחלק מה"נהדר!" ו"ככה בדיוק!" הושמע לי תוך כדי מילוי טפסים, לעיתים תוך עמידה עם הגב אלי; הרעיון כל כך הצחיק אותי, שאני לא מבינה איך הוא לא פרץ בצחוק בעצמו). בנזוג גם משמיע לי משפט שהסכמנו עליו מראש: push Seymour, push!, באנגלית ידיישאית, תזכורת לאירוע מצחיק במיוחד ששנינו היינו עדים לו. אני מחייכת אליו קצרות וחוזרת ללחוץ. רגל אחת על בנזוג ורגל אחת על ליז ואני לוחצת. ולוחצת. ולוחצת. ולאט לאט אני מרגישה אותה מתקרבת. וכבר רואים קצת, בנזוג רואה את הראש, וליז מלטפת קווצת שיער. It’s the baby’s first mohawk, היא צוחקת. אני שואלת מה צבע השיער שלה. יש לי בראש תמונה שלה, ואני כבר נורא רוצה לראות איך היא נראית באמת. גרייס אומרת, punting, ואני לא מבינה, וליז, במבטא אמריקאי חזק, "כמו כיילב! תנשמי כמו כיילב!", ואני מרגישה את שיא הלחץ, הראש שלה עוד רגע יוצא, אני כבר כל כך רוצה לראות אותה, ולוחצת הכי חזק שאפשר, ופתאום הראש בחוץ ומיד אחריו כל הגוף, הרגשתי אותה מחליקה החוצה והם שמים אותה עלי –

היא בכלל לא נראית כמו שחשבתי. אף פעם לא ראיתי תינוקת כל כך יפה. העיניים שלה פקוחות, היא יפהפיה וחכמה, היא מסתכלת לי בעיניים והמבט שלה מהפנט, זאת הבת שלי. זאת הבת שלנו.

עד היום, בכל פעם שהיא מסתכלת עלי, זה אותו המבט.

[אליס_בארץ_המראה*]

(ובנתונים יבשים: עלמה שרה נולדה ב-31 באוגוסט, יום ראשון, באחת עשרים ושבע בצהריים, אחרי 36 שעות של צירים, תוך שהיא מפגינה 3.230 ק"ג ו-51 ס"מ, להפתעת הוריה וכל המיילדות. והאושר אין לו סוף).

[אמא_ללי*]

יה.
קוראת מרותקת ומחכה להמשך. איזה כיף שאני מכירה את המיילדות ואת בית החולים, זה צובע את הכל באור הרבה יותר מציאותי. גם אני הכי אהבתי את גרייס אבל היא לא היתה בלידה שלי.
וגם , סתם ככה.

[אליס_בארץ_המראה*]

כל מה שקרה אח"כ – השם שיצא לי במחלקה (אה, זאת את המטורפת מחדר 492 שלא נותנת את התינוקת לתינוקיה ובוכה בכל פעם שמציעים לה את זה), הימים הטרופים והמטורפים בבית, ההתמוטטות המפתיעה של הגוף אחרי הריון כל כך נעים (דלקת בדרכי השתן, שלוש פעמים דלקת חריפה בשד, טיפול שורש חירומי), הקשיים, המרחק, ההתמודדות עם המשפחה החדשה וזו הישנה, חודשיים של שאיבות מסביב לשעון – זה כבר לדך אחר

[אמא_ללי*]

היא בכלל לא נראית כמו שחשבתי. אף פעם לא ראיתי תינוקת כל כך יפה. העיניים שלה פקוחות, היא יפהפיה וחכמה, היא מסתכלת לי בעיניים והמבט שלה מהפנט, זאת הבת שלי. זאת הבת שלנו.
איזו התרגשות וקסם...
(כתבתי את ההודעה הקודמת לפני שריפרשתי).

[אליס_בארץ_המראה*]

את יודעת, אמא ללי, חשבתי עליך כשחיכיתי בחדר ההמתנה. חשבתי שגם את היית שם

ששה שבועות אחרי הלידה קבעתי תור לבדיקה אצל גרייס, הבאתי אתי את עלמה, ואמרתי לה תודה מקרב לב.

I am a foreigner in a foreign country, and you made it feel like home to me

היא באמת היתה נהדרת.

תודה על החיבוק, ואחד בחזרה

[עדי_ל*]

אחחח... התרגשנו כראוי ללידה בשידור חי
נשיקות מכולנו (אכן, הוא כבר גדול, בעוד חודש בן 3)
ואיך היא לא תהיה יפה וחכמה?...

[אמא_ללי*]

איזה משפט יפה....
תמיד מדהימים אותי הדברים שנשים חושבות עליהן בזמן הלידה
מחכה לפגוש את הגוזלית.

[ג'ינ_ג'ית*]

אוי אליס איזה נהדר סיפרת! נשמע מתיש ומצחיק ומרגש ובעיקר שלך
אושר ואושר ועוד אושר שיהיה לכם, ואיזה יופי שהכאבים הפיזיים מאחור.

[עוברת_אורח*]

הי, למה לא עדכנו אותי שיש סרט הלילה?
בכל מקרה, החתן המיועד יושב עלי ומקטר (מתרגל פולניות?) אז המשך בהמשך....

[לילה_טוב*]

איזו התרגשות! @}
אף פעם לא ראיתי תינוקת כל כך יפה. העיניים שלה פקוחות, היא יפהפיה וחכמה, היא מסתכלת לי בעיניים והמבט שלה מהפנט, זאת הבת שלי. זאת הבת שלנו.
בדיוק מה שהרגשתי בלידה הראשונה. אולי אפילו כתבתי באיזה מקום.

[פלוני_אלמונית*]

התרגשתי לקרוא
מזל טוב

[פלוני_אלמונית*]

דגנית_ ב למעלה

[אליס_בארץ_המראה*]

תודה לכולן, איזה כיף לקבל תגובות!

ואת יודעת, לילה טוב, אני עדיין מרגישה שהמשפט הזה אפילו לא מתחיל לתאר את תערובת הרגשות - התאהבות, התרגשות, התפעלות, הלם, פרץ אדרנלין מטורף - של אותו הרגע. אבל זה היה בלי ספק רגע השיא של חיי עד כה.

[אליס_בארץ_המראה*]

עוברת, אני מקווה שהיפיוף מתרגל פולניות, כי בחיי הנישואים שלו לדעתנית הבעטנית שלי, זו תהיה נחמתו היחידה...

[טליה_אלמתן*]

שלא נותנת את התינוקת לתינוקיה ובוכה בכל פעם שמציעים לה את זה
לבכות כשמציעים לך תינוקיה זה ממש "הידור מצווה" של באופן D-:
מזל טוב, אושר ונחת ובריאות לכל המשפחה!

[כרמל_האורחת*]

כל מה שקרה אח"כ – השם שיצא לי במחלקה (אה, זאת את המטורפת מחדר 492 שלא נותנת את התינוקת לתינוקיה ובוכה בכל פעם שמציעים לה את זה), הימים הטרופים והמטורפים בבית, ההתמוטטות המפתיעה של הגוף אחרי הריון כל כך נעים (דלקת בדרכי השתן, שלוש פעמים דלקת חריפה בשד, טיפול שורש חירומי), הקשיים, המרחק, ההתמודדות עם המשפחה החדשה וזו הישנה, חודשיים של שאיבות מסביב לשעון – זה כבר לדך אחר
איזה דף? מתי? (כמה ולמה??)
רוצים לקרוא עוד!!

[ריש_גלית*]

אוח, איזה סיפור יפה! (אמרה ודמעה תלויה בזווית עינה).
תודה שסיפרת סוף סוף והמון מזל טוב! @}

[אליס_בארץ_המראה*]

שוב תודה!

טליה, הצחקת אותי כל כך שכמעט הערתי את המרמיטה הקטנה. הענין היה ששלחו לי אחות גדולה וחמורת סבר שאשכרה נזפה בי שאני לא נותנת אותה והולכת לנוח, כי "ככה עושות האמהות כאן" (תגובתי: דמעות רבות). אח"כ כן נתתי אותה, ל-PKU, כי ידעתי שאני לא אעמוד בבדיקה הזאת בעצמי, וכמובן כל זה היה מלווה בדמעות מרות, ואחרי חמש דקות גם דישדוש מהיר (כלומר איטי, אבל לי זה הרגיש כמו ריצה) לתינוקיה, כדי שיחזירו לי אותה מיד ולא "יתנו לי לנוח". ואז פקידת הקבלה נתנה לי את הקטע של "אה, זאת את ש...". כן, זאת אני, האמא התלותית, הלחוצה וההיסטרית (וחמותי אומרת: עד עצם היום הזה וכנראה שלתמיד).

כרמל האורחת, תיאורי הפוסט-פרטום שלי יהוו דף כל כך מדכא, שהסיבה היחידה לכתיבתו תהיה הרצון להזהיר נשים אחרות, רק לא ברור לי ממה. הרי פוסט-פרטום עוברות כולן...

ותודה גם לריש גלית, ועכשיו אלך לתלות כביסה

[ריש_גלית*]

תיאורי הפוסט-פרטום שלי יהוו דף כל כך מדכא, שהסיבה היחידה לכתיבתו תהיה הרצון להזהיר נשים אחרות, רק לא ברור לי ממה. הרי פוסט-פרטום עוברות כולן...
ממש לא נכון! שכולן עוברות אותו. בטח שלא באותה צורה (לסבל פנים רבות P-:) וגם - למען האמת - לא כולן סובלות בו. לטעמי כל סיפור כזה מאפשר למי שחוותה משהו דומה להזדהות, לפתוח את לבה גם היא, או סתם להרגיש שהיא לא לבד.
למיטב זכרוני (המטושטש והמכחיש), הפוסט-פרטום יכול להיות חוויה מרוממת, מבולבלת, מדכדכת ועד - מסוכנת לבריאות האם והתינוק... ובהחלט יש מה לדבר עליה ולכתוב ולספר אותה, עוד ועוד.
(חוץ מזה שככה את יכולה, אולי, לפצות את קהלך האוהד על חודשי שתיקתך הרועמת, עת היית מן הסתם שקועה עד צווארך בפוסט-פרטום שלך (-:).

[סמדר_נ*]

כן, יש אתרים לתיזמון צירים. נסו ותהנו).
ואללה? אני צריכה לבשר לאיש, כי בצירים שלנו הוא פשוט תכנת משהו כזה, המצחיק, וכשהוא יצא רגע להביא משהו אני הייתי צריכה ללחוץ על הלפטופ בתחילה ובסיום של כל ציר.
אחלה סיפור!
ותכתבי, תכתבי על הפוסט פרטום. צריך הרבה סיפורי פוסט פרטום כשירות לציבור. העם מבקש. גורל האומה כולה על כתפייך!

[תמי_גלילי*]

איזה סיפור יפה!
נשמע מתיש ומצחיק ומרגש ובעיקר שלך

[טלי_מא*]

איזו פרוסית ואיזה נעלים, ריגשת אותי עד דמעות...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איזה סיפור יפה!

תודה שסיפרת סוף סוף והמון מזל טוב!

[עוברת_אורח*]

וכשהוא יצא רגע להביא משהו אני הייתי צריכה ללחוץ על הלפטופ בתחילה ובסיום של כל ציר
נו בטח, זה הכפתור הזה שצריך ללחוץ עליו כל 108 דקות אחרת מתפוצץ העולם....

[עוברת_אורח*]

צריך הרבה סיפורי פוסט פרטום כשירות לציבור. העם מבקש. גורל האומה כולה על כתפייך!

[אל_דנטה*]

איזה כיף! מזל טוב פעם שנייה

[אליס_בארץ_המראה*]

תודה תודה תודה

סיפורי פוסט... יש לי התלבטות בענין הזה, כי זה כולל גם חשיפה אישית, העלאה מחדש של כאב גדול ותחושת החמצה (ההנקה של עלמה נכשלה, הרבה תודות לעצה איומה אחת שנתנה לי יועצת הנקה), וממש לא בא לי לקבל הערות, לא הערות מהסוג ה"תומך" כמו אלו שמופיעות ב אני רוצה להניק (וזו היתה יכולה להיות אני שפתחה את הדף הזה, אי-אז ביולי-אוגוסט 2008), וגם לא הערות מסוג עדין יותר, "אז בילד הבא כבר תדעי...".
אני לא בטוחה שאצליח להתאושש מהטראומה הזאת גם בילד החמישי.

על האספקטים האחרים של הפוסט אכתוב אולי בסוף השבוע. לא רק כי גורל האומה וכו , אלא כי אני באמת חושבת שנשים בהריון נהנות משפע של מידע על לידות, ורק מעט מאד מידע על איך להתכונן לתקופה הכי מטלטלת, מאתגרת ומלאת מהמורות שמגיעה מיד אחרי הלידה. וממחשבות ראשוניות שיש לי בנושא, 'דולה פוסט-פרטום' צריך להכנס לרשימת המקצועות שהמדינה מקדמת כאינטרס לאומי

[עוברת_אורח*]

וממש לא בא לי לקבל הערות
ובכל זאת:
_{זו רק הנקה. זה רק שנה או שנתיים מההורות. עכשיו זה נראה לך ענק, אבל זה לא. זה לא. זה לא.}

[לוטם_מרווני*]

אליס איזה סיפור! חשוב לדעתי כן לכתוב את סיפורי הפוסט, זה גם חלק מתהליך...
@}

[אמא_ללי*]

אלא כי אני באמת חושבת שנשים בהריון נהנות משפע של מידע על לידות, ורק מעט מאד מידע על איך להתכונן לתקופה הכי מטלטלת, מאתגרת ומלאת מהמורות שמגיעה מיד אחרי הלידה.
אני כל כך שמחה שהדיון הזה מתפתח כאן. נראה לי שממש כדאי שיהיו דפים מסוג דף סיפור פוסט פארטום או דף סיפור הסתגלות לאמהות.
יש כל כך הרבה מה ללמוד מסיפורים כאלה, ולא מדברים על זה מספיק בכלל בכלל.

מחכה לקרוא עוד

[עוברת_אורח*]

ולא מדברים על זה מספיק בכלל בכלל
בתור מי שהפיקה הרבה לקחים לקראת הפוסט פארטום השלישי ועדיין הצליחה ליפול בפח ה"אם אני כבר בבית לפחות שיהיה כאן מסודר ולילדים תהיה ארוחה חמה" אני מסכימה מאד!

אגב, בהזדמנות זו מזכירה את דף רצפת האגן החשוב של במבי ק לטובת כל מי שילדה בשנה האחרונה!

[בר_עדש*]

סיפור נפלא. מתאים לך.

[באופן_לייט*]

אני אוהבת אותך
(וגם הסיפור מצויין כתמיד)

[אליס_בארץ_המראה*]

תודה לכם, ושלום מיוחד ל בר-עדש שלא "ראיתי" כבר מזמי-מזמן

לייט, זה הדדי ובואי כבר לבקר אותי.

נו? נו? נו?

[בלישם*]

את כותבת נהדר.
אני דווקא מרגישה קצת עצובה מהסיפור הזה.. מקווה עבורך שבלידה הבאה תבחרי אחרת ותזכי בלידה פחות התערבותית ויותר מעצימה..

[אמא_של_דגיגונת*]

_איזה סיפור יפה!
תודה שסיפרת סוף סוף והמון מזל טוב!_
הפוסט פרטום נשמע מוכר, למרות שאחרי שנה שוכחים כמה היה קשה...
אני מעריצה אותך איך שעם הכל אתם גם נוסעים ממדינה למדינה, מי כמוני יודע שזה לא פשוט בכלל.
מקווה להתראות בסיבוב הבא שלכם במדינת הפסים והכוכבים..

[אליס_בארץ_המראה*]

בלישם - תודה

(אבל למה בלי שם?)

אל תהיי עצובה. כל ההחלטות החשובות בלידה המאד-ארוכה הזאת היו שלי, ולטעמי זה הדבר החשוב, ולא אם היתה התערבות או לא. לתחושתי היתה לי לידה טובה. בענין 'מעצימה' - אני די הרגשתי עצומה באותו יום ראשון, אבל לך למשל זה סיפור לא-מעצים ואפילו עצוב. כך שזה כנראה תלוי בעיני המתבוננת @}

וגם אני מקווה שהלידה הבאה תהיה אחרת - בעיקר קצרה בהרבה

אמא של דגיגונת

רוב תודות! גם אני מקוה להתראות, והתכנית שלנו היא לחזור לאזורכם באוגוסט (אחרי הכל זה החודש הכי נעים בשנה שם... ). אגב, נזכרתי עכשיו שכשהייתי בחודש תשיעי והתנשפתי רק ממאמץ הקימה מהכסא, דווקא אז נסענו לעיר שלכם וערכנו ביקור ארוך ומרתק ב... בית הכלא הישן שם
(מוזיאון מרתק כאמור, אבל גם קצת מוזר).

[בלישם*]

[ג'ינ_ג'ית*]

אני מצטרפת לאליס בעניין הגישה ללידה. לפעמים כל כך עסוקים בלבנות תכונית שלמה והעדפות ורצון שהכל יתוקתק כמו בויזו'אל או כמו שלימדו או למדנו שצריך ונכון וכל החרטה...שמפספסים את החוויה הכייפית ואת התהליך המדהים הזה שהוא כזה מעצם היותו ולא משנה כמה התערבות היתה ואיך ולמה.
לעבור חוויה כל כך ארוכה ותבוענית כפי שעברה אליס עם האפידורל עם ההתערבויות עם הציפייה, החרדה, ההשתוקקות, הכאב, ובסופו מציצה ילדה מקסימה שהופכת יחד עם האמא והאבא שלה לגוש של אושר- זה הסיפור, שהרי האושר הוא עניין פשוט, זה אנחנו שלפעמים מסבכים אותו.
ואיזו ילדה באה לה זותי, גמני רוצה..

[אמא_של_דגיגונת*]

דווקא אז נסענו לעיר שלכם וערכנו ביקור ארוך ומרתק ב... בית הכלא הישן שם
D-:
אוגוסט. עכשיו יש למה לצפות. (פרט, כמובן, ליתושים, חום, לחות וגשם מהביל)

[במבי_ק*]

אליס, אליס, קראתי כבר לפני שבועיים או מתישהו כזה, אבל הייתי חולה בשפעת נבזית ומתמידנית מדי כדי להגיב בקול רם (אז עד עכשיו בעיקר התרגשתי בלב).

מאוד התרשמתי, והתרגשתי, ושמחתי מאוד מאוד לקרוא את סיפור הלידה שלך. לא יודעת מה השורה התחתונה מבחינתך (חוץ מתינוקת מהממת, כמובן), אבל אני קראתי סיפור נורא מחזק. חשבתי לעצמי - אם ככה זה בלידה ראשונה, מין כזה "לקחתי אפידורל, אבל לא שאפתי לריאות" - אז זה פשוט כ"כ מעודד ומחזק ללידות הבאות (בגלל שראיתי את האור, אני אומרת לידת בית ) . תגידי - איך זה שאנחנו (כל אלה שמשתמשות כל-כך הרבה במוח ובמילים) מצליחות בכלל להגיע למצב כל-כך <אין-לי-מילים> ראשוני והישרדותי, שבו (למשל) האנגלית שאת משתמשת בה באופן שוטף, יומיומי וגם אקדמי - נשמעת כמו סינית (;-) בסדר, הוא היה סיני, אבל זה לא רק זה. אני בטוחה שעל קפה בקפיטריה היית מצליחה להבין אותו יופי). זה מין כזה מצב של - אל תסבכו אותי עכשיו עם שפות זרות, אני רוצה את אמא (מטאפורית, לפחות), ואני רוצה את הבית שלי, ואני רוצה הכי פשוט, ואל תזיינו לי ת'מוח עכשיו עם מבטאים שאין לי כוח לפענח... זה נורא חזק בסיפור שלך - ההתכנסות הזאת לתוך הלידה, ולתוך מצב לא-אינטלקטואלי (שלדעתי זה בכלל לא טריוויאלי, אלא מאוד קשה, ככה שאני ממש מתרגשת שזה פשוט קרה לך ככה בטבעי).

אני רוצה גם לומר שסיפורי פוסט-לידה לא פחות חשובים, לדעתי לפחות. אם יהיו כוחות ורצון - אני בטוחה שזה יתרום להרבה אחרות.

וכמובן - שאל תחשבי שזה שכתבת את סיפור הלידה פוטר אותך מדיווחים שוטפים (לפחות באופן סמלי) על חייך כאמא. את פשוט כותבת טוב מדי כדי שנוותר על זה, ובאתר הזה יש ערבות חברתית. בסדר, לקחת חופשת הריון ולידה. עכשיו הגיע הזמן לעבוד

[נוסעת_סמויה*]

כל מה שבמבי אמרה.

[נוסעת_סמויה*]

טוב, חוץ מעניין השפעת.

[רחל_ברמן*]

פספסתי את הסיפור הזה כשכתבת אותו - איזה כיף שבמבי העלתה אותו למהחדש!

סיפור נהדר. וגם אני בעד לספר על מה שבא אח"כ, ובכלל בעד תיוג דף סיפור פוסט פארטום (או אולי עדיף דף סיפור אחרי הלידה).

ואם בתיוגים עסקינן, הולכת לראש הדף לתייג אותך
המון מזל טוב שוב!

[אליס_בארץ_המראה*]

תודה תודה!

במביק, צחקתי כל כך מה לקחתי אפידורל, אבל לא שאפתי לריאות שאולי עוד ארוץ עם הסלוגן הזה לכנסת . ואת לגמרי צודקת בענין ההתכנסות, ועזיבת המילים, השפה הזרה והשפה בכלל. למילים באמת לא היה מקום. וגם המחשבות עזבו אותי לאט לאט, ככל שהלידה התארכה; בסוף היו רק רגשות, ואני עדיין זוכרת עד כמה "רגשות נטו" הם חוויה אינטנסיבית.

דיווחים שוטפים וענייני פוסט-פארטום - עוד יבואו, ברור. לך אני לא חולמת אפילו להגיד לא (כפי ששמחתי לשמוע, בקרוב את הבוסית )

נוסעת, גם לך אני לא אומרת לא. ובאמת בלי שפעת

ורחל, תודות! אני שמחה לראות אותך כאן @}

[במבי_ק*]

[פלוני_אלמונית*]

לא ביקרתי פה יובלות וזה כבר קרה כלכך מזמן שלא נעים S-:
ובכל זאת מרגש ומדהים ונפלא לשמוע שאת אמא, ולדעת איך זה קרה.
והכתיבה שלך ישר עושה לי להצטער שלא כתבתי אף אחת מהלידות שלי, גם לא לעצמי.
(דומעת לי פה בנחת)

ומשלומכם עכשיו?
ואפשר תמונה?
טוב, טוב, אני אשתוק קצת.
, אבל אחד מתגעגע. מצחיק, געגועים וירטואליים.

[אמא_של_ליה*]

אופס. אני אצל אמא. זאת הייתי אני.