ספרו על העיר שלכם

חשבתי שנורא מתחשק לי לשמוע סיפורים על העיר (בעיקר ערים, אבל גם כפרים, קיבוצים ושאר סוגי התיישבות) שבה אתם גרים. או שבה גדלתם.

בעיקר על מה אוהבים ומה לא אוהבים. ונקודה אהובה בעיר. והמלצות לא שגרתיות. וסתם הגיגים. הכל הולך. גם המלצה איפה לקנות איקרא טובה ודברים סקסיים כאלה...

תודה!

מגלה שקשה לי להתחיל לכתוב.... אולי תתחילי את? (-:

גדלתי בעיר הדרומית באר שבע של שנות ה60-80 כולם הכירו את כולם עיר שעטפה את הילדים והנוער -
מה אהבתי בעיר - את החברים
היום - לא אוהבת אותה,
עיר גדולה ואפורה המדבר סביב משרה דכאון.

כיום חיה במעלות
עיר קטנה - שכולם מכירים את כולם
עיר מעורבת שחיים בה יחדיו
יהודים- דתים וחילונים, ערבים-דרוזים, צדלניקים, עולים חדשים ( 20 שנה כבר בארץ (-: )בני קיבוץ ובני המקום - כולם חיים בהרמונה ושקט ונעימים
קבלת האחר- בעצם מי זה האחר? (-:
הנוף...הירוק....האויר...הטבע הכה קרוב...משהוא צנוע בעיר הזאת.
וכל זה יחדיו יוצר צקום שנעים לחיות בו.

אולי תתחילי את?

אני מושבניקית רוב החיים...

.

גדלתי ב מושב בשרון, ששם החיבה שלו היה "רמות קוקוריקו" על שם הלולים הרבים שהיו כאן. היום כבר אין לולים (אולי יש? אני לא מכירה). יש בית אריזה לביצים (גם אורגניות לאחרונה). המושב שלנו נורא יפה, היה וגם היום. הוא בינתיים חמק מהרחבות מודולריות ומבתי עסק שמאפיינים מושבים אחרים. הוא די גדול, אבל לא ארוך - כך שכמעט מכל מקום אפשר להגיע בהליכה של כמה דקות למרכז - גן שעשועים, מגרש ובית העם.

כשהייתי ילדה היה כאן בית ספר יסודי. הכיתה שלי היתה הגדולה ביותר, ומנתה 18 ילדים. היו גם כיתות עם 6 ילדים. אבל הבית ספר הזה נסגר לפני משהו כמו 20 שנה או יותר.

בריכת השחיה היתה הבית השני שלי כילדה. הייתי הולכת יחפה ולא נועלת סנדלים כל הקיץ. בגיל 10 זכיתי בתואר "קרפיון השנה" שזה אומר - הילד ששרץ הכי הרבה בבריכה. זה לדעתי התואר הכי שווה שקיבלתי בחיים (אחרי "אמא"). הבריכה היתה מצחיקה קצת, כי בגלל שהיא היתה פעם בריכת השקיה או משהו כזה - היו לה שיפועים בצדדים. זה הוליד משחקי בריכה שהיו אופייניים כנראה רק למושב שלי. היינו משחקים שעות, ואח"כ יוצאים ונשכבים על הבטון הרותח! ובימים מיוחדים קונים טוסט מעוך עם גבינה צהובה ועגבניה בפיתה. הבריכה הזו שופצה, וכבר אין בה שיפועים.

היום המושב הוא בורגני למופת, יש כאן גם עשירים של ממש (וגם לא), והוא נחשב למקום יוקרתי. אבל עדיין יש לו מבחינת מראה - מראה לא מנקר עיניים. יש כאן גנן של המושב שיודע איך לשלב בין צמחי בר לצמחיה מתורבתת, ובעונות מסויימות זה ממש יפה להסתובב ברחובות.

אין לי המלצה איפה לקנות איקרא טובה כאן במושב, אבל במרחק של כ 25 דקות נסיעה יש את שוק הכרמל, ושם ברחוב רמב"ם יש איקרא מצויינת

אני מתגעגעת לפן הזה של תל אביב.

חוץ מזה אנחנו שכנים של שלוש ערים, אחת מהן במרחק הליכה ברגל.

שכחתי לספר שזה מושב של ייקים במקור.

גרתי בהמון מקומות ועכשיו אני גרה ב יפו, בשיכון רכבת כזה, מול הבניין של ה-14 קומות שנקרא ממש ככה וכל יפואי מכיר אותו.
אני אוהבת ושונאת לגור פה. מצד אחד, יש לי שכנה נהדרת קשישה שכל הזמן אומרת לי ולבנזוגי "תצליח,תצליחו בחיים" ושואלת אותו מתי הוא כבר יעשה לי ברכה (שזו אכן שאלה ראויה!) ונותנת לנו ירקות כשיש לה. מצד שני, אני גרה בשיכון הכי מכוער בעולם שכל מה שגדל בו זה קוצים, זבל והמון משפחות שלא מתפקדות בעברית ובערבית.

יפו מכוערת ומוזנחת וכל הזמן אנחנו מקבלים את ההרגשה שאנחנו גרים בצד הלא נכון של המקף. כל ערב אנחנו סוגרים את החלון כי מגיע אלינו משב ביוב טרי ומיוחד יחד עם הבריזה. מצד שני, יפו יפה ונהדרת ויש בה אוכל מצוין וטעים כל הזמן. מאפיות נהדרות (פיס אוף קייק) ומעדניות מופלאות על שדרות ירושלים. מסעדות פועלים בולגריות (ויטושה) ומסעדות חדשות ומעניינות בשוק הפישפשים והמסבחה של אבו חסן, כמובן. ויפו גם בחיים כל הזמן. עיר שוקקת חיים, תמיד. לפעמים זה מרגיז, לרוב אני אוהבת את זה.

התחלתי לכתוב משהו על תל אביב - הגבתי ראשונה לפתיחת הדף - ואז השתתקתי בביישנות. אחר כך חשבתי על משהו אחר:

פעם ישבתי ועבדתי בבית הזה, ליד השולחן כתיבה הירוק הזה, והתקשרה האחראית עלי ממקום העבודה בירושלים. התחלנו לדבר ופתאום היא שאלה אותי, "מה זה, יש לך שם ציפורים?"
ככה שמתי לב שבתל אביב הציפורים מצייצות חזק, ואני דווקא דמיינתי שבירושלים יש הרבה יותר ציפורים.
לפחות בעץ שנשקף מהחלון בבית הזה הן מצייצות בקול, מהבוקר עוד לפני שאני קמה ועד שהן משתתקות כשיורד הערב.
כשיהרסו את הבניין הזה בעוד כמה חודשים בטח יכרתו גם את עצי האזדרכת שבחצר, ואז נצטרך ללכת למקום אחר ולבדוק איך הציפורים מצייצות שם.

בחצר הצרה והמוזנחת הקימו השכנים החדשים סוכה שהאזדרכת מסוככת עליה. לשכנים יש שני ילדים בגיל של הילדים שלי ועוד זוג תאומות תינוקות. השכנה הפכה את החצר לחצר משחקים, ומדי פעם אחד מאנשי הרחוב או השכונה שם בחצר משהו שימושי. שלשום מצאנו מחצלת ענקית מקופלת, מתפוררת למדי אבל עדיין נוחה הרבה יותר מסתם לזחול על החול המלוכלך. לפני כמה שבועות ראיתי שכן מהבניין ממול שם בחצר שולחן וכיסאות של ילדים ושני יצורים מתנפחים שאפשר לרכוב עליהם. פעם קשרנו חבל ארוך לסל קניות והיינו מורידים ומעלים דברים שהילדים שלהם שכחו אצלנו בקומה ולהפך. השכנה קשרה פעמון קטן לחבל כדי להודיע לי כל פעם שיש משהו בשבילי בסל. לפעמים היה מתחשק לי להוריד בסל מהמרפסת שלנו לחצר את אחד הילדים, לקצר להם את הריצה במדרגות.

אבל אהבתי את החצר גם עם השכנים הקודמים. אז צמחו בה כל חורף המון חוביזות וסרפדים ועוד עשבי בר ותמיד הרגשתי שאפשר שמחר אני אצא לקטוף עלים ולהכין חביתת חובייזה. מדי פעם גם הייתי באמת קוטפת. ותכננתי איך יום אחד אנכש ואעשה ערוגה.

נכון שילדים קוראים מחשבות של הורים? כי עכשיו בא הילד והביא להראות לי ציור שהוא צייר "כמו שאחותו מציירת": רואים שם שני פרחים - גבעול ירוק, עיגול שחור ומסביבו עלי כותרת אדומים, ולמעלה בדף מצויר כחול ולמטה חום. והוא אמר לי: "ציירתי את העיר שלנו. הנה, את זה," והצביע דרך החלון על האזדרכת.

.

עכשיו בא הילד והביא להראות לי ציור שהוא צייר "כמו שאחותו מציירת": רואים שם שני פרחים - גבעול ירוק, עיגול שחור ומסביבו עלי כותרת אדומים, ולמעלה בדף מצויר כחול ולמטה חום. והוא אמר לי: "ציירתי את העיר שלנו. הנה, את זה," והצביע דרך החלון על האזדרכת.

מדהים!

אני כל כך נהנית לקרוא.

אני חושבת שאנשים שגרים במקום מסויים תמיד יביאו את הזווית האישית על המקום - וזה ממש יפה!

אני גדלתי ב מעלות, בשכונה שנמצאת די בשוליים - מעל נחל כזיב. היינו יורדים לשחק בוואדי, ובשנים הראשונות הלכנו לקטוף פטל בקיץ איפה שהיום יש את שלולית המונפורט המכוערת.
בתוך העיר - מאד אהבתי את כל פסלי האבן שהתרבו כל שנה בעקבות סימפוזיון הפיסול. הייתי הולכת לחוגים ולחברים ברגל בדרך-כלל, ובגלל שהעיר על הר הכל עליות וירידות. תמיד היינו אומרים שבגלל זה קוראים לה מעלות.
אני ואחי למדנו בבית-ספר קצת אליטיסטי מחוץ למעלות, אז לא הייתי מאד מחוברת למקומיים שלא למדו איתי באותו בי"ס. במבט לאחור זה נראה לי חבל.
אני זוכרת שבהתחלה קצת פחדתי מהמזג העצבני והקולני הרווח בשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות (אני נורא מתאמצת פה להיות פוליטקלי קורקט...), ובאמת הייתה גם קצת אלימות (היום יש כמובן הרבה יותר), אחר כך זה הצחיק אותי ואפילו קצת קינאתי בהם על הדרמטיות.
אמא שלי הייתה מבשלת אוכל בריא ומאד מאד מושקע וטעים, אבל שונה מהניחוחות שנדפו מחלונות הבתים בשכונה, שגם עוררו בי קנאה רבה. היום אני חושבת שאלו היו דברים כמו פתיתים, אבקת מרק, ספגטי קצר עם קצת רסק עגבניות ופפריקה, עוגות שיש יבשות ופיתה לבנה עם שוקולד, שנפשי כה ערגה אליהם.
מעלות בעצם זה מעלות-תרשיחא, ובתרשיחא יש שוק בשבת, חומוס חיאט, כנאפה מה-שמו, וכמובן את 'הווארי' - הסופרמרקט שמשום מה מקושר אצלי יותר מכל להצטיידות לקראת טיולים שנתיים.
אני בטוחה שבמעלות יש מקומות נפלאים לקנות איקרא, אבל זה לא כל כך עניין אותי בזמנו.

המלצות במעלות מחיי כבוגרת: יש חנות תבלינים וקטניות עם המון מבחר מול קניון כוכב הצפון. וגם את 'דהן ירקות' לא רחוק משם, הכי זול ואיכותי בסביבה, חוץ מדהן שבכרמיאל. ואם אתם מעוניינים בלחם השיפון הטעים בארץ, גשו בשעות הבוקר למאפיה הרוסית הקטנה שבתוך קניון הרקפות (רח' ירושלים, ליד קופ"ח מאוחדת), ותמורת כ-12 ש"ח תקבלו כיכר לחם שיפון שעשויה לא לשרוד את הדרך הביתה מרוב טעימות.

אגב, המחכימון שצץ לי ממש התאים לבליל הזכרונות שעלו בי:
"אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה"

המלצות במעלות מחיי כבוגרת: יש חנות תבלינים וקטניות עם המון מבחר מול קניון כוכב הצפון. וגם את 'דהן ירקות' לא רחוק משם, הכי זול ואיכותי בסביבה, חוץ מדהן שבכרמיאל. ואם אתם מעוניינים בלחם השיפון הטעים בארץ, גשו בשעות הבוקר למאפיה הרוסית הקטנה שבתוך קניון הרקפות (רח' ירושלים, ליד קופ"ח מאוחדת), ותמורת כ-12 ש"ח תקבלו כיכר לחם שיפון שעשויה לא לשרוד את הדרך הביתה מרוב טעימות.

כן! עוד!

בשנות השבעים רמלה הייתה הכוכבת של ישראל.
דיסקוטקים, צביקה פיק, שלום חנוך וניסים סרוסי.
כולם עלו לכאן לרגל.
אני נולדתי ב-1978. אומרים שהיה פה שמח לפני.
בשנות ה-80, ה-90, ותחילת האלפיים מצבה היה לא טוב.
בשנים האחרונות היא חווה פריחה איטית ומחודשת, ומקבלת את הכבוד הראוי לערבוב הדתות המקסים שיש פה,
שמתבטא בחומר האנושי לטובה ולרעה, ומתבטא בעיקר בארכיטקטורה יפיפיה.
בחלקיה היא מכוערת נורא, בחלקים אחרים היא לגמרי חו"ל.
לא הייתי רוצה להיוולד בשום מקום אחר.
מה אני אוהבת ברמלה? את קו השמיים הפתוח, את השוק המפורסם של ימי רביעי.
יש פה מסעדה הודית שאומרים שהיא הטובה בארץ, אנשים באים אליה מכל קצוות ישראל.
ושתי חומוסיות אלופות.
ואת הבית של ההורים שלי.
אני אוהבת מאוד את הדרך מתל אביב לרמלה לקראת שקיעה. מהפנט ומשרה שלווה.
אני אוהבת את תל אביב. עיר מספר שתיים שלי, כבר עשר שנים.
ואני אוהבת את רחובות תל אביב.
כשאני אומרת שאני אוהבת את תל אביב אני מתכוונת לעיר, הרבה לפני שאני מתכוונת לעשייה ולאירועים ולכל דבר תלוי גורם אנושי.
כן, יש בה המון אמנות, ומבחר מסעדות שלא מבייש את ניו יורק, וחיי לילה מגוונים, ובתי קפה מכל הסוגים, ואירועי תרבות בשפע,
אבל לפני כל אלה אני אוהבת אותה. אותה.
רחובות, בניינים, ספסלים, עצים. ים.
כואב לי על כל מגדל עשירים חדש שבונים.
במקום להיות ברלין היא נהיית מנהטן.
ואני אוהבת אוהבת אוהבת להיכנס למוזיאון באמצע היום ולעמוד בשקט בשקט לבדי לבדי מול הציור של גירהרד ריכטר.

איזה יופי של דף.
"ציירתי את העיר שלנו. הנה, את זה," והצביע דרך החלון על האזדרכת.
וואהו. ילדים קוראים את המחשבות של ההורים.

כשאני הולכת ב תל אביב אני פוגשת את העבר שלי כל הזמן. לפני כמה ימים נכנסתי לבית קפה ובשולחן הפינתי ישב העבר שלי בדמות מישהי, נקרא לה אדווה, שלמדתי אתה בבית ספר לקולנוע לפני יותר שנים משנעים לי לפרט. היא כבר לא גרה בעיר הזאת, אבל יש לה פה עניינים. ענייני סרטים. כן, היא עדיין עושה קולנוע, כל השנים האלה (יישר כוחה!). והיא אומרת לי, בדיוק צַפְת לי במחשבה אתמול, כמה מוזר לפגוש אותך בדיוק עכשיו. נזכרתי שדיברנו על "מיתר", היא אומרת. כמה מוזר, אני עונה, בדיוק אני הולכת לסדנה עם דני לסרי הערב.
(כנראה שבתל אביב אני פוגשת גם את ההווה שלי, מדי פעם).

אחר כך מגיע האיש שאתו יש לאדווה פגישה. נקרא לו שלמה. אני רואה מיד שגם אותו אני מכירה, אבל לא בטוחה מאיפה. כשהיא מציגה אותו בשם המלא אני תכף נזכרת - בטח, קודם כל אני מכירה אותך מהדברים שכתבת, אני אומרת לו, הוא כתב שנים בעיתון שהייתי קוראת. אחר כך אני נזכרת שגם אני עבדתי באותו עיתון (תקופה קצרה ואפלה בחיי) ומסבירה שגם משם אני מכירה אותו. בינתיים העבר הולך ונפרש ואני נזכרת ברובד עמוק ורחוק יותר של העבר התל אביבי שלי - היכן שהכרתי את האיש לראשונה - ואומרת לו: בעצם אני מכירה אותך כי ניקיתי לך את הבית, כשהייתי מנקה בתים.
על העבר הזה הוא כבר ממש לא רוצה לשמוע, זה אפל מדי בשבילו, כנראה. הם מתפנים לפגישה שלהם ואני להווה שלי בעיר הגדולה. שרק חושבת שהיא גדולה, אבל היא די קטנה, בעצם.

עכשיו אני קולטת שבמביק ביקשה לספר על העיר שלנו ולא על עצמנו בעיר. אולי אעביר את הדברים לדף שאקרא לו סיפורי תל אביב שלי, כי כשאומרים לי לספר על תל אביב זה פותח אצלי מגירות אינספור...

מעלות בעצם זה מעלות-תרשיחא, ובתרשיחא יש שוק בשבת, חומוס חיאט, כנאפה מה-שמו, וכמובן את 'הווארי' - הסופרמרקט שמשום מה מקושר אצלי יותר מכל להצטיידות לקראת טיולים שנתיים.
אם כבר אנחנו באזור...
ברחוב הראשי של תרשיחא יש מאפייה שפתוחה כל הלילה, וכל ימות השנה כמעט.
בתקופת התיכון והצבא, בדרך חזרה מבילויים, היינו אוהבים מאוד לעצור שם ולקנות פיתות טריות-טריות וחמות, ישר מהתנור.
חוץ מזה, החומוס הכי טוב באזור: אל אמיר, ברחוב השוק של תרשיחא
(ואני לא מכתירה אותו בקלות, אח שלי מכור חומוס קשה ומכיר את כל החומוסיות ממטולה ועד קצה גוש דן)

במבי ק עשית לי חשק!

אני גדלתי ב קצרין שברמת הגולן, שהייתה בזמנו עיירונת קטנטונת.
בזכות האופן שבו היא בנויה, אפשר להגיע כמעט לכל מקום בלי לחצות שום כביש ובאמת היינו הולכים לבד לכל מקום, ברגל.
גם אנחנו היינו שורצים בבריכה (יש שם בריכה גדולה, בצורת האות ר') היינו משחקים שעות, ואח"כ יוצאים ונשכבים על הבטון הרותח!
הגולן הוא מקום פראי למדי בכל מה שקשור לטבע ולמזג אוויר - החורף הוא ברד, סופות, בוץ וקור אימים, הקיץ הוא חמסינים, רוחות מזרחיות ("שרקיות"") ושדות צהובים מהבילים.
והכול שורץ חיות ארסיות... זה נשמע מפחיד אבל בתור ילדים זה מרתק ומרגש.
עקרבים, נחשים, דבורים ומה לא, הכול חלק מהיום-יום.
חוץ מזה היינו מרחק רבע שעה נסיעה מהכינרת, ושם היינו מבלים את שבתותינו, בחופים המוכרים בדרך כלל ל"מקומיים" בלבד.
בקיץ היינו מסתובבים בחוץ, בחום המטורף, יחפים על אבני בזלת לוהטים.

אין לי המלצות של ממש על העיר (עזבנו שם די מזמן), רק המלצה כללית על הרמה: המקום הכי יפה בארץ.

וגם אני אוהבת את תל אביב, מאוד.
ויותר מכול מזדהה עם זה:
_כשאני אומרת שאני אוהבת את תל אביב אני מתכוונת לעיר, הרבה לפני שאני מתכוונת לעשייה ולאירועים ולכל דבר תלוי גורם אנושי.
כן, יש בה המון אמנות, ומבחר מסעדות שלא מבייש את ניו יורק, וחיי לילה מגוונים, ובתי קפה מכל הסוגים, ואירועי תרבות בשפע,
אבל לפני כל אלה אני אוהבת אותה. אותה.
רחובות, בניינים, ספסלים, עצים. ים._

עכשיו אני קולטת שבמביק ביקשה לספר על העיר שלנו ולא על עצמנו בעיר. אולי אעביר את הדברים לדף

השתגעת??? אני רוצה את הכל! על העיר, ובטח ובטח ובטח על עצמי-של-כל-מישהו בעיר. זה בדיוק מה שמעניין אותי - הכל, מכל הזוויות. שלא תעיזי להעביר!

תמשיכו, זה כזה כיף! לונלי-פלאנט ישראלי...

אנחנו נקלענו בגולן למקום הכי !!! הכי !!! ביזארי שיצא לנו לראות בארץ (חוץ מרהט). מושב קלע נדמה לי. טווין פיקס מידל איסט.

שבע, ברמלה - איזה חומוס?

ברמלה - חומוס חליל.
ואחר כך גלידה ברחוב הראשי, מול השוק, אוף, שכחתי את השם.

אחח, בא לי לספר על עוד קצת ערים שהכרתי בחטף

אז יש את ירושלים. כל מה שנאמר נכון ללפני 4-5 שנים, ועד כמה שידוע לי עדיין די ככה.
גרתי ברח' כורש במרכז העיר, בו נמצאת המרקיה. נחמד להסתופף בה בלילות החורף הקרים, לנשום אדי מרק חי וצלילי ג'ז חם, אף אחד לא יבקש ממך להזמין כי בוחרים את המלצריות לפי אנטיפטיות וחוסר תודעת שירות. המרקים לא משהו, השקשוקה נחמדה. מעולם לא נהניתי מלחם אחיד כמו שנהניתי ממנו שם. פעם חצי ליטר גולדסטאר היה עולה שם 10 ש"ח, אבל רמזו לי שזה השתנה.
בשר - בשוק, אצל רפאל הקצב.
חומוס - בימי שישי עצלים שאין כח ללכת לעיר העתיקה, אפשר ללכת לאוגנדה (פאב קומיקס ומוסיקה אלקטרונית ברח' אריסטובלוס) ולקבל מנה אמיתית של חומוס עכרמאווי המעולה.
אבל הפאב החביב עלי היה סירה (לשעבר הD1 לשעבר הכובען המטורף) ברחוב בן-סירא. שאגב יש שם גם חומוסיה לא רעה שפתוחה עד מאוחר.
נורא נחמד ללכת לבריכת ממילא באמצע היום, במיוחד אחרי גשם ואז חצי ממנה מלאה עד אמצע השוקיים ויש כל מיני חיות שלולית, להכנס פנימה ולהרגיש כמו בתוך בועת אבן באמצע העיר
לדמיין איך הרומאים שחו בה (לא יודעת אם היא שמשה לשחיה, אבל זה נחמד לדמיין).
ועוד דבר, למי שאוהב קוטג', בירושלים קל יותר למצוא קוטג' עם כשרות של הבד"ץ, אותה אריזה רק עם פס זהב סביבה. למה אני אומרת לכם את זה? כי הקוטג' הבד"צי יותר טעים משמעותית מהקוטג' הרגיל! תעלומה, לא יודעת למה זה, אבל ההבדל ניכר.
ואם אתם בעיר בסופ"ש, יש את 'ציר הרשע' ברחוב הלל של המקומות הטעימים, המשמינים, הלא כשרים והפתוחים בשבת: ג'חנון בר, איבו (המבורגרים ל-פ-נ-י-ם) וצ'ילי פיצה (עם מגוון תוספות מעולות).

באשר ל קריית שמונה:
יש שתי פלאפליות ראויות לציון: אהרון ליד המשטרה, ועמר ליד המרכז המסחרי. השוק העירוני פתוח בשני ובחמישי, אין בו משהו מיוחד... ובכל זאת יש בו משהו... חומוס - כמובן שבלו-באס, אותו בלו-באס מפרדס-חנה עם אותו סרג'יו, באזור התעשיה הדרומי.
בכביש הראשי, ליד אקזוטי (ה פיצוציה של ק"ש-טאון, בצד המזרחי של הכביש הראשי עם שלטי נאון בלתי ניתנים לפספוס) יש את "מרקיה בסמטה", מקום הרבה יותר סימפטי מהמרקיה הירושלמית, עם המון המון התרחשויות תרבותיות מעניינות. ממש ליד יש חנות גמ"ח, בגדים יד-שניה, שפתוחה בשעות נדירות ומוזרות. הלכנו לשם כמה פעמים לחפש תלבושות להפקות.
ליד איזשהי חנות מזון לחיות, אני לא זוכרת בדיוק איפה, יש חנות יד שניה לרהיטים ומכשירי חשמל - זה מוסתר מאד, אני אנסה להזכר איפה זה ומה שם האיש. הכל ממש בזול, הוא מאד אמין וישר. קנינו אצלו מיקרוגל, ואחרי שבועיים הוא התקלקל והוא פשוט החליף לנו אותו בלי בעיה באחד אחר שעובד כנראה עד עצם היום הזה.
יש כל מיני טיפוסים שמסתובבים ואי אפשר שלא לפגוש ולהכיר- אחד מהם למשל זה יוסי נינג'ה, שיספר לכם על כל התחרויות והאליפויות שהוא לקח, יזמין אתכם לשיעורים שהוא מעביר, ואף יראה לכם תמונות סטילס ישנות שלו במנזר שאולין (האמנם?).
יש גם באמצע העיר את גבעת שחומית היפה, שמישהו פעם אמר לי שאם לוקחים לשם בחורה ממחוץ לעיר היא חושבת שזה הדבר הכי רומנטי בעולם, ואם לוקחים לשם ק"שמונאית היא מבינה שרק רוצים ל*** אותה. ( יש לי אלבום בפייסבוק שצילמתי שם: תמונות מגבעת שחומית )
אבל הכי אהבתי - לצאת מהעיר לכיוון מערב, לעשות הליכות על דרך הנוף ביער ולראות את כל העיר מלמעלה.

זהו בינתיים...
נראה אם אני אזכר בדברים טובים ממגדל-העמק, בינתיים אני נזכרת רק בדברים מגעילים...

רחוב ישן בצהרי היום.

צוויל

היינו אוהבים מאוד לעצור שם ולקנות פיתות טריות-טריות וחמות, ישר מהתנור.
מאפיית שאהין, לא?

כמו שאומרים בחו"ל - לייק.

ואחר כך גלידה ברחוב הראשי, מול השוק, אוף, שכחתי את השם.
אנדרי

וואו!

מכירים את אוגנדה. בנהזוג ירושלמי לשעבר (לשעבר לשעבר, כשעוד לא היה אוגנדה), וגם הופיע שם.

אם תוכלו לרשום את שם המקום במודגש? אני ממש מתכוונת להשתמש בדף הזה! ההמלצות בקריית שמונה - וואו! ממש שווה!

כשאני הולכת בתל אביב אני פוגשת את העבר שלי כל הזמן
גם אני. אני כבר לא גרה בה, אז גם אין לי הווה לפגוש שם, ולכן כנראה זה מאוד חזק. אין כמעט נקודה בעיר הזאת שאין לי ממנה זכרונות - רעים, טובים, סתמיים.

_כשאני אומרת שאני אוהבת את תל אביב אני מתכוונת לעיר, הרבה לפני שאני מתכוונת לעשייה ולאירועים ולכל דבר תלוי גורם אנושי.
כן, יש בה המון אמנות, ומבחר מסעדות שלא מבייש את ניו יורק, וחיי לילה מגוונים, ובתי קפה מכל הסוגים, ואירועי תרבות בשפע,
אבל לפני כל אלה אני אוהבת אותה. אותה.
רחובות, בניינים, ספסלים, עצים. ים.
כואב לי על כל מגדל עשירים חדש שבונים._
מזדהה.

עצים
אוהבת את השקמים בקינג ג'ורג' ואת הפיקוסים ליד הקונסרווטוריום. ואת האקליפטוס הגדול בגן מאיר ליד המתקנים - הוא עוד קיים? זכור לי שמתישהו כרתו לפחות חלק ממנו וכבר אי אפשר היה לשבת בפיצול הענפים.
ועוד מלא עצים.

ים.
כשהייתי ילדה היינו תמיד הולכים לחוף בוגרשוב. אהבתי מאוד את הפסל שהיה פעם בגן לונדון בדרך לחוף (הוא כבר לא שם, נכון?) - נדמה לי שקראו לו "אשה ברוח", וכשהייתי ילדה חשבתי שזה סוג של פיל מלאכי, כי השיער המתנופף שלה (או צעיף או משהו) נראה לי כמו חט של פיל. ואהבתי מאוד את המזח בחוף בוגרשוב, הייתי עומדת על הקצה ומסתכלת על הסרטנים בסלעים (יכולתי להסתכל עליהם שעות) ועל המים והאופק והשמש היורדת. ופעם אחת שחיתי עם חברה של אמא שלי עד השובר גלים והיה מאוד מרגש לשבת עליו ולהסתכל על המזח מהצד השני.

ספסלים.
עד היום המילה ספסל מעלה בראשי תמונה של ספסל עץ פשוט בצבע ירקרק מתקלף - הספסלים של גן מאיר (הם עוד כאלה?).

בניינים.
יש בניינים יפים לאללה בתל אביב, אבל אני תמיד אהבתי למצוא את הבתים הנמוכים, בתי הקרקע שמסתתרים ביניהם. וכל פעם התעצבתי לראות שעוד אחד ירד.
למשל במפגש המפותל של בר כוכבא וטרומפלדור היו פעם כמה וכמה בתים בני קומה אחת וחצר. עוד נשארו?

שליחה על ידי עדי* » 20 מאי 2010, 13:34

אני גרה ב מושב בצפון הנגב, השבוע עשיתי בדיקת סוכר 50 גר' להריון ושכחתי להביא לימון.
האחות שלחה אותי לקטוף לימון מאיזו חצר חצי נטושה ביישוב, שאלתי אותה ממי צריך לבקש רשות לפני שקוטפים והא אמרה:
נראה לך שצריך לבקש?! הרי זה למטרות בריאות ויש בזה ברכה! כל הילדים במועצה שלנו טעמו מהעץ לימון הזה עוד כשהיו בבטן אימם בבבדיקות הסוכר שלהן!"

אני מתה על האזור הזה...

מאפיית שאהין, לא?
לא יודעת S-:

כרמיאל - יש בה כמה מקומות שווים מבחינת אוכל:
ירקות דהאן - כבר הזכירו אותם בקטע על מעלות...למי שאוהב ירקות אבל לא הכי אוהב שוק - מקום ענק, ירקות מקסימים, תחלופה כל הזמן, וגם כיף להסתכל על כל הקונים האחרים ולהציץ להם לעגלה (בשונה מהסופר למשל, שהשבוע הייתי המומה לראות זוג שקנה רק בירה, מים מינרליים ושמפו - לא תזונה מוזרה במקצת?). חלק מהזמן יש גם ירקות שבד"כ יש רק בשווקים או חנויות של ישובים ערבים.
חנות התבלינים במדרחוב - אני לא יודעת איך קוראים לה. היא פיצפונה, יש בה תבלינים של הודים ודברים מיוחדים לאתיופים (כולל תוספות שיער! עד שהבנו למה...) ועוד כל מיני. זו החנות הכי כיפית בעיר. חצי ממה שיש בה - אין לי מושג מה זה. אנחנו קוראים לה "החנות של ההודי" אבל המוכר מרוקאי בכלל.
צמר לוצי - החנות המוזרה בישראל. חנות של צמר ודברי תפירה ויצירה, באותו אזור של החנות של ההודי. להיכנס לשם זה כמו לעבור איזור זמן. יש להם ה-כל, ולוקח כשלושת רבעי שעה לקבל מהם חוט תפירה שחור וקופסת סיכות. אפשר לכתוב ספר על החנות הזו, נראה לי. כל פעם שאני מזדמנת לכרמיאל אני צריכה מהם משהו, אבל ממש לא כל פעם אני מצליחה להכניס את זה לתכנון הזמן.
וארט דה קוקו - חנות שוקולד ובית קפה, מפונפנת, יקרה וטעימה, עם דברים שווים.

אני לא איזה חובבת ערים, אבל את המקומות האלה אני מחבבת.
(מצ'רה ממחשב אחר)

שליחה על ידי בלה* » 20 מאי 2010, 22:13

אני גרה במושב בצפון הנגב, השבוע עשיתי בדיקת סוכר 50 גר' להריון ושכחתי להביא לימון.
איזה יופי, עדי!
כזאת דרישת שלום משמחת ממך!
חיבוקים לך ונשיקות לדובשן הבכור שלך!!! (-;

שליחה על ידי בלה* » 20 מאי 2010, 22:14

דף מקסים, תודה במבי!

שליחה על ידי בלה* » 20 מאי 2010, 22:25

אנחנו גרים ב רחובות מזה כמעט שנתיים, ועוד מעט הולכים להשתקע פה. קנינו דירה שכרגע משפצים...
לא יודעת למה, הרבה אנשים אוהבים את רחובות. גם אנשים שלא גרו בה אף פעם. יש פה משהו נעים כנראה.
אני אוהבת לגור בעיר, וקצת קשה לי להסביר למה. אני אוהבת את התכונה ברחובות, את הקצב, אני אוהבת לפגוש אנשים - למשל לפגוש את המורה לאומנות אצל הירקן או את השכנה ברחוב הרצל, את הדודים שלי בסיבוב הליכה..... אני אוהבת שיש כל מיני אנשים ולא כולם דומים. אני אוהבת שהכל קרוב, וגם אם אין אוטו אפשר ללכת ברגל לירקן ולהזמין משלוח, לקפוץ לחנות של ציוד משרדי, אם אין כוח לבשל אפשר ללכת ברגל לאכול פיצה או פלאפל, לרדת לספריה הסמוכה מאוד.... אפשר לעשות טיול אופניים ולבקר המון חברים בסיבוב אחד.
בערב חג הלכנו אל חברים לארוחת החג, מרחק שני בתים מפה! איזה כיף ללכת עם הלזניה בבגדי חג ברחוב! ומאוחר בערב הלכתי לתיקון ליל שבועות בבית הכנסת הסמוך. יש פה הכל!

אין לי מושג לגבי איקרה (לא אוהבת), אבל יש פה מגדניה שאומרים שהיא מצוינת, ונקראת פטיסרי, ברחוב אחד העם, לא רחוק מפינת רחוב יעקב. ובאותו רחוב (אחד העם) יש פלאפל שאומרים שהוא אחד הטובים - נקרא 'חור בקיר'.
המלצת סביח - פלאפל 4 הטעמים ברחוב הרצל, בכניסה לפסאג' גזית. משובח!!! (גם הפלאפל מצוין)

<נהייתי רעבה (-:>

חנות התבלינים במדרחוב

מדובר ב תבליני דבש וקינמון . אכן חנות חביבה, אך לצערי המוכרת שאהבתי (התימניה הדוסית) כבר לא עובדת שם (פגשתי אותה עושה קניות בדהן). החליפו צוות וחלק מהסחורה, וגם שמתי לב שקצת יקר שם (אני קונה בכמויות גדולות לעסק.)
מה שטוב שם זה בעיקר המגוון.
דהן התחילו להביא גם דגנים וקטניות בסיסיים במחירי רצפה - למשל קינואה ב19, אפונה וקוואקר שלם ב-5 (נכון ללפני שבועיים, לא במבצע או משהו), ומג'הולים לא רעים בכלל ב-18 לק"ג. כך שלדבש וקינמון אני באה בעיקר בשביל תבלינים, קמח חומוס והעדשים השחורים אהובי ליבי.

דף מקסים, תודה במבי!
אני ירושלמית מלידה, כנראה גם באופי, בשפה ובקצב שלי...
קשה לי לתאר עד כמה אני אוהבת את העיר הזו, שרק בה אני מסוגלת לשאוף עמוק אוויר ולנשום באמת.
אני אוהבת את הרוחות החזקות והדרמטיות, את הרחובות המשופעים והעקומים, את המדרונות שמובילים פתאום למדבר, שמגיח כאילו משום מקום. המקום היחידי בארץ (ואולי בעולם) שאפשר לגלות שלצידך ממתינים ברמזור ערביה עם סלים, כומר יווני, דתי כיפה סרוגה, חילוני עם אוזניות ורב ליטאי. לפני שלוש שנים גרנו בבנין דירות כשבדירה מולנו גרה משפחה של חרדים עם שבעה ילדים, וקומה מעלינו גר שאנן סטריט...
למדתי בתיכון שגובל בשוק מחנה יהודה, קראנו לו "על יד ה-" (על משקל "ליד ה-" למי שמכיר). על צד גדר בית הספר נפתחו חלונות אל הבסטות של השוק, וכולנו עמדנו בתור לקנות בהפסקה בפלאפל של אלי, שהיה נותן לנו כדורים חינם, והיינו מתמחים בגניבת פיצוחים. שוק מחנה יהודה הוא עולם בפני עצמו, עתיר ריחות, צבעים ואנשים שונים ומשונים. היינו אוכלים צהריים במסעדות הפועלים הקטנות "סימה" ו"סמי"... ובמסעדה של השוק התורכי. חצי מן התיכון שלי הייתי מבריזה ומשוטטת ברחובות, הולכת קילומטרים ברגל, ממרכז העיר ועד לגבעה הצרפתית, דרך השכונות החרדיות, דרך הבתים הצפופים, החנויות הישנות ולוחות הפשקעווילים.
המקומות האהובים עלי במיוחד -
הספריה הלאומית, ובפרט אוסף אדלשטין להיסטוריה של המדעים. המקום שהיה לי הכי נעים לבלות בו את שנות האוניברסיטה שלי. יש שם שקט שלא מצאתי בשום מקום אחר.
המרכז למוסיקה במשכנות שאננים. יש שם סדרות מוסיקליות מצוינות. מקום קטן ומיוחד לאוהבי מוסיקה קלאסית בת זמננו.
המסעדה המומלצת היא "קוריאה האוס" בנחלת שבעה (אם היא עוד קיימת). איך יודעים שהמקום אותנטי? יושבים שם נזירים..
חומוס לא רע ב"בין עזה לברלין" (שזה בין רחוב עזה לרחוב ברלין...)
אה - וחשוב מאד, ברחוב דרך בית לחם יש מספרה מ-ע-ו-ל-ה בשם "מארק". לקח לי כמה שנים למצוא ספר טוב בעיר הזו.
אולי זה רק שגעון שלי אבל אני אוהבת את צומת הרחובות קינג גורג ויפו, בו כולם חוצים ביחד, ישר ובאלכסון, ותמיד מפליא אותי איך אף אחד לא מתנגש אחד בשני. מין תכונה ירושלמית כזו.

עכשיו אני גרה ברחובות, יחי ההבדל... למרות שאני מרגישה שזה מין ירושלים במיקרו. עיר אוניברסיטאית, מתח בין דתיים לחילונים, הבדל תהומי בין שכונות עשירות לבין שכונות עניות.
תמיד חשבתי שלא אוכל לגור מחוץ לירושלים, אבל האמת היא שאני ממש אוהבת את רחובות. כמו שבלה אמרה מעלי, זו עיר שנותנת תחושה של שכונה אחת גדולה. הכל קרוב, כולם מכירים את כולם. אנחנו מסתדרים מעולה בלי אוטו. תענוג. עוד משהו מעניין זה שהרבה מתושבי רחובות חוזרים לגור בה.
מקומות שווים לאכול אני עוד לא ממש מכירה (אנחנו כאן רק חצי שנה... אשמח להמלצות!) אבל אני ממליצה על חנות צעצועים וספרים יד שניה "חפציבה" בדרך יבנה. חנות קטנה ומקסימה. רק היום בילינו שם את כל היום - הם עשו יום שלם של משחקי קופסא פתוחים לכולם, ומדי פעם הם עושים שם גם ג'ם סשנים. מקום שווה במיוחד.

אני גר ב תל אביב. אני לא אוהב את פיח האוטובוסים. נראה שאוטובוסים (בעיקר דן ואגד) משתמשים בדלק זול במיוחד מלא ב השד-יודע-מה, לא מזוקק בשיט, שממש אי אפשר לעבור לידם. שמתם לב פעם איך כשעוברים מאחורי אוטו או אפילו משאית זה בסדר, אבל כשעוברים מאחורי אוטובוס אי אפשר לנשום?

בכל אופן,
אני מאוד מאוד אוהב את תל אביב. איזה מליון דברים פה.
לא יודע מאיפה להתחיל.
אוהב להסתובב בשווקים ולהכיר את הסוחרים. ממש לשבת איתם לשיחות. הרבה מהם כבר מכירים אותי, חלקם אפילו בשם. זה הופך את השוק עבורי למקום מפגש בנוסף להיותו שוק. הסוחרים שם כבר לא פונקציה אלא אנשים.
אוהב את הנגישות לים, ואת החופים הנוחים למדי.
אוהב את החומוסיות. אוהב את כמות האוכל הזול הנגיש.
אוהב את צפיפות האוכלוסין, את הרעש והצלצולים.

טוב, הקטע על ירושלים כמובן זרק אותי לים של זכרונות.
גרתי שנים בירושלים, וגדלתי לא רחוק ממנה.
היחס שלי אליה אמביוולנטי מאד.
כמו שתמיד אומרים, אם יש לך רגש חזק לעיר הזו סימן שאתה ירושלמי, אם אתה לא יכול להשאר אדיש לה (ולרוב אלה יחסי אהבה שנאה, משיכה דחיה).
אין ספק שיש בעיר הזו דברים שבאמת אין שום מקום בעולם, אצלי היא מעוררת המון רגשות וכמובן גם זכרונות.
אין ספק שזה המקום היחידי בארץ (ואולי בעולם) שאפשר לגלות שלצידך ממתינים ברמזור ערביה עם סלים, כומר יווני, דתי כיפה סרוגה, חילוני עם אוזניות ורב ליטאי. יש משהו בערבוב הזה שהופך את האנרגיה של כל העיר למשהו מיוחד.
אני אוהבת שזו עיר שהטבע מתפרץ לתוכה. פונים באיזה רחוב ופתאום מתגלה שקיעה מופלאה, מרימים את העיניים ונגלה נוף מדברי קסום שמגיח כאילו משום מקום. כמעט בכל מקום אפשר תוך 5 דקות להגיע לפינות טבע אמיתיות (לא כמו הפארקים העירוניים של תל אביב) - יער ירושלים, עמק המצלבה, עין כרם, עין לבן, ליפתא, ועוד מלא פינות נסתרות.
אני אוהבת שהחורף בעיר הזו מורגש, את הרוחות החזקות והדרמטיות שלא מאפשרות ללכת עם מטריה.
רק בתל אביב התחלתי להבין את הקונספט של מטריה, בתל אביב יורד גשם בלי רוח, ממש מלמעלה, זו היתה הפתעה עבורי. בהרי ירושלים הגשם באלכסון אז אין טעם במטריה וגם היא תמיד מתהפכת בגלל הרוח... וכמובן השלג שכולם מחכים לו כל שנה וגאים בו וכל סנטימטר מסכן משתק את העיר אבל יוצר שמחה אמיתית וספונטית ותמימה, אין על הימים של השלג...
אין לי כרגע המלצות על חנויות או מסעדות (זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי) אבל יש לי כמה נקודות קסומות:
אני אוהבת את התצפית המדהימה על עמק המצלבה שמתגלה בסיבוב של רחוב מטודלה שהופך שם להיות רחוב סעדיה גאון אם אני לא טועה.
אני אוהבת לרדת משם בשבילים הקטנים לעמק המצלבה ולנשום עמוק את האויר הצלול של הרי ירושלים ולחצות לשכונת ניות.
בעמק המצלבה פורחים כל החורף והאביב מרבדי רקפות וחצבים וכלניות. מקסים.
כמובן כל האזור של משכנות שאננים, גם להסתובב בסמטאות וגם המבט על העיר העתיקה.

טוב, צריכה ללכת, אולי אמשיך אחר כך.
דף מקסים, תודה במבי!

שליחה על ידי בלה* » 21 מאי 2010, 15:43

אבל אני ממליצה על חנות צעצועים וספרים יד שניה "חפציבה" בדרך יבנה. חנות קטנה ומקסימה. רק היום בילינו שם את כל היום - הם עשו יום שלם של משחקי קופסא פתוחים לכולם
אימא של דגיגונת - רציתי להגיד שבטח נפגשנו היום בחפציבה כי גם אנחנו בילינו שם את כל היום, ובדיוק הרגע נפל לי האסימון... אם חיברתי נכון את הפאזל של הדמויות, אז שיחקנו מחבואים לפני איזה חודש בגן משחקים אחרי היום חוגים שהגעתם בסופו, נכון?!
לא ראיתי אותך בחפציבה אבל איתי אמר לי ש"הנה זאת ששיחקנו איתה מחבואים" D-: ואחר כך כבר הלכתן כנראה... או ששיחקתן בפינה אחרת

שליחה על ידי בלה* » 21 מאי 2010, 15:45

בעמק המצלבה פורחים כל החורף והאביב מרבדי רקפות וחצבים וכלניות. מקסים.
הפריחה בעמק המצלבה מתחילה עוד בסתיו עם מרבדי סתוניות וכרכומים!!!

<באמת אין על ירושלים>

איזה דף כייפי
בעמק המצלבה פורחים כל החורף והאביב מרבדי רקפות וחצבים וכלניות ????? חצבי הסתיו עם פרחי האביב??? המצטלבות להן העונות בעמק המצלבה???

חצבי הסתיו עם פרחי האביב??? המצטלבות להן העונות בעמק המצלבה???
הכוונה לא היתה בו זמנית, אלא רק דוגמאות למרבדים המדהימים, כל פרח בעונתו. (-:

יש עוד בי-ם בית קפה בשם בית הפאי?

וואי, תודה! כל כך מעניין! אני ממש אשמח לעוד - על אותן ערים ובטח שעל ערים נוספות...

_חצבי הסתיו עם פרחי האביב??? המצטלבות להן העונות בעמק המצלבה???
הכוונה לא היתה בו זמנית, אלא רק דוגמאות למרבדים המדהימים, כל פרח בעונתו._

האמת שהשנה עונת הפריחה היתה מאוד קצרה והיתה תחושה שהכול פורח יחד בעמק המצלבה. החצבים פרחו הרבה לפני הכרזה רשמית של בוא האביב...
אני לא יודעת אם אין על ירושלים אבל בטוח שאין על עמק המצלבה בירושלים , שהתמזל מזלי לגור לידו בכמעט שנה האחרונה.

שליחה על ידי ענ_בר* » 26 מאי 2010, 09:46

יש לי 3 ערים.
גדלתי ב כפר סבא, ורק עכשיו, עם ילד בן שנתיים ובקרוב מאוד בע"ה עוד אחד, אני מצליחה סוף סוף להתחבר אליה ולמצוא בה את החן שכולם מוצאים.
שבת אחרי צהריים, הולכים דרך הרחבה של הקניון (פלאש, 20 שנה אחורה, אחי הגדול ואני חוצים את "שטח חבאס" - מדבר חול עצום בעיניה של ילדה בת 6, בדרך לספריה, ובדרך חזור מחפשים את העקבות שהשארנו בחול...), לכיוון המדרחוב. עגלה, בקבוק מים, לחם לפזר לציפורים. ילד מבסוט אחד ושני הורים מוקסמים.
עיר קטנה שיש בה הכל במרחק הליכה - ספריה, גנים, חנויות קטנות של פעם - מאפייה ביתית, חנות סדקית, פלאפל טוב (תנעמי, מול הקניון), גלידה משובחת (פינגווין, ברחוב רוטשילד), ספריית וידיאו (ממש ליד,מצרך חשוב כשאין כבלים, אי אז). יש אפילו שוק קטן עם עלים ירוקים, גבינות, פרחים, מעדניות של עולים מחבר העמים, פועלים שיושבים לשתות בירה באמצע היום.
כמובן שהים צמחו בה עוד שלושה קניוני ענק, שכונות עד האופק, ועדיין - אין מגדלי ענק ואין כבישים מהירים באמצע העיר... נשארה בה הפשטות והתמימות. נשארה הבריזה מהים בין הערביים ברחוב הראשי. האיש הזכיר לי שכשהוא רק התחיל להגיע לבית הוריי הצהרתי שאני מוכנה להחזיר אותה תמורת שלום עם הפלסטינים. השבת הצעתי לו (בצחוק, כמובן) לקנות שם בית...

העיר השנייה שלי, שהייתה בעצם הראשונה שאליה התחברתי בכל נימי נפשי היא תל אביב. כיאה לבת של יליד תל אביב שאוהב אותה כמו משוגע ונמצא בה כל יום עד היום, בשלב כלשהו בנעורים שלי התחלתי להסתובב בה סתם ככה אחרי צהריים. או בבוקר. או גם וגם, עד הלילה. חותכים מביצפר, עולים על אוטובוס, יורדים בכיכר רבין והולכים על קינג ג'ורג' דרך שוקכרמל עד הים. נחים קצת בחוף הדולפינריום, עד השקיעה, וחוזרים הביתה. עד שבוע הבא. היה שלב שהייתי מסתובבת עם מצלמה - פנטקס ישנה, עם פילם שחור לבן, וככה יש לי היום אלפי תמונות מאחרי צהריימים כאלה, עם חברות או לבד, עד הים או אלנבי, בתחנה המרכזית הישנה וברידינג לפני השיפוץ... את השנה הראשונה של השירות שלי כמובן עשיתי בתל אביב. דירה משלי (עם 7 שותפות) בנחלת יצחק, מסתובבת עם חופשי חודשי בכל העיר ונושמת חופש.

העיר הבאה שלי, היא ירושלים. גיל 19, שנה שנייה של השירות, חברים, חופש, מקום חדש לגלות... לקח לי המעט את הכל השנה בכדי להתאהב בעיר הזו. תמיד כולם היו נראים לי רציניים מידי, קודרים כאלה, בטח לעומת תל אביב השזופה והחופשיה. אבל איכשהו זה קרה. אני חושבת שבזכות השוק שעשה לי מה שהכרמל, לוינסקי, התקווה ואפילו השוק הקטן של כפר סבא לא עשה לי. את הדירה הבאה שלי שכרתי כבר קרוב לירושלים. העבודה הראשונה שלי שאהבתי באמת הייתה בעיר הזו. את הדירה הראשונה שלי בעיר שכרתי ליד השוק. הפגישה הראשונה עם האיש שלי הייתה במסעדה הודית בשוק (צ'אנדרה, כבר לא קיימת היום). ההחלטה להתחתן הייתה תוך כדי חציית השוק (מהדירה שלי לשלו, או להיפך, מי זוכר כבר). חוצמזה, כל מה שכתבו על ירושלים כל כך נכון ומדויק, וכאילו נגמרות לי המילים להוסיף על זה.

היום אני גרה לא רחוק מבאר שבע. ממשיכה להגיע לירושלים בממוצע אחת לשבוע, לתל אביב אחת לחודש, וכפר סבא... נו, שוין...

אז מקום לאיקרה טובה אין לי, לדעתי מעולם לא אכלתי איקרה..
אבל בירושלים בשוק, בחלק המקורה יש חנות גבינות מופלאה- "מעדניית באשר"
עם גבינות משובחות מכול הסוגים, המינים, הצבעים והמחירים מכול העולם, והכול כשר.
והטיפ- תגיעו ביום ראשון בשעות אחה"צ אז המחירים של גבינות מסויימות יורדים, כאשר נשאר לו רק זנב של גבינה.
וכשמדברים על גבינות איכותיות שמחירם הרגיל יכול להיות גם יותר מ-25 ש"ח למאה גר' זה משמעותי..
בשוק על אגריפס לכיוון בניין כלל יש את מאפיית "מרציפן" שהרוגלך שלה הכי טובים- ביום ו' התור ארוך להפליא.
אני כבר לו קונה שם מטעמי בריאות ואפייה בבית אבל לפעמים כשעוברת חוטאת באחד או שניים.
וההמלצה מבחינתי היא רק על הרוגלך...
בתוך השוק יש גם את מאפיית טלר, ובצד השני של אגריפס את מאפיית "הבחירה הטבעית" שתיהן מאפיות בריאות-קמחים שונים, אורגני וכו' וטעימות מאוד.
בבחירה הטבעית מוכרים בימים א' וב' לחם מיום ו' במחיר מוזל של 50% וכו'
יש עוד כול מיני באסטות משובחות בשוק.
ויש גם את הטמבוריה הכי מקצועית ושווה של דוד (בערך מול מרציפן) איש נחמד ומקצועי ואם אין לו את מה שמבקשים אומר לאן ללכת ואיפה לחפש. דרכו גיליתי למשל שיש חנות גדולה מאוד בתלפיות ששמה "ידית ובורג" שיש בה אך ורק ידיות וברגים...

וחנות הספרים המקסימה ביותר בעולם ברח' עזה, חנות של פעם, עם מבחר איכותי ביותר.
השוק העירקי בתוך מחנה יהודה.
וחנות התיקים בפינת בן יהודה, פינתי כמובן.
קבלייר - מסעדה צרפתית קטנה ומ-ע-ו-ל-ה, ליד בית אגרון.
אהבתי את המקום הישן של "ספגטים" בבית ישן ברח' רבי עקיבא, שפינה מקומו לגורד שחקים.
את הליקוט שיש בכל מקום: תאנים בעין כרם, חמציצים בשדה ליד הבית, לימונים כל השנה על העץ בגינה של ההורים, אירוסים גדלים פרא. חרובים. שזיפים סגולים בעין חונדק, תאנים וענבים בליפתא.
המפגשים המוזרים והבלתי אפשריים שיש בכל מקום ופינה בין אנשים מכל הסוגים והמינים.
הפקקים שהיו בתקופת רבין, שכל יום היה מגיע אח"מ אחר, וכבר לא ידענו אם אנחנו מרכז העולם באמת.
ואלה החליפו מקומם לפקקים של הרכבת הקלה, וגשר המיתרים.
הימים העלובים האלה שהיו מאורגנים בחסות העיריה בראשות לופוליאנסקי, סוכת המים בחצר העיריה שהיתה משהו גלותי ופתטי...
ובכל זאת, המפגש של הירושלמים של פעם בככר העיריה מתוק.
הטעם של האבק והאור הניגר, האור המדהים כאשר השבת יורדת.
הימים המיוחדים האלה שבהם האויר שקוף במיוחד, וצלול במיוחד, וכל הצריחים והמסגדים נראים כמו תלת מימד וברקע ממש רואים את המדבר. וזה שקוף עד אינסוף.
השותפות לסבל של הירושלמים. סבל מהפקקים, סבל מהפיגועים, סבל באופן כללי מהקיום, ויש איזה חיוך בזוית העין במפגשים שיש בין השונים והמוזרים, שמכיל את השותפות הזאת לסבל.

השותפות לסבל של הירושלמים. סבל מהפקקים, סבל מהפיגועים, סבל באופן כללי מהקיום, ויש איזה חיוך בזוית העין במפגשים שיש בין השונים והמוזרים, שמכיל את השותפות הזאת לסבל.

הימים המיוחדים האלה שבהם האויר שקוף במיוחד, וצלול במיוחד, וכל הצריחים והמסגדים נראים כמו תלת מימד וברקע ממש רואים את המדבר. וזה שקוף עד אינסוף.

|Y|
הטעם של האבק והאור הניגר, האור המדהים כאשר השבת יורדת.

|Y||Y|

וואו! איזה סינדרום ירושלים יש כאן! אצלי כל החברים הירושלמים ברחו מהעיר. כולם מדברים על ההיי של יום שישי לפנות ערב עם תחושת קדושה ודכאון מוצאי יום שבת. זה משהו משותף לכל הירושלמים שפגשתי. דכאון מוצאי יום שבת. הבנזוג שלי אומר שזה עבר לו אחרי כמה שנים בחוץ, אבל פעם בכמה זמן...

_השותפות לסבל של הירושלמים. סבל מהפקקים, סבל מהפיגועים, סבל באופן כללי מהקיום, ויש איזה חיוך בזוית העין במפגשים שיש בין השונים והמוזרים, שמכיל את השותפות הזאת לסבל.

הימים המיוחדים האלה שבהם האויר שקוף במיוחד, וצלול במיוחד, וכל הצריחים והמסגדים נראים כמו תלת מימד וברקע ממש רואים את המדבר. וזה שקוף עד אינסוף.

הטעם של האבק והאור הניגר, האור המדהים כאשר השבת יורדת._
זה נכון, באמת, הכל נכון. אבל יש גם כבדות. ושמרנות. ויותר מדי הקפדה על צניעות בלבוש. אין חופש, אין שחרור אפילו לא קצת קצת קצת. אין מה לעשות ביום שישי בערב. קררררר. כל הזמן קר.
אני בדרך לתל-אביב אחרי 32 שנים בירושלים.

בלה, אז שיחקנו מחבואים לפני איזה חודש בגן משחקים אחרי היום חוגים שהגעתם בסופו, נכון?!
כן! זו אני... באמת שיחקנו עם איתי בחפציבה והיה מאד נחמד (-:

אחר כך כבר הלכתן כנראה
הלכנו לישון צהריים (קדוש אצלנו...) ואחר כך חזרנו בכוחות מחודשים (ועם סבתא גם...)

ווי, איזה בור נוסטלגי פתחתי פה עם ירושלים...

אני גם גרה ב רחובות. בשכונה של אנשים קצת מוזרים. כמו שאמא של דגיגונת אמרה, הבדל תהומי בין שכונות עשירות לבין שכונות עניות.
יש כאן תרבות נהיגה נוראית. תמרורים הם רק המלצה, וסבלנות אין בכלל. אני גרה ברחוב חד סטרי, ותמיד נוסעים בו נגד הכיוון. יום אחד, עשו עבודות בתחילת הרחוב. מישהי נכנסה מהצד השני, נסעה עד החסימה והתחילה לצפור לפועלים (ומה הם יעשו? יסלקו את הזפת הרותחת כדי שהיא תוכל לעבור?). אחד השכנים אמר לה:"את יודעת, את בכלל נוסעת נגד הכיוון". היא הסתכלה במבט מתריס ואמרה:"ממתי? אני כל יום נוסעת ככה כבר עשר שנים!".
בכלל, כולם כאן משוכנעים שמזניחים את השכונה כי זו שכונה של תימנים. חברים מהשכונות הפחות תימניות, טוענים שמזניחים אותם כי כולם בעירייה תימנים....
לפני כמה שנים, העירייה נטעה עצים באחד המגרשים הריקים. אז השכנים גזמו אותם, בתואנה שהשורשים סותמים להם את הביוב. גזמו זה אולי תיאור קצת עדין. גזמו ככה שלא נשארו עלים בכלל. גם לא ענפים. גם גזע בקושי. השכן הגוזם, שכנע את הבעלבית שהסתימות בביוב זה לא מהשערות שלי אלא שורשים, ושהעירייה תשלם לו על התיקון. היה פיאסקו גדול. (בסוף הסתבר שהשורשים שסתמו הם של האבוקדו שגדל בחצר).
פעם זרקו את החתולה שלי לביוב. מצאנו אותה עם עוד גורה. לחברה שלי הרעילו כלבה.
מצד שני, יש כאן מישהו שמאכיל את כל הכלבים והחתולים בשכונה בעוף שלא נשחט כהלכה.
אסור לעשות על האש בשבת.
אבל יש שכן שלא מוותר על הקריוקי בפול ווליום שלו, גם לא בערב שבת. גם לא באף יום אחר.
לכלהאנשים שגרים כאן יש את שמות משפחה זהים לשמות של הרחובות.
הגנים מזעזעים.
ומצד שני, יש כאן (ברחובות, לא בשכונה) הריכוז הכי גבוה של משפחות חינוך ביתי! קהילה נחמדה ותוססת, מלא פעילויות, המון ילדים. ובכלל ברחובות יש (כמעט) את כל מה שצריך.

וואו! איזה סינדרום ירושלים יש כאן! אצלי כל החברים הירושלמים ברחו מהעיר. כולם מדברים על ההיי של יום שישי לפנות ערב עם תחושת קדושה ודכאון מוצאי יום שבת.
אני יכולה לכתוב פסקה באותו אורך בדיוק על כל הדברים המבאסים שיש בירושלים, אבל למה? אנחנו פה בקטע של המלצות, לא?
חוץ מזה, זה לא סותר, יש הרבה אנשים שמתים על ירושלים אבל לא מסוגלים לחיות בה, זה בדיוק הענין הזה של האהבה-שנאה, הרי עצם זה שהיא יוצרת אצל אנשים תחושה של צורך בבריחה ממנה כבר מראה שהם לא אדישים לה... מה שברור הוא שיש בעיר הזאת הרבה עוצמות.

אני דוקא מעולם לא הרגשתי את דכאון מוצאי שבת. להיפך, במוצ"ש העיר מתעוררת לחיים. דוקא בגלל שיש הרבה דתיים ההבדל בין ערב שבת ושבת עצמה לבין מוצ"ש מאד בולט והעיר מאד סואנת ושוקקת במוצ"ש, לפעמים זה כיף ולפעמים זה מעיק. אם כבר הדיכאון הוא בשבת עצמה שהכל כל כך שקט, לפעמים השממה הזו מעיקה כל כך, תחושה של חוסר חיים...

אני לא זוכרת אם כתבו כבר אבל כמובן אין אין אין על גלי הריח החמימים והטעימים שמגיעים מאנג'ל ומתפשטים בכל רחבי קרית משה. בעיקר במוצאי שבת, זה תמיד ריח מנחם כל כך.

(טוב, יאללה, חלאס עם ירושלים, הספיק לגמרי)

אז גם אני ירושלמית. אבל יבוא מהמרכז.
במרחק 3 דקות הליכה מהבית שלי יש: בית אבות לחולי נפש, מרכז גדול של אקי"ם, בית לנוער מנותק והוסטלים מסוגים שונים.
בגינה שלנו שומעים יום יום עשר שפות לפחות: אנגלית, צרפתית, ערבית, רוסית, גרמנית, הולנדית שוודית, איטלקית, הונגרית, אמהרית- וגם עברית.
בגינה יושבים גם קשישים ודיירי ההוסטלים. לפעמים ההורים נרתעים, הילדים כמובן-לא.
יש לנו גינה קהילתית. הילדים זורעים, שותלים מנכשים וגם סוחבים כל אורח לקטוף מהמרווה.
אצלינו בשכונה התייעצות על איך לגמול בת שנתיים מהנקת לילה לא נתפסת כדבר הזוי.
ישנם כמה כלבים שכונתיים שמסתובבים חופשי-לשמחת ילדי השכונה ולצער הווריהן שצריכים לנקות את הנעליים.
בשכונה יש ווילות מדהימות עם 3 קומות וגם בנייני שיכון ודירות עמידר. באמצע אנחנו. סתם בניין.
וכמובן- אזור התעשייה תלפיות, שתעשיה כבר אין בו אבל חנויות לרב ואפילו שני מיני-קניונים לשונאים כמוני את קניון מלחה יש בו.

כשאני חוזרת לעיר הולדתי אני מבינה את הבועה בה אני חיה. שם כולם אותו הדבר. אתמול אמא שלי סיפרה לי בהתפעלות שהיא ראתה מישהי עם תינוק על הגב ("ממש כמוך").
אף אחת שם לא מניקה. לפחות לא בפומבי.

לפעמים שואלים אותי למה אני לא עוברת למושב.
אז מעבר להתנגדות עקרונית לבניה צמודת קרקע, הילדים שלי חיים חיי מושב כאן. בעיר.
שעה עם העיזים בגן החיות פעם בשבוע, עבודת אדמה בגינה, והרבה אנשים טובים מסביב.

אין כמו ירושלים.

אני יכולה לכתוב פסקה באותו אורך בדיוק על כל הדברים המבאסים שיש בירושלים, אבל למה? אנחנו פה בקטע של המלצות, לא?

למה את חושבת שאני מתלוננת?? להיפך - אני ממש נהנית. ירושלים עיר אניגמטית, ואני ממש נהנית לקרוא את כל התיאורים של האנשים שאוהבים אותה, זה מקסים!!!. אין הרבה ערים עם קסם שעושה את הדבר הזה לאנשים. מין מקום מזעזע שאין ברירה אלא לאהוב. אני נולדתי בירושלים ותמיד רציתי לגור בה. אבל הבנזוג לי בחיים לא יחזור לשם (והאמת שאני מבינה למה...

). אבל נשמח להחליף בתים קצת

חלאס עם ירושלים, הספיק לגמרי

לי לא!

שליחה על ידי לאה* » 27 מאי 2010, 11:28

עדיין לא כתבו על חיפה. כבר 30 שנים אני לא גרה בחיפה ומאז הספקתי לעבור בכמה ערים, אבל תמיד אגדיר את עצמי כחיפאית.
אני מדברת על חיפה של שנות השישים והשבעים. גרנו בקרית אליעזר ושם יש טיילת ארוכה ארוכה, אפילו במושגים של היום. פעם היו שם המון ילדים ואמהות שישבו על ספסלים (פיטפטו וסרגו בעיקר) בשעה שהילדים שיחקו בדשאים הענקיים שיש שם בלי לחשוש ממכוניות. קצה אחד של הטיילת הוא האצטיון של מכבי חיפה והקצה השני היה פעם שדה ענק ושומם שהיה בו רק בית ערבי בודד באמצע שהיה בו גן ילדים - "גן זיתון". בשדה הזה היה אפשר למצוא צפרדעים לרוב (בעונה) וגם שרשראות של ראשנים . היה שם המון טבע. עכשיו אין שם טבע אלא בתים וביטון.
חוץ מזה, אנחנו גרנו בשיכונים (בעצם זה מה שהיה שם, לא היו בתים אחרים), ובין הבניינים היה דשא ותמיד תמיד היו שם ילדים. שיחקנו את כל המשחקים של פעם ממש עד שקראו לנו הביתה (מהמרפסת).
בתמונות שיש לי מהתקופה הזו, שאבא שלי צילם, אני רואה איך העיר היתה דלילה בבתים.
בשבתות נהגנו לטייל לכרמל (עם המשפחה), לעלות שם להר למערת העטלפים ולאסוף חרובים.
בתקופה הקדומה הזו, כשלא היה טלויזיה ומחשב היינו מבלים את השבתות וגם חלק ניכר מימי השבוע אחרי הצהרים בחופים. בחוף השקט או בחוף הפתוח. לוקחים סל פיקניק (ביצים קשות ומלפפונים הלכו נהדר עם חול מלוח), מטקות ומגבת והולכים לים. הולכים במשמעות הולכים, ברגל. וזה לא היה ממש קרוב. אני מדברת על המשפחות, הורים וילדים.
מרכז השכונה היה האיצטיון של מכבי חיפה. בשבתות שהיה בהם משחק היתה חגיגה באיזור האיצטדיון. דוכנים של גרעינים, פלאפל שתיה, ושאגות גדולות שעולות מהיציעים בהתאם למה שקורה במגרש.
היום זה שונה לגמרי. אני כבר לא גרה שם המון שנים אבל ממקורות יודעי דבר השכונה שינתה פניה והפכה משכונת פועלים ירוקה ומלאה ילדים לשכונה שיש בה בעיקר אנשים קשי יום. הרבה ירוק פינה את מקומו לבתים ביטון וחנויות. אשמח לקבל דיווח עדכני, אני לא יודעת הרבה על השכונה עכשיו.
היום דרך אגב, אני גרה בירושלים, אבל זה סיפור אחר לגמרי.

שליחה על ידי קוראת* » 27 מאי 2010, 11:42

נוסטלגיה חיפאית

חיפה נורא מעניינת אותי. היא נראית לי העיר עם הכי הרבה פוטנציאל - גם הר, גם ים, גם תושבים בני שלוש-ארבע דתות והיסטוריה טרגית (ממליצה על הסיפור "השיבה לחיפה" כדי לחוש מעט מהטרגיות), גם בנייני באוהאוס יפהפיים, גם טבע, גם נמל, עיר תחתית... ואפילו מעין רכבת תחתית. ובכל זאת היא לא נעשית עיר אמיתית איכשהו - חסרה בה איזו חיוניות אולי? חיי לילה, חיי ערב... וכמובן, יש בה זיהום אוויר מזעזע. אשמח לשמוע עוד על חיפה!

שליחה על ידי קוראת* » 27 מאי 2010, 12:04

חיי לילה
חיי הלילה של חיפה דווקא מפותחים לאללה.
או לפחות היו בזמני.
בעיניי זה לא שחסרה בה חיוניות... יש בה איזה סטטיות, רוב החיפאים שגרים בה נולדו חיפאים, ואין אליה זרימה מטורפת של אנשים מבחוץ כמו לת"א לוירושלים.

יש לי קצת מה לכתוב על חיפה למרות שגרתי בה ממש מעט זמן ובעצם לא ממש בעיר אלא בקריות
בעלי גדל בחיפה ובזכותו הכרתי קצת את העיר.
בעיניי המקום הכי הכי, שהכי שווה לכתוב עליו, זה ואדי שיח, בין כרמליה לכבביר. ואדי מקסים... עם מעיין, בוסתן ומערות.
בעניין אוכל,
בוואדי ניסנס יש מכולת של אחד בשם אבו-שקארה - עושים שם במקום חומוס הכי טעים שאכלתי בחיים, עלי גפן ממולאים, קובה... חבל על הזמן.
ליד שווארמה חזן יש מאפייה שנקראת "נעמה", אין על הפיתות שלהם בכל העולם. כשהן טריות אפשר לחסל אותן ככה בלי כלום.
כשלא היה לנו כוח לבשל ורצינו להתפנק, היינו קונים חומוס ועלי גפן מאבו שקארה, פיתות מנעמה ולקינוח כנאפה מאיזה מקום אחר בוואדי (האמת שהכנאפה לא היתה מדהימה... לא כמו ששאר האוכל היה מדהים)
ודרך אגב, שווארמה במבינו מול חזן - אחד משני המקומות היחידים בארץ שאני מוכנה לאכול בהם שווארמה. (המקום השני זה ג'וני בכפר יסיף. מאוד דומה לבמבינו רק החמוצים יותר טעימים)

_יש בניינים יפים לאללה בתל אביב, אבל אני תמיד אהבתי למצוא את הבתים הנמוכים, בתי הקרקע שמסתתרים ביניהם. וכל פעם התעצבתי לראות שעוד אחד ירד.
למשל במפגש המפותל של בר כוכבא וטרומפלדור היו פעם כמה וכמה בתים בני קומה אחת וחצר. עוד נשארו?_
כן.

תדעו לכם שהדף הזה ממש מרגש אותי! אני כזאת שאקלית שפתחתי אותו! זה סוג הספרות המועדף עלי היום

יש כאן לפני שנים רבות, כאן ועכשיו, טעמים, ריחות, נוסטלגיה, אהבה...

<מה עם מעיין הבירה?>

שליחה על ידי בלה* » 27 מאי 2010, 22:29

הדף הזה עושה לי חשק לעבור לגור בירושלים, לפחות לעונה או שתיים כל שנה... /-:

אמרתי לירושלמי שלי במיל. - אתה בא נעשה שלושה שבועות בירושלים בקיץ?

אז הוא אמר לי שבחיים לא, וש - מה-את-רצה-להרוג-אותי?! וגם ככה בקיץ הוא בדכאון. ושהעיר עברה כיבוש דתי (הוא נמצא שם פעם בשבוע) ןשבירושלים יש את הבהות הכי גדולים בכל הארץ.

אבל לסופשבוע הוא מוכן

בכל מקרה - אמרתי לו - אז חיפה?

אז רחובות?

הדף הזה עושה לי חשק לעבור לגור בירושלים, לפחות לעונה או שתיים כל שנה...
כן, לקיץ

עוד רחובותית מבטן ומלידה-
מקומות שווים לאכול אני עוד לא ממש מכירה (אנחנו כאן רק חצי שנה... אשמח להמלצות!) אבל אני ממליצה על חנות צעצועים וספרים יד שניה "חפציבה" בדרך יבנה. חנות קטנה ומקסימה. רק היום בילינו שם את כל היום - הם עשו יום שלם של משחקי קופסא פתוחים לכולם, ומדי פעם הם עושים שם גם ג'ם סשנים. מקום שווה במיוחד.

אמא של דגיגונת בהחלט הביעהאת מחשבותי לגבי חפציבה- חנות מקסימה. משפחתית, עם נטיות באופניות מסויימות, לבבית, ואין מילים להרעיף ולשבח.
לגבי מקום לאכול בו-
מזעקי בלי כל ספק.
מסעדת פועלים תימנית ברחוב ארלוזרוב (גבול שעריים עם מרכז העיר)
לא הייתי מגדירה כאוכל בריא במיוחד, אבל איזה כיף לאכול שם מרק עצם עם לחוח.
היום מעט יותר יקר שם מכפי שהיה לפני 5-10 שנים, אבל עדיין מחירים זולים ונעימים. (פעם מנת מרק היתה 10 או 14 ש"ח, בקבוק שתיה ב5 וכו').
ממה שאני זוכרת גם מרק השעועית מעולה, אבל עד שאני מגיעה לשם (אחת לשנה בערך) אני לא מסוגלת לוותר על מנת מרק העצם. פשוט מפנטזת עליו שבועיים מראש.
פתוחים עד 16:00 או 17:00.
ובפעמים האחרונות היה עמוס וצריך היה להמתין לשולחן שיתפנה, ויותר מכך, לשירות.
אבל שווה כל רגע.

גדלתי במושב ולא בעיר.

בשנתיים וחצי האחרונות אני גרה בחיפה. אני מאד אוהבת אותה, לא מלחיצה כמו תל אביב אבל בכל זאת יש לאן לצאת.
אני אוהבת שמכל מקום רואים את הים, לפעמים גם את החרמון.
השכונה שלי (ואולי כל העיר) מרושתת בשבילים ומדרגות שמחברים בין הרחובות, זה ממש נחמד. יש כל כך הרבה שבילים כאלה שעוד לא הצלחתי למפות את כולם.
יש המון מסלולי הליכה במרחק של עשר דקות נסיעה, ים (ואפשר ליסוע אליו בשבת באוטובוס), מהמרפסת יש לי נוף לים וליער. אני רואה פה ברחובות חזירי בר יותר ממה שראיתי בכל החיים במושב, וגם נמיות ושפני סלע.
המלצה - מסעדת מעין הבירה ליד כיכר פריז. מסעדת פועלים מזרח אירופאית, מוסד חיפאי ידוע. אוכל מעולה, לא זול, אבל המנות ענקיות ומספיקות לשניים אז זה מתאזן.

ירושלים העיר שאין איך להגיע בה ממקום למקום ואי אפשר לרכוב בה על אופניים
בית הקברות הצבאי שהוא ממש פארק יפיפה בהר הרצל מקום להבריז ממנו מבית הספר אם יש הורה בבית ואני לא יכולה לחזור הבייתה
קו עשרים הצפוף עם המון זקנות ואנשים עם סלים
האוטובוס האחרון הבייתה ב00:05 שאם מפסידים אותו מסתבכים
מעבר חציה מרובע עם אלכסונים
יער ירושלים
נוף מרהיב
להיוולד בהדסה עין כרם
לשכב עם הרגליים על הקיר בדירה הישנה של אחי ולקוות לטוב
יש עוד שתי ערים שהן הערים שלי
אני עוד אכתוב עליהן

אז אני כרמיאלית במקור.
אני זוכרת את כרמיאל שלפני השכונות של המערבית פרחו...
כשההר מעל רחוב הברושים היה מלא כלניות וחרציות ולא בתים.
אני זוכרת את הטיולים שעשיתי עם אחיותיי וגם עם עצמי לבדי במשך שעות על ההר הזה. (אולי זו רק גבעה קטנה, אבל בשביל ילדה קטנה זה היה הר).
אני זוכרת את ימי שישי, שרצנו להשיג את המקומון דע-מה 84 (או מה-דע 84?) במרכז.
כשהמרכז היה אכן מרכזי...
אני זוכרת אפילו את החנות של חומרי בניין, שקניתי בה נורות צבעוניות (השד יודע למה) והיו חסרים לי כמה גרושים. המוכר הזקן נתן לי אותן בכל זאת, ורצתי הביתה כמוכת אש כדי להביא את הכסף החסר, והוא תיגמל אותי בבלון.

אני זוכרת את הגלידריה (שכבר לא קיימת) שבה היינו נפגשים לערבי כיתה ומזמינים רק קצפת עם סוכריות. (5 שקלים).
את התחרות בין שתי חנויות הכתיבה בעיר - שרמן וללילפוט. פעם קניתי סרגל בחנות אחת, והלכתי לחנות השנייה. לא היה לי נעים שקניתי סרגל בחנות אחרת, אז החבאתי אותו בחולצה. כמעט הזמינו את הורים שלי, כי חשבו שאני מתפתלת מכאבי בטן. (לא נעים...)
אני אוהבת את כרמיאל. ולמרות שאני לא גרה שם כבר יותר מ12 שנה, אני תמיד אהיה כרמיאלית.
לבוא לגור שם עכשיו זה חלום שלא יתממש עד לפנסייה, כי אין שם יותר מדי פרנסה לאיש שלי.
זהו.

כבר הרבה שנים העיר שלי זו ירושלים (או בית שמש) אבל באמת, אני חיפאית. כשאני מגיעה לחיפה, אני ישר בבית. הריח של הים ושל כל מיני פרחים שיש שם, העליות התלולות, ההר הירוק וכל הזכרונות. אני לא מכירה את חיפה עכשיו ככה שאין לי המלצות למסעדות. כשאנחנו באים, אוכלים אצל אמא שלי והאמת, אף פעם לא אכלתי במסעדה אוכל יותר טעים מהאוכל שלה.
בתיכון, אחרי בית ספר עם התיק הולכים ברגל לים, הליכה של עשרים דקות בירידה שלוקחת הרבה יותר כי בדרך מתעכבים כל פעם בבית אחר., בל"ג בעומר מדורה על הים, ביום העצמאות נודדים בכרמלית בין הבמה בהדר לבמה במרכז הכרמל ובסוף מגיעים לגן הפסלים שם רואים את הזריחה מעל הים. כן, כן, בחיפה יש בצד אחד שקיעה בים ובצד שני זריחה מעל הים.
בקיץ היו מגיעים המארינס, חיילי הצי השישי וכולנו נוהרים למרכז הכרמל לראות אותם במדים הלבנים.
הטיולים בהר עד מערת העטלפים ומערת אליהו הנביא.
ובקיץ 82, אני בסוף כיתה ט', יורדים לים לפני בחינות סיום של החטיבה. מגיעים בשש וחצי בבוקר, עוזרים למציל לעשות סריקה בחוף ונשארים עד עשר אז עולים לבחינה מלאים חול ומלח. באחד הימים האלה, המון מטוסים בשמים. ממש בלי הפסקה.
אחר כך אמרו לי שהתחילה מלחמת לבנון.

גדלתי במושב, והעיר שלי היתה עיירת פיתוח דלוחה שלא הצליחה להתרומם למרות הקרבה למרכז הארץ. כילדים, במוצאי שבתות היינו אורבים לאוטובוס הראשון (והיחיד) שנסע לתל אביב, ומקווים להספיק לסרט בקולנוע, ואם לא, אז לפחות לסקייט-לנד בכיכר אתרים. כל הילדות שלי מלווה בנסיעות ובהסעות - לבית הספר, לסופרמרקט (כשההורים הבינו שהמכולת עם החלב מאתמול כבר לא אופציה), לחברים (כי במושב היינו רק ארבעה בשכבה), לחוגים... לפחות הלחם והדואר הגיעו הביתה עם "דוֹד לחם" שנסע על תלת-אופן גדול שבו הארגז ושני הגלגלים מלפנים, ובכל בית עצר, הושיט את המכתבים ומכר לחם, או לחם וחצי כשהמשפחה גדלה יותר.
היום אני חי בעיר בתל אביב רבתי. כלומר - בעיר שינה לא רחוק מתל אביב. עיר מכוערת, מלאה אנשים שגורמים לי למיזנתרופיה מתקדמת, עם מערכת תחבורה מצ'וקמקת (חוץ מהתחבורה לתל אביב). מרגיש בפרובינציה למרות המיקום בין גדרה לחדרה.

והמרגיעון:
אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך
אולי הזמן ללמוד בעצמי מעצמי ולעבור לעיר אמיתית.

כשרק ראיתי את הדף, לקח לי הרבה זמן לחשוב מה זאת בכלל העיר שלי. אני גרה 4 שנים ב חולון ולא מרגישה בכלל שזו העיר שלי. כשגדלתי בתל אביב שנאתי אותה והייתי בטוחה שאני אגור במקום אחר (מה שמתברר כנכון, כי אין מצב לחזור לשם עם המחירים המטורפים האלו

). אבל אני חושבת שתל אביב היא עדיין העיר שלי, לטוב ולרע.
בכל זאת, בגלל שתל אביבים יש פה הרבה, אני אספר על חולון.

מה אני אוהבת בה: היא עיר נוחה - אפשר למצוא פה המון מרכזי קניות, רופאים וחנויות, אבל מצד שני יש לה אופי די כפרי, ואפשר לראות פה המון ילדים משחקים לבד אחרה"צ מתחת לבתים ובגינות.
יש ה-מ-ו-ן גינות, המון פעילויות לילדים, ובכלל הרבה תרבות במחירים סבירים. במדיטק, שזה מרכז התרבות של חולון, יש ספרייה מעולה, סינמטק, הצגות והרצאות ואת מוזיאון העיצוב החדש.
יש לנו ראש עיר מצוין, לדעתי אחד מהטובים בארץ.
מרחק יריקה מתל אביב - הבנזוג נוסע באופניים לעבודה שנמצאת שם, ואנחנו נמצאים שם המון ( כשעילאי היה בן שנתיים+ מישהו שאל אותו איפה הוא גר והוא ענה "בתל אביב"... )

מה אני לא אוהבת בה: לפי דעתי כאן זה לב המיינסטרים, המקור מה שנקרא... קשה מאוד להיות שונה פה. עד כדי כך שמנשא זה אטרקציה.
יש מובלעות גדולות של רוסים, שלא ממש רוצים להשתלב. יש להם גנים משלהם והם מדברים רק רוסית. לפני כמה שבועות פגשנו אבא ובן בגינה, בגיל של עילאי, והיה בין הילדים קליק מיידי - רק שהילד לא מדבר אפילו מילה בעברית... וזה ילד שנולד כאן, וההורים שלו כאן כבר 10 שנים! אותי זה די מרגיז.
בקושי יש פה מסעדות/בתי קפה, שזה מדהים אותי כל פעם מחדש. יש מסעדה אחת (!) שהיא לא משהו, ואולי איזה פאב ושני בתי קפה, וכולם 2 מטר אחד מהשני.
כמו כן, עיקר התיעוב שלי מופנה ל-ח300 , השכונה החדשה של חולון, שאני פשוט לא מסוגלת לסבול אותה. שכונה מכוערת, בלי אופי, עם ביניינים שמנסים להתחרות אחד בשני, וכמובן שם משקיעים הרבה יותר מאשר משקיעים בכל שאר חולון...

שליחה על ידי נטע_ש* » 30 מאי 2010, 20:09

בכלל, כולם כאן משוכנעים שמזניחים את השכונה כי זו שכונה של תימנים. חברים מהשכונות הפחות תימניות, טוענים שמזניחים אותם כי כולם בעירייה תימנים.... D-:

פעם זרקו את החתולה שלי לביוב. מצאנו אותה עם עוד גורה. לחברה שלי הרעילו כלבה. מזעזע!!!

לכלהאנשים שגרים כאן יש את שמות משפחה זהים לשמות של הרחובות. D-:

רחובותית במקור

שליחה על ידי טלי* » 30 מאי 2010, 21:42

אני קיבוצניקית במקור, אבל העיר שלי הייתה ונשארה חיפה, גרתי בה 4 שנים וזו עדיין העיר היחידה שאני יכולה לדמיין חיים בה.
לתל אביב יש ים, לירושלים הרים ולחיפה יש את שניהם!
כמעט מכל מקום אפשר לראות את הים, אמנם לא הגעתי אליו הרבה, אבל לראות אותו ולדעת שהוא שם אם אני צריכה הרגיע אותי.
מרוב השכונות אפשר להגיע תוך עשר דקות הליכה לטבע או לים.
מהכרמל לרדת לואדי שיח או נחל נדר והמעיינות שבהם.
מהדר ללכת ברגל לנחל גיבורים (טיילתי עם ילדי גן בקלות שם) ולפריחה המדהימה באביב ולשכוח שנמצאים בתוך העיר.

ואדי ניסנס
להסתובב בסמטאות הואדי עם כל האמנות שיש ברחוב, שירים, סיפורים וציורים על הקירות מהחג של החגים, וכמובן לא להתקרב לשם במהלך חודש דצמבר כי מפוצץ באנשים מהפסטיבל. היופי נשאר לכל השנה. ולדמיין איך פעם העיר הזאת נראתה.
פלאפל הזקנים , עם היחס האישי ללקוחות קבועים ומוכרים והטעם הכי טוב בארץ.
קניות בשוק עם כל הירקות הבלאדי של הערבים והמוכר שעוזר לבחור ונותן מתכונים.והריח מחנות התבלינים והקפה ומהמאפייה...
בכלל זה האיזור האהוב עלי בחיפה.

הדר:
קניות בשוק תלפיות, עדיף בשישי אחרי הצהריים, צפוף והמחירים ברצפה.
להסתובב בין החנויות הזולות, חנות סידקית, חנויות לדברים לבית והכל בזול. מזכיר קצת את אלנבי בתל אביב.
בתי הקפה והפאבים השכונתיים ברחובות הלל ומסדה, תמיד פוגשים שם מישהו מוכר.
אי של שפיות האוכלוסייה המעורבת של יהודים, ערבים, רוסים, כולם יוצאים לאותם מקומות.
הערבי לא רק שותף כלים ומנקה מאחורי הקלעים אלא זה גם הברמן שמפלרטט בכייף עם הלקוחות.
הפעילות החברתית אקטיביסטית שכל פעם מתפתחת שם, האיזור הכי "חי" בחיפה.

הגן הבאהי
כל פעם מחדש מדהים ביופיו, גם אם אני בדרך כלל מעדיפה גנים קצת יותר באופן טבעי ופרמקולצ'ר...
לשבת בכיכר למטה ביום שישי בצהרים בהפגנה של נשים בשחור, לצפות בזוגות המתחתנים או מתארסים עם השמלות הנפוחות ובאים להצטלם בגן.
המושבה הגרמנית מתחת לגן עם כל המסעדות לתיירים, אבל רחוב משופץ יפה.

האוניברסיטה
הנקודה הכי גבוהה בחיפה, עם נוף לכל הכיוונים, החרמון, עתלית, ראש הנקרה.
היער מסביב לאוניברסיטה.
החברה המגוונת, רבע ערבים, הרבה אתיופים והרבה חברה טובים מכל המינים והצבעים.
ספרייה ענקית.

הכרמל
הסינמטק וכל מילה מיותרת, יש מנוי ממש זול ושווה אם הולכים כל שבוע לסרט.
גן האם.
המדרגות שאפשר לרדת בהן ברגל ממש מהר עד לעיר למטה ולעשות הרבה כושר אם עולים חזרה.
הכרמלית שהיא תופעה מוזרה, אחלה דבר אבל נטוש לגמרי, חייבים לנסות את זה פעם רק בשביל הקטע כי זה לא ממש מועיל כאמצעי תחבורה....

אח.. אני עדיין מאוהבת בעיר הזאת, גם מרחוק....
ובעיקר יש בה משהו שפוי יחסית, ולכן אולי גם משעמם לאנשים מסויימים.

כל הילדות שלי מלווה בנסיעות ובהסעות - לבית הספר, לסופרמרקט (כשההורים הבינו שהמכולת עם החלב מאתמול כבר לא אופציה), לחברים (כי במושב היינו רק ארבעה בשכבה), לחוגים...
מזדהה עד כאב עם המשפט הזה, למרות שהילדות שלי היתה באזור אחר, בישוב אחר שאפילו מכולת עם חלב מאתמול לא היתה בו...
עד היום אני סולדת מתיאומים למיניהם בגלל שכל תזוזה בילדותי היתה מלווה בלפחות תיאום אחד מסובך.

הדף הזה ממש מרגש אותי!
גם אותי, אני אפילו לא יודעת למה.
קוראת בשקיקה, מדמיינת את המראות, מריחה את הריחות, מרגישה את המקומות.
תודה!

אי אפשר לרכוב בה על אופניים
דווקא יש. הייתי נוסעת כל יום מקרית מנחם דרך הרים וגבעות לתלפיות. 45 דקות כל כיוון.
עדיף משני אוטובוסים כל כיוון.

גדלתי בעיירת פיתוח מדברית.
הבית שהכי זכור לי הוא הבית האחרון שגרנו בו כמשפחה - אחר כך ההורים שלי התגרשו.
הוא גם היה הבית האחרון לפני הוואדי, לשם הייתי הולכת המון עם עצמי, מוצאת פרחים ואבנים מיוחדות. הייתי יושבת שעות בחלון ומסתכלת על העננים, על השמיים, על השקיעה המדברית.
אני מגיעה לשם לעיתים נדירות מאוד, (הבית "שלנו" כבר מזמן לא אחרון לפני הוואדי.)
זו עיר, שלהגיע לשם מתל אביב, תמיד מדהימה אותו במרחבים שבין הבתים ובכבישים, יש מלא שמיים ושקט מהמם עם ריח אבק מדברי, לילות קרירים עם קולות רחוקים של חיות מהוואדי, כלבים, צרצרים, חיפושיות....
רוב הצעירים שם עוזבים, יש המון רוסים ורומנים ופועלים זרים.
אין עבודה, אין איפה ללמוד.
רק הפיצה שהיינו יוצאים לשם עם הכיתה, אותה פיצה שמילצרתי בה בגיל 14 או 15
נשארה עם אותם בעלים באותו מקום.
ובכל זאת אני אוהבת אותה. את הגן משחקים הגדול שהיינו רצים בו שעות בתור ילדים ואחר כך רובצים בו שעות בתור בני נוער, מדברים ומעשנים...
בית. רחוק, אבל בית.

תדעו לכם שהדף הזה ממש מרגש אותי! אני כזאת שאקלית שפתחתי אותו! זה סוג הספרות המועדף עלי היום יש כאן לפני שנים רבות, כאן ועכשיו, טעמים, ריחות, נוסטלגיה, אהבה...

לגמרי שאקלית! באמת מרגש.

ובדיוק עכשיו יש המון התלבטויות איפה לגור ביחד, עיר או כפר, צפון או דרום, הר או ים. או האם לגור בכלל, למה לא לנדוד?
והדף הזה עושה לי קצת חשק להתמקם סוף סוף, להיות שייכת. לא לעזוב אחרי שלשה חודשים.
אבל אני לא יודעת איפה.
וגם, יש קול שאומר: עוד לא. יש לך עוד כמה סיבובים לעשות לפני שאת מתיישבת.

דף שגורם לי להתמוגג.@}
ובדיוק עכשיו יש המון התלבטויות איפה לגור ביחד, עיר או כפר, צפון או דרום, הר או ים.
כנ"ל
ויש לי הרבה סיפורים על חיפה.

גדלתי ב כרמיאל.
היו בה מעט תושבים, הייתי בת תשע כשהיא קיבלה מעמד של עיר.
הלכתי ברגל לבית הספר ולבריכה ולספריה. הייתי בת בית בספריה. בגיל 12 בערך גמרתי את כל הספרים שהספרנית הרשתה לי לקרוא בספריית המבוגרים. היא היתה מצנזרת לי ספרים שחשבה שלא מתאימים לי. צינזרה לי את "תינוקה של רוזמרי" ועד היום לא קראתי אותו. וגם את "שם הורד" אבל אותו דוקא כן קראתי.
בכרמיאל של ילדותי ליד העיריה היה בית המלון הראשון בעיר, מלון כלנית, עם 25 חדרים בריח מיוחד, ריח של בית מלון. לא טעמתי ריחות של בית מלון לפני כן, והייתי נכנסת לשם עם חברותי לסיבוב ריח. ריח של חדש, חגיגי, זר.
מאז שסבתא שושנה הלכה לעולמה, אין לי תירוץ של ממש להכנס לכרמיאל, אבל כשאני נכנסת עם הרכב לשכונה הדרומית ונוסעת ברחוב מורד הגיא אני מתמלאת נוסטלגיה וגעגועים.
הבית של סבתא נמכר ואני מתגעגעת לטייל בחדריו ולהריח את ריח הדולסה דלצ'ה של סבתא.
מול הבית של סבתא היה הר, קראנו לו "הר הלמד" כי טיפס עליו שביל/דרך עפר בצורת האות למד. אחרי כמה שנים מול הבית של סבתא צמח בניין גבוה ולבן שהסתיר את הר הלמד.
על הר הלמד גר בדואי, ויום אחד הוא מכר את הגמל שלו וקנה את האוטו הישן של אבא שלי, אוטו כתום.
מול השכונה שלנו היתה "הגבעה". אני וחברתי היינו מתעוררות בקייץ מוקדם בבוקר ויוצאות את הגבעה. היתה לנו שם מערה קטנה, יותר כוך, ושיחקנו שם המון וגם טיילנו. ראינו שועלים, שפני סלע, נחשים ועוד כל מיני. הייתי "ילדת טבע" והגבעה הייתה האדמה שלי.
ואז בנו על הגבעה שכונה.
אז הלכנו רחוק יותר אל גבעת העתיקות (חירבת בתה). היה שם בית כנסת עתיק עם פסיפס שכשעוד לא הבנתי כלום בשימור עתיקות הייתי מחלצת ממנו חמישיות אבנים מרובעות ל"חמש אבנים". וגם בורות מים ענקיים ויפהפיים, באחד מהם היו מים כל השנה. זה היה האזור הקסום שלנו.
כשהייתי חיילת, הייתי מו"ח של רשות העתיקות בכרמיאל. חזרתי כמדריכה לגבעה שהפכה לשכונה ולחירבת בתה שנשארה תודה לאל שמורה למדי, כולה מוקפת מכל הכיונים בתים צפופים על בתים צפופים בלי מרחב נשימה, וחיפשתי אבנים בביה"כ העתיק על ראש הגבעה אבל נשאר שם רק בור מים ריק ואיזה עמוד או שניים לרפואה. כל החמש אבנים שהיו נעלמו. טוב, העיר גדלה, הרבה ילדים לקחו משם חמש אבנים...
@}
המשך יבוא

במבי הזכרת לי נשכחות עם בריכת הילדות שלך.
במושב שאני גדלתי הייתה בריכה ענקית ועמוקה נורא ובחלק הכי עמוק היה צינור שעבר על הקרקעית ומתחתיו נשאר רווח שתחתיו היינו משתחלים. זה היה בעומק 3 מטרים בערך (אולי יותר?)והיו לי סיוטים שאתקע שם (כמובן שהם לא גרמולי להפסיק לצלול מתחת לצינור)
הבריכה היתה מ ל א ה ירוקת חלקלקה ונפלאה ומאוד עזרה בהסוואה כששחקנו קדרים באים (מה זה בכלל?) ויכולנו לצלול בלי להראות.
שני משחקים נוספים היו צלילה בתוך פח (פעמון צלילה)
וקפיצה לבריכה מגג המבנה שעמד לידה, קרוב אך ממש לא צמוד.
גם אנחנו גרנו כל הקיץ בבריכה (בלילה! הכי כיף)
כמה היה עצוב כשבנו במקומה בריכה חדשה בלי בטון ירוקת

שליחה על ידי גו* » 04 יוני 2010, 13:23

קדרים באים
בדיוק בדקתי השבוע, קדרים באים בויקי: (בגלל הצומת והקיבוץ שלידו)
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7% ... 7%99%D7%9D

איזה יופי:-)

הדולסה דלצ'ה.

מה זה? גם אני רוצה להריח! או לפחות לדמיין את הריח

המשך יבוא

אז יאללה !

--

אמא'לה עם הצינור בעומק... כמה שאני שחיינית הכנסת אותי לחרדות.

קדרים באים - גם אצלנו. אבל הרבה יותר מזה - תופסת שבה רצים על השפיצים של השיפועים שהיו רק בבריכה אצלנו. היום הייתי עם שני הגדולים בבוקר בבריכה במושב (כבר אין שיפועים) וחשבתי לעצמי - לאבא שלהם יש כל כך הרבה גנים טובם, איך זה שהוא העביר להם דווקא את חוסר הכשרון האתלטי. מה, הם לא יכלו לקבל ממני קצת כשרון מים? שניהם היסטריים, כל טיפת מים על הפנים מטשטשת להם את החושים.

בדיוק חשבתי לפתוח דף בשם אנסקולינג גופני, כדי לחשוב ביחד איך מטפחים למידה טבעית של חוכמת גוף. בעיקר אצל כאלה שאין להם...

_הדולסה דלצ'ה

מה זה? גם אני רוצה להריח! או לפחות לדמיין את הריח._
ריבת חלב. לסבתא שלי היה ריח של ריבת חלב. האמת היא שגם לבני הצעיר יש ריח כזה ואני מסניפה אותו ומתרפקת...

בדיוק חשבתי לפתוח דף בשם אנסקולינג גופני?, כדי לחשוב ביחד איך מטפחים למידה טבעית של חוכמת גוף. בעיקר אצל כאלה שאין להם...
אוי, כן! אני כל כך מתלבטת בזה! פתחי דף! במביק, את ממש מצטיינת בפתיחת דפים שווים!

נו, אז יאללה! אני אפתח בכיף.

במביק, את ממש מצטיינת בפתיחת דפים שווים!

תודה!

מציעה לשנות את שם הדף ל- ספרו על המקום שלכם, כי אני לא בעיר ויש לי סיפורים קטנים נהדרים שמתפקעים כבר לצאת לי.

ספר, ספרי!. זה לא טופס פורמלי

אבל אל תשני את שם הדף, אני אוהבת אותו.

טוב, אז נו-רק בגלל שגם אני במבי:
גדלתי ב רעננה בשכונת קרית גנים, רחוב האורן 17. לא יכולה להסביר בכלל כמה ממני שייך לבית ההוא. כל הילדות שלי, המשחקים עם האחים שלי, משחקי הלילה בשכונה והפעילויות שאמא שלי ארגנה. גרנו בבית המערבי ביותר, שאחריו רק השדות עד רשפון עם נוף שדות, ברושים ופרדסים ושקיעות סתיו מטריפות לנוף תלאים- שדות פתוח שמרחיב את הלב. בחצר האחורית היה פקאן ענקי ועליו ערסל, נדנדת- צמיג ובית על העץ ממנו נהגנו לזרוק פקאנים על העוברים -ליתר ביטחון. ילדי השכונה היו באים אלינו והיינו עושים ריצות על הדשא ערומים, כמו כלבים שיכורים, בריכת- בוץ ובונים מערות וחומות ועיר לפליימוביל ומשחקים בארגז- חול, מתחת לצילו של עץ הבננה העקר. אמא שלי היתה מארגנת תמיד את ארועי יום העצמאות בשכונה: על הסמיטריילר של צבי שפירא היו עושים במה ומקרינים סרט לכל המשפחות ועושים הצגות והופעות. בפורים היא אירגנה עדלוידע ותחרות תחפושות לכלבי השכונה. אהבתי כשהיתה מוציאה גוש מרציפן גולמי והיינו עושים צורות ומקשטים בצימוקים וסירופ שוקולד, שמים בנייר עוגיות פטיפור- ומנסים למכור אחד לשני מה שעל המגש המעוטר. גם סברס מכרו אצלנו: כל הלשון מלאה קוצים, פעם אחת בתחילת כל קיץ- כשכבר שוכחים איך זה מרגיש.
משחקי הלילה היו באחריות הילדים היותר גדולים בשנתיים, וכללו את המשחק שמתחילים בלירה ומחליפים מבית לבית בדברים שווים, מדורות שהיו בקיץ כמעט כל ערב ליד הבית של עמית בן זקן בקצה הרחוב בחולות, בקטיף פיטנגואים מהשיחים שמצד הבית של ניצן הס, בדרך קיצור לבריכה ובא"ש לילה עם צ'יזבטים שזיעזעו אותי וכדורי- פלאפל מיפת, לסיום.

המכולת של אלבז והבצפר היו בשכונה ליד, שנראתה רחוקה עם ילקוט כזה כבד וגב כזה קטן, במיוחד בחום של הקיץ. גם חנות מכשירי הכתיבה של בן- גיגי שספר בספרדית על האצבעות את החשבון. היה את אדון כהן שחילק ביצים, האיש שאסף את בקבוקי החלב המעוקר השמנים מפתח הבית, ומשחיז סכינים ואוטו עם פעמון מצלצל בקול רם מדי, של הנפט. היום קוראים לזה לב הפארק אני חושבת.
מה שבטוח- על גבעת השלדים, שם התאספה החבורה שלנו, בנו שכונת בתים משותפים מפונפנים, אמא שלי הטובה כבר קבורה שם בין השדות ומי שרוצה לראות את הים של רשפון יכול עדיין לעלות על קו 29 בית לוינשטיין. הכי שווה אפולוניה. ראו הומלצתם.