הדף בתהליך עריכה. שמש בחורף

עכשיו שנולד בני השלישי, אני תוהה לעצמי יותר ויותר איך לגדל בנים בחינוך ביתי/אמהי.
ככל שהם גדלים אני מבינה כמה אני לא מבינה אותם. ברמה העמוקה. למה הם פועלים כפי שהם פועלים? איך הם חושבים? וזה מקשה עלי מאוד את החיים אתם.
אני מזמינה את האמהות לבנים לחלוק בדף הזה איך מגדלים בנים בבית. על הקשיים, התובנות, איך מתמודדים עם כל האנרגית המטורפות שלהם.
אני חושבת על זה המון לאחרונה, איך לעזאזל אני הולכת לעשות את זה? אני יודעת שהקשיים ישנם לא משנה מין הילד, אבל כשזה בנים יש קושי נוסף.
בן זוגי מבין אותם בקלות והרבה יתר קל לו. (אילו יכולנו להתחלף D-: ) אני מכילה אותם, משחקת אתם במה שאני מסוגלת (מכות זה כבר ממש לא בשבילי...) אבל אני לא מבינה הרבה דברים שהם עושים או מרגישים צורך לעשות. אני עשיתי ועדיין עושה עבודה גדולה של שיחרור. שיחרור מלהבין ורק לקבל בלי לשפוט. לפעמים אני תוהה. אולי לא בשבילי כל העסק הזה. אולי אמא לא אמורה לגדל בנים לבד, למרות שהאבא מאוד בתמונה עדיין האמא רוב הזמן אתם.

יונת אני מזמינה אותך במיוחד. כי כמו שאמרתי לך פעם, לדעתי את צריכה לכתוב ספר איך מגדלים בנים (-:

לגדל בן מאת ד"ר דן קינדלון
וד"ר מייקל תומפסון .
לא מדבר על חינוך ביתי אבל מאוד אנטי בית ספר . אם לא היית בטוחה שאת במקום הנכון הספר הזה ישכנע אותך .
וחוץ מזה באמת מאוד מעניין וכתוב טוב , לא ספר מתכונים אמריקאי ומתייחס לחיים הרגשיים של הבנים עם הרבה דוגמאות אישיות וקליניות .

אסנת
אני יודעת שאת לא צוחקת אבל אני לא הפסקתי D-:
למשל
אבל אני לא מבינה הרבה דברים שהם עושים או מרגישים צורך לעשות (למשל במטבח, לקחת סכין ולגלף את שולחן האוכל).

יש לי בן אחד ובת אחת ואני בטוחה שהוא, אבא שלו וחצי אחיו הגדול היו יכולים להעזר בדף כזה, אבל הפוך.

איזה רעיון נפלא לדף. תודה.
אני מגדלת בן אחד משלי, בן שנה וחצי, ושותפה לגידול שני אחיו הגדולים מצד אבא שלו. "אנרגיות מטורפות" זה בדיוק הביטוי הנכון
בינתיים מקשיבה, מן הסתם יהיה לי מה לתרום בהמשך.

טוב אני אתן דוגמאות.

• הצורך שלהם לאסוף מיני מקלות וצינורות שחורים כשמטיילים בחוץ ולהכניס אותם הביתה כהדברים הכי חשובים שיש להם בחיים.
• ללכת מכות, להתגופף בלי סוף עם כל אחד.
• לרוץ ולשאוג.
• לא לדבר, כלומר הרבה בנים פשוט לא מדברים, משהו מפריע להם כואב, הם לא מדברים על זה.

אגב דגנית ב בעלי אומר שהוא לא חושב שיש ילד שהוא מכיר שלא גילף שולחן... זה משהו שבנים עושים...

האם כולן מתאימות להיות אמהות לבנים, נדמה לי שרלבנטי

לא לדבר, כלומר הרבה בנים פשוט לא מדברים, משהו מפריע להם כואב, הם לא מדברים על זה.

צריך לשים לב שאנחנו או הסביבה לא מעודדות את זה. בספר לגדל בן זה ממש מוסבר איך בנות גדלות לתוך חינוך סביבתי של להתחשב ברגשות של כולם, ולהיות מודעות לספקטרום שלם של רגשות, ואילו בנים גדלים בחינוך של "מאצ'ו".

גם עכשיו אני בעיצומו של קורס "בפסיכולוגיה של המינים" , ומעניין לגלות ששום מחקר כמעט ולא הצליח להוכיח הבדלים בין המינים. כלומר כל ההבדלים הם סביבתיים ונלמדים.

עם חלק מהדברים אני מסכימה, למשל אם אנחנו נכנסים לחנות צעצועים ובני (בן שנתיים) הולך למדפים של הבובות כי תמיד שם הכל ורוד מלא פייטים ונצנצים, אז בעלי ממש מתכווץ במקום, לרוב יסנן איזו יציאה כאילו בצחוק, אבל אני רואה שממש קשה לו עם זה. לי זה ממש לא מפריע, אני רואה שהוא נהנה לדחוף בובות בתוך עגלות למשל.

מהחוויה האישית שלי

עדיין יש צורך לאסוף מקלות וצינורות שחורים ואז להתחיל לנגן עליהם או להפוך אותם לכלים שימושי אחר (כמו מקלות ללהטוטים אקרובטיים)

אני אשמח ללכת מכות, לא רציניות, אלא כאסח עם לפיתות, כשמתבגרים נהיים יותר מדי פוליטקלי קורקט,
אחחח איפה הימים הטובים שאח שלי הגדול היה מכסח אותי? (וכמובן גם שומר עליי מהבריונים של השכונה)
כשהיה לי בוס שכל חודש לא היה בא לא לשלם לי בלי שאני אלחם בו והתחיל לזרוק עליי כיסאות, היה בזמן משהו נחמד.

לרוץ ולשאוג אלו פעולות מאוד טובות וטבעיות זה מעיר ונותן כוח עצום. מומלץ לכולם.

לפעמים כשמשהו כואב, אבל הכאב אפשרי, אפשר וכדאי הרבה פעמים לחקור פנימה ולא לחפש תשובה בחוץ,
להרגיש תלוי ובלתי מסוגל לעמוד בדברים זו הרגשת חולשה גדולה והרבה בנים וגברים מעדיפים להימנע מזה.

אני זוכר איך שהייתי צוציק פחדתי ממפלצת עטלף ענקית יורקת אש,
היא ממש שיבשה לי את הימים, לא סיפרתי לאף אחד, הפחד היה עולה והייתי פתאום עוזב הכל והולך למקום שהיה בעיני "מרחב מוגן"
אחרי נבירה עצמית עמוקה של אולי חודש, בלי לערב אף אחד, ניצחתי אותה כשהבנתי שלא ייתכן שעטלפים יירקו אש - הרי דרקונים יורקים אש,
לכן זה לא אפשרי וזה רק דמיון. לאחר מכן אם עלה הדמיון, מיד עניתי לעצמי שעטלף יורק אש זה לא אפשרי ולבסוף החלשתי אותה כל כך עד שנפתרתי לחלוטין מהפחד, בעצמי, וזה הרגיש הרבה הרבה יותר טוב ומחזק מאשר להישען או להתבכיין.

אלון,בתור אמא לחמישה בנים,כל כך התרגשתי ממה שכתבת.

• מקלות וצינורות,אכן חשבתי שזה תסביך של צייד הדרקונים שלי ,מסתבר שלא...
• מכות והתגפפויות,אחחח....קשה לי עם זה אבל מאפשרת בגבול הסביר (משהו שבין השרדות בסיסית לחשש אמיתי לחיי אדם...)
• לרוץ ולשאוג,טוב,יש שעות שאני מגבילה-השכנים, אתם מבינים...
• לא לדבר,נראה לי שניתן לשינוי ע"י תיווך ושיקוף רגשות.בזה ב"ה הילדים שלי נהדרים,יודעים לרוב לתת מילים לתחושות ורגשות גם שהן קשות.

איזה נושא. יש לי בת ובן, לא ממש מדגם מייצג כמובן, אבל לדעתי ההבדלים הם קצת יותר נסתרים. אנרגיות מטורפות יש לשניהם, רק באיזשהו אופן אחרת, בצורה שקשה להסביר (ואולי חלק מזה נובע מהידיעה שהיא בת והוא בן, אבל אני לא חושבת). מניסיוני האישי מאד:
הצורך שלהם לאסוף מיני מקלות וצינורות שחורים כשמטיילים בחוץ ולהכניס אותם הביתה כהדברים הכי חשובים שיש להם בחיים. - שניהם. אצלו זה יותר מקלות וצינורות, אצלה באותו גיל זה היה עלים ואבנים.
ללכת מכות, להתגופף בלי סוף עם כל אחד. שניהם אצלי מתחבקים ומטפסים, לא הולכים מכות.
לרוץ ולשאוג. שניהם. נכון שיותר הבן. הוא יותר קולני. דרך אגב, אני מתה על השאגות האלה.
לא לדבר, כלומר הרבה בנים פשוט לא מדברים, משהו מפריע להם כואב, הם לא מדברים על זה. וואו, אני לא מכירה את זה. אולי הבן שלי קטן מדי לזה, אבל הוא כה הגבר-החדש-המחובר-לעצמו-מדבר-על-רגשות.
בעלי אומר שהוא לא חושב שיש ילד שהוא מכיר שלא גילף שולחן... זה משהו שבנים עושים... מה?? שניהם, לגמרי שניהם, זורעי ההרס וחורצי הרהיטים הגדולים ביותר שאני מכירה!

אם אנחנו נכנסים לחנות צעצועים ובני (בן שנתיים) הולך למדפים של הבובות כי תמיד שם הכל ורוד מלא פייטים ונצנצים, אז בעלי ממש מתכווץ במקום, לרוב יסנן איזו יציאה כאילו בצחוק, אבל אני רואה שממש קשה לו עם זה. לי זה ממש לא מפריע, אני רואה שהוא נהנה לדחוף בובות בתוך עגלות למשל. לו"ל! גם אצלי! אין את האבא שיתכווץ (כלומר, יש, והוא מתכווץ, אבל הוא מתכווץ לאשתו החדשה ואני לא צריכה לראות את זה). אני מאפשרת לגמרי, סבבה. כשהבת היתה תינוקת, לא עודדתי את ענייני הבנות האלה, זה הפריע לי, אבל למרבה השמחה עבר לי. היום יש לי פיה ורודה שרצה יחפה ומטפסת על עצים, ושדון - ורוד גם הוא - שרץ עם מקל ענקי ביד ושואג: "אני פפטן-הוק-שודדי-הים!". שניהם אוהבים בובות ומכוניות, לו יש יותר משיכה לטרקטורים ומערבלי בטון, היא אוהבת יותר בובות וכל מני בדים ותחפושות, שניהם אוהבים לשחק באבא-ותינוקת, תינוקת-ותינוק, או סוס-קטן-ומטפלת.
איך להיות אמא של בן? - לי הרבה יותר קשה להיות אמא של בת, דוקא בגלל הקרבה והדמיון. עם בנים זה נראה לי פשוט יחסית: רוץ, שאג, והיזהר כשאתה מנופף בצינור שלא תיתן מכה לאחותך.

הי אסנת,
אם לצטט את המורה שלי למתמטיקה: "אני לא מבינה מה יש כאן לא להבין!"
בנים זה פשוט. בנות זה מסובך.
אני לא יודעת מה בדיוק להסביר, כי זה הכל נורא straight-forward -- מה שאת רואה זה כל מה שיש. אז אני אנסה פשוט לכתוב כמה מלים על כל אחד מהדברים שהזכרת:

הצורך שלהם לאסוף מיני מקלות וצינורות שחורים כשמטיילים בחוץ ולהכניס אותם הביתה כהדברים הכי חשובים שיש להם בחיים.
בדיוק ככה -- מקלות זה משהו חשוב. אפשר להכות איתם כל מיני דברים, לדחוף אותם לכל מיני מקומות, ולפעמים גם ליצור מהם מתקנים.
מציעה לך לקחת סל ישן ולעשות ממנו מחסן נשק -- כמו מחזיק מטריות, רק בשביל חרבות מכל הסוגים.

ללכת מכות, להתגופף בלי סוף עם כל אחד.
תסתכלי על זה כעל דרך אינטנסיבית ללטף ולחבק, ולהוסיף על זה גם אתגר גופני ומחשבתי בעת ובעונה אחת.

לרוץ ולשאוג.
זה כמו ריקוד ושירה למי שחזק יותר במוטוריקה גסה מאשר בעדינה. אבל זה אותו סוג של כיף.

לא לדבר, כלומר הרבה בנים פשוט לא מדברים, משהו מפריע להם כואב, הם לא מדברים על זה.
דיבור זה לא הדרך היחידה לתקשר. אפשר לתקשר מצוין בלי מלים (אבל עם קשב, שזה יותר קשה). נסי ותהני!

פשוט אלון תודה רבה על מה שכתבת. מבחינתי זו היתה ממש הצצה לעולמם של הבנים.
האמת שהבכור שלי לא גדל עם עידוד למצ'ואיזם. הוא אהב בובות ומשאיות. ואת המדפים הורודים בחנויות צעצועים, סנדלים עם נצנצים של בנות של חברות, תמיד שיתף ברגשות.(אחיו הקטן עוד משתף).
עם הזמן הפך ל"גבר" קטן. למרות שהוא עדיין אוהב ורוד... שככל שהוא גדל אני פחות ופחות מבינה מה "מפעיל"אותו. אני שואלת איך עם חוסר הבנה בסיסי שכזה, הרי ילד מחפש דמות לחיקוי, ואצלנו הוא מחקה את אביו בהמון דברים. איך חינוך אמהי עובד?
פלונית, מאוד נהנתי לקרא את הדף שקישרת.

יונת. מאוד הצחקת אותי. D-:
כן אני יודעת שהם פשוטים, הם צריכים שהצרכים הבסיסיים שלהם יתמלאו והם שמחים. אולי משהו בי בחשיבה ה "נשית" שלי מחפש להבין.
משהו בי מפחד שלא אצליח לעמוד מול כל האנרגיות שלהם 24/7 .
משהו בי מפחד שלא אוכל לתת להם את הכלים להם הם זקוקים כבנים.כי החשיבה שלי שונה. אתן דוגמה קטנה. הם אוהבים לשחק ולנצח. לא משנה איזה משחק גם אם אין בו שום אלמנט של תחרות, הם מסיימים את המישחק ואומרים "ניצחתי!" . בהתחלה כל הזמן אמרתי להם, "תהנו מהמישחק לא צריך לעשות תחרות". תקופה ארוכה יחסית הייתי מתוסכלת, עד שהבנתי שהם נהנים. הם אוהבים לנצח ולבכות כשהם מפסידים. אז היום אני אומרת להם "איזה יופי ניצחת!" . לקח לי זמן להבין את זה. בעלי הבין את זה מייד. זה נראה לו מאוד הגיוני שאם משחקים אז צריך גם לנצח.

אסנת,
גם בעיניי בנים זה אניגמה
וזה בדיוק הקסם.
אני לא מנסה לפתור את החידה כי אני יודעת שלא אבין אותם לעולם
אני פשוט נהנית מהשוני
והידיעה שהשוני הזה יצא ממני ויש לי חלק בבריאתו בכלל משגעת אותי...

אני שמח שאני מועיל, אני אשמח לנבור לתוך העבר
אני לא חושב שזו צריכה להיות איזושהי מטרה או להיות איכפתיים להאם הילד אוהב ורוד או שהוא נגנב מורוד, או בובות או נצנצים,
או לחילופין אם הוא נהנה מריצות מכות מקלות וצינורות.
בהכל קיים טוב, הכל בסדר, כל עוד זה לא קיצוני לשום כיוון, שיתפתח ושיאהב זה הכי חשוב, התחביבים והחביבים מה זה משנה,
ממה שאני זוכר עד גיל 4 בכלל לא ידעתי או תכננתי או חשבתי, עשיתי מה שבא לי איך ומה שבא לי היה לזרוק דברים ולחפור באדמה להסתובב ולהתרוצץ
אני זוכר גם שהיה לי קטע עם חיות: הייתי תופס חתולים בזנב וזורק אותם או עוקב אחרי קיני נמלים, לראות איך הם מגיבים

אסנת יקרה, יוצאת מההדממה כי הדף הזה והכתיבה שלך נוגעים בי כל-כך...

אני חושבת שאני מאד מזדהה עם התחושות שלך (חושבת, כי רוצה לבדוק שאכן הבנתי נכון...).
אני שמתי לב לאחרונה שיש הרבה דברים שהבנים אוהבים לעשות ואנילא ולהיפך. ובשביל הדברים האלה הם צריכים את אבא שלהם.
כי לו ולהם נורא כיף לשחק כדורגל עד צאת הנשמה.
כי לו ולהם יש נקודות חיבור שלי ולהם יש פחות.
איכשהו, ככל שהם גדלים יותר הם הולכים ונעים מהחיבור המאד חזק אליי אל חיפוש אחר קשר עם אבא, רצון לחקות אותו (הגדול שלנו נוטה להצדיק את אבא ולהעריץ אותו מאד לאחרונה, ומשום מה מרגיש לי שזה תהליך טבעי ונכון...).

גם אני עברתי ואולי עוד עוברת דרך התחושה הזאת, של אולי זה לא נכון שאני זו שאיתם כל הזמן. ובכלל, אני יותר ויותר "לא רלנבטית".
לאחרונה אני מתחילה להרגיש שזה פשוט שלב בהתפתחות שלהם ובמערכת היחסים שלנו. היכולת שלי להיות שם כל זמן שצריכים אותי ולהתרחק ולשחרר כשאני פחות נחוצה. זה לא כל-כך פשוט, אבל כמו כל תהליך זה לוקח זמן...

אני נזהרת ובכל זאת כותבת, שאולי בכל הדבר הזה מעורבים גם רגשות אכזבה קטנה שלנו שאין לנו בנות...

בעלי אומר שהוא לא חושב שיש ילד שהוא מכיר שלא גילף שולחן... זה משהו שבנים עושים...

אצלי הוא לא גילף שולחן, אבל הוא המיס אותו עם מצת, זה נחשב?

איזה דף מעניין!

בתור אמא לשני נמרים מתפתחים יש לי הרבה מה ללמוד.
אבא נמר כבר טרח להסביר לי ש מה שאת רואה זה כל מה שיש, ואני מנסה לא לתת פרשנות מסובכת מידי לדברים שאני לא מבינה.

מוסיפה לרשימה:

• זריקת אבנים לים
• איסוף אצטרובלים, אבנים, ענפים, זניחתם למראית עין, ושניה לפני שאני מחליטה שהגיע הזמן לנקות את החצר לאמץ אותם מחדש לשימוש יום יומי.
• לעשות מגלשות/מזחלות/מכוניות מכל מה שרק אפשר.
• לשאוג אל הרוח (אני מבינה דוקא, אבל קשה לי להכיל)

בינתיים אני רואה שאת האנרגיות המטורפות הכי טוב לסחוט עד הסוף בשעה וחצי כל יום בפארק, בסוף היום, לא משנה כמה פעילויות עשינו במהלך היום.
בנוסף יש לנו כמעט כל ערב זמן התרגעות לפני השינה שבו אבא נמר והנמרון הבכור צופים בכוכבים (עוד קטע של בנים? שהם שוכבים על אדמה, עפר, בוץ, בלי לחשוב פעמיים) בלי לדבר הרבה , כמובן.

<מאד אוהבת את הבנים שלי>
<אם גם הבא יהיה בן אז אני רוצה חדר שירותים רק שלי ואני אצבע אותו בורוד ואעשה מובייל מטמפונים>

1. אני גילפתי/שייפתי/קשקשתי על שולחנות (יכול להיות שאני צריכה בדיקה הורמונלית?)
2. השאגות ואוסף המקלות/צינורות נראים לי הדרך שלהם לרכוש בטחון. אלמנטים מרגיעים שנותנים להם תחושת חוזק. (לא יודעת למה בנים צריכים חפצים חיצוניים להרגיש חזקים ואצל בנות זה כמעט לא קיים.)
3. הבנים שלי כל הזמן מתלוננים שמשהו מציק וכואב להם, אני מחכה שישתקו קצת. למרות זאת, אני רואה שוני בסיפורי החוויות שלהם לעומת בנות. הבן שלי מתייחס יותר לתוכן עצמו, והבת שלי, לכל מה שמסביב חוץ מהתוכן עצמו. (הרבה תאורים).

במשך שמונה שנים הייתי אמא של שתי בנות ונולדו לנו עוד שלושה בנים קולנים, תזזיתיים והרבה פעמים די אגרסיבים.
אני מרגישה שלמדתי הרבה מהבנים שלי. הקשר איתם יותר פשוט לי מקשר עם בנות כי אני לא מצפה שהם יהיו כמוני ולא מתיימרת להבין את המניעים שלהם.
הם פשוט שונים וזהו ויש בזה משהו מאוד משחרר.
נכון, הם אוספים מקלות ואבנים, הם צריכים לנצח בכל דבר והרבה יותר תחרותיים מהבנות ובערך בגיל שלוש מתחילים להעריץ את אבא ולחקות אותו.
כשיצאנו לחינוך הביתי, הקטן רק נולד וגם לי הייתה תחושה שהם צריכים איתם גבר ביומיום. עכשיו אני מרגישה, שהם לימדו אותי מה שהיה לבנות קשה ללמד אותי: לקבל את הילדים שלי כמו שהם ולדעת שהם לא אני ולפעמים גם לא דומים לי.

<אם גם הבא יהיה בן אז אני רוצה חדר שירותים רק שלי ואני אצבע אותו בורוד ואעשה מובייל מטמפונים>.



לחמותי יש חדר משלה, עם אוסף מדהים של יותר מ- 500 פסלי פיות עם נצנצים וכל הטרררם. זו הדרך שלה למקלט נשי ,בבית של 4 בנים +בעל.

איזה אחלה דף..

לפעמים בלילה , כשכולנו ישנים ביחד אני מסתכלת על כל 3 הגברים שבמיטה וקולטת שאני האישה היחידה בבית..
זה מרגיש קצת משונה..


וואלה, חשבתי שהשאגות זה רק כי הוא סופסוף ראה את מלך האריות.. כנראה שהיה מגיע לזה בכל מקרה..
גם אני מגלה עם הזמן שלמרות שתמיד רציתי בנות , עם בנים זה הרבה יותר פשוט, לשמחתי ...

יש לי חשש מאלימות בין האחים ש"עוד מחכה לי".. אם אני ואחותי "הלכנו מכות " רציניות , מה יהיה עם שני בנים??

אם גם הבא יהיה בן אז אני רוצה חדר שירותים רק שלי ואני אצבע אותו בורוד ואעשה מובייל מטמפונים>
אחרי לידת השני כבר כבשתי לי שירותים!
השירותים של אמא קוראים להם.
אני כל כך מזדהה עם כל אמהות הבנים כאן,
גם מצד אחד לא מבינה מה הם עושים........
ומצד שני הכל כל כך קיים פה ועכשיו שאני חייבת להסכים עם יונת
שאין פה מה לא להבין.
ההריון הבא שכבר ממשמש ומתקרב,
אני מקוה שאיזו בת תסכים לבוא אלינו, לחבורת הבנים ואמא שלהם......
בעינייני בעלי החיים אני כמובן מנצחת מיספרית,
4 תרנגולות מטילות ושתי גדיות...
רק בת .
אמן.

_לפעמים בלילה , כשכולנו ישנים ביחד אני מסתכלת על כל 3 הגברים שבמיטה וקולטת שאני האישה היחידה בבית..
זה מרגיש קצת משונה.._
ובולבול בבטן זה לא משונה? (-:
לי זה עושה נעים נעים בלב. בעיקר בזמן ההנקות הליליות. אני מביטה עליהם איך הם ישנים ומאזינה לנחירות המוזיקליות שלהם. אח, הגברים של חיי.

הצורך שלהם לאסוף מיני מקלות וצינורות שחורים כשמטיילים בחוץ ולהכניס אותם הביתה כהדברים הכי חשובים שיש להם בחיים.

אצלי הבכור בן השנתיים וחצי, אוסף שבלולים ומכניס אותם הביתה. גם מקלות וגם נוצות. וגם פירות כאלה מהעץ. לא פיקוס. עץ אחר. אני חושבת שלפרי קוראים "אוזן קוף". הוא גם מוצא חיפושיות, פשפש אש או נמלים ובודק/מוחץ אותן לעומק. ואני תמיד חושבת על השיר "יוסי, ילד שלי מוצלח". מרחף לו בטיולים. הולך הכי לאט, עסוק בדברים אחרים חשובים. שר לעצמו על אדון חרדון. ועל עוד כמה שירים מ"זרעים של מסטיק".
הוא גם התחיל לשאוג בעוצמות. וטוען שהוא אריה. רץ בחוץ ורץ בבית. לא הולך אלא רץ. שואל מאיפה הרוח מגיע? ומה זה מוח. ומה זה כוח?
הוא גם שופך חול על הראש של חברותיו הקטנות, השכנות שבחינוך ביתי. מאוד אוהב לשפוך חול לאחרים על הראש. וגם על קערות קטנות עם אבטיח. בוזק חול.
בודק כל תהליך מכני זה או אחר בבימבה שלו, ברדיודיסק שיש על הרצפה וניתקנו מהחשמל. פותח סוגר בודק. ויש לו גם עגלה קטנה שבה הוא שם בובה, או חיה, או כדור ומטייל איתה בישוב שלנו. והכי הוא אוהב לקרוא סיפורים, עכשיו אנחנו עם ע.הלל והספר "זרעים של מסטיק". אוהב לשמוע מוזיקה ושירים ורוקד. ומתחפש ומחבק ומנשק. ומדבר בלי סוף. ולא מדבר עם אנשים שלא מכיר. שותק לגמרי. אבל בבית מבטא את רגשותיו לגמרי.
ולא מוותר על ללכת לישון עם משהו ביד. מחדד, או חיה קטנה מצעצוע, או עם קורץ עוגיות בצורת כוכב. כל יום משהו אחר.
שובב מאוד מאוד מאוד. מתוק, רגיש ונבון מאוד מאוד מאוד. ובוחר לעצמו כל יום תחתונים רק לא את אלה בצבע שחור "כי זה שחור".
ועכשיו הצטרף גוזל חדש לקן ולבי מתרחב. מאוד אוהבת את הרעיון שאני אמא לבנים. (-: שיהיו בריאים ומאושרים.

איזה דף מעניין! D-:

איזה דף מצויין! תודה-תודה-תודה לאסנת שפתחה, לאמהות שלוקחות חלק, ול פשוט אלון ששיתף! מאוד הרגעתם אותי בנוגע להמון דברים:

הצורך שלהם לאסוף מיני מקלות וצינורות שחורים כשמטיילים בחוץ ולהכניס אותם הביתה כהדברים הכי חשובים שיש להם בחיים.
זריקת אבנים לים.
לרוץ ולשאוג.
לשאוג.
לשאוג.
לשאוג.

אני קוראת לזה "לנבוח", וכבר כמעט הייתי סגורה על זה שיש לילד תסמונת טורט

אם גם הבא יהיה בן אז אני רוצה חדר שירותים רק שלי ואני אצבע אותו בורוד ואעשה מובייל מטמפונים.
מותר לגריין גם מילים כמו __טמפונים ? טוב, בטח מישהו כבר גריין

עם בנים זה הרבה יותר פשוט, לשמחתי ...
יש לי בן-בת-בן-בת ואני מקווה שמעכשיו יגיעו רק בת-בת (ואולי גם עוד בת ובת)!
הפעלת בנות: תזרקי על השולחן כמה דפים וצבעים, או כמה בובות.
הפעלת בנים: לשלוח לחבר, או לגן השעשועים. בכל מקרה - לא בבית! הרי בבית אין ענפים לאסוף, ולזרוק אבנים אסור!

שניהם מדברים הרבה.
וואי - יונתן מסבר בלי הפסקה, לפעמים גם בלי שותף (מול המחשב או בשירותים), וכשהוא לא מדבר הוא מזמזם! בתור אמא עם רגישות יתר, זה מוציא אותי מדעתי לפעמים, למרבה הצער

הפעלת בנים: לשלוח לחבר, או לגן השעשועים. בכל מקרה - לא בבית! הרי בבית אין ענפים לאסוף, ולזרוק אבנים אסור!
זה מה שאני שואלת, איך אפשר לגדל בנים בבית בלי למצא את עצמי יוצאת כל יום לפעילות פיזית אחרת מחוץ לבית? אני מבחינתי מאוד אוהבת להשאר בבית, עד עכשיו זה התאים גם להם, אבל עכשיו כשהם גדלו, אני מרגישה שזה לא מספיק להם. כשבעלי חוזר מהעבודה, הוא מוציא להם את המרץ בריצה עם כדור, בהאבקות, כל אותם דברים שאני לא ממש אוהבת לעשות. אבל עד שהוא חוזר, לפעמים האנרגיות שלהם ממש נהיות מטורפות.
אני אשמח לרעיונות. מה אתן עושות?

קודם כל, באמת צריך לצאת החוצה. אני חושבת שגם עם בנות כדאי לצאת הרבה, לא? אבל באמת עם הבנים שלי זה ממש הכרחי.
לגבי ה-מה -- משחקי דמיון וכדור, ריקודים והתעמלויות, טיפוסים ותחרויות. את רוב הדברים האלה אפשר לעשות גם בבית אם מסדרים אותו ככה שלא יהיו יותר מדי דברים שבירים. אצלנו יש לכל הילדים חדר שינה אחד, אז אפשר שם לקפוץ בין המיטות ולהשתולל בלי לפגוע בשום דבר.
וחוץ מזה הרי לא כל מה שהם עושים מצריך מרחב פיזי גדול -- הרי הם אוהבים גם לצייר ולבנות בלגו ולשמוע סיפור ולשחק במחשב ולעזור במטבח וסתם לשוחח.
אולי כל מה שצריך זה שהם ידעו איפה ואיך מותר להם להשתולל.
אולי כל מה שצריך זה שאת תדעי שמותר להם להשתולל?

שלום לך אני אמא לשבע בנים ולאחרונה גם בת אחת כך שאני כבר לא בת יחידה בבית
אני בתחילת תהליך של חינוך ביתי
אבל שהילדים היו בבית ספר וגם עכשיו בחופש הם לא יצאו או יוצאים מהבית כמעט בכלל
והם ואני לא משתגעים יש מחשב טלויזיה ומלא משחקים ומשחקי דמיון שלהם אחד עם השני
אני חושבת שהקושי הוא כשיש קצת ילדים והאמא צריכה להעסיק אותם
הבת שלי היא כמו בן משחקת עם מכוניות משתוללת וצועקת אבל אני מאפשרת להם את זה
ויש לי בן שכל הצעצועים שקונים לבת כמו בובות ועגלה עובר ישר אליו ואין לה שום עניין בהם
צריך להפשר להם להשתולל ואפילו ליזום הישתוללויות כמו למשל לקחת איזו שעה ביום ולשמוע מוזיקה
בפול ווליום ולהשתולל גם מוציאים אנרגיה וגם לא הורסים את הבית
אני מוצאת שהבנים דווקה מאוד צריכים את הקשר שלי איתם יותר מאשר של אבא שלהם
הם בהרבה יותר פתוחים אלי ומרגישים שהם יכולים שספר לי דברים
אבל זה אישי אלינו ולקשר שלנו יכול להיות שבמשפחות אחרות הבנים יותר פתוחים לאבא לא יודעת
אשמח לשמוע עוד רעיונות על בנים ובכלל

אולי כל מה שצריך זה שאת תדעי שמותר להם להשתולל?
בודאי שאני יודעת. רק שבחודשים האחרונים - סוף הריון והתחלה עם תינוק חדש, לא ממש היה/יש לי כוחות לזה.
אני מעלה כאן רק אספקט אחד מהבנים שלי שמטריד אתי, מבחינת ההתמודדות שלי מולם, לא כי הם לא בסדר, אני חושבת שהם נפלאים ובריאים כמו שהם.
וגם אני רוצה לגרור את הדיון ל אשמח לשמוע עוד רעיונות על בנים ובכלל

עוד כמה מחשבות שעלו בי בעקבות הדף הזה:

• יש את הקטע הזה, לפחות עבורי, שאף אחד מהם לא ממש ימשיך את העשיה שלי. או יפנים אותה ממש לתוך האמהות שלו, כי הם יהיו, בעזרת ה' אבות. וזה קצת יותר עמוק מרק המשכיות. באמת באמת שיש לנו תחומי עניין שונים (למרות הדברים הנהדרים שאנחנו אוהבים לעשות יחד ולמרות שיש לנו גם תחומי עניין משותפים). הם כנראה לא יתיעצו איתי על הנקה כשיוולד בנם/בתם הראשונים. הם כנראה לא יתהו לגבי התנוחה המדויקת בה עירסלתי אותם במנשא וכנראה שלא נחלוק סיפורי לידה, מחזור וכו' יחד...

• אני מרגישה שיש שלב מעבר כזה. אולי הוא מתרחש גם אצל בנות, אבל אנילא יכולה להגיד על זה שום דבר כי אין לי נסיון עם בנות (פרט לעצמי, אחיותיי וכו'). כאילו בגיל המאד צעיר הם צמודים אליי, מחוברים גם פיזית וגם נפשית ולאט לאט, עם ההתפתחות והגדילה הם הולכים ומתקרבים ומזדהים יותר עם הדמות הגברית במשפחה.

• אני חושבת שיש בחוויית ההורות שלי לשלושה בנים שיעור משמעותי גם לגבי השיפוטיות שבי ושבנו. נורא קל להסתכל מהצד על ילדים ולחשוב כל מיני דברים לגבי ההורים שלהם, איך הם כן או לא מחנכים אותם. פתאם כשיש לך חבורת אינדיאנים משל עצמך, ואת יכולה להשבע שאת לא ג'ין מטרזן, את מבינה כמה דברים לגבי הנפרדות של ילדים מהוריהם ועוד כהנה וכהנה... (אני אישית עוד לא לגמרי מיישמת את כל מה שמבינה שיכולה ללמוד...)

הם כנראה לא יתיעצו איתי על הנקה כשיוולד בנם/בתם הראשונים. הם כנראה לא יתהו לגבי התנוחה המדויקת בה עירסלתי אותם במנשא וכנראה שלא נחלוק סיפורי לידה, מחזור וכו' יחד...
אל תהיי כל כך בטוחה...

הם כנראה לא יתיעצו איתי על הנקה כשיוולד בנם/בתם הראשונים. הם כנראה לא יתהו לגבי התנוחה המדויקת בה עירסלתי אותם במנשא וכנראה שלא נחלוק סיפורי לידה, מחזור וכו' יחד...

לי דוקא נראה שאני מגדלת דור של גברים שידע לומר "הנקה זה מאד חשוב (וגם יפה וסקסי ולא מביך בכלל)" וידע מה הצרכים של אשה מניקה (מנוחה, אוכל טוב, תמיכה וכו') ; וכן אבות שיקחו את ילדיהם במנשא "כי ככה נשאו אותם" .

אני לא רוצה לחלוק אתם סיפורי לידה לפרטי פרטים וגם לו את חוויות הווסת, אבל ברור לי שאעשה הכל כדי להעביר את המסר שאלו חוויות חשובות, מעצימותצ ומעצבות בחיי הנשים.

<ורק כדי להסביר את ענין הטמפונים: מעולם לא השתמשתי בהם. השימוש היעיל מבחינתי יהיה לעשות מהןם מובייל (תחבושות רב-פעמיות יקרות מידי בשביל זה>

אסנת הי (ומזל טוב!!!)
איזה דף מעולה!
מזדהה וצוחקת כמובן מרב הזדהות!
לא יכולה לכתוב עכשיו אבל בהזדמנות הבאה שיש לי אשמח כמובן לשתף מהחוויות שלנו כמו -

• כשאבשלום כמעט שרף את הבית (הקרוואן)...

• מכות הרצח שקשה לעכל אז אני יוצאת מהבית כדי לא להיות עדה לדם...

• גילופי השולחנות ושאר חפצים למיניהם...

• כמויות האבנים שנאספים בבית שלי (נראה לי שהם מתכננים בסתר לבנות מחדש את בית המקדש!)

ועוד ועוד... הרשימה היא אינסופית ויומיומית כמובן!

כן, מוכר, לפעמים אפילו מוכר וחביב, לא תמיד.
אבל אני מתקומם נגד הגישה המכניסטית של "אנרגיה" בגוף האדם ונשמתו, כביכול יש שם איזה מאגר מסתורי של אנרגיה בתוך שלפוחית, וככל ש"נפרוק אנרגיה" כן יפחת הלחץ על דפנות השלפוחית ומעתה תדלוף פחות אנרגיה. מי לא חווה את התרחיש החוזר: ילדים שהשתוללו נהדר שעתיים בפארק, "שחררו אנרגיות" עד תום, חזרו הביתה ונראו לרגע נינוחים, ומיד אחר-כך זינקו להרוס את הבית וזה את זה. ולהיפך: אנחנו עצמנו, אחרי רבע שעה של התעמלות מתישה, מסתערים בשבעתיים "אנרגיה" על העולם ואתגריו.
או ילד הנוהג להשפריץ אנרגיות, אך יום אחד שיחק שעתיים בשקט ובריכוז, ועתה הוא רוצה רק להמשיך לשחק בשקט ובריכוז (והאמא אומרת בחוסר-הבנה "הוא בטח חולה").
<נכתב בזעם מיד אחרי צעדת-כושר מאומצת של שעה>

רסיסים, מאוד ריגש אותי לקרא מה שכתבת. אני דוקא חושבת. שהסיכויים שבן יגדל את ילדיו כמו שהוא גדל הם הרבה יותר גדולים.
בנים נוטים לבחור לעצמם נשים כמו האמהות שלהם. אני מסתכלת על הסביבה הקרובה שלי ואני רואה את זה הרבה. לדוגמא, אותי שלחו למטפלת ופעוטון מגיל כמה חודשים, ואמא של בעלי נשארה איתו בבית עד גיל מאוחר.
אבל כן, אני לגמרי מבינה אותך.

עדינה תודה. ספרי, ספרי.

לרסיסים של אור,
אני יכולה לומר לך , כמעט בפה מלא ,שכשהבנים שלך יהיו אבות , תהינה לך כלות. תדאגי שהן יראו בך אמא , ואוטומטית יהיה לך עם מי לדבר על כל עיניני הלידה וההנקה .
חמותי (4 בנים ובת עם מוגבלות מאוד קשה ),כל כך שמחה לספר לי על הלידות שלה וכ' ולשאת עצות והצעות.לפעמים זה מרגיש לי שזכיתי בחמות XL ,שהסכר נפתח ,והיא באמת לא מעיקה, בהתחשב בעובדה שעד שבן זוג שלי לא הביא אותי לארוחת ליל שבת אף אחד לא טרח לציין כמה הכל טעים וערוך יפה.(מי אמר שבנים לא מדברים?, הם גם לא מחמיאים, כמובן , בלי להכליל ).

חוץ מזה , יש כל כך הרבה ילדות בעולם שהיו שמחות שאישה כמוך תדריך אותן בשבילי הנשיות. את יודעת כל כך הרבה ואם יש לך צורך לחלוק את הידע הזה - לכי על זה.
למה לא לעשות לילדות ולנערות מעגלי נשים בשכונה שלך ?,לטפח ילדה אחת שנמצאת במוסד ,או לבדוק בשירותי הרווחה באזור אם יש ילדה שהתיתמה ,לא עלינו ,מאמה ולהיות בשבילה .



לא בא לי לרוץ בדרך כלל ואין לי מושג ירוק בכדורגל ,זו הבעיה שלו שהוא מחפש איפה שאין .

אני לא יודעת מאיפה יהיה לי כוח לעינין הזה של חוסר שיתוף בעבודות של הבית.בעיני זה כל כך יפה שכל אחד תורם את חלקו.זה בסדר שיביא כפית לשולחן,
אני יודעת שזה קשור לציפיות שלי לגבי חינוך ילדים.וציפיות הן רק לכריות.ושאני צריכה לקבל את זה כמו שזה.
שהוא לא יעשה שום דבר ,
שאני מבזבזת את האנרגיה שלי על לצעוק ולריב ,
שהוא לא ידע לטפל בעצמו ,ולא יהיו לו הרגלי עבודה מסודרים,
שאני כמו סיזיפוס -עד שאני מסדרת מקום אחד , הוא כבר הספיק לבלגן פינה אחרת .
אני יודעת היטב עם מי התחתנתי ועם מי עשיתי את הילד הזה .אין ספק שסדר ועבודות בבית מעינינות אותו באופן חלקי בלבד."מה את רוצה הבית נקי.",ואני בקושי יכולה להסתכל על הבית בלי להקיא.

אני לא יודעת מאיפה יהיה לי כוח לעינין הזה של חוסר שיתוף בעבודות של הבית
אני בהחלט מטפחת את הבן בתחום הזה.
הוא גם מעוניין.
אתמול למשל עזר לעשות שניצלים (הוא בא ורצה לעזור, כי אמר שכבר אבא שלי הרשה לו לטבול את השניצלים לפני הטיגון, אם כבר מדברים על בנים שמבשלים, בנים שמשתתפים בעבודות הבית, ובנים שמלמדים את הנכדים שלהם לבשל (-: ). אני פרסתי את החזה לשניצלים קטנים, והוא טבל בביצה ובפירורי לחם, ואז אני שמתי במחבת (הילד שלי עוד כמה ימים בן 5, כך שלמחבת חמה הוא עוד לא מגיע...).
הוא גם עוזר לרחוץ כלים, אוהב לעזור להפעיל את המיקסר או את מיקסר-המוט (אף על פי שהוא קטן יחסית לגילו והמכשירים גדולים עליו וצריך להחזיק יחד איתו (-: ), אוהב לעזור לחתוך בסכין, ועוד.
לדעתי זה מאוד חשוב: אני מגדלת את דור העתיד.
מי אם לא אני אגדל אותו לא להיות זה שלא מתעניין, לא מבין, לא רואה, לא שותף?
אני מגדלת ילד שכן יידע איך מתחזקים בית, שכל העבודות לא יהיו שקופות לו, שיידע איך לטפל בעצמו, שיידע לבשל.
רק שלשום החליטו שני הילדים, על דעת עצמם, לשטוף את הסלון. גילגלו את השטיח, הביאו מטאטא, מגב, סמרטוט, רבו קצת מי יזכה לשטוף. אני רק נהניתי לי (-:

אגב, אצלנו אבא מבשל הרבה, גם אופה עוגות וכו'. אז אני שמחה שהילדים מקבלים דוגמא אישית מכל המשפחה שכולם מבשלים, שזה לא "תפקיד לנשים". אה, וגם שכולם רוחצים כלים. וכולם עורכים קניות. דוגמא גם מאבא שלהם, גם מהדודים שלהם, גם משני הסבים שלהם. נחמד לי שגם האיש לומד להיות סבלני לילד קטן שרוצה ללמוד ולעזור, ומאפשר לו יותר ויותר לקחת חלק בבישולים.

ראיתי את הדף פה כבר מזמן, ולא נכנסתי, כי חשבתי ש-מה כבר יש להגיד?
אז התחלתי לקרוא, והבנתי מה יש לומר, וצחקתי וצחקתי וצחקתי, כי באמת הם מרגישים צורך לעשות_ דברים, _(למשל במטבח, לקחת סכין ולגלף את שולחן האוכל).
אבל אז הבנתי שזה לא קשה לי. זה לפעמים מבאס (בחיי שאני לא רוצה לארוז את המוט-ברזל ההוא שהגיע הביתה עוד בחורף), אבל בגדול אני מקבלת את זה כמין עובדת חיים, כמו שאני מקבלת תכונות של בן זוגי.
וככה, איך שאני מחליטה להוסיף הודעה ש"זה מה יש, ועם זה ננצח בלה בלה בלה קבלה הבנה השלמה נקודות אור וכו'", קראתי את יונת - אם לצטט את המורה שלי למתמטיקה: "אני לא מבינה מה יש כאן לא להבין!"
והמשכתי לצחוק.

אה, וגם - זה ממש ממש כיף ללכת מכות עם הגדול שלי.

אסנת, שאלת מ העושים עם השתוללות של בן כשאת עם בטן או עם יונק -
אפשר להסתכל עליה, לדבר אותה, להציע הצעות מהיציע, לבקש שיראה לך, לספור לו, לעודד.

> התינוק עוד לא בן חצי שנה, וכבר אוהב להשתולל עם אחשְלו הגדול. <

כמו בשמת ,

הבן שלי כמעט בן ארבע ו _אני פרסתי את החזה לשניצלים קטנים, והוא טבל בביצה ובפירורי לחם, ואז אני שמתי במחבת (הילד שלי עוד כמה ימים בן 5, כך שלמחבת חמה הוא עוד לא מגיע...).
הוא גם עוזר לרחוץ כלים, אוהב לעזור להפעיל את המיקסר או את מיקסר-המוט (אף על פי שהוא קטן יחסית לגילו והמכשירים גדולים עליו וצריך להחזיק יחד איתו happy ), אוהב לעזור לחתוך בסכין, ועוד.
לדעתי זה מאוד חשוב: אני מגדלת את דור העתיד._

וגם קציצות ואופה חלות עם אבא שלו (יודע להכין בצק מקמח, מים שמרים ושמן). אתמול תפסתי אותו גורר שרפרף כדי לרחוץ את הכלים בכיור. עורך את השולחן מפנה מהשולחן לוקח בגדים לכביסה ועוזר למיין. מובן שלא תמיד מובן שאני משתפת אותו כדי לעודד את זה.
העזרה בבית אינה נקודת ההבדל בעיני בין בנים לבנות, כי זה משהו טכני וענין של הרגלים ומיומנות בעיני.

שההבדלים הרבה יותר עדינים ומורכבים.
לפעמים בשיחה בינינו אני מרגישה שהחשיבה והרגשות באים ממקום שונה, בקיצור הוא לא בת , ואני כבר מרגישה את זה.

רק לא את אלה בצבע שחור "כי זה שחור".
ביתי בחרה לעצמה קערת פלסטיק שחורה.
ביתי: (בת שלוש+) "אני רוצה את זאת"
אני (מופתעת בליבי, מהססת) : "אה..ממ....יש כאן עוד קערות בצבע סגול, בורדו, ירוק ותכלת...."
ביתי: "אני אוהבת את כל (ממושך) הצבעים גם שחור"
והיא אוכלת דגנים מהקערה השחורה.

ביתי בחרה לעצמה קערת פלסטיק שחורה.
גם בתי, במיוחד בגיל הזה, אהבה שחור. אני חושבת שזו משיכה לדרמטי.

אמא בבית: כל מלה, בייחוד אני לא מצפה שהם יהיו כמוני ולא מתיימרת להבין את המניעים שלהם
שזה כל העקרון של חינוך חופשי במשפט אחד.

בנים זה פשוט. בנות זה מסובך
אוי כמה צחקתי. זה משפט שהייתי אומר לידידות בנות עשרים שהיו מתלוננות על החבר שלהן ורוצות להבין למה הוא מתנהג ככה. שיחה לדוגמה:

• הוא אמר שהוא לא יבוא אליי היום כי הוא עייף. הוא כבר לא אוהב אותי <בכי תמרורים>
• הוא אוהב אותך. הוא פשוט עייף.
• עייף ממני?
• לא. סתם עייף. בטח הלך לישון מאוחר אתמול.
• אבל הוא אמר גם שהוא לא אוהב את השמלה האדומה שלי!
• כי הוא לא אוהב את השמלה האדומה שלך. את תדאגי.
• תודה מודי. כמה טוב שאתה יכול לתרגם לי אותו.

ובעניין הדיבורים - פשוט אלון צודק מאה אחוז. דיבורים מעידים על חולשה, ואני יכול לראות מתאם ברור אצל מכרי (גברים ונשים) בין האנשים החזקים ואלו שמדברים מעט.

ביתי: "אני אוהבת את כל (ממושך) הצבעים גם שחור"

<לא שייכת לכאן בכלל כאמא מדופלמת לבנות, רק נזכרתי שבת השש שלי הכריזה שהיא אוהבת סגול. ושחור. וזהב. ואדום. בעצם היא אוהבת את כל הצבעים, רק שיהיו עם נצנצים>

אוי מודי תאני{{}}, כמה דיאלוגים הזויים אני יכולה לצטט, שבהם הבלתי רציונלי הוא הגבר! והאם מעולם לא שמענו גבר אומר משהו ומתכון למשהו אחר, כולל "אני לא אוהב אותך"? זה לא שגברים הם רציונליים ונשים לא; זה שגברים הם בלתי רציונליים, ונשים בלתי רציונליות, ואפילו באופן די דומה, אבל בהתבסס על הנחות מוצא שגויות שונות.
דיבורים מעידים על חולשה - נחמד, מדוייק, שום הכללה. אחלה!
(-;

_הוא אמר שהוא לא יבוא אליי היום כי הוא עייף. הוא כבר לא אוהב אותי <בכי תמרורים>
הוא אוהב אותך. הוא פשוט עייף.
עייף ממני?
לא. סתם עייף. בטח הלך לישון מאוחר אתמול.
אבל הוא אמר גם שהוא לא אוהב את השמלה האדומה שלי!
כי הוא לא אוהב את השמלה האדומה שלך. אל תדאגי._
D-:
או שאני לא בת, או שאני לא יודעת מה.
לא אלה הדברים שהטרידו אותי אצל "החבר". לא אלה הדברים שהצריכו הסבר.

היום אני יודעת, שהדברים שהצריכו הסבר היו קשורים לשאלת האהבה, ולדרך ביטויה - אבל באותה מידה גם לדברים כמו תחושת הערך העצמי שלי, ושלו.
או לצורך שלי, ושלו, לרצות אחרים. או לא לרצות. ואם לרצות, אז את מי ובמה, כי אני מכירה מישהו שמרגיש צורך לרצות מלצרים זרים - על חשבון הרגשות וההעדפות של בני משפחתו הקרובים (במלים אחרות: כדי לרכוש את דעתו הטובה של המלצר, הוא משפיל את בני משפחתו באוזניו, מבקר את העדפותיהם הקולינאריות בצורה מזלזלת, וחושף עוד פרטים אישיים עליהם בנושא כאיש סודו של המלצר).
זאת לא התנהגות שמוגבלת לגברים. אבל היא דורשת הסבר במערכת יחסים. כי היא פוגעת.
ואני מכירה מישהו אחר, שבחר לרצות את החברים שלו על חשבון אהבת חייו. למשל, כשהחברים "ירדו" עליה בנוכחותו, התגובה שלו למצוקה שלה היתה לשבת שם, לחייך ולשתוק. אחרי זה, כשהיא שאלה אותו מדוע לא הפסיק אותם או הגן עליה, הוא אמר לה, שזה לא עניינו. "תלמדי להסתדר איתם".
זה דבר שהייתי רוצה הסבר של גבר לגביו: הסבר לגבר שמפקיר את אהבת חייו לגברים אחרים. מקרים קיצוניים הם אלה שנותנים לחברים שלהם לאנוס את החברה שלהם.
זה דורש הסבר על דרך המחשבה של אותו הגבר, לא אם הוא עייף והוא אומר שהוא עייף והוא הולך לישון.
אה, מודי, אני לא יודעת באיזה חיים מוגנים נתקלת.
אני גם מכירה מישהו שאמר לחברה שלו שהוא עייף, ואחר כך התברר שהוא פשוט יצא עם בחורה אחרת. "יצא" זו בכלל מלה יפה מדי בשביל מה שהוא עשה. אז גם פה זה פשוט "הוא אוהב אותך, הוא פשוט עייף"?

חלק גדול מהתשובות לשאלות של הנשים הוא לא "הוא אוהב אותך, הוא פשוט עייף", אלא "הוא לא אוהב אותך". באמת.
הרבה פעמים, אם הוא אוהב אותך אבל הוא עייף, הוא ירצה לבוא לישון איתך, או שתבואי לישון איתו, או סתם לראות אותך עד שהוא נרדם.

בשעשוע מסוים אני נזכרת שבדיוק בדף אחר הזכרתי התנהגות של "ליידי". ובכן, אחת מהבעיות של נשים וגברים היא שחלק מהנשים גדלות על מושג מסוים של התנהגות גברית שהן מצפות לו. התנהגות אבירית, או התנהגות של ג'נטלמן. למשל, האשה מצפה מהגבר שהוא יגן עליה במצבים מסוימים, ולא יפקיר אותה. היא מצפה מהגבר שאוהב אותה שיחמיא לה על דברים מסוימים. היא מצפה ממנו שיתנהג כלפיה בצורה מכבדת, ללא לעג או זילזול.
גבר שמקבל חינוך של "ג'נטלמן" בתרבות מסוימת לומד באופן פעיל: לשמור לעצמו הערות ביקורת על הלבוש של בת זוגו, ואם הוא חייב לומר אותן, יש דרך עדינה לעשות את זה. להחמיא לדברים מסוימים בבת זוגו (כן להחמיא לשמלה שהוא אוהב, למשל, וכך היא תלבש אותה יותר...). להגן על בת זוגו מהתנהגות לא נעימה או לא מכבדת של אחרים, במיוחד גברים אחרים. ועוד כל מיני דרכי התנהגות.
כאשר גבר אינו מתנהג כך, או מתנהג בניגוד לכך, זה אומר דרשני.
בדרך כלל הסיבה היא כפולה: זה נובע ממצוקות שלו ומחוסר הפנמה של ההתנהגות הגברית הראויה (התרבות הישראלית מחנכת לבהמיות ולחוסר כבוד, את שני המינים), וזה נובע ממצוקות של בת הזוג ומהעובדה שללא ספק היא מאפשרת בדרכים לא מודעות חוסר כבוד כלפיה ופגיעה בה.
אבל כמו בריקוד זוגי, גבר שיודע את תפקיד הגבר יכול לגרום לכל אשה לרקוד היטב (בריקודים זוגיים "קלאסיים", הגבר הוא המוביל. זה תפקידו. ויש בזה רעיון מעניין שמתאים מאוד למה שאני קוראת עכשיו ב"קוף העירום" של דזמונד מוריס).

דיבורים מעידים על חולשה - טענה שלדעתי מחלישה את האדם באשר הוא (את שני המינים ובכל גיל).

וואו, כמה אסימונים נופלים לי עכשיו בראש !!! בשמת, תודה.

דיבורים מעידים על חולשה - כל הזמן משהו הפריע לי במשפט הזה. מסכימה בכל ליבי עם לב.
בהרבה מאוד מקרים זה בדיוק להפך. שתיקה מעידה על חולשה.

חלק גדול מהתשובות לשאלות של הנשים הוא לא "הוא אוהב אותך, הוא פשוט עייף", אלא "הוא לא אוהב אותך". באמת
זה בדיוק העניין. אני דווקא הבנתי למה מודי התכוון, ראיתי את זה לא פעם - יש סיטואציות שבהן אין (מספיק) קשר אמיתי או אינטימי ובכל זאת אחד הצדדים שואף לייצר אותו באופן מלאכותי. הדרך לעשות זאת בלי הפרטנר היא לדבר על זה בלי סוף ולהתיש חברות קרובות. זה כמעט ביחס ישר לחוסר הקשר או האינטימיות בין השניים: "הוא לא התקשר אתמול, למה הוא התכוון?" (אם הוא היה מתקשר, תאמיני לי שלא היית שואלת כלום).

דיבורים מעידים על חולשה
גם נכון, אבל אולי מהכיוון השני: מי שעושה, שותק. מי שמרגיש חסר אונים בסיטואציה, זו הדרך שלו כאילו-לפעול.
(אבל זה בלי להיכנס לשאלות פוסט מודרניות של מי קבע את השיח וכדומה. זה שיח מסיפור אחר ).

הדף הזה העציב אותי......... אני אמא לשלושה ( ה )
דווקא בגלל שהוא כ"כ נכון. אולי חשבתי שהבעיה רק אצל הבנים שלי, ציפיתי שזה יעבור עם הזמן. אני מרגישה חסרת אונים מולם.
למה אתה צועק?!
אמרתי לא לטפס!
למה לדחוף אותו הוא רק עבר לידך?!
מספיק לקפוץ על הספות!
למה להרוס כל דבר?!
לא הולכים עם מקלות וכלי עבודה לגן!

האנרגיות האלה "גדולות" עלי. מנסה לא להתערב במריבות, לא לצעוק. אבל זה כ"כ קשה...

אומנם לא בחינוך ביתי, אבל הקושי קיים גם כשהוא מתחיל באחת בצהריים... (ועכשיו החופש הגדול אז מרשה לעצמי להזדהות לגמרי עם חינוך ביתי בהקשר הזה)

מעניין , כי אותי דווקא הדף שימח מבחינת צרת רבים...
היו לדף גם השלכות מעשיות : כשהבנים שלי התרוצצו עם פיג'מות בחוץ בשעה 7.00 בבוקר ושאגו בקולי קולות, המשכתי בשלוות יומי כי ככה הם בנים. אין בררה , צריך לתת להם להיות מי שהם.

דיבורים מעידים על חולשה
בתור ילד לא היה חשוב לשמור על מוניטין של אמיץ
כמו שהיה חשוב -באמת- להיות אמיץ וחזק, ולא סתם אמיץ וחזק, אלא בזכות עצמי, ללא עזרה של אף אחד.
כך שהמטרה לא מתמקדת בעיקר ב-לא לגלות את החולשות והפחדים לאף אחד,
אלא בעיקר ב- להיות מסוגל להתמודד עם הדברים באמצעות עצמי בלבד.

מן הסתם גילוי הדברים לאחרים, יביא להקלה ולניחומים (או הסתלבטות) - עזרה מבחוץ או קלות ראש,
שני אלה לא רצויים ויסיתו את ההתמודדות מעצמית ואישית
ולבנים בד"כ, לדעתי, בהשתדלות שלא להכליל
לדעת שהם מתמודדים עם דברים בעצמם ומצליחים ללא סיוע זה מאוד חשוב.

שירה, אני רואה שלשלוח בנים למסגרות לא ממש מקל...
יש לנו חבר, שגדל בבית עם ארבעה בנים. היה להם בבית מרתף ענק שהיה מקום של הבנים. האמא לא נכנסה לשם. היה שם בלאגן וכל מני דברים של בנים.
נשמע לי כרעיון טוב...

למשו יש מרתף ענק להשאלה?
תודה
חמומה

בעצם, הבית שלי נראה כבר כמו מרתף אחד מבולגן, אז לא צריך.
תודה.

_בשמת, קראתי אותך עכשיו ב בנים בחינוך ביתי ושאלה לי אלייך.
האם אפשר לחנך גבר להיות מוביל, אם זה לא קיים אצלו באופן טבעי?
עכשיו אני מסתבכת - הרי אם אני מובילה אותו להיות מוביל, אז הוא כבר לא ממש מוביל אלא יותר מובל לא?_
חמו מה, אני עונה לך בדף הזה, כי את התייחסת למה שכתבתי פה:

אבל כמו בריקוד זוגי, גבר שיודע את תפקיד הגבר יכול לגרום לכל אשה לרקוד היטב (בריקודים זוגיים "קלאסיים", הגבר הוא המוביל. זה תפקידו

כן. אפשר לחנך גבר להיות מוביל. זה מתקשר ישירות למה שכתבתי ממש עכשיו בדף חינוך ללא כפייה.
הנה העקרונות בקיצור:

• לא לסרס את הילד
• לא לבקר אותו
• להגיד תודה
• להביע הערכה
• לעודד את מה שהוא עושה, בדרכים עדינות (ככה שזה יתקבל כחום ואהבה, כמה שיותר בשתיקה, כמה שפחות במלים, ולא יתקבל כמניפולציה נשית לשלוט בו על ידי כך שמשבחים את מה שרוצים שהוא יעשה P-: ).
• לקבל אותו כמו שהוא (למשל, לתת לו לשאוג בחוץ ב-7 בבוקר עם פיג'מה).
• לתרגל הימנעות: להימנע מלהדריך אלא אם ממש הכרחי וגם אז בקצרה ובטון של הוראות הרכבה (הבורג הזה הולך לחור ההוא), להימנע מלתקן, להימנע מלבקר.
• למצוא לו במיוחד דברים לפרק, להרוס, לקלקל, לפתוח, לצ'קמק. בעדינות להגיד "בזה לא, אבל הנה בזה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה". ילד צריך הרבה חופש והזדמנות "להתעסק" בדברים בלי הערות מהמבוגרים ואני לא יכולה להדגיש כמה זה חשוב.
• לשתף בצורה כיפית ומשחקית בכל דבר שאת רוצה שהוא ילמד, ולהודות על המאמץ בכל מקרה. לשמוח גם כשההשתתפות שלו קצרה או מינימלית. המטרה היא לזרוע זרע, לא להשיג ממנו "תפוקה".
• להקשיב לו.
• להאמין לו.
• להבין אותו, ואם את לא מבינה - להגיד ביושר, "אני כנראה אחרת, והייתי שמחה אם היית מוכן להסביר לי, אבל רק אם יש לך כוח לזה".
• להסתכל לו בעיניים.
• לחייך אליו באהבה בלי להגיד כלום ובלי "לרצות ממנו משהו". סתם כי הוא קיים.

בקיצור:
בכל בן יש "מוביל". זה לא חייב להיות "מנהיגות". הכוונה למי שמרגיש שהוא "גבר". שיש לו ערך. שיש ערך למה שהוא עושה. שלפעולה שלו יש ערך. שלמחשבות שלו יש ערך. שלמה שהוא, איך שהוא, יש ערך.
בסך הכל צריך לתת לו להיות הוא, בלי לפגוע בזה.
(אותו דבר גם לבת אבל אנחנו עוסקים פה בבנים, ויש הבדל כי לבת, את מופת. לבן, את המודל לאשה שהוא יבחר).

אני כותבת "בסך הכל" אבל מספיק לקרוא קריאה שטחית ביותר בדף הזה כדי להבין שזה בכלל לא "בסך הכל".
לרובנו לא היתה ילדות מעצימה.
לרובנו דפוסים רעים מאוד של יחסי אנוש, שגורמים לנו לפגוע ביקרים לנו ביותר במגוון דרכים גלויות וסמויות, ברורות וחתרניות.
במיוחד הכעס, הביקורת, השיפוטיות שלנו.
במיוחד הצורך שלנו "לתקן" כל הזמן.
כאמא וכרעיה, הדבר הכי חשוב שאני צריכה ללמוד הוא לסתום את הפה ו
(אנא, מי העורך שיודע לעשות אותיות גדולות? תעשו ותמחקו את בקשתי, טוב?)

לא לתקן!

בדוגמא עם השניצלים: על עשרה שניצלים אולי הדרכתי פעם אחת לגבי הטבילה. ובפעמים הבאות, גם את זה לא אעשה, בכלל. זה לא נחוץ. זה מיותר בגדול. כל מה שהוא ילמד מעכשיו על הכנת שניצלים, הוא ילמד ממה שהוא עושה ולא ממה שאני אומרת.
יותר מזה:
כל אחד פנוי ללמידה אם יש לו תחושה שאוהבים אותו, שמקבלים אותו, שמעשיו רצויים, ושאף אחד לא יתקע בו חיצי ביקורת. ככה יש לו מספיק זמן וניסיון לשים לב למה שהוא עושה, ובהדרגה לתקן בעצמו את הטעויות של עצמו.
זה החינוך הביתי.
יש לנו דף שמדבר על תיקון טעויות כתיב. ילדים שכותבים וקוראים הרבה מתקנים לעצמם את טעויות הכתיב. לא צריך לתקן להם! והתוצאה היא תחושת העצמה, רצון לכתוב, ורצון לכתוב נכון.
אחזור על זה:
הילד ילמד יותר ממה שהוא עושה מאשר ממה שאומרים לו.
והכי הרבה הוא ילמד מטעויות, לכן חשוב לעשות טעויות. וכשהם עושים טעויות ולומדים, יפה להגיד להם כל הכבוד, למדת ממה שיצא לא טוב.

לסיום אדגיש את דבריו של פשוט אלון:
לדעת שהם מתמודדים עם דברים בעצמם ומצליחים ללא סיוע זה מאוד חשוב.

לסיום אני רוצה לשתף במשהו שחבר לימד אותי בגיל 18 (באמת הגיע הזמן להגיד לו תודה על זה).
הוא ידע לתקן כל דבר, ואני כלום. טענתי, שאותו לימדו בבית בעוד שלי אמרו לא לגעת כי אני אהרוס.
אז הוא אמר שלא לימדו אותו שום דבר. רק נתנו לו להתעסק במכשירים בלי להציק לו.
ואז הוא לימד אותי. הוא אמר לי: "אם תתבונני במשהו שהתקלקל מספיק זמן, את תראי שלא חשוב מה זה, את תגלי בעצמך מה לא בסדר. וגם תדעי איך לתקן את זה".
הלכתי הביתה באומץ גדול ותיקנתי את מגירת הנעליים שלי ושל אחותי. בלי שום ידע בנגרות.
רק מפני שהוא אמר שאני יכולה.
ורק מפני שבזכות מה שהוא אמר, לא הרשיתי לתגובה בבית לעצור אותי. פשוט הישרתי מבט ואמרתי בטון שקט ובוטח: "אני יודעת מה אני עושה".

בשמת, אני מסכימה עם ההמלצות המעשיות שלך, אבל קשה לי עם המוטיבציה הבסיסית, כי בעיני לקבל אותו כמו שהוא_ סותר _לחנך אותו להיות משהו. לדוגמה: נניח שהילד הפרטי שלי - לא מוביל. ואללה, ככה נולד. הוא, דוקא מובל. טוב לו ככה. למה אני צריכה לחנך אותו להיות משהו שהוא לא? שוב הניסיון לעצב את האישיות לפי מודל ששייך לנו ולא לילד. אני החלטתי שהוא צריך להיות מוביל? מה, אני בעלת האישיות המושלמת? קטונתי!

תודה בשמת! על מה שכתבת. נתת לי המון חומר למחשבה.
את ממש צודקת. זה כ"כ כיף לקרא את זה בצורה מסודרת.

זה מה שהתכוונתי כשפתחתי את הדף, לדרכים מעצימות לגדל בנים...

נניח שהילד הפרטי שלי - לא מוביל. ואללה, ככה נולד. הוא, דוקא מובל. טוב לו ככה. למה אני צריכה לחנך אותו להיות משהו שהוא לא?
אבל זה כל העניין במה שכתבתי:
את לא תחנכי אותו להיות משהו שהוא לא.
כל ההמלצות שלי היו:
לתת לו להיות מה שהוא כן.

כל דבר אחר - יחליש אותו.

כמו כן, כמו שכתבתי, הכוונה איננה "מוביל" במובן "מנהיג". הכוונה היא בסך הכל למשמעות הבסיסית של "להיות גבר" בריקוד שלו עם בת הזוג שלו, ו"ריקוד" פה הוא מטאפורה לחיים.

אחד שהוא "מובל של אשתו" - בואי נגיד, שלדעתי היום הוא גבר שסורס בילדותו. וזה אף פעם לא פשוט. כי כל אשה שיש לה גבר כזה בבית יכולה להעיד שיש לו הדרכים שלו להתנקם על זה.
וגם אשה שאילפו אותה להיות "דוחפת" ו"שולטת" נמצאת במקום לא טוב. וגם היא משלמת על זה מחיר כבד. וגם לה יהיה יותר טוב ללמוד "פשוט להיות".
מסובך מדי בשבילי להסביר את זה, אז רק על רגל אחת.

דרך עפר שם זמני אני מסכימה איתך שזה עניין של אופי. אני רואה אצל בן אחד שלי שהוא מגיל שנה מוביל, יש לו את היכולת לגרום לילדים הרבה יותר גדולים ממנו לעשות דברים- כמו לדפוק את הראש בקיר S-: ולבן השני פחות.
ואני לא חושבת שאיזה שהוא סוג של חינוך יגרום להם להיות אחרים במהות שלהם.
לדעתי מה שבשמת אמרה, ככה לפחות אני רואה את זה. זה לא קשור "לחנך" ילד להיות מנהיג, אלא להעצים אותו במה שהוא. כך שהוא יתפתח בנתיב שלו בדרך הטובה ביותר. ולא לרמוס אותו.

בשמת, אחרי ששלחתי ראיתי שהגבת...

בשמת, חיבוק גדול. (לא וירטואלי, אמיתי).

בשמת, נסכים שלא להסכים. ובתחושת הקלה, כי כבר התחלתי לדאוג מזה שאני מסכימה עם כל דבר שאת כותבת. D-:

רק על עצמי לספר ידעתי משהו שחשבתי עליו דוקא במפגש שהייה לי, מהלכת עם אבא שלי ביום אביבי חמים, עם
העובדת האימהית מאד בבית המוגן שלו.
עגלגלה וסמוקת לחיים באמצע יום העבודה שלה, אמרה: "יוסף (נגיד), תוריד את המעיל! חם נורא"
יוסף, איש מאד רזה שדי סובל מקור, אמר שהוא יוריד אחר כך.
אני חשבתי אחר כך על איסטינקט הזה שיש לנו, הנשים, לטפל. ואיך הרצון הזה יוצא החוצה באוטומט של - להגיד מה לעשות.
אולי עם בנים זה יוצא כמו נסיון לשייף את הפינות, לרכך, להרגיע, לעצור.

ועוד, הייתי לוקחת את הרשימה הנהדרת של בשמת ומסובבת אותנו אלינו ועלינו, האמהות.
אולי אם עושים את זה, משתפרים בלקבל אותנו כמו שאנחנו.
ואז יותר קל למשל להבחין בין "אל תעשה את זה כי אחרת לא תמצא אישה שתרצה אותך" לבין "אל תעשה את זה כי כואב לי הראש/אני אוהבת את השולחן הזה כמו שהוא" למשל.

_למשו יש מרתף ענק להשאלה?
תודה_

לא לסרס את הילד
??

אני לא יודעת באיזה חיים מוגנים נתקלת.
אני יודע שבנים יכולים לשקר, אבל גם השקרים שלהם פשוטים. הענין הוא שאצל בנים אין סב-טקסט. למלים לא מתווסף שום דבר שהוא לא אמר אבל התכוון להיות מובן. אין שום קשר לרציונליות.

דיבורים מעידים על חולשה.
זה ממש לא אומר שאנשים צריכים לא לדבר כדי להראות חזקים, או לשמור על מוניטין של אומץ. פשוט, אנשים חזקים לא צריכים לדבר, ודרישה ממישהו לדבר מחלישה אותו.

זה דבר שהייתי רוצה הסבר של גבר לגביו: הסבר לגבר שמפקיר את אהבת חייו לגברים אחרים.
אני לא רואה בזה התנהגות גברית במיוחד. זה מתאים ל גבר שסורס בילדותו,_ והרבה גברים שאני מכיר הם בדיוק כאלה. עושים מה שקל, וכנראה קל יותר להתמודד עם החברה אחר כך מאשר עם החברים עכשיו. גם נשים עושות את זה. העניין הוא שאת מצפה להתנהגות אבירית מגבר, שהוא יגן על האשה שאיתו, אבל האם את מצפה מאשה שתגן על הגבר שלה? במלים אחרות, למה את רוצה _הסבר של גבר?

ודרישה ממישהו לדבר מחלישה אותו_ - נדמה לי שעם זה אני מסכימה. אבל אני נדהמת ממה שאתה אומר על בנים נטולי סב-טקסט. לא תואם את המציאות שאני מכירה. אני מכירה גברים, גם גברים מצויינים ונפלאים (וגם אחרים שאינם כאלה), שהם עמוסי סב-טקסט ומביסים אותי בפאסיב-אגרסיב ביד אחת קשורה (ואני איני קוטלת קנים בתחום, במקצה לנשים). _דבר שהוא לא אמר אבל התכוון להיות מובן - בהחלט שכן.

"אל תעשה את זה כי אחרת לא תמצא אישה שתרצה אותך"
זו למשל דוגמא ל"סירוס" של הילד.
(בבת אחת הזכיר לי איך מישהי אמרה לי בצעירותי, "אל תעשי את זה כי אף אחד לא ירצה אותך". וגם "אל תראי שאת חכמה כי גברים לא אוהבים נשים חכמות", וזו רק הדוגמא שקופצת לי לראש).

לא לסרס את הילד
נראה לי שהסברתי.
מודי, אתה מוכן להסביר בקצת יותר מלים מה פירוש "לסרס גבר בילדותו"?
אני מקווה שברור לשואלת שלא התכוונתי לכריתת האשכים שלו.

אבל האם את מצפה מאשה שתגן על הגבר שלה?
כן. בצורה אחרת.

אבל אני נדהמת ממה שאתה אומר על בנים נטולי סב-טקסט. לא תואם את המציאות שאני מכירה. אני מכירה גברים, גם גברים מצויינים ונפלאים (וגם אחרים שאינם כאלה), שהם עמוסי סב-טקסט ומביסים אותי בפאסיב-אגרסיב ביד אחת קשורה
מצטרפת.
בקיצור, אולי בנים לפני גיל ההתבגרות הם "פשוטים", או "מה שאת רואה זה מה שיש". אבל אחר כך - ממש לא.
וגם בנות לפני גיל ההתבגרות יכולות להיות "מה שאת רואה זה מה שיש" אבל אולי זה נכון אך ורק לי ולבתי, במלים אחרות, אולי זה נכון רק לבנות תמימות מדי P-: כי אם אני מסתכלת קצת מסביב אני רואה הרבה בנות לפני גיל ההתבגרות שיש להן hidden agenda ואני מרגישה שרק אני מכל הנשים שמסביבי לא מסוגלת להבין את המחשבות שלהן ואת המזימות שלהן. לא הייתי מסוגלת להבין אותן כשאני הייתי בת 10, וגם לא בגיל 15 וגם לא בגיל 35.
למזלי את הבת שלי אני מבינה היטב. וגם את חברתי הטובה. אין שום סב טקסט איתן. יש כנות, יושר, ישירות, אמינות והעדר מוחלט של כוונות רעות.
אומרת מה שאני מתכוונת. מתכוונת למה שאני אומרת.
ואז אני נתקלת בכאלה, שאני אומרת פשוט, והן מחפשות "למה התכוונתי" מסובך. הלו, התכוונתי בדיוק למה שאמרתי O-:
אז יכול להיות שהדף שאני הייתי צריכה לפתוח הוא "איך מבינים בנות?" (-:

אולי בנים לפני גיל ההתבגרות הם "פשוטים", או "מה שאת רואה זה מה שיש". אבל אחר כך - ממש לא. יכול להיות. אני באמת לא מצליחה להעלות בדעתי ילדים שיש בהם את המורכבות הזאת והסב-טקסט הזה, וילדות - קצת כן.
שרק אני מכל הנשים שמסביבי לא מסוגלת להבין את המחשבות שלהן ואת המזימות שלהן - 0-: ככה בדיוק אני מרגישה, והרגשתי גם בתור ילדה! ואילו חרדות היו לי מזה!
אני חושבת שכשמדברים על הבדלים באופן התקשורת בין גברים לנשים, חשוב להגיד אם מדברים על תקשורת בין גברים לנשים בקונטקסט של זוגיות, או לא. בזוגיות, או טרום-זוגיות, או כל מה ש"בסביבה", הכל הרבה יותר מסובך, התקשורת משתנה ודוקא אז נדמה לי שהקצר הוא הרבה יותר גדול!

מודי, אתה מוכן להסביר בקצת יותר מלים מה פירוש "לסרס גבר בילדותו"?

שאני אסביר? את כתבת את זה!

אבל אני לא יודעת להסביר יותר ממה שכבר הסברתי. אז מה, לחפש מתנדבים אחרים? (-:

טוב, אני אנסה:
לסרס - לבקר, לשפוט, לצעוק, לחסום, ללעוג, לזלזל, לפקוד עליו, לא לתת לו, לא להרשות לו, לא לתת לו להיות הוא עצמו, לעצור אותו, לתקן אותו, לא לקבל את הסוג שהוא, לנסות להפוך אותו למשהו אחר (לאידיאל שלך על עצמך?), לא להבין אותו ולא לנסות, לא להקשיב לו, להתאכזב ממנו כל הזמן, לתלות בו ציפיות, לא להכיר אותו.
הסברתי?

גם בנות אפשר לסרס. אגב. בקלות.

מי אם לא אני אגדל אותו לא להיות זה שלא מתעניין, לא מבין, לא רואה, לא שותף?
אבא שלו.
עבור רוב הבנים האבא הוא המודל לחיקוי, ולא האמא. אין בהכרח קשר ישיר בין התנהגות הילד בבית הוריו, לבין המקום שהוא יתפוש כאיש כאשר תהיה לו משפחה.

אצלנו אבא מבשל הרבה, גם אופה עוגות וכו' - זה הרבה יותר משמעותי עבור הילד.

אני מגדלת ילד שכן יידע איך מתחזקים בית, שכל העבודות לא יהיו שקופות לו, שיידע איך לטפל בעצמו, שיידע לבשל.
זה לא תנאי מספיק וגם לא תנאי הכרחי.

אני גדלתי בבית שבו כל גיחה למטבח היתה מצריכה משא ומתן מאומץ עם האמא, וגם אז היא הסכימה רק בתנאי שהיא לא תהיה בבית באותו זמן. הפעם הראשונה ששטפתי את הריצפה של החדר שלי היתה אחרי שיצאתי מבית הורי.

מצד שני, בצבא הכרתי גברים שיודעו לבשל מצויין וניקו ביסודיות וביעילות, אבל היו גאים (בנשיהם) על כך שבבית הם לא צריכים לנקוף אצבע בנושאים אלו. (ואני לא אתפלא אם הנשים שלהן גאות בכך לפחות האותה מידה).

עבור רוב הבנים האבא הוא המודל לחיקוי, ולא האמא
לאו דווקא.
היחסים הרבה יותר מורכבים, ואני אומרת את זה כאחת שמתעניינת בנושא וצופה במשפחות כבר יותר משלושים שנה בהקשר הזה בדיוק.
קודם כל, המכשלה הגדולה ביותר בדרכו של הגבר הצעיר היא אמא שלו, שהיא הראשונה ברוב הבתים שמלמדת אותו שכל מה שקשור לעבודות הבית ולטיפול בילדים הוא "לא עניינו".
אחרי שצולחים את המכשלה הזאת (חלק בכך שאמא שלהם איננה מכשלה, וחלק בכך שהם צומחים מלהתמרד נגד אמא P-: ),
יש המכשלה השנייה שהיא אבא.
גם פה, אבא יכול להיות דוגמא חיובית ודוגמא שלילית. בשתי המשמעויות: אחת, שהילד ירצה לחקות את מעשיו של אביו בבגרותו (אם אביו משתתף, גם הוא, אם אביו לא נוקף אצבע בבית, גם הוא לא). השנייה, שהילד ירצה להיות אחר מאביו.


_מי אם לא אני אגדל אותו לא להיות זה שלא מתעניין, לא מבין, לא רואה, לא שותף?
אבא שלו._
לי יש אינטרס. אני אשה, אני נשואה לגבר, ואני פמיניסטית.

לי יש אינטרס. אני אשה, אני נשואה לגבר, ואני פמיניסטית.
ברור.
לא התכוונתי שזה לא מעניינך.

אני לא מערער על חשיבות שיתוף הילדים בעבודה, אבל מבחינת המטרה של "לגדל ג'נטלמן" ההשתתפות של האבא בעבודת הבית היא יותר משמעותית מההשתתפות של הילד.

אני מסכים שאין כללי אצבע ו{{}}היחסים הרבה יותר מורכבים_, ויתכן גם ש{{}}_שהילד ירצה להיות אחר מאביו. אבל במקרה כזה זה יעלה לו בהרבה מאד מאמצים, ולא בטוח שהוא יצליח.

(לדעתי, שמבוססת על התנסות ותצפית במספר מאד מצומצם של מקרים).

לבקר, לשפוט, לצעוק, לחסום, ללעוג, לזלזל, לפקוד עליו, לא לתת לו, לא להרשות לו, לא לתת לו להיות הוא עצמו, לעצור אותו, לתקן אותו, לא לקבל את הסוג.
ווווווווואאווווווווווו. אני עושה את כל זה!
הוא מציק לאחיו- אני מבקרת. הוא דורך על אחיו התינוק- אני צועקת. הוא שובר-אני לא מרשה! הוא צועק.... איך אפשר אחרת????

מבחינת המטרה של "לגדל ג'נטלמן" ההשתתפות של האבא בעבודת הבית היא יותר משמעותית מההשתתפות של הילד.
מהניסיון שלי זה לא כך, ומה שהאמא מאפשרת או מלמדת קובע יותר בתחום הזה. קרוב שלי מאוד "מפונק" מבחינה זו, למרות שאביו עושה המון בבית, משטיפת רצפות ועד תליית כביסה. האמא פשוט מעולם לא ציפתה שהילדים יעזרו לה בבית, וכך הם גדלו - אם עשו משהו פה ושם זה תמיד היה "אקסטרא" ומאורע ראוי לציון. מי שעבד כל הזמן אלה ההורים, שעשו יד אחת אומנם ונתנו מודל טוב לשיתוף ועבודת צוות, אבל מודל סגור לגמרי. וכאמור הבן שלהם לא טורח אפילו להרים את הצלחת שלו ולשים בכיור.
אגב, גם אחותו של אותו בחור למדה, כמו שכתבו כאן, לשטוף רצפה רק כשיצאה מהבית לצבא ולדירה שכורה.

לא לסרס את הילד

חשוב לא פחות.. לא לסרס את אבא שלו.

בינתיים, הדיון התקדם והתפתח.
אני חוזרת קצת אחורה על מנת להתייחס למילים מסויימות (שאותן הדגשתי) בהקשר לדבריו של אלון:
בתור ילד לא היה חשוב לשמור על מוניטין של אמיץ_ / _כמו שהיה חשוב -באמת- להיות אמיץ וחזק.
המסרים, שכל בן ובת, סופגים מהסביבה מחלחלים בשלב מאוד מוקדם בהתפתחות האישית (כפי שבשמת כתבה), ואני תוהה איך אפשר להיות בטוח לגבי מידת ההשפעה של הגנים או הסביבה, כלומר, איך אפשר לדעת מה באמת השפיע ?
אלא בזכות עצמי, ללא עזרה של אף אחד.
לדעתי, מצב שמאפיין בנים ובנות אך מושפע לעיתים מהתייחסות לא נכונה של הורים. יש מצבים שלבנות שלי מאוד חשוב לעשות דברים בזכות עצמן וללא עזרה של אף אחד.
בעיקר ב- להיות מסוגל להתמודד עם הדברים באמצעות עצמי בלבד.
לדעתי תפיסה כזו של בלעדיות עלולה לגרום להסתגרות בכל מיני מובנים.

דיבורים מעידים על חולשה (מודי תאני)
באמצעות השפה ניתן לתקשר באופנים שונים: דיבור, שירה, כתיבה, תנועה (שפת גוף, ריקוד, משחק), מוסיקה, ציור, פיסול וכו'... היכולת לביטוי עצמי, ולא משנה באיזה אופן, היא עניין אינדיבידואלי, תלוי בגנים ומושפע על ידי הסביבה. יש דפוסים שונים של דיבור - יש מצבים קיצוניים כמו למשל, דפוס של פטפטנות מתמדת, הצפה של מידע והתשה של המקשיב, ויש דפוס של דיבור מועט ביותר.
בין שני הדפוסים האלו יש עוד מגוון מאוד רחב של דפוסי דיבור ושתיקה, בין שני המינים ובכל גיל, לכן יהיו מצבים שיעידו על חולשה ויהיו מצבים שיעידו על חוזק, זה עניין מאוד אישי ונתון לפרשנויות רבות.
אני סבורה שברגע שהורה מאמין ש דיבורים מעידים על חולשה מסר זה יחלחל בילדו, ועלול במידה מסויימת "לסרס" אותו, לצמצם את כישורי הדיבור שלו, לקבע אותו לדפוס מסויים, ולכך תהיה השפעה על מערכות יחסיו השונות.
מסכימה עם דרישה ממישהו לדבר מחלישה אותו
כמו לדרוש ממישהו לצייר, לפסל, לשיר, להתעמל וכו' כשזה ממש לא מתאים (אך אפשר להיפתח אליהם בדרך מכבדת, כפי שבשמת ציינה).

חשוב לא פחות.. לא לסרס את אבא שלו.

אני מתלמדת במקביל על כל השלושה (אבא, בת ובן).

איך אפשר אחרת????
תנסי למשל חינוך ללא כפייה . דף עם הרבה רעיונות איך לא לעשות את זה.

זאת עבודה קשה-קשה של החלפת הדפוסים מהבית בדפוסים חדשים.
ללמוד לשתוק.
לא לנזוף. לא להעיר. לא לתקן.
לשנות גישה.
טוטאלית.
במקום להתנפל עם ה"למה????" וה"מה עשית???" המעיר-נוזף-תוקף-מתקן-שופט-כועס הזה, עם ההנחה הסמויה שיש רק דרך אחת נכונה לעשות דברים (הדרך שלי P-: ), שמי שסוטה ממנה צריך "לתקן את דרכיו", במקום לראות כל הזמן את חצי הכוס הריקה כדי "לשפר" כל הזמן את מה שלא מוצא חן בעיני -
ללמוד לראות את חצי הכוס המלאה.
ללמוד להגיד תודה על מה שיש.
ללמוד לבטא הערכה. ללמוד לא להתייחס למה ש"אין" בעיני.
כמו הקטע הזה של "להחמיא על השמלה שיפה בעיניו ולא להגיד כלום על השמלה שהוא לא אוהב".
לא לקבל כמובן מאליו.
ללמוד לבטא כבוד בכל צורה.
להקדיש תשומת לב מיוחדת לאהוב ולשמח, ותשומת לב מיוחדת להפסיק את דפוס שבו באים בטענות, נוזפים ומבקרים כל הזמן. דפוס שבו לא מרוצים והתפיסה היא שהשני פגום וצריך כל הזמן לתקן אותו.
להתעלם להתעלם להתעלם מכל הדברים הקטנים שהייתי רגילה להתמקד דווקא בהם, כך שהפוקוס היה על "איפה הוא לא בסדר".

וכמובן הכל מקביל לזה שהפוקוס אצלי תמיד היה על "אני לא בסדר ואני חייבת לתקן את עצמי כדי שאהיה סוף סוף בן אדם".

אז המאמץ הוא גם ללמוד (הנה, אני עוד זוכרת את השיעור מאתמול): "כל יום אני הכי מושלמת שאני יכולה להיות ברגע זה".
(מקווה שזכרתי נכון).
גם אני.
וגם בן הזוג.
וגם הילדים.

כי כשאני חיה בתוך תפיסת עולם שמאמינה בתת המודע ש"אני תמיד לא בסדר וצריכה תיקון" אז ברור שכל מי שחשוב לי "לא בסדר וצריך תיקון".
זה אתגר גדול ללמוד לאהוב בדיוק את מה שיש.

הוא מציק לאחיו - אני מבקרת. הוא דורך על אחיו התינוק - אני צועקת. הוא שובר - אני לא מרשה!
הנה כמה דוגמאות לאפשרויות אחרות:

• הוא מציק לאחיו - א. למנוע על ידי מתן תשומת לב אוהבת כלפיו מראש. ב. לשתף בטיפול באח. ג. לבוא ולקחת את האח הקטן כדי להגן על הקטן, בלי להגיד מלה לגדול. הרי הוא יודע שזה לא בסדר. הוא פשוט זקוק לאמו ומחפש דרכים לקבל תשומת לב, אפילו שלילית.
• הוא דורך על אחיו התינוק - אולי בלתי נמנע לצעוק בבהלה, אבל אין צורך לצעוק על הגדול. א. אם זה קורה הרבה אז חשוב למצוא מראש דרכים למנוע. ב. לוקחים את התינוק ומגינים עליו, מתעלמים מהגדול. ג. בהזדמנויות אחרות, מוצאים דרך להעניק תשומת לב חיובית ואוהבת לגדול.
• הוא שובר - א. לסלק כל דבר שביר שאיכפת ממנו, לתקופה הקרובה. ב. נשבר. לא נורא. באמת. הגיע הזמן שנפנים, שהילד יותר חשוב מהאגרטל. באמת! עדיף שהאגרטל יישבר מאשר נפשו של הילד. אני יודעת שזו קונצפציה ממש קשה להפנמה (הבנתי את זה בתיאוריה אבל במציאות כששוברים "לי", לפעמים עפות התיאוריות דרך החלון), אבל בחיי, זה נכון! איך אני אוהבת את המשפחות האלה שכשמישהו שובר משהו צוחקים, או עושים קול של חתונה ואומרים "מזל טוב!", וכאלה. את שומעת אותם ופתאום מה שכל חייך נראה כמו אסון קולוסאלי - מקבל שמה פרופורציה ואת חושבת לעצמך, "כולה צלחת!"

טוב, די, כתבתי ומחקתי כתבתי ומחקתי. אני אשלח וגמרנו. יהיה מה שיהיה.

בשמת,התחברתי לכל מילה.
<גם לתאוריה שלפעמים מה לעשות עפה מהחלון ברגעי אמת...> כי מה שחשוב זה להעלות את זה למודעות,אח"כ אפילו נהיה שלוות כש"לא נגיד כלום" (בסיטואצית הוואזה)

לב, שימי לב להבדל העצום שבין לעשות דברים בבדידות לבין לעשות דברים לבד, ההבדל הוא עצום.

השפעה סביבית תמיד קיימת, אם זו לא הטלוויזיה או בית הספר, אז אלו הלוחמים של השבט, הנזירים של המנזר, החקלאים בשדות התירס, או ההורים.
האותנטיות איכשהו משתרברבת בין כל ההשפעות אצל אדם, בכל מקום וחברה שהיא.

בשמת, כרגיל הסברת יותר טוב ממה שהייתי יכול.

העניין הוא שזה קשה. גם נפשית, כי זה לצאת מהדפוס של ההורים ושל כל החברה מסביב וכל מה שלמדת כל חייך. בדף חוכמות של ילדים יש ילדה(אני מצטט מהזכרון) ששמעה על בתי סוהר, ואמרה "צריך לקחת פושעים לא לבית סוהר אלא לפארק, כדי שיהיה להם טוב ולא יעשו דברים רעים". הרי כל גישתנו התרבותית מבוססת על שכר ועונש, ועל חושך שבטו שונא בנו, אז מה עושים בגישה ההפוכה? צריך להתרגל לזה, ולהשקיט את הקולות שרוצים להעיף סטירה או לפחות להגיד משהו.

זה דורש דפוס תקשורת שונה. איך הילד ידע שאני מצפה ממנו לעזור בעבודות הבית בלי להגיד את זה, ובלי לכעוס עליו. איך להגיד "אני אוהב שאת עוזרת לי לשטוף כלים" בלי שישתמע "אני לא אוהב ((אותך)) כשאת לא עוזרת לי לשטוף כלים"? זו שפה שאנחנו (אני?) לא מורגלים בה, ולא ממש מאמינים שהיא עובדת. אז לסמוך על __זה ככלי החינוכי העיקרי שלי? ומה יהיה על הילד?

וזה דורש השקעה מחשבתית, כי אין פתרונות בית ספר. מאוד קל לשלוח אותו לחדרו, לא לתת לו ממתק, ובגיל עשרה לשלוח אותו לפסיכולוג. כולם עושים את זה. גם הרבה יותר קל לתת אותו לבית הספר, שהם ישברו את הראש איך ללמד אותו תושב"ע. למה אני צריך את הכאב ראש הזה?

זה דורש השקעה כספית (לקנות עוד ואזה) והמון זמן שהיה יכול להתנצל בשיעור יוגה, למשל.

אז טוב שיש עם מי לחלוק.

לצעוק.

לחסום.

לא להרשות לו.

לעצור אותו, לתקן אותו.
בעיני, לא בכל מצב אילו פעולות מקלקלות.
האסוציאציה שלי, אמנם לגבי שניהם אבל בעיקר ולרוב לגבי הבן, שיש מצבים שזה בדיוק מה שצריך לעשות אם מדובר בפגיעה בזולת או בסכנה.
במצב כזה, אני לא כל כך מבינה למה הן מסרסות מישהו.

ועוד משהו: בעיני בהתארגנות של אמא לבנים בחינוך ביתי יש משמעות ל:

• מספר הבנים. אני חושבת שאנרגיה משותפת שניזונה הדדית בין 2 או יותר בנים, יכולה להיות יותר פרועה מזו של בן אחד.
• הגיל חשוב - מה שעושים בגיל 2, 4 ו-6, עושים אחרת בגיל 10 נניח. נרגעים קצת, לא?
• עונות השנה - יש זמנים שאפשר לבלות שעות בחוץ.
• המיקום, גודל הבית - אני חושבת למשל על משפחת בנים שפגשתי בקיבוץ - מסתובבים בחוץ לבד, עם האחים, עם בנים אחרים והההורים מרגישים שזה בטוח. חצר גדולה המאפשרת התרוצצות וטיפוסים למיניהם.
• ההיסטוריה של ההורים -אני חושבת שבגלל שבאתי ממשפחה עם 4 בנות, לא הייה לי מושג ירוק בבנים.
• מצד שני, חלקתי עם בנים את החינוך המשותף - בין השאר, הם הלכו מכות ועשו המון ליכלוך ולא ניקו (גם הבנות עשו את זה, אבל פחות).

האסוציאציה שלי, אמנם לגבי שניהם אבל בעיקר ולרוב לגבי הבן, שיש מצבים שזה בדיוק מה שצריך לעשות אם מדובר בפגיעה בזולת או בסכנה.
נחסוך מראש כל ויכוח.
לא בזה מדובר.

אני לחלוטין בעד לעצור ולחסום ילד שמרביץ לילד אחר, או שרץ לכביש, או כל דבר כזה.
גם את זה יש דרכים יותר טובות לעשות. למשל, שימי לב שבמקרה של אח גדול פוגע באח קטן, ההצעה שלי היתה לקחת משם את הקטן כדי להגן עליו, ולא להגיב באותו רגע על מה שהגדול עשה. כי הוא יודע כבר שהוא עשה משהו רע. בגלל זה הוא עשה את זה... (אם לא זה המצב, אז בוודאי להסביר. לפעמים פעוטות לא יודעים שתינוקות אינם בובות).

חצר גדולה (כמו אצלנו) שמאפשרת התרוצצות וטיפוסים למיניהם (שהבת, למרות היותה חובבת קפיצות ופעילות גופנית, לא מוצאת בהם עניין).
הבת שלך, כאישיות נפרדת בעלת טעם לעצמה, לא מוצאת בהם עניין.
אני לא בטוחה שזה עניין של בנים-בנות.
הבת שלי, כשהיא מגיעה ל"חצר גדולה שמאפשרת התרוצצות וטיפוסים למיניהם", מעדיפה יותר מכל לטפס לראש העץ הגבוה (אזדרכת? הגיע הזמן לשאול את בעלת הבית). גם אני בגילה טיפסתי על כל דבר: גדרות, עצים, מה שאפשר. היא, אגב, עושה את זה בשמלה... (-:

איך להגיד "אני אוהב שאת עוזרת לי לשטוף כלים" בלי שישתמע "אני לא אוהב ((אותך)) כשאת לא עוזרת לי לשטוף כלים"?
ראשית, אני משתדלת לא להגיד "עוזר לי". אני רגישה לביטוי כבר מההקשר של הזוגיות.
אז אני אומרת משהו כמו "אני אוהבת לשטוף כלים ביחד איתך", "כיף לי לעבוד ביחד במטבח". אני גם אוהבת שהם סתם באים למטבח לפטפט איתי בזמן שאני עושה משהו, וגם את זה אני אומרת.
בלי שישתמע - זו צריכה להיות הרגשה שונה מבפנים.
זה לוקח זמן ומאמצים, אבל באמת בהדרגה התקליט שמנגן שם בפנים ואומר דברים מטופשים כמו "היא היתה צריכה לעזור לי פה", "שיזיזו כבר את התחת" או אני לא יודעת מה - פשוט לא שומעים אותו יותר.
לזה עזר לי שינוי הגישה בעזרת הרעיונות של פליי ליידי, כי אף על פי שלא ראיתי את עצמי כקורבן ואני אוהבת עבודות בית - בכל זאת היו מרכיבים של "גישת הקורבן" לעבודות הבית בתוך התקליטים שרצו לי במוח. ניקיתי אותם, ואני מרגישה אחרת. ואז אני משדרת משהו אחר.

מי שעבד כל הזמן אלה ההורים, שעשו יד אחת אומנם ונתנו מודל טוב לשיתוף ועבודת צוות, אבל מודל סגור לגמרי. וכאמור הבן שלהם לא טורח אפילו להרים את הצלחת שלו ולשים בכיור.
כי הוא עוד גר בבית ההורים.
אין בכך שום ניבוי לגבי ההתנהגות שלו כאיש וכאבא.

דרך אגב, עד היום כשאני מגיע לבית ההורים אני נוטה לא לנקוף אצבע. שמתי לב לזה רק אחרי שאישתי העירה לי. לפני כן, לרוב אפילו לא הייתי טורח להרים את הצלחת של{{}}י{{}} _ולשים בכיור.