ומה לגבי התרכזות בילד? שהיתי במשך שבוע אצל הורי כשבועז היה במילואים ופשוט הרגשתי שזהו שבוע מרכוז הילד. אמנם הורי לקחו אותו לישון במיטתם ואימי נשאה אותו במנשא אך כל הזמן עם המוציניו קוציניו הזה. זה ממש נורא...

אני מסכימה איתך, איימי, זה ממש נורא.
הפתרון היחיד שמצאתי לזה היה לצנזר את הזמן עם כל אלה. אבל אני מאלה שנשארה לבד בבית עם התינוקת כשבעלי היה במילואים (בחיים לא תתפסו אותי חוזרת לבית הורי, בשום מצב! ). אי אפשר לעשות כלום, רק לדאוג למינון נמוך מאוד של ממרכזי הילד לידך. ובכל מקרה הם ישפיעו על הילדים שלנו ויקלקלו לנו.

איימי ובשמת:

נורא?
זה בכלל לא נראה נורא בעיניי.
אחד הקשרים הכי חשובים לילד הם הקשרים עם סבא וסבתא שלו .(עקרון הרצף המשפחתי?... )
זה קשר שנותן המון לילד (וגם להורים וגם לסבא ולסתבא), הרבה שעות של כיף,
של חום ואהבה שמופנים רק כלפי הילד בלי טרדות מסביב, ועם המון סלחנות והשלמה של אנשים מבוגרים.
לקחת מילד את הקשר הזה בגלל שוני בגישה לילד זה ממש חבל.
קשה לי להאמין שסבא וסבתא בכמה שעות יקלקלו חינוך של הורים.

ולענין עצמו - למה זה כל כך נורא להתייחס לילד עם "קוצניו פוציניו"?
אני לא יודעת למה בדיוק התכוונת? ליחס בכלל לילד? (בנגוד לשתופו במעשי יומיום)
להתילדות? ואז יש לבדוק את גיל הילד.
יש גיל שבו קול מתיילד דווקא הוא הטון הנכון לילד. (בכל אופן היה גיל שבו הרגשתי שזה
טבעי לי לדבר אליו כך, וזה עבר מעצמו עם הגיל.)

צריך לזכור שאנחנו לא חיים בשבט והסבים לא רואים
את הילד כל יום ולכן לא תמיד יודעים איך "לאכול" אותו.
ואם אנחנו גדלים עם הילד כל יום אז אצלם זה בא בקפיצות וזה לא פשוט למי
שאין לו "מגע מיוחד" עם ילדים.
קצת סלחנות כלפיהם לא תזיק...

אני מסכימה עם פלוני אלמוני כאן מעלי.ואני מבינה גם את מי שבא לו לצמצם את המגע בין ילדו ובין ההורים המעצבנים שלו.לקח לי המון זמן לקלוט(ואני עדיין נוטה לשכוח) שבין ההורים שלי לבין בתי מתרחש משהו שאין לי ולעקרונות שלי מקום בו.יש שם ממתקים, יש שם מירכוז, יש שם פוציניו וגם איומים מטומטמים ושיחות קולניות כאילו שהילדה חירשת.וטונות אהבה והתרגשות הדדית,ואני רק מפריעה באמצע. עקרון הרצף המשפחתי,נכון לגמרי.

לי אין שום דבר נגד סבים. לבתי יש די הרבה, והיא שמחה בכולם. אבל אלה מהם שמתייחסים לילד כאל צעצוע, כאל "אובייקט לשימוש אהבה" במקום כאל בן אדם שצריך להכיר אותו, להקשיב לו ולכבד אותו - אלה מהווים בעייה, והקטעים האלה שלהם מאוד הפריעו לבתי כשהיתה קטנה. היא בעצמה הרגישה, שיש משהו מאוד מלאכותי בדברים האלה. מי שעושה את זה לא מסוגל להתייחס אליה.

איימי ובשמת
יש לי שאלה: תנסו לדמיין את עצמכן סבתות, האם הייתן רוצות לראות את הנכדים שלכם? את הילדים שלכם עם הילדים שלהם?..

מותר לענות בשמן?
בודאי!
עם זאת, אני שומרת לעצמי את הזכות להתעצבן כשהורי מתיחסים לילד בדרש שלא מוצאת חן בעיני.

לנושא המירכוז - היו דיבורים על להשאיר את הילדים אצל הורי ליום וחצי. סיכמתי עם אמי שזה יהיה כשגם האחין שלי אצלהם, בדיוק כדי שלא יהיה כרכור-יתר. והאמת - זה גם יקל עליה. ילדים פחות זקוקים למבוגר המטפל כשיש עוד ילדים (ואקשן) בסביבה.

כמובן, אבל מה הקשר?
וודאי שאני מבינה את הצורך של כל הסבים והסבתות להיפגש עם נכדיהם, גם של אלה שמציקים לנכדים.
אז מה?
אני מאוד מקווה שאני אהיה סבתא אחרת, כמו שאני אמא אחרת, ושהילדים שלי ישמחו לביקורים שלי - האמת, כמו שאני שמחה לביקורים של אבא שלי, רק לדוגמא, שהוא סבא נהדר.
ואגב, אמא שלי סילקה את אמא שלה מביתנו כשאני הייתי קטנה ואמא שלה ניסתה לתת לה עצות (מרושעות). לא ראיתי את הסבים שלי מצד אמי במשך כמה שנים, ואני מוכרחה לומר שאני מודה לאמי עד היום על הצעד הזה.

לילד שלי יש סבא וסבתא מאוד מרגיזים. הם הוריו של בעלי ואני לא מרגישה מאוד משוחררת איתם, לומר להם את הכל בפנים, אבל כשיש מיפגש כזה והסבא מתחיל להחביא לבני צעצועים ומרגיז אותו בכוונה (מין משחק עבורו, עבור הסבא האיטנלקטואל) ואני רואה את הילד שלי מתעצבן ,אני פשוט רותחת!! נכון, הם אנשים פשוטים, נכון שיש להם רק כוונות טובות, אבל ההתיחסות לבני כאילו הוא איזה משחק מטופש , או תינוק שלא מבין, או "בסך הכל ילד" - פשוט מעוררת סלידה!!!! כמובן שדיברתי על הנושא עם בעלי, אבל כשהסיטואציה קורית שוב ושוב, כל המשפחה "מתפקעת" מצחוק, כולל בעלי, ואני מוצאת את בני ואת עצמי הסובלים היחידים. אני פשוט שונאת להיפגש איתם!!!!!!!!!!!!!!! דרך אגב, עושה רושם שבני די אוהב את הסבא המטופש שלו, כי בשוטף הוא מתיחס אליו יפה, ולא נוטר לו על ה"משחקים" סרי הטעם ורומסי הכבוד.

ומה עושים כשעוד אין נכדים? שהחותנת היא בתא פחות או יותר על הכיפאק, אבל די מעצבנת כחותנת, עם כל מיני הערות מצחיקות כביכול שכל פעם פוגעות בי? ביקורת על איך שאני מתלבשת (לא מספיק "פנסי"), שאני רזה, שאני לא באה מספיק, ועוד ועוד.. כן ,היא פולנייה..

אך סיפורי הורים, חמים חמות, סבים וסבתות כמה כואב, כמה עצוב והנורא מכול זה ממשיך וממשיך.... סיפור ארוך מתיש ואין סופי... אני קוראת את שכתבתם ומגלה שאני לא לבד בשטח לא שזה מנחם אבל טוב לדעת.

נחמה פורתא:
אני מקווה שאנחנו פה מצליחים להיות הורים קצת יותר טובים מההורים שלנו.
לפחות האנשים שמשתתפים באתר הזה עושים מאמץ מודע לתקן, לשפר, להיטיב - את עצמם, את דגם ההורות שלהם, את יחסיהם עם ילדיהם.
וכך, אולי הסיפור הארוך והמתיש איננו אין סופי.
אולי אנחנו כבר הפסקנו משהו בסיפור, גם אם אנחנו לא מושלמים, גם אם אנחנו חוזרים לא פעם בעל כרחנו על הטעויות של הורינו והורי הורינו.
ולכן, אולי כשיגיע תורנו להיות הסבים, ילדינו יסבלו פחות?
ונכדינו ירויחו יותר?
ונינינו - עוד יותר?

הצורה היחידה בה ההורים שלנו יכולים לפגוע בילדים שלנו היא ביכולתם להוציא אותנו מהכלים. שום פוציניו-ממוציניו, אף אמרת שפר או עצה לא ממש משפיעה באמת על הילד.
ובעניין התקווה שאנו הורים יותר טובים מהורינו... הפולנים יגידו שזה לא נכון, שזה פשוט שהילדים שלנו יותר טובים ממה שאנחנו היינו כילדים. מזל שלנו.

ולעתיד לבוא. מתוך הדוגמא של הורי אורנה אני יכול לומר כאן בבטחה שזה לא עניין של תקופה אלא עניין של אופי. הלוואי על כולם סבא וסבתא כמותם, הלוואי על כולם חם וחמות כמותם.

צפריר, כנראה לא נחשפת להתעללות אמיתית של כל מיני סבים ודודים בילדים שלך.

אף אחד אולי לא אמר לילדים שלך בני השנתיים (בחיוך שמתחפש ל"אני רק מתבדח" ותוך תפיסה פיזית של האב שמדובר בו): "אני אקח לך את אבא שלך והוא יילך לגור איתנו. הוא לא יגור איתך יותר, כי הוא שלי!"
אף דוד שלך (שהילד זה עתה הכיר) אולי לא אמר לילדים שלך (בחיוך כנ"ל ותוך כדי התקרבות פיזית ושליחת זרועות אל הילד הנמצא במנשא על האם): "בואי אלי! אני אקח אותך מאמא שלך, את לא צריכה אותה, את תישארי לגור פה איתנו!"

אני מבינה מדבריך שהתברכתם בסבים וסבתות נפלאים.
גם לילדה שלי יש מהזן הזה.
אבל גם מהזן השני.

סליחה, לא הסברתי. לא מדובר בפוציניו מוציניו, בעצות או באמרי שפר.
והתגובה של הילד לדברים האלה איננה רק השתקפות של תגובת ההורה.
מה אתה חושב, שכשההורים בכלל לא מתרגשים מדברים כאלה (ההורים של בעלי לא התרגשו בכלל כשעשו את זה לבנים שלהם), אז הילדים לא נבהלים?
תקשיב פעם לסיפורים של בני הדודים של בעלי על טראומות הילדות שנגרמו להם ושהם זוכרים עד היום מה"משחקים" האלה. וכל ההורים שלהם לא ייחסו לזה שום חשיבות.
ודרך אגב, זה מהדוגמא הראשונה, שרצה לקחת את האבא?
זה אחד הדברים שעשו לו בילדותו, כשכל המבוגרים סביב צוחקים או סתם לא מייחסים חשיבות, והוא פחד ובכה.
את זה לא שמעתי ממנו, כי הוא מכחיש הכל.
אז מה, איך אתה מסביר שזה הפחיד אותו אף על פי שזה לא הוציא את הוריו מהכלים, לא הפחיד אותם, לא קומם אותם?

את אליס מילר קראת?
מומלץ בחום.

בשמת,
סליחה,
שכחתי שאנחנו מחנכים בבית. כאשר ההורים נמצאים עם הילדים עשרים וארבע שעות ביממה, והסבתאוּת (תנועת הסבתאוּת כוללת סבים וסבתות) זוכה לזמן לא רב עם הילד, הרי שהשפעתם הרבה פחות ניכרת.
מעבר לכך, ארחיב, כאשר הסבא או הדוד או כל מי שלא יהיה מפחיד את ילדינו - עוצמת השפעה זו תהא ניכרת על פי התגובות שלנו. ניתן בהחלט להעמיד דברים על דיוקם בנוכחות ה"דוד הרע" ובנוכחות הילד, פשוט יש לומר לילד, אף אחד לא יפריד בינינו, אמירה זו ככל שתאמר בשקט, בלא כעס, זעם או היעלבות כך תרגיע את הילד יותר מהר.
כשמגיבים בתגובה רגשית חזקה הילד מקבל את הרושם שיש כאן סכנה המופנית גם לאב או לאם. רושם זה חמור עוד יותר מהשפעת הדוד או הסבתא.
כאשר זהו מנהג קבוע של הסב או הדוד, הרי הילד לומד שזה לא יקרה. הרי בפועל אין הפרדה ארוכת טווח בינו ובין הוריו.

ולגבי הסבים והסבתות המבורכים. דברתי על ההורים של אורנה, ההורים שלי זה כבר סיפור אחר לגמרי. סיפור שההשפעה המתקיימת היא בהיעדר השפעה כלל. יחסים שמתקיימים מגריעתם. הסיבות לכך הן בעיקר היחסים שלי עם הורי. עניין זה עולה מידי פעם והוא מונח גלוי וידוע לפני ילדי. בכל מקרה, כל השפעה שלילית או מפחידה או אפילו העדר השפעה ניתנות לתיקון על ידי ההורים.

טוב, צפריר, אני בהחלט מסכימה איתך שעוצמת ההשפעה תלויה בעמדה שלנו.
לכן הקפדתי ואני ממשיכה להקפיד "להגן" מפני הנזק הגדול.
למשל, חיבקתי אותה במנשא ואיפשרתי לה להתקרב אלי פיזית (היא נרתעה מהמאיימים פיזית), בזמן שכל הסובבים ממש "דרשו" (במלים ובמעשים) שאמסור אותה לידיהם. ראיתי איך הורים צעירים אחרים במשפחה "נכנעו" ללחץ המשפחתי ופשוט נתנו את התינוק/הילד המפוחד והנבוך לקרובים המתעללים.
למשל, כשאמרו לה משפטים מהסוג שציטטתי, צחקתי ואמרתי לה "הוא סתם מבלבל לך במוח", "הוא צוחק", "הוא סתם מתבדח".

הרגשתי שזה מרגיע אותה, אבל גם היה לי ברור שהיא מפחדת מהם ומהניסיונות שלהם, ושזה מאוד לא נעים לה.
הקטע עם ה"לקחת לה את אבא" גרם לה לחרדות במשך שבועות, כל פעם היא היתה שואלת וחוששת, וכל פעם שזה ש"הבטיח" לה לקחת אותו הגיע, עלתה החרדה. אף על פי שהרגעתי אותה, והבהרתי לה שזו סתם שטות. ילדים בכל זאת עלולים לחשוש מדברים כאלה, כמו שיש גיל שבו הבדיחה "אני אוכל אותך" מבהילה אותם גם כשהם כבר יודעים שצוחקים איתם.

אז איך מתיחסים לסבתא שלוקחת "בכח" על הידיים ומנשקת בלהט וברור שהילד לא מרוצה מהעניין אך חרף התנגדותו ההתעללות נמשכת?
ואיך מתיחסים לסבא שמציק וצובט?
מה עדיף, להוכיח את הסבים, את בן הזוג (אם מדובר בהוריו), איך מפסיקים את זה???}

אני חושבת שתא צריכה לשמש ה"מתרגמת" שלו ה"מתווכת" שלו, עד שהוא יוכל לעמוד על דעתו.
אם את מבינה צורך/ רצון מסוים שלו ומבוגר אחר לא מבין או לא רוצה להבין, את צריכה להגיד לו מה הוא רוצה.

ככה אני נהגתי עד שראיתי שיובל כבר עומד על דעתו, ויודע להגיד בברור מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה,
והם נענים לרצונו.

אם כי למדתי שיש איזה שטח אפור שבו יובל "סלחני" כלפיהם ובו אני לא מתערבת. וזה באמת מאד עדין.
למשל, אותה חומת נוהגת להחזיק אותו בעוד הוא מתפתל מידיה. ההתפלות לוקחת שניה וחצי.
הייתי מעדיפה שלא יתפתל בכלל אבל הוא לא מאד "מוצק" מזה אז אני שותקת.

היום אני מעדיפה להסביר ליובל אחר כך בבית איך הוא היה יכול לנהוג...
זה לא מעליב את המבוגרים, ויובל מקבל את המסר.

הי חגית, ניסיתי לעשות "שיקוף" של המצב אינספור פעמים ואמרתי לרועי :"תגיד לסבתא שזה לא נעים לך". זה לא עוזר. ההצקות נימשכות.

אמא של רועי, אני לא בטוחה שכדאי ללחוץ על רועי עם "תגיד ש...". עדיף להסביר לסבתא שכשהוא עושה ..... הוא מתכוון ל.... .

אני מגדילה לעשות, ואומרת לאחרים - "היא לא אוהבת את זה", או "תסתכל על הפנים שלה, תראה אם היא מחייכת".
ככלל, כשמבקשים ממני רשות לעשות להם דברים אני אומרת "תשאל אותו", ואם אלה ילדים קטנים (או מישהו שזקוק, לדעתי, להדרכה דומה), אני מדריכה "תסתכל על הפנים, ותראה אם זה משמח אותו". אחר כך, אני ממשיכה לתרגם: "אני חושבת שהיא באמת שמחה, תראי איך היא מחייכת", או "אני חושבת שהיא כבר לא כל כך מרוצה".

גם בין הילדים שלי, אני לא אומרת "תגיד לה", אלא "תקשיב לה", או "אתה רואה שכואב לה?", "הנה, זה כנראה נעים לה".

אני חושבת שכשהילדים שלי ירגישו שהם יכולים להגיד בעצמם במילים, הם יעשו זאת. בינתים, הם אומרים כמו שהם יכולים, ואני שם לתווך (לדעתי: לתרגם אותם לעולם).
למשל - בשבוע האחרון, הם נמצאים עם בייביסיטר חדשה, שמספרת לי (להפתעתי הרבה) שהם מדברים: עם תנועות שלהם שאני בד"כ מבינה, אך לה קשה להבין, הם מוסיפים נסיון דיבור, שהיא מצליחה לפענח (נשמע לי נכון, כי אלה באמת ביטויים שלי במצבים דומים). כשהם באמת צריכים, הם מתחילים לדבר. בדיוק כמו שקיוויתי. ואפילו - מבינים אותם.
(ד"א - ההדרכה היחידה שהיא קיבלה בהתחלה היתה "הם יראו לך". יאמר לזכותה שהיא מראש שאלה בכנות "איך אני אבין אותם?").

התנדבתי איזו תקופה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ומאז אין לי בכלל חששות, פקפוקים, ספקות, מחשבות שניות והמחשבה שאולי מי שכופה מגע על הילדים שלי ייעלב, לא חולפת לרגע במוחי. אחד התפקידים החשובים ביותר שלי הוא ללמד את ילדיי שהגוף שלהם שייך להם, ושזכותם לקבוע מי ייגע בהם ומי לא.
רק היום, עם ילדה בת חמש, חזקה ובטוחה בעצמה, אמרתי בכעס ובתקיפות לחבר טוב מאוד, "די! היא לא רוצה!" כשחיבק אותה בחיבה וניסה להושיב אותה על ברכיו. זה היה תמים לגמרי, ומתוך אהבה וכוונות טובות, אבל ברגע שהיא התחילה להתפתל, זה היה הגבול שלי.
ואגב, אני מגיבה באותן עוצמות ותקיפות כשהיא מחבקת את אחיה והוא לא רוצה. אני אומרת לה שלא חודרים למרחב האישי של מישהו כשהוא לא רוצה. היא מבינה טוב מאוד למה אני מתכוונת.

מסכימה במאה אחוז עם המסעדה, וזה אחד הדברים שמנחים אותי בעניין הזה:
ללמד את ילדי לא להשלים עם פלישה גופנית שהם לא מעוניינים בה.

לאור המצב בחברתנו, אין ברירה אלא לתרגם ולתווך כמו שאמרו חגית, גילה והמסעדה.
וגם לעמוד בתקיפות על המסר של הילד.
וגם להגן פיזית ומילולית מפני המתעללים (שכאמור, עושים כן מפני שכך עשו להם, כך הם גדלו, באמת בלי כוונות רעות).

וצפריר, מה הקשר לחינוך הביתי? גם בתי גדלה בחינוך ביתי, שכחת?
זה לא אומר שהפחדות קשות לא השאירו עליה רושם לאורך זמן.
שוב, אולי ילדיך לא נחשפו למשהו גרוע יותר מ
פוציניו-ממוציניו, אף אמרת שפר או עצה

ולא מדובר בזה שההורות שלנו יכולה לתקן את ההשפעות. זה עניין אחר. וברור מאליו.

העניין שנדון כאן הוא : מה אנחנו כהורים אמורים לעשות מול המתעללים האלה, איך עלינו להגיב, מה הדרך הטובה ביותר לעצור את ההתנהגות המרושעת, מה הדרך הטובה ביותר להגן על ילדינו מפני המתקיפים.
כפי שאני מבינה את זה, בנושא זה עצותיך היו: שההורה יישאר רגוע, ושיצהיר באופן ברור ורגוע את "עמדת הנגד" להפחדה.

וההקשר שנתנה כאן המסעדה אינו מקרי לדעתי:
מדובר כאן באלימות נגד ילדים, בדומה לאונס או ל"מעשה מגונה בכפייה".
וגם כאן, מדובר במישהו גדול שמנצל את גודלו כדי לדרוך על מישהו קטן ממנו, להתעלל בו, להשתמש בו כאובייקט. אז אולי לא כאובייקט מיני, אבל
א. ההבדל לא כל כך גדול, למי שמתמצא בנושא,
וב. גם באלימות המינית מדובר למעשה לא במין אלא ב שליטה .

מוסיפה ומחדדת, בשמת - אני רוצה שהילדים שלי ילמדו שבעניין הזה אין פשרות - קודם כל זכותם על גופם. אם אני לא מתערבת, אני מעבירה את המסר שבשם ה"לא נעים" מותר לגעת בהם. היום זה מגע ידידותי, אפילו משפחתי, ומחר זה מגע אחר.

אצלנו המצב עדין עוד יותר כי אני ללי אין אבא בתמונה, כך שיש לה רק זוג אחד של סבא וסבתא, שיחיו עד מאה ועשרים, ואם לא די בכך, ללי היא נכדתם היחידה [ אני בת שלושים ותשע, אחי בן 38 ואחותי בת 32 ]. אני היחידה ש"סיפקתי את הסחורה" עד היום. נוח לי להשאיר את ללי הרבה פעמים אצל הורי, אם זה למספר שעות ואם זה ללילה מידי פעם, והם, בעיקר אמי מאד שמחים על כך. מפאת הנוחיות שאני מפיקה מכך,
אני מודה, למדתי לסתום את הפה בנוגע להרבה דברים שבהתחלה היו מקפיצים אותי, אם זה בנוגע לאוכל, או לכל מיני התנהגויות מוזרות כמו אלו שצוינו כבר. למדתי , כמו שמישהו אמר פה כבר, להסביר לבתי און- ליין שסבתא לא באמת "תיקח אותה ולא תחזיר אותה לאמא", ולאמי אני אומרת בשקט שזה מיותר, כי ילדים לוקחים הרבה פעמים ברצינות את מה שמבוגרים אומרים בצחוק, אבל אני חושבת שלזכותי יאמר לאני לא עושה מזה סצנות, ואני דואגת שדברים ישארו בפרופורציה. זה לא גורם לי להשאיר את ללי פחות אצלהם, או לבוא פחות לבקר אותם. תדירות הביקורים שלנו ושלה אצלהם היא פחות או יותר יציבה מהרגע שנולדה. אני חושבת שבשלב די מוקדם להיותי אם הבנתי שעדיף לי לשלם לבייביסיטר הרבה פעמים, מאשר להשתמש בשירותיהם, וכך אני נוהגת עד היום. כך שיש איזון. זה חשוב לי גם מהבחינה הזאת שללי תראי עוד כמה פרצופים,נחמדים, ושלא תהיה מוקפת כל הזמן באותם אנשים. המשפחה פשוט קטנה מידי, מה לעשות.
תוך כדי התבוננות בבתי ובמערכות היחסים שלה, אני לומדת המון, ומחדש, על הגבולות שלי, וכמובן טורחת להשתפר ולתקן את עצמי כל פעם מחדש. זה לא קל בכלל, ולפעמים אפילו קשה מאד, אבל ככה, מה לעשות אני לומדת המון דברים גם על עצמי, ואני חשה שהתיקון [במובן הקבלי של הענין] עובד על כל המשפחה לדורותיה. הורי מתנהגים על פי דפוס מסוים, אני משתדלת להגיב רק אם חייבים, וגם אז משתדלת מאוד שזה יהיה בדרכי נועם, ורק אם יש פתיחות לקבל. יש כאן משהו סיזיפי, כי רבה פעמים אין פתיחות לקבל, ואני בכל זאת אומרת, מנסה, וזה חוזר על עצמו שוב ושוב, כמו- "אני לא אתן לך עכשיו את הקציצה, אני אוכל לך אותה". כל זה כדי שהילדה תיקח עוד ביס מהקציצה. אז לפעמים אני אומרת לה מה להגיד כמו "שיהיה לך בתיאבון", ולפעמים אני פשוט לא אומרת כלום כי אין לי כוח.
הכי מרגיז זה שלפעמים אני מוצאת את עצמי חוזרת בעצמי על הטריקים האינפנטילים האלה. אז נכון, אני משתדלת שלא, אבל אני רק בן אדם.
אני מכננת להגדיל את המשפחה בתקוה שיגיע ובקרוב מאוד האיש המיוחד והמתאים , ועדיף שיביא איתו גם זוג הורים נחמדים , שיהיה ללי עוד זוג סבא וסבתא, גם אם לא ביולוגיים. אני מוחלת מראש על הפוצי מוצי אם יהיו.

התרכזות בילד- סוף סוף אני מבינה מה כל כך מעצבן אצל ההורים של בעלי, ולמה אני לא אוהבת להשאיר את הקטנה אצלהם, כי הם פשוט לא מפסיקים להציק לה בפוצי מוצי, הפעלה, תפיסת הידיים למכי מכי כפיים וכו'. וזה בבירור מעצבן אותה.
בבקרים הקטנה נשארת אצל ההורים שלי, ואבא שלי שנמצא איתה הרבה, עושה את כל מה צריך עם הקטנה על הידיים או לידו, אם זה לסדר משהו באוטו-מושיב אותה בכסא לידו, אם זה בבית מלאכה, הוא מרכיב דברים כשהיא עליו או לידו על השולחן, אף פעם לא שמעתי אותו מזהיר אותה ממשהו (היא היום בת 11 חודש). היא לידו 'כדרך אגב'.
תאמינו לי,הוא לא קרא שום ספר ושום כלום, ככה הוא. והיא מתה עליו- כל היום מחפשת את קירבתו.

זה לא סתם מעצבן זה ממש פוגע. כל פעם אחרי שבני מבלה עם חמי וחמותי הוא יוצא עם פנינים חדשות. רק בשבוע שעבר הוא אמר לי "אני עושה הצגות". כמעט כל פעם אחרי שהוא עם חמותי הוא מאבד את היכולת ליזום ולעניין את עצמו לכמה שעות/ימים כי היא כל הזמן מפעילה אותו. פתאום הוא שואל אותי "מה אני אעשה עכשיו?" במקום את עצמו, פתאום הוא מגלה סימני שעמום. פשוט זוועה.

איזה כיף שיש הורים כאלה, אבא כזה. אבל אין מה לעשות, לא כולם כאלה, אה? תדעי לך ששמתי לב עם ההורים של שנינו שאם אנחנו רק באים לביקור של מעט זמן, או שהם באים לביקור כזה, אז זה יכול להיות פוצי מוצי וכאלה ואני בד"כ משתדלת להפעיל אותם בלי שהם ישימו לב. אבל אם אנחנו מבלים קצת יותר זמן ביחד, נגיד כשאנחנו באים לישון אצל מי מהם, אז זה אחרת לגמרי ו"ברור" שעושים דברים ביחד איתה, כי הרי יש דברים שצריכים להיעשות ואי אפשר להפסיק את קצב הדברים. אז זה לא תמיד אפשרי, אבל זה רעיון קטן.

אני מצאתי את עצמי מבקשת מאמי שתשב רגע עם הילדים בשקט, ותפסיק לנקות ולסדר בבית.
זה הפוך ממה שהייתי מצפה מעצמי, אבל מה שקורה הוא שהיא מנקה, והם נמצאים אתנו או עם אבי (או משחקים לבד) וכמעט לא חשים בנוכחותה.

אולי תבקשי ממנה פשוט לשבת איתך, לשתות כוס קפה או משהו כזה. אני מוצאת שכשאני או בעלי או ההורים שלי פשוט יושבים על הספה (זה בעצם מצב קיומי ) אז הילד כבר מפעיל אותנו. הוא יודע טוב מאוד לקרוא למי שהוא רוצה שיבוא לשחק איתו, מחלק הוראות ויוזם פעילויות.
הבעיה שאני לא מסוגלת להגיד דבר כזה לחמותי כי לשבת בשקט נוגד את כל ישותה.

לשבת בשקט נוגד את כל ישותה
המממ... גם את יישותי.
הנה דבר לחשוב עליו כשאהיה סבתא.

גם את ישותה של אמי.

הוריי דווקא ממש לא. אבל לי יש את הבעיה של הביקורת על הילדים, והדרישה הלא הגיונית מהם לכל מיני דברים כמו "תוותר לאחותך, אתה הגדול". הוריי הם לא טיפוס פוצי מוצי בכלל. מה שכן- הם קונים כמויות של מתנות (יוסי חוטף פריחה מזה בכל פעם מחדש) ומרשים כל דבר שאנחנו לא (גלידה במקום אוכל וטלוויזיה כמה שרוצים וללכת לישון ב12 בלילה). זה דווקא פחות מפריע לי אחרי שהבנתי שהם לא מתרגלים לזה ומכירים בזה שיש חוקים מסויימים בבית ויש חוקים אחרים אצל סבא-סבתא.
אם לידל לא כייף הפוצימוצי, את יכולה ללמד אותם בעדינות לקורא את שפת הגוף שלו/שלה. אנשים מהדור הזה לפעמים חסרים מושג שלך קריאת שפת הגוף של תינוקות. בזמנם חשבו שתינוקות לא מבינים כלום ולכן גם לא מביעים כלום עד שהם לומדים לדבר. למשל, המטפלת שהשבוע אלישע בילה אצלה כמה שעות שאלה אותי אם להפסיק אותו לגרפס אחרי כל 30 סיסי מהבקבוק. כשהתאוששתי מהשוק עניתי לה שהוא כבר יראה לה מתי הוא רעב ומתי הוא רוצה גרפס ומתי הוא לא רוצה יותר אוכל ומתי להחליף לו טיטול. עשיתי לה "מילון אלישע" שבו פירטתי את שפת הגוף שלו ואת פירושיה. נראה עליה שזה חדש לה לגמרי אבל היא דווקא התלהבה. רק שהיא לא קלטה שכל תינוק הוא "איש קטן ומדבר". היא בטוחה שאלישע פשוט גאון.

תשמעו סיפור...
בביקור האחרון אצל הוריי לפני כשלושה שבועות, הייתי לבד בלי אמיל, רק אני וטוהר.
כשהגעתי טוהר בדיוק התעורר ומיד, כדי להראות שאני לא אמא היסטרית, ושאני נותנת אותו, נתתי אותו להורים שלי שכמובן מאוד מאוד מאוד שמחו לראותו, וכשאמא שלי מאוד מאוד מאוד שמחה לראות תינוק הקול שלה הופך להיות מאוד מאוד מאוד גבוה, ומאוד מאוד מאוד חזק...
וככה התחילו להן קריאות מי מתוק של סבתא, ועוד מיני קולות משונים לעולל שרק התעורר משינה ,
ובכל זאת חייך אליהם (או חירבן???).
אני צפיתי מהצד די מרוגשת מכל העניין.
(מאז ה"איום" שלהם לא להכיר בו אם לא נעשה לו ברית מילה, אני תמיד מתמוגגת לראות איך הם ועוד איך מכירים בו ואוהבים אותו...)
כך עברה לה רבע שעה, ופתאום טוהר מתחיל לבכות...
אמא שלי הרימה אותו, ולכמה שניות עוד חשבתי שהנה הוא תכף נרגע.
הוא לא נרגע ולקחתי אותו אליי ואז הבכי שלו הפך לצרחה שרק הזיכרון שלה גורם לי לצמרמורת...
הוא לא הפסיק לצרוח במשך 50 דקות !!! 50 דקות הילד שלי צרח וצרח עם פנים רטובות מדמעות ושום דבר לא עזר – לא ציצי (הוא לא יכול היה לסגור את הפה), לא נענועים לא כלום.
הילד שלי, שמאז שהוא נולד לא בכה יותר מדקה רצופה לא הפסיק לבכות ולצרוח במשך 50 דקות.
בזמן הזה הסתגרתי איתו בחדר של הוריי וכל שנותר לי לעשות היה רק לחבק אותו ולומר לו שאני אוהבת אותו , ולמלמל לעצמי בלב "ד"ר אלטה סולטר (המעצבנת), אני מקווה שאת צודקת...
הוא בכה בשביל כל החודשיים האלה שהוא לא בכה, ואני, שלא מורגלת לשמוע אותו בוכה הפכתי להיות לבנה.
כשהוא נרגע הוא נרדם לכמה דקות, ואח"כ אכל, ואז שוב נרדם לכשעתיים , ובאותו לילה זה היה הלילה הראשון שהוא ישן 5 שעות רצוף.
כשהגעתי הביתה כמה שעות מאוחר יותר עוד הייתי לבנה, מיד נתתי אותו לאמיל ופרצתי בבכי קורע לב.
גם בלילה בכיתי וגם למחרת...
ומאז כל פעם שהוא מתחיל לבכות יש לי בום בלב ואני נבהלת לרגע ... עדיין לא התאוששתי.

ואיך כל הסיפור הזה קשור לדף הזה?
אתם יודעים מה המשפט האחרון שאמא שלי אמרה לו לפני שהוא התחיל לבכות???
אני מצטטת:

"מתוק שלי, תגיד לאמא שלך לקנות לך עגלה, תגיד לה לקנות לך כבר מיטה שתוכל להיות קצת לבד..."
ומאותו רגע התחיל הסרט...

אולי אני קצת מגזימה בפרשנות שלי את הבכי, בכל אופן מאז לא הייתי שם, ולמען האמת אני די פוחדת לקראת הביקור הקרוב (שבינתיים נדחה בתירוצי מזג אויר).
אז איך מסבירים בעדינות לאמא לדבר בשקט עם תינוק?
ואיך מסבירים לאישה מבוגרת למה זה כן טוב מנשא ולינה משותפת?
ואיך מתעלמים מהפרצופים הכועסים שלה בגלל ש "קשה לי לראות אותך ככה איתו עלייך כל הזמן"?
ואיך מתעלמים מהדיווחים שלה על העגלות המקסימות שהביאו השבוע לשילב?

אני מתארת את הכל בקיצוניות גדולה מדי, זה לא כזה נורא... ובכל זאת אשמח לקבל הצעות מקוריות

אוי, טושו! אני כ"כ מבינה.
כמה צעקות היו פה ביני ובין הורי על דברים כאלה!

מה עם הספר של דזמונד מוריס (תינוקות כבני אדם)? היא תקרא אותו אם תתני לה?
להתעלם מדיווחים זה קל (ועוד יותר קל - להגיד את זה).
מפרצופים - קשה יותר. את יכולה להגיד לה שאת זקוקה ממנה לתמיכה, ולא לביקורת? להגיד לה דוגרי שההערות שלה מעייפות אותך?
יעודד אותך לדעת שהיא באמת באמת דואגת לכם? /-:

המון הזדהות וכמעט אין לי עצות.
אבל:
"קשה לי לראות אותך ככה איתו עלייך כל הזמן
אולי זה יעשה איזה שינוי פשוט לשאול אותה כשהיא אומרת את זה: "אני באמת רוצה לדעת, למה זה קשה לך?"
למה באמת?
האם היא שאלה את עצמה למה זה כל כך קשה לה? למה זה מפריע לה?
תשאלי אותה, מתוך התעניינות אמיתית. תעבירי את הכדור לרגשות שלה, לסיפורים שלה (איך זה היה כשהיא היתה אמא שלך ואת היית תינוקת), תרחיקי את זה מהתקפות עלייך.
יש בזה גם מסר, שאת מקשיבה לה ולמה שמציק לה אבל הבחירות שלך לא עומדות לדיון.

וואו, טושו, אני ממש מרוגשת מהסיפור שלך ומאוד מזדהה.
הבעיה הבסיסית החמורה אצלנו היא שאנחנו גרות אצל הורי (יחידה נפרדת של חדר, אבל ממש מחוץ לביתם) ואני מוצאת שאלה נעשית יבבנית ולא רגועה בחברתם. והיא בת שנתיים ושמונה חודשים!!.
אמא שלי קצת יותר בסדר, אבל אבא שלי הוא אלוף ה"לכי לאמא שלך אם את בכיינית", "את לא רוצה לשחק איתי? אני לא אהיה חבר שלך יותר!" "אוי ואבוי שלא יפלו לך פירורים" (כשעניתי לו, במקומה- כי לא יכולתי יותר "אנחנו נאסוף את הפירורים שיפלו" הוא בהה בי בתדהמה מהאופציה הזאת).
היתה עלי ביקורת מהרגע שנולדה, בעיקר בנושא המינשא והלינה המשותפת, אבל הסברתי פעם אחת בקצרה ובצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שזה מה שנכון לי. אני לא רוצה לדמיין מה יקרה כשהיא תחזור לחינוך הביתי.
בכל אופן, לגבי סיפורה של טושו, ברור שגם תינוק מזהה נימת קול מסויימת שאינו רגיל בה. וזה לדעתי מה שקרה. הם קולטים הכל, הקטנים האלה.
מסקרן אותי אם דיברת עם הורייך על התקרית אח"כ ?

טושו- רק רציתי להוסיף:
איך מתמודדים?
מסבירים בקצרה ובשקט שזה מה שמתאים לכם כרגע. אני יודעת שלהורי היה קשה עם החלטות שלקחתי, אבל מבחינתי זה ממש לא נוגע להם ולא החלטתם.
עם הערות כמו "הגיעו לשילב עגלות מקסימות" אפשר לחייך בנימוס ולהגיד "תודה שאת אומרת לי, אני אבדוק". מה אכפת לך? היא תהיה מרוצה ותעזוב אותך. אני לא נכנסת איתם לויכוחים עקרונים אם יש דרך הימלטות פשוטה.

הי טושו
זה נשמע כאילו יש לנו אותה אמא...
אני מאוד אוהבת את ההורים שלי, אבל מאז ששירה נולדה נולדו גם קשיים ביחסים איתם (וגם, אם כי אחרים, עם הורי בעלי).
אבל ככל שעבר הזמן ואני התחזקתי באמהות שלי ובאמונה בדרך ההורות שלי, התמעטו הויכוחים וההסברים שנבעו מההצקות האלו שתארת.
למדתי לעמוד על שלי, לענות במילה או שתיים, פשוט כי ככה, כי זו הדרך שלי.
והם למדו להפסיק לנדנד ולנסות להנות עם הקטנה במקום לחנך אותי.
ואגב עגלה, הם כל כך רצו עגלה שגם קנו אותה (נסעתי עם אמא שלי לקנות), והאמת היא שהיום, ככשירה בת שנה וארבע, היא מתחילה להיות יותר בשימוש.
בקשר לשינה משותפת, שהיתה נושא מרכזי להטפות והצקות וחוסר הבנה: שבת אחת מוקדם בבוקר כשהיינו בביקור, שירה נשלחה אל סבא וסבתא למיטה כי אנחנו רצינו למשוך עוד קצת, ואיזה קולות של הנאה והתמוגגות עלו משם, קולות קינאה על שלנו יש אותה כל הזמן איתנו במיטה...

אתמול חשבתי קצת יותר על הסיפור שלך, והרגשתי שאמא שלך היא יותר כמו אמא שלי, ופחות כמו חמותי. אצלינו זה סוג של "לא יודעים פשוט לתמוך, מאוד רוצים לעזור, אבל יודעים לעזור רק בעזרה ממשית".
למשל - ההורים של בעלי, יכלו לשבת עם תינוק ישן על הידיים, ופשוט להנות מזה. אמא שלי הרגישה ש-מה? אפשר להניח אותו על המיטה, ולרחוץ כלים. (אלה פירושים שלי, כמובן)
אם זה דומה אצלך - אולי הגעת לשלב בו את רוצה להסביר להוריך את הדברים האלה (על ההבדל בין תמיכה לעזרה).
אצלי הם קולטים את זה לאט לאט, בגלל משבר גדול של אחי, בו הם התעקשו קודם לייעץ ורק אח"כ, טיפה, לחבק. כתוצאה מזה הוא לא הקשיב להם, ורק הסתגר, למרות שבדיעבד, עצותיהם היו כנראה די טובות.

ואולי כל הדיון הזה הוא לא על התרכזות בילדי, אלא אני ואמי דור חדש בהורות, או איך מסתדרים עם אמא.

טושו
קשה לדעת מה בדיוק תינוקות מבינים, אבל אני די בטוחה שהם מבינים מלים מסויימות. אם במקרה הוא הבין את המלה "לבד" שאמא שלך אמרה לו, לא פלא שהוא בכה. בשביל תינוק "לבד" זה פחד מוות.
אבל יכול להיות שהוא יכול להבין גם את ההפך -- "הנה אתה עם אמא" או "אנחנו יחד". את נימת הקול שלך הוא בטח מבין.
אם יקרה שוב דבר כזה אולי תוכלי להגיד את המלים ההפוכות (למשל "כיף לנו יחד") בשביל שהוא ישמע.

תודה לכולכן על כל התגובות.
עידכון קטן:
מסתבר שגם אמא שלי נבהלה מאוד מהתגובה של טוהר,ומאז היא כל הזמן אמרה שהיא מפחדת לדבר איתו.
השבוע הייתי אצל הורי, ואמי שבד"כ מדברת בקול מאוד חזק, רק לחשה לו בעדינות ובשקט...
וזה מיוזמתה בלבד.
היה נורא כייף.

טוב לשמוע!

הוא מצא אחלה דרך להעביר את המסר. הרבה יותר טוב מכל שיחה שלך איתה בנושא!

Four weeks ago, we moved to San Diego, and are living with my mother-in-law. Since then, my 10-month old son has been the focus of nearly constant attention from his grandparents and other members of the family. I want to give my son the opportunity to try things on his own (crawl wherever he wants, try to climb stairs, etc), but it seems that whenever he is willing to do so, someone is around who is afraid to let him try new things. Every action he takes or "word" he says is met with such excitement from those around him that he is unable to proceed with his natural flow of actions.
I have mixed feelings about this situation. On the one hand, I am happy that he receives such loving attention from the entire family. On the other hand, I feel that there is too much intrusion into matters that should be natural for him. I also am afraid that my son will receive contradicting messages. For example, I let him play with some tissues from a trash can, but his grandmother ran to him saying "yucky, yucky! I'm surprised your mother let you play with these!" Another example - he tries something which he finds difficult (like climbing stairs). Instead of letting him try like I am doing, someone runs to help him or gives him the message that this action is dangerous and scary..
I already feel the tension that is building in the house in this matter, and would appreciate any advice as to how to deal with the situation. Thank you.

וואו, עדי, את מתארת מצב מאוד קשה.
אני מאמינה שהגישה שלך טובה יותר לילד שלך, אבל את לא יכולה לשנות את האחרים.
מצד שני, אולי יעזור למצוא משהו להגיד להם, שיפסיקו לקלקל את החינוך שלך? לא יכולה לחשוב על שום משפט, שיהיה גם אדיב ואסיר תודה, וגם יבהיר, שאת לא מעוניינת שאנשים יפחידו אותו מלנסות דברים או יחליטו במקומכם מה מתאים לו (כל עוד הוא לא גורם נזקים בביתם), במיוחד כשאת לידו לשמור עליו.
אולי תצאי איתו מהבית החוצה כמה שיותר?

תראי אם משהו כאן ידבר אלייך. חייבת לרוץ לגן - הודיעו פתאום שבמקום בארבע, סוגרים היום בשתיים ועשרים.

עדי,
נראה לי שיהיה עלייך לשים גבולות לחמותך, ולכל המשפחה.
יתכן שאין זה פשוט מכיוון שאתם אורחים בכל זאת, אבל, המסר לפיו את "מתקפלת" או "מתכופפת" בפני אחרים בנוגע לילדך איננו בריא לילד, לך עצמך ולמשפחה כולה.

בכל מקרה אין זה פשוט. אבל, אולי בדרך השכל הישר ובדרך ארץ - כבוד ורגישות, תצליחי להביא את העניין לכדי שיחה - ראשית שיחה אישית עם חמותך ולאחר מכן עם שאר המשפחה.

כאן, יש להתבונן בחמותך היטב ולנסות להבין כיצד ניתן לחדור ללבה.

במידה והיא טיפוס שתלטן - יהיה זה נכון להביא בפניה את השליטה המוחלטת שלך בגורלו של הילד מתוקף היותך אימו. יהיה לה קשה, אבל היא תקבל את זה.

במידה והיא חרדתית - יהיה זה נכון להעלות בפניה את חששך מפני מצב שבו הילד יהפוך למפונק מכיוון שאחרים עושים בעבורו דברים שהוא יכול לעשות לבד.

במידה והיא צריכה להגיד את המלה האחרונה והיא מנצלת את היותך אורחת על מנת לשלוט בך באופן אישי - יהיה זה ראוי לומר לה עד כמה את מעריכה את הארוח שלכם בביתה ולבקש את עזרתה בעניין שמאוד קשה לך - היחס של שאר בני המשפחה לבנך וההרגשה שלך שמבטלים את אמהותך - לנסות לגייס אותה על מנת שתעזור לך לשמור על מעמדך כאמו של הילד - אל מול שאר בני המשפחה. בדרך זו את "מכניסה אותה תחת כנפך" כשלה נראה שהיא עצמה "מכניסה אותך תחת כנפיה". מכאן יהיה זה הרבה יותר פשוט להראות לה היכן כדאי שתשים רסן לעצמה (בדיוק באותם מקומות שאת מבקשת את עזרתה לריסון אחרים במשפחה).

איני מעלה כלל את מקומו של בן זוגך. יש שיאמרו שמתפקידו ל"שים את המשפחה שלו במקומם".
לדעתי, שוב, ראוי הרבה יותר שתתאמתי עם חמותך - מתוך מקום בו את מבינה את מצוקותיה, ותיצרי אתה מערכת יחסים אינטימית. זה רק יכול להועיל.

ובמדה וגישה זו אינה הולכת בנעימים לא תהא לך ברירה אלא לייצר מערכת יחסים אינטימית על ידי תקיפות אשר עשויה להתפש כתוקפנות על יד השאר. גם ריב או עימות הם צורה של אינטימיות.

אין מה לפחד, לא מתגובת הילד ולא מתגובות המבוגרים שבחבורה - חשוב ביותר להעמיד את הדברים כפי שהם.

<צפריר מהרהר במקביל על נסיונות מערכת החינוך לכפות את עצמה על הורים, ועל הדרך המתוחכמת בה עושים זאת סבים וסבתות>

זה בהחלט לא קל בכלל.
אצלנו המצב מאד שונה, כי אנחנו לא גרים עם ההורים/ חמים, אבל גם הם מנסים להגן, לגונן, לנקות, לייפות וכו'.
אני פשוט מסבירה להם בבטחון רב (לא מאולץ, כך באמת אני מרגישה וחושבת) לגבי כל מקרה באופן ספציפי.
לדוגמא: הוריי היו אצלנו אתמול וישר אמרו, 'נו, צריך לקנות לאומני נעליים' מיד הגבתי ב 'מה פתאום? השתגעתם? זה כ"כ טוב שהיא תהיה יחפה וזה יצא מעולה שזה קורה בקיץ, כך שלא אצטרך לשים לה נעליים בגלל הקור. זה כ"כ חשוב להתפתחות כף הרגל ולגוף (אני גם רפלקסולוגית) וכו' וכו' '
היה להם מוזר, אבל הם סתמו את הפה ולא חזרנו לדון בנושא.
כך זה גם לגבי הזחילה בחוץ, דברים שהיא מכניסה לפה וכו'. אגב, מאד דומה להתנסויות שאת מתארת עם בנך.
מסכימה מאד עם דבריי צפריר.
בהצלחה!

נשמע מצב מאוד מאוד קשה בשבילך. אני הייתי משתגעת. גם עם ההורים של בעלי ניהלתי מלחמה כמה שנים עד שהם קלטו שהשתלטנות והחרדה שלהם לא מזיזות לי, אבל זה היה בבית שלי - ואפילו שם לא היה לי נעים אז אני יכולה לתאר לעצמי איך את מרגישה בבית שלהם. כדאי לדבר על זה עם בעלך ולהבהיר לו איך את מרגישה, למשל: 'אני מרגישה מאוד כך וכך כשעושים כך וכך לבן שלנו..' אולי הוא יכול לתמוך בך. באותו סיגנון אולי את יכולה לפנות לחמותך 'אני מרגישה...' וכו' - בצורה אסרטיבית. תהיי אמיצה, בייחוד בילד הראשון כולם חושבים שהם יודעים יותר טוב מאיתנו מה טוב לו אז אל תפקפקי בכושרך האימהי, את בדרך הנכונה ואת יודעת הכי טוב, יש לך גם יותר מודעות והשכלה בנושא מהדור הקודם אז אל תוותרי. @}

חגית
יש לך גם יותר מודעות והשכלה בנושא מהדור הקודם

איני בטוח. ראוי לא למהר לשפוט. עניין של נסיבות אישיות וקולקטיביות.
מה שכן, כל דור רשאי לשבח את זה שלפניו.

מניסיוני, על בשרי ושל בעלי, לא היה להם מושג לגבי הדברים שבמודעות היום. מה שכן, עם השנים איתנו הם הפנימו כמה דברים היטב, אבל אני מרגישה שבדור שלי אכלו אותה, לא שהיום יש כ"כ הרבה אנשים מודעים אבל נראה לי שבכ"ז זה קצת יותר מפורסם באמצעי התקשורת ובספרים. לא פוסלת שהיו חכמים מאוד ומודעים בדורות הקודמים, כי עובדה שיש כמה שזכו שההורים שלהם ינהגו בהם כמו שאנחנו נוהגים בילדינו.

איני פוסל את דברייך חגית, קרוב לודאי שבמקרנה הפרטי את צודקת, אלא שזה שהיום יש יותר פרסום או קבלה לדרכים שונות מהמיין סטרים לא מקנה לדור שלנו אף יתרון.
נהפוך הוא, לכאורה יש היום יותר מודעות, בפועל אין לכך כל משמעות בהרבה מקרים פרטיים אשר לעתים למרות המודעות "חוזרים אחורה".
זהו, כל שאמרתי הוא שלא ראוי למהר ולשפוט.

עדי, לגדל ילד בבית של חמיך נשמע כמו משימה מאתגרת מאוד. אולי כמו ללדת בלידה טבעית בבית חולים "רגיל". דורש הרבה הרבה הרבה אמונה בעצמך. אהבתי את דבריה של חגית. (כתבתי קצת על דעתי בקשר ליחסי אמא [טריה] והסביבה ב מרחב משלך).

קראתי את השרשור ואספתי עצות לרוב, תודה למייעצים.
בעיה לי לעצתכם- מה עושים עם סבתא דוחפת אוכל ובעיקר ג'אנק?
"זה ללא תוספת סוכר (אבל רק מלא צבעי מאכל )"

מסבירים לה שצבעי מאכל זה רעיל ויכול להיות מסוכן, מביאים איתכם דברים בריאים ונותנים לה כדי שתיתן, יוזמים שיחה בניכם כשהיא נוכחת על דברים שקראתם בקשר לנושא. משבחים דברים טובים שהיא נותנת לאכול.....

אני מתחיל להתכונן נפשית למלחמת התשה עם הוריה של זוגתי.....
הם נוראיים (לדעתי...)בכל מה שקשור לחינוך,וקשה לי לחשוב על פתרון דיפלומטי טוב, שישמור על יחסים
טובים (כמו היום), חוץ מלמצוא מקום מגורים מספיק רחוק...

אני מאמין שהדרך הטובה ביותר היא לתאם עמדות עם בת-הזוג, ולהחליט על קו ברור של התנהגות מול ההורים.

היום הייתי אצל חמותי. מאז שנולד הקטן אנחנו ביחסים לא משהו (לא שאי פעם השתגעתי עליה). אני מנסה להיות מאוד בסדר ומיד כשאני באה להוציא אותו מהמנשא ולתת לה להיות איתו. בקיצור היום הוא יושב בידיים שלה. הסרתי מהם את מבטי לדקה, וכשהחזרתי אותו אני רואה בפה של התינוק שלי, בן ארבעה חודשים, סוכריה על מקל בעשרים צבעים זרחניים (אלה של וולט דיסני). מכירים את הסיפור על האינדיאנים שלא ראו את הספינות של קולומבוס כי המוח שלהם לא הכיר אפשרות כזאת? אז ככה קרה לי. לקחו לי כמה רגעים לקלוט. ותוך שאני בוהה בהלם מוחלט בדבר הזה, היא שואלת אותי- להוריד לו את העטיפה? (העטיפה הייתה חצי קרועה). לקחתי מיד את הסוכריה ואמרתי לה- נראה לך? זה תינוק! וגם כשיהיה גדול הוא לא יאכל דברים כאלה. היא - בהלם- מה? טוב, אצל סבתא יש כללים אחרים. אמרתי לה- ממש לא. ואחרי כמה דקות היא אומרת- מתי אני אשמור עליו? מתי תלכו לסופשבוע?
רציתי להוריד לה סטירה. ואני ממש לא בנאדם אלים. כמובן שהשיחה שלה נמשכה תוך שהיא משתוממת שאני לא מתכוונת 'אפילו כשיהיה בן שנה??' לעזוב את בני כדי לצאת לחופשה....

מה עושים?
אני לא יכולה לסבול לראות אותה. אני חייבת לעמוד על המשמר נון סטופ כשהוא איתה, ולהבליג על דברים שמרתיחים אותי (כמו שהיא שמה לו בפה את הציפורניים המלאכותיות עם הלק שלה, כמובן אחרי שאכלה אוכל מלא שמן ולא שטפה ידיים, מוציאה אותו בפראות שלא תתואר מהמנשא כשהוא משמיע איזה קול קטן מתוך שינה, תוך צעקות של 'הנה הוא התעורר' וכו' וכו').
בעלי כבר מיואש, הוא פשוט קץ בכל הנושא הזה (וגם אני)

למה את צריכה להבליג? לא מובן לי בכלל.
את מתארת מצב מבעס לאללה, למה את צריכה לשתף פעולה עם זה על חשבון ילדך?
את זו שאמורה לשרטט את הגבולות (ואת יכולה להתחיל עם נימה עדינה ולחזק אותה אם דברים לא יובנו).
אני לא הייתי מורידה עיניים שניה אחת לסבתא שדוחפת סוכריה בגיל ארבעה חודשים.

אמא שלי סיפרה לי שחברה שלה הפכה לסבתא טריה ושאלה אותה מה כדאי לדעת בתור סבתא.
תשובתה: "תשכחי את כל מה שידעת בתור אמא..."
אני התמוגגתי...

זקוקה,
מתבוננת על הכעס, על הרגש העולה, המתפעם, והמקבל את המשמעות הזו של האדרת כל מה שפסול בעינייך, למדרגת סוף העולם.

כלומר, על פני לפנות אל הדמות הזו בכעס, מתבוננת פנימה, על מנת לראות, את הכפייתיות שנתפסת בה את, לנוכח הכפייה הכפייתית של הדמות הזו, אשר בפועל, הרבה יותר רכה, אוהבת ונבוכה ממה שנראה למי שאת היא.
שכן, כפייתיות, נובעת, ניתן לומר, מתוך האכפתיות עצמית, אני ואפסי.

אותה ברית שבין אדם לרעהו, באה לידי ביטוי, גם בכפייה, שככל שנראה הדבר תמוה, ההיבט החיובי שלה, הוא בחירת מזון נכון בעבור הילד למשל.


כאשר נתקלת בכפייתיות אם כן, עולה בך כעס, וזה, מתבטא בככפייתיות, כמשוב.

על פני לנסות לשנות אותה, מקבלת את הדמות הזו כפי שהיא.
על פני לנסות לשנות אותך, מקבלת את מי שאת - כפי שאת.

כלומר, בגובה העיניים, מבלי כעס או רגש, נמצאת מישירה אל הדמות הזו ואומרת את הרגשתך, את רגישותך, ואת הצורך שלך ללכת בדרך שלך.
ומכאן, מבהירה לה שבביתך - הכללים הם אלה ואלה, כך לגבי ביתך, וכך לגבי בני משפחתך.
ומכאן, מבהירה לה, בעדנתך השקטה, מבלי להוכיח אותה כמי שפוגעת במחמד נפשך, שלא תוכלי להיות שקטה, כאשר זה, נכדה, יהיה בביתה, תחת כלליה, שאינם, בלשון המעטה, מקובלים עלייך.

לא נכנסת לסחרור, מאבקים או ויכוח.
נוכחת על פני מוכיחה, מצהירה על פני פותחת שיח, מבהירה על פני מתדיינת.

בתוקף, ללא תוקפנות.

אז, כהשלמה לאלה, נמצאת מי שאת, מבקשת אחר אינטימיות מקרבת, ויכולה להתחיל דרך הנושא המשותף לכן, למשל - לשמוע ממנה, איך היא גידלה את ילדיה.

לשם כך מצטיידת בעמדת המתבונן. לא מגיבה שם. רק מקשיבה.
מקשיבה לטון הדברים, מתבוננת בפניה, בזוויות פיה, חשה את רוח הדברים.

ומעלה מתוכך, הזדהות עם האדם שמדבר איתך.
לשם כך, לא מזדהה עם דעותיה או סיפור חייה בהכרח, אלא, עם הצליל המדבר אלייך, אל ה'אני' שהיא היא.
לא מבקרת, לא שופטת, אלא מקשיבה רוב קשב, גם לקצב נשימותיה.
ומעלה מקרבך אהדה, כלפיה, כלפי האדם שבה, שאיננה מכוונת לפגוע ואינה יודעת כיצד להביע את אהבתה, לפחות כלפייך, לדעתך.

אז מזהה כיצד את עצמך, מתקשה לעתים בלקבל אהבה, ולהרעיף אהבה, ומעלה את אותה סימפטיה כלפייך את.

בכל דרך שנראית לך, מייצרת אינטימיות, מבשלת איתה, יוצאת איתה לקניות, מסכימה לקבל אותה כפי שהיא, ואז מסכימה גם לקבל ממנה משהו, לא חשוב מה, בנדיבותך.

ומודה, שכן, בגרעינך, יודעת שעניין זה של כפייה כפייתית, נועדה לשרת בראש ובראשונה את מי שתפקידו לשרת את נתיניו, ולא בהכרח לטובת אותם נתינים.

ומזהה את אלה בך, ומודה על ההתבוננות הזו, מבלי הקטנה עצמית, אלא, כעוד מדרגה, המקרבת אותך, לאותו מקום, בו אינטימיות, גם עם השונה, הדוחה והבלתי מתקבל על הדעת, היא רק התמקדות במרכז, בגרעין הדחייה, והיכנסות אל הסכמה.

ויכולה להניח שם משמעות, של אינטימיות עם הבריאה, כפי שבאה לידי ביטוי, בכל מפגש, עם כל אדם, כפאר הביטוי האלוהי, שמאפשר לך את נחת הרוח -

וזה - בידייך.

האם זה ברור עד כאן?

תודה רבה.

<שלם>

_למה את צריכה להבליג? לא מובן לי בכלל.
את מתארת מצב מבעס לאללה, למה את צריכה לשתף פעולה עם זה על חשבון ילדך?
את זו שאמורה לשרטט את הגבולות (ואת יכולה להתחיל עם נימה עדינה ולחזק אותה אם דברים לא יובנו).
אני לא הייתי מורידה עיניים שניה אחת לסבתא שדוחפת סוכריה בגיל ארבעה חודשים_
העניין הוא שאני גם ככה מואשמת ביתר פדנטיות (לא נותנת לה לנשק תינוק בן שבועיים על הפה, למשל, או זה שבברית שלו הוא היה כל הזמן על הידיים שלי, ורק חמש דקות אצלה לסיבוב דאווין) ושאני לא בסדר ומעירה וכו' וזה יוצר נתק. לי אין בעיה עם זה אבל לבעלי זה מפריע, זאת הרי אמא שלו. היו על כך אינספור מריבות כולל טענות שאני גורמת להתרחקות מהמשפחה שלו. אני הבהרתי אינספור פעמים שטובת התינוק שלי מעל לכל ואם מישהו נפגע ולא מצליח להבין שהתינוק מס' אחת, ולא הנימוס או ה'פוליטיקלי קורקט'- אז זבש"ו.
מצד שני אני לא רוצה שהתינוק שלי יאבד את הצד של משפחת בעלי (החמות היא טיפוס שמלכלך חפשי, מסיתה שם את כולם נגדי מאז ומתמיד ומעמידה כלפי פנים מחייכות).
אני מאוד מיואשת. על דברים קריטיים אני לא מבליגה, אבל אם אבקש ממנה לשטוף ידיים נניח, היא נורא תיעלב ותעשה מזה מטעמים אחרי כן. אין לי כוחות לזה, אני עם תחושת מועקה מאתמול.

צפריר- אני עדיין חושבת על מה שכתבת.
ותודה.

צפריר, אהבתי מאוד את מה שכתבת.

שלום לך זקוקה לעצה

יש לי היום 3 ילדים ואני אספר לך מעט על מה שאני למדתי בששת השנים האחרונות ואת מוזמנת לקחת מזה את מה שמתאים לך, אם מתאים.

עם בני הבכור הייתי מטורפת בעניין של האוכל.
לא נתתי לו לגעת ב-כ-ל-ו-ם חוץ מציצי ואז לאט לאט ירקות מאודים, אורז, קינואה.........
עד שהיה בן שנתיים לדעתי לא טעם סוכר או בשר או שמן...
הייתי פנאטית בטירוף.
באיזה חג היינו אצל גיסתי היא רצתה לתת לו לאכול מרק כתום (הוא היה לדעתי בן 10חודשים בערך), הוא כבר אכל ירקות כתומים בשלב הזה אבל אני הייתי בטוחה שהיא בטח הכניסה אבקת מרק למרק שלה ורק מהמחשבה רציתי להתעלף...!
כולי התמלאתי כעס על זה שאני בכלל צריכה עכשיו לעמוד בסיטואציה הזאת ולהסביר לכולם למה אני מונעת מהבן שלי את המרק "הבריא" הזה ולדעת שכולם יחשבו שאני משוגעת.......

רציתי לשמור עליו כמה זמן שרק אוכל.

ואז נולד השני, ואני תמיד אומרת שנולד עם סוכריה על מקל בפה!
כל מה שראה מסביבו רצה ודרש מהרגע שנולד, אופי אחר מאד מזה של אחיו הבכור.
אתגר רציני בשבילי.

בקיצור, עם הזמן אני הולכת ומתמתנת.
מבינה שהעולם הוא רחב ויש בו מהכל ושום דבר הוא לא רע מוחלט וגם לא סוף העולם ואני יודעת שעכשיו קשה לך לראות את זה אבל אפילו סוכריה על מקל בגיל 4 חודשים הוא לא דבר כזה נוראי.

אגב, אצלי בבית העניין עם האכל כבר כמעט לא אישיו (issue), אוכלים פסטרמה, נקניקיות, רק אורז לבן, רק פסטה לבנה, גלידות, שוקולד.......... והכל אני קונה
ואם אין את מה שהם אוהבים לאכול הם פשוט לא אוכלים (אני לא צוחקת, תאמיני לי שכבר ניסיתי) ויש לנו שתי משפחות שכנות עם ילדים בגילאים של הילדים שלנו שאצלם ההורים כמעט לא מכניסים שום דבר "לא בריא" לבית והילדים שלהם כל הזמן באים אלינו לאכול.

הדברים האילו נמצאים בכל מקום ולמנוע בצורה כל כך חריפה ולעשות כזה עניין גדול ממה שאנחנו "חושבים" שהוא "לא טוב" רק מדגיש ומעורר את אותם הדברים ואז נדמה לי שהמשיכה אליהם היא אף גדֶלה בהרבה.

אם את יכולה קצת להסתכל קדימה באמת ולראות שזה שהוא יאכל כמה ממתקים בגיל צעיר אצל הסבתא שרוצה לפנק אותו זה לא דבר כל כך רע ולהרגיש רגיעה מזה, אני סבורה שכולכם תרוויחו (אפילו בבריאות).
איזה כיף שיש לך חמה שרוצה לטפל בילד שלך, שמוכנה לקחת אותו ולשמור עליו, יבוא יום ואולי תברכי על זה.
אצלי למשל אמא שלי היא לא מהסוג הסבתאי ולא אוהבת "להיתקע" עם כמה נכדים אז אף פעם לא היתה לי ממש עזרה או אצל מי להשאיר את ילדיי כשהייתי צריכה.

אני חושבת שבשום דבר זה לא בריא להיות פנאטיים ועם זאת טוב שתוכלי לבטא את הרגשתך עם חמותך ובהזדמנות זאת אולי היא תוכל גם כן לבטא את הרגשתה מולך. הרי אני בטוחה שהיא חיכתה בכיליון עיניים להיות הסבתא של הנכד שלה וגם לה זה לא פשוט.
מה מקומה ביחסים האילו?

מאד יפים ומועילים הדברים של צפריר לדעתי.
הייתי קוראת אותם שוב ושוב.
קשה להיכנס אל תוך מקום בו האמונה מאד מקובעת, קשה לשמוע מהמקום הזה מה שלא בסינכרוניה מושלמת עם אותה אמונה לכן צריך אולי לנסות להקשיב ממקום אחר אם את באמת רוצה לחוות משהו אחר עם חמותך.

בהצלחה (לכולנו)

בהצלחה לכולנו

ההתמודדות עם הסבתא היא לא פשוטה ובאה לנו בהפתעה

עד הלידה היו לי ולבעלי יחסים נפלאים עם ההורים שלו

הם תמכו באהבה בהחלטה שלנו לא לעשות בדיקות הריון וללדת בבית

הכל טוב ויפה ומיוחד ברגע שיאיר נולד כאילו החליפו לבעלי את ההורים-

במיוחד את האמא

פתאום ממקום של קבלה ואפילו הערצה כלפינו הפכנו להיות על תקן "המזניחים" וה"פנאטים" לסרוגין

העובדה שהוא לבוש בגדים יד שניה, חי בלי עגלה ושידת החתלה עם מינימום צעצועים ולא מפלסטיק מטריפה אותה

איכשהו זה נרגע אחרי ששמתי גבולות
אמרתי משהו בסגנון " אל תבואו עם ביקורת והצעות שלא ביקשנו, תבואו כמה שאתם רוצים להיות איתו ולהנות ממנו"

מאוד נעלבו והיה קצת ריחוק לכמה ימים
הם גרים מאוד קרוב והתקשורת כמעט יומיומית- הסבא הפנים לגמרי והמשכנו בטוב

בעלי הציע לסבתא יום אחד שכדאי שהיא תתחיל מפגש עם יאיר בהתבוננות במה מתאים לו ואיפה הוא נמצא ולא ישר להתנפל עליו בנשיקות ושירים וציוצים

כשהוא מתעורר אצלם הוא נשאר על הידים שלנו גם כשהיא שמחה עד הגג ומתה לחבק אותו " רגע, הוא רק התעורר, אחר כך תקבלי אותו"


זה ריקוד אינסופי

אי אפשר לשחרר ולהיזרק אצלם
את זה הבנו אחרי פעם פעמים שיאיר בכה בכי תמרורים ולא ירד ממני אחרי שחזרנו מביקור

החלטנו להזמין את סבתא אלינו הרבה כדי לא ליצור "רעב" ולהראות לה לאיזה אוירה הוא רגיל

אנחנו אצלם לזמנים קצובים ובמודעות דואגים להראות לה כשהוא עושה פרצוף נבהל או מפוחד

לפני שאנחנו מגיעים אנחנו עוטפים את עצמנו ואותו באור

יש ליאיר סבא וסבתא מקסימים ונהדרים ואנחנו אוהבים אותם מאוד ומודים על הקירבה

אתגרי הגבולות והתיקשורת איתם עוזרים לנו לחזק את הסמכות שלנו והזהות שלנו כהורים

בהצלחה לכולנו

סוכריה על מקל בגיל 4 חודשים הוא לא דבר כזה נוראי.
אני חושבת שבשום דבר זה לא בריא להיות פנאטיים
אני ממש לא חושבת שלתת לילד בן ארבעה חודשים, שלא שותה אפילו מים, ללקק סוכריה מלאת צבעי מאכל מסרטנים - זה נורמלי. את יודעת מה? יותר מזה. אני לא חושבת שיש למישהו זכות לתת משהו לבן שלי בלי לשאול אותי האם מותר לו לאכול את זה. אני אמא שלו וזכותי להחליט על דרך ההזנה שלי וזכותי לבחור שלא לגדל אותו לזבל הזה. חוצמזה אני חושבת שאולי את לא מודעת לבעיות הקיימות בחשיפה מוקדמת למזון (בכלל, כמובן שלא לסוכריות).

אני לא חושבת שאני פנאטית. אני רואה את ההתנהלות של חמותי. מלמדת את הנכד (אחיין של בעלי) לקלל, מלמדת אותו לצעוק, להדליק גפרורים (בן שנתיים), כשהוא חולה מאביסה אותו בטופי במקום אוכל וכו'. הכל SHOW. הכל נמדד בכסף, כמה קניתי לנכד וכו'. אהבה של שליטה, של רכושנות, של אובססיה- אותי הוא אוהב יותר. כל האינטלקט שלה (ויש לה) נעלם ומתפוגג בזמנים כאלה. הקטע עם הסוכריה- היא הרי ידעה שאני אתפוצץ. היא מכירה אותי והיא לא טיפשה. אז למה לעשות לי דווקא, לבחון אותי? מה את משיגה?
העניין הוא שבאמת חבל לי. כי זה יכול היה להיות אחרת. היא אישה מלאה בחום ואהבה, היא יכולה להיות סבתא נהדרת. אבל אני לא יכולה לסבול אותה בגלל ההתנהגות הדוחה שלה.

_מאד יפים ומועילים הדברים של צפריר לדעתי.
הייתי קוראת אותם שוב ושוב._
זה מה שאני עושה..(-:

אני ממש לא חושבת שלתת לילד בן ארבעה חודשים, שלא שותה אפילו מים, ללקק סוכריה מלאת צבעי מאכל מסרטנים - זה נורמל

יש אנשים שלהם זה נורמלי.
זה לא אומר שאני הייתי משאירה את הלקקן בפה שלו אבל זה לא סוף העולם לדעתי.


חוצמזה אני חושבת שאולי את לא מודעת לבעיות הקיימות בחשיפה מוקדמת למזון (בכלל, כמובן שלא לסוכריות).

לצורך הדיון אני לא חושבת שזה רלוונטי, אני יודעת את מה שאני יודעת ואת את מה שאת יודעת, יש כל כך הרבה מידע שמסתובב ומשתנה כל יום ולכל פיסת מידע יש מידע שסותר אותו....

אני רוצה רק להגיד שאני לא מתכוונת לשלול ממך את זכותך לגדל את הילד שלך כראות עינייך, אף אחד לא יכול לעשות את זה, אבל אני כן חושבת שכאשר משהו או מישהו מעורר בנו כזאת רמה של סלידה צריך להסתכל חזרה פנימה אל תוך עצמינו ולברר באיזו נקודות זה נוגע לנו.
אני לא אומרת לך את זה מתוך ביקורתיות, אני מזכירה את זה לעצמי תוך כדי שאני כותבת לך את המילים האילו שאני כל כך מאמינה בהן.

אי אפשר תמיד לראות בבירור מתוך כל הכעס אבל לדעתי זעזוע כזה כשחווים אותו הוא זעזוע שחיוני לנו.

הרי אותה לא תוכלי לשנות ואת רוצה להיות איתה בטוב אז כל מה שנשאר הוא לדבר איתה מתוך הלב שלך.
להיות לה למורה.
לדבר איתה מתוך מקום שלא בא לחסום אותה אלא בא לבטא את כאבך האמיתי והרצון שלך במשהו אחר ממה שיש עכשיו.

אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו יש מהכל, מהטוב והרע (אם יש בכלל דבר כזה) ויש לנו הזדמנות ללמוד על עצמינו דרך הזולת.
בדרך כלל זה לא קל וזה מעלה אצלינו מקומות שאנחנו מעדיפים שלא לראות, מעדיפים שישארו רדומים.
אבל אם לוקחים סיטואציות כאילו ורואים בהן הזדמנות לעבודה פנימית הסחר הוא גבוה.

בכל מקרה, אני לא אמשיך, אני לא יודעת אם משהו ממה שכתבתי מדבר אליך אבל זה לא כל כך חשוב כי כנראה שבעיקר אני כותבת את הדברים האילו לעצמי.
אני כותבת את מה שאני צריכה להזכיר לעצמי וזה במקרה הפעם דרך דברים שאת כתבת.
אז תודה לך ומאחלת שיהיו לכם ימים יותר טובים יחד ותימצא הדרך אל האהבה.
עדינה

אני חושבת שאולי את לא מודעת לבעיות הקיימות בחשיפה מוקדמת למזון (בכלל, כמובן שלא לסוכריות).
רק רוצה להגיד שעם כל הכבוד לנזקים מחשיפה מוקדמת למזון (הי, אי אפשר להסתובב בבאופן ולא לדעת במה מדובר ), יש נזקים גם כתוצאה ממאבקים על מזון, וגם כתוצאה ממתחים בתוך המשפחה, על אחת כמה וכמה כשזה בינך ובין בעלך.

החוכמה היא ללכת בדרך שלך בלי להעליב ולקומם נגדך את בני המשפחה.
למשל:
אפשר לבקש מחמותך לשאול אותך לפני שהיא נותנת לילד של כל מזון שהוא, בלי להוסיף הרצאה זועמת על סוכריות ונזקיהן ולמה הבן שלך לעולם לא יאכל מהן.
אפשר להחליף נושא כשחמותך שואלת מתי תשאירו אותו אצלה, או פשוט לומר "כרגע לא, אבל תודה שאת מציעה" במקום לצאת בהצהרות שעד גיל חמש לפחות אין מצב.
בקיצור- כן לשמור על הגבולות שלך, לא לחנך אותה.

אבל אני כן חושבת שכאשר משהו או מישהו מעורר בנו כזאת רמה של סלידה צריך להסתכל חזרה פנימה אל תוך עצמינו ולברר באיזו נקודות זה נוגע לנו.
כשכתבתי פה על מעלליה, כתבתי רק על קצה הקרחון כי זה לא רלוונטי לדף הזה. (יש איזה דף על אני וחמותי או משהו כזה, לא?) העניין שכל כך מכעיס אותי זה שהיא עושה דברים בכוונה. בכוונה לבדוק אותי ולהכעיס אותי. היא יודעת בדיוק מה אני חושבת על מה שהיא עושה. והיא עושה את זה דווקא.
בלי להוסיף הרצאה זועמת על סוכריות ונזקיהן ולמה הבן שלך לעולם לא יאכל מהן.
זה הקטע, שכל מה שאמרתי נאמר עם חיוך למרות שזה הכעיס אותי מאוד. עם חיוך ובטון חביב לגמרי. אבל זה לא עוזר!
טוב, אני ניגשת לקרוא את מה שצפריר כתב (שוב) כי זה הדבר היחיד שיכול לאפס אותי לפני ארוחת הערב אצלה )-:

זקוקה,
כשכתבתי פה על מעלליה, כתבתי רק על קצה הקרחון כי זה לא רלוונטי לדף הזה. (יש איזה דף על אני וחמותי או משהו כזה, לא?) העניין שכל כך מכעיס אותי זה שהיא עושה דברים בכוונה. בכוונה לבדוק אותי ולהכעיס אותי. היא יודעת בדיוק מה אני חושבת על מה שהיא עושה. והיא עושה את זה דווקא.

במובן הזה, הבה וניכנס אל הדמות המדוברת, במובן הזה - אל נעליה.
כך, שאם משוחחת עם חברותיה, לא תעלה כל פליאה, כשזו אומרת לחברותיה כך -
העניין שכל כך מכעיס אותי זה שהיא עושה דברים בכוונה. בכוונה לבדוק אותי ולהכעיס אותי. היא יודעת בדיוק מה אני חושבת על מה שהיא עושה. והיא עושה את זה דווקא.

טוב, אני ניגשת לקרוא את מה שצפריר כתב (שוב) כי זה הדבר היחיד שיכול לאפס אותי לפני ארוחת הערב אצלה
כאן, דברים אלה, ניתנו על ידי <שלם>.
(>צפריר מתנער מאחריות<)

כאן, מגייסת את ההומור, ובמובן הזה את בעיקר את ההומור העצמי.
כלומר, בעזרת ההומור, וגם חיוך אירוני הוא חיוך, מתמקדת במשימה אחת פשוטה -
רגע אחד של אינטימיות קרובה.

שכן, יחסי אינטימיות מתקיימים בכל מקרה, גם דרך כעס, דחיה, ותוכחה הדדית.

ומכאן, השינוי המתבקש הוא שינוי זעיר, אצלך, כך שרגע אחד, מבט אחד, שניה אחת של אינטימיות אוהבת, מקרבת, זה הפתח.

שכן, בלבך יודעת, שזו, הדמות הזו, עשויה להיות לך לחברה קרובה משאת מדמיינת.

לכן, רגע אחד בו עולה אהדה, כאשר את עצמך מכוונת לרגע כזה, בו הנכן לבדכן, יניב תועלת לא משוערת.

וטוב לקראת אלה, למצוא סיבה אחת להודות לה עליה.
אם נדמה הדבר כחיפוש מחט בערמת שחת, בל תיפול רוחך, שכן, כל שזקוקה לו, הוא אותו מגנט, שבאהבתך המתפרשת.

תודה רבה.
<שלם>

מדהים איך כ"כ הרבה אמהות עוברות דברים דומים עם החמות!
עם הילד הראשון זאת מלחמה.

צפריר צודק.

אבל לוקח זמן, ילדים וגיל להפנים

זה מעניין לי לראות איך אפשר מבחוץ "לראות" די בקלות את ההתמגנטות ההדדית הזאת, וכמה קשה לי לראות את זה כשאני בפנים...

<מזכירה לעצמי לראות את זה, מזכירה לעצמי לראות את זה, מזכירה לעצמי לראות את זה>

צפריר,
מעריכה מאוד את התשובה שלך.
ומוצאת שהיא מדוייקת, כשאתה אומר שהילד, לא משנה איך ומה אומרים לו הסבים, הוא מגיב בהתאם לתגובה שלנו, ההורים.
אני מוצאת שהחינוך הביתי הוא טוב,עם כול הרצון "לעשות יותר טוב " ,אך אנשים שוכחים לפעמים עד כמה הם משליכים את הרגשות שלהם עצמם על הילד, חושבים שהם הורים יותר טובים מהוריהם, למרות שאני מאמינה ויודעת, שאם נשלים בפנים עם הורינו,ונראה את הטוב שקיבלנו במקום את הלא טוב, נבין סוף סוף שאנחנו אף פעם לא נהיה הורים יותר טובים מהורינו, גם אם נדמה לנו, מתוך גאוותינו הצעירה. רק כשמתבגרים ומזדקנים, מתחילים להעריך ולהבין את זה. לעיתים מאוחר מדי.
כול טוב

אליה,

נבין סוף סוף שאנחנו אף פעם לא נהיה הורים יותר טובים מהורינו, גם אם נדמה לנו, מתוך גאוותינו הצעירה. רק כשמתבגרים ומזדקנים, מתחילים להעריך ולהבין את זה. לעיתים מאוחר מדי.
במובן הזה, אף פעם, לא נוכל להיות הורים יותר טובים מעצמנו.
עם זאת, ככל שאנו מתבגרים אנו נעשים דומים יותר ויותר להורינו, ובמובן הזה - עושים כמיטב יכולתינו בתוך מגבלותינו.

כך, שכל דור, נמצא מתקן, מקדם ומרחיב את האפשרויות של חינוך, במובן של חניכה עצמית, המתרחשת ממילא בכל משפחה, כחניכה של המשפחה כולה, ההורים והצעירים, כיחידה משפחתית, התא האנושי, וחניכה אישית של כל דמות מבין בני המשפחה.

ומכאן, שעל פני להיות טובים יותר מהורינו, או לגלות שאנו גרועים מהורינו, טוב לנו, להיות הורים.

וכאשר הורה נמצא משליך את ילדיותו על ילדיו, הרי אלה הם מ"בית אבא", שכן, הדור הקודם, מן הסתם השליך על הדור הזה, תסכולים כאלה או אחרים.

כך, אם נתגלגל לאורך הדורות, למשל, במובן הזה של אלימות, דורות על גבי דורות, לקח לה לאנושות, למתן את האלימות, הן כלפי מבוגרים ובעיקר כלפי ילדים.
זה לא שהמצב טוב, אבל, הוא בהחלט טוב יותר, וככל שנביט לאחור בזמן, אל תקופות קדומות, כך האלימות בחיי האדם היתה קשה יותר, מוצדקת יותר ומקובלת יותר.

כאן, כאשר 'אני' כופה על ילדי, על עולמי, איזשהו אידיאל הורי - שאין כל סיכוי שמישהו בכלל יעמוד בו - מצדיק ה'אני' הזה, את האידיאל, דרך העוול שלדעתו נעשה כלפיו, בילדותו.

כך, האידיאל ההורי, מאפשר לו להורה, להתחמק מהתמודדות ובירור בקשר לעוולות ילדותו, להצטנף בהיבטי ההקרבה האישית, כשמאמין, שאם למשל, לא יצעק על הילד, זה, לא יפחד ממנו.
עם זאת, החיים מזמנים אל קרבת ההורה, מצבים בהם מוצא את עצמו ההורה צועק על הילד, שכן, אינו מושלם באמת.

אז, בוחר באשמה על פני אחריות.
ומתוך שבוחר באשמה, ונמצא חש אשם, מבקש לפרוק את אשמתו, המדומינת לחלוטין, בתוך מארג האידיאולוגיה, ובעודו מחזיק בכל כוחו ברעיון הזה, של הורה מושלם, מזהה ביתר קלות, כל גערה או נזיפה, או אמירת לא, כצעקה, ויכול אם כן, להשליך את אשמתו - חוסר מושלמותו כהורה, וכאדם, לדעתו, על האחר - כשמוצא בו פגמים.

כך, הקטנת הזולת, היא לשם קיום פנטסיה אישית, במקרה זה פנטסיה הורית, מדומינת לחלוטין, אשר במובנים רבים, מבקשת, ביהירותה, לקבוע את הכללים, מדמיינת שהדברים באמת בידי ההורות, או ההורים, ומכאן כל האחריות על ההורים, ומכאן - כל ההאשמות, כל התוכחות, כל הויכוחים - הם כלפי ההורים.

ואין הדברים כך!

שכן, מבלי משים, שוכחת הנפש שחייה שלה, מגובים ומופחים בה בנפש - עם כל נשימה, והאוויר - אינו ברשותה, אלא קיים כמובן מאליו.
שכן, מבלי משים, עם כל ההגנות שיכולות להינתן בעבור תהליך הלידה, מהבחינה הטכנולוגית, מבחינת בריאות האם והיילוד, עדיין, אין אף דבר שישווה, אל החסד הנגלה שם, באירוע הלידה, בזמן בו הילה של קדושה אופפת את כל הנוכחים, ומורגשת בעיקר, בלידה טבעית, ספונטאנית.
שכן, מבלי משים, המלאכים השומרים על הילדים, הם אלה, שאיפשרו חיים מלאים גם לילדים שנותרו לבדם בעולם, ואם אנו מדברים בדור אחורה, מי מאיתנו, שזכינו לומר אבא או אמא, יכול להבין מה זה להיוותר בעולם, לבד, בגיל צעיר, ולהקים משפחה ולחיות חיים מלאים?
והמלאכים, גם אם אנו כופרים בקיומם, כי לא עושים מלאכתם נאמנה בעיננו, שומרים על הילדים, גם המלאכים שומרים עליהם.

אין בדברים אלה להסיר את האחריות הבסיסית, את הזכות הזו להיות הורים, ולהתחייב, מתוך חיבה וחיוביות לעשות את המיטב, לטובת הילד, ובכך לממש את כלי הורותינו, את עצמנו.

עם זאת, כאשר אנו מוצאים את עצמינו, לוקחים מהבריאה, מהחיים, מכל היש, את האחריות הזו, ומדמים שגורל ילדינו רק בידינו, טוב להתבונן על האחריות הבסיסית של הורים לילדיהם, במובן של הנחת מסגרת בה הילד יכול להיות חופשי ובטחון בו יכול הילד לחוות את תסכוליו, צמיחתו.

אהבה, מסירות, קירבה ותקשורת הן שמקנות את הבטחון.
התנאים הפיזיים - את המסגרת.

בעוד נמצאים הדור שלא חוה כלל רעב או קור, או אובדן ומוות ושכול בילדותו ללא תחושת חוסר פיזי בילדותם, נמצאים מלינים כלפי הורים, על היעדר בטחון, היעדר אהבה, דאגה ואכפתיות רגשית, כשאלה, ברובם הגדול - לא חוו את אלה בילדותם, ועיקר תסכולם כלפי ילדותם, קשורה כאמור ברעב פיזי, מלחמה, אובדן.

מתוך התבוננות זו, עשויה לעלות הסכמה, אהבה, מסירות קירבה ותקשורת, דווקא כלפי הדור הקודם במובן של הורים.

שכן, מכאן, מנקודת המבט הזו, ניתן להגיע אל אותה אחווה אנושית, בה האדם הוא אדם הוא אדם, ומכל אלה, יש רק אדם אחד.

ומתוך ההכרה באדם שמולך, ומתוך ההכרה באדם שאתה, אחווה ממלאת את הלב, אל האדם הזה, שמבטא את אהבתו לילדיו, בפועל, בעוד שפתיו קפוצות במרירות כלפי הוריו הוא, ולא נמצא מחבק, ולא מדבר את רגשותיו, אלא, מתוך אהבתו, מתוך מסירות אין קץ, ועל אף היעדר התקשורת, נמצא מקדיש את חייו למען פת לחם לילדיו.


תודה רבה.

<שלם>

צפריר אפשר פירשונים?
בעיקר הפסקה האחרונה לא מובנת.
תודה

וטוב לקראת אלה, למצוא סיבה אחת להודות לה עליה.
טוב- אני עושה את המשימה:
היא אשה חמה
נדיבה
לא איסטניסטית (לא איכפת לה אם הילד פולט עליה, נניח)
רוצה לעזור
אוהבת את הילד שלי מאוד מאוד

אז רגע לפני שאני מתאהבת בה אחרי כל מה שכתבתי- שיהיה ערב טוב ואני תקווה שהערב יעבור בכיף. שבת שלום D-:

בראבו

מיכל,
במובן הזה, אם כך, כאשר נמצאת מי שאת, מצליחה לזהות, ולו נקודה אחת, אצל הורייך, אמך, אביך ושניהם יחדיו, כאשר נקודה זו, מזוהה בקלות על ידך, ומזדהה עם זו, ברגיל - בקינטור ותוכחה כלפי אותה נקודה ספציפית, אשר מעוררת בך דחיה עצמית, ומציבה בפנייך מראה, נמצאת כבר יכולה לזהות את היכולת הזו, להפריד מציאות מדמיון, ויכולה אז, לראות כיצד מה שנדמה לך כחוסר אכפתיות - מתבטא כאכפתיות אחרת, אשר בעבורך - בהכרח, היא המובן מאליו, שכן אכפתיות זו - נסתרת מעינייך.

ומכאן, שכאשר נמצאת מצליחה להביא לזכותם של הורייך, נקודה אחת של נחת רוח, אהבה, ואחווה בסיסית, אל האדם שהיא אמך, מעבר ובתוך מגבלותיה, אל האדם שהוא אביך, בתוך ומעבר למגבלותיו, את עצמך מגלה את האדם שבתוכך, מעבר ובתוך מגבלותייך.
אז, נפרש המפרש, והפירוש או כל הפירושים האלה, נפרשים אלי תורן, והדגל מורם, וספינת האחווה האנושית, מפליגה אל ימים אחרים.

כל אדם בחירותו ובמגבלותיו.
ומתקיימת האחווה האנושית, גם במרירות, בכאב ובסבל, בהיעדר יחסים, או בהיעדר גבולות, וגם, בחיבוק אוהב של אם לילדתה, והרעפת רפרוף של שפתיים אוהבות על עפעפיים עצומים.

תודה רבה.

<שלם>

ומכאן, שכאשר נמצאת מצליחה להביא לזכותם של הורייך, נקודה אחת של נחת רוח, אהבה, ואחווה בסיסית, אל האדם שהיא אמך, מעבר ובתוך מגבלותיה, אל האדם שהוא אביך, בתוך ומעבר למגבלותיו, את עצמך מגלה את האדם שבתוכך, מעבר ובתוך מגבלותייך.

בדיוק,מקסים ומזדהה, כי כשמוצאים נקודת זכות אחת אצל האחר, זה משפיע עלינו ישירות, אנחנו בטוב ובאחווה
תודה @}@}

היום זה הכה בי. האם התחושה הלא נעימה שעולה בי כשחמותי נוגעת בבן שלי, היא אותה התחושה שעולה בה כשאני נוגעת בבן שלה? האם זהו ליבה של האיבה התמידית בין כלה וחמות? האם זהו עונשי על ש'גזלתי' ממנה את בנה?

את נשמעת במצוקה גדולה. יחד עם זה אני חייבת להודות שעם כל המתח שעולה מעת לעת ביני ובין חמותי מה שאת מתארת נראה לי בעוצמה גדולה (לא שמעתי אף חברה מתבטאת ככה וכמה מהן שונאות את החמיות שלהן)

אפילו עם הבת הגדולה שלי שאז המתח היה גדול יותר (את יודעת עם האג'נדה הבאופנית שלי ועם להט שיש להורים טריים לילד אחד שחושבים שהמציאו את הגלגל) בשום לא הרגשתי שזה רע שהיא נוגעת בילדה שלי.

מעולמי הצר אני ממליצה לך לעשות עבודה עצמית כדי לשנות את הרגשתך.
אני מאמינה שלילדים שלי מגיעה סבתא (אני מניחה שהיא לא מתעללת אלא רק עושה דברים שאת לגמרי לא מסכימה איתם) ולכן אני בולעת מעת לעת צפרדעים (ומרשה לילדים שלי לבלוע במבה, שוקולד, גלידה, מיץ... טלויזיה במינון מופרך .... ) וזוכרת שהיא אוהבת את הילדגים שלי (חפשי מה שכתבה אמא של יונת על סבתאות ירחיב את נק' המבט שלך)

כמו שאמרתי לא פעם לחברות אמהות לבנים אני מרשה לי לומר גם לך: תזכרי שהבן שלך ילמד ממך איך להתנהג לחמות, כשתהיה לו אישה הוא ירשה לה להתנהג אליך כמו שלימדת אותו (ע"י מעשים = איך שתתנהגי לחמותך).

ולגופו של עניין אם יש ענינים מקומיים אולי אפשר לעזור בעיצות.

בכל מקרה בהצלחה

ואני לא מקבלת את האמירות:
האם זהו ליבה של האיבה התמידית בין כלה וחמות
ביני ובין חמותי אין חיבה גדולה אבל בפירוש אין איבה (ותאמיני שלי שהיו כמה דרמות בדרך)

האם זהו עונשי על ש'גזלתי' ממנה את בנה?
ואני אל גזלתי ממנה את בנה

אני לא מתכוונת להטיף לך ! למרות שעלול להיקרא ככה את באמת נשמעת במצוקה ואני מנסה לעזור לראות עוד זויות ואם תרצי עוד עיצות / שיחה - בשמחה.

אני אסביר.
כשכתבתי 'גזלתי ממנה את בנה' התכוונתי לקלישיאה בעניין, ולהרגשה שמרגישה חמותי (ללא ספק, לפי התבטאויות והתנהגויות ואמירות מפורשות בעניין). לא לתחושתי.

את נשמעת במצוקה גדולה. יחד עם זה אני חייבת להודות שעם כל המתח שעולה מעת לעת ביני ובין חמותי מה שאת מתארת נראה לי בעוצמה גדולה
את צודקת.
אני מנסה לעבוד על זה. שזה לא יהיה ככה. לא טוב לי עם זה, אני מרגישה כאילו קושי כזה פנימי, ממש כאב פנימי ותחושה שמשהו מכביד ומעיק.
זה קשור להרבה דברים, חלק לתחושה שהיא מנסה להשתלט, לכבוש,לקחת לי אותו. (הרגשות שלו הוקצנו מאוד, אבל זה קשור לתחושת איום שהיא משרה עלי, כי היא רכושנית אובססיבית כלפי כל מה שיקר לה, ובעיקר לילדיה ונכדיה). זה לא שזו התחושה שלי תמיד איתה. אבל הלפעמים הזה מספיק מעיק.

כשאני מתבוננת על זה לעומק אני מבינה שיש לי איזשהי חרדה וקושי לשחרר (הוא תינוק קטן, אמנם). אבל מצד שני אין לי את זה עם כולם. אין לי בעיה כשהוא עם אמא שלי, עם גיסותיי וגיסיי (מצד בעלי), בני משפחה אחרים... חברים..
אולי כי הם לא מאיימים? לא יודעת.


ביני ובין חמותי אין חיבה גדולה אבל בפירוש אין איבה (ותאמיני שלי שהיו כמה דרמות בדרך)
אין ממש איבה. אנחנו יכולות ליהנות ביחד, לקשקש בכיף.. עד שבעלי מגיע והיא משנה את ההתנהגות. מנסה להראות את עצמה, להבליט את עצמה ולסמן טריטוריה.

ולגבי דרמות.. קשה לי איתה כי אני לא אדם ששוכח. אני פשוט זוכרת הכל. זוכרת איך היא סיפרה לכולם שאני בהריון למרות שביקשנו מאוד מאוד לא לספר (עוד לא היינו נשואים). זוכרת שלא אמרה לי מזל טוב על ההריון. שלא רצתה שנתחתן. זוכרת כל יציאה עוקצנית..

אני לא מתכוונת להטיף לך ! למרות שעלול להיקרא ככה את באמת נשמעת במצוקה ואני מנסה לעזור לראות עוד זויות ואם תרצי עוד עיצות / שיחה - בשמחה.
תודה.
אני באמת זקוקה לתמיכה ולא להטפות, ומה שכתבת נפלא ולא מטיף.

חלק לתחושה שהיא מנסה להשתלט, לכבוש,לקחת לי אותו
אותו = את בעלך? (או את התינוק?) אם את בעלך ואסתכן בפרשנות - אם מופרח תתיחסי אל זה כאל כזה "לקחת לי אותו" אף אחד לא יכול לקחת לך אותו זה נשמע לי כמו איזה חוסר ביטחון בזוגיות שהיא משמשת מראה.
אם את הילד -היא לא יכולה לקחת אותו כי בסופו של יום, אין כמו אמא

קשה לי איתה כי אני לא אדם ששוכח.
שווה לשכוח כי הזמ עובר והיחסים משתנים ומה שהיה בעוצמה גבוהה לפני שנה פתאום נהיה קטן.
וגם עם הזמן לומדים להכיר והפרשנות של הדברים משתנה.
אצלנו היו ענינים סביב החתונה שאני פרשתי כהתנגדול אלי והיום אני יודעת שמקורם בענינים שלה (קושי לסרב, ניהול זמן לקוי וכו')

אותו = את בעלך? (או את התינוק?)
את התינוק. (את הבעל ניסתה ולא הצליחה (-:)

אני יודעת שכשהבן שלי יהיה אצלה זה יהיה עם כללים אחרים, ואין לי בעיה עם זה, כל עוד זה בגבולות הטעם הטוב (למשל, ראיתי אותה יום אחד יושבת עם נכד אחר, בן שנה וחצי, מדליקה איתו גפרורים. זה לא נראה לי הגיוני.)

חשבתי המון על העניין אתמול בלילה. זה התחיל להזכיר לי את מערכת היחסים בין אמי לחמותה (סבתי) שבה אמי נכנסת לסטרס מטורף בכל פעם שסבתי בסביבה (והיא אישה בת שמונים, שמגיעה לביקור פעם בשלושה ארבעה חודשים). אני יודעת בדיוק מאיפה הכל בא אצלה וכמה סבתא שלי מיררה לה את החיים.
אבל לא בא לי גם.
אני חושבת ששמתי לב למשהו:
כשהיא באה אלי, ולא אני אליה- זה יותר נעים והרמוני.
כשזה אני והיא, בלי בעלי, זה יותר הרמוני.

מסקנה- אני חושבת שאני אקבע איתה מדי פעם בילוי משותף, רק אני היא והתינוק, נניח בית קפה או שופינג (מה לעשות, היא לא תבוא איתי ללקט D-:) ואני בטוחה שזה יהיה נחמד וישפר את העניינים. (כי באמת שכשאנחנו ככה, היא אחלה והכל זורם. משהו באנרגיה מתקלקל כשיש עוד אנשים, אולי איזה מלחמה סמויה שלא מובנת לי)


תודה שאת עוזרת לי לעבד את זה.

שמחה בשבילך
זיהוי המוקשים מאפשר הימנעות מהם (גם אצלנו מאוד השתפר כשגיליתי שאם אנחנו באים שיום שישי זה יותר מתוח ואם בשבת זה יותר רגוע, שאם אנחנו מגיעים ראשונים לכינוס משפחתי זה יותר רגוע ועוד כל מיני )

ולא,
לא צריך ללקט עם סבתא LOL
גימבורי זה לגמרי בסדר

אולי איזה מלחמה סמויה שלא מובנת לי
לא בהכרח מלחמה לפעמים כמו אמא בסביבה והילדים מתחרפנים בקשת עזרה
קורה שיותר אנשים מגדילים את העומס ןמשבשים את הרוגע.

אני שמחה לעזור
זה גם מחדד לי ונעים לי לגלות שאנחנו עברנו כברת דרך שהרבה דברים אצלנו נפתרו.
עושה אותי אופטימית - גם אצלכן ישתפר

תודה

זקוקה לעיצה
אני מוחקת כי כמו שאמרתי לך יצא חשוף
שמחה שתרמתי במשהו

אין בעיה, חשבתי להציע לך את אותו הדבר כי לא הרגשת עם זה בנוח.. אני נתרמתי..

שלום לכל
עדיין לפני הולדת הבן, אבל חושב על זה הרבה
על איך כדאי יהי לנהוג במפגש שבין הורי/משפחתי המורחבת ובין המשפחה המצומצמת המתרחבת- האישה הילד ואני.
קשה להם לקבל את אורח חיינו ואת הבחירות שאנו עושים, לכן לא צפוי איזהשהוא חיבור נעים וזרימתי עם האופן שבו כנראה נחיה את חיינו לאחר הלידה.
השפעה ישירה עלי תהיה ההתמודדות עם מפגשים שכאלה ומגוון העיצות והקביעות שכנראה יאמרו ויוצעו, ופיתוח יכולת ההכלה שלי לאיך שיגיבו אלינו,
השפעה עקיפה היא איך האישה תתמודד עם הנ"ל
והשפעה עקיפה נוספת היא ההשפעה על הילד, לדעתי חשיפה להתנהגויות שאני לא אוהב עשויות לתת לילד אפשרויות של התנהגות שאשמח שלא יאמץ.
הבן, בתור יצור נפרד י יחווה את החוויות דרך חושיו, יקח ויצמח כפי שהוא.
אני יודע שהוא יבחין בין מפגשים ומצבים שנעימים לו ובין כאלו שגורמים לו סבל.
אולי כדאי למעט את המפגשים הלא נעימים-כך שלא יקהו חושיו. ולהרבות התקשרויות נעימות ומועילות.
איזה באסה
האנשים שהכי קרובים אלי הם כה רחוקים ממני
והקשר איתם נעשה כה פתלתל
שאפילו הקשר בין סבא וסבתא לנכדם נהיה קשה ותקוע ולא זורם ונוח
אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווופף

אני גם בהתלבטויות קשות בנושא.. בכלל אנחנו נורא משתדלים בדיבור נקי ונעים והבעיה שאמא שלי בכלל לא מבינה על מה אני מדברת ואין לה גם רגישות לנושא הדיבור. גם אליי היא יכולה לדבר בצורה לא נעימה והיא באמת באמת לא מבינה למה אני נעלבת. אז אתמול אחרי כמה מילים לא יפות לקטנצ'יק בן ה3 חודשים, מילים כמו "קקרון", "צינור עיכול קטן", והדובדבן שבקצפת- היא אמרה לו שהוא לא מתחשב באחרים כי הוא היה רעב, אז היא טענה שהוא לא נותן לי לאכול. אמרתי לה שזה ממש לאל עניין לדבר אליו בצורה הזאת והיא נפגעה עד עמקי נשמתה ולא ממש מצאנו דרך לגשר על הנושא, כרגע היא עדיין כועסת ונעלבת..
הרי סה"כ היא מאוד אוהבת אותו והיא מדברת ככה מאיזו חוסר הבנה בסיסית של מהו הדיבור ובכלל יחס לתינוקות ומבוגרים. וכאן התהייה שלי, האם תינוק לא מבין שהוא אהוב גם אם מדברים אליו שטויות? ז"א הרי בבירור הוא לא מבין את רוב המוחלט של המילים, אבל הוא בטח מרגיש שסבתא, על אף שמדברת שטויות, מאוד אוהבת אותו. אז אולי ההיסטריה שלי מוגזמת?
פחד נוסף הוא מה יהיה כשיגדל והיא תדבר אליו ככה (למרות שלא נראה לי שהיא תעז אחרי אתמול...)