מעשה החינוך הביתי עולה ככורח. בחירה בדרך שנראית נכונה ומתאימה מתוך שלמות מלאה.
כאשר מעשה החינוך הביתי עולה מתוקף הרצון לברוח מהמוסדות הקיימים, בעוד בפנים משוכנעים ההורים שמסגרת מתאימה היתה טובה יותר למשפחה, והבחירה בחינוך הביתי היא הרע במיעוטו, או כאשר החינוך הביתי מהווה מפלט, הוא לא יצלח.

כך לגבי שורה שלמה של מעשים, שאם נעשים מתוקף האופנה, או כמרד נגד תפישת חיים שמעוגנת באמונותיה של הנפש הפרטית, נמצא האדם בורח מאמונותיו. פשוטו כמשמעו.

לחינוך ביתי אין מתכון, אין דרך אחת וודאי שאין דרך נכונה.

<צפריר>

---

אבל גם: אין דרך אחת בלבד שמובילה אליו.

יושאר נא בבקשה מקום גם למתלבטים, למתפשרים, לאלה שלא דם יזמים זורם בעורקיהם אלא הם מגיבים אל המציאות, לַפסימים המאמינים שלפעמים הטוב ביותר אליו ניתן לשאוף הוא רק מזעור נזקים, שמוצאים עצמם בוחרים ברע במיעוטו ואינם מתחילים במסע שיווק עצמי אגרסיבי של "כמה נפלא מה שיש לי" (אם כי משאירים את האופציה הזו פתוחה).

לפעמים הולכים לחפש אתונות ומוצאים מלוכה. ולפעמים רואים בדרך עולי רגל שעיניהם בורקות וכל חזותם קורנת "ראינו את האור", ובידיהם מתנוסס דגל לבן ועליו מפה, ובאמצעה רקום באותיות זהב: "מלוכה".
וכשהם מגיעים לשם, אבוי, אין שם אלא כמה אתונות מבעטות, הנוערות בכל תוקף: "הניחו לנו, אין אנו אלא אתונות".
(או לפחות, כך מן הראוי שתנערנה).

נכון, אדם שחי עם דיסוננס בין אמונותיו לבין מעשיו, סובל, משלם מחיר, חלק עצום מהאנרגיות שלו יורד לטמיון. לסובבים אותו הוא משדר מסר כפול, מה שמקשה מאד על המגעים החברתיים איתו, ומה שעלול להזיק מאד לילדים התלויים בו אם יש כאלה.
אבל, א, עדיין יש הבדל בין זה לבין לבחור בין חלופות שאל כל אחת מהן קצת נמשכים וקצת מתנגדים;
ו-ב, בדיוק מהדיסוננס הזה, בדיוק במרווח הזה של אי נחת, ומתח, ודברים שמתחבטים ומתפתלים ומחפשים מוצא, גם יכולה להתרחש צמיחה ויכולים לקרות שינויים, וכמו לאורך כל האבולוציה, חלקם הם אלה שיאפשרו את החיים.

ולעתים קורה שיום אחד מגלים בפתיעה שגם האמונות עצמן השתנו בינתיים

אני מאמינה שיציבות מוחלטת זה מוות, אבל גם שינויים מהירים מדי מקשים על החיים. צריך איזשהו איזון. (יונת שרון , מזמן, ובכלל בדף קהילה השתייכות ואינטימיות )

תודה אביה.
כתבת נפלא.

מסכימה עם הדברים.
אני חושבת שכאשר נוקטים בגישה כזו, מסתכלים על החיובי ובוחרים מתוך חיוב ויש, ולא מתוך שלילי ואין.
שלילת דרכו של הזולת והאדרת דרכך מכניסה אנרגיה שלילית ולא ממש מאפשרת לתהליך החינוכי להתבצע.
זה נכון לחיים בכלל ולא רק למחנך בבית.
חינוך ביתי גורם לאדם להסיר את הקליפות שלו ולהגיע לגרעין האמת. מי שעושה זאת בתור אופנה, או מתוך הגררות או מתוך שלילת האחר, ישבר במהרה.

אני לא כותבת כמו אביה. אנסה לסכם במילה אחת: קשקוש.
ובכמה מילים: דברים שנעשים מתוך סיבה ולא מתוך אידיאולוגיה לא בהכרח פחות טובים או נמשכים פחות זמן.
לעומת זאת, אנשים שעושים דברים מתוך אידיאולוגיה הם לפעמים יותר מתנשאים מאחרים.

כל כך לא נעים לקרוא שמישהו אומר "קשקוש" על דברים של מישהו אחר.

אילת, צפריר לא אמר "אידאולוגיה כן, סיבה לא".
נראה לי שכשעושים חינוך ביתי "כי מערכת החינוך בארץ חרא", בעצם נמצאים בהמתנה להקמת בית הספר שאינו כזה.
אולי קשה יותר ככה.
אולי ככה קל יותר להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק.

כאן, כאשר מדובר על קשקוש, הבה נקשקש צעד אחד קדימה, ונמשיל את האידיאולגיה, הטרנד וחוסר הישע של מערכת הלידות בארץ לסיבה ללידת בית.
אז, כאשר מדובר בלידת בית כחלופה, בבחינת מתוך זה שהמצב בבתי החולים בנושא הלידה כולל את ההתבוננות הזו ששם היולדת איננה יותר מאשר 'מקרה' רפואי, לא יתפלא הקורא לכל אותם מקרים שלידת הבית נגמרה בבית חולים.
אין זה אומר שבכל המקרים תוצאת הלידה בבית החולים היא רק האמונה הפנימית ביעילותם. עם זאת, אם הבחירה בלידת בית נובעת מידיעה וכורח פנימיים, מתוך שלמות ולא מתוך חיפוש אחר אתונות או מלוכה - שכן גם שאול, שהלך לחפש אתונות, לא מצא מלוכה אלא מצאה המלוכה אותו - אזי, ברוב רובם של המקרים זו תסתיים כתהליך טבעי.
במובן הזה של קשקוש אם כך, או של מי שמצביע על מלוכתו, שלא הלך לחפש אתונות אלא מצא את מלוכתו מתוך כורח פנימי, טוב אם יקרא לממלכתו כולה, הספונה בעולמו הפנימי להתעקש לבירור הזה של מה בנפשו ומה לא.

במילים אחרות: העניין איננו מהי הדרך אלא השלמות עם הדרך.
וכאשר עולה הספק לכרסם בשולי הדרך הנבחרת או הקיימת, טוב אם יהיה העולם הפנימי מכיר שהדרך עצמה לא ברורה לשם הבירור.
<צפריר>

ומה עם "מתוך שלא לשמה בא לשמה"?

במובן הזה, מתוך שבוחרים בחינוך הביתי מגלים ש...
זה הבא לשמה.
ואפשרי בהחלט הדבר שמגלים את הכורח הפנימי, יהיה אשר יהיה.

נראה לי שגם אם מגיעים לחינוך הביתי מתוך אידיאולוגיה,
עדין אפשר להיות שם ולא להיות מתנשא.
נראה לי שעדין חיים את המציאות, שהיא משתנה תמידית, ומתוך כך קיימת האפשרות שהאידיאולוגיה תשתנה.

בדומה לבחירה שבאה מתוך שלילת הקיים והמתנה לתחלופה ראויה יותר.
המיקוד, לא חייב להיות על השלילה, אלא אלא על הסתפקות במה שיש, בפשרה, והתבוננות במציאות ובמה שהיא מזמנת לנו.

גם מי שבוחר בחינוך ביתי מתוך אמונה שלמה - עשוי למצוא את עצמו מתפשר.
(קשה לי להאמין שמישהו מאנשי החינוך הביתי לא התפשר מעודו על כלום)

נראה לי שאם זוכרים מה לא טוב, אך מתמקדים במה שכן טוב, וכמו שאורנה אמרה (בערך), בוחרים מתוך דיאלוג ולא מתוך אידיאולוגיה, יכולים להגיע למקומות מופלאים.

~~~~~
ולגבי קישקוש - קישקוש הוא יופי של דרך לפרוק דברים, להתבטא, לקשקש. יכולות לנבוע ממנו יצירות מופת ויכולות לזרוק לפח בתום השימוש.

< ליאת מאד נהנית לקשקש עם ילדיה במילים ובצבעים. לא צריך להיזהר, לא צריך להישמר מלפגוע - הלא זה רק קשקוש >

אני הייתי ילדה (או עודני?) שמאוד לא נהנתה מבי"הס,
כדי לשרוד את התקופה הארוכה כל כך, הייתי מבלה את זמני בתכנונים על בי"הס הנפלא אותו אקים למען ילדיי ויילדי העתיד,
עהעם השנים הבנתי שחינוך ביתי ייסגור לי את כל החורים בתוכניות.
מה אני רוצה לומר בעצם?
שנולדנו למציאות מסויימת, וזו נקודת המוצא שלנו. שביה"ס עדיין נושף בעורפנו. והימים חמים.

קצת off topic:
דברים שנעשים מתוך סיבה ולא מתוך אידיאולוגיה לא בהכרח פחות טובים או נמשכים פחות זמן.
זה מזכיר שיחה שהיתה לי עם עובדת סוציאלית אחת.
עו"ס: "...והילד ישן בחדר משלו?"
אני: "לא. הוא ישן איתנו."
עו"ס: "וזה מתוך אידאולוגיה?"
אני: "לא. פשוט ככה זה יצא. הוא איתנו מההתחלה. זה נוח לנו ונוח לו, ואין סיבה לשנות את זה."
עו"ס: "ואתה מאמין שזה טוב לו?"
אני: "אני יודע שזה מאד טוב לו."
עו"ס (בשמחת ניצחון): "אהה! אז זה כן מתוך אידאולוגיה!"
(היא פשוט סירבה להאמין שהרבה יותר נוח ונעים להורים כאשר הילד ישן איתם).

"אהה! אז זה כן מתוך אידאולוגיה!"

גם אני חסידת האידאולוגיה הזאת: "להעדיף תמיד את הפתרון הנוח לי" (וגם אצלנו הילדים ישנים איתנו..)
וזה תופס גם לגבי החינוך הביתי, זה מאד נוח לנו.

גם מי שבוחר בחינוך ביתי מתוך אמונה שלמה - עשוי למצוא את עצמו מתפשר.
את זה לא הבנתי.
מתפשר על מה?
כלומר, אני מבינה שאת רואה פה סתירה, שאני לא רואה.
אני שלמה לגמרי עם הבחירה שלי בחינוך הביתי (לא הייתי מתנסחת "באמונה שלמה" כי זו לא דת בשבילי. זו בסך הכל בחירה, כמו שאני בוחרת איפה לגור, כמו שאני בוחרת עקרונות תזונה, בעיקרון זה פתוח לשינוי אם אשנה את דעתי מכל סיבה שהיא).
מרגע שבחרתי, ידעתי שזה בדיוק מה שחיפשתי כל חיי ולא ידעתי שקיים.
אין לי שום ספקות, האם זה מתאים לנו או לא.
כמו שאין לי שום ספקות, אם לחיות בארץ או לא.
זאת הארץ שלי, אלה החיים שלי, זאת אני, אילו הייתי מישהו אחר אז בוודאי היו לי חיים אחרים, אבל בתור "אני" - זאת הבחירה שמתאימה לי.

האם זה אומר שאין קשיים בדרך?
אני בטוחה שכולנו נסכים שיש קשיים איומים בחיים בארץ. אני לא אתחיל אפילו למנות את כל הרעות החולות פה. אבל זו ארצי מולדתי. נקודה.
האם אני מוצאת את עצמי מתפשרת?
על מה?
האם אני חיה יום אחד בישראל ויום אחד בשבדיה, נאמר? ממש לא.

האם זה אומר שאין קשיים בחינוך הביתי?
ועוד איך יש. ועוד איך יש. המון קשיים. אני מנסה למצוא פתרונות כמיטב יכולתי.
אבל איפה הפשרה?

אני אשמח אם תביאי דוגמא ממחישה, למה את מתכוונת בדיכוטומיה בין "אמונה שלמה" לבין "פשרה".

התכוונתי בסה"כ לדברים כמו מבחר הילדים אליהם הילדים שלי חשופים, ובעיקר לכך שאלה שהם היום החברים היותר חשובים וקורבים אליו רגשית, לא זמינים לו מספיק (לטעמו שלו) כי אנחנו לא גרים בשכנות אליהם. אם הוא היה הולך לגן / בי"ס, אז לא היה המצב.
ויש עוד פשרות דומות.
המילה אמונה בה השתמשתי, לא באמת קשורה. סתם צורת שימוש כזו. (קישקוש )

שביה"ס עדיין נושף בעורפנו. והימים חמים.
הייתי צריכה לקרוא שלוש פעמים עד שהבנתי את עומקו ויופיו של המשפט הזה. ואת הקשר שלו לדיון.

התכוונתי בסה"כ לדברים כמו מבחר הילדים אליהם הילדים שלי חשופים
אבל אותו הדבר בגן/ביה"ס, לא?

אנחנו לא גרים בשכנות אליהם
תלוי. למעשה, החברים הטובים של בתי מהגן, כשהיא הלכה לגן, גרו קצת רחוק. והם לא היו זמינים לאו דווקא בגלל המרחק, אלא בכלל מפני שעם כל החוגים והעיסוקים וכו' היה קשה לקבוע פגישה...
גם אחייניתי גרה רחוק מכל חבריה בגן, וכל פגישה דורשת תיאומים נרחבים והסעות.
וחברים טובים של בתי מהשחמט (ליד הבית) גרים בקצה השני של העיר, ונוסעים לבית הספר בהסעה, כך שאין להם חברים לחוג או חברים לכיתה ליד הבית. כך גם אחייני, שנוסע לביה"ס בהסעה, יחיד מכל השכונה שלנו.
אם כן, גם זה אופייני להרבה ילדי בי"ס/גן.
זה לא דווקא הבדל בין ילדי החינוך הביתי לילדי ה"מערכת".

אני בהחלט רואה קושי בעובדה שאני גרה רחוק מהחברים של הילדים בחינוך הביתי. הלוואי שכולנו היינו שכנים.
אבל אני לא רואה בזה "פשרה", אלא סתם קושי, שמנסים לפתור.

יכול להיות שאני אגיד "פשרה" על משהו שאני לא רוצה אבל נאלצת להסכים לו בגלל הצד השני. למשל, זה שאנחנו גרים ברמת אביב זו פשרה. אני כבר שנים רוצה לעוף מפה, אבל כיוון שיש עוד אנשים ועוד גורמים שקובעים, אני נאלצת לחכות.

לדעתי דווקא בגלל שחינוך ביתי היא הדרך הקשה יותר להורה, גם אם היא באה כמפלט היא יכולה להצליח בסבירות גבוהה. מכיוון שהצעד הראשון מעל לתהום כבר נעשה.

כמובן שכשאני אומר "קשה יותר" אני מתכוון במבט ראשון - לכאורה. כיום ברי לי שחינוך ביתי קל ונוח להורה ולילד.

אני מודה ומתוודה שב7 שנים האחרונות לא יכולתי לחשוב על מקום טוב יותר לילדיי להיות בו מהבית...
אני מודה ומתוודה שלאורך השנה האחרונה פעמים רבות ייחלתי בכל מאודי לקיום של מקום כזה...
אפילו שאני בוחרת בחינוך הביתי ומכירה וחווה את כל יתרונותיו, אני גם נשברת מליון פעמים, אני גם מוצאת חורים רבים ב"תוכנית" הזאת (כדברי נהר), אני גם מתמלאת חדשות לבקרים בשאלות מנקרות ומציקות מאין כמוהן, אני מטילה אלפי ספקות בנכונות הדרך... מעולם לא ניסיתי משהו אחר... אולי גם בשבילי זה מפלט??? אולי אני לא מספיק נותנת צ'אנס? אולי אני לא מספיק משחררת? אולי אני פה רק כי 'נח' לי????
ותסלחו לי אם זה נשמע לכם כשאלות של "סמסטר א'" (בחינוך ביתי)... כפי שכתבתי אני כבר 7 שנים ו 3 ילדים בעניין וככל שהם גדלים השאלות שלי גדלות, במקום להתרווח בכורסא (של החינוך הביתי) אני מוצאת את עצמי מחפשת תשובות שניתנו פה למתלבטים או כאלה שנחשפו פעם ראשונה לעניין... ובעצם מכירה כבר את התשובות אבל לא בטוחה שהן עומדות במבחן המציאות...

ובגלל זה אני נזהרת מלשפוט, להתנשא מעל מישהו... גם מישהו שבוחר בדרך הזאת כמפלט יכול לגלות בה עולם ומלואו ולהשבות בקסמיה ולזרום ולהנות לאללה... אולי זה ייקח קצת זמן, אבל זה יכול לקרות...
אני הפסקתי להסתכל על אנשים דרך הזכוכית מגדלת של החינוך הביתי, מרגישה שיש לי משהו ללמוד מכל אחד גם אם בחירותיו שונות.

ואם יצא לי קצת מבולבל- סליחה...
ואם למישהו נראה שהכתוב כאן שייך לנושא אחר- מוזמן להעביר...(הייתי צריכה לפרוק את זה איפשהו)

אולי אני פה רק כי 'נח' לי????

מה רע ב"נוח"?
נוח אומר (מהמילון, לא רק אני..) "קל, לא קשה, בנקל, טוב, מתאים, נעים, רצוי, אדיב" וגם "מצב של גלים קטנים"
אז נכון שלא תמיד חינוך ביתי זה בנקל, אבל (ככה למדתי ממורים חכמים פה באתר), מה רע בלבחור מה שנוח, "רק" כי הוא נוח?

למשל, אני מניחה שלא הרבה נשים יגידו שנעלי עקב עם שפיץ זה נוח להן. 'אופנתי, מקובל, רגילות, יפה' - זה כן (ונתון לדיון..) אבל 'נוח' זה בטח לא.
יש נשים שלא יצאו מהבית בלי נעלי עקב (ומיני / משהו הדוק, חזיית פוש-אפ וטונות איפור), אולי הן יגידו שזה מה שנוח להן. אני חושבת שמה ש'נוח' להן בסיטואציה זה לספוג חוסר-נוחות פיזית על פני חוסר נוחות נפשית.
חשוב להן לשדר מסר מסויים, החברה מצפה מהן לשדר מסר כזה, זה גובה מהן מחיר גדול בפיזי אבל הן מעדיפות לשלם את זה מאשר להגיד "לא נוח לי" .
לפעמים מוותרים קצת, לערב אחד, על הנוחות בשביל משהו אחר אבל האם היית רוצה לחיות את החיים בנעלי עקב?
בעיניי, הנוחות היא הבסיס. כדאי שביומיום יהיה נוח. נעלי בית. משם יוצאים.
כשמשהו לא נוח, פיזית או נפשית, זה אומר משהו שכדאי להקשיב לו.

ואם לא ממש נוח לך בכורסא הזו, וזה לא עניין של להוסיף כרית, להוציא כרית, להשען, אז אולי באמת כדאי למצוא כורסא נוחה יותר..

מצד שני, נוחות יכולה לגרום לך "להירדם בשמירה"... פחות לבדוק, פחות לשאול שאלות, לחפש אלטרנטיבות...

הכוונה שלי במשפט אולי אני פה רק כי 'נח' לי???? היתה שאולי אני בוחרת להיות עם ילדיי בבית, כי יש לי קושי בהתמודדות עם העולם שבחוץ (עבודה מחייבת, מסגרות חיצוניות, מחויבויות אחרות למיניהם, עמידה בזמנים) עם בירור הדרך האישית שלי בעולם הזה(ייעוד, חזון, רצון, מימוש) ואז יוצא שהחינוך הביתי הוא מפלט עבורי, מפלט מלהתמודד עם השאלות האלה (בשונה מהמפלט שצפריר הציג שהוא כביכול ממע' חינוך קיימות)...

הדגש, הוא על זה שלי נח, שלי יש את הקשיים והשאלות שלי ואלי בגלל זה בחרתי כך ולא בהכרח בגלל שזה טוב יותר לילדיי...(נשמע נורא, לא? :-\ )

לפתע נזכרתי בשנותי באוניברסיטה
נחמד וגם נכון לעשות סיעור מוחות, להגג הגיגים, לתהות תהיות ולזרוק שאלות לחלל האוויר
יש כאלה שלעולם יישארו בגדר שאלות ללא מענה, כי אינן בנות מענה
ויש כאלה שיש להן תשובות במציאות:
ועבורן זה הזמן לנסח השערה (איש לפי אמונתו ולפי נטיית לבבו ולפי ידע-אישי-50-שקל; אבל אין זה יותר מאשר הימור ככל הימור)
ולצאת לאסוף נתונים, לתת למציאות לבלבל אותנו עם עובדות

"האם יצלח או לא יצלח חינוך ביתי שהתחיל כמפלט?"
זו שאלה פרקטית לחלוטין
ההימור של פותח הדף הוא שהתשובה היא שלילית
אני לגמרי לא בטוחה בכך
ואם באמת רוצים תשובה, ולא רק להתפלסף, אולי כדאי להתחיל לאסוף לא רק מדור סיפורי לידה אלא גם סיפורי לידה של חינוך ביתי , ורצוי - את סיפוריהם של הוותיקים יותר, אלה שהיום תומכים באחרים, מחנכים, עורכים כנסים, מפיצים, או סתם כבר מעבר לגיל ילדות;
ורצוי גם למצוא את הסיפורים של כאלה שהיו בחינוך ביתי ופרשו, מרצונם או בעל כרחם
כי אחרת התמונה לא תהיה שלמה
(ואולי בכלל בארץ רחוקה, לפני ימים רבים, היׂה היה כבר איסוף נתונים כזה?)

ורק עוד יש להסכים קודם (או שלא להסכים, אבל לפחות לנסח את ההצעות המתחרות ל)מהם הקריטריונים ל"יצלח".

(פעם פתחתי דף שנקרא שורשים רגשיים לחינוך ביתי (? תיכף אראה אם זכרתי נכון או שמופיע סימן שאלה)
זה מפני שאני מאמינה גדולה ברגש כמכוון הדרך האמיתי
אבל אולי היה כדאי סתם להתחיל לאסוף סיפורי שורשים וסיבות, בלי לנסות לחשף ולמפות את הרגש שכרוך בהם, כי יש רבים שעיסוק ברגש מרתיע אותם)

על פני הימור, שמהמרת הכותבת על הימור הכותב בעודו רחוק מאלה, מדובר בידיעה, או במסקנה.
שכן, אין זה חשוב מהיכן החלה דרך זו של החינוך הביתי, מתוך התנגחות עם הממסד, עם הורי ההורים או מתוך סקרנות ושעשוע.
עדיין, כאשר זה מפלט, הרי המקלט הזה אינו מתאים אלא לימי מלחמה, או במובן הזה, כל עוד יש מה או מי שרודף - גם אם אלה האמונות הפנימיות של אותו זוג ממש - ומתבקש אז המקלט.

יתכן בהחלט שמתוך מנוסה מוצא הנָס את הנֵס הזה בו מתגלית דרך חדשה.
עדיין, הדרך החדשה לא תוביל לשום מקום על עוד היא דרך של בריחה, לפחות לא לאורך זמן.

אפשרי הדבר לנתח את הסיבות לתחילת החינוך הביתי, וטוב אף מכך לברר מהו הכורח לקיום החינוך הביתי.
כאשר כורח זה קשור בבריחה על פני בחירה - טוב אם בירור זה יעלה להשלמתו.
ואם לא מתוך בחירה, אלא בחירה בבריחה, לאורך זמן, לא יצלח.

במובן של לא יצלח - יחזרו אל החינוך הכללי', החיצוני, המוסדי כדרך חיים. וישובו בנים לגבולות אמותיהם.

תודה.

בהתחלה היו לי המון סיבות ''למה לא בי"ס" מהר מאוד הרגשתי שזה לא נכון לחשוב בכיוון של למה לא X, ועברתי לחשוב למה כן Y . כלומר למה כן בבית. אבל מאז נוספת עוד סיבה חדשה מדי יום!
אני חושבת שהיו במחשבה הזאת גם שיקולים חברתיים, אבל בעיקר שיקולים אישיים של לעבור לחינוך ביתי מבחירה חיובית, ולא ממקום מפלט. (בחירה על פני בריחה, תודה צפריר)

אתם חושבים שאמונה בחינוך ביתי הוא נכון מספיקה בשביל להיות הורה בחינוך ביתי?
אני שואלת בתור רוקה שאין לה ילדים ונמשכת שוב ושוב לאתר הזה ורעיונות שהוא פותח בפניי, ובכל זאת, נדמה לי, שאני לא אהיה אמא טובה מספיק בשביל ילדיי בבית. לא מתוך רגשי נחיתות אני כותבת זאת אלא מתוך הכרותי עם עצמי-תיסבוכיי וכו'. מעניין אותי דעותיכם המגוונות

אתם חושבים שאמונה בחינוך ביתי הוא נכון מספיקה בשביל להיות הורה בחינוך ביתי?
את חושבת שאמונה בגידול ילדים מספיקה בשביל להיות אמא?
אם את חושבת שאת מתאימה להיות אמא - אז את מתאימה להיות אמא בחינוך ביתי.

אבל אם יש לך ספק - אז אני מציעה לך לחפש דרך לבדוק אם יתאים לך להיות אמא.
"אמא טובה מספיק בשביל ילדיי בבית" - מה זה, בעצם? אם תפרטי את זה לפרוטות, מה זה אומר לך? איפה את רואה קושי?
כלומר, את חושבת שאת כן תהיי אמא מספיק טובה בשביל לגדל ילדים שעתיים ביום? ועשרים ושתיים שעות - שלא תצטרכי לטפל בהם?

עכשיו, כשעוד אין לך ילדים, נראה שזה הזמן הכי טוב לברר עם עצמך את השאלות האלה. איך את מדמיינת "אימהות". למה את בכלל רוצה להיות אמא, מה ההבדל לגבייך בין זה ש"אני רוצה ילדים" (שזה לסמן ליד הסעיף ברשימה, "יש", ומישהו כבר יטפל בהם עד שיגדלו) לבין "אני רוצה להיות אמא".
לדעתי, מסקנה לגיטימית לגמרי היא "אני לא אהיה אמא טובה מספיק, אז אני לא רוצה ללדת ילדים בשביל לתת אותם לאנשים אחרים שיגדלו אותם".
ואולי תגיעי למסקנה, שאת תהיי אמא ממש בסדר, בהחלט לא פחות מאמהות אחרות, ותתחילי להעריך את עצמך (-:

בשמת- תודה.
אולי הדיאלוג הזה לא מתאים לפה ואז אפשר להעביר, לא ידעתי לאן.
את חושבת שאמונה בגידול ילדים מספיקה בשביל להיות אמא?
בתקופה האחרונה הייתי בהמון ראיונות עבודה, כמעט בכולם שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה. עניתי אמא. אין דבר יותר חשוב מזה בעיני עבורי. שום קריירה. אמא נוכחת. לא יודעת עם זה אמונה- זו הרגשה חזקה מאוד מאוד.
אם תפרטי את זה לפרוטות, מה זה אומר לך? איפה את רואה קושי?
אני רואה את הקשיים בהתמודדותיות אינספור שאני שומעת ממכם- שאני מבינה כמה זה קשה, כמה זה מצריך התמודדות עם עצמי ועם האמונות-דפוסים-פחדים שלי כל הזמן כל הזמן.
בזה אני רואה קושי. זה נראה לי כל כך מתיש. שצריך להיות מגובשים ויציבים עם עצמך מספיק בשביל לעמוד בזה.
ועשרים ושתיים שעות - שלא תצטרכי לטפל בהם?
אאוצ'. צודקת. לא. אני לא רוצה להיות לא צריכה לטפל בהם. אבל אולי נראה לי שאני אצטרך עזרה. ואז אולי גן/ב"יס יעזרו לי.
זה נשמע לי די רע כשאני כותבת את זה. אבל מתוך זה כתבתי שנראה לי שאני לא אצליח להיות אמא במישרת חינוך ביתי.
אז אני מציעה לך לחפש דרך לבדוק אם יתאים לך להיות אמא
כמו מה למשל?

ואולי תגיעי למסקנה, שאת תהיי אמא ממש בסדר, בהחלט לא פחות מאמהות אחרות, ותתחילי להעריך את עצמך
אינשאללה

מור וקנמון, (לקח לי הרבה זמן לחזור, מצטערת)

ואז יוצא שהחינוך הביתי הוא מפלט עבורי, מפלט מלהתמודד עם השאלות האלה

אני אדם די ביישן, אוהבת להיות בבית ולפחות כרגע, לא מרגישה שום צורך לצאת לעסוק ב'מקצוע' שלי.
לפני שהתחלנו חינוך ביתי, כשנדרשתי לקדם את ענייני המקצועיים, מצאתי כל הזמן תירוצים ללמה לא ולמה זה לא הולך ולמה לא עכשיו...
כשהחלטנו על חינוך ביתי, הרגשתי הקלה גדולה.

ומה אני רוצה להגיד בזה: שאולי במקום לראות חינוך ביתי כדרך לברוח מ"העולם שבחוץ" , אפשר לראות בזה דרך להתמודד עם העולם שבחוץ.
הרבה פעמים כשאנשים אומרים לי (בעיקר אחרי החופש הגדול) " אני לא הייתי מסוגלת להישאר בבית עם הילדים" אני אומרת את המנטרה "לא לכל הורה זה מתאים" וזה נכון! אז נכון בדיוק באותו האופן גם המשפט "לא לכל הורה מתאים לעבוד מחוץ לבית ולשלוח את הילד למערכת"
לי לא מתאים. וזה ממש בסדר. יש הרבה דרכים ל בירור הדרך האישית שלי בעולם הזה
ובשבילי, לפחות, היא לא עוברת (כרגע) דרך עבודה מחייבת, מסגרות חיצוניות, מחויבויות אחרות למיניהם, עמידה בזמנים חוץ מזה שישנן גם מחוייבויות לעמוד בהן בבית, ודד-ליינים ומסגרות... רק אחרות. אלטרנטיביות.

(עד היום אמא שלי מנסה לשכנע אותי לראות את "במבי" כי גם זו "מציאות שצריך ללמוד להתמודד איתה" ...)
(איך סרט מצוייר של וולט דיסני יכול ללמד משהו על המציאות?!?)
(כמובן שהיא (אמא שלי) חושבת ש יש לי קושי בהתמודדות עם העולם שבחוץ_ )


ואלי בגלל זה בחרתי כך ולא בהכרח בגלל שזה טוב יותר לילדיי
א. כל דרך שתבחרי, יש סיכוי שילדייך לא יאהבו אותה או שהיא תהיה פחות טובה להם.
ב. פחות טובה באיזו צורה? אם יש לך משהו טוב יותר באופן מוחלט, לכי עליו!
ג. כל דרך תגבה מחיר מסויים ממך ומהם. העניין הוא להיות מסוגל לעמוד במחיר ולא להיכנס לחובות. וככל שמאמינים פחות בנכונות הדרך, המחיר שמשלמים עליה, עולה!

ולפעמים (כמו שקרה לי) את מתכננת משפחה כי זה פשוט טבעי לעשות זאת. ובאיזשהו שלב בדרך את מגלה שיש יותר מדרך אחת לגדל ילדים. כמו לגדל אותם בבית איתך. או ללדת בלי אפידורל. אבל... לא היה לך מספיק זמן "להתכונן" לזה. את כבר בתוך זה. והפער בין מה שהתחלת להאמין לבין מה שאת יודעת או מסוגלת לעשות יכול להיות גדול.

אני שנה בבית, ילדה אחת בגן עד הצהריים והקטן שעכשיו בן שנה היה איתי. זה עצוב להגיד, אבל לא התמודדתי עם זה טוב. ואני יכולה להגיד בוודאות שהילדה שלי היתה יותר מאושרת כשאני עבדתי והכל היה ברור ומסודר. אני חושבת שגם הקטן היה הרבה יותר שלו.
מה שקרה זה שהם בעצם נכנסו בתוך הבלאגן שלי ובתוך התהליך שלי שלא היה פשוט בכלל. ואני חושבת שטוב היה אילו הייתי שלמה עם עצמי לכאן או לכאן.

מסקנה שלי להיום, עדיף להם להיות במסגרות עד שאני אלמד להיות בלי מסגרת. ובתקופה הזאת שתהיה להם אמא נוכחת ולא אמא שהיא שבר כלי.

בשמת, אני לא מסכימה איתך עם ההנחה לבדוק אם מתאים לך להיות אמא, כי בתור אמא אני עברתי תהליך מאוד ארוך שלא כולו היה כואב. כאשר לא הייתי קיצונית ונעולה הרווח היה של כולם כולל של הבנזוג והילדה. גם אם התהליך היה ארוך.
בעיניי ההנחה שלך באה מאותו מקום שלהיות "אמא מושלמת" וש"אסור לעשות טעויות", אותי זה הביא למקומות לא טובים - ובסופו של דבר מה שהכי חשוב זה הביא את הילדים שלי למקומות לא טובים.

אני מאמינה שזו מסגרת הכי טובה למשפחה, אבל זה תהליך. תהליך שיכול לקחת כמה שנים. וגם את התהליך הזה כדאי שהילדים יראו שקורה באופן טבעי ולא שאמא מתפרקת כל חודש.
כמו שאמרו פה כמה אנשים - זה בהחלט לא מתאים לכל אחד.

מים שקטים, אני חושבת שהבנת בדיוק ההיפך את מה שכתבתי.

קודם כל, התשובה שלי היתה לשושה.
היא העלתה חששות לגבי החינוך הביתי.
לגבייך, הסיפור אחר.
אני לא רוצה להיכנס לסיפור שלך, אבל
בעיניי ההנחה שלך באה מאותו מקום שלהיות "אמא מושלמת" וש"אסור לעשות טעויות",
בדיוק ההיפך.
מה שבעצם אמרתי לשושה, שבשביל להיות אמא בחינוך ביתי מספיק להיות אמא.
ובשביל להיות אמא, מה שחשוב זה שאת רוצה להיות אמא.
כלומר, ההיפך ממושלמת.
לא צריך דברים מיוחדים בשביל החינוך הביתי.
בסך הכל צריך בדיוק את אותם הדברים שצריך בשביל להיות אמא: אהבה, רצון.

זה לא מתאים לכל אחד.
וגם להיות אמא לא מתאים לכל אחת.
ולפעמים אנחנו נעשות אמהות ורק אז מגלות שזה לא מתאים לנו. שזה גדול עלינו.
אבל כשאני כותבת למי שעדיין לא אמא, שעוד מתלבטת, אני רוצה לעזור לה גם לגלות מה היא רוצה וגם למצוא את הכוחות שלה עכשיו, לא כשכבר מאוחר מדי.

רק הבהרה- אני מתלבטת לגבי חינוך ביתי לא לגבי הרצון באימהות
שבוע טוב

שושה,
הניחי לעתיד. זה יבוא ויביא איתו את בשורותיו. על פני להתלבט בעניין החינוך הביתי, או בעניין האמהות, חיי את חייך עכשיו. ברגע זה.
כפי שנאמר על הזוגיות כך גם לגבי משפחה. אי אפשר לתכנן זוגיות, אי אפשר לתכנן משפחה, במובן הזה שאלה לא ניתנים ללא בן זוג.
שאז, כאשר ימצא המיועד. זה המתאים לך לזוגיות ומשפחה, תוכלו לבנות אט אט את המסד ואת החיים המשותפים.
לעולם בניה זו מספקת את הצרכים של שני בני הזוג וכוללת בתוכה את מארג האמונות של כל אחד ואחת מהם.
כאן, יש מכנה משותף בין בני זוג, מבחינה זו של אמונות, צרכים ורצונות. עם זאת, בירור זה לא יכול להיעשות מראש. אין בכך טעם. חסר תכלית. תפל.
שכן, כאשר קובעת את עתידה עם שותף דמיוני, מבלי לשתף את השותף שהרי איננו - לא ימצא השותף המתאים.

שאלות של אמהות ודרך חיים מתבררות בתוך ההווה, בתוך אירועי החיים, בתוך ההבשלה האישית.

לכן, בהווה.

הווי את חייך בטוב, בשמחה.
פשטי את זרועותייך לאשר יבוא וקבלי את נסיבות חייך בהווה, בהודיה על עצם התקיימו.

הרהורים על יתרונות וחסרונות של דרך חיים בהחלט מהדהדים את הדהודם בתוך קופסת הראש. עם זאת, ראי כיצד אמונות יד שניה ממלאות את הקופסה הזו. דרך הדמויות שניתנות לנו להזדהות במסך הקטן, במסך הגדול ובשאר מיני תעמולה.

ועדיין, דמותך כאם, כאשה, כחברה, כמאהבת וכן הלאה טוב אם תנבע ממי שאת היא ולא מתוך שאיפה להיות כך או כך.
גם כך אנו מניחים לדיוקן המתאים לחברה - להשתלט עלינו.

בריחה אל העתיד איננה מאפשרת בחירה בהווה. אין מפלט בעתיד, ובכל מקרה הוא מגיע. הנה עבר לו רגע ואת כבר בעתיד שהגיע מעצמו.

אין איש יודע מה יהיה.

במובן הזה, מברכת על כך שיהיה. יהיה אשר יהיה. שהכל בחסד, והכל מסתופף תחת מתנת החיים האלה.

<שלם>

צפריר,
תודה.
קראתי את דברייך בהתמוגגות, בשמחה. באמת. כמה נכון. כמה לא רלוונטי כל השאלות האלו.....
תודה על התזכורת.
(וגם תודה שכתבת פשוט ומובן, מברכת על כך)

מור וקינמון - רק עכשיו קראתי וכבר הגיבו כאן על דברים אחרים מאז, אבל לי בכל זאת בא להגיב לדברייך (וסליחה אם אני מסיטה מהדיון - ובכלל לא ברור לי למה אני מתנצלת).

אני מאד מעריכה אותך על הכנות ועל המקום של הבדיקה העצמית - הדרך שאת הולכת בה היא הדרך בה את בוחרת ויש לך זכות לבחון אותה ולהתאים אותה לצרכייך ולצרכי ילדייך בכל עת.

חלק ממה שהילדים שלנו חווים הוא הבחירות שלנו. מישהו חכם אמר לי פעם - שלא משנה באיזה נתיב נבחר - בסופו של יום לילדים שלנו יהיו השגות... ומה שהכי חשוב בעיני בכל העניין הזה זה שאת הולכת בדרך שאת מאמינה שהכי נכונה לילדים שלך וגם לך (את חלק חשוב במשוואה הזו - וחשוב, גם לטובתם, שתהיי מאושרת ושלמה עם עצמך) ושאת בוחנת ומסתכלת.

ותסלחו לי אם זה נשמע לכם כשאלות של "סמסטר א'" (בחינוך ביתי)... אני בסמסטר א' בחינוך הפורמלי - וכל השאלות הנוקבות שאת שואלת נשאלות אצלי בכיוון ההפוך. יחד עם השאלה - האם זה שנכון עבורי לעבוד ולא להיות איתם כמה שעות ביום - נותן לי את הזכות לתת להם ללכת לבית ספר... (קצת הפקרה, הרבה צריך ללמוד לשחרר). זה שזה יותר מקובל חברתית, לא בהכרח אומר שזה לא נכון. זה שהחינוך הביתי לא מקובל חברתית לא עושה אותו מדוייק / לא מדוייק עבורך.

ויצא לי מרגיעון - מה עשית היום למען עצמך? ומאד מתאים לי למקום שלך - במשוואה הזו של חינוך ביתי.

נכנסתי לדף הזה בגלל דיונים פנימיים שיש לי בתוך עצמי על הדרך שבה אני בחרתי במהלך השנה הזו. והניסוח של צפריר בתחילת הדף היה מדויק.
הפריעה לי התגובה של בשמת על דבריי מכיוון שמה שלקחתי משם - זו מעין דעה נחרצת שמי שלא יכולה ליישם חינוך ביתי תחשוב אם היא יכולה להיות אמא. (בשמת, אין לי ביקורת על דברייך - פשוט אלו בדיוק המחשבות שעוברות לי בראש).
ובאמת מכיוון שאני לא ממש מצליחה בשלב זה בחינוך ביתי - החלטתי שאיני רוצה עוד ילדים. אבל, הילדים שאיתי כרגע בחרו בי כמו שאני בחרתי בהם- ומה שקרה מאז שהייתי בהריון השני - זה שאני נמצאת במפגש מתמיד עם הממסד - כאילו אם לא בנועם אז בכורח - וכנראה עד שאני לא אלמד לקבל לכבד ולסלוח למוסדות הקיימים ולחיות איתם בשלום.

מאתמול אני שוב בשיח פנימי ושוב צפריר נתן תשובה שמסכמת את מה שרציתי להגיד. אז תודה.

הדבר הכי חשוב שלקחתי:
הווי את חייך בטוב, בשמחה.

בלי זה - בשבילי, שום דבר לא יצלח.

זו מעין דעה נחרצת שמי שלא יכולה ליישם חינוך ביתי תחשוב אם היא יכולה להיות אמא
שוב, הפוך, הפוך, הפוך.
מה שאני כתבתי: אם את יכולה להיות אמא - סימן שאת יכולה ליישם חינוך ביתי.
זאת דעתי.
ההיפך בדיוק ממה שהבנת, ואני מבינה שלא הצלחתי להסביר את זה בפעם הראשונה.
זה שניסית חינוך ביתי, ולא התאים לך מה שניסית - זה עניין אחר. אלה כבר המסקנות האישיות שלך מהחוויה שלך.
אבל לדעתי, כל מה שאת צריכה בשביל חינוך ביתי יש לך כבר בתור אמא.
האם עכשיו הסברתי את עצמי?

מים שקטים, נראה לי שהשאלות שלנו לא שונות אבל כל אחת מגיעה למסקנות שלה מתוך נתוני חייה, הכרת יכולותיה ובאמת מה שהכי חשוב כנראה, כמו שכתבו לי וגם לך, זה לעשות את הבחירה או השינוי שירגיש לנו, כאמהות, הכי נכון... אצלי זה הוביל לבחירה לא לשנות את המצב הקיים ואצלך ההיפך (אם הבנתי נכון) מה שחשוב הוא אם אנחנו יותר שמחות עם עצמנו בסופו של יום ....

שגית רי , מאד איזנת אותי...תודה!
ומה אני רוצה להגיד בזה: שאולי במקום לראות חינוך ביתי כדרך לברוח מ"העולם שבחוץ" , אפשר לראות בזה דרך להתמודד עם העולם שבחוץ.
הרבה פעמים כשאנשים אומרים לי (בעיקר אחרי החופש הגדול) " אני לא הייתי מסוגלת להישאר בבית עם הילדים" אני אומרת את המנטרה "לא לכל הורה זה מתאים" וזה נכון! אז נכון בדיוק באותו האופן גם המשפט "לא לכל הורה מתאים לעבוד מחוץ לבית ולשלוח את הילד למערכת"
2 המשפטים האלה שלך בדיוק שיקפו לי מנגד את מה שצריך... המטבע על 2 צדדיו... שוב ושוב אני נופלת למלכודות הכי בנאליות של מה שמקובל ומצופה ו"צריך" ו"נכון" לעשות...ממש מדהים! 'בגילי' ו'בנסיוני' הייתי מצפה מעצמי לקצת יותר עמוד שדרה
ועוד זה מתחבר לי למה שצפריר כתב לשושה ומה ש מיכל צמות כתבה: פשוט להתרכז בהווה, במה שנכון וטוב לי, כן לי כרגע... כי, רק כדי להבהיר, לילדים שלי אין שום רצון לשנות את מצבם, הם נהנים עד כלות להיות זה עם זה, איתנו, בבית.... השאלות והחששות שלי כאילו עולים בלי שום קשר למה שמתרחש, מכל מיני תהומות שאני לא יודעת להסביר אותם... מה שנקרא "מחפשת סיבות לדאגה"...

מיכל, תודה שהראית לי (הזכרת לי, יותר נכון)שגם למי שהולך בדרך 'המקובלת' יש שאלות נוקבות... כאילו כדי להדגיש שמי ש'מחפש' לא יתחמק אף פעם מהשאלות גם אם יבחר בנתיב הברור, הסטנדרטי ביותר....

נכנסתי לשלוח חיבוק למור וקינמון, ויצא לי מרגיעון מים שקטים חודרים עמוק.
אז אחד למור ועוד גדול למים שקטים. ימים טובים ומאושרים לשתיכן.

מור וקינמון יקרה

השאלות והחששות שלי כאילו עולים בלי שום קשר למה שמתרחש, מכל מיני תהומות שאני לא יודעת להסביר אותם... מה שנקרא "מחפשת סיבות לדאגה"...

נראה לי ששמת כאן אצבע מדוייקת על העניין. יש לי תחושה שהלבטים הם לא באמת כן או לא חינוך-ביתי, אלא באמת איזה צורך שעולה עכשיו לפתוח ולטפל ב"תהומות". נדמה לי שהתהומות האלה, שכרגע, בנקודת הזמן הזאת את אולי עוד לא יודעת להסביר אותם לעצמך, מרשים לעצמם להרים ראש ולבקש ממך קצת התייחסות וטיפול אוהב. מנסיוני, שדים מפחידים ומדאיגים כאלה עשויים להעיז לבקש את תשומת ליבי, דווקא מתוך איזושהי נינוחות ונוחות שאצלי (ואולי גם אצלך), הושגה והתאפשרה בזכות החינוך הביתי.

נתת לעצמך רשות להרגיש בנוח עם חייך (הפולנייה שבך כמובן נותנת לך על הראש וקוראת אותך לסדר, עד שבאה שגית כאן וקראה אותה לסדר), הילדים בטוב, אולי זה הזמן להעמיק את הטיפול בכמה "תהומות" שעד עתה לא מצאו הזדמנות להרים ראש....

וכן, חינוך ביתי זה לגמרי משהו שאת עושה קודם כל בשביל עצמך, ולמען עצמך. לא כי בית-ספר הוא רע, אלא כי משהו עמוק ואמיתי בך זיהה הזדמנות אמיתית להיות. בנוחות. כמובן שבנוחות. אי-אפשר להיות לאורך זמן במקום כשלא מרגישים בנוח. ועכשיו, אחרי שנהיה נוח האמת הפנימית הזאת מוסיפה ומאירה בך הזדמנויות לריפוי ולניקוי. והרבה פעמים כשהזדמנות כזאת עולה אל-פני השטח אז מופרת הנוחות, ועולות הספקות והשאלות, ויאללה לעבודה!

אני באמת מעולם לא חוויתי, לא נתקלתי ולא שמעתי על תהליך פנימי אמיתי של צמיחה שלא היה כרוך גם בכאב, בקושי, או בסוג כלשהו של עימות. זה טיבו של שינוי. זו טיבה של התפתחות. הרי ככה זה גם בחיים הפיסיים: הריון, לידה, תינוקות, פעוטות, ילדות, התבגרות... איזה מן התהליכים הללו הוח נוח ונינוח?!

ועוד מילה לגבי הילדים: אני מאמינה שהורים שמקיימים את הורותם קודם כל בעבור עצמם (חינוך ביתי או מוסדי - ממש לא משנה לצורך העניין), עונים בצורה המיטבית על צורכי ילדיהם. אני מאמינה שילדים זקוקים להורים שמקיימים את מעשה ההורות שלהם קודם כל למען עצמם. זה הביטוי המובהק ביותר לכך שלא קיימת שום סתירה אמיתית ומהותית בין הורים וילדים. התובנה הזאת עולה מכל התבוננות פשוטה בטבע: האם קיימת סתירה בין טובת החתולה לטובת גוריה?

שיהיה בהצלחה. ואת מוזמנת גם להתקשר.

אני אמא לשלושה. כשהגדול (כיום מתקרב לגיל 6) נולד למדתי ועבדתי והוא היה במסגרת מחוץ לבית מגיל מספר חודשים. כשהאמצעית (כמעט בת 3) נולדה יצאתי לחופשת לידה ופשוט לא רציתי לחזור לעבוד. נהנתי להיות איתה כל היום ולקבל את פניו של בכורי כשהוא חזר מהגן. בינתיים נולדה הקטנה (בת שנה וחודשיים) ואני נהנת לגדל את שתי הבנות יחד בבית. בחופשים נהנת הרבה יותר כשגם הגדול נמצא איתנו. חשבתי להוציא אותו מהמערכת, אך הוא מאוד אוהב את הגן והחברים. בחופשת חנוכה הוא אפילו שאל לא מעט "מתי חוזרים לגן?, אני מתגעגע." גן, אם הגננת טובה, יכול לתרום המון לילד, אך גננת גרועה יכולה רק להזיק. אני בדילמה אדירה:

1. האם לשלוח גם את האמצעית לגן, כי שם יכול להיות לה טוב יותר (אך אולי גם רע יותר)? בסך הכל אני מרגישה שטוב לה בבית. היא ילדה מאושרת ונעימה. טוב גם לי שהיא בבית. היא חברה טובה של אחותה הקטנה.
2. שנה הבאה הבן שלי עולה לכיתה א'. מעציבה אותי המחשבה שהוא ישב בכיתה עם עוד 39 ילדים על כיסא מול שולחן כדי "ללמוד". הוא כל כך סקרן וחכם ואני פוחדת שידכאו אותו. הייתי רוצה מאוד להוציא אותו מהמערכת ושילמד את עצמו מחיי היומיום בקרב המשפחה. אני מאמינה שרק למידה עצמית היא למידה אמיתית,אך לא הכל זה למידה. מה עם החברה בת גילו שכל כך חשובה לו. אני חוששת להפוך אותו לחריג. אני גם חוששת להתחרט ולגלות שטעיתי כשמדובר בילד שלי.

יש לי קצת בלאגן בראש, אך בעיקר חסר לי אומץ ואמונה בעצמי.
מחפשת חיזוקים.

בסך הכל אני מרגישה שטוב לה בבית. היא ילדה מאושרת ונעימה. טוב גם לי שהיא בבית. היא חברה טובה של אחותה הקטנה.
להשאיר בבית. אין סיבה אחת שלא להשאיר בבית.
מעציבה אותי המחשבה שהוא ישב בכיתה עם עוד 39 ילדים על כיסא מול שולחן כדי "ללמוד".
unschooling בבית ספר דמוקרטי זאת גם אפשרות

תודה ארניקה.
הסיבה בגינה אני שוקלת להכניס אותה לגן היא שאחיה כל כך אוהב את הגן ומהחוויה החיובית שלו, אני חוששת שמא אני חוסכת ממנה חוויות ומונעת ממנה התנסויות.
אין בית ספר דמוקרטי באיזור מגורנו. זוהי אינה אופציה מבחינתנו להסיע אותו לבית ספר כזה.

איטה,
שמא אני חוסכת ממנה חוויות ומונעת ממנה התנסויות

על השאלה הזאת לא תוכלי לקבל תשובה לעולם. כי איך אפשר לדעת "מה היה קורה אילו..."?
אני מצאתי ששאלות שאי אפשר לקבל עליהן תשובה (כשל שמובנה בעצם השאלה), הן לא מועילות לנו בחיים.

אני גם חוששת להתחרט ולגלות שטעיתי כשמדובר בילד שלי.
יש החלטות שאנחנו צריכים להחליט לגבי העתיד - שלנו או של ילדינו. ואף פעם ברגע קבלת ההחלטה לא נוכל לדעת האם היא נכונה. כי היא מכוונת לעתיד, ואת ההחלטה אנחנו בכל מקרה צריכים לקבל בהווה.
לכן, החשש הזה שמא את טועה, אינו יכול להיות גורם בקבלת ההחלטה. כי הרי בכל מקרה אולי את טועה, כי איך את יודעת מה יהיה?

לכן, אם את מחפשת כלים לקבלת החלטה - השאלות הללו לא מתאימות.

אולי תנסי לחפש שאלות אחרות שכן יכולות לכוון אותך לקבל החלטה שתהי שלמה איתה.

אם המצב בגני ילדים ובבתי הספר היה ממש משביע רצון, האם גם אז הייתה עליה במספר משפחות בחינוך ביתי?
<לדעתי, לרוב, ההחלטה בחינוך ביתי נובעת יותר מחוסר שביעות רצון ממערכת החינוך מאשר כל סיבה אחרת>

<לדעתי, לרוב, ההחלטה בחינוך ביתי נובעת יותר מחוסר שביעות רצון ממערכת החינוך מאשר כל סיבה אחרת>
שוב,
גם אם יש בדברים אלו אמת גורפת, לא יצלח לאורך זמן. וניתן לראות את אלה גם בצורך הקיומי של הקמת מסגרות משותפות, וכל עניין הקבוצות כהכרח לחינוך ביתי.
ויתכן שזה לרוב, אבל זה לא מספיק.
הרוב הזה, ברובו חוזר למערכת החינוך כשמוצא מסגרת חופשיה דיה לטעמו.

תודות.

גם אם יש בדברים אלו אמת גורפת, לא יצלח לאורך זמן. וניתן לראות את אלה גם בצורך הקיומי של הקמת מסגרות משותפות, וכל עניין הקבוצות כהכרח לחינוך ביתי.
אשמח להבהרה.

<לדעתי, לא יצלח במצבים של - חוסר בקשר חברתי, במיוחד עבור הילדים, ושחיקה של האם.>

ראי או ראה,
חינוך ביתי זו דרך חיים המחייבת התבונות ולמידה תמידית, כך שההתחנכות היא של כל המשפחה.
כפי שכל דרך חיים, כפי שכל אג'נדה, אם המניע לדרך החיים הזו איננו עולה בשלמותו, הוא עתיד לשנות כוון, ולברוח מדרך החיים הזו, ברגע שעולה קושי, וקשיים עולים בדרך החיים הזו בהכרח, לא רק כי תמיד יש קשיים, בכל דרך, אלא מתוך כך שדרך זו מאיימת על הסביבה ונמצאת מעוררת אנטגוניזם חברתי, משפחתי וסביבתי.

כלומר, מי שבורח אל החינוך הביתי, מה שמאפיין אותו זה בריחה, ומכך עשוי לברוח מהחינוך הביתי כאשר יעלה בפניו קושי..

בהחלט יכול להיות כפי שכבר נכתב, שתחילת הדרך תהיה בריחה ולאחר מכן תתהפך הבחירה בבריחה אל בחירה אחרת, מתוך שלמות והסכמה מלאים לדרך החיים הזו, בחירה בדרך חיים מתוך אהבת מרדכי (ראיית החסד והטוב לכל המשפחה) על פני מתוך שנאת המן (שנאת הממסד והבריחה ממוסדותיו).

בחירה בדרך החיים כשהיא שלמה ומלאה, גם היא עדיין לא מבטיחה דבר, עם זאת, כאשר המניע הוא בריחה, הרי שמניע זה יעלם עד מהרה, והמנוע של הדרך הזו, יכבה מהיעדר דלק, מהיעדר בחירה.

בריחה היא דרך לגיטמית וחשובה מאוד, כאשר רודף אחרינו נמר או אריה, עם זאת, דרך זו גם אם היא כדרך חיים, לא מספקת כלים לחינוך ביתי לאורך זמן - והילדים הם אלה שיצביעו על כך.

תודות.

תודה.

וניתן לראות את אלה גם בצורך הקיומי של הקמת מסגרות משותפות, וכל עניין הקבוצות כהכרח לחינוך ביתי.
האם לדעתך יש צורך קיומי במסגרות משותפות?

האם לדעתך יש צורך קיומי במסגרות משותפות?
נדמה לי שזו היתה אמירה אירונית משהו על הטענה שקבוצות הן הכרח לחינוך ביתי, ורמיזה לכך שהנזקקים באופן קיומי לקבוצות כאלה מבקשים בעצם מסגרת.

קרוטונית, גם לי הייתה התרשמות דומה לשלך, אבל במקום לנחש, כי לא היה לי ממש ברור למה התכוון צפריר, החלטתי לשאול מהי עמדתו בנוגע לצורך במסגרות משותפות, האם מבחינתו יש או אין צורך.

שאלה,
לאו דווקא אמירה אירונית.
ראו,
דרך החינוך הביתי, מהותה העיקרית היא גילוי ולמידה אישיים, כל משפחה ודרכה.
אין הדבר אומר שאי אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים או אפילו לתמוך ולהיתמך על ידי אחרים, או על ידי ניסיונם של אחרים.
עדיין, הדרך היא אישית, והיא כוללת את כל המשפחה, גם אם אחד מבני הזוג נראה כלא מתעניין או כמתכחש לדרך הזו.
כל עוד המשפחה צועדת בדרך הזו, הסכמה קיימת אצל האוחזים במושכות, גם אם אחד העגלונים, רוטן וזועף ולכאורה מתנגד, וגם אם הסכמתו אילמת, ואין הדברים מדברים בהכרח על צד זה או אחר, למרות שברגיל הגבר הוא שנתפש כאילו מחזיק פחות במושכות ואין הדברים כך.
שכן אילולא הסכמתו, לא היתה כרכרת המשפחה ננהגת אל הדרך הזו הספציפית.

מסגרות או מסגרת בכל מקרה מתקיימת, גם האנרכיסט המושבע, גם הפרא, וגם אלה המתכחשים לכל מסגרת, עדיין חיים תחת מסגרת היום והלילה, עונות השנה וכן הלאה...
ומכאן שמסגרת בכל מקרה מתקיימת ונדרשת בהחלט.

כאן, גם מסגרת של קבוצה או התארגנות קהילתית אין בה כל פסול והיא איננה מאיימת על קיום החינוך הביתי המשפחתי.
עם זאת, כאשר נתפשת המסגרת הזו, החברתית או הקבוצתית, שהמכנה המשותף שלה הוא אך ורק בחירה בדרך החיים הזו של חינוך ביתי, כמסגרת הכרחית ומחויבת המציאות - כאשר מבקשת המשפחה לקיים חינוך ביתי, טוב לבדוק את שלמות ההחלטה ללכת בדרך הזו.

שכן, בכל מקרה הדרך נסללת על ידי המשפחה כולה, בהנהגת ההורים, ובעודה נסללת משפיעה על ההולכים בה, בהכרח.

לכן, על פני אירוניה או התייחסות צינית שעשויה להתפרש מהדברים, טוב לראות באלה אבחנה נקיה משיפוט, על פיה, האפשרות שהקבוצה תספק את הבסיס לדרך החינוך הביתי - קלושה למדי, בעוד יכולה הקבוצה, לספק חלק קטן מצרכי המשפחה, וככזו איננה פסולה כלל ועיקר.

שכן, ה"סכנה" בהישענות על הקבוצה, כגורם דומיננטי, באה לידי ביטוי כאשר הפרט בא אל הקבוצה בדרישות, בטענות ומענות כאילו יש לה לקבוצה איזשהו מנדט להיות חלק מהמעשה הזה, של החינוך הביתי, שכולו אישי, אנושי, ופרטי בהחלט.
כך ברמת המשפחה הגרעינית, אפילו אם השפעותיו מתפרשות - הן בפירושן והן בהתפרשותן - אל המשפחה המורחבת, אל הקהילה והסביבה הקרובה, וכן אל המדינה כולה והמהדרים או המסכימים לצאת לרגע לחלל שמחוץ לכדור הארץ - גם על כל התרבות האנושית באשר היא.

תודות.

<בעונג>

צפריר,
התאור שלך מאפשר לי להגדיר גם את משפחתי כמשפחה בחינוך ביתי למרות שילדיי הולכים לביה"ס ולגן.
לא שהגדרות כאלה או אחרות חשובות לי אבל מסקרן אותי איך המסגרות הללו נכנסות להגדרת מהו החינוך הביתי.
תודה

צפריר, תודה.

נורה,
הרי את מכוונת במדויק,
שהיום בעת צעידתי הבוקרית עלתה ההרחבה הזו:

בחירה בדרך חיים, היא בחירה בדרך חיים ואין הדברים אמורים רק לגבי החינוך הביתי כלל ועיקר.
כלומר, בחירה בדרך חיים הכוללת נאמר קריירה צבאית, הנובעת מבריחה כזו או אחרת - כפי שנכתב על הבחירה בבריחה.
כאשר הבחירה בדרך החיים עולה מתוך מודעות ושלמות, ממילא ברור גלויה וידועה לבוחר/ת דרכו/ה, ועניין זה של הדרך האישית, והדרך המשפחתית השזורה בה.

כאמור, השונה בין חינוך ביתי לשאר הדרכים הוא כמו השונה בין כל דרך שאיננה מקובלת כ'הזרם המרכזי', ומה שנתפש כ'הזרם המרכזי' ואינו מעורר דחיה או התנגדות אצל אלה שמאמינים שאותו 'זרם מרכזי' אכן קיים, גם אם קיומו וירטואלי.
וירטואליה זו מאפשרת הזדהות של העדר, או של היעדר רצון להכיר בדרך האישית וגם בחירה בהכחשת האישי - היא אישית ונבדלת למהדרין.

תודות.

<והוא מתמשך - העונג>

גם על עצמי אני רואה שיותר קל לי להגיד "מה אני לא רוצה" מאשר "מה אני כן רוצה".
חשבתי לעצמי: למה?
ואז התבהר לי שלהגיד "למה לא" זה להגיב למציאות מסוימת - אני רואה משהו קיים ומגיבה אליו שזה לא מתאים לי.
להגיד "למה כן" יכול גם לבוא כתגובה למציאות - רואה משהו קיים ומגיבה אליו שזה מתאים לי אך ישנה עוד רמה של "כן" זה לברוא משהו שלא קיים, לחלום בהקיץ במובן החיובי של המילה, לדבר חזון.
להגיב קל יותר מאשר לברוא ולחלום.
למעשה בריאה וחזון מתלווים פחדים רבים שאינם בנמצא כאשר רק מגיבים למציאות.
יחד עם זאת כל החלוצים הם אנשי חזון כי אי אפשר להתמודד לאורך זמן עם קשיי החלוציות בעזרת אנרגיה שלילית של "למה לא". וגם אם מתחילים ב"למה לא" אם לא מוצאים אחר כך "למה כן" הרי סביר להניח שהחלוציות תהיה אפיזודה בחיים ולא דרך חיים.
ומכאן השלכות לחינוך ביתי. יותר קל להתחיל "למה לא גן/ביה"ס/מסגרת" אך אי אפשר להמשיך עם זה לאורך זמן וחייבים למצוא "למה כן בבית".
בקשר לקבוצה היא רק אמצעי ולא מטרה. מי שתלוי בקבוצות ואוהב מסגרות יתקשה בהתנהלות בחינוך ביתי שכן כל היופי בו הוא האי-תלות במסגרת חיצונית (גם לא בקבוצות חינוך ביתי) וחופש.

מי שתלוי בקבוצות ואוהב מסגרות יתקשה בהתנהלות בחינוך ביתי שכן כל היופי בו הוא האי-תלות במסגרת חיצונית (גם לא בקבוצות חינוך ביתי) וחופש.
כל היופי - זה עניין אינדיבידואלי.
אי תלות במסגרת חיצונית - למה הכוונה במסגרת חיצונית?
אוהב מסגרות - יש כל מיני סוגים של מסגרות, הקשר החברי הוא גם סוג של מסגרת - יש כללים, יש התנהלות, יש שגרה מסוימת, יש אינטרסים משותפים.
לדעתי, כל אחד תלוי בקבוצה (משפחה, שכנים/חברים טובים) יש שתלויים יותר ויש שפחות, זה תלוי באופי, בצרכים האישיים.
ייתכן מצב בו להורים אין צורך בקשר חברי קבוע כחלק הכרחי באורח החיים אבל, לילדים יהיה צורך לקשר כזה כמו אוויר לנשימה. מאחר וחינוך ביתי, לפי השקפתי, לא מספק את הצרכים של ההורים בלבד (למשל האמונה בחופש) אלא גם את הצרכים של הילדים, אני רואה חשיבות עליונה במסגרת חברית/חברתית - אני לא מכירה ילד שלא זקוק לחברים (אחד-שניים לפחות) כשגרה בחייו.

כל היופי - זה עניין אינדיבידואלי.

אבל, לילדים יהיה צורך לקשר כזה כמו אוויר לנשימה. זה גם עניין אינדבדואלי, כבר ראיתי ופגשתי כאלה שבילדותם מקסימום היה להם חבר אחד וגם זה לזמן קצר, כי ככה העדיפו, וזה אופיים. גם היום כמבוגרים הם לא בדיוק מבלים בנשפים הומי אדם, ולתפישתם - לא חסר להם כלל העניין החברתי .

ראי, אף אחד לא מציע להתנזר מחברים ממפגשים ומקבוצות.
העניין המרכזי הוא שמי שנשען על קבוצות ומציאת מסגרת "הכרחית" בשל "הצורך" של הילד בחברה, עשוי למצוא את עצמו עד מהרה משחרר את הילד לקבוצות כמו מסגרות חינוכיות או חברתיות, וזה בסדר גמור, כאמור - כשהבחירה בחינוך ביתי היא בריחה, עד מהרה הבריחה אל המסגרות עושיה להבריח את מי שבחר בחינוך ביתי, לצורת חיים אחרת.
אף אחד לא טוען שחינוך ביתי זו הדרך הטובה ביותר וההכרחית לכולם.

תודות.

באותו עניין-
ואם בחירה בחינוך ביתי שזורה בי מאליה בבחירה כללית באורח חיים ראשוני, מקולף משכבות המאות האחרונות, לפחות במידת מה, בתחומים שונים כמו תזונה, צריכה, אי-לאומיות וגם התחנכות עצמית במשפחה - האם אז הרצון בהוויה שבטית כבימי קדם, בקבוצה כאמור, אינו חלק הגיוני מעסקת החבילה?

באשר לצורכם בחברה - יותר ילדים יצאו נשכרים דווקא מהיצע בחברים. בעיני אנשים זקוקים לחברה מלבד היוצאים מן הכלל שמצביעים עליו.

אנחנו רוצים בחינוך ביתי והזאטוט עודנו פה (אומנם רק שנתיים וקצת). רציתי חינוך ביתי מהזמן בו רציתי בילד. האם למרות זאת, לשיטתך, ההתכוונות שלי למצוא "שכני חינוך ביתי", מצביעה על בחירה בבריחה, כביכול נגועה בשיקולים זרים?

ההגדרה שלך את המונח חינוך ביתי קשורה במובן המילה "בית" - כלומר במצבו הטהור הוא מתרחש רק בתחומיה הגרעיניים של המשפחה?

<אם בדבריך כיוונת למשהו שאני יכול לקרוא לו "חינוך ביתי טהור", על פני תמהילים שונים שלו, אז אני יכול להסכים עימם (ואני רוצה)>
תודה

ואם בחירה בחינוך ביתי שזורה בי מאליה בבחירה כללית באורח חיים ראשוני, מקולף משכבות המאות האחרונות, לפחות במידת מה, בתחומים שונים כמו תזונה, צריכה, אי-לאומיות וגם התחנכות עצמית במשפחה - האם אז הרצון בהוויה שבטית כבימי קדם, בקבוצה כאמור, אינו חלק הגיוני מעסקת החבילה?
הגיוני, מבורך ואין הדבר מצביע על כך שהנך בורח ממשהו אלא דווקא בוחר.

עם זאת, הבחירה בשבט, או באורח חיים שבטי, גם היא מתקיימת מאז ולעולם, ובחירה זו עשויה להיות כמשתלבת בבחירה בחינוך הביתי, כאשר השבט משכיל להניח למשפחה הגרעינית - כל משפחה גרעינית - לחיות בדרכה, או לעתים, תמצא המשפחה הגרעינית את הצורך להתרחק מהשבט ולו לתקופת מה, לצורך גיבושה הפנימי.

כאן, אם התפרשו הדברים כאילו שקבוצות חינוך ביתי, הנפגשות למען השבטיות או הקהילתיות, נמצאות בהכרח כמפלט של חבריהן מבחירתן לחינוך ביתי, הרי שאין הדברים כך.
שכן, המעשה הפרטי, הדרך הפרטית בכל מקרה, ובכל מקרה, מתרחשת בין כתלי הבית, או האהל של המשפחה פנימה.
עם זאת, אם הבחירה בחינוך הביתי היא תוצאה של בריחה מדרך חיים קודמת - על פני בחירה בדרך חיים חדשה, אם לא יתרחש שם המהפך מבריחה לבחירה - קרוב לוודאי - שלא יצלח.

ראה,
הריני מעלה כאן את ההתבוננות שלי עצמי, על הבחירה בדרך החיים הזו, על יתרונותיה ועל חסרונותיה - שאלה ואלה הינו הך.
ומהמקום הזה, הגדרתי האישית היא חל"ב - חינוך ולימוד ביתי, שאלה אכן מתרחשים רק במסגרת הבית והמשפחה, ואם למשפחה יש חברים אלה נכללים במסגרת.

וההבדל הוא לא בחינוך אלא בלימוד הביתי.
שכן, בגדול, כפי שכבר העירה והאירה את עינינו 'נורה קטנה', כך הם הדברים גם לא בחל"ב, שכן החינוך בכל מקרה, על אפם ועל חמתם של שופטות בית המשפט הגבוה לצדק - מתרחש מהבית. נקודה.
גם אם הילדים הולכים לבית הספר או לפנימיה צבאית - היינו הך, החינוך ניתן מהבית.

במובן הזה של החל"ב אם כך, זה יוצא דופן בכך שגלוי ברור וידוע כי כך הם פני הדברים, ההורים מצהירים על אחריותם כלפי טובת הילד חינוכו ותנאי גדילתו וצמיחתו, לוקחים את המפתחות על חינוכו ולמידתו של הילד לידיהם, ובכך עשויים לאיים על כל אלה שנדמה להם משום מה שמחובתם ובאפשרותם - לשלוח אחריות זו הלאה, או לקחת אחריות זו מההורים (אותן שופטות מאותו בית משפט למשל).

וגם זה מובן מאליו וכולל את כולנו, שכן אחריותינו וזכותנו למלא את חובתנו כלפי הילדים גם היא מוגבלת, אלה לא הילדים שלנו, אלא מי שהופקדו אצלנו כנציגי החסד בעבורם.
ןטוב לזכור שכוחנו מוגבל, וכי החיים חזקים מכל אידיאה או מסורת, והכל בתואם מושלם, מוקפים חסד, מוכים חסד ומאושרים לאשר לעצמינו את עצם הקיום.
תודה רבה.

<שלם>

רוצה לשתף ולהתיעץ, אני חדשה בחינוך הביתי וגם אני הגעתי לחימוך הביתי כמפלט מפעוטון שהיה לא טוב לטעמי
אנחנו כבר 4 חודשים בלי גן. יש לנו פגישות חנ"ב פה בגבעתיים אבל זה רק פעם פעמיים בשבוע וגם זה רק עם פעוטות יותר קטנטנים ממנו.(אין לי רכב כדי להיפגש עם ילדים יותר גדולים שגרים בישובים אחרים)
והיו לנו ימים כייפים וימים פחות, וחיינו את הרגע
ואז לפני חודש קיבלתי הצעת עבודה שעבדתי קשה כדי להשיג אותה.
ניסיתי שהיא תסדר עם חילופי אמהות, אבל היקף המשרה ושעות העבודה לא איפשרו זאת. אז אמרתי לא להצעת העבודה ואח"כ בכיתי. והרגשתי שעשיתי טעות קשה. שהפסדתי הזדמנות שבמקרה הטוב אקבל רק בעוד שנה (העבודה בהוראת קולנוע בתיכון)

והנה הגיע גל החום הזה, שהכריח אותנו להיות כלואים לבדנו בביתנו הממוזג בלא אח וחבר כל היום. רק אני ובני בן השנתיים וחצי (האבא מגיע ב7 בערב במקרה הטוב). הילד נהיה עצבני ובכיין ואני ניסתי להיות אמא טובה, אבל הרגשתי רע רע
ומתוך תחושת הלא מסוגלת יותר להמשיך ככה נרשמתי לתואר שני בקולנוע
התחלתי לחפש גנים
ושוב אותו סיפור
24 ילדים, סדר יום מובנה, צעקות, חלל קטן. אוכל תעשייתי. אין אהבה, אין שלווה ואין רוך
וכן, יש גנים נורמלים בעיקר מחוץ לעיר
אבל פה בגבעתיים אין

שלשום לקחתי אותו לג'ימבורי. היה לנו כיף אבל לא הכרנו אף אחד, ועננת הבדידות כמו זיעה המשיכה לכסות אותנו
אתמול בבוקר, לא היתה לי סבלנות עליו. הוא רצה שאשחק איתו ובצדק מבחינתו, אבל לא היית מסוגלת לשבת על הרצפה ולשחק ברכבת, או בכל משחק אחר. הבית היה מבולגן ורק רציתי שהבית יהיה מסודר ולעשות משהו עם עצמי שלא קשור עליו. אז עזבתי אותו מול ערוץ הופ. וככה הוא נרדם על הספה מול הטלוויזיה
וכשהתעורר בכה בכי תמוררים שהוא צמא ורעב. כמובן שהצעתי לו שתיה ואוכל אבל הוא זרק את הכל בהתקף זעם, ובכה ובכה בהיסטריה אולי רבע שעה שהרגישה כמו נצח
וכל הפרצוף שלו היה אדום מרוח בעיסה של דמעות ונזלת
וכמה שניסיתי לא הצלחתי להרגיע אותו. וזה הפחיד אותי
הרגשתי שאני גורמת לילד המדהים שלי להשתגע
בסוף לקחתי אותו לכיור ושתפתי לו את הפנים והרמתי אותו מול המראה
ואמרתי לו היי זאת אני אמא, זה אתה יהלי ואני אוהבת אותך, מה קרה, למה אתה בוכה? תסתכל איך אתה נראה חמוד
לאט לאט הוא נרגע והסכים לשבת לאכול ואחרי האוכל שיחק בשמח
אבל אני לא
הרגשתי רגשות אשמה והבנתי שאני לא מסוגל להיות אמא במשרה כפולה
ומצד שני לא מסוגלת ללמוד, לעבוד ולהנות כשהילד שלי לא


זהו, אשמח לקבל תגובות פה או בדף הבית שלי

שבת שלום

אמא,

ראי,
קונפליקט, אם קיים, אינו קשור דווקא בנושאיו.

התחבטות עצמית זו אם כך נעה לכאורה בין שני קטבים,
שניהם כאחד עולים מתוך האמונה הבסיסית
[שהיא רחבת ידיים, קולקטיבית], על פיה,
אינך יכולה להיות מאושרת אלא בהתקיים תנאים מסויימים, כל אחד ותנאיו, כל אחת ותנאיה,
על פיה,
אינך יכולה להיות שלמה, כי משמעות השלמות עשויה להיות שווי נפש, שמחה בסיסית, עניין וחיים, וביחד - אושר.

כאן, ברשותך, ננסוק מעט אל מחוץ למעגל הקרוב של שאלתך,
אל מחוץ לשאלות החינוך הביתי,
ובפריצת המעגל, במו ידינו,
נחתוך את העגול הדו מימדי, בתודעתנו,

ונרים מעלה את חציו של העיגול,
פותחים את ההתחוללות הזו,
הספיראלית,
הרב מימדית,
מעלה ומטה, קדימה אחורה, שמאלה ימינה, מחזוריות, רצף,

מרחב המאפשר לנוע בלא כל מאמץ, חשיבה מודעת ותו לא.

נדמה שהדברים אם כך טסים להם מעלה מטה ויוצאים מהקשר התחבטותך.
עם זאת, בצומת הזה, על העגול הספיראלי, עולה אם כך ההתחבטות האם להתקדם, לחזור, מעלה, מטה, שמאלה, ימינה או לעמוד במקום.

התלבטות זו, התחבטות זו אם כך,
עשויה להיות מתישה בעבור הנפש שכן הכוחות המניעים את קטביה הם רגשיים.

---

לעת הזו, מוזמנת הנפש לפרוש את מרבדיה,
אל משטח ההווייה הזו, ההווה הזה, הכאן והעכשיו,
לחלוץ את מנעליה, לשחרר את רגליה,
למנוחתה, בה מניחה לכל אשר אילו היה, או אילו יהיה.

נמצאת ההזדמנות הזו, של תרפיה אישית עמוקה,
שתאפשר לה לנפש שלמות ומושלמות שלא חלמה שאפשריים, רק מתוך ההזדמנות הזו,

להיות, עכשיו, כאן, עם עצמך,
עם המראה המלבב שמתקיים בחייך, לבוש כבנך בגוף ממש, שגם משמש לך סוג של מראה אישית.

---

קריירה מובנית, תלויה בדבר, לעתים קרובות גם היא מפלט.
מפלט מההווה, מפלט מהאושר האפשרי בנשימת אפך.


מניחה לכל האפשרויות הגלומות, הניחי לכל הפוטנציאל הטמון ב.
היי כאן ועכשיו.

וכאשר את עם ילדך, היי איתו, היי אתך איתו, הקשיבי לו, הביטי בו,
אין דבר מסקרן מילד סקרן.
אין ילד שאינו סקרן.

בוחנת את פרי בטנך, מודה לו על עצם קיומו, מניחה את מה שבחוץ.
הירח והכוכבים מסתדרים בלעדייך, גם תלמידי לימודי הקולנוע.

כאן, אם כך, אין הדבר אומר שהנך מתבקשת להזניח את מי שאת.
נהפוך הוא.
גם כאן, על פני ללמד קולנוע, עשי קולנוע. כתבי, צלמי,
מה שאת רוצה, גם אתו, גם בלעדיו, גם בשביל עצמך, בעיקר בשביל עצמך.
יצירה היא בריאה, תרתי משמע,
בבריאתך אושרך מתגלגל בחדר הסמוך בצחוק מלבב.
ביצירתך, לבך נרטט אל מחוזות עדנה ואושר, ריקים מכל תוכן.
שווי. שלמות.

---

כתבי תסריט דמיוני - "הווה".

צלמי במוחך, בעינייך, לא במצלמה, כך לפחות בהתחלה, הקריאי לעצמך את תסריט המציאות הסובייקטיבית שלך, באופן בו הוא מתרחש, עכשיו.

התבוננות.

---

תודות.

גם אני מצטרפת לחגיגה:

אמא מגבעתיים, גם אני מגבעתיים.
אמא לבן שלוש ולבן שנה וחמש.
הקטן בבית, הגדול... עד עתה היה בגן לא משו עד הצהריים.

אין גנים טובים בגבעתיים, אין!
זה נורא, ואולי עדיף שנדבר בטלפון?

מה שכן, אני באותן התלבטויות כמו שלך.
מתי המפגש הבא?

אין גנים טובים בגבעתיים, אין!
אבל יש גן מעורבות הורים שלפי מה ששמעתי הוא טוב. וגן אנתרופוסופי. לא?
(לא ממליצה, שואלת).

גן אנטרפוסופי ומעורבות הורים לילדים מגיל 3 (הילד בן 2.4)
עכשיו כדאי לי באמת להירשם אם אני רוצה שיהיה רשום לשנה הבאה, כי הגנים המבוקשים מתמלאים מהר ובינואר נסגרת ההרשמה, למרות שהם עולים 3000 ש"ח!
אולי אני אנסה לפתוח גן הורים בעצמי...
ואני שואלת את עצמי למה אני באמת גרה בעיר הזאת?? אפילו משחקיה/ג'ימבורי לילדים אין (היתה אחת בר"ג ונסגרה) ואם אנחנו רוצים לצאת מהבית ולהיות במזגן יש רק את הקניון

צלמי במוחך, בעינייך, לא במצלמה, כך לפחות בהתחלה, הקריאי לעצמך את תסריט המציאות הסובייקטיבית שלך, באופן בו הוא מתרחש, עכשיו.
מצלמת במוחי את תסריט המציאות שיהיה מחר בבוקר ותמלאת בפחד - עוד יום ששנינו כלואים בבית לבד עד 6?
זה לא נורמלי ולא טבעי לילד בגילו להיות כל היום רק עם אמא. גם לא לאמא

יש גימבורי בחינם, בקניון.
עכשיו הוא סגור לרגל אוגוסט, אבל היינו הולכים המון והיה נחמד.
יש המון גינות מדהימות ונפלאות, אבל גם לי באוגוסט בחום זה מאוד קשה להיות בהן עם הקטן.

גן הורים... אהמ.
סגור בערך שנתיים מראש, לא ייאמן. לא תאמן גם האנטיפטיות וחוסר הרצון שלהן.
לשנה הזו למשל, יש מקום, אבל רק לבנות. רק. אפלייה על רקע מיני. נו שויין.

אמא בגבעתיים, אולי תרצי לדבר ?
אני בדף בית.
בכל מקרה נראה שנלך היום לקניון ולסופר.

אה, ויש גימבורי חדש בשיינקין, אבל הוא נורא קטן וגם עולה... 25 ש"ח!

_עוד יום ששנינו כלואים בבית לבד עד 6?
זה לא נורמלי ולא טבעי לילד בגילו להיות כל היום רק עם אמא. גם לא לאמא_
צודקת כמובן. מצד שני, יש דרכים לעבור את זה, עם ובלי חברה נוספת.

אולי יעזור לך לקרוא בדף 365 ימים דף בלוג כדי לראות איך עשתה את זה אמא (גם כן לילד בן 3). הקצב שם די איטי ונינוח (לפעמים מאוד-מאוד נינוח...), ועם זאת הילד משתלב במטלות היומיום ובבילויים של האמא, והיא מצדה מאפשרת לו למצות את הצדדים המעניינים עבורו של מה שקורה להם ביומיום.

היי, אמא בגבעתיים, ראיתי שכתבת לי רק עכשיו. תודה.

_גן הורים... אהמ.
סגור בערך שנתיים מראש, לא ייאמן. לא תאמן גם האנטיפטיות וחוסר הרצון שלהן._
באסה..

_צלמי במוחך, בעינייך, לא במצלמה, כך לפחות בהתחלה, הקריאי לעצמך את תסריט המציאות הסובייקטיבית שלך, באופן בו הוא מתרחש, עכשיו.
מצלמת במוחי את תסריט המציאות שיהיה מחר בבוקר ותמלאת בפחד - עוד יום ששנינו כלואים בבית לבד עד 6?
זה לא נורמלי ולא טבעי לילד בגילו להיות כל היום רק עם אמא. גם לא לאמא_

ראי,
חינוך ביתי כמפלט לא יצלח.
אם אינך מסכימה להתמקד בהווה, וכאשר את מתבקשת להקריא לעצמך את תסריט המציאות כפי שהוא מתרחש עכשיו, את מיד בורחת למחר בבוקר, אם הבית נראה לך ככלא, ואינך מסוגלת למצוא את העונג במחיצת בנך, ואף אינך מעוניינת ללמוד את האפשרות לעונג כזה, ואף מרימה ידיים בשל תנאים חיצוניים, טוב אם תניחי לעניין החינוך הביתי.

מצאי לך פרנסה מספקת על מנת שענייני הטיפול בילד ובבית (עוזרת) ישולמו וייעשו על ידי אחרים.

את יכולה לקחת מטפלת לילד, או לשלוח אותו למסגרת קיימת.
אל תצפי ממסגרת קיימת להעניק לילדך מה שאת לא מסוגלת להעניק לו.
גם עם 24 ילדים אחרים, גם אם תסכולים כאלה ואחרים מהמסגרת, הוא יגדל היטב, והכל באמת בסדר.

אז, תוכלי לחזור הביתה אחרי העבודה, להיות כולך עם הילד, לחוות רק נחת, והרי חלומך עשוי להתגשם, לטובת כל הצדדים.

עדיף לו לילד שיהיה בכלא חיצוני עם סוהרים סבירים, מאשר שיהיה כלוא עם אמו שחשה שבביתה היא בכלא.


עדיף לו לילד אם שלמה ושמחה, גם אם לא נגישה, מאם שנמצאת איתו כל היום ומתמלאת בפחד מהאפשרות שיהיה עליה לטפל בו ובצרכי הבית גם מחר.

הניחי לחינוך הביתי.
המפלט הזה גרוע ממה שאת בורחת ממנו.

תודות.

צפריר, אמא בגבעתיים טרם ענתה לך, אבל אני רוצה לענות גם:

גם אני חשבתי על תשובתך פעמים רבות.
לצאת "מהכלא" לכאורה שסגרתי את עצמי בו בשלוש השנים האחרונות עם שני ילדים.
אבל... משהו בפנימיותי מתנגד לכך.
לא מסוגלת, לא יכולה ולא רוצה לשלוח ילד בן שנה וחצי לגן.
לא מוכנה לשלוח ילד בן שלוש ל9 שעות ביום.

אנו במקום הזה כי אנו לא במיינסטרים.
אם היינו, או כמו שבעלי אומר "אם היינו נשארים בורים.." לא היה שום קונפליקט.

תודה לך צפריר על תשובתך,
הבית נהפך להיות כלא, כשאמא וילד נמצאים לבד, ימים שלמים בלי חברים ובני משפחה נוספים. מצב זה לטעמי אינו טבעי, נורמלי ובריא לאף אחד
במצב זה הילד מצליח לשחק ולחקור ללא עזרת האם מעט מאוד, מפני שהאם מהווה את האפשרות הבלעדית לאינטרקציה אנושית.

היית היום אצל עשב השדה המקסימה במשפחתון שלה
יש לה רק 4 פעוטות, להם היא נותנת יחס אישי והרבה כבוד ומקום לגופם, מרחב התנועה וחופש הרצון שלהם. יהלי שיחק בצבע ידים ובבוץ בחצר, אכל פרות אורגניים ומאוד נהנה אצלה
אני עדין לא יודעת אם נרשם לשנה הבאה בגלל שהיא לא עובדת בימי חמישי וגם בגלל שלא בטוח שיהיה ילד בגיל של בני (זה מאוד חשוב לדעתי שלילד תיהיה אפשרות לתקשר עם ילד אחד לפחות ברמת התפתחות דומה)

גם עם 24 ילדים אחרים, גם אם תסכולים כאלה ואחרים מהמסגרת, הוא יגדל היטב, והכל באמת בסדר.

האם יגדל להיות ילד ואדם מאושר כשהולך לגן בלי יחס אישי?אני לא בטוחה בכך בכלל
גם אני לא יהיה מאושרת לשים ילד שבוכה כל בוקר שהוא מגיע לגן

מצאי לך פרנסה מספקת על מנת שענייני הטיפול בילד ובבית (עוזרת) ישולמו וייעשו על ידי אחרים.
גם זה לא עניין של מה בכך, למצוא עבודה גם מספקת וגם שמשכורתה גבוהה מהוצאות גן+רכב+עוזרת בית,
כשצריך לחזור כל יום עד מקסימום 4, אבל אניח לסוגייה הכלכלית לשעה זו כי אינה קשורה לנושא הנידון כאן

אוררה- מחכה לשמוע ממך

אורורה ואמא,

ראו,
לבחירה בדרך החינוך הביתי אין כל יתרון על דרך אחרת.

לא סתם מופנית 'אמא' בהודעה מלמעלה אל ההווה.

אין כל טעם להתבונן על מה שהיה או מה שיהיה, כאשר נעשה נסיון לכבוש הרגלים חדשים, דרך חיים חדשה,
כשהצועד בה בדרך, בור, חסר כל ידע על הדרך הזו.

והדרך הזו, נסללת במו ידייך ורגלייך. נכבשת.
ובעודה נכבשת תחת סוליות נעלייך, הדרך עצמה קובעת לא מעט את נתיביה.

כאן, הנך מוזמנת לעבור לאזור לא מוכר, בו זרמי האוויר מחייבים תעופה אחרת.
כל עוד תבחני את המציאות החדשה, המתהווה אל מול עינייך, במשקפיים הישנות שלך
(המלאות בדאגות דמיונות ואמונות, ואלה ספונות במה שמקובל, בתעמולת ההמונים),
הרי שבחינתך איננה את הדרך אלא את מה שהעולם חושב על הדרך בעינייך.

אין דרך שאין בה תסכולים, אכזבות וקשיים.

טריות המבט, מבקשת התבוננות עד כמה שניתן - על ההווה. על הרגע הזה.
אינך מורגלת בכך, באופן כללי הנפש חומקת מההווה, שהוא עצמו חמקמק למדי.

זה שער לשינוי, זו הזדמנות.

אם תתבונני ברגע הזה ממש, עכשיו. בעודך קוראת את הדברים, ותקחי לך שתי נשימות עמוקות, ותהיי מודעת לזרימת האוויר אל ריאותייך, ואל נשיפתו החוצה, תוכלי לראות שברגע הזה ממש לא חסר לך דבר.
הכל בסדר וכל הקשיים וכל הנסיבות הנוראיות עמן את חיה, הכל שטויות.

אז תוכלי לומר תודה.
אמרי תודה. הודי והודי והודי.

---

הוכחות וסיבות - למה לא חינוך ביתי - יש בשפע, נורמלי ולא נורמלי, טבעי ולא טבעי.
כאן, אם אינך מוכנה להסכים לנסות, להתמקד בהווה, להירגע וליהנות בעל כורחך ממצבך, הרי שסבלך אינו מועיל לאף אחד.

---

ולגבי הנורמליות של בנך המתחנך לא באופן אישי על ידך, אלא על ידי כל מיני שכירי עט וסרגל,

מה שחשוב באמת זה לא מה קורה מחוץ לבית, אלא מה שקורה בבית פנימה, בשלמות העצמית של ההורים, בשלמות הזוגית של ההורים, ולגיבוי שמקבל הילד - להיות מי שהוא - מהוריו.

את זה אפשר לתת לילד בלי שום קשר להיכן הוא נמצא במשך היום.

תודות.

אני אשמח להתייחס לדברים, כי אני עוברת בתקופה האחרונה משהו מאוד דומה למה שאת מתארת, אמא בגבעתיים .
הבן שלי בן 2.8, ילד חברותי מאוד לגילו. אנחנו גרים במקום קטן, יש לנו כמה חברים בחינוך ביתי. בתקופה האחרונה יש לו צורך יומיומי לפגוש חברים, ולא סתם- אלא לאורך שעות ארוכות. ואם לא חברים בגילו- אז בני משפחה, דודים וכו'. השבוע האחרון עם החמסין האיום אילץ אותנו להישאר נון- סטופ בבית. נפגשנו עם חברים, אבל זה לא הספיק. מצאתי את עצמי חסרת סבלנות, צועקת, לא מסוגלת להכיל שום דבר שקורה. הוא כל כך השתעמם, ואני באמת לא מצאתי את עצמי בונה עוד פעם מגדל ומציירת איתו שוב ציור. והוא מתוסכל ומשועמם, רוצה ציצי כל 10 דקות, מכה אותי ועושה בדיוק ההיפך ממה שאני מבקשת. ולי כבד נמאס לחטוף. די! די! כמה אני יכולה לספוג?
בעצם הייתי צריכה את השבוע הזה כדי להבשיל בבת אחת מרעיון שהיה לי, מחשבות שהיו לי על מסגרת כלשהי, גן שאוכל לשלוח אותו אליו פעמיים- שלוש בשבוע. משם זה התחיל, לפני כמה חודשים, ולאט לאט הבנתי ש- הוא לא צריך גן פעמיים בשבוע- הוא צריך גן כל יום! הוא גם לא צריך את הנוכחות התמידית שלי, כמו פעם! פתאום ראיתי אותו משחק שעות עם בני משפחה שלו, שעות בלי להסתכל עלי, לחפש אותי (אני כמובן מסתכלת ורואה שהכל בסדר) ויש תחושה שאני רק מפריעה לו.
לשמחתי באזור בו אני גרה יש אינספור גנים טובים, מעולים! עם יחס מדהים, מספר קטן של ילדים, אוכל אורגני, גננות מקסימות. (החסרון היחיד זה המחיר המטורף). אחרי שעברתי את המחסום הזה, של האידאל של החינוך הביתי, של 'האמא הכי טובה היא זו שילדיה בחינוך ביתי' ו'הילדים המסכנים שזרוקים בגן'. אני מבינה שאין כזה דבר אידאל. בשביל הילד שלי, שרוצה חברים, ומבקש לפגוש אותם, אבל מה לעשות- אי אפשר לגרום לזה לקרות כל יום, ואי אפשר להיות תלויים לנצח בקפריזות של השכנים בשביל חברה לילד. אני רואה גם את הצרכים שלו- וזה להיות יום יום עם חברים, וכמה שיותר. אני לא אשאיר אותו בבית רק כדי שאוכל לזקוף את החזה ולומר שאנחנו בחינוך ביתי. בשבילו- עדיף גן קטן, איכותי ומושקע, 4-5 שעות ביום, ואמא שפויה שלא צורחת עליו כי כבר אין. אין לה סבלנות. כי היא צריכה גם זמן לעצמה, ואין. אין לה את הזמן הזה. גם ההתפתחות האישית שלי חשובה, ואני מרגישה שהיא לא יכולה לקרות כשאנחנו יחד 24/7. אני רק הופכת מאמא קשובה, רכה וסבלנית לאמא עצבנית, צרחנית ומטופשת.
<ואנא כל האמהות המושלמות, אל נא תבואו לי לכאן לספר לי שלמרות שאתן בחינוך ביתי עם 3 זוגות תאומים, 4 כלבים ותוכי, אתן עדיין יכולות להיות מקסימות ומכילות. יופי לכן! אני לא. ויש לי רק ילד אחד>
ולא, גם אני
לא מוכנה לשלוח ילד בן שלוש ל9 שעות ביום. מי אמר שזה הכל או כלום? תביאי אותו לגן בשמונה- תשע, תוציאי באחת.

גם אני לא יהיה מאושרת לשים ילד שבוכה כל בוקר שהוא מגיע לגן הוא לא ישאר דקה במקום שרע לו. ואם הוא יקום בבוקר ויגיד שהוא רוצה להישאר בבית, הוא ישאר.

אגב, הגנים האיכותיים האלה כל כך יקרים, וזה ברור שאני לא אוכל לכסות את המחיר שלהם מהמשכורת שתהיה לי (אני עצמאית. הכנסה משתנה) אני מכניסה אותו לגן לא משיקולים כלכליים, אלא למרות השיקולים הכלכליים. ולא, אנחנו ממש לא עשירים. ההיפך.

הכל בסדר וכל הקשיים וכל הנסיבות הנוראיות עמן את חיה, הכל שטויות. אני לא חושבת שלומר על הרגשות שלה- 'שטויות' זה לעניין. אם את מרגישה שזה נורא- זה נורא! ואני מבינה אותך. וזה לא שטויות. התחושה הזו, של לחכות כבר שבן הזוג יגיע, של 'הנה עברה עוד שעה ונשארו רק עוד שעתיים לשעת ההשכבה' זו תחושה קשה, מרה. ויש הרבה משפחות בחינוך ביתי ששני ההורים עובדים מהבית או שהבן זוג חוזר יחסית מוקדם- אין דינן כדין האמהות שנמצאות כל היום לבד- לבד!! וקורסות בערב. (אה, ושכחתי כמובן- בן הזוג כמובן בטוח שהיא כל היום מסתלבטת עם דקירי ומטריה ותוהה למה הבית כה מבולגן)

התחושה הזו, של לחכות כבר שבן הזוג יגיע, של 'הנה עברה עוד שעה ונשארו רק עוד שעתיים לשעת ההשכבה' זו תחושה קשה, מרה.
אני עונה בזהירות, מנסה לא להעליב.
אני חושבת שמה שצפריר אומר, זה שהכל בראש. אפשר לחכות שהגאולה תבוא, או שאפשר לחיות את הרגע. לנשום עמוק, ולהבין שכמו כל הרגעים, גם זה יעבור, ולנסות לחיות את הזמן הזה בצורה שמשמחת אותנו.
אני יודעת, כי הייתי במקום הזה שאתן מתארות, ואני עדיין נופלת לשם לפעמים. אבל עם הזמן, יש את זה פחות ופחות.

כן, נראה לי שגם אני הבנתי מה צפריר ניסה לומר.

כל עוד אני מתייחסת לזה כאל עונש, ושוכחת שזו בחירה. שלי. שלנו. שאפשר לשנות בכל יום, אז אני אומללה.
כשאני נזכרת - אני מבינה.

באמת גם אני חושבת על שינויים כרגע, וזה טוב, כי זה מחדד לי מה באמת הוא בחירה שלי.
וחינוך ביתי הוא לא כורח. הוא בחירה. נכון.

מה שכן, לגבי לשים ילד 4 שעות בגן -
קודם כל, חשוב מאוד איזה גן ואיך הוא חוזר משם.
במקרה של הגדול שלי - גועל נפש של גן, הכי טוב פה באיזור שמצאתי.....לא מומלץ.


וזה גם נורא עניין של מסוגלות אישית ושל כמה ילדים יש - כשיש שני ילדים - אני יכולה לתת פחות, נקודה.
יש לי פחות סבלנות ופחות אנרגיות ופחות זמן ויותר עבודות בית ויותר בכלל.

כל עוד אני מתייחסת לזה כאל עונש, ושוכחת שזו בחירה
כל הזמן את מרגישה ככה? או שיש רגעים קשים ביומיום שלכם אבל גם יפים, וגם טובים? אני חושבת שלנסות לטייח את האמת זה קצת חבל... זה יפה להגיד "אם את שלמה עם בחירתך אז תמצאי את היופי בכל רגע ורגע שלכם ביחד" - בפועל החיים פשוט לא עובדים ככה. לפחות לא אצלנו, ואצל שאר בני התמותה שסביבנו. לפעמים מתחשק לי לזרוק את בן זוגי וכל ילדיי דרך החלון ולזכות בשעתיים של שקט (מזל שאנחנו בבית צמוד קרקע!) ויש ימים, במיוחד בקיץ הנוראי הזה, שמתחשק לי לזרוק את עצמי ביחד איתם. יש ימים שקשה לי למצוא את היופי שברגע, כי הרגע קשה מנשוא ואני בהחלט כן מחכה לגאולה (שיגיעו החברים שהזמנו, שיגיע הערב והילדים כבר ילכו לישון, שיגיע ה-16 באוגוסט ונתאחד סופסופ עם אבא שלא ראינו כבר חודש וחצי...). אז מה? חיי לא יצלחו? בחירותיי לא מתאימות לי? אני לא מסכימה עם הקביעה הזו (וגם לא בטוחה שלזה התכוון צפריר, אני רק מהגגת כאן על עצמי ועל איך שהדברים נקראים לי ). החיים הם לא שחור ולבן - גם בחינוך ביתי. אני יכולה להגיד על עצמי, שגם כשקשה לי אני לא רואה את זה כנובע מהבחירה בחינוך הביתי, ואני לא רואה את הפתרון כשליחת הילדים מחוץ לבית. אני לא מאמינה שזו הסיבה ולא שזה הפתרון. אני מתארת לעצמי שאם הילדים היו במסגרת כל יום עד 1 או עד 4 או עד חצות - היה יכול להיות לי יותר קל מבחינות מסויימות. ומבחינות אחרות הרבה יותר קשה. אבל כאמור - זה לא פתרון עבורי. והפתרונות לקושי, בשביל המשפחה שלנו, הם אחרים לפחות בשלב הזה, ולא כוללים שליחת הילדים מחוץ לבית. ועדיין - לא הכל שושנים, ולא תמיד רואים את היופי בחיים. לפעמים רואים רק את הביצה המיוזעת והמסריחה, ומחכים שיגיע כבר הסתיו...

אוף. כתבתי והכל נמחק.
בינתיים קחי

זה יפה להגיד "אם את שלמה עם בחירתך אז תמצאי את היופי בכל רגע ורגע שלכם ביחד"
בתור מישהי שלא מובנת בדיוק באופן הזה, אני יכולה לומר שאני ממש לא הבנתי את הדברים ככה.

יש ימים שקשה לי למצוא את היופי שברגע, כי הרגע קשה מנשוא ואני בהחלט כן מחכה לגאולה
ברור שזה בסדר. הכל בסדר. זה עוזר אם יודעים שזה גם זמני, ויהיו ימים טובים, ורגעים טובים. אני חושבת שהרבה אנשים שילדיהם היו במסגרות (ואני ביניהם) פשוט יודעים שמסגרת אינה פתרון. זה לא עוזר. השינוי הפנימי הוא זה שמשנה.
לי אישית עוזר לעשות מדיטציה - זה שינוי פנימי שנמשך כבר כמה שנים.
יש שמוצאים שינוי פנימי באמונה (למשל בלוג אני אמא גם לתאומים המעורר השראה).
אני חושבת שאם יש רצון לעשות שינוי פנימי, הילדים הם מנוף ומראה לשינוי הזה.
סביבה תומכת של חברים עוזרת מאד, לי לקח כמה שנים עד שנהיתה סביבה כזאת. וזה לא בהכרח אנשים באופנים, או אנשי חינוך ביתי, בוודאי כשהילד שלך כל כך קטן. ברגע שהיתה חברה אחת היה שיפור. עוד חברה ועוד חברה והנה כבר קמה לה קהילה קטנה.
עכשיו העונה הקשה של השנה. החום מעיק. המסגרות לוחצות, הסביבה משתנה. המון שולחים פתאום למסגרת, ונראה שאין עתיד, וספטמבר יגיע ונהיה בודדים בביתנו. אבל מנסיוני הקצר, זה ממש לא ככה. ספטמבר מגיע ואיתו נשימה עמוקה והקלה גדולה.

ועוד דבר. הילדים של או רורה ואמא בגבעתיים מאד מאד קטנים. דברים משתנים כל הזמן. הם גדלים ומתאפשר יותר מקום לאמא, גם בחינוך ביתי. בין אם זה עבודה מהבית של האם, או של האב. אני רואה אצל הרבה אנשים שגם אצל האב נוצר שינוי, ורצון להיות עם הילדים יותר.
צריך לזכור ששהמצב כרגע לא ישאר לנצח.
לעשות שינוי זה דבר טוב, אבל מה השינוי הרצוי?

יכולה רק לספר מנסיוני- שהקטע של "לחכות לאבא שיחזור" וכו' קורה גם כששולחים לגן עד 1 וחצי... אז בבוקר עובדים ואז רצים להביא אותם מהגן ואז צריך לשלב בין עבודות הבית לילדים, כמו קודם כשהיה חנ"ב רק בפחות שעות P-:
לגבי אוורור- אני נעזרתי בילדה שכנה ע"מ להתקלח בשקט, לשתות קפה עם חברה, לעבוד קצת, לנקות את הבית... גם יותר זול, גם בבית תחת השקפתי והשקפותי לפעמים היא הייתה לוקחת אותו (כשהיה רק הגדול) לביתה לשחק עם אחיה הקטנים...

מאי הקטנה - התחלתי לצטט ולצטט ממשפטייך, כדי להגיד עד כמה אני מסכימה, אבל אני רואה שאין לזה סוף אז קבלי אחד גדול על כל דברייך

אני חושבת שמה שצפריר אומר, זה שהכל בראש. אפשר לחכות שהגאולה תבוא, או שאפשר לחיות את הרגע. לנשום עמוק, ולהבין שכמו כל הרגעים, גם זה יעבור, ולנסות לחיות את הזמן הזה בצורה שמשמחת אותנו.
ברור שהבנתי את מה שהוא אומר. רק שצורת התגובה הגברית הזו, של לשנות לך את אופן החשיבה במקום להכיל ולקבל את הרגשות שלך, משגעת אותי (לא אישי, צפריר, אני מאוד מעריכה אותך)
_אני חושבת שאם יש רצון לעשות שינוי פנימי, הילדים הם מנוף ומראה לשינוי הזה.
סביבה תומכת של חברים עוזרת מאד, לי לקח כמה שנים עד שנהיתה סביבה כזאת._
את חמודה! יופי שיש לך את זה, ושזה מאפשר לך להתפתח. לא כולם זוכים לזה (לא נכתב בציניות!) לי למשל אין טיפת תמיכה. גם שום בייביסיטר.

עכשיו העונה הקשה של השנה. החום מעיק. המסגרות לוחצות, הסביבה משתנה. המון שולחים פתאום למסגרת, ונראה שאין עתיד, וספטמבר יגיע ונהיה בודדים בביתנו. אבל מנסיוני הקצר, זה ממש לא ככה. ספטמבר מגיע ואיתו נשימה עמוקה והקלה גדולה.
סתם רציתי להגיד תודה על המשפט הזה. אני בדיוק שם כרגע ומתעודדת מנסיונך הקצר

את חמודה! יופי שיש לך את זה, ושזה מאפשר לך להתפתח. לא כולם זוכים לזה (לא נכתב בציניות!) לי למשל אין טיפת תמיכה. גם שום בייביסיטר.
מה שניסיתי להגיד, זה שגם לי לא היתה תמיכה. בעלי חזר מאוחר, כל החברות שלי גרו רחוק ולאלו שגרו קרוב לא היו ילדים והן עבדו. יש לי משפחה שגרה קרוב ולא סובלת ילדים קטנים. אני מאד מבינה את המקום הזה, זה קשה ומייאש.
לקח זמן עד שיצרתי לי מעגל כזה, וזה היה תהליך ארוך.
זו לא זכיה שדורשת מזל, זה פשוט חיפוש ועשייה, כשהמטרה היא חברים לעצמי ולילדים, וקהילה תומכת.

לא אגיב ספציפית על כל ההערות וההארות.
אתייחס לעניין מרכזי וחשוב ביותר, לתפישתי האישית כמובן, בנושא החיים בצוותא, במסגרת השיבה הביתה.

נוכחות הורית חשובה מאין כמוה, בעבור הילדים.
ככל שהילד קטן יותר, הנוכחות ההורית מלווה גם בזמן רב של תשומת לב מלאה לילד ולצרכיו.

כך, תינוק שרק נולד מבקש את כל תשומת הלב.

עם זאת, וזה עקרוני,
הנוכחות ההורית איננה בשביל הילד, בגלל הילד, או על מנת לספק לו שעשועים.
הנוכחות ההורית מקנה בטחון, תנאים אוהדים ושקט.

הנוכחות ההורית עשויה להיות עסוקה בענייניה, אם ענייניה הם כביסה, בישול או שאר עבודות הבית המשעממות והקדושות, ואם קריאת ספר, שיטוט באינטרנט, או עבודת גמר על התפתחות האומנות האבסטרקטית במאה השלושים וחמש.

מתוקף האימהות ובעיקר מתוקף אמונות ההמון, יש נטייה להיסחף אחר שגיונותיו של הילד ולמלא בעבורו את פונקציית העניין, כשכל תשומת הלב ניתנת לו, ואם לא, הרי נקודה לרעת האימא שאת היא.

ואין הדברים כך.

חשוב שהילד ידע שאימו או אביו בסביבה.
חשוב לא פחות שידע שלהורה יש עניינים משלו.

משחק ספונטני, גם שעמום, גם תסכול, כל אלה בהחלט עשויים להיות נחלת הילד.

הגבול בו הפתרון לתסכולו איננו אצל אימו, משורטט על ידי הילד ואימו בכל מקרה.

כיום העברת הקו של 'עד כאן', על פי תיאור המתמסרות לכל גחמות הילד, עולה בעצבים, כעס וחוסר סבלנות.

כל אלה פתירים. כל אלה זוטות.

המפתח העיקרי הוא ההתמקדות בהווה.

עד כאן.


תודות.