על ידי אידה_ג* » 08 ינואר 2007, 13:22
ככה עבר לו יותר מחודש, מאוד עמוס , מלא בפעילויות, סיימתי ללמד שלושה קורסים, הכיף שבלסיים ולשלח אנשים עם כלים נוספים לחיים, והעצב שבפרידה נמהלים יחד.
טקסים, שנה חדשה, התחלות חדשות, וגם צל מוות ומחלה קרובים אצל אימו של בן-זוגי, חמותי, שהתדרדרה מאוד ושוב מתערבב לו השמחה של חיים חדשים שעוד מעט יבקעו והצל של מחלה קשה, כאבים והרבה דברים שצפים בתוך משפחה ומעלים כל מיני סוגיות.
לא קל לי עם הרבה דברים סביב מחלתה של חמותי, קשה לי שתשומת הלב עכשיו כולה שם, קשה לי לראות אותה ויותר את בן-זוגי כואב את הכאב, ואת חוסר האונים ונקרע בין רצונו להיות איתי ולעזור ולחגוג את הדבר הנפלא שקורה לנו לבין המחוייבות שלו כבן. קשה לי כי זה מזכיר לי את עברי איך הורי שנפטרו בבתי-חולים וכל מה שעברו ואני עברתי איתם.
ומצד שני, החיים בתוכי יותר חיים ומורגשים מתמיד, קיבלתי אפילו שם, שאולי יהיה גם השם של התינוק/ת וכרגע הוא שם העובר. אני שרה לו/לה ויש תחושה של ממש תקשורת, יש תגובות, יש כיף בלתח יאומן בחיים הנעים בתוכי. כל התנועה הרבה יותר מסורבלת, אני נעשית כבדה, מתנשמת עם כל מאמץ קטן. ויש גם ממש רגעים של חולשה פיזית, במיוחד אחרי ארוחות, שבהם אני מרגישה שהולכת להתעלף עוד דקה.
התחלתי סופסופ לסדר את החדר המיועד, למרות שהוא יישן איתנו בחדר שינה, פשוט הייתי חייבת, בכלל מאז תחילת ההריון, אני בחוסר שביעות רצון לגבי הבית שאנו חיים בו, (בשכירות), ועכשיו הבנתי שאני פשוט רוצה להפוך אותו למקום יותר נעים וכיפי, במקום לחכות שמתישהו נעבור לבית משלנו. לא בטוחה שיודעת איך עושים את זה, אבל יש לי עוד כ- 3 -4 שבועות.
בינתיים יש דברים לקנות ללידה, ולדאוג לדברים שיהיו אחרי, מאוד בסיסי. כן, לאחר קריאה בהרבה דפים כאן והתייעצויות הגעתי למסקנה, מקווה שנכונה, שצריך מעט מאוד דברים בסה"כ לתינוק שנולד, ננסה להשתמש כמה שיותר בדברים משומשים של חברים ומשפחה, כי באמת נראה מיותר לפוצץ עכשיו בהוצאות מיותרות ולמלא את הבית בחפצים מיותרים.
כמו לאורך כל ההריון, גם במחקר המאוד קטן שאני עושה בקשר למה צריך ומה לא לקנות, אני מגלה בצורה הכי חזקה שיש, כמה התרבות שאנו חיים בה מעוותת, כמו שמתייחסים להריון כמחלה ולא כחגיגה, ולוקחים מן הנשים את הכוח הכי גדול שלהן, ע"י זה שאומרים להן מה בסדר ומה לא שולחים להמון בדיקות שמכניסות לחץ וסטרס, במקום להדריך איך לעבור את ההריון כחוויה של פריון וחגיגה, ואח"כ בלידה משכיבים ושוב אומרים מה לעשות, מתי ללחוץ, איזה זירוז/הרדמה/ אינפוזיה לקחת, במקום לתת לכל אישה לחוות את רגעי העוצמה הכי גדולים שלה, ולאפשר לה לחוות את הידיעה שבגופה. כך גם אח"כ מספרים לנו שאנחנו צריכות מליון עזרים ומכשירים ורהיטים כדי להיות אמהות טובות, שחס וחלילה לא נפספס, שלא נקשיב לעצמנו.
באמת תינוק בן יומו צריך טרמפולינה/אוניברסיטה/סל-קל/עגלה/עגלול ומליון צעצעועים? הרי הוא באמת רק צריך את החום והאהבה של אמא שלו וגם אוכל כמובן. לי נראה שהלידה היא חוויה לא פשוטה עבור התינוק, ותפקיד האמא לספק בטחון והגנה ביציאה אל העולם הגדול. שזה בטח בדיוק מה שכל אימא רוצה באופן הכי טבעי לעשות.
אני מאוד מקווה שמה שקורה כאן באתר, שבשבילי הוא השראה, באמת מראה על מגמה של נשים שמחזירות לעצמן את אולי הכוח הכי גדול ביקום, היכולת להביא חיים, ומתחילות לחגוג אותה בגדול, ולהתייחס לעצמן כמו אלוהימות, כי זה מה שאנחנו.
ככה עבר לו יותר מחודש, מאוד עמוס , מלא בפעילויות, סיימתי ללמד שלושה קורסים, הכיף שבלסיים ולשלח אנשים עם כלים נוספים לחיים, והעצב שבפרידה נמהלים יחד.
טקסים, שנה חדשה, התחלות חדשות, וגם צל מוות ומחלה קרובים אצל אימו של בן-זוגי, חמותי, שהתדרדרה מאוד ושוב מתערבב לו השמחה של חיים חדשים שעוד מעט יבקעו והצל של מחלה קשה, כאבים והרבה דברים שצפים בתוך משפחה ומעלים כל מיני סוגיות.
לא קל לי עם הרבה דברים סביב מחלתה של חמותי, קשה לי שתשומת הלב עכשיו כולה שם, קשה לי לראות אותה ויותר את בן-זוגי כואב את הכאב, ואת חוסר האונים ונקרע בין רצונו להיות איתי ולעזור ולחגוג את הדבר הנפלא שקורה לנו לבין המחוייבות שלו כבן. קשה לי כי זה מזכיר לי את עברי איך הורי שנפטרו בבתי-חולים וכל מה שעברו ואני עברתי איתם.
ומצד שני, החיים בתוכי יותר חיים ומורגשים מתמיד, קיבלתי אפילו שם, שאולי יהיה גם השם של התינוק/ת וכרגע הוא שם העובר. אני שרה לו/לה ויש תחושה של ממש תקשורת, יש תגובות, יש כיף בלתח יאומן בחיים הנעים בתוכי. כל התנועה הרבה יותר מסורבלת, אני נעשית כבדה, מתנשמת עם כל מאמץ קטן. ויש גם ממש רגעים של חולשה פיזית, במיוחד אחרי ארוחות, שבהם אני מרגישה שהולכת להתעלף עוד דקה.
התחלתי סופסופ לסדר את החדר המיועד, למרות שהוא יישן איתנו בחדר שינה, פשוט הייתי חייבת, בכלל מאז תחילת ההריון, אני בחוסר שביעות רצון לגבי הבית שאנו חיים בו, (בשכירות), ועכשיו הבנתי שאני פשוט רוצה להפוך אותו למקום יותר נעים וכיפי, במקום לחכות שמתישהו נעבור לבית משלנו. לא בטוחה שיודעת איך עושים את זה, אבל יש לי עוד כ- 3 -4 שבועות.
בינתיים יש דברים לקנות ללידה, ולדאוג לדברים שיהיו אחרי, מאוד בסיסי. כן, לאחר קריאה בהרבה דפים כאן והתייעצויות הגעתי למסקנה, מקווה שנכונה, שצריך מעט מאוד דברים בסה"כ לתינוק שנולד, ננסה להשתמש כמה שיותר בדברים משומשים של חברים ומשפחה, כי באמת נראה מיותר לפוצץ עכשיו בהוצאות מיותרות ולמלא את הבית בחפצים מיותרים.
כמו לאורך כל ההריון, גם במחקר המאוד קטן שאני עושה בקשר למה צריך ומה לא לקנות, אני מגלה בצורה הכי חזקה שיש, כמה התרבות שאנו חיים בה מעוותת, כמו שמתייחסים להריון כמחלה ולא כחגיגה, ולוקחים מן הנשים את הכוח הכי גדול שלהן, ע"י זה שאומרים להן מה בסדר ומה לא שולחים להמון בדיקות שמכניסות לחץ וסטרס, במקום להדריך איך לעבור את ההריון כחוויה של פריון וחגיגה, ואח"כ בלידה משכיבים ושוב אומרים מה לעשות, מתי ללחוץ, איזה זירוז/הרדמה/ אינפוזיה לקחת, במקום לתת לכל אישה לחוות את רגעי העוצמה הכי גדולים שלה, ולאפשר לה לחוות את הידיעה שבגופה. כך גם אח"כ מספרים לנו שאנחנו צריכות מליון עזרים ומכשירים ורהיטים כדי להיות אמהות טובות, שחס וחלילה לא נפספס, שלא נקשיב לעצמנו.
באמת תינוק בן יומו צריך טרמפולינה/אוניברסיטה/סל-קל/עגלה/עגלול ומליון צעצעועים? הרי הוא באמת רק צריך את החום והאהבה של אמא שלו וגם אוכל כמובן. לי נראה שהלידה היא חוויה לא פשוטה עבור התינוק, ותפקיד האמא לספק בטחון והגנה ביציאה אל העולם הגדול. שזה בטח בדיוק מה שכל אימא רוצה באופן הכי טבעי לעשות.
אני מאוד מקווה שמה שקורה כאן באתר, שבשבילי הוא השראה, באמת מראה על מגמה של נשים שמחזירות לעצמן את אולי הכוח הכי גדול ביקום, היכולת להביא חיים, ומתחילות לחגוג אותה בגדול, ולהתייחס לעצמן כמו אלוהימות, כי זה מה שאנחנו.