האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
אני מנסה להסביר לעצמי מדוע יש לי את הצורך הזה לכתוב כאן ולשתף אנשים זרים בדברים הכי אישיים שעוברים עליי, למה לא מספיק פשוט לכתוב את זה במחברת וזהו.
ובכן "אני עונה לעצמי" :
כל-כך הרבה דברים קורים לי במהלך ההריון , תהליכים, תובנות, תגליות שפשוט זה לא מספיק שזה יישאר ביני לבין עצמי - אני רוצה לשתף
כדי להיות כנה - יש לי צורך שקולי ישמע, ולמרות שאני נמצאת הרבה בחברת אנשים ובמעגלים מאוד מיוחדים, איכשהו שם זה לא מרגיש המקום, ולא נראה שתמיד זה מעניין את כולם - תהליכים של אישה בהריון, אני יודעת שאותי זה לא עניין במיוחד בעבר - מצד שני כאן , מי שירצה תקרא ומי שלא מעניין אותה יכול לעבור הלאה, ואני לא ארגיש שאני מעמיסה על מישהו.
מצד שני - אני יודעת עד כמה נעזרתי בחודש- חודשיים האחרונים באתר הזה, שנראה לי פעמים רבות המקום היחיד השפוי, שמתייחס לנשים, ובמיוחד להריון ולידה , מאוד אחרת ממה שמקובל - אם גם אני אצליח לתת כאן חזרה משהו לנשים אחרות, דיינו.
אני אתחיל מן ההתחלה, במשך שנים לא מעטות, היה לי ברור : שאני אמא לא רוצה להיות.
מסיבות רבות, חשתי שאני לא רוצה לקחת אחריות על אדם אחר לתקופה כל-כך ארוכה, ולהפסיד את החופש שלי, היקר לי כל-כך, לצעוד בדרך החיים שבחרתי, של ריפוי ולימוד, בדרכי האדמה.
ואז היתה זוגיות, ועדיין לא רציתי, ונכנסתי להריון לא בכוונה, ולא רציתי, עשיתי הפלה, והכאב שחשתי בתוכי , בנפשי , היה נורא, קיבלתי המון עזרה, (זה המקום לציין שיש טיפול מ ד ה י ם לנשים שעברו הפלה טבעית או יזומה שעושה פלאים), ואז משהו קרה בי, משהו השתנה מאוד, דווקא בעקבות האובדן וההחלטה שלי , נאלצתי להביט עמוק פנימה לתוכי, וגיליתי שהרצון שלי לחופש וחוסר אחריות הרבה יותר קטן, מהרצון האמיתי לגדל חיים.
אחרי חצי שנה לערך, נולדה לי אחיינית, וההתרגשות, היופי, הכיף והאהבה שחשתי, חיזקו בתוכי את מה שהחל לנבוט, את הרצון לילד, הרצון להיות אימא.
משם, הדברים קרו מהר, והרבה יותר ממה שחשבתי מצאתי את עצמי בהריון, הייינו שנינו (בן-זוגי ואני) מופתעים מאוד, יותר נכון לומר בשוק טוטאלי. פתאום זה קרה, ולא ממש חשבנו על זה עד הסוף ומה זה אומר לגבי החיים שלנו. שמרנו את זה בסוד, לפחות עד הבדיקה הראשונה, ושנינו קצת ריחפנו, אני בן-אדם מסודר בדר"כ , ופתאום שכחתי דברים על ימין ושמאל והייתי מאוד מבולבלת.
בשבוע ה-7 להריון לערך, אחרי שדיברתי קצת על הפחד שלי מלהיות אימא, היה לי דימום מאוד מאסיבי, והייתי בטוחה שהפלתי את העובר, שוב תחושה של אובדן, צער, בלבול, אשמה גדולה מאוד על זה שבגלל הפחדים שלי זה קרה. רק לאחר כ-3 שבועות הגעתי לרופאה , פשוט הייתי בטוחה שאיבדתי את התינוק, בבדיקה של אולרטאסאונד התגלה שאני בהריון ומסתבר שדימומים כאלה קורים, כתוצאה מהשתרשות העובר ברחם.
שמחתי, כמו שרק יכול לשמוח מי שנלקח ממנו דבר יקר מאוד והוחזר , רק אחרי שחשבתי שאיבדתי אותו, כשקיבלתי אותו שוב, זה כבר היה אחר לגמרי, את מקומם של הפחדים, הבלבול וההיסטריה תפסה שימחה אמיתית והכרת תודה עמוקה.
ואז התחילו ענייני הבדיקות, בגלל הגיל (אני בת 37) אולי בגלל שפשוט ככה נהוג במערכת הרפואית, קיבלתי רשימה ארוכה של בדיקות, בדיקות גנטיות, בדיקות דם, סקירות, ומה לא.
מצאתי את עצמי מתרוצצת בין בדיקה לבדיקה, כל פעם מוצפת בפחדים, מרגישה כמו לפני מבחן, האם אני אצליח, האם התשובות יהיו טובות, כל פעם מביטה בחשש מה בפניו של הרופא, זה שמבין ויודע וגם קובע - הבוחן! האם עברתי או נכשלתי.
הרגשתי שאני מאבדת את עצמי, בטח את הכיף והשמחה של ההריון, בתוך תוכי ידעתי שיש דרך אחרת לגמרי לחוות את ההריון. באותו זמן נפל לידי מאמר על שבט באפריקה, ששם כל ההריון מלווה בטקסים נפלאים, שתכליתם לברך את התינוק, להכיר אותו ואת נשמתו , לעזור ולהדריך את האם לעתיד , בקיצור חגיגה של חיים.
וכך נקרעתי בין הרצון לנהוג באחריות כלפי העובר, לעשות מה שצריך ולהיות בסדר, לבין ללכת עם תחושות הבטן שלי. גיליתי על עצמי שמאוד חשוב לי להיות בסדר, שמאוד קשה לי לאכזב, ולעמוד מול הממסד הרפואי, ולבחור אחרת ממה שאומרים לי. גיליתי שאני זקוקה מאוד לאישור מבחוץ, וקשה לי מאוד להתמודד עם תחושה שאני לא בסדר, מאכזבת וכד'.
ואז הגיעה הסקירה הראשונה, כבר החלטתי שמי שפיר אני לא רוצה לעשות, עברנו גם איזושהי סגה עם בדיקת טיי-זקס (יצא שבן-זוגי חיובי...). בסקירה הראשונה , הגענו לקליניקה של הרופא, זה התחיל כמובן עם השאלה אם אני מתכוונת לעשות מי-שפיר, ולמה לא?
ואז הוא בדק את כל הפרמטרים, מדידות וכו' שאפשר, רק שהדגיגון שבבטן, לא שיתף פעולה ולא היה מוכן להסתובב לזווית שהרופא רצה, כדי שיוכל לעשות את המשך המדידות. ואז הרופא התחיל ללחוץ לי על הבטן, ממש חזק, כדי לאלץ את הדגיגון לשנות תנוחה, זה כאב מאוד, וזה לקח הרבה זמן, הוא לא הצליח. ואני ממש סבלתי, וידעתי שגרוע מזה, הקטן/ה סובלים גם כן. בקיצור עשינו הפסקה חזרנו ושוב אותו הסיפור.
בסופה של הבדיקה, נאמר שהכל בסדר, פרט למדידה אחת של אורך הירך שיחסית להיקף הראש נמצאת בגבול העליון או התחתון של הנורמה. ושבכל מקרה הרופא כמובן ממליץ לעשות מי שפיר.
חזרתי מהבדיקה והרגשתי רע מאוד, גם לא הבנתי מה הפרמטר הזה אומר, וגם הרגשתי נורא שנתתי לרופא להכאיב לנו ככה, רק כדי לקבל זווית יותר טובה לבדיקה. חשתי שוויתרתי על עצמי שלא הגנתי על התינוק/ת כמו שהייתי צריכה, ופשוט הרגשתי כמו אחרי התעללות.
נשבעתי שזה לא יחזור, ואין מצב ששוב אני אתן למישהו להכאיב לנו ככה בלי רשות.
לקח לי זמן, המון בלבול הציף אותי, פחדים כמובן מכל הסוגים, אולי משהו באמת לא בסדר, ואם כן אז מה אני אעשה? אני לא רוצה בשום פנים לחשוב על הפלה. הרי הנשמה הזאת בחרה להוולד דרכי, בחרה אותי כמדריכה שלה לחיים, מי אני שאקבע האם היא "ראויה " לחיים.
ומצד שני כל הפחדים, ואם משהו באמת לא בסדר, האם אנחנו יכולים להתמודד עם זה?
היה קשה , עברנו תהליכים לא פשוטים. בסוף הלכתי לשבת על אמא אדמה, כמו שאני עושה הרבה פעמים כשאני מרגישה שאני זקוקה לעזרה, וחסרת אונים, אמא אדמה עזרה לראות מה באמת אני רוצה, דרך הפחדים, דרך הלחץ החיצוני.
באותו יום הייתי אמורה לבצע בדיקת חלבון עוברי, והחלטתי שלא. החלטתי שמה שאני רוצה זה להתחיל לחגוג את ההריון הזה, ולהפסיק לסבול. החלטתי לתת את האנרגיה שלי במקום לפחד ולרופאים, לעובר שגדל בתוכי.
באותו יום גם היה לי טיפול, הפעם לא שאני טיפלתי אלא שאני קיבלתי, הטיפול היה חזק מאוד, לקח אותי למקומות של טראומה מינית שהסתבר שעברתי בגיל מאוד קטן, הרגשתי כמה זה חשוב שאטפל בזה, עוד לפני הלידה, שלא אגרור את הכאב הזה לתוך האמהות. ומאותו יום באמת השילוב של ההחלטה והטיפול הובילו אותי למקום שיש בו הרבה יותר שמחה.
פתאום גיליתי מה עוד יש בהריון, גיליתי את התחושה הנפלאה של שלמות ושלווה שמלווה אותי כל הזמן, כשאני מאפשרת לה... ולא נכנעת לפחדים ולקולות חיצוניים. גליתי שיש משהו כל-כך שלם ומושלם שכשאני נכנסת לתוך עצמי וחווה את זה, בכלל לא משנה מה קורה בחוץ , אני עטופה בתחושה של חסד ושלווה.
גיליתי גם שאפשר ליצור קשר עם העובר, וחוויתי אותו ראיתי, חיבקתי ואהבתי, ואנחנו רק שנינו וזה מספיק ומספק.
אני זוכרת שאמרתי לבן-זוגי, שאני מבינה מדוע גברים כל-כך מחפשים את החוויה של ההתעלות הרוחנית וההארה - כי אין להם גוף של אישה שמאפשר לחוות את זה פיזית ממש - אני מרגישה שההריון הוא הארה. שאין דבר שהוא בעצם יותר מדהים, נפלא, קסום ועצום מאשר החוויה של יצירה על אחת כמה וכמה יצירה של חיים.
עדיין מצאתי עצמי "מתגוננת" מול שאלות של למה לא עשית מי שפיר, חלבון עוברי... , וכל התמודדות כזו בסופו של דבר חיזקה אותי בהחלטתי.
הרגשתי מאוד לבד, כל הנשים מסביב שהכרתי, לא בחרו בכלל מה כן ומה לא, מה הן רוצות, אלא פשוט עשו מה שהרופא אומר להן. או שהן מבוגרות ב-30-20 שנה ואז לא היו את כל הבדיקות, או שעדיין אין להן ילדים.
לא הכרתי אף אחת שעברה תהליכים כמוני, שעברה את ההריון כמו שהרגשתי שאני עוברת, הרגשתי מאוד בודדה. בן-הזוג שלי הווה ועדיין מהווה תמיכה נפלאה ולא משנה כמה עמוק נפלתי, או איזה קושי חוויתי הוא תמיד תמיד שם בשבילי, מעודד מחזק ואוהב.
למרות התמיכה האדירה הזאת, נזקקתי גם לתמיכה נשית, מכל המקומות והחיפושים מצאתי אותה כאן באתר, כאן מצאתי נשים שחושבות אחרת, שחיות אחרת, שבודקות ובוחרות באופן מודע, ולא נגררות אחרי ה"נורמליות". כאן מצאתי נשים שדומות לי. ואני אסירת תודה על כך.
ככה עבר לו יותר מחודש, מאוד עמוס , מלא בפעילויות, סיימתי ללמד שלושה קורסים, הכיף שבלסיים ולשלח אנשים עם כלים נוספים לחיים, והעצב שבפרידה נמהלים יחד.
טקסים, שנה חדשה, התחלות חדשות, וגם צל מוות ומחלה קרובים אצל אימו של בן-זוגי, חמותי, שהתדרדרה מאוד ושוב מתערבב לו השמחה של חיים חדשים שעוד מעט יבקעו והצל של מחלה קשה, כאבים והרבה דברים שצפים בתוך משפחה ומעלים כל מיני סוגיות.
לא קל לי עם הרבה דברים סביב מחלתה של חמותי, קשה לי שתשומת הלב עכשיו כולה שם, קשה לי לראות אותה ויותר את בן-זוגי כואב את הכאב, ואת חוסר האונים ונקרע בין רצונו להיות איתי ולעזור ולחגוג את הדבר הנפלא שקורה לנו לבין המחוייבות שלו כבן. קשה לי כי זה מזכיר לי את עברי איך הורי שנפטרו בבתי-חולים וכל מה שעברו ואני עברתי איתם.
ומצד שני, החיים בתוכי יותר חיים ומורגשים מתמיד, קיבלתי אפילו שם, שאולי יהיה גם השם של התינוק/ת וכרגע הוא שם העובר. אני שרה לו/לה ויש תחושה של ממש תקשורת, יש תגובות, יש כיף בלתח יאומן בחיים הנעים בתוכי. כל התנועה הרבה יותר מסורבלת, אני נעשית כבדה, מתנשמת עם כל מאמץ קטן. ויש גם ממש רגעים של חולשה פיזית, במיוחד אחרי ארוחות, שבהם אני מרגישה שהולכת להתעלף עוד דקה.
התחלתי סופסופ לסדר את החדר המיועד, למרות שהוא יישן איתנו בחדר שינה, פשוט הייתי חייבת, בכלל מאז תחילת ההריון, אני בחוסר שביעות רצון לגבי הבית שאנו חיים בו, (בשכירות), ועכשיו הבנתי שאני פשוט רוצה להפוך אותו למקום יותר נעים וכיפי, במקום לחכות שמתישהו נעבור לבית משלנו. לא בטוחה שיודעת איך עושים את זה, אבל יש לי עוד כ- 3 -4 שבועות.
בינתיים יש דברים לקנות ללידה, ולדאוג לדברים שיהיו אחרי, מאוד בסיסי. כן, לאחר קריאה בהרבה דפים כאן והתייעצויות הגעתי למסקנה, מקווה שנכונה, שצריך מעט מאוד דברים בסה"כ לתינוק שנולד, ננסה להשתמש כמה שיותר בדברים משומשים של חברים ומשפחה, כי באמת נראה מיותר לפוצץ עכשיו בהוצאות מיותרות ולמלא את הבית בחפצים מיותרים.
כמו לאורך כל ההריון, גם במחקר המאוד קטן שאני עושה בקשר למה צריך ומה לא לקנות, אני מגלה בצורה הכי חזקה שיש, כמה התרבות שאנו חיים בה מעוותת, כמו שמתייחסים להריון כמחלה ולא כחגיגה, ולוקחים מן הנשים את הכוח הכי גדול שלהן, ע"י זה שאומרים להן מה בסדר ומה לא שולחים להמון בדיקות שמכניסות לחץ וסטרס, במקום להדריך איך לעבור את ההריון כחוויה של פריון וחגיגה, ואח"כ בלידה משכיבים ושוב אומרים מה לעשות, מתי ללחוץ, איזה זירוז/הרדמה/ אינפוזיה לקחת, במקום לתת לכל אישה לחוות את רגעי העוצמה הכי גדולים שלה, ולאפשר לה לחוות את הידיעה שבגופה. כך גם אח"כ מספרים לנו שאנחנו צריכות מליון עזרים ומכשירים ורהיטים כדי להיות אמהות טובות, שחס וחלילה לא נפספס, שלא נקשיב לעצמנו.
באמת תינוק בן יומו צריך טרמפולינה/אוניברסיטה/סל-קל/עגלה/עגלול ומליון צעצעועים? הרי הוא באמת רק צריך את החום והאהבה של אמא שלו וגם אוכל כמובן. לי נראה שהלידה היא חוויה לא פשוטה עבור התינוק, ותפקיד האמא לספק בטחון והגנה ביציאה אל העולם הגדול. שזה בטח בדיוק מה שכל אימא רוצה באופן הכי טבעי לעשות.
אני מאוד מקווה שמה שקורה כאן באתר, שבשבילי הוא השראה, באמת מראה על מגמה של נשים שמחזירות לעצמן את אולי הכוח הכי גדול ביקום, היכולת להביא חיים, ומתחילות לחגוג אותה בגדול, ולהתייחס לעצמן כמו אלוהימות, כי זה מה שאנחנו.
הלילות לא לילות, קשה לישון, מתעוררת המון, ועירנית אולי מהתרגשות אולי הגוף והנפש מכינים את עצמם לקראת הבאות?
חוסר שקט, לפעמים ממש הגוף מרגיש לא נוח בכל פוזה אפשרית, לא יכולה לשבת - במיוחד נסיעות ארוכות - לא נוח לשכב, רוצה לצרוח, ועושה את זה הרבה, בחוץ , ליד עצים, מרגיש פנטסטי !!!
התחלנו לסדר קצת את הבית, למרות שהתוכנית היתה לסדר את חדר השינה, איכשהו יצא שסידרנו את הסלון, עכשיו יש לנו מזרון זוגי על הרצפה עם כיסוי יפה שנשלף מהארגז, ומזרון אחר משמש למשענת, מתחיל להרגיש כיף יותר....