על ידי בשמת_א* » 24 אפריל 2008, 00:22
אני קוראת בעניין.
ותוהה.
כל מה שאת מתארת - הרבה הרבה יותר מאוחר ממה שהיה אצלנו. הרבה. נגיד, התופעות של הפיפי בלילה. אצלנו מה שאת מתארת היה בחודשים הראשונים.
או, מה שאת מתארת על מס' 3 בגיל שנה וחצי - בגיל שנה וחצי היא באה אלייך ומרימה את החולצה כדי לעשות פיפי ולא מתקשרת איתך בכלל? זה גיל שבו עם הינוקא כבר שכחתי מלהיות בקשב בכלל. הוא ביקש. במלים. או בתלונה ברורה ותובענית.
יש לי מלא סימני שאלה.
למשל: ממה שאת כותבת,
בחלק גדול מהלילות אנחנו עייפים מכדי שאתעורר ואפשפש
ואני קמתי מהלילה הראשון אחרי הלידה, אפילו שלא יכולתי ללכת, שעמדתי בקושי, שהייתי עייפה ומחוקה - קמתי לפשפש אותו באמצע הלילה כי הוא ביקש. האם זה תהליך שמתפתח לפי הכמות שאמא קמה בלילה? האם זה עניין של כמות התירגול החוזר בלילות?
או, האם יש קשר לעצמאות הגדולה ולחופש הגדול? יש מרחב בבית, יש אחים שמשחקים איתם, יש מרחב בחוץ, אולי פשוט התינוק נמצא פיזית פחות על אמא, יותר חופשי לעצמו - ואמא פחות מציעה פישפושים כחלק מהעניין? אולי יש מסר כללי של "לשחרר אותו" וזה שוב עובד בקטע של כמות התירגול?
או במקום אחר?
או אולי נוצר במקרה כזה תירגול אחר, שמשנה את האיזון - למשל, נוצר מאליו המון תירגול של "לעשות פיפי או קקי לבד באיזה מקום בבית על הרצפה", מה שמחזק עצמאות וגם מחזק אי תקשורת לגבי הצרכים עם אמא/אבא? כי זה הופך להיות הנורמה בשבילו, ואז לזה הוא חותר?
אצלנו הבית קטנטן, אין מרחב ל"אי שם בבית", הוא תמיד היה בדרך שלי או לידי, הסיר והכיור תמיד קרובים מאוד, לקחתי באופן יזום עם תשומת לב ויד על הדופק.
בטווח הארוך, לדעתי יותר בריא להיות תינוק שמסתובב חופשי ועושה. אמנם פחות תקשורת, יותר עבודה לאמא, תהליך יותר ארוך עד שהתינוק ילמד את הכללים שאנחנו חותרים אליהם - שיש מקום לעשות את הצרכים, והמקום הזה הוא לא במיטה או על הרצפה. אבל מצד שני, שקט, חופש, אין הזדמנות לאמא להציק או לשלוח אנרגיות נודניקיות (-: לא מפנימים סטריליות ואהבת ניקיון...
כלומר, המחשבות שלי: כדי שהתינוק יפנים את הכלל העיקרי, שאת הצרכים עושים במקום המתאים, ומבחינה פיזית הוא זקוק לשם כך לעזרה מאמא (אמא - שם קיבוצי למי שיכול לקחת אותו), צריך אולי להשקיע המון טירחה ומאמץ מסוג מסוים.
ואולי את התוצאות רואים לא לפי הגיל של התינוק, אלא לפי כמות הפעמים. נגיד, התינוק לומד לא לעשות פיפי במיטה אחרי חמש מאות ושבעים פישפושים מוצלחים בלילה. את יכולה לדחוף את חמש מאות ושבעים הפישפושים האלה בחמישה חודשים, או את יכולה לרווח אותם על פני שנתיים. לפי זה אולי גם התוצאות. אולי?
יש דברים מסוימים שהבנתי עם הזמן שמשפיעים מאוד מאוד בלי שידענו.
למשל, אם אמא הלבישה בחיתול כדי לחסוך את תוצאות הפישפושים, אבל גם התייחסה בלבה פנימה אל החיתול כאל "מקום מתאים לעשות בו את הצרכים" ולא כאל "מכנסיים, שממש לא אמורים לעשות שם פיפי או קקי ומחליפים ברגע שמתלכלך" - התברר שהמחשבה שלה עברה לתינוק, וזה גרם גם לתינוקות שגודלו עם קשב ליציאות להתרגל לחיתול ולהראות את כל הביטויים של ההתרגלות לחיתול. זה ממש גרם למסרים של ה"בלי חיתולים" לא להגיע לתינוק - להיפך, הוא למד מסרים של חיתולים ואחר כך היה קשה לעקור ממנו את זה.
זה היה כאילו האמונות המושרשות עמוק אצל האם, אמונות שהיא בכלל לא היתה מודעת לקיומן אצלה, השפיעו יותר מכל דבר אחר שהיא עשתה!
אז אני שואלת את עצמי, מה עוד משפיע שאנחנו עושות, ואנחנו בכלל לא יודעות? איזה דברים משודרים לתינוק, ואיך הם משודרים, שגורמים לו לעשות דברים שלא מתאימים לכוונות המודעות שלנו?
ובהקשר הזה, אולי מה שכתבתי, אבל מצד שני, שקט, חופש, אין הזדמנות לאמא להציק או לשלוח אנרגיות נודניקיות
זו כשלעצמה מחשבה, שאם לאמא יש אותה באופן בלתי מודע ("עדיף לתינוק שיעשה איפה שנוח לו, במקום שאני אטרח לקחת אותו לפישפושים כל הזמן" או "במקום שאני אציק לו עם לקחת לפישפושים כל הזמן") - אולי זה מה שמשפיע על התינוק לכיוון הזה ולכן הוא בעצמו קולט שאמא בתת מודע שלה מזמינה אותו לא לתקשר אלא לעשות?
כי הילדים יודעים בבירור שהם צריכים, ובוחרים לעשות.
הדבר היחיד שהם לא למדו הוא שיש מקום נכון לעשות, ויש מקום לא נכון. זה הכל. אבל זה הרבה, כי זה אומר המון ניקוי אחריהם לאמא, וזה אומר שאין תקשורת, וזה אומר כל מיני בעיות בבתים של אחרים וכו' וכו'. אבל בכל זאת: הילד מודע, הילד שולט לגמרי בצרכיו.
אבל מרגע שבגיל שנה למשל הוא עדיין לא קלט שיש מקום "מתאים" ויש מקום "לא מתאים" - זה אומר שעכשיו ייקח יותר זמן ללמד אותו את זה, יותר זמן לעקור ממנו את התפיסה שכל מקום "מתאים".
עוד מחשבות:
כמו שיש ילדים שמתחילים לדבר בגיל חצי שנה, וכאלה שמתחילים לדבר בגיל שלוש:
מה זה אומר?
למה זה קשור?
האם רק למיומנויות מוטוריות גנטיות באיזור הפה ומיתרי הקול?
אולי זה קשור לתהליך ההתפתחות של התקשורתיות? אולי התקשורתיות הורבאלית קשורה גם לתקשורתיות בבלי חיתולים?
כי הספרים של לורי בוקה ושל אינגריד באואר מדברים שניהם על הסטאטיסטיקה שתינוקות בנות מאותתות יותר מבנים, מסמנות בצורה ברורה יותר שהן צריכות. אבל זה גם מה שאומרים על התפתחות הלשון אצל תינוקות!
אז אולי זו תכונה קשורה מהותית? אולי תינוקות שמתחילים לדבר מוקדם, גם מתקשרים בגיל מוקדם סביב הצרכים בלי קשר למה שאמא עושה (כמעט בלי קשר, כי סביר שיש לה, לגנטיקה שלה ולהתנהלות שלה קשר לורבאליות המוקדמת) - ולעומתן, אלה שמשקיעים קודם בתכונות אחרות, ועם המלים מחכים כמה שנים, גם לא מזדרזים לבזבז את האנרגיות שלהם על תקשורת בנושא פיפיקקי?
ואולי זה קשור לכמה שהמפשפש העיקרי בתינוק תקשורתי? אולי הליווי הורבאלי והלא ורבאלי של הפישפוש, כל כל מה שקשור בזה, קובע? אולי אם אמא היא לא טיפוס פטפטן שמתקשר עם התינוק ביחס לצרכים אז גם התינוק בעיקר ישתוק?
אגב, התקשורתיות הורבאלית מאוד מועדפת ומוחמאת בחברה שלנו. ואילו אני חושדת, שיש לה חסרונות כבדים ביותר. אולי היא מייצרת ילדים רגישים ולא עמידים. או אולי להיפך, ילדים רגישים, לא מחוננים מוטורית ולא עמידים מפתחים לפחות את התקשורת, כי מה עוד יש להם לפתח? או אולי בכלל לא קשור.
מחשבות. תהיות. שאלות.
אלה לא אמירות במסווה של שאלות. אלה תהיות אמיתיות.
אני קוראת בעניין.
ותוהה.
כל מה שאת מתארת - הרבה הרבה יותר מאוחר ממה שהיה אצלנו. הרבה. נגיד, התופעות של הפיפי בלילה. אצלנו מה שאת מתארת היה בחודשים הראשונים.
או, מה שאת מתארת על מס' 3 בגיל שנה וחצי - בגיל שנה וחצי היא באה אלייך ומרימה את החולצה כדי לעשות פיפי ולא מתקשרת איתך בכלל? זה גיל שבו עם הינוקא כבר שכחתי מלהיות בקשב בכלל. הוא ביקש. במלים. או בתלונה ברורה ותובענית.
יש לי מלא סימני שאלה.
למשל: ממה שאת כותבת,
[u]בחלק גדול מהלילות אנחנו עייפים מכדי שאתעורר ואפשפש[/u]
ואני קמתי מהלילה הראשון אחרי הלידה, אפילו שלא יכולתי ללכת, שעמדתי בקושי, שהייתי עייפה ומחוקה - קמתי לפשפש אותו באמצע הלילה כי הוא ביקש. האם זה תהליך שמתפתח לפי הכמות שאמא קמה בלילה? האם זה עניין של כמות התירגול החוזר בלילות?
או, האם יש קשר לעצמאות הגדולה ולחופש הגדול? יש מרחב בבית, יש אחים שמשחקים איתם, יש מרחב בחוץ, אולי פשוט התינוק נמצא פיזית פחות על אמא, יותר חופשי לעצמו - ואמא פחות מציעה פישפושים כחלק מהעניין? אולי יש מסר כללי של "לשחרר אותו" וזה שוב עובד בקטע של כמות התירגול?
או במקום אחר?
או אולי נוצר במקרה כזה תירגול אחר, שמשנה את האיזון - למשל, נוצר מאליו המון תירגול של "לעשות פיפי או קקי לבד באיזה מקום בבית על הרצפה", מה שמחזק עצמאות וגם מחזק אי תקשורת לגבי הצרכים עם אמא/אבא? כי זה הופך להיות הנורמה בשבילו, ואז לזה הוא חותר?
אצלנו הבית קטנטן, אין מרחב ל"אי שם בבית", הוא תמיד היה בדרך שלי או לידי, הסיר והכיור תמיד קרובים מאוד, לקחתי באופן יזום עם תשומת לב ויד על הדופק.
בטווח הארוך, לדעתי יותר בריא להיות תינוק שמסתובב חופשי ועושה. אמנם פחות תקשורת, יותר עבודה לאמא, תהליך יותר ארוך עד שהתינוק ילמד את הכללים שאנחנו חותרים אליהם - שיש מקום לעשות את הצרכים, והמקום הזה הוא [b]לא[/b] במיטה או על הרצפה. אבל מצד שני, שקט, חופש, אין הזדמנות לאמא להציק או לשלוח אנרגיות נודניקיות (-: לא מפנימים סטריליות ואהבת ניקיון...
כלומר, המחשבות שלי: כדי שהתינוק יפנים את הכלל העיקרי, שאת הצרכים עושים [b]במקום המתאים[/b], ומבחינה פיזית הוא זקוק לשם כך [b]לעזרה מאמא[/b] (אמא - שם קיבוצי למי שיכול לקחת אותו), צריך אולי [b]להשקיע המון טירחה ומאמץ[/b] מסוג מסוים.
ואולי את התוצאות רואים לא לפי הגיל של התינוק, אלא לפי כמות הפעמים. נגיד, התינוק לומד לא לעשות פיפי במיטה אחרי חמש מאות ושבעים פישפושים מוצלחים בלילה. את יכולה לדחוף את חמש מאות ושבעים הפישפושים האלה בחמישה חודשים, או את יכולה לרווח אותם על פני שנתיים. לפי זה אולי גם התוצאות. אולי?
יש דברים מסוימים שהבנתי עם הזמן שמשפיעים מאוד מאוד בלי שידענו.
למשל, אם אמא הלבישה בחיתול כדי לחסוך את תוצאות הפישפושים, אבל גם התייחסה בלבה פנימה אל החיתול כאל "מקום מתאים לעשות בו את הצרכים" ולא כאל "מכנסיים, שממש לא אמורים לעשות שם פיפי או קקי ומחליפים ברגע שמתלכלך" - התברר שהמחשבה שלה עברה לתינוק, וזה גרם גם לתינוקות שגודלו עם קשב ליציאות להתרגל לחיתול ולהראות את כל הביטויים של ההתרגלות לחיתול. זה ממש גרם למסרים של ה"בלי חיתולים" לא להגיע לתינוק - להיפך, הוא למד מסרים של חיתולים ואחר כך היה קשה לעקור ממנו את זה.
זה היה כאילו האמונות המושרשות עמוק אצל האם, אמונות שהיא בכלל לא היתה מודעת לקיומן אצלה, השפיעו יותר מכל דבר אחר שהיא עשתה!
אז אני שואלת את עצמי, מה עוד משפיע שאנחנו עושות, ואנחנו בכלל לא יודעות? איזה דברים משודרים לתינוק, ואיך הם משודרים, שגורמים לו לעשות דברים שלא מתאימים לכוונות המודעות שלנו?
ובהקשר הזה, אולי מה שכתבתי, [u]אבל מצד שני, שקט, חופש, אין הזדמנות לאמא להציק או לשלוח אנרגיות נודניקיות[/u]
זו כשלעצמה מחשבה, שאם לאמא יש אותה באופן בלתי מודע ("עדיף לתינוק שיעשה איפה שנוח לו, במקום שאני אטרח לקחת אותו לפישפושים כל הזמן" או "במקום שאני אציק לו עם לקחת לפישפושים כל הזמן") - אולי זה מה שמשפיע על התינוק לכיוון הזה ולכן הוא בעצמו קולט שאמא בתת מודע שלה מזמינה אותו לא לתקשר אלא לעשות?
כי הילדים יודעים בבירור שהם צריכים, ובוחרים לעשות.
הדבר היחיד שהם לא למדו הוא [b]שיש מקום נכון[/b] לעשות, ויש מקום לא נכון. זה הכל. אבל זה הרבה, כי זה אומר המון ניקוי אחריהם לאמא, וזה אומר שאין תקשורת, וזה אומר כל מיני בעיות בבתים של אחרים וכו' וכו'. אבל בכל זאת: הילד מודע, הילד שולט לגמרי בצרכיו.
אבל מרגע שבגיל שנה למשל הוא עדיין לא קלט שיש מקום "מתאים" ויש מקום "לא מתאים" - זה אומר שעכשיו ייקח יותר זמן ללמד אותו את זה, יותר זמן לעקור ממנו את התפיסה שכל מקום "מתאים".
עוד מחשבות:
כמו שיש ילדים שמתחילים לדבר בגיל חצי שנה, וכאלה שמתחילים לדבר בגיל שלוש:
מה זה אומר?
למה זה קשור?
האם רק למיומנויות מוטוריות גנטיות באיזור הפה ומיתרי הקול?
אולי זה קשור לתהליך ההתפתחות של התקשורתיות? אולי התקשורתיות הורבאלית קשורה גם לתקשורתיות בבלי חיתולים?
כי הספרים של לורי בוקה ושל אינגריד באואר מדברים שניהם על הסטאטיסטיקה שתינוקות בנות מאותתות יותר מבנים, מסמנות בצורה ברורה יותר שהן צריכות. אבל זה גם מה שאומרים על התפתחות הלשון אצל תינוקות!
אז אולי זו תכונה קשורה מהותית? אולי תינוקות שמתחילים לדבר מוקדם, גם מתקשרים בגיל מוקדם סביב הצרכים בלי קשר למה שאמא עושה (כמעט בלי קשר, כי סביר שיש לה, לגנטיקה שלה ולהתנהלות שלה קשר לורבאליות המוקדמת) - ולעומתן, אלה שמשקיעים קודם בתכונות אחרות, ועם המלים מחכים כמה שנים, גם לא מזדרזים לבזבז את האנרגיות שלהם על תקשורת בנושא פיפיקקי?
ואולי זה קשור לכמה שהמפשפש העיקרי בתינוק תקשורתי? אולי הליווי הורבאלי והלא ורבאלי של הפישפוש, כל כל מה שקשור בזה, קובע? אולי אם אמא היא לא טיפוס פטפטן שמתקשר עם התינוק ביחס לצרכים אז גם התינוק בעיקר ישתוק?
אגב, התקשורתיות הורבאלית מאוד מועדפת ומוחמאת בחברה שלנו. ואילו אני חושדת, שיש לה חסרונות כבדים ביותר. אולי היא מייצרת ילדים רגישים ולא עמידים. או אולי להיפך, ילדים רגישים, לא מחוננים מוטורית ולא עמידים מפתחים לפחות את התקשורת, כי מה עוד יש להם לפתח? או אולי בכלל לא קשור.
מחשבות. תהיות. שאלות.
אלה לא אמירות במסווה של שאלות. אלה תהיות אמיתיות.