בלי חיתולים סיבוב שני

הצפרדול בן חודש וחצי,
מה שנקרא בספרים "נכנס למסלול" (שעתיים בכי, 15 שעות שינה, שעה ערות, 6 שעות הנקה ביממה).
סתם, המסלול שלנו נראה אחרת: הילד ערני ים, אפשר להעיז להיות אצל סבתא-רבא בלי חיתול כי אנחנו מסתדרים לא רע בלעדיו (ובואו נודה, לא כ"כ יודעים להסתדר אתו), הוא יונק קצרות, ונרדם על הכתף.

אתחיל מהסוף -
אתמול פתאום אבא שלי אמר נראה לו שהפעם קל לנו יותר עם הפיפי-קקי מאשר בסיבוב הקודם.
צודק, מ'ני אגיד? גם אני הבחנתי בזה.
תמיד אנחנו אומרים פה ("אנחנו": דפי התיאוריה של בלי חיתולים) שבחברות "מפשפשות" כל אחד (או כל אשה/נערה) יודע לזהות תינוק שרוצה פיפי ולפשפשותו. זה נסיון קבוצתי מצטבר במשך דורות.
אז מסתבר שהנסיון הזה מצליח להצטבר (קצת) גם מילד לילד, וגם מלהסתכל על ילדים ספורים של חברות.

ומההתחלה?
הילד נולד. מראש הכנו חיתולים ר"פ ספורים (לא השתמשנו, מדי פעם נכנסים לתיק), די הרבה חיתולי פלנל וטטרה (תכלס? עדיף רק טטרה) - אנחנו משתמשים בהרבה פחות חיתולים לעומת הפעם הראשונה (10-15 ביום), וחתיכות טריקו בגדלים שונים שמשמשים לניגוב (פליטות, פיפי, קקי - מהתינוק ומאמא שלו), ויכולים להוחלף בחיתול טטרה.

מה עושים? (זה אחרי חודש של כל מיני נסיונות)
בלילה - עוטפים את הילד בטטרה. אם ישנתי בצהריים ואני מתעוררת לפני הפיפי, מפשפשימותו (לא תמיד הוא בכלל רוצה), אם לא ישנתי בצהריים, מתעורים אחרי שעשה פיפי, מחליפים חיתול ומיניקה. בבוקר קמים וסופרים כמה פעמים התעוררנו. לא עברנו את ה 10 גם בלילות שהרגשנו שהם מטורפים לגמרי.
באוטו - יש חיתול טטרה שפרוס על הסלקל, ועוד אחד שבעיקר מקומט מעל הילד, ככה שהוא חוצץ בין האבזם לתינוק, וגם בין הפיפי לעולם. עוצרים הרבה בדרך לפשפש, לפעמים עד שמוצאים מקום (כבישש עם הבלי מפרצים זו שערוריה. תמיד רואים מכוניות בשוליים עם ילדים גדולים עושים פיפי) לעצור הפיפי כבר ברח. לפעמים מגיעים ומגלים את הקקי שהילד עשה בשלווה. מגניב.
באופן כללי אנחנו עדיין בעוצר נסיעות חלקי. מסיעים את האח לחוגים (12 דקות כל כיוון), לסופר (רבע שעה), ולאירועים משפחתיים חשובים (לא סופרים זמן...).
בבוקר הילד עושה טון פיפי. כל 10-15דקות כמויות נאות. נראה כאילו הוא משלים את פינוי הנוזלים של הלילה. בבקרים בהם לאמא קשה להתעורר, היא בוהה במחשב ורוב הפיפים האלה על אמא. אח"כ מחליפים בגדים. בבקרים מפוקסים יותר כל הפיפי מגיע למקום שלו (יפורט בהמשך) סוג של בחירה.
מקום לפיפי אבא מפשפש מול חומת מפגע (כלומר מעל האמבטיה, אבל היות וזה בן ולא בת, זה לא מגיע לאמבטיה לפני שזה שוטף את החרסינות שעל הקיר). אמא עושה את זה כמיטב המסורת המקומית: על הרצפה. מפנים גזרה, עושים פיפי, ואח"כ מנגבים. תינוקטן הכי אוהב לעשות פיפי בקנזס: הגינה שלנו, עם הרוח החזקה שעולה מהנחל (את התירס מסביב משלים הדמיון).
שביתה הגאון הזה, כבר בגילו, לא הסכים לעשות פיפי אצל סבתא באמבטיה, והתעקש על הגינה. אבא החליט שזה כי הוא מעדיף את אמא. (נובמת, ברור מי צדק...)

סיכום ביניים, חסר המון אנקדוטות.

אמירה להמונים: כדאי לעשות בלי חיתולים, ככה יהיה לכם קל יותר לעשות את זה עם הילד הבא.
רגע, עוד הצהרה: כשאני יוצאת מהבית, אני צריכה אתי רק (תינוק ומנשא ו) כמה קוביות טישיו וחיתול טטרה/סמרטוט בד אחר. כל השאר - לוקסוס.

~
לפעם הבאה - מכנסי חריץ תוצרת בית.

עוד לזכור לכתוב -
כשמעבירים אותו הרבה אמא-אבא, מאבדים פוקוס/קשב/קשר רצוף, ויש יותר פספוסים.

דף בלי חיתולים (יש בכלל תיוג כזה?)

מצפה בכליון לעוד אנקדוטות... יושבת עם פנקס

גמנחנו מפשפשות על הרצפה לפעמים. אשכרה יותר נוח ונקי... (זה מה שנקרא "וידוי נאות" כי בד"כ אני לא מספרת את זה. א-נשים רואים את הבית שלי וחושבים שהוא מאד מאד מאד נקי.

)
בקיצור, כיף לקרוא, אני פה בטריבונה מחצצרצת לך בשמחה.

תינוקטן הכי אוהב לעשות פיפי בקנזס: הגינה שלנו, עם הרוח החזקה שעולה מהנחל (את התירס מסביב משלים הדמיון).

איזה כייף כשאת כותבת באריכות..

הבוקר הייתי חייבת להתקלח, הלילה היה ככה שלא הצלחתי להתקלח בבוקר לפני שאבא יצא לעבודה.
את רוב המשימות החשובות שלי אני מבצעת ב"זמן קובבה", אבל זה קצת לא עובד עם מקלחת.

מקלחת - הוראות:
כלים וחומרים:
אחות גדולה, אחות קטנה, תינוקטן, אמא, מים זורמים מברז, חלוק רחצה, שמיכה, תושיה, אמונה, 2 X רצון טוב.

פורשים חלוק רחצה.
מעליו מניחים אחות גדולה.
עליה פורשים חלק משמיכה.
על זה מניחים תינוקטן, ומכסים בשאר השמיכה.
מסביב מפזרים אחות קטנה עם רמת אי ודאות גבוהה.

ומה השוס? למה אני בכלל כותבת על זה פה?
התקלחתי, הילדים היו בקונסטלציה הנ"ל, ולפתע - עוד לפני הסבון - הקטן מתחיל להתלונן בווליום מתגבר. הבנות מודיעות שאני צריכה לגמור להתקלח. אני מנסה להרוויח זמן - "נסי לפשפשותו". פישפשה, נרגע, והשכיבה אותו עליה בחזרה.
והקטנה? הקטנה ניגבה את הרצפה עם מכנסיים (שלה) שהיו בדרך לכביסה (פספוס פיפי של בת 3 וחצי

).

_{זמן הקובבה של היום נוצל להכנת גלידה. (אין ספק שזה חשוב מתלית כביסה)}

תיוג חדש: דף תענוג!

איזה כייף כשאת כותבת באריכות..

כשאני יוצאת מהבית, אני צריכה אתי רק (תינוק ומנשא ו) כמה קוביות טישיו וחיתול טטרה/סמרטוט בד אחר.

וואו! איזה יופי !!!

שאלה: איך רק עם טטרה אחד? מה קורה כשהוא מפספס? אני גיליתי שאני יוצאת עם לפחות 5-6 טטרה ועוד 3-4 מכנסיים, וגם זה לא תמיד מספיק, אתפ כנראה מפספסים מאוד מעט...אני מלאת הערצה!

הטטרה ביום לא עוטף אותו, אלא משמש לניגובים.
פספוסים? עלי או על הסביבה.

איכשהו, בחוץ (חצר, יער, אפילו רחוב. לא קניון), קל יותר ויש פחות פספוסים.
אולי חלק מההשפעה היא של העובדה שאני יוצאת כשאני יותר מפוקסת.

אה, ואני לא מלבישה מכנסיים, אלא אם ממש קר.

יושבת עם פנקס

בלי חיתולים והרפואה הקונבנציונאלית:

הייתי היום עם הקטנטון אצל הרופאה. עד שהגיע תורנו, הילד ישן בשלווה גמורה במנשא.
הרופאה מציעה להעיר, אני עונה "הוא יעשה עליך פיפי", ומחליטים שהיא עושה לה קפה, ואני הולכת רגע להעיר בהדרגה ולפשפשותו.
חזרנו, הילד - כהרגלו - נרדם בתנוחה. כשהוא לא רוצה פיפי וכן רוצה לישון, זו תנוחה מעולה ל-הרדמת תינוקות.
הרופאה חיכתה לי עם סטאז'ר בחדר, מסבירה לו שהילד גדל בלי חיתולים, ושאני ממצא אנתרופולוגי.
את הבדיקה היא עושה כשעל הילד מונח חיתול טטרה, ותוך כדי ברור לכולנו שעוד רגע יש פיפי.

בתום הבדיקה אנחנו יוצאים בתהלוכה: אני עם תינוק על הידיים, ילדה גדולה שלי, סטאז'ר, רופאה, ובסוף ילדה קטנה שכועסת "את לא הלכת לאט!". הגאון הצעיר עשה פיפי בגינת המרפאה לקול תשואות הקהל.
_{יש מספיק מצבים בהם קהל מלחיצותי וחוסם פיפים. הגרלנו יופי של רופאה.}

בלי חיתולים והממסד הרפואי

<מתפקעת מצחוק ביציע>

ושאני ממצא אנתרופולוגי אלא מה?

איזה כייף כשאת כותבת באריכות..
אוהו ועוד איך!

אני מתגעגעת

אפשר לבקר?

התלבטתי, קומ"ג, אבל היא לא שום ממסד

איזה כייף לקרוא, מעורר השראה, מקווה שגם לנו זה ילך ככה בפרק ב' אפילו שאנחנו מאלו עם ההתחלה מאוחרת בסיבוב הראשון...

לילה.
פתאום, לפני איזה יומיים, הוא כבר לא רוצה לעשות בחיתול של הלילה. הוא מתעורר ובוכה.
לפעמים הוא כן עושה בחיתול (הורים איטיים יש לו), אבל ברוב הלילה מפשפשימותו.

הלילה התעורר, היה ברור שרוצה פיפי, פישפשתי מעל סיר, והילד צורח. מחבקת, מוודאת שלא רוצה לינוק (וגם אם מסכים, זו יניקה "שטחית"). סיר. צורח. נפל האסימון, ופישפשתי אותו מעל הרצפה. כנראה משהו בתנוחה היה לו טוב יותר, ועשה פיפי ענק.
נראה לי שלפני כמה ימים היינו משתכנעים שהוא לא רוצה פיפי בכלל.

כמה קשה להיות קשובים בלילה, כשאח"כ אבא קם בבוקר לעבודה, ואמא מוגבלת במנוחה במשך היום.
מי יתנני בת-שבט.

_כמה קשה להיות קשובים בלילה, כשאח"כ אבא קם בבוקר לעבודה, ואמא מוגבלת במנוחה במשך היום.
מי יתנני בת-שבט._
הו כמה נכון...

וירטואלי מרחוק.

אצלנו אמנם הסיבוב הראשון לא היה בלי חיתולים מובהק אלא מגוון וריאציות על הנושא, וגם בסיבוב הנוכחי מופיעות אותן הוריאציות, אבל אני בהחלט מסכימה על העובדה שהסיבוב השני הרבה יותר קל מהראשון, ומעצם זה יוצא שהקטן נמצא יותר בלי חיתולים מאשר היה הגדול (ואולי בשלישי כבר יהיו פחות וריאציות ויותר בלי חיתולים).

גם אנחנו בסיבוב שני ( אמנם הסיבוב הראשון לא היה בלי חיתולים מובהק אלא מגוון וריאציות על הנושא ).
לא יאומן כמה הדברים נראים ברורים ומתבקשים עכשיו, לעומת הפעם הקודמת, בה הינו צריכים ללמוד מאפס. קצת מתסכל האמת, כי תכננתי להתחיל בסביבות 6 שבועות, כשהיציאות מתחילות להסתדר... אבל הקטנה פשוט מבהירה היטב מה היא רוצה! (שוב יצאה לי ילדה עם דעה עצמאית! מה אני עושה לא בסדר?!) וחוץ מזה היא כל כך נהנית להיות בלי חיתול ומכנסיים, שממש קשה לסרב... מזל שמזג האוויר מאפשר (בעצם לא מותיר ברירה).

שוב יצאה לי ילדה עם דעה עצמאית! מה אני עושה לא בסדר?!
אוי ואבוי, זה יכול לקרות גם בילד השני?
סתם, בצחוק, זה מאוד תובעני אבל זה כיף גדול וגורם לנו פשוט למות עליה.

אוי ואבוי, זה יכול לקרות גם בילד השני?
נסי שלישית.

~~~~
הילד התרגל לפיפי בחוץ. זו ההעדפה החד משמעית שלו, גם כשלוקחיםן אותו לסיר, לאמבטיה, או סתם מפשפשים מעל רצפה. רק כשיוצאימחוצה הוא משתין.
נראה לי אחלה.
אבל מה זה החורף הזה שקפצלינו פתאום?
לשמחתי, לפחות הבוקר, הילד מקבל את הגזרה, והסכים לפושפש בבוקר.

~~~~~
הלילה לעומת הבוקר שבא אחריו, היה זוועתי.
קצת קר מדי לשמיכות הקיץ שסוף-סוף עידכנו (בלילות שלפני כן חיכה שנפשפשותו), קצת תנועתיות מעל למצופה (הטטרות המאולתרות זזות), קצת הורים עייפים (שמעתי קולות שלו מבעד לחלום עקשן שמסרב לזוז) -- וישנו על אי אילו שלוליות פיפי. מזמן לא היה לילה כזה. אולי רק בשבוע הראשון שלנו, כשעוד לא עטפנו אותו בטטרות.

פתאום גיליתי את הדף..
איזה כיף..

תגידי, איך את עוטפת אותו בטטרות? סתם חפיף כזה?

איך את עוטפת אותו בטטרות? סתם חפיף כזה?
כן.
החולצה קצת מחזיקה, אבל ככל שהוא נעשה פעיל יותר, זה פחות ופחות מספק.

(אנחנו כבר בני מעל לחודשיים.)

אחד הדברים שהטרידו אותי לפני שנולד הוא איך יתיחסו הגדולים (בעיקר האיסטניסיות שבהם) לפיפים של הקטן.
להפתעתי (או שלא), וגם בזכות תינוק של חברים שאחותו אדישה להפליא לריסוסים שלו (תמיד מדווחת, אף פעם לא מתרגשת), הילדים ממש לא מתרגשים. כלומר - מתרגשים, עושים ענין, צוחקים, משחקים, אבל לא כועסים/נגעלים מהפיפי.
טוב, גם שתי האמהות המדוברות נרטבות באדישות...

הגדולים מפשפשים את הקטן.
הם יושבים, הוא עליהם - הטוסיק נתמך ברגליים שלהם או במזרון עליו הם יושבים.
כיף.

כברכתבתי פה שלהיות (בלי עוד מבוגר) עם ארבעה בבית ולהיות עם תינוק אחד בבית זה קשה באותה מידה?
זו דוגמה לעזרה שלהם שמקזזת צרכים שלהם.

קקי בנסיעות.
קקי בנסיעות? זה רק אצלינו או עוד מישהו פגש את זה?

נכנסים לאוטו. חיתול טטרה פרוס מתחת לילד. חיתול טרה מקופל מעליו בשביל לקלוט פיפי.
הילד נוסע מאושר לגמרי. רגוע, מחייך, מקשקש איתנו.
מגיעים. מרימים. הילד יושב בשלולית חרדלית.
אני כבר אלופה בלהוציא אותו ככה ששום דבר חדש לא מתלכלך. בשביל לשטוף צריך רק בקבוק-ספורט.

מישהו פגש את זה?
זה דומה אולי לבחילה בנסיעות שמפעילה את המערכת?

אצלנו-לא, אבל הרעידות אוטו זה אולי משהו מרגיע כזה, מרפה את כל (אבל כל

) השרירים.

קקי בנסיעות? זה רק אצלינו או עוד מישהו פגש את זה?
לנו היתה תקופה כזו. מאד מבלבל.
עד שקלטתי שהתנוחה בסלקל מ-אד דומה לתנוחת הפשפוש שלה.
היא היתה ממש פיצקי קטנטן מאד, ומה שעשיתי היה מאד להדגיש את הCUE שלנו (פשששש...) כשעושים מעל הסיר, וכשעשתה בסלקל... הייתי אומרת לה שזה בסדר גמור, ועושה פששש גם.
שיהיה ברור שלא עושים סתם רק כי זה מרגיש נכון פיזית, אלא שזה בא עם תקשורת מצידי.
זו היתה תקופה שרק מלהחזיק אותה בתנוחה היא היתה עושה, גם כששכבה עלינו בחצי ישיבה.
מהר מאד עבר.

_שוב יצאה לי ילדה עם דעה עצמאית! מה אני עושה לא בסדר?!
אוי ואבוי, זה יכול לקרות גם בילד השני?_
הו, הרבה יותר סיכויים מאשר בילד הראשון... בשביל הראשון ההורים הם הדוגמה לבנאדם. לילד השני יש כבר את אחיו/ אחותו כאפשרות נוספת.

טיול בקבוצה עם אנשים חדשים.

ניגשת אלי מישהי - "אני חייבת להבין: בעלי אמר לי שבדרך עצרתם את האוטובוס כדי שתינוק בן שנה יעשה פיפי".
אני - "יש טעות אחת בסיפור". - "הוא גדול יותר? אני חייבת להבין. תסבירי לי מה זה" - "יש רק טעות אחת" - "נו, מה? אחת שהוא גדול יותר, והשניה?" - "טעות אחת: הילד בן 3 חודשים" אני מחייכת ככה שהיא לא מצליחה להאמין לי.
עוד דקה עוברת, והיא עדיין מתפלאת. אני - "אני לא יודעת איך לשכנע אותך שאני לא צוחקת עליך".

מסתבר שמדובר באישה שעובדת עם תינוקות, ספציפית עוסקת בהתפתחות שלהם.
מה שהיא פגשה עכשיו סותר את כל מה שהיא יודעת ועובדת לפיו.
מרגע שהשתכנעה שזה לא סוג של בדיחה, היא שאלה שאלות סופר לענין.

בן 3 חודשים.
אאל"ט, היו לנו שני לילות יבשים ברצף.
כך או כך, מספר החיתולים הממוצע בלילה (ie מספר הפעמים שהפיפי יוצא לפני שאמא מתעוררת) קטן בהדרגה.

בלי קשר לבלי חיתולים,
הטיול נגמר בארוחה. יש רשימה נאה של מאכלים מהם אני נמנעת בשביל הקטן (אולי הגיע הזמן לדללותה קצת), ורשימונת-המנעות מטעם עצמי. בין שני אלה, נשארתי כמעט בלי מה לאכול שם. הצגתי בפני המלצרית את הבעיה, וקיבלתי קערת סלט נאה (יפה ולא מבושלת) ומותרת. כשסיבכתי ככה את העניינים לא יכולתי שלא לחשוב על הפשטות של "פשטות מרצון" יחד עם "את חייבת להיות שונה", וזה עוד בלי שאני "דתיה" ונמנעת מאוכל שאינו אורגני.

קקי בנסיעות.
וגם קקי בסלקל בבית, כשאני זקוקה לשתי ידיים והילד שלו להפליא ומאפשר לי.
מה, אני רק מפריעה לו כשאני מקקה אותו על הידיים?

"אני חייבת להבין: בעלי אמר לי שבדרך עצרתם את האוטובוס כדי שתינוק בן שנה יעשה פיפי".
סיפור נפלא

_וגם קקי בסלקל בבית, כשאני זקוקה לשתי ידיים והילד שלו להפליא ומאפשר לי.
מה, אני רק מפריעה לו כשאני מקקה אותו על הידיים?_
לא, לא. זה קקי מחאה, בגלל ש יש רשימה נאה של מאכלים מהם אני נמנעת בשביל הקטן

הגיע הזמן לדללותה קצת

כמו שאמרו לי פעם כשקטינא היה בן 3 חודשים: "הוא כבר גדול!"

_קקי בנסיעות.
וגם קקי בסלקל בבית, כשאני זקוקה לשתי ידיים והילד שלו להפליא ומאפשר לי._
התנוחה! התנוחה!
מחרה מחזיקה אחרי עצמי מימיקודם...

(Pun not intentionally intended...)

(ניצן אמ)

סיפור נפלא

איזה כייף כשאת כותבת באריכות..

לא ידעתי שאת יודעת איך...

וגם -
_טיול בקבוצה עם אנשים חדשים.
ניגשת אלי מישהי - "אני חייבת להבין: בעלי אמר לי שבדרך עצרתם את האוטובוס כדי שתינוק בן שנה יעשה פיפי"._
וואו, אני לא הייתי מעזה.
גם כי - מה אם אין לו?
וגם כי - בכל זאת הוא קטנצ'יק ובטח עוד עושה בתדירות נורא גדולה, אז מה זה משנה לעצור תאוטובוס פעם אחת מכל אלה?

הוא קטנצ'יק ובטח עוד עושה בתדירות נורא גדולה
נסיעה של שעה וחצי. שני פיפים.

_{גם אני לא ממש העזתי. ככה זה חסרי רגישות: שאלתי מישהי אם נראה לה סביר לעצור את האוטובוס בשביל פיפי של התינוק. היא ישר עשתה שיעצרו לי.}

חחח, נורא קל לבקש שיעצרו את האוטובוס בשביל מישהו אחר...
גם אני לא הייתי מעזה. אבל לקחתי איתי סיר, עם הפטנט של לשים בתוכו נייר טואלט לספוג אותו.
יופי של סיפור (-:

בפעם הבאה: לנסוע ברכבת ולפשפש את התינוק מהפתח למטה

אני חושדת שהוא מתאפק יותר על הקקי, ועושה רק כשממש נוח לו (כשמקקים אותו בחוץ או כשהוא יושב בסלקל. יש חרם קקי מוחלט על הסיר. בעצם גם באמבטיה אפשר לפעמים, אבל זה לא כ"כ נוח לי, כן טוב לאבא).

יש ימים שהוא עושה שביתת-פשפושים-בבית. רק בגינה נאה לו.
האמת? מבינה אותו. אבל לפעמים אמא עייפה, או לא לבושה מספיק בשביל לפפות ילד מול חלון השכנים... אז היא חוטפת

~~~~~~~~

אתמול היתה מסיבת סיום לילד בחוג.
באולם ספורט - מקום שאפשר לצאת ולהכנס חופשי, ולהיות בעמידה.
לא היה לי מנשא (אח. כמה טיפשי! זה לא שמיהרתי, וזה לא שלא שמתי את המנשא ליד התיק.)
הסתובבתי עם הילד על הידיים וחיתול בד ביד (למצבים האלה שאני יודעת שהוא רוצה, מפשפשת, הוא לא משתף פעולה, ויהיה צפוי פיפי בעוד דקה ורבע), פשפשתי אותו בחוץ כמה שצריך, הנקתי אותו בפנים כשצריך, ושלחתי אותו לטיול עם אבא בסוף. העיקר שהיה לי חיתול ביד.

~~~~~~~

כשהוא משתין עלי ומרסס את הפנים שלו, אני צוחקת, וגם הוא. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא לא ידע איך להגיב, אבל צחקתי, אז זה מה שהוא למד.
יש לזה שתי תוצאות:
אחת - הוא לא מתרגש מלרסס אותנו. אולי יקח יותר מדי זמן ללמוד שעדיף לעשות פיפי לא על אמא.
שניה - כשגל השפריצליו בים (פעם ראשונה בים?) הוא היה מאושר

שניה - כשגל השפריצליו בים (פעם ראשונה בים?) הוא היה מאושר

הים פשפש עליו D-:
אבל מי פשפש ת'ים?? מה, גם אמא של הים בלי חיתולים? לא פלא שיש ים!

תגידו, פה זה רק תגובות או שאפשר להוסיף?(ברוח הדף)

עיר
מחליטה לצאת למכולת לקנות עגבניות לרוטב פסטה,
מרחק שלושה בתים
מכוניות צפוף צפוף
גם על המדרכה גם בדבל
אחת במנשא אחת מובילה
יורדים לכביש חוזרים עולים בטון יורדים מגיעים
אוספים לשקיות (כן )
הקטנה צריכה פיפי
לשלם ולצאת
לא יש תור
יוצאים
מרגיעה את הגדולה שכבר חוזרים
היא לא מוכנה לעלות קצת במדרגות אני לא מוכנה קרוב למכולת
הולכות
מנסות באיזה חניה מקורה
כלבים נובחים
ממשיכות
עשביה קטנה בין מדרכה לחומה
פורקת
לפחות היא עושה
מתרוממת
עיניים פעורות בתוך גוף נפוח עם סיגר תקוע
בוהה בנו
בוהה חזרה
מסתובבת
מעמיסה
חוזרים למכולת
משלמים
חוזרות הביתה...

הים פשפש עליו

אשכרה.

ישיבה בעניני בניה.
הכנה: מודיעה מראש שאני עם תינוק, ועל מה אנחנו עומדים לדבר.
ישיבה תכליתית כמו שאףפעם לא הצלחנו לגרום להם.

פיפי לפני היציאה.
רגוע באוטו.
הגענו, לא רוצה פיפי. ערני.
הקדמתי.
יושבת, מחתלת בבד, ומיניקה.
מתחילה הישיבה - הילד רגוע לגמרי על הידיים שלי. מתישהו יונק, מתישהו פחות רגוע.
נגמרים הנושאים שלי ושקשורים אלי, נשארת לשבת להמשך.
קצת פחות שקט. חיתול יבש (אני כל הזמן נוגעת לבדוק).
הולכים לשירותים. פיפי בכיור.

_{יו, אשה אחת, איך הדבקתותי בסגנון!}

אני כל כך שמחה.
מסתבר שזה לגמרי פשוט לקחתותו לבנין המשרדים הענק ההוא (:-P קומה אחת מעל קומת חנויות).
כמעט יכולה לומר שאפשר הכל עם התינוק.
(נא לא לצטט אותי בפעם הבאה שאני מקטרת)

בהמשך היום, עליתי למזכירות לעוד פגישונת-עבודה עם חבילה במנשא.
אבל זה לא כ"כ חוכמה

מאוקטובר אני מתכוונת להיות באותו מקום אחת לשבועיים לסדנה של חמש שעות.
נראה ריאלי.
> אופטימית <

הילד בן 3 וחצי חודשים.
(טפו טפו חמסה וכו') התעוררות אחת בלילה (בלי לספור את זאת של 6 בבוקר, ואת הנפילה מהמזרון שלנו), והפיפי שלה חלקי: התחיל בחיתול, חיכה, ופושפש ליד המיטה.

אני לא מצליחה להקימתצמי ולפשפשותו בלילה. זה נשאר תפקיד של אבא, אבל נדמה לי שהוא (התינוק) מעדיפותי לתפקיד הזה.
אולי אחרי שקמתי הבוקר כ"כ מאוחר, אצליח הלילה.

הלילות הלילות, דרוכה ומצפה להתפתלויות, לכרבול הראש מצד לצד. תופסת, מניפה קרוב לחזה, ממהרת לשרותים עם עין וחצי עצומות. לפעמים כן לפעמים לא , חוזרות לישון או לינוק.

אולי אחרי שקמתי הבוקר כ"כ מאוחר, אצליח הלילה.
פחחחח.
או בניסוח מכובד יותר: עד הערב הייתי כ"כ עייפה ששכחתי את התכניות שלי ללילה. ממשיכה למרפקותו.

הלילה השתמשנו בר"פ חדשים. ספיגה אפס. שלוליות מבאסות.

~~~~~~~~~~~

אמש היינו בקונצרט של אמא שלי.
התינוק קצת התענין, הרבה היה לא שקט ורוב הזמן הייתי אתו בחוץ.
יצא מהכל שאחרי שינק לא רצה לעשות פיפי לפני שנרדם במצברוח מעולה.
בבית בד"כ יש איזה פיפי במהלך הערב, ואתמול לא היתה הזדמנות. אזפיפי היה במיטה (בלי קולות, היינו ערים בחדר אחר), והמשיך לישון בשלולית הנאה שלו.

גמנחנו מפשפשות על הרצפה לפעמים אצלינו זה בגלל שהאמא חסרת חוש כיוון (-:
סגנון הכתיבה כל כך כל כך כל כך מעודד. סירופ ברגעי משבר
יש בלוג של הגדולים בלי חיתולים? מעניין...
תודה

יש בלוג של הגדולים בלי חיתולים? מעניין...
רק הקטנה-גדולה.
(הגדולים הם תאומים מלפני שהעלתי את האפשרות בדעתי)
לא ממש.
סביר שכתבתי קצת, פה ושם. אבל לא באופן שיטתי.

הילד על הידיים שלי. מתפתל, לא מוצא תנוחה נוחה.
טוב, אם זה מה שהוא רוצה - בבקשה: שכב בנוחות על המגבת שעל הרצפה. על הבטן.
אחרי כמה דקות כאלה (במהלכן אני מציעה לאיזה אבא באינטרנט לקחת את בת ה 4 חודשים שלו על הידיים), הלד מתחיל להתלונן, ורגע לפני שאני מרימה אותו, הוא עושה קקי גדול.
(את הקקי הוא המשיך בכיור. לא סיפור מרתק.)

בזמן האחרון יש הרבה פעמים כאלה - אני מציעה לו פיפי, האו לא עושה, אני מניחה אותו לידי על המיטה, הוא מתהפך בלולינות, והפעם הבאה שאני שומעת ממנו (כלומר אחרי גרגורי העונג והגרפס) זה כבר קיטורים על כך שהוא בתוך שלולית.

שוין. העיקר שהוא מאושר.

כשהוא עושה פיפי, לומשנה איפה, מתי, ולמה, אחיו הגדול פוצח בזעקות "יופי פיפי!". עם כזה עידוד, אין מצב שהתינוק ילמד שיש הבדל בין היחס שלנו לפיפי בדשא, על אמא, על ספר שזרוק על הרצפה, או לתוך קערת סלט (קצוץ דק, קצת מלח, ומעורבב היטב).
כנראה שבאמת אין הבדל.

יש הבדל (-:
וזה התפקיד שלך גם להדריך את הגדול להבדיל בין "יופי פיפי" שזה פיפי במקום המתאים, לבין "פיפי" עובדתי ושקט, כאשר הפיפי לא במקום המתאים P-:
וגם להדריך את הקטן, שלא מתאים לך שהוא עושה על המיטה וכו'.
מה שכן, בדוגמת המיטה: הוא גרגר, ועשה גרפס - ואחרי זה פיפי. כלומר, כשהצעת לו, הוא בעצם עוד היה צריך גרפס, לאו דווקא לשכב. או, לחילופין, רצה לשכב, ואז היה בעצם צריך להציע שוב.

בגיל הזה בערך ביקרתם אותי, ובין היתר הוא התחיל לעשות בדרך אל הסיר. ככה, בביקור שלכם, למדתי כמה חשוב להגיד לו את המלה הקטנה רגע , שתשרת אותו במשך שארית חייו D-:
"חכה" ו"רגע", בשילובים שונים, הוכיחו את עצמם. הילד הבין את הנדרש ממנו וחיכה עד שאתן את האות.

להדריך את הגדול להבדיל בין "יופי פיפי" שזה פיפי במקום המתאים, לבין "פיפי" עובדתי ושקט
כן, בתיאוריה.
בתכלס הקטן כ"כ מחייך ומאושר, שהתגובה שלי צוהלת כמוהו

נראה אם אצליח להתאפק.

זה קצת כמו אמא שאומרת "לא" על חשמל, ואז הילד כ"כ מתוק כשהוא משחק ב"אני מפר איסור חמור", שהיא פורצת בצחוק. אני מאמינה שגם הילדים שלה ילמדו להזהר בחשמל.

אין מצב שהתינוק ילמד שיש הבדל בין היחס שלנו לפיפי בדשא, על אמא, על ספר שזרוק על הרצפה, או לתוך קערת סלט
קוראת את המשפט הזה ומגיבה עליו בבלוג שלי, כי לא רציתי ממש להתפרץ לכאן. החיים מעל קערת סלט בלוג בלי חיתולים

הילד חולה.
קצת חום, קצת שלשל (הקציף) אתמול, קצת מנוזל היום.
חזר להשתין עלי (אולי רק כי הוא יותר על הידיים, ואולי כי הוא יונק יותר),
עדיין רוצה לשחק עם כל הצעצועים האלה שהוא אוהב, אבל מעדיף לעשות את זה על הידיים של אמא.
עושה כנראה פחות פיפי. אולי כי מזיע (לא רואים כי יש המון רוח).
נורא נורא ברור, הילד.
אבל מסכן.

עם אחותו הגדולה (כלומר הקטנה), אני זוכרת בצורה מאוד חד משמעית שכשהיתה חולה, הפיפי שלה צרב לי את היד. עכשיו אני רק מרגישה שהוא חם (כי יש לו חום, דאה). משונה.

בעלי במילואים, אמא שלי פה היום.
היות וניסיתי להשלים היום (עבודות בית) מה שלא הצלחתי כל השבוע, הילד היה כל היום עם סבתא.
התוצאה? "אני כבר מרגישה מתי הוא צריך"

סבתא למופת.

וואו! כל הכבוד לסבתא!
תגידי, האם היא לא גדלה בשיטה הזאת מגיל כמה חודשים? היא לא הכירה את זה?

לא, לא הכירה את זה ככה.
איך להיות אמא לתינוקת היא למדה בארץ, בקיבוץ.

בלילות של המילואים (5 שנים למנאיק. צפוי שבוע אימון בקרוב יחסית) לא פישפשתי אותו כמעט. אבל גם לא חיתלתי.
התוצאה: לילות הזויים עם נסיון להדחק בין שלולית-שתיים גדולות שיש על המיטה, עם מגבת שלפעמים פרושה על אחת מהן.
לוידעת איך זה ישפיע.

הילד מתעורר, מתהפך לבטן בזריזות, עולה על שש, ועושה פיפי. כל זה - לפעמים תוך בכי, לפעמים בשקט (מחתרתי). אם הגעתי אליו לפני הפיפי, אני מצליחה שיעשה את הפיפי במקום אחר: אם הוא במצברוח טוב אני מעבירה אותו באותה תנוחה אל מגבת. אם לא, אני מיניקה ומכוונת את הפיפי למגבת.

כשהילד משחק על הרצפה, יש לו מין תנוחה לא-סימטרית בה השלולית לא מגיעה אליו (החולצה נרטבת כי היא רפויה).
אבל אז הוא ישר נשכב בשלולית, כאילו בכוונה.
לך תבין.

אנחנו עוברים תכף דירה לבית בו חלק מהרצפה מקרמיקה, שלא עמידה לחומצה. בעלת הבית מוטרדת מהחומציות של השתן. נכון שהוא עוד תינוק, אבל כבר מתחיל לאכול פירות.
לא נוכל לאפשר מצב בו הוא משחק להנאתו באיזור-האסור ואני לא מסתכלת עליו.
אולי פשוט נקנה משטח לינוליאום.
מאתגר.

נו.. איפה ההמשך?

גם אצלנו פישפושי ריצפה לא אידיאלים כי הריצפה עשויה טאטאמי. אך בתור אחת שפחות בעניני הקשב ויותר בבלי חיתולים, הדהים אותי כמה מהר היא למדה לעשות פיפי בשטח הקטן שאינו טאטאמי.

'תיודעת מה? יכול להיות שבאמת אנחנו יחסית מפשפשים יותר ומשחררים אותו לנפשו פחות.
החלטנו שקרמיקה לא כ"כ פגיעה. יש לנו שכנה עם רצפת קרמיקה, עם ילד בן מעל לשנה שבלי, והרצפה לא ניזוקה.

המשך?
הפיפי עלי (כלומר - אחריות שלי ולא שלו). הילד כמעט לא מאותת. כלומר, זה לא מדויק. הוא מאותת כשיש סיבה לאי נוחות: קקי בתוך חיתול באמצע אולם תצוגה מפואר. פיפי באוטו. האו לא מאותת ואני קוראת בזמן הנקה. גם סתם ככה כש"הגיע הזמן, והוא לא-לגמרי-מרוכז-במה שהוא עושה.".
אבל הוא עושה פיפי באמצע האוכל. הוא מאוד אוהב לעשוק קקי בישיבה (חצי כריעה, ישיבה מאוד מענינת) על הרצפה, וזז קדימה אחרי כל מנה. לפעמים נשאר במקום ומשחק עם הקקי (ואז אם אני מסתכלת מאחור, אני בכלל לא רואה שהיה קקי...).

הילד כולה בן חצי שנה.
נראה לי שלא עברנו את שלב ה"כל הזמן בורח פיפי כי שוכב על הבטן", פשוט כי הילד הזה לא נזקק לזחילה על הבטן בשביל ללמוד לזחול. הוא לא זוחל על 6 "קלאסית", אבל בהחלט זוחל מהר עם בטן לגמרי באוויר.
אוכל טון פירות, ובהתאם הקקי - מגוון מאוד.

בלילה איך לפעמים. מחותל בבד, לפעמים מסכים לעשות פיפי כשמפשפשים, לפעמים לא צריך, ולפעמים אנחנו מתעוררים רק אחרי השלולית הגדולה.
יש שיפור קל ב"פיפי של הלילה לפני שנאחנו הולכים לישון". תמיד יש כזה, אבל לפעמים אנחנו נרדמים לפני שהוא מתעורר בשבילו, ואז זו השינה הכי-הכי עמוקה שלנו

חד משמעית - אין טעם להעירותו כדי לפשפשותו, וברוב המקרים גם אם הוא מתעורר כי העברנו אותו למיטה, הוא לא יעשה פיפי בהתעוררות הזאת (גם אם אחרי רבע שעה יהיה לו פיפי).

9 חודשים.
מזמן לא כתבתי.
אנסה לתמצת.

הילד - כמו אחותו בזמנו - מסתובב חופשי, ולא כ"כ טורח לאותת.
עברנו עכשיו שלשול מבאס, בשילוב עם שביתה מסוג "אם תצליח להניח לי לנפשי במקום בו טוב לי וגם מתאים לך שאעשה קקי, אשתף פעולה".
זה התרגם לכמה קקים (שלוליות צהובות מגעילות) בתוך האמבטה, עם שלל צעצועים.
הכי הוא אוהב אמבטיות, כך שכל ארוחה/קקי נגמרים בחגיגה.

הלילות - רטוב. אנחנו עייפים, ולא מצליחים לפשפש בלילה. משתמשים בחיתולים ר"פ.
יש פיפי עם שת"פ כשקם משינה (בוקר ובמשך היום).

מתי היא התחילה לאותת?

אויש...

נו, את כבר יודעת איך זה...
לנשום עמוק, להקל על עצמך, לאגור כוחות, להזכר מה חשוב ומה לא, ולהמשיך בדרך...
אין טעם לנסות לדלג על שלבים, זה תמיד זורק אותך להתחלה...
יהיה טוב.

שיואו, כבר בן שנה.

בלילה אנחנו עדיין בואתו לופ:
מתעורר, מחפש את הציצי, יונק, ברור לנו שהוא רוצה פיפי, ונדמה לי שהוא יונק יותר מכמה שהוא באמת רוצה לינוק, וככה יש לו יותר פיפי ממה שלכאורה אמור היה להיות לו.
אבא מנסה לפשפש, הוא מתפתל ורוצה בחזרה לאמא. צד שני. צד שלישי.
נרדם. מתעורר. יונק. שלולית.
הפסקנו לחתל בלילה. למי יש כח. מאווררים ביום.
נראה לי שיש סשן-שניים (מתישים) כאלה בלילה, לא יותר. אם לא עשה פיפי לפני השינה (דהיינו: אם אמא הלכה לישון לפני אבא

), הפעם הראשונה מוקדמת יחסית.

חד משמעית - הוא לא אוהב את אבא בלילה. רוצה רק אמא, ועדיף ציצי.

אתמול, בפעם הראשונה מאז שהחלטנו שהיחידה שיכולה לפשפש אותו בלילה זו אני, וגם הבנו שצריך להעיר אותו בשביל הפיפי, הצלחתי לעשות את זה (כלומר - להתעורר בעצמי - אני וגם הגוף שלי). ישבתי, הינקתי, וליטפתי לו את הבטן. מתישהו נגעתי בבטן התחתונה, והוא התעורר, נעשה מפוקס, חייך, ועשה פיפי. אח"כ הוא כמעט נרדם על הכתף של אבא, ינק, ונרדם בלי ציצי - עפעף, וכבה.
אבל הצלחתי רק כי ב 8 וחצי בערב כבר ישנתי...
הפיפי של לפנות בוקר כבר היה בשפריץ גדול ישר עלי

~~~~~~~~~

חוץ מהלילות -
פיפי אחרי שינות וביציאה ממנשא בלי שום בעיות.
פיפי במשך היום חופשי איפה שהוא נמצא. אם הוא במצברוח טוב הוא מסתובב בבית ומשתולל עם הגדולים, כך שאני פשוט לא שם בשביל לקרוא סימנים או לשמוע איתותים.
יש פעמים שהוא לא שקט, יונק-נושך, מקטר, ובדיעבד אני מבינה שהוא רוצה פיפי. לאחרונה אפילו "תפסתי" כמה כאלה לפני שהיה מאוחר.

קקי הוא עושה בלי להודיע.
נקודת אור: כשאני מעבירה אותו לתוך האמבטיה הוא ממשיך.
נקודת אור #2: הוא פחות משחק עם הקקי, והוא לא משחק אם אני מגיעה מספיק מהר ומנקה. בשביל להבין את הענין: כשאני מטאטאת הוא מגיע לערמת הלכלוכים הרבה לפני שאני מביאה את היעה, ואני צריכה להתאמץ המון כדי למנוע ממנו לפזר את הלכלוך. עם הקקי מספיק שאני אומרת "אל תגע" והוא נמנע. הוא כן מנסה לקחת חתיכת טישיו ולעזור לי לאסוף |אייקון של מאוהבת בילד הגאון|. אני עוד לא בשלה לזה.

~~~~~~~~~

חוץ מהפיפי-קקי: אין כמוהו.
עומד (ויושב, וזוחל, ומטפס) בכל מה שהאחים שלו עושים לו, וזה, בלי עין הרע, זובור רציני.
היום הגדולה שלנו ראתה אותו עושה שני צעדים בעצמו-לבדו.
ומחקה אותנו.

להקל על עצמך
בטח-בטח...
השבוע חופרים יסודות.
תקופה קלילה

האמצעית? לאותת?
הסימן הברור הראשון כגדולה (כתינוקות על הידיים /במנשא קראתי את שניהם בלי בעיה) - אולי החולצה. לא בטוחה, שניה, הנה:
אחד שאני זוכרת זה שהיתה ניגשת אלי למחשב ועושה על הרצפה לידי. הייתי צריכה די הרבה פעמים כדי להבין שזה איתות. זה בטח היה סביב גיל שנה, כי זה היה בעמידה.
קצת יותר מאוחר - נגיד שנה וחצי - היא היתה עושה פיפי בעמידה, והחולצה היתה נרטבת מזה. לימדנו אותה להרים את החולצה, אז הרמת החולצה הפכה לסימן - לא סימן מסוג "אמא, תראי, אני רוצה פיפי" אלא סימן מסוג "אוי, היא מרימה חולצה, אני צריכה לעשות עם זה משהו".

שיואו, כבר בן שנה.
וואו !
מזל טוב.

לא סימן מסוג "אמא, תראי, אני רוצה פיפי" אלא סימן מסוג "אוי, היא מרימה חולצה, אני צריכה לעשות עם זה משהו".
תודה.
זה משהו שאני חושבת עליו מבחינת סימנים. איך להבהיר שמדובר בסימנים של "לא נוח לי עם זה" ולא של - אני מנסה להגיד לך משהו.

_שיואו, כבר בן שנה.
וואו !
מזל טוב._
אולי באמת כדאי לגמול אותו מוקדם

מזל טוב@}

מדובר בסימנים של "לא נוח לי עם זה" ולא של - אני מנסה להגיד לך משהו
בדיוק. ניסוח מצוין.
מענין אם זה כתוב איפשהו בדפים של מדור בלי חיתולים? סביר שכן, ורק אנחנו פה מעדיפות להמציא את הגלגל ע"פ ללמוד תיאוריה מראש.

וכמובן - תודה לכל המברכות

הבוקר, בן השנה כרע על הרצפה וצעק.
הסתכלתי אליו, שאלתי מה הוא רוצה, חייך אלי והפסיק לצעוק.
הנחתי לו, עשה פיפי.

כמה פעמים זה עוד צריך לקרות כדי שאני אבין אותו?

:-D

סביר שכן
את חושבת?
תראי את הפתיח של סימני פשפוש.
אני חושבת שזה די מלחיץ להיות אמאצעירה ולא לדעת שלזה הכוונה.

<חחחח... מה חושבת? יודעת>

תובנה חדשה לגבי הלילות:
כשהוא מחותל (בבד), הוא מתאפק יותר זמן עד ש(מתיאש מאיתנו ו)עושה פיפי במיטה.
מתאפק - כלומר לא נוח לו, יונק הרבה, מרגישה שמציק לי לציצי.
_{אולי זה מקרי, בו"ז עם שיניים חדשות.}
התחלנו לחתל בכוונה להצליח לקרוא את איתותי הפיפי. זה עוזר חלקית, כי בחלק גדול מהלילות אנחנו עייפים מכדי שאתעורר ואפשפש.

אתמול היינו אצל חברים בערב. הילד קיבל חיתול בד.
כשרצה פיפי - התחיל להוריד את החיתול. יופי של סימן. פרקטי.
זה בעצם כמו בלילה.
למיטב ידיעתי, עם מכנסיים זה לא עובד ככה. מענין למה. כלומר - אילו מכנסיים כן יעשו את העבודה של לעזור לילד לסמן?

אני קוראת בעניין.
ותוהה.
כל מה שאת מתארת - הרבה הרבה יותר מאוחר ממה שהיה אצלנו. הרבה. נגיד, התופעות של הפיפי בלילה. אצלנו מה שאת מתארת היה בחודשים הראשונים.
או, מה שאת מתארת על מס' 3 בגיל שנה וחצי - בגיל שנה וחצי היא באה אלייך ומרימה את החולצה כדי לעשות פיפי ולא מתקשרת איתך בכלל? זה גיל שבו עם הינוקא כבר שכחתי מלהיות בקשב בכלל. הוא ביקש. במלים. או בתלונה ברורה ותובענית.

יש לי מלא סימני שאלה.
למשל: ממה שאת כותבת,
בחלק גדול מהלילות אנחנו עייפים מכדי שאתעורר ואפשפש
ואני קמתי מהלילה הראשון אחרי הלידה, אפילו שלא יכולתי ללכת, שעמדתי בקושי, שהייתי עייפה ומחוקה - קמתי לפשפש אותו באמצע הלילה כי הוא ביקש. האם זה תהליך שמתפתח לפי הכמות שאמא קמה בלילה? האם זה עניין של כמות התירגול החוזר בלילות?

או, האם יש קשר לעצמאות הגדולה ולחופש הגדול? יש מרחב בבית, יש אחים שמשחקים איתם, יש מרחב בחוץ, אולי פשוט התינוק נמצא פיזית פחות על אמא, יותר חופשי לעצמו - ואמא פחות מציעה פישפושים כחלק מהעניין? אולי יש מסר כללי של "לשחרר אותו" וזה שוב עובד בקטע של כמות התירגול?
או במקום אחר?
או אולי נוצר במקרה כזה תירגול אחר, שמשנה את האיזון - למשל, נוצר מאליו המון תירגול של "לעשות פיפי או קקי לבד באיזה מקום בבית על הרצפה", מה שמחזק עצמאות וגם מחזק אי תקשורת לגבי הצרכים עם אמא/אבא? כי זה הופך להיות הנורמה בשבילו, ואז לזה הוא חותר?
אצלנו הבית קטנטן, אין מרחב ל"אי שם בבית", הוא תמיד היה בדרך שלי או לידי, הסיר והכיור תמיד קרובים מאוד, לקחתי באופן יזום עם תשומת לב ויד על הדופק.
בטווח הארוך, לדעתי יותר בריא להיות תינוק שמסתובב חופשי ועושה. אמנם פחות תקשורת, יותר עבודה לאמא, תהליך יותר ארוך עד שהתינוק ילמד את הכללים שאנחנו חותרים אליהם - שיש מקום לעשות את הצרכים, והמקום הזה הוא לא במיטה או על הרצפה. אבל מצד שני, שקט, חופש, אין הזדמנות לאמא להציק או לשלוח אנרגיות נודניקיות (-: לא מפנימים סטריליות ואהבת ניקיון...

כלומר, המחשבות שלי: כדי שהתינוק יפנים את הכלל העיקרי, שאת הצרכים עושים במקום המתאים, ומבחינה פיזית הוא זקוק לשם כך לעזרה מאמא (אמא - שם קיבוצי למי שיכול לקחת אותו), צריך אולי להשקיע המון טירחה ומאמץ מסוג מסוים.
ואולי את התוצאות רואים לא לפי הגיל של התינוק, אלא לפי כמות הפעמים. נגיד, התינוק לומד לא לעשות פיפי במיטה אחרי חמש מאות ושבעים פישפושים מוצלחים בלילה. את יכולה לדחוף את חמש מאות ושבעים הפישפושים האלה בחמישה חודשים, או את יכולה לרווח אותם על פני שנתיים. לפי זה אולי גם התוצאות. אולי?

יש דברים מסוימים שהבנתי עם הזמן שמשפיעים מאוד מאוד בלי שידענו.
למשל, אם אמא הלבישה בחיתול כדי לחסוך את תוצאות הפישפושים, אבל גם התייחסה בלבה פנימה אל החיתול כאל "מקום מתאים לעשות בו את הצרכים" ולא כאל "מכנסיים, שממש לא אמורים לעשות שם פיפי או קקי ומחליפים ברגע שמתלכלך" - התברר שהמחשבה שלה עברה לתינוק, וזה גרם גם לתינוקות שגודלו עם קשב ליציאות להתרגל לחיתול ולהראות את כל הביטויים של ההתרגלות לחיתול. זה ממש גרם למסרים של ה"בלי חיתולים" לא להגיע לתינוק - להיפך, הוא למד מסרים של חיתולים ואחר כך היה קשה לעקור ממנו את זה.
זה היה כאילו האמונות המושרשות עמוק אצל האם, אמונות שהיא בכלל לא היתה מודעת לקיומן אצלה, השפיעו יותר מכל דבר אחר שהיא עשתה!
אז אני שואלת את עצמי, מה עוד משפיע שאנחנו עושות, ואנחנו בכלל לא יודעות? איזה דברים משודרים לתינוק, ואיך הם משודרים, שגורמים לו לעשות דברים שלא מתאימים לכוונות המודעות שלנו?

ובהקשר הזה, אולי מה שכתבתי, אבל מצד שני, שקט, חופש, אין הזדמנות לאמא להציק או לשלוח אנרגיות נודניקיות
זו כשלעצמה מחשבה, שאם לאמא יש אותה באופן בלתי מודע ("עדיף לתינוק שיעשה איפה שנוח לו, במקום שאני אטרח לקחת אותו לפישפושים כל הזמן" או "במקום שאני אציק לו עם לקחת לפישפושים כל הזמן") - אולי זה מה שמשפיע על התינוק לכיוון הזה ולכן הוא בעצמו קולט שאמא בתת מודע שלה מזמינה אותו לא לתקשר אלא לעשות?
כי הילדים יודעים בבירור שהם צריכים, ובוחרים לעשות.
הדבר היחיד שהם לא למדו הוא שיש מקום נכון לעשות, ויש מקום לא נכון. זה הכל. אבל זה הרבה, כי זה אומר המון ניקוי אחריהם לאמא, וזה אומר שאין תקשורת, וזה אומר כל מיני בעיות בבתים של אחרים וכו' וכו'. אבל בכל זאת: הילד מודע, הילד שולט לגמרי בצרכיו.
אבל מרגע שבגיל שנה למשל הוא עדיין לא קלט שיש מקום "מתאים" ויש מקום "לא מתאים" - זה אומר שעכשיו ייקח יותר זמן ללמד אותו את זה, יותר זמן לעקור ממנו את התפיסה שכל מקום "מתאים".

עוד מחשבות:
כמו שיש ילדים שמתחילים לדבר בגיל חצי שנה, וכאלה שמתחילים לדבר בגיל שלוש:
מה זה אומר?
למה זה קשור?
האם רק למיומנויות מוטוריות גנטיות באיזור הפה ומיתרי הקול?
אולי זה קשור לתהליך ההתפתחות של התקשורתיות? אולי התקשורתיות הורבאלית קשורה גם לתקשורתיות בבלי חיתולים?
כי הספרים של לורי בוקה ושל אינגריד באואר מדברים שניהם על הסטאטיסטיקה שתינוקות בנות מאותתות יותר מבנים, מסמנות בצורה ברורה יותר שהן צריכות. אבל זה גם מה שאומרים על התפתחות הלשון אצל תינוקות!
אז אולי זו תכונה קשורה מהותית? אולי תינוקות שמתחילים לדבר מוקדם, גם מתקשרים בגיל מוקדם סביב הצרכים בלי קשר למה שאמא עושה (כמעט בלי קשר, כי סביר שיש לה, לגנטיקה שלה ולהתנהלות שלה קשר לורבאליות המוקדמת) - ולעומתן, אלה שמשקיעים קודם בתכונות אחרות, ועם המלים מחכים כמה שנים, גם לא מזדרזים לבזבז את האנרגיות שלהם על תקשורת בנושא פיפיקקי?

ואולי זה קשור לכמה שהמפשפש העיקרי בתינוק תקשורתי? אולי הליווי הורבאלי והלא ורבאלי של הפישפוש, כל כל מה שקשור בזה, קובע? אולי אם אמא היא לא טיפוס פטפטן שמתקשר עם התינוק ביחס לצרכים אז גם התינוק בעיקר ישתוק?

אגב, התקשורתיות הורבאלית מאוד מועדפת ומוחמאת בחברה שלנו. ואילו אני חושדת, שיש לה חסרונות כבדים ביותר. אולי היא מייצרת ילדים רגישים ולא עמידים. או אולי להיפך, ילדים רגישים, לא מחוננים מוטורית ולא עמידים מפתחים לפחות את התקשורת, כי מה עוד יש להם לפתח? או אולי בכלל לא קשור.

מחשבות. תהיות. שאלות.
אלה לא אמירות במסווה של שאלות. אלה תהיות אמיתיות.

ואי, המון מענין.

אני רוצה פה לשחרר את המחשב לילדים ("מה את קוראת?"),
אבל אכתוב כמה דברים שעלו לי תוך כדי קריאה:

אני התחלתי לדבר אחרי גיל 3. גם הילדים שלי מדברים-מאוחרים.
אני נמצאת עכשיו בסביבה (2 חברות) בה מקובל לאפשר לילד לעשות פיפי בכל מקום. כלומר - יש שלושה בתים כאלה!
כשאני במקומות חדשים וחשובים (בית זר) הילד עם חיתול בד ולא עושה בו פיפי.
"הניחי לילד, אל תציקי לו" בא (אולי) מבעלי. בפרט, בלילה, הוא כ"כ משוכנע שלא יצליח לפשפשותו שהוא באמת לא מצליח. זה אבא שלא בוחל במשימות ליליות הקשורות בילדים.

הלילה הילד ינק הרבה. מתישהו חשבתי שהוא רוצה פיפי, עדיין המצב הזה שאני לא מצליחה לקום לפשפשותו, ואבא בטוח שלא יצליח.
שמנו חיתול בד והוא נשאר יבש עד הבוקר

.
בבוקר הילד קם, קרא לי, עשה פיפי בחיתול (המיטה יבשה!) ואז הגעתי.

בחלק גדול מהלילות אנחנו עייפים מכדי שאתעורר ואפשפש
שאני לא מצליחה לקום לפשפשותו

מה שלי עזר מאוד, זה לומר לעצמי לפני השינה:
"אם הילדה עושה כך וכך, זה אומר שהיא צריכה פיפי וצריך לפשפש אותה".
מין משפט להכניס לזכרון של הגוף. עבד מדהים כי אז הקימה היתה תחת איזושהי פקודה נעלמת שקיבל הגוף, שהתגברה על העייפות.

ההתמדה בעניין הפשפושים בלילה גרמה לכך שהפסיקו אצלי לעשות פיפי בלילה בשלב מאוד מוקדם.

<מגיחה לשנייה>
<זו לא באמת אני>

הדבר היחיד שהם לא למדו הוא שיש מקום נכון לעשות
כן, מדי פעם אני תוהה איך ללמד את זה.
זה ושלא עולים על השולחן באמצע ארוחה.

זו לא באמת אני
תמסרי לך ד"ש.

ההתמדה בעניין הפשפושים בלילה גרמה לכך שהפסיקו אצלי לעשות פיפי בלילה בשלב מאוד מוקדם.
זהו, שאני עוד תוהה.
האם את חותמת על המשפט הזה?
כי גם אני התמדתי בעניין הפשפושים בלילה, כאמור מלידה ממש ובלי ויתורים לעצמי, ואכן הוא הפסיק לעשות פיפי בלילה בשלב מאוד מוקדם.

כמו כן, בספרים הן מדברות הרי על "חלון ההזדמנויות הראשון" - עד גיל 4 חודשים.
אז אולי, אולי, אולי - אני שואלת בזהירות - אולי המשמעות של זה היא שמה שהופנם עד גיל 4 חודשים זה-זה, ומה ש את, "האמא", לא הנחלת בעקשנות ובהתמדה עד גיל ארבעה חודשים - לא הונחל, ועכשיו את תצטרכי ללמד את זה לא בדרך של לגדל ילדים בלי חיתולים אלא בדרך של גמילה מחיתולים וזה כבר תהליך יותר ארוך, שמתרחש בגיל הרבה יותר מאוחר, ומגיע מהתפיסות החברתיות והקוגניציה, לא משהו שמוטמע בתינוק רך?

אם זה ככה, אז אולי זה לא פר (לא הוגן) להגיד ש"אפשר לעשות את זה חלקית".
כן, אפשר, ואז את שומרת על השליטה שלהם בסוגרים ועל המודעות (שזה המון!!!!!)
אבל את מבלבלת אותם בקטע של אמון באמא (כי היא לפעמים מטפלת בהם ולפעמים כאילו "מזניחה", כאילו "לא מקשיבה להם")
וגם צריכה לצפות לתהליך לימוד לעשות בשירותים שלא שונה במאומה מגמילה רגילה מחיתולים (שבה עושים במכנסיים ועל הרצפה כך וכך פעמים, עד שבסוף "מבינים" שפיפי וקקי עושים רק בשירותים - לומדים דרך השכל ולא דרך הגוף, לומדים כי אמא מקפידה ללמד, לומדים כשאמא כבר עושה את זה יותר דרך הנחיה, הדרכה ומלים מאשר דרך "פשוט לקחת").

אז אולי - שוב, אלף סימני שאלה - אולי "לגדל ילדים בלי חיתולים" זה באמת בחודשים הראשונים? אולי מתחייב לעשות את זה כשהתינוק עוד לא עצמאי ולומד בידיים שלך? אולי אם הדברים לא הופנמו עד הרגע שהילד התחיל להסתובב בבית בעצמו, מה שיש זה תהליך אחר - שאפשר לקרוא לו "בלי חיתולים התחלה מאוחרת" או גמילה, אבל זה משהו אחר, רצוף יותר חתחתים? ארוך יותר?

המשך יבוא.

_הדבר היחיד שהם לא למדו הוא שיש מקום נכון לעשות
כן, מדי פעם אני תוהה איך ללמד את זה._
ואני תוהה אם כל האמהות שהתהליך אצלן מאוד ארוך, יש 5-10 פספוסים ביום בגיל שנה פלוס, וכדומה - האם כולן היו יכולות לומר את המשפט הזה?

זה, למשל, משפט שלא היה עולה על דעתי בנושא הזה. ואני חושדת שגם לא על דעתה של סיגל ב. אני חושדת, שיש בנו משהו, שמוטבע בו לגמרי "איך ללמד את זה", בצורה כל כך ברורה שהילדים לומדים. וכיוון שזה לא מוטבע בך, אז זה גם לא יכול לעבור לילדים.
אני לא בטוחה שיצאתי ברורה.
בכלאופן, זה עדיין עם סימני שאלה. ענקיים.
אור-לי, מה דעתך?

לגבי החלקית - אני עשיתי את זה (אבל נכון שהיה בלילה, בלילות הבודדים שהיה בריא, גם בגיל שבועות ספורים, ללא חיתול). אז נכון שבסוף היה לנו תהליך שדמה לגמילה קצת לפני גיל שנתיים, אבל הוא היה הרבה יותר שלם, מהיר וקל (ומוקדם) מאשר גמילה רגילה (אצל הבכורים, ואצל ילדים אחרים שרואה).

לגבי עניין הבלבול ביחס מאמא - אולי יש בזה משהו. זה ילד שהמילה "ציפיה" מאד טעונה אצלו. הוא בונה ציפיות (שיכולות להיות מופרכות לגמרי), ומתאכזב באופן קיצוני אם הן לא מתמלאות. עם הזמן, זה כמובן מתמתן/מתאזן/הציפיות נעשות דברים שאפשר למלא, אבל בבסיס, אני מרגישה שיש אצלו מן ציפיה כזו.

אני חושבת שיש שונות בין תינוקות, שהיא מעבר לחינוך. כמו בכל תחום אחר, גם בנושאי הבלי-חיתולים. ויש גם את החינוך (שבו אני כוללת את כל התגובות הנלמדות מהתנהלות הסביבה הקרובה). התינוק שלך התחיל לדבר מוקדם, גם בזכות היותו בסביבה מאד מילולית, עם יחס מילולי - אבל גם כי זה הוא. תינוק אחר, באותה סביבה, היה מתחיל מאוחר יותר. התינוק שלך, בסביבה אחרת, היה מתחיל מאוחר יותר.

ההתמדה בעניין הפשפושים בלילה גרמה לכך שהפסיקו אצלי לעשות פיפי בלילה בשלב מאוד מוקדם.
אני לא פשפשתי אותה בלילות בכלל (עצלנית, לא קשובה, אוהבת לישון בלי לקום) ובגיל חצי שנה קמה יבשה (עד לפרוץ התולעים בגיל שנתיים

)..
דווקא את הנוכחית אני רוצה לפשפש בלילה. היא לא ממש משתפת פעולה.

_ההתמדה בעניין הפשפושים בלילה גרמה לכך שהפסיקו אצלי לעשות פיפי בלילה בשלב מאוד מוקדם.
זהו, שאני עוד תוהה.
האם את חותמת על המשפט הזה?_
אם מדובר על הבנות שלי ורק שלי - אני חותמת לגמרי.
איך אני יודעת? כי ראיתי איך כשאני פחות מתמידה, זה משנה את התגובה של הילדה. כלומר: לא מקפידה לקום - מוביל ללילות רטובים יותר. כן מקפידה כמה ימים ברצף טובים לקום על כל סימן, המרווחים הולכים וגדלים, הולכים וגדלים.
אבל לא מדובר במעבר חד - מדובר היה בתהליך של ריווח הזמנים בלי הפיפי.

הגדולה הפסיקה לעשות בלילות בגיל 3 חודשים. מדובר על 12 שעות יבשות.
הקטנה בגיל 4 חודשים. למרות שאיתה התחלתי את הבלי חיתולים בגיל שבוע. גם כאן מדובר על 12 שעות יבשות לפעמים 14 שעות.

הרגשתי שעם הקטנה זה "נדחה" לגיל המופלג של 4 חודשים בגלל שאיתה הייתי יותר עייפה בלילות ולא תמיד הצלחתי לקום. ובפירוש, מרגע שהתאפסתי על עצמי ואמרתי לעצמי כל לילה לפני השינה: "שימי לב שכשהיא עושה ככה וככה את קמה לפשפש" - זה פשוט עבד כמו קסם, והרובוט שבי פשפש לי את הילדה, והרובוט שבילדה הפסיק לעשות פיפי.

רק מילת הבהרה:
אצלנו הבלי חיתולים זה יותר:
בלי חיתולים עם חיתולים, כלומר מפשפשים על כל סימן, אבל בחורף לפחות הילדה לובשת חיתול ר"פ על תקן מכנסיים. אני לא רואה בחיתול הר"פ חיתול, אלא בגד. וכמובן שאם פספספתי אני יודעת זאת מיד ומחליפה מיד וכו'.
עכשיו כשחם, הילדה הרבה לא לובשת דבר....

(בנסיעות אנחנו היינו עד כה עם חיתול חד פעמי אקולוגי, למרות שהיא כבר לא עושה בנסיעות בכלל ואפשר לוותר גם על זה... בנסיעות לא עצרתי לפשפש, אגב).

ועוד משהו מדהים שרציתי לספר אם כבר יוצא לי לכתוב כאן משהו, זה שהסימנים בתחילת הדרך של הילדות היו אותו דבר!!!

<פורשת בשיא>
<הפוסט>

לילה שני יבש.
הפיפי של הבוקר היה במיטה. הוא היה ער, ינק, ואני שכבתי. ידעתי שהוא רוצה פיפי, אבל העדפתי שאבא יפשפש. בדיוק כמו בלילה.
אוף. אני רוצה שנוכל להתחלק בזה. הכי קשה לי בהורות (לתינוקות) הן ההתעוררויות המלאות (להבדיל מלהסתובב ולהרים חולצה) בלילה.

התיאור של אורלי - כשקשובה יותר בלילות תוך כמה ימים הלילות משתפרים - אני ראיתי את זה אצלי בזמנים של מילואים. הייתי האחראית הבלעדית בלילה, עם אוזן תורנית ערה. ישנתי רע, אבל מיום ליום מצב הפיפי במיטה השתפר.
אולי הפתרון לזה (ולעוד מליון דברים אחרים) הוא ליפול לישון ב 8 בערב.

~~~~~~~

כן, בשמת, סביר שאת משדרת מסר חד (ברור, מפוקס) יותר לעומת המסרים שלי ביומיום.
אני חושבת שזה לא ענין של "חלון הזדמנויות ", אלא שאם לא שידרתי מסר חד עד גיל 3 חודשים, המסר לא מתחדד פתאום בגיל שנה (אלא אם נכנסת מעורבות פעילה שלי בנושא המסרים שאני משדרת). רק הילד גדל.
את רואה למה אני לא פנויה עכשיו לטפל בפחד מג'וקים? יש לי קודם לעשות פוליש על מסרים לילדים.

אולי הפתרון לזה (ולעוד מליון דברים אחרים) הוא ליפול לישון ב 8 בערב
גריינתי, כמובן.
זה אולטימטיבי!

את רואה למה אני לא פנויה עכשיו לטפל בפחד מג'וקים? יש לי קודם לעשות פוליש על מסרים לילדים
תקראי מה בדיוק גמרתי לכתוב על "פחד" מג'וקים.
הנושא של המסרים הוא אחד הנושאים המהותיים ביותר. והשאלה בהא הידיעה היא: מה המסר? מה המסר שלי לעצמי, מה המסר שמשתדר ממני לזולת, עם כוונה, בלי כוונה - בעיקר בלי כוונה, כשאני חושבת שאני אומרת א אבל קולטים אותי פ.

הייתי האחראית הבלעדית בלילה, עם אוזן תורנית ערה. ישנתי רע, אבל מיום ליום מצב הפיפי במיטה השתפר.
זה קשור למה שאני אומרת לגבי ההחלטות על הבלי חיתולים:

אם את משקיעה המון בהתחלה - את קוצרת את הפירות יחסית מהר! אבל בשביל זה את צריכה להשקיע ולהתאמץ בחודשים שיחסית מאוד קשה להתאמץ בהם.
אם את לוקחת את זה באיזי - הרווח הוא בזה שלקחת את הדברים באיזי ולא קפצת מעל הפופיק, והמחיר הוא בתהליך ארוך ומלא התנגדויות ושביתות בבלי חיתולים.
כל אחת צריכה לבחור מה מתאים לה. ואפשר לבחור מחדש באמצע הדרך (-: עד גבול מסוים. אבל חשוב לדעת: לכל דרך יש המחיר שלה, חשוב רק לדעת מראש מה תו המחיר שמוצמד לכל אחת מהדרכים.
אבל על זה חשוב להתסייג ולהכניס שום את האלמנט הנעלם ששמו "מה שאמא משדרת", כי היא יכולה "להשקיע" אבל לשדר כמויות של לחץ מהסוג שמתנגש ישירות עם הטבע המולד של הילד שלה, ואז זה לא עוזר.
והיא יכולה "לקחת באיזי" ולעשות את זה חלקית אבל לשדר משהו כל כך ברור ונקי, ממקום כל כך נכון, שהתינוק שלה, אפילו עם החלקיות, קולט מהר מה רוצים ממנו ופשוט תורם את חלקו על ידי הגברת שיתוף הפעולה מצידו (למשל, טורח לסמן בצורה שאמא תבין, ככה שגם אם לא היה לה כוח להיות בקשב, היא פשוט מבינה מה הוא מבקש ומפשפשת אותו).
אז שוב הגענו למקום שבו אי אפשר לתת מתכונים.

ואני שואלת - איך היה בסיבוב הקודם? זה שונה במהות?
(סקרנית)

ואללה, אני לא זוכרת.
לדעתי לא שונה במהות.
כן בניואנסים ובסוג הפתרונות הטכניים.
וכן בזה שאנחנו לא צועדים עכשיו בטרה אינקוגניטה כמו אז.

נדמה לי שאני, בנושא הזה, לא מאוד השתנתי. המסרים שלי היו ועודם מעט מעורפלים.
כשאני חושבת על זה, הערפל העיקרי שמסתיר את המסרים שלי הוא ההתפעלות מכל דבר שהילדים עושים. אני כ"כ מתפעלת מהכוונה לעשות פיפי/מהעמידה/מהמבט אל הזרם/מהמבט המתענין בשלולית/מהעפר עליו דורכות הרגליים הקטנטנות האלה, שאני לא מצליחה להיות רצינית ב"בפעם הבאה באסלה, בבקשה".

~~~

איזה מסריח זה! (מסריח מפיפי

)
בחברה נורמלית, בה תינוק שרוצה פיפי משדר - בלי להיות מודע לזה! - מסר ברור שנקלט ע"י כל אישה בסביבה, את לא אמורה להשקיע "למען העתיד" בזמן משכב הלידה. את לא אמורה להתעורר בלילה למלוא הערנות, ולפשפש את התינוק בקופסה (חו"ח לא ללכלך את השטיח/מיטה/רצפה). ואת מפוקסת מעצם היותך, בדיוק כמו שאת מפוקסת כשאת רעבה עם המסר "אוכל!".

את לא אמורה להתעורר בלילה למלוא הערנות, ולפשפש את התינוק בקופסה (חו"ח לא ללכלך את השטיח/מיטה/רצ
אני באמת לא יודעת. בתורכיה ובהודו, שגם בהן מגדלים דורות בלי חיתולים, יש ועוד איך שטיח/מיטה/רצפה - מרופדים, בבדים יפים, בשטיחים ששומרים עליהם. לא מגדלים ככה רק בבקתות קש.
מצד שני, תיזכרי במחקר על הנשים האיטלקיות מול האמריקאיות: כששאלו את האיטלקיות כמה התינוקות יונקים בלילה, לא היה להן מושג. הן לא שמו לב. התינוק ינק, וזהו. לעומת זאת הן שמו לב לכל פירור שהילד אכל, כי מאוד העסיק אותן ללמד אותו לאכול אוכל של מאמא כמו שצריך P-:
זו עוד עדות לעובדה, שבהרבה תרבויות פשוט אין בעיה עם הלילה. ואם אין בעיה לקום בלילה, אז אין בעיה לקחת לפשפש בלילה. קמים, מפשפשים, חוזרים, נרדמים.

אולי הפתרון לזה (ולעוד מליון דברים אחרים) הוא ליפול לישון ב 8 בערב

אני כ"כ מתפעלת מהכוונה לעשות פיפי/מהעמידה/מהמבט אל הזרם/מהמבט המתענין בשלולית/מהעפר עליו דורכות הרגליים הקטנטנות האלה, שאני לא מצליחה להיות רצינית ב"בפעם הבאה באסלה, בבקשה".
אני בתהליכי בניית מכרעה לקטנה. כבר מתנסים באבי טיפוס ויש חומרים למוצר הסופי. רוצה תמונה לכשאסיים?

בבדאי!