על ידי דוד_רובנר* » 31 אוגוסט 2001, 09:46
תגובתך חושפת את המידה שבה האלטרואיזם מכרסם ביכולתו של האדם לתפוש את המושג זכויות או את ערכם של חיי-אדם.
זכותך להיות מעונין במדיניות רווחה, אבל, האם הינך חפץ בו בזמן לחיות בחברה/במדינה מוסרית?
זכויות הן עיקרון מוסרי המגדיר יחסים חברתיים נאותים. כפי שאדם זקוק לקוד מוסרי (לאוסף כללי התנהגות -- לקוד התנהגות) על מנת להישרד (על מנת לפעול, לבחור את מטרותיו הנכונות/המתאימות, ולהשיגן), כך חברה (קבוצת אנשים) זקוקה לעקרונות מוסריים על מנת לארגן מערכת חברתית התואמת את טבע האדם ואת הדרישות להשרדותו.
"זכויות" הן מושג מוסרי -- המושג המספק מעבר הגיוני מהעקרונות המנחים את מעשיו של הפרט לעקרונות המנחים את יחסיו עם אחרים -- המושג השומר ומגן על המוסר של הפרט בהקשר החברתי -- הקשר בין כללי ההתנהגות של האדם (הקוד המוסרי) לבין כללי ההתנהגות החוקיים של החברה (הקוד המשפטי), בין תורת המידות (האתיקה) לתורת המדינה (הפוליטיקה). זכויות הפרט הן האמצעי לכפוף את החברה לחוק המוסרי.
זכות אינה כוללת את היישום הלכה למעשה של הזכות על ידי אנשים אחרים; היא כוללת רק את החופש להוציאה מהכוח אל הפועל כתוצאה ממאמצנו. כפי שאפשר לראות, לא רק העניים תובעים תמיכות (כסף) מהמדינה. יש קבוצות עשירות שעושות כן. היינו, שזאת לא תמיכה בשכבות החלשות. זאת "שיטה כלכלית". זאת השקפת עולם של ניהול ממשלתי.
הבט, בהקשר זה, בדיוק האינטלקטואלי של האבות המייסדים של ארה"ב: הם דיברו על הזכות לרדיפה אחרי האושר -- לא על הזכות לאושר. פירוש הדבר שעל האדם הזכות לנקוט בפעולות שהוא רואה לנכון כדי להשיג את אושרו; אין זה אומר שעל אחרים לגרום לו אושר.
הזכות לחיים פירושה שלאדם הזכות לשאת את חייו באמצעות עבודתו (ברמה הכלכלית, כמה גבוהה כמו שכשרונו יאפשר לו); אין פירושה שעל אחרים לספק לו את צרכי החיים.
הזכות לקנין פירושה שלאדם הזכות לנקוט בפעולות הכלכליות הנחוצות כדי לרכוש נכסים, להשתמש בהם ולהיפטר מהם; אין פירושה שעל אחרים לספק לו את הנכסים.
הזכות לחופש הביטוי פירושה של אדם הזכות להביע את דעותיו בלי סכנה לפעולה שתביא לביטולה, הפרעה או עונש מצדה של הממשלה כתוצאה מכך. אין פירושה שעל אחרים לספק לו אולם הרצאות, תחנת שידור או מכבש-דפוס באמצעותו הוא יוכל לבטא את דעותיו.
אין דבר כזה "הזכות למשרה (לעבודה)" -- ישנה רק הזכות לסחר חופשי, היינו: זכותו של האדם לקבל עבודה אם אדם אחר רוצה להעסיקו. לא קיימת ה"זכות לדיור" רק הזכות לסחר חופשי: הזכות לבנות בית או לרכשו. לא קיימת "הזכות לשכר 'הוגן' או מחיר 'הוגן'" אם איש איננו מסכים לשלמו, להעסיק אדם או לקנות את תוצרתו. לא קיימות "זכויות הצרכנים" לחלב, נעלים, סרטים או שמפניה אם אין יצרנים אשר בוחרים לייצר פריטים כאלה (ישנה רק הזכות לייצר אותם בעצמנו). לא קיימות "זכויות" של קבוצות מיוחדות, לא קיימות "זכויות של חקלאים, של פועלים, של אנשי עסקים, של שכירים, של מעסיקים, של מבוגרים, של צעירים, של גברים, של נשים, של אלה אשר טרם נולדו". ישנן רק זכויות האדם -- זכויות אשר שייכות לכל אדם כפרט ולכל האנשים כיחידים.
זכור שזכויות הן עקרונות מוסריים אשר מגדירים ומגנים על חופש הפעולה של האדם, אולם אינם כופים מחוייבויות על אנשים אחרים. אזרחים פרטיים אינם מהווים איום על זכויותיהם או על החופש של אחרים. אזרח פרטי אשר משתמש בכוח הזרוע ומפר את זכויותיהם של אחרים הוא פושע -- ואנשים נהנים מהגנת החוק מפניהם.
פושעים הם מיעוט קטן בכל תקופה ובכל מדינה. והנזק שהם גורמים לאנושות הוא כעין וכאפס לעומת מעשי האימה -- שפיכת-הדמים, המלחמות, הרדיפות, ההחרמות, הרעב, השיעבודים, וההרס-הסיטונאי -- אשר מבוצעים על ידי שלטון האדם. בפוטנציה, הממשל הוא האיום המסוכן ביותר על זכויות האדם: הוא מחזיק במונופול חוקי על השימוש בכוח נגד קורבנות בלתי-חמושים. כאשר לא מגבילים אותו ולא עושים לו סייג על ידי זכויות הפרט, הממשל הוא האויב הקטלני ביותר של האדם. זה לא כהגנה נגד מעשים פרטיים אלא נגד פעולות ממשלתיות שנוסחה מגילת זכויות האדם.
רוסיה הסובייטית היא הדוגמה הברורה ביותר, אם כי לא היחידה, של הישגיה של המנטליות המותאמת לקולקטיב. שלשה דורות של רוסים חיו, עמלו ומתו בעוני, תוך כדי המתנה לשפע שהובטח על ידי השליטים שלהם, אשר הפצירו לסבלנות וציוו על סגפנות, בזמן שחיזקו את "התיעוש" הציבורי ותוך הריגת התקווה של הציבור בתשלומים כל חמש שנים. בהתחלה העם מת מרעב תוך המתנה לגנרטורים חשמליים וטרקטורים; הם עדיין מתים מרעב, בזמן שהם ממתינים לאנרגיה אטומית ומסעות בין כוכבים.
אני בהחלט יכול לראות פתרון שמאפשר לקיים מדיניות רווחה בלי חלוקה לא שווה של העומס, בלי חלוקה מחדש/רדיסטריבוציה של העושר הלאומי, ובעיקר ללא שימוש בכוח -- כי מדיניות הרווחה כיום נעשה תוך שימוש בכוח.
או. קיי., אז בוא נסכים שיש נזקקים במדינה ושזה אינטרס שלנו לסייע להם. באותה מידה כמו שזה אינטרס שלנו לכבד את זכויות הפרט במקומותינו ולחיות במדינה מוסרית -- לרבות ובעיקר במדינה בה ממשלתה נוהגת על פי אמות מידה מוסריות -- וזה לב העניין. הבה נסכים גם שהבעיה היא כיצד לעשות זאת. אי לכך אנחנו חייבים למצוא דרך לסייע לנזקקים של המדינה, מבלי להפר את זכויות הפרט של תושביה -- היינו, כיבוד הזכויות של היחידים שמרכיבים את האומה.
מה שאני יכול להציע בראש ובראשונה הוא לצמצם את התערבותה של הממשלה בעיניינים לא לה.
ובהמשך, בנוגע למימון מי שאין לו את היכולת להתפרנס מספיק, קודם כל זה איננו זכות --כפי שהינך סובר -- ואם הינך רוצה לסייע להם, איש לא ימנע ממך זאת.
בנוגע לעיקרון הליברלי והחינוך, תרשה לצטט:
[. . .] "הקולקטיביזם של המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות הראשונות גם הוא לא עלה בקנה אחד עם הרעיון הדמוקרטי-ליברלי. השמאל הציוני ראה בקולקטיב -- העם או מעמד הפועלים -- מוקד נאמנות עליון, שמקומו בסולם הערכים הכללי גבוה בבירור מזה של זכויות הפרט. השומר-הצעיר ומפ"ם אף יישמו הלכה למעשה את עקרונות האנטי-ליברליים של קולקטיביות רעיונית וצנטרליזם דמוקרטי. עקרונות אלה הכתיבו מדיניות שאסרה על מיעוטים אידיולוגיים בקיבוצים לעסוק בפעילות פוליטית אופוזיציונית (גלנור, 323). יתרה מזו, עד אמצע שנות ה-50 נאלץ בדרך כלל מי שחלק על האידיולוגיה המוצהרת על התנועה לעזוב את המשק בשל לחצים סביבתיים כבדים שהופעלו עליו. קיבוצים שדעת המיעוט בהם זכתה לתמיכה מספקת, התפלגו בדרך כלל. הקולקטיב הוא שהחליט אפילו בשאלות כמו מהו הלבוש הנאות לחברים, מה הם הריקודים המותרים בקיבוץ, אילו דעות הולמות סוציאליסט "טוב" ומה יש לגנות כ"בורגני" או כ"ריאקציונרי". האספה הכללית של המשק דנה תכופות בעניינים הפרטיים והאינטימיים ביותר של החברים, חדירה המנוגדת בתכלית לכל גישה ליברלית המקדשת את חירויות הפרט. ובכלל זה את הזכות להגשמה עצמית ולפרטיות." [. . .]
והמחנה הדתי,
[. . .] "עם זאת קשה לדבר על מסורת דמוקרטית שורשית, שכן בשלושה המחנות הפוליטיים העיקריים -- ימין, שמאל והמחנה הדתי -- מצויים מרכיבים היסטוריים ורעיוניים דמוקרטיים ולא דמוקרטיים. השקפת העולם האורטודוקסית (ולא רק זו החרדית) של המחנה הדתי אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה הליברלית. אף שהקהילה היא מסגרת שיש בה יסוד דמוקרטי-עממי, אין לה ענין בחירויות פרט ליברליות. אדרבה, על פי ההלכה לקהילה הזכות לכפות את כללי המוסר שלה על כל יחיד בה, בלי אבחנה בין ענייני ציבור לענייני הפרט, שכן ההלכה חלה על כל תחומי הקיום האנושי, ואינה מותירה לפרט תחומים שההכרעה בהם נתונה אך ורק בידיו." [. . .]
[הדמוקרטיה והציונות הסוציאליסטית, והמחנה הדתי ועקרונות הדמוקרטיה הליברלית, חינוך ודמוקרטיה בישראל -- מבט כללי, מאת בנימין נויברגר, חינוך פוליטי בבית-הספר -- דעות והצעות, הסתדרות המורים, המועצה הפדגוגית, 1992]
סבורני שהניתוח האישי שלך, שמדיניות רווחה היא חלק הכרחי ביישום של העקרון הליברלי, הוא שגוי --על אף שמדיניות רווחה היא מציאות כאן. כן סביר להניח שהוא מושפע מהחינוך הקולקטיביסטי/אלטרואיסטי שהוקנה לך, ושהוא מאד נפוץ במקומותינו, גם היום.
לגבי הרגשותיך, אני מציע לך לא להסתמך עליהן ככלי הכרה.
תגובתך חושפת את המידה שבה האלטרואיזם מכרסם ביכולתו של האדם לתפוש את המושג זכויות או את ערכם של חיי-אדם.
זכותך להיות מעונין במדיניות רווחה, אבל, האם הינך חפץ בו בזמן לחיות בחברה/במדינה מוסרית?
זכויות הן עיקרון מוסרי המגדיר יחסים חברתיים נאותים. כפי שאדם זקוק לקוד מוסרי (לאוסף כללי התנהגות -- לקוד התנהגות) על מנת להישרד (על מנת לפעול, לבחור את מטרותיו הנכונות/המתאימות, ולהשיגן), כך חברה (קבוצת אנשים) זקוקה לעקרונות מוסריים על מנת לארגן מערכת חברתית התואמת את טבע האדם ואת הדרישות להשרדותו.
"זכויות" הן מושג מוסרי -- המושג המספק מעבר הגיוני מהעקרונות המנחים את מעשיו של הפרט לעקרונות המנחים את יחסיו עם אחרים -- המושג השומר ומגן על המוסר של הפרט בהקשר החברתי -- הקשר בין כללי ההתנהגות של האדם (הקוד המוסרי) לבין כללי ההתנהגות החוקיים של החברה (הקוד המשפטי), בין תורת המידות (האתיקה) לתורת המדינה (הפוליטיקה). זכויות הפרט הן האמצעי לכפוף את החברה לחוק המוסרי.
זכות אינה כוללת את היישום הלכה למעשה של הזכות על ידי אנשים אחרים; היא כוללת רק את החופש להוציאה מהכוח אל הפועל כתוצאה ממאמצנו. כפי שאפשר לראות, לא רק העניים תובעים תמיכות (כסף) מהמדינה. יש קבוצות עשירות שעושות כן. היינו, שזאת לא תמיכה בשכבות החלשות. זאת "שיטה כלכלית". זאת השקפת עולם של ניהול ממשלתי.
הבט, בהקשר זה, בדיוק האינטלקטואלי של האבות המייסדים של ארה"ב: הם דיברו על הזכות לרדיפה אחרי האושר -- לא על הזכות לאושר. פירוש הדבר שעל האדם הזכות לנקוט בפעולות שהוא רואה לנכון כדי להשיג את אושרו; אין זה אומר שעל אחרים לגרום לו אושר.
הזכות לחיים פירושה שלאדם הזכות לשאת את חייו באמצעות עבודתו (ברמה הכלכלית, כמה גבוהה כמו שכשרונו יאפשר לו); אין פירושה שעל אחרים לספק לו את צרכי החיים.
הזכות לקנין פירושה שלאדם הזכות לנקוט בפעולות הכלכליות הנחוצות כדי לרכוש נכסים, להשתמש בהם ולהיפטר מהם; אין פירושה שעל אחרים לספק לו את הנכסים.
הזכות לחופש הביטוי פירושה של אדם הזכות להביע את דעותיו בלי סכנה לפעולה שתביא לביטולה, הפרעה או עונש מצדה של הממשלה כתוצאה מכך. אין פירושה שעל אחרים לספק לו אולם הרצאות, תחנת שידור או מכבש-דפוס באמצעותו הוא יוכל לבטא את דעותיו.
אין דבר כזה "הזכות למשרה (לעבודה)" -- ישנה רק הזכות לסחר חופשי, היינו: זכותו של האדם לקבל עבודה אם אדם אחר רוצה להעסיקו. לא קיימת ה"זכות לדיור" רק הזכות לסחר חופשי: הזכות לבנות בית או לרכשו. לא קיימת "הזכות לשכר 'הוגן' או מחיר 'הוגן'" אם איש איננו מסכים לשלמו, להעסיק אדם או לקנות את תוצרתו. לא קיימות "זכויות הצרכנים" לחלב, נעלים, סרטים או שמפניה אם אין יצרנים אשר בוחרים לייצר פריטים כאלה (ישנה רק הזכות לייצר אותם בעצמנו). לא קיימות "זכויות" של קבוצות מיוחדות, לא קיימות "זכויות של חקלאים, של פועלים, של אנשי עסקים, של שכירים, של מעסיקים, של מבוגרים, של צעירים, של גברים, של נשים, של אלה אשר טרם נולדו". ישנן רק זכויות האדם -- זכויות אשר שייכות לכל אדם כפרט ולכל האנשים כיחידים.
זכור שזכויות הן עקרונות מוסריים אשר מגדירים ומגנים על חופש הפעולה של האדם, אולם אינם כופים מחוייבויות על אנשים אחרים. אזרחים פרטיים אינם מהווים איום על זכויותיהם או על החופש של אחרים. אזרח פרטי אשר משתמש בכוח הזרוע ומפר את זכויותיהם של אחרים הוא פושע -- ואנשים נהנים מהגנת החוק מפניהם.
פושעים הם מיעוט קטן בכל תקופה ובכל מדינה. והנזק שהם גורמים לאנושות הוא כעין וכאפס לעומת מעשי האימה -- שפיכת-הדמים, המלחמות, הרדיפות, ההחרמות, הרעב, השיעבודים, וההרס-הסיטונאי -- אשר מבוצעים על ידי שלטון האדם. בפוטנציה, הממשל הוא האיום המסוכן ביותר על זכויות האדם: הוא מחזיק במונופול חוקי על השימוש בכוח נגד קורבנות בלתי-חמושים. כאשר לא מגבילים אותו ולא עושים לו סייג על ידי זכויות הפרט, הממשל הוא האויב הקטלני ביותר של האדם. זה לא כהגנה נגד מעשים פרטיים אלא נגד פעולות ממשלתיות שנוסחה מגילת זכויות האדם.
רוסיה הסובייטית היא הדוגמה הברורה ביותר, אם כי לא היחידה, של הישגיה של המנטליות המותאמת לקולקטיב. שלשה דורות של רוסים חיו, עמלו ומתו בעוני, תוך כדי המתנה לשפע שהובטח על ידי השליטים שלהם, אשר הפצירו לסבלנות וציוו על סגפנות, בזמן שחיזקו את "התיעוש" הציבורי ותוך הריגת התקווה של הציבור בתשלומים כל חמש שנים. בהתחלה העם מת מרעב תוך המתנה לגנרטורים חשמליים וטרקטורים; הם עדיין מתים מרעב, בזמן שהם ממתינים לאנרגיה אטומית ומסעות בין כוכבים.
אני בהחלט יכול לראות פתרון שמאפשר לקיים מדיניות רווחה בלי חלוקה לא שווה של העומס, בלי חלוקה מחדש/רדיסטריבוציה של העושר הלאומי, ובעיקר [b]ללא שימוש בכוח[/b] -- כי מדיניות הרווחה כיום נעשה תוך שימוש בכוח.
או. קיי., אז בוא נסכים שיש נזקקים במדינה ושזה אינטרס שלנו לסייע להם. באותה מידה כמו שזה אינטרס שלנו לכבד את זכויות הפרט במקומותינו ולחיות במדינה מוסרית -- לרבות ובעיקר במדינה בה ממשלתה נוהגת על פי אמות מידה מוסריות -- וזה לב העניין. הבה נסכים גם שהבעיה היא כיצד לעשות זאת. אי לכך אנחנו חייבים למצוא דרך לסייע לנזקקים של המדינה, מבלי להפר את זכויות הפרט של תושביה -- היינו, כיבוד הזכויות של היחידים [b]שמרכיבים[/b] את האומה.
מה שאני יכול להציע בראש ובראשונה הוא לצמצם את התערבותה של הממשלה בעיניינים לא לה.
ובהמשך, בנוגע למימון מי שאין לו את היכולת להתפרנס מספיק, קודם כל זה איננו זכות --כפי שהינך סובר -- ואם הינך רוצה לסייע להם, איש לא ימנע ממך זאת.
בנוגע לעיקרון הליברלי והחינוך, תרשה לצטט:
[. . .] "הקולקטיביזם של המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות הראשונות גם הוא לא עלה בקנה אחד עם הרעיון הדמוקרטי-ליברלי. השמאל הציוני ראה בקולקטיב -- העם או מעמד הפועלים -- מוקד נאמנות עליון, שמקומו בסולם הערכים הכללי גבוה בבירור מזה של זכויות הפרט. השומר-הצעיר ומפ"ם אף יישמו הלכה למעשה את עקרונות [b]האנטי-ליברליים[/b] של קולקטיביות רעיונית וצנטרליזם דמוקרטי. עקרונות אלה הכתיבו מדיניות שאסרה על מיעוטים אידיולוגיים בקיבוצים לעסוק בפעילות פוליטית אופוזיציונית (גלנור, 323). יתרה מזו, עד אמצע שנות ה-50 נאלץ בדרך כלל מי שחלק על האידיולוגיה המוצהרת על התנועה לעזוב את המשק בשל לחצים סביבתיים כבדים שהופעלו עליו. קיבוצים שדעת המיעוט בהם זכתה לתמיכה מספקת, התפלגו בדרך כלל. הקולקטיב הוא שהחליט אפילו בשאלות כמו מהו הלבוש הנאות לחברים, מה הם הריקודים המותרים בקיבוץ, אילו דעות הולמות סוציאליסט "טוב" ומה יש לגנות כ"בורגני" או כ"ריאקציונרי". האספה הכללית של המשק דנה תכופות בעניינים הפרטיים והאינטימיים ביותר של החברים, חדירה המנוגדת בתכלית לכל גישה ליברלית המקדשת את חירויות הפרט. ובכלל זה את הזכות להגשמה עצמית ולפרטיות." [. . .]
והמחנה הדתי,
[. . .] "עם זאת קשה לדבר על מסורת דמוקרטית שורשית, שכן בשלושה המחנות הפוליטיים העיקריים -- ימין, שמאל והמחנה הדתי -- מצויים מרכיבים היסטוריים ורעיוניים דמוקרטיים ולא דמוקרטיים. השקפת העולם האורטודוקסית (ולא רק זו החרדית) של המחנה הדתי אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה הליברלית. אף שהקהילה היא מסגרת שיש בה יסוד דמוקרטי-עממי, אין לה ענין בחירויות פרט ליברליות. אדרבה, על פי ההלכה לקהילה הזכות לכפות את כללי המוסר שלה על כל יחיד בה, בלי אבחנה בין ענייני ציבור לענייני הפרט, שכן ההלכה חלה על כל תחומי הקיום האנושי, ואינה מותירה לפרט תחומים שההכרעה בהם נתונה אך ורק בידיו." [. . .]
[u][הדמוקרטיה והציונות הסוציאליסטית, והמחנה הדתי ועקרונות הדמוקרטיה הליברלית, חינוך ודמוקרטיה בישראל -- מבט כללי, מאת בנימין נויברגר, חינוך פוליטי בבית-הספר -- דעות והצעות, הסתדרות המורים, המועצה הפדגוגית, 1992][/u]
סבורני שהניתוח האישי שלך, שמדיניות רווחה היא חלק הכרחי ביישום של העקרון הליברלי, הוא שגוי --על אף שמדיניות רווחה היא מציאות כאן. כן סביר להניח שהוא מושפע מהחינוך הקולקטיביסטי/אלטרואיסטי שהוקנה לך, ושהוא מאד נפוץ במקומותינו, גם היום.
לגבי הרגשותיך, אני מציע לך [b]לא[/b] להסתמך עליהן ככלי הכרה.