על ידי שרית_קפלן* » 10 מאי 2005, 11:23
אני קוראת בשקיקה את דפי "באופן", אך עד היום טרם כתבתי מהגיגי ליבי.
קראתי כאן אתמול לגבי גברים ונשים, ההבדלים ביניהם וההשלכות על חיינו.
שלא כתמיד, הפעם הקריאה עוררה בי רגשות עזים שקשה לי מאד לסדרם לכדי דף מאורגן או מנומס...
אני מאמינה שכל אדם כטוב בעיניו יעשה, כל עוד הוא נמנע מלפגוע באופן אקטיבי בזולתו.
נכון, ישנם הבדלים בין גברים לנשים. הבדלים פיסיים, מנטליים, התנהגותיים וכו'.
אבל כאשר אנו כותבים שישנם הבדלים, משתמע כי כל הנשים דומות זו לזו, והגברים דומים אלה לאלה. בשם ההבדלים הללו אנו הנשים מופלות לרעה בהשוואה לגברים, כמעט בכל תחומי החיים.
בבסיס ההפליה שכתוצאה ממנה נשים מרוויחות פחות מגברים בביצוען את אותם התפקידים, שכתוצאה ממנה נשים אינן מקודמות במקומות העבודה על אף רצונן וכישוריהן, שכתוצאה ממנה חלקן היחסי באוכלוסיה גבוה מחלקן בפועל בתחומי הכלכלה, התעשייה, הפוליטיקה ומוקדי קבלת ההחלטות, שכתוצאה ממנה עד לפני פחות ממאה שנים לא היתה לנשים זכות בחירה לבתי הנבחרים, שבגללה עבודות הבית שעושות נשות משפחה נלקחות כמובן מאליו, בעוד הגברים מרשים לעצמם לא לנקוף אצבע, בבסיס ההפליה הזו עומדת המחשבה כי אישה שונה מגבר, היא חלשה יותר, רגישה יותר, עדינה יותר, פחות חסינה וכו'.
טענות אלו, בעניין ההבדלים בין גברים לנשים, מבטלות בעיני את חופש הבחירה ויותר גרוע מזה - את חופש ההזדמנות שלי כאישה להרגיש אישה, גם אם אינני "אישה ביתית", בדומה לאלו שהכינוי שלהן פה באתר הוא "אמא של...", כאילו כל קיומן מותנה בהיותן "אמא של...", גם אם הבית אינו מרכז עולמי, גם אם אינני בשלנית נפלאה ונקיינית מדופלמת...
אני מרגישה שאני יותר מ"אמא של...", "אשתו של..." והיותי אמא או לא אמא אינו מרכז הווייתי וגם לא צריך להיות כזה. אני הרבה יותר מזה: אני לא של אף אחד, אלא של עצמי ! של מה שאני בוחרת לעצמי !
כשנולדתי, אמא שלי החליטה לעזוב את העבודה. היא נשארה בבית 10 שנים וגידלה אותי ואת אחותי. בעשותה זאת, היא הקריבה את הקריירה שלה, את עצמאותה הכלכלית והתפתחותה האישית והחברתית, לטובת המשפחה וגידול הבנות.
עם השנים, אנו גדלנו, ונוצר ההכרח בשבילה לצאת לשוק העבודה. 10 שנים מאוחר מידי...
עד היום, גם במשרה מלאה, ללא קריירה, ללא קביעות או בטחון כלכלי, היא תלויה כלכלית באבי, שלא מוריד אפילו את הכלים מהשולחן בסיום הארוחה, שלא לדבר על לנקות/לסדר/לכבס/לבשל...
אני מאמינה אמיתית בשוויון הזדמנויות, ורוצה לדעת שאני זכאית לו, גם למרות וגם בגלל השוני וההבדלים בין גברים לנשים.
אני רוצה שלי תהיה זכות הבחירה האם להגיש מועמדות לתפקיד זה או אחר, האם להתמודד על קידום למשרות בכירות כאלו ואחרות, ובעצם לעסוק בכל העולה על רוחי, אם אני רוצה ומתאימה לכך, אבל זו הבחירה שלי, לא של אלו שחושבים שאני כזו או אחרת, בשל היותי אישה, לא גבר...
והכי חשוב, אני רוצה שתבינו שהבעת הדיעה שלכן כאן, משפיעה גם על חייהן של נשים אחרות.
נעים לי לשמוע כי נשות "באופן" מגשימות עצמן על ידי חזרה לתפקידי הבית המסורתיים. אבל חסרה לי מאד תמיכתן, או יותר נכון – זעקתן, למשל על כך שתפקידי הבית עדיין אינם זוכים להכרה כלכלית, לתמורה כספית, או להכרה במס. הרי אם היינו צריכים לשכור עובד חיצוני שיבצע את עבודות הבית והטיפול בילדים – היינו משלמים לו משכורת חודשית בלתי מבוטלת !
חסרה לי תמיכה בנושא של זמן לעצמינו, לטיפוח העצמי, תחביבים, קשרים בינאישיים, או כל העולה על רוחנו, גם אנחנו "אמא של..." או "אישתו של...".
חסרים לי דיבורים על שיתוף ושוויון בין בני הזוג, על חלוקת הנטל, על מעורבות בחיי היום-יום.
חסר לי עידוד לפיתוח העצמי, גם אם יש כביסה לכבס; חסרים לי מנוחה, שקט נפשי וניקוי ראש, גם אם יש מה לקרצף בבית, גם אם הילדים צריכים עכשיו משהו...
אני קוראת בשקיקה את דפי "באופן", אך עד היום טרם כתבתי מהגיגי ליבי.
קראתי כאן אתמול לגבי גברים ונשים, ההבדלים ביניהם וההשלכות על חיינו.
שלא כתמיד, הפעם הקריאה עוררה בי רגשות עזים שקשה לי מאד לסדרם לכדי דף מאורגן או מנומס...
אני מאמינה שכל אדם כטוב בעיניו יעשה, כל עוד הוא נמנע מלפגוע באופן אקטיבי בזולתו.
נכון, ישנם הבדלים בין גברים לנשים. הבדלים פיסיים, מנטליים, התנהגותיים וכו'.
אבל כאשר אנו כותבים שישנם הבדלים, משתמע כי כל הנשים דומות זו לזו, והגברים דומים אלה לאלה. בשם ההבדלים הללו אנו הנשים מופלות לרעה בהשוואה לגברים, כמעט בכל תחומי החיים.
בבסיס ההפליה שכתוצאה ממנה נשים מרוויחות פחות מגברים בביצוען את אותם התפקידים, שכתוצאה ממנה נשים אינן מקודמות במקומות העבודה על אף רצונן וכישוריהן, שכתוצאה ממנה חלקן היחסי באוכלוסיה גבוה מחלקן בפועל בתחומי הכלכלה, התעשייה, הפוליטיקה ומוקדי קבלת ההחלטות, שכתוצאה ממנה עד לפני פחות ממאה שנים לא היתה לנשים זכות בחירה לבתי הנבחרים, שבגללה עבודות הבית שעושות נשות משפחה נלקחות כמובן מאליו, בעוד הגברים מרשים לעצמם לא לנקוף אצבע, בבסיס ההפליה הזו עומדת המחשבה כי אישה שונה מגבר, היא חלשה יותר, רגישה יותר, עדינה יותר, פחות חסינה וכו'.
טענות אלו, בעניין ההבדלים בין גברים לנשים, מבטלות בעיני את חופש הבחירה ויותר גרוע מזה - את חופש ההזדמנות שלי כאישה להרגיש אישה, גם אם אינני "אישה ביתית", בדומה לאלו שהכינוי שלהן פה באתר הוא "אמא של...", כאילו כל קיומן מותנה בהיותן "אמא של...", גם אם הבית אינו מרכז עולמי, גם אם אינני בשלנית נפלאה ונקיינית מדופלמת...
אני מרגישה שאני יותר מ"אמא של...", "אשתו של..." והיותי אמא או לא אמא אינו מרכז הווייתי וגם לא צריך להיות כזה. אני הרבה יותר מזה: אני לא של אף אחד, אלא של עצמי ! של מה שאני בוחרת לעצמי !
כשנולדתי, אמא שלי החליטה לעזוב את העבודה. היא נשארה בבית 10 שנים וגידלה אותי ואת אחותי. בעשותה זאת, היא הקריבה את הקריירה שלה, את עצמאותה הכלכלית והתפתחותה האישית והחברתית, לטובת המשפחה וגידול הבנות.
עם השנים, אנו גדלנו, ונוצר ההכרח בשבילה לצאת לשוק העבודה. 10 שנים מאוחר מידי...
עד היום, גם במשרה מלאה, ללא קריירה, ללא קביעות או בטחון כלכלי, היא תלויה כלכלית באבי, שלא מוריד אפילו את הכלים מהשולחן בסיום הארוחה, שלא לדבר על לנקות/לסדר/לכבס/לבשל...
אני מאמינה אמיתית בשוויון הזדמנויות, ורוצה לדעת שאני זכאית לו, גם למרות וגם בגלל השוני וההבדלים בין גברים לנשים.
אני רוצה שלי תהיה זכות הבחירה האם להגיש מועמדות לתפקיד זה או אחר, האם להתמודד על קידום למשרות בכירות כאלו ואחרות, ובעצם לעסוק בכל העולה על רוחי, אם אני רוצה ומתאימה לכך, אבל זו הבחירה שלי, לא של אלו שחושבים שאני כזו או אחרת, בשל היותי אישה, לא גבר...
והכי חשוב, אני רוצה שתבינו שהבעת הדיעה שלכן כאן, משפיעה גם על חייהן של נשים אחרות.
נעים לי לשמוע כי נשות "באופן" מגשימות עצמן על ידי חזרה לתפקידי הבית המסורתיים. אבל חסרה לי מאד תמיכתן, או יותר נכון – זעקתן, למשל על כך שתפקידי הבית עדיין אינם זוכים להכרה כלכלית, לתמורה כספית, או להכרה במס. הרי אם היינו צריכים לשכור עובד חיצוני שיבצע את עבודות הבית והטיפול בילדים – היינו משלמים לו משכורת חודשית בלתי מבוטלת !
חסרה לי תמיכה בנושא של זמן לעצמינו, לטיפוח העצמי, תחביבים, קשרים בינאישיים, או כל העולה על רוחנו, גם אנחנו "אמא של..." או "אישתו של...".
חסרים לי דיבורים על שיתוף ושוויון בין בני הזוג, על חלוקת הנטל, על מעורבות בחיי היום-יום.
חסר לי עידוד לפיתוח העצמי, גם אם יש כביסה לכבס; חסרים לי מנוחה, שקט נפשי וניקוי ראש, גם אם יש מה לקרצף בבית, גם אם הילדים צריכים עכשיו משהו...