על ידי אמא_ללי* » 12 דצמבר 2008, 04:57
דף תמיכה.
אני צריכה עצה, רעיונות, כיוונים למחשבה, ובעיקר תמיכה. ההתלבטות נוגעת לבתי הבכורה, בת בת 3 ו- 3 חודשים.
קצת רקע: נכנסה לגן בגיל שנה (היום הייתי עושה את הרבה יותר מאוחר אם בכלל), והלכה בשמחה. כשהיתה בת שנתיים, לפני שנה וכמה חודשים, עברנו לגור בארה"ב. עזבנו גן אחד שלא היה לרוחינו, מצאנו גן אחר עם מטפלות חמות ונעימות, והיא נכנסה לחצי יום, 5 שעות ביום. ההסתגלות היתה מאד הדרגתית ולא קלה - לשפה חדשה, לסביבה החדשה, לכל השינויים. כשהגענו לכאן הייתי באמצע הריון שני, כשהיתה בת שנתיים וחצי נולדה אחותה. בינתיים למדה הרבה מאד אנגלית, כולנו הסתגלנו לסביבה הנוכחית שלנו, עברו וחלפו תקופות טובות ותקופות קשות.
המצב הנוכחי הוא כזה: יש לה גננת שהיא וגם אנחנו מאד אוהבים ומעריכים, והיא מתחילה לאחרונה ליצור גם קשרים עם ילדים אחרים, מה שעד עכשיו לא כל כך קרה. אחת הבעיות המרכזיות היא, שמתוך השעות שהיא נמצאת בגן, בערך שעתיים הן זמן מנוחת צהריים (אפילו קצת יותר). היא לא ישנה שם צהריים (בבית לפעמים עדיין כן), ויוצא שחלק ניכר מהיום שלה בגן הוא זמן שבו היא מצופה לשכב ולנוח גם אם היא לא ישנה. יש גם עוד בעיות מסביב, פערים תרבותיים בעיקר, אבל רוב הזמן זה בשוליים.
אם אני מנסה לבודד את הדברים החשובים, אז יש שני דברים שצריכים לקבל מענה. הראשון הוא קבלת עזרה - אני מרגישה שזה לא ריאלי מבחינתי להיות בבית עם שתיהן כל הזמן. בשעות שאני רק עם התינוקת אני כן מצליחה קצת לצבור כוחות ולהיטען, השהות עם שתיהן סוחטת אותי לגמרי. אין לנו כאן חברה
בכלל, מתחיל עכשיו חורף ארוך וקר ואין שום דבר אפשר לעשות בלי רכב. כך שזה להיות איתן בבית, כל יום כל היום. לצאת עם שתיהן ברכב מאד מאד קשה לי, גם פיסית וגם נפשית. הקטנה שונאת נסיעות ומקטרת, עם הגדולה יכולה לעבור רבע שעה עד שהיא תשב בכיסא ותהיה קשורה ונוכל לנסוע. באופן כללי להזיז אותה (את הגדולה) זאת משימה קשה, היא זורמת בקצב פנימי משל עצמה והמעברים איתה מאד קשים.
הצורך השני, הוא שאני מרגישה שהיא בגיל ובשלב שהיא כן צריכה חברה, לפחות במידה מסוימת. אמנם היא ילדה עם עולם פנימי מאד מאד עשיר, אבל אני מרגישה שיש חשיבות ללהיות חשופה לילדים אחרים, ואם נהיה בבית אני לא חושבת שאוכל לספק לה את זה. יש כאן כל מיני קבוצות, אבל אני חושבת שזה הרכב לא מספיק קבוע בשביל שיווצרו קשרים מספיק משמעותיים, וכמו שאני מכירה את ההתנהלות איתה קשה לדעת לכמה מפגשים כאלה נצליח להגיע.
בקיצור, ממש התלבטות. אנחנו מאד קשובים אליה ויש לא מעט ימים שבהם היא רוצה להישאר בבית ונשארת, אבל אני מרגישה שאני צריכה מענה יותר קבוע.
יש גם לא מעט קשיים טכניים נוספים, שבינתיים אני לא מפרטת. אני קודם כל מנסה להבין איפה אני עומדת מול כל זה ברמה העקרונית.
[po]דף תמיכה[/po].
אני צריכה עצה, רעיונות, כיוונים למחשבה, ובעיקר תמיכה. ההתלבטות נוגעת לבתי הבכורה, בת בת 3 ו- 3 חודשים.
קצת רקע: נכנסה לגן בגיל שנה (היום הייתי עושה את הרבה יותר מאוחר אם בכלל), והלכה בשמחה. כשהיתה בת שנתיים, לפני שנה וכמה חודשים, עברנו לגור בארה"ב. עזבנו גן אחד שלא היה לרוחינו, מצאנו גן אחר עם מטפלות חמות ונעימות, והיא נכנסה לחצי יום, 5 שעות ביום. ההסתגלות היתה מאד הדרגתית ולא קלה - לשפה חדשה, לסביבה החדשה, לכל השינויים. כשהגענו לכאן הייתי באמצע הריון שני, כשהיתה בת שנתיים וחצי נולדה אחותה. בינתיים למדה הרבה מאד אנגלית, כולנו הסתגלנו לסביבה הנוכחית שלנו, עברו וחלפו תקופות טובות ותקופות קשות.
המצב הנוכחי הוא כזה: יש לה גננת שהיא וגם אנחנו מאד אוהבים ומעריכים, והיא מתחילה לאחרונה ליצור גם קשרים עם ילדים אחרים, מה שעד עכשיו לא כל כך קרה. אחת הבעיות המרכזיות היא, שמתוך השעות שהיא נמצאת בגן, בערך שעתיים הן זמן מנוחת צהריים (אפילו קצת יותר). היא לא ישנה שם צהריים (בבית לפעמים עדיין כן), ויוצא שחלק ניכר מהיום שלה בגן הוא זמן שבו היא מצופה לשכב ולנוח גם אם היא לא ישנה. יש גם עוד בעיות מסביב, פערים תרבותיים בעיקר, אבל רוב הזמן זה בשוליים.
אם אני מנסה לבודד את הדברים החשובים, אז יש שני דברים שצריכים לקבל מענה. הראשון הוא קבלת עזרה - אני מרגישה שזה לא ריאלי מבחינתי להיות בבית עם שתיהן כל הזמן. בשעות שאני רק עם התינוקת אני כן מצליחה קצת לצבור כוחות ולהיטען, השהות עם שתיהן סוחטת אותי לגמרי. אין לנו כאן חברה [b]בכלל[/b], מתחיל עכשיו חורף ארוך וקר ואין שום דבר אפשר לעשות בלי רכב. כך שזה להיות איתן בבית, כל יום כל היום. לצאת עם שתיהן ברכב מאד מאד קשה לי, גם פיסית וגם נפשית. הקטנה שונאת נסיעות ומקטרת, עם הגדולה יכולה לעבור רבע שעה עד שהיא תשב בכיסא ותהיה קשורה ונוכל לנסוע. באופן כללי להזיז אותה (את הגדולה) זאת משימה קשה, היא זורמת בקצב פנימי משל עצמה והמעברים איתה מאד קשים.
הצורך השני, הוא שאני מרגישה שהיא בגיל ובשלב שהיא כן צריכה חברה, לפחות במידה מסוימת. אמנם היא ילדה עם עולם פנימי מאד מאד עשיר, אבל אני מרגישה שיש חשיבות ללהיות חשופה לילדים אחרים, ואם נהיה בבית אני לא חושבת שאוכל לספק לה את זה. יש כאן כל מיני קבוצות, אבל אני חושבת שזה הרכב לא מספיק קבוע בשביל שיווצרו קשרים מספיק משמעותיים, וכמו שאני מכירה את ההתנהלות איתה קשה לדעת לכמה מפגשים כאלה נצליח להגיע.
בקיצור, ממש התלבטות. אנחנו מאד קשובים אליה ויש לא מעט ימים שבהם היא רוצה להישאר בבית ונשארת, אבל אני מרגישה שאני צריכה מענה יותר קבוע.
יש גם לא מעט קשיים טכניים נוספים, שבינתיים אני לא מפרטת. אני קודם כל מנסה להבין איפה אני עומדת מול כל זה ברמה העקרונית.