ואם כבר התרכזנו, ואם כבר מרכזנו, ואם כבר הילד כמעט בן חמש ועדיין לא מוצא (כמעט) שלווה עם עצמו (יכול לבקש שנעסיק אותו מבוקר עד ערב, ולפעמים, שאין כוח כי יש ימים כאלו, להגיב בהמון תיסכול וכעס) אז מה עושים עכשיו? איך עוזרים למתוק הקטן החכם והמופלא להרגיש שלם עם עצמו גם אם אמאבא לא ״עליו״ לגמרי?

[u]אני לא יודעת אם כל הקטנטנים ככה.[/u]
אולי לא כולם, אבל שלי כן... :-) (היא כבר כמעט בת שנה וארבעה.)


[u]במה אפשר לשתף אותו.[/u]
בעקבות קריאה באתר ניסיתי כמה פעמים לקלף תפו"א כשאני יושבת על שרפרף נמוך. הקטנה לידי בדקה את תפוחי האדמה המקולפים ואת אלה שעדיין לא, פיזרה את הקליפות על הרצפה וכו'.
תליית כביסה כשהיא במנשא על הגב רלוונטית אצלנו לא פעם.
נראה לי שכל התעסקות שיש בה אלמנטים פעילים וגלויים לעין (בשונה מקריאת ספר או גלישה במחשב) יכולה לעניין את הילדון, ואז "כל שנשאר" לך הוא לערוך התאמות שתאפשרנה לו להשתלב בפעילות. למשל, בשמת סיפרה על שטיפת כלים בגיגית על הרצפה. (כנראה שאת סרוויס הצלחות היקר שקיבלתם בירושה מסבתה של החותנת תשטפי אחר כך בכיור... או שלא...).

ורעיון נוסף - להזמין חברים. כשיש אקשן סביב, הקטנים נוטים להשתלב בו, ואז תוכלי לעשות יותר דברים על השיש...

שלום! אני נמצאת בתקופה עם הקטנצ'יק שאני קצת חסרת אונים...המתוקי כבר בן שנה ו3, הוא כבר הולך וממש ילד קטן. אני איתו בבית.
כשאנחנו בבית אני מרגישה שאני לא יכולה לעשות שום דבר שאני רוצה- זה אומר שאם אני מתיישבת על שולחן אוכל, או מכינה אוכל, או קוראת ספר וכו' הוא ממש לא אוהב את זה כי זה כנראה משעמם אותו.
אם אני על המחשב או מדברת בטלפון- בכלל צרחות היסטריות ורצון עיקש לקבל את הפלאפון לידיו. אפ אני קראת ספר, הוא חייב לקחת אותו לידיים שלו.
אז אני בכמה ימים של שב ואל תעשה...ז"א כשהוא ער אני לא מדברת בטלפון, לא עובדת על המחשב, יורדת יותר לרצפה לשחק איתו וכו'., בעצם לא מצליחה כמעט לעשות שום דבר שאני צריכה, ומוצאת את עצמי משלימה מטלות ב1200 בלילה.
הבעיה היא שאם אני מנסה לעשות משהו בשותף איתו, זה אף פעם לא הולך כי הוא כל כך מלא בחיים וסקרנות, הוא חייב לגעת בהכל, לנסות בעצמו, למשוך, ללחוץ וכו' וכו'...
אני יודעת שזה נהדר ושהוא מלא בכוחות חיים, אבל אני קצת משתגעת מהמצב.
ניסיתי למשל להעלות אותו למשטח במטבח, ובאמת זה פחד אמיתי, מעיף תבלינים על הרצפה, מפיל דברים שבירים, מסתובב ומשחק עם דברים על הקצה של השיש ללא פחד (או שיווי משקל...) חחח
קיצור בלאגן שמח, אבל אני באמת לא מצליחה לבשל איתו. גם לא לאכול איתו- יד לתוך קערת הטחינה, ויד אחרת מעיפה את הכוס מים...
נראה לי שהבנתן את המצב, אני לא יודעת אם כל הקטנטנים ככה, אבל אני לא מצליחה לחשוב במה אפשר לשתף אותו.
מה שכן, הוא אוהב לטייל ולהיות בחוץ, אז אני משתדלת שהדלת תהיה פתוחה והוא יוכל לצאת החוצה לשחק בחצר וכו' וכשלא חם מדי יוצאים לטיולים, אבל אי אפשר באמת כל היום להיות בחוץ...
אם יש למישהי רעיונות או הפניות לרעיונות לדברים שאפשר לעשות עם הקטנצ'יק בבית, או סתם עצות טובות, אני אשמח..תודה!

אתם יודעים מתי זה טוב להזניח ילדים? כשיש להם יותר מידי צרכים מסופקים והם לא יודעים מה הם רוצים מעצמם קודם ומשגעים את העולם
אז כדאי להניח להם לפי הגישה הזאת שאתם צודקים בה רק כדי לזהות ולהדגיש בהם לעצמכם מה הדבר שהכי חסר והכי דורש טיפול לפני טיפול בדברים האחרים אצלם זה הכל... אבל הגישה הזאת לדעתי היא לא כשיטה עקבית משום שבעיקרון הזנחה זה דבר רע שמוביל למקום לא טוב מחליש אתכם כהורים ויוצר חוסר מעש וחוסר יחס בענייני הילדים ודאגה לצרכים שלהם. הזנחה היא אמצעי בדיקה ומיקוד בלבד וכל בדיקה כזאת יש לה מחיר. הזנחת ילדים כדרך חיים וכשיטה לעידוד הזנחה תעלה לכולם ביוקר אני רק מזהירה אתכם.
ואין לכם שום צורך להרגיש אשמים בשום תוצאה משום שכל אחד נכון לתת על פי יכולותיו וזה לא שלא עושים כלום...
לכל דבר יש קצב משלו לחומר יש את הקצב שלו כמו בבישול כשרוצים לעשות הכל מהר מהר זה נשרף...
אשמה לא תעזור כאן רק סבלנות וסובלנות. עדיף לאט מאשר מהר ולשרוף ואף אחד לא צריך להרגיש אשם או רע בקשר להורות שלו בגלל דרישות כלשהם משום שכל אחד עושה כפי יכולתו. אשם הוא מי שרואה שאתם צריכים עזרה ומאשים אתכם במקום לעזור במה שהוא רואה וחושב שצריך. יש הבדל בין להעמיד דרישה ולעודד להשיג אותה כדי ליצור מודעות לתועלת שהיא מביאה ולנחם או לעזור שמפספסים לבין להעמיד רגשות אשם ולתת לכם מכות על זה שאתם לא עומדים בדרישות ההוריות או בכלל.

[u]כשאני לא מתייחסת אליה אז הכלבה שלנו כן.[/u]
כלבים וילדים אמורים לשחק יחד, לא? זה בדיוק מה שפותר את בעיית המרכוז מצד אמא... לצורך זה הכלבה היא "הילד הנוסף" שמעביר את מרכז הכובד מהתינוקת, אל האינטראקציה של שתיהן.
[u]לא חושבת שאמורים להתעלם בכוח מהילד[/u] וכל מה שאבישג אמרה.

[u]ואני מתפתה כל הזמן לחייך אליה ולהצחיק אותה הרבה כי זה פשוט מה שבא לי:[/u]

[u]מצד שני מה אעצור בעצמי מלחייך אליה? גם נראה לי לא טבעי....[/u]

לא חושבת שאמורים להתעלם בכוח מהילד, נראה לי שזה תהליך טבעי שמתפתח בחברות שבטיות או משפחות גדולות, באופן טבעי ילד יחיד יקבל יותר מירכוז, לא בטוח שעדיף למנוע זאת, בטח לא בכוח. ויונת כתבה איפשהו שהכי חשוב מעבר לכל התיאוריות זה להתחבר לרגשות שלנו. אז אם טוב לך איתה במצב הנוכחי תמשיכי כך.

[u]לענין הילד במרכז - תאומים. זה הפתרון.[/u]
ממליצה גם, מניסיון, אם כי הכי טוב זה שלישיה או רביעייה (-: .
ובאופן כללי משפחה ברוכה נוח מאוד לעניין הילד במרכז, כשכולם בבית הכי קל, הבנות משחקות, הרביעי מצטרף והחמישי מתעניין בפעילות של כולם. כשהגדולות הולכות נהיה לי הרבה יותר מסובך.
לפעמים כשיש לי רגשי אשמה שאולי לא התייחסתי מספיק לקטנים (הגדולות לומדות אתי ויש גם מפגש שבועי עם כל אחת), אני מציעה למבשר לקרא איתו סיפור, לרוב הוא לא רוצה (כנראה אני לא ממש אטרקציה (-: )
חושבת ומרגישה שהחינוך הביתי מביא לנחת, אמא בבית כל הזמן אז לא צריך לנצל כל רגע שנמצאים איתה, אפשר להיות כולם ביחד וגם כל אחד לבד, וזה נהדר מבחינתי.

[u]כי זה פשוט מה שבא לי.[/u]
מבחינתי, אין דבר יותר טבעי מלחייך ביתי החמודה בת הארבעה חודשים, וכך אני עושה. לא נראה לי שזה הורס לה משהו.

[u]מהרבה בחינות ואני שמה אותה לשחק על הרצפה וזה בדרך כלל לא נמשך יותר מכמה דקות ואז היא מתחילה לילל.[/u]
ואז כן צריך להתרכז בה. נראה לי שבשביל זה המציאו את מנשא, לא צריך להתרכז ולא מזניחים.

[u]שלא נדבר על הסבתות.[/u]
אני לא מסכימה עם מה שנכתב פה בדפים שונים על כך שזה לא טוב שהסבתות מתרכזות בילד. לדעתי, בשביל זה יש סבתא. היא הרי לא נמצאת כל הזמן, וכן פנויה לתת לילדה יחס מיוחד שאני לא תמיד פנויה פיזית, וגם הרבה פעמים רגשית לתת. זה היתרון בכך שהיא נמצאת רק חלק מהזמן.

מה בעצם מפריע לך כאן? האם יש בעיה שהיא לא תיאורטית?

והנה דילמה שאולי הוזכרה כאן אבל בכל זאת נראה לי חשוב לעלות את זה שוב; ילדתי בת 7 חודשים, היא פשוט מקסימה ואני מתפתה כל הזמן לחייך אליה ולהצחיק אותה הרבה כי זה פשוט מה שבא לי: לחייך אליה כמעט כל פעם שאני מסתכלת עליה. זו סוג של התרכזות לא? היא די הרבה במנשא גב שמציל לי את ההורות!!:) מהרבה בחינות ואני שמה אותה לשחק על הרצפה וזה בדרך כלל לא נמשך יותר מכמה דקות ואז היא מתחילה לילל, אני מנסה לרדת אליה: למשל לקלף ירקות לידה וכו . וכשאני לא מתייחסת אליה אז הכלבה שלנו כן :-). מה עושים? כל הזמן , אחרי מה שקראתי פה , נראה שהיא במירכוז... שלא נדבר על הסבתות , אבא .... מצד שני מה אעצור בעצמי מלחייך אליה? גם נראה לי לא טבעי....

בודאי שכן. היא נשארת עם אביה, ושום דבר רע לא יקרה. ברגע שתחזרי היא תשכח לגמרי. סעי והתאווררי (אם זה עדיין אקטואלי :-)).

[u]עוזבים.[/u]
זה אבא שלה... את לא עוזבת אותה עם מישהו זר !
את משאירה אותה עם אבא.

(ובלי קשר, אם את מרגישה שאת או היא לא בשלות לזה, אז לא כדאי.
אבל יש מקום גם לאבא... )

לחצי יום כן, ליומיים לא.

מחיר מצחיק - שאלה של איך את מודדת את המחיר.

גם לא לחצי יום.

אני לא.

האם הייתם עוזבים ליומיים וחצי פעוטה בת שנה וארבע עם אביה למטרת נסיעת בילוי במחיר מצחיק?

האם למישהו יש עצה? אחייני בן שלוש וארבעה חודשים ואיננו מדבר עדיין. הוא אומר מספר מילים בלבד, ללא משפטים. אוצר המילים שלו מאד קטן והתנהגותו מאד בעייתית - הוא צועק וצורח, יתכן מתוך תסכול על שאיננו יכול לבטא את עצמו אחרת. הוריו מתכחשים לעובדה שיתכן שיש לו בעיה ופותרים את עניין התנהגותו כ"ככה זה עם בנים". לדעתי, הם מאד מזניחים את התפתחותו (לא קוראים לו, לא משחקים איתו). האם יתכן שהוא יצליח להתגבר על הבעיה לבדו, כיון שלא נראה שהוריו יקחו אותו לאיבחון או לקלינאי תקשורת?
הוריו מתייחסים לכל הערה בנושא כביקורת על התנהגותם ואני לא רוצה ליצור קרע משפחתי שלא ניתן יהיה לאחות. בעלי - שזהו בנו של אחיו - מאד מתוסכל, אך איננו יודעים מה לעשות, והאם בכלל לעשות משהו. האם למישהו יש עצה?

נזכרתי במקרה שקשור לתופעה של התרכזות בילד
הדרכתי טיול ביחד עם עוד מדריך (שאקרא לו ארנון),
בבוקר היום השני אחרי ארוחת הבוקר ולפני שכל הקבוצה עולה לאוטובוסה
ארנון רצה לשחק הקפצת כדור אורז, אני רציתי לקרוא (וגם אני לא ממש טוב בעניינים כאלה), ואחת החניכות רצתה לשחק איתו
הוא התעקש שהוא רוצה שגם אני אשתתף, ציחקקתי לי בלבי ואמרתי לו שאני אשב ליד ואקרא.
כל כמה זמן ארנון היה צועק: (זאב זאב) זאב, תראה איך אני מצליח. ועוד דברים בסגנון. חייכתי לי מתחת לשפם, הרמתי את ראשי מהספר, חייכתי אליו ואז חזרתי לקרוא.
בשלב מסויים היה לי קשה להתרכז בגלל המצב ומשחקי התפקידים שמילאנו, ואז ארנון קרא בקול כמעט שבור: אבל זאב אתה בכלל לא מסתכל.

המקרה קרה לפני שנה, ארנון בן 30 + פלוס אישה פלוס ילד ופלוס משכנתא וגם פלוס מטען נוסף שהוא סוחב איתו מילדותו
נזכרתי בעוד משהו - אבא של ארנון נהרג עוד שארנון היה ילד צעיר מאוד

אני אוהב אותו הרבה ואני אתקשר אליו ממש עכשיו

[u]לפי מונטסורי עד גיל שלוש הם עוד לא לגמרי בשלים לשתף אחרים.[/u]
גם בגיל שלוש (וגם לא לפי מונטסורי ;-) ) הם עדיין לא לגמרי בשלים לזה. זה מתפתח ובעיקר תלוי נסיבות ומצב רוח.

תמר,
עוד דבר לגבי חברים שבאים הביתה והיא לא מרוצה שמשחקים לה במשחקים...
זה נשמע לי טבעי בגיל הזה, וגם מהנסיון שלי עם ילד בן שנתיים זה לא קל להם. לפי מונטסורי עד גיל שלוש הם עוד לא לגמרי בשלים לשתף אחרים. את יכולה להזמין חברים אליכם ולהציע שיביאו איתם כמה משחקים שלהם ואולי ככה יהיה לה קל יותר. כדאי גם להגיד את זה להורה שמגיע עם החברים מראש, זה אולי יעזור לך להיות פחות במתח.

לנו יש תינוקת "לא-ממורכזת" שצריכה תשומת לב בלתי פוסקת ולעומת זאת יש לי כמה וכמה חברות "מיינסטרימיות" וכביכול ממרכזות שהתינוקות שלהם זוחלים להם ברחבי הבית וחוקרים את העולם לבד ומבסוטים לבד!! זה ממש מתסכל....

הי ענבל, :-)
נזכרתי שהיינו באמצע שיחה סביב העניינים האלה בדף אחר ופתאום נעלמתי... (סליחה @})

כמוך, הבת הקטנה שלי עלי כמעט כל הזמן (למעט כמה דקות מדי פעם, שבהן היא משחקת על הרצפה/מיטה לידי). אני מדברת איתה, מנשקת אותה או צוחקת איתה או כל הדברים יחד, כנראה בכל פעם שאני מוציאה אותה מהמנשא לצורך פשפוש או משהו. זה נראה לי טבעי. וזה נראה לי ביטוי טבעי ובריא של אהבה.
נדמה לי שברגע שהילד רוב הזמן נמצא במנשא, וצופה על העולם מהמקום הבטוח (הגוף של אמא), די מתאזנת בעיית מרכוז היתר שדיברה עליה לידלוף. אני זוכרת במעומעם שהיא דברה על כך שהאמהות בשבט לא נמנעו מגילויי אהבה לתינוק או תקשורת, אלא שזה היה במינונים אחרים, כשעיקר הזמן הילד במנשא (ואח"כ זוחל וחוקר את העולם בעצמו). נדמה לי שזה העיקר.

[u]האם רק לי הגב מרגיש כאילו עוברים עליו עם טרקטור פעמיים ביום?[/u]
עם הגדולה שלי הרגשתי ככה. דאגתי לי לטיפול שיאצו פעם בשבוע (דיברנו על זה כבר? דה-ז'וו פתאום יש לי). נדמה לי שכתבת שאת עושה יוגה? תנסי כמה שיותר בזמן שבנך שוכב קצת על הבטן לידך ומשחק (אם הוא כבר מגלה עניין). (לדעתי זה עדיף מאשר בזמן שינה שלו, כי ככה הוא רואה אותך, אם אני זוכרת נכון את ההקשר הקודם של השיחה).

אויש, כמה שהתשובה שלי מבולגנת, אבל זה מה שאפשר כרגע להוציא ממוח מסננת של חצי שנה אחרי לידה... :-P

אני מתחבטת לאחרונה הרבה עם עניין מרכוז הילד. הקטן בן 4 חודשים, צוחק ומחייך עם הגירויים הקלים ביותר, מה שגורם לכל מי שמזדמן לכרכר סביבו עם פוצי מוצי וחיוכים. טוב, זה כיף, גם למבוגרים וגם לו, אבל אני קצת חוששת מהתרכזות יתר בו. (גם אני חוטאת בזה, אני מודה- הוא פשוט כל כך מתוק@})
ואולי לא זה המקום לשאול, אבל אם בעקרון הרצף עסקינן- האם רק לי הגב מרגיש כאילו עוברים עליו עם טרקטור פעמיים ביום? (מנשא, שינה משותפת, הנקה וכו')

<איזה מזל שאפשר לשאול בעלי ניסיון שלא יענו לי- 'מגיע לך- תשימי אותו במיטה, מה יש? שיבכה קצת!'>

[u]רגשות האשם מכרסמים.[/u]
אוי, השגתי תוצאה הפוכה...
מצטרפת לעצה:
[u]לנסות לשים לב מתי הדבר נובע באמת מ צורך של הילדה, ומתי זה הרגל שלך. (ברגע נתון, לא בהסתכלות לאחור והלקאה עצמית).[/u]

[u]רגשות האשם מכרסמים: אולי כשהיא הייתה בגיל אפס גם אנחנו כרכרנו סביבה.[/u]

רגשות אשם זה כנראה בילט אין באמהות אז זו חוכמה קטנה להגיד שתנסי להיות קצת פחות קשה על עצמך.

ובכ"ז באמהות שלי אני כל פעם מופתעת להיווכח כמה הרבה משקל יש לאופי ולתכונות מולדות. הילדה שלי ישנה מעולה ב-4 חודשים הראשונים של חייה, ולי היה ברור שזה בגלל שאני לא עושה 'עניין' סביב השינה... מכירה את האמהות האילו? אצלי? אף פעם לא היה עניין סביב האוכל/ שינה/ גמילה... ותמיד זה לזכות הקוליות של האמא... ואז פתאם היא הפסיקה לישון טוב ומצאתי את עצמי אחרי שנה מה זה עושה עניין סביב השינה שלה, מה זה עסוקה בזה...
יכול להיות ילד מה זה ממורכז ושאין לו בעיה לשחק לבד והוא מעסיק את עצמו כי ככה הוא. ויכול להיות הפוך. לא נראה לי שלהתייסר בשאלות האלו עוזר במשהו.

מה שכן שווה אולי לנסות לשים לב מתי הדבר נובע באמת מ [u]צורך[/u] של הילדה, ומתי זה הרגל שלך. (ברגע נתון, לא בהסתכלות לאחור והלקאה עצמית)

תודה לשתיכן. בוחרת - הקדמתי אותך ופניתי כבר אתמול לשרון שני גונן, אבל היא טרם ענתה לי. תודה על יתר המידע.
אחת - רגשות האשם מכרסמים: אולי כשהיא הייתה בגיל אפס גם אנחנו כרכרנו סביבה, על אף מודעותנו. מה לעשות, זה בטח היה מפתה, והייתה תחושה משונה להשאיר אותה סתם לבדה על המזרן/משטח פעילות. מצד שני תמיד גם היה נדמה לנו שהיא מעט מאוד זמן מרוצה שם בלי תעסוקה - כלומר, לאו דווקא שם אלא גם עלינו, במנשא וכדומה. בטח הפעלנו אותה לא מעט - לא יודעת מה נחשב הרבה או מעט בעצם. ולא יודעת מה הוביל למה - אם אנחנו יצרנו הרגל או שהיא ביקשה את זה, ומתייסרת בשאלה הזו לא מעט. אז אולי בעצם לא תמיד ניסינו מספיק? והאם אי אפשר לצפות שהרגלים ישתנו, אם באיזשהו גיל התחלנו לנסות יותר?

תמר, אני רוצה לעודד אותך כן לפנות ולטפל ברגישות החושית על אף הזמן הקצר שעומד לרשותכן בארץ.
כתבת [u]התחלתי לחשוב על הבעיה בוויסות חושי התחושה שלי הייתה שאולי "מוגזם" ללכת לטיפול על כמה דברים קטנים כאלה.[/u]
אני מאוד מבינה ומזדהה עם המחשבה שלא צריך לרוץ לטיפול על כל דבר
אבל אם באמת מדובר ברגישות תחושתית, ודברים שכתבת בהחלט עשויים להצביע לכיוון הזה אז צריך להבין שהרגישות למרקמים ולרעשים הם רק אחד הביטויים היותר חיצוניים לעניין והרגישות פעמים רבות משפיעה על איך ילד (או מבוגר) חווה את העולם סביבו- כמקום בטוח, מוגן, מהנה, מגרה או בלתי צפוי, מסוכן, מציף.. ובהתאמה כמובן משפיעה על המוכנות להתנסות, להפרד, להתגמש

גם אני ממליצה לך על דפים כמו [po]רגישות חושית העולם הוא יותר מדי[/po] ו [po]ילד נוגע חזק מדי[/po] יש שם שפע עצות טובות.
ולגבי פניה לטיפול, אני יכולה להוסיף שאם את הולכת לריפוי בעיסוק (זה בעיקר מה שאני מכירה ויודעת שעובד כי אני מהתחום) קחי בחשבון שיש תורי המתנה בקופת חולים ולא בטוח שמתאים להתחיל בזמן הקצר תהליך של בניה וקשר וכו' אלא ייתכן שכדאי לפנות באופן פרטי למספר מפגשים מצומצם כדי לאבחן את העניין במדוייק לקבל הדרכה טובה לגבי ממה להמנע, איך להתאים את הסביבה, איך להתייחס להמנעות, ובמידת הצורך דיאטה סנסורית (מתן מבוקר של גירויים תחושתיים בבית, שיכול לעזור לווסת מחדש את מערכת העצבים לתפקוד יותר מסתגל) - חשוב ללכת למישהי שמתמחה בתחום התחושתי, את יכולה להעזר גם באתר "חושים" של שרון שני גונן.

[u]נדמה לי שממילא רוב הורים מנסים להשיג כמה רגעים כאלה שבהם הילד יהיה עסוק בעצמו. אם כך רוב ההורים לא ממרכזים...[/u]
זה לא מדויק.
אני מסכימה עם אמא ללי שצריך לתת לילד ללמוד להעסיק את עצמו בקצב שלו, עם עידוד מתון והקשבה לצרכיו, לאישיותו, למגבלותיו וכו'.
אבל הרבה הורים, ומשפחות בכלל, נוטים לעשות טררם סביב הילד,
להתייחס אליו מגיל אפס כאילו הוא זקוק לבידור, הפעלה מתמדת, תשומת לב מתמדת.
בכך הם גם מקבעים הרגל ויוצרים צורך מתמיד בהפעלה חיצונית,
ילד שלא מסוגל להעסיק את עצמו כי מעולם לא נתנו לו צ'אנס.
זה לא המקרה שלך.
לי יש ילדה אחת, ולמרות שהיא מעסיקה את עצמה לא רע,
ולמרות שאני מאד מודעת לעניין הזה של מרכוז וכו' -
עובדת היותה ילדה יחידה, נכדה ראשונה, אחיינית ראשונה וכו' וכו' -
לפעמים אין מנוס מהמרכוז הזה. זה פשוט לא הגיוני להגיד לסבתא (המדהימה) שלה
"לא למרכז את הילדה".
אני משלימה עם זה באהבה, מנסה לאזן את זה עד כמה שניתן בחיי היומיום,
ובעיקר חוששת מההשפעה העתידית של זה - איך היא תתמודד עם אח או אחות בעתיד.

מדבר אליי מאוד כל מה שכתבת.
ראשית, אולי אתחיל לברר כבר היום על טיפול ברגישות חושית.
שנית, מאוד נעים לי לקרוא את מה שאת כותבת (בעיקר בסעיף השלישי) כי זה נשמע ממש כמו אצלנו ונותן לי תחושה שאני עושה הכול נכון בכך שאני משחקת איתה ולא מנסה לעשות דברים אחרים, ושפשוט הציפיות שלי גבוהות מדי. אבל עם כל כמה שזה נעים, נובע מזה שכל הרעיון של הדף הזה הוא מוזר. כי אם מה שאני עושה זה לא מרכוז, מה משמעותו בעצם של רעיון האי-מרכוז? ומה זה כן מרכוז? וכי יש הורים שכשהילד שלהם עסוק בדברים שלו יבואו אליו ויתעקשו לשחק יחד איתו או למרכז אותו באופן אחר כלשהו? נדמה לי שממילא רוב הורים מנסים להשיג כמה רגעים כאלה שבהם הילד יהיה עסוק בעצמו. אם כך רוב ההורים לא ממרכזים... ומה מחדש הרעיון הזה? נראה לי שכוונת העוסקים באי-מרכוז מלכתחילה (אני בכל אופן תיארתי את זה בלבי כך) הוא שלא כל היום שלך סובב סביב הילד ושהילד מצטרף לעשייה שלך לא פחות, ואולי אפילו יותר, משאתה מצטרף לשלו, או ששניכם פשוט חיים זה לצד זה. משהו כזה. לא?

תמר,
יכול להיות יש משהו בכיוון של הרגישות החושית, לא מבינה בזה כל כך. אם את חושבת/ חושדת שכן, לא הייתי מוותרת על טיפול רק בגלל הנסיעה. חודשיים יכולים להיות משמעותיים, מה גם שאת יכולה לקבל הנחיה על אילו דברים לעשות איתה, מהמעט שאני יודעת רוב העבודה היא במהלך היום יום שלכן ולא בשעה בשבוע שבה אתן נפגשות עם מישהי, ככה שזה ייתן לך כלים על איך להיות במעקב ואיך אפשר לעזור ולשפר.
בנוגע למרכוז - האינטואיציה שלי (ואולי אני לא בכיוון) שהיא שהמוקד של זה היא בקשר ביניכן ובציפיות שלך. ובכיוון הזה היו לי כמה מחשבות -

[list]
[*] אי-המרכוז, לפחות איך שאני תופסת אותו, עדיין חייב להיות מוכתב על ידי הילד במידה רבה, במיוחד בגילאים הצעירים (ושנתיים זה צעיר). זה אומר, שאם ילד נמצא במצב שהוא מסוגל או רוצה להעסיק את עצמו או לשתף פעולה עם פעילויות של הבית או של ההורה, אז ההורה יכול לשחרר במקום הפעלה ליזום פעילות משותפת בעצמו, ובזמן הזה לעסוק בענייניו (כשהוא ליד הילד) או באמת לבצע איזה פעילות משותפת. נראה לי לא ריאלי לצפות שזה יקרה אם הילד מעצמו לא נמצא במצב כזה, אלא יותר להתייחס לזה כאל סוג של "צ'ופר" כשזה מתאפשר. כמו שיש ילדים שישנים הרבה במשך היום בשעות קבועות ואת יכולה לבנות על זה שתספיקי לעשות כל מיני דברים בזמן הזה, ויש ילדים (כמו שלי) שהשינה שלהם לחלוטין לא צפויה, ואז צריך לגמרי לשחרר ציפיות מהסוג הזה כי זה רק מביא לתסכולים ואכזבות.
[/list]

[list]
[*] כן, אני חושבת שיש הרבה עניין של אופי וטמפרמנט, ושעם כל ילד, וגם עם אותו ילד בתקופות שונות מתאפשרים שונים. ולנסות להתעקש יביא לדעתי רק לתוצאה ההפוכה, בדיוק כמו להכריח אותה "לארח" או להתחלק אם זה לא מתאים לה ולא נעים לא. מסכימה איתך שזו תחושה לגמרי לגיטימית ושזה יגיע ממנה בשלב כזה או אחר.
[/list]

[list]
[*] השאלה שהכי עולה לי, היא כמה מרחב יש לך לעצמך (בלעדיה) וכמה את מרגישה צורך במרחב כזה. עם שירה שלי, כמו שכתבתי קודם, אף פעם לא יכולתי לבנות על זה שאני אצליח ממש לעשות דברים (לבשל/לנקות/לעשות קנייה, היו פעמים שאפילו להעמיד או לתלות מכונת כביסה לקח לי אחה"צ שלם), ובהרבה מקרים עצם הניסיון היה גורם לי כל כך הרבה תסכול שהייתי מעדיפה לוותר מראש. מן הסתם זה גם משהו אצלי, אבל מה שאני מנסה להגיד זה שלפחות אני הייתי חייבת את ההפסקות האלה (גם של זמן נקי לעצמי וגם למשל, שעה שהיא עם מישהו אחר ואני יודעת שאני יכולה בשעה הזאת לעשות דברים בקצב שלי ובסדר שאני אוהבת, בלי הצורך להפסיק כל שתי דקות). וההפסקות האלה אפשרו לי להיות הרבה יותר פנויה כשאני איתה, ודווקא מתוך הפניות להבחין מתי היא "בשלה" לאי-מרכוז. כשאני "חנוקה" אני עסוקה בצרכים הלא-מסופקים שלי, ואז כל האינטראקציה בינינו הרבה יותר מתסכלת - אני כל הזמן מנסה כאילו "לברוח" ממנה ולעשות דברים אחרים, והיא מייד מגיבה לזה, נצמדת עוד יותר ומתעקשת.
[/list]

אני חושבת שיש איזה משהו פרדוקסלי בעניין של האי-מרכוז, אבל חייבת ללכת עכשיו. אנסה לפרט בהמשך.
מדבר אלייך משהו מזה?

וואו, ממש תודה שאתן לא מתייאשות ומנסות לעזור ומעודדות. הנה כמה תגובות שאשמח אם יעוררו עוד מחשבות:

[list]
[*] כן, בדיוק לפני שבועיים שלושה הבנתי שכנראה יש לה רגישות חושית. לא חריפה כפי שתיארת שהייתה לך, אבל זה שהיא לא מוכנה להתנגב אחרי אמבטיה אפילו שקר לה נראה לי בהחלט נובע מהסיבה הזו. אבל עד כה לא קישרתי את זה להיצמדות שלה אליי, תודה רבה על הנקודה הזאת. כל העניין הזה בא והולך - לפעמים אני יכולה להלביש אותה בלי בעיה (ולעיתים נדירות אפילו נרשמה התלהבות מבגד מסוים) ולפעמים (לעיתים קרובות יותר) יש התנגדות חריפה יותר או פחות (אגב, למה קשה כ"כ למצוא בגדי ילדים עם סגירה מלפנים? היא שונאת שמעבירים לה מעל לראש). כנ"ל בנוגע להיצמדות אליי, ולכל סימני הרגישות האחרים - זה משתנה בעוצמתו ולפעמים נעלם כליל. מדי פעם אפשר באמת לקשר בין הדברים השונים ולמצוא הסבר. בכל אופן, על אף שכבר התחלתי לחשוב על הבעיה בוויסות חושי התחושה שלי הייתה שאולי "מוגזם" ללכת לטיפול על כמה דברים קטנים כאלה, אבל אם זה יעזור לה אפילו קצת אז למה לא? העניין הוא שבעוד כחודשיים אנחנו נוסעים לחו"ל לתקופה של כמה חודשים. אז יש טעם להתחיל טיפול עכשיו? מתלבטת.
[/list]

[list]
[*] ללכת לילדים אחרים ולשחק במשחקים שלהם זה פתרון מעולה, היא כמעט תמיד נהנית, אבל נורא לא נעים לי לבוא ולבוא ולא להזמין בחזרה. אני רואה שכבר הרבה זמן אני מתחמקת מלהזמין כמה הורים וילדים שפעם, כשהיא קטנה ולא הפריע לה שנוגעים בצעצועים שלה, הייתי מזמינה. מצד אחד נראה לי חשוב ללמד אותה לחלוק, או לפחות לאפשר לה לחוות הזדמנויות שבהן זה יכול לקרות ואולי אפילו להיות מהנה, מצד שני זה נראה לי נורא לגיטימי לא לרצות שיגעו לך בדברים שלך, ושאתה מוכן לשתף בהם רק כשזה בא ממך, לא?
[/list]

[list]
[*] עוד ילד. ובכן. כל פעם כשאני מפנטזת את זה אני מדמיינת לי שזה יהיה יותר קל, בדיוק כמו שתיארת... נורא מקווה. אבל אני חושבת שכדי לעשות את זה עדיף שנרגיש שאנחנו מוכנים לזה שיהיה הרבה יותר קשה, ומקסימום נופתע לטובה. אבל לא לבנות על זה שיהיה קל יותר. אולי כך אני מרגישה כי בנוגע לילד אחד אני חשבתי משום מה שזה יהיה בסך הכול קל, ולא דימיינתי אפילו חצי מהקשיים שאיקלע אליהם. בעצם, אולי אפילו לא שמינית.
[/list]
.

[u]ולא, היא לא רוצה שיבואו אלינו ילדים/מבוגרים אחרים ויגעו בחפצים שלה או ייקחו את תשומת לבה של אמא שלה.[/u]
ומה לגבי ללכת לילדים אחרים ולשחק בצעצועים [b]שלהם[/b] ?

תמר,
נשמע שקשה לכן.
הקטנה שלי רק בת 4 חודשים אז אני לא מרגישה שאני יכולה לתת עצה לגבי ההתרכזות / אי ההתרכזות בה. לעומת זאת, מדבריך עולה כי מדובר בילדה רגישה מאד - לא נעים לה מגע של בד, סובלת מרעשים, לא אוהבת שנוגעים לה בצעצועים. מדובר כאן לפי דעתי ברגישות חושית, שמוסיפה לצורך שלה להיות צמודה אליך. הייתי מנסה לבדוק את זה יותר לעומק ולראות איך ניתן להקל עליה, לחלק את העולם הזה למנות קטנות יותר שהיא תוכל להתמודד איתם. יצא לך לקרוא את הדף [po]רגישות חושית העולם הוא יותר מדי[/po] ?

אני הייתי ילדה כזו. מים ובדים היו בלתי נסבלים עד כדי כאב. רעשים לא יכלתי לסבול. לא סבלתי שאנשים, מלבד אמא שלי, הסתכלו עלי או דיברו איתי (אולי היא לא אוהבת ללכת איתך לחנות כי מסתכלים עליה?), בטח שלא יכלתי לסבול שילדים אחרים משחקים לי בצעצועים. רק הנוכחות של אמא הקלה קצת על הכאב.

הכיוון הזה מדבר אליך? יכול להיות שהרגישות הזו מצמידה אותה אליך? כי אם כן אז לדעתי הנוכחות שלך דוקא חשובה, ומה שכתוב כאן בדף על [po]התרכזות בילד[/po] פחות נוגע בנקודה. ניסית ללכת לטיפול מקצועי ברגישות שלה? אולי זה יהיה מפתח לפתרון. מה דעתך?

כמובן כל מה שאני אומרת בטל ומבוטל אם אין לכם ילד בתוכניות :-) אבל אם אתם רוצים ורק חוששים איך תתמודדו - ויש לכם סבלנות לעבור קצת תקופה קשה בהתחלה - לכו על זה ;-)

היי תמר
את בטח לא תאמיני למשמע אזנייך (או למקרא עינייך...) אבל מהבחינה הזו- 2 יותר קל מאחד!
הם פשוט מבינים, בחושים במדהימים שלהם, שהם כבר לא לבד...
הבן השני שלי בא בלי שתיכננתי אותו- וכשגיליתי על ההריון גם אני נורא חששתי, הגדול שלי נורא היה תלותי ולא נתן לי לזוז ממנו, אבל אחרי הלידה פתאום התחיל ללמוד להעסיק את עצמו, כי אין ברירה- אי אפשר תמיד לעזוב את כל מה שאת עושה עם תינוק זערורי ולהתעסק עם הגדול. והם מבינים. פתאום תוך מס' שבועות שינוי מקצה לקצה באופי של הילד... לא להאמין...
כמובן שמבחינות מסויימות זה יותר קשה (יותר "עבודה"- כביסות, מקלחות, האכלות, וכאלה...) אבל או-טו-טו יגיע הזמן (אצלי) שאפשר לקלח ביחד, להאכיל ביחד, ואפילו יגיע הזמן שהם ישחקו ביחד ואני אתפנה לדברים אחרים (אני ואחי בהפרש של קצת פחות משנתיים ואמא שלי מספרת שהיינו משחקים ביחד והיא הייתה יושבת לקרוא עיתון :-)).

אבל תודה על ההקשבה והקריצה.

נורא קשה לנו. לא נראה שנוכל להביא את עצמנו לכך בשנתיים הקרובות, אם בכלל.

לעשות לה אח/ות? ;-)

לא יודעת.
הילדונת כבר מתקרבת לגיל שנתיים - כמעט שנתיים של שהות משותפת בבית וניסיונות לאי מרכוז, נבירה בדפים האלה שוב ושוב, חיפוש אחר עצות.
ואחרי כמעט שנתי -
לא, אני לא יכולה לרחוץ איתה כלים - נמאס לה לשבת לידי על השיש ולמלא את הכלים שלה, אפילו שאני מוסיפה לה כל מיני שעועית, קצף צבעים ואטרקציות.
ולא, היא לא מוכנה שאפעיל את שואב האבק שעושה רעש מפחיד.
ולא, היא לא רוצה לעזור לי עם הכביסה, בדים דוחים אותה (שונאת גם להתנגב, להתעטף בשמיכה, להתלבש - רגישה לזה) וגם לא כל ניקיון שקשור בסמרטוט, ומוחה גם כשאני נוגעת בזה.
ולא, היא לא רוצה שיבואו אלינו ילדים/מבוגרים אחרים ויגעו בחפצים שלה או ייקחו את תשומת לבה של אמא שלה.
ולא, היא לא מוכנה שאעשה משהו מהדברים האלה בלעדיה. או לשחק בלעדי. רק קצת, פה ושם, לרבעי שעה - ובתנאי שאני כמעט לא עושה משהו אחר.
היא כן אוהבת להכין איתי אוכל. כמה אוכל אפשר להכין.

נכון, כל פעם אני מאלתרת משהו. משלבת משחק. חידה. שיחה. שיר. מגשרת בין הרצונות של שתינו. היא למדה להציע בעצמה "רק קצת" כפשרה. נלך לגן המשחקים רק קצת ואחר כך לחנות שאמא צריכה. כאילו אני סוחטת אותה להשתתף איתי, במקום שתשתתף בחדווה ובהשתוקקות כפי שאמהות מתארות כאן. ואני קוראת שוב את הדף הזה וביאושי מתמלאת בתחושה שאולי פשוט יש ילדים כאלה ויש ילדים כאלה. אחרת למי יש כוח ללהט ולהמציא פתרונות כל הזמן. קל יותר לבהות בה כשהיא משחקת בעצמה או לשחק איתה וזהו, ולהאמין שבגיל חמש עשרה היא כבר ממילא לא תרצה שאבהה בה.

מתלבטת. להתעקש? להבהיר שלאמא יש עיסוקים ורצונות משלה? עד כמה? על אף הדמעות? כמה דמעות? ובאיזה מקרים? ואולי זה רק "גיל שנתיים"?
היא רוצה שאקריא לה. ואשחק איתה משחקי דימיון בבובה. ואשכב איתה מחובקות כאילו אנחנו ישנות יחד. ואלך איתה לגינה ואסתכל איך היא מתנדנדת, ואראה איתה סרטונים במחשב, ואשיר לה ואעשה לה לה לה לה.
ממורכזת ממורכזת ממורכזת. על אף הכול.

ואולי אני רק אחרי יום כזה? יש ימים אחרים, או לפחות שעות אחרות.
ילדה נפלאה שלי. נבונה ורגישה ומיוחדת.

[u]ניסיתי לשטוף את כל הבית.[/u]
שוטפים חדר אחד, עושים הערכת מצב, אם חיובי ממשיכים הלאה :-)
בחיי שחדר אחד זה יעד מכובד עם תינוקת (כן קרה לי שהצלחתי לשטוף בית שלם איתו, אבל זה היה תוך כדי תנועה ולא החלטה מראש).

[u]ושמתי אותה על הרצפה.[/u]
שימי אותה עליך ב-[po]מנשא גב[/po] ואז תשטפי את הבית... @}

אתמול הייתי מאוד עסוקה - ניסיתי לשטוף את כל הבית, ושמתי אותה על הרצפה לידי והיא הסתכלה עליי עם המטאטא והמגב....וקיטרה כל הזמן! היא לא הסתכלה בעניין אלא השתעממה מזה גם! זה לקח לי 5 שעות :(

[u]כאשר שנינו לא בדיוק עסוקים במהלך היום?[/u]
לא עובדים - האם זה בהכרח לא עסוקים? :-)

מה שאתם צריכים זה לנסות להקפיד על עיסוקים "מוחשיים" - לא מחשב ולא ספרים, אלא טאטוא, אפיית עוגיות, בישול מרק, סידור הארון, טיול לפח המחזור, תליית תמונה... דברים שהיא יכולה לראות, להצטרף אליהם בדרכה שלה. דברים שיגרמו לכם להיות עסוקים, אבל עם "פתח" קטן בצד לתינוקת "מלווה", על הרצפה או עליכם במנשא (ובקרוב בכיסא שלה), שמתעסקת ביעה, מוקסמת מהררי הגרביים מהכביסה, או משחקת בטבעות גזר מהמרק.

נכון. בחוץ כל כך מעניין להם, שהם לא צריכים תשומת לב אלא להיפך - היא רק תפריע להם.
קלמנטינה - אולי כדאי לשאול את הותיקים יותר באתר (בשמת א, צפריר שפרון וכו), להם יש ילדים יותר גדולים. מצטערת שלא יכולה לעזור, אני רק 8 חודשים בתחום :-)

לדעתי מאוד. כשמשעמם לך אתה מחפש שיעסיקו אותך. בחוץ מאוד מעניין. תנסי למצוא לך מה לעשות מחוץ לבית. מפגשים חברות סידורים וכאלה. זה מאוד עוזר וטוב גם לאמא וגם לילדה.

שמתי לב למשל שכשאנחנו בבית היא מאוד "קוטרית", כלומר מקטרת כל הזמן כשלא מקדישים לה 100% תשומת לב

לעומת זאת שכשיוצאים מהבית היא כמעט 100% מבסוטית - היא מקטרת רק כשהיא רעבה או עייפה.
האם זה קשור לעניין המרכוז?

לצערי אצלנו גם המוסכמה הרווחת באתר לא ממש עובדת: כאשר באים אורחים הוא פשוט ממרכז גם אותם, והם נתבעים להשתעשע איתו (זה קצת קשה לסרב, בעיקר כי הוא ניחן בקסם די כובש).

דינה - אצלנו המצב דומה מאוד. כבר כמה חודשים ששנינו בבית.
דווקא שיש יותר מאדם אחד בבית אני מוצאת שיש פחות מירכוז. אנחנו מדברים ביננו המון, או עוסקים במטבח בבישול והוא לידנו, או משחקים במשהו והוא מסתכל, או שהוא נמצא עם אחד מאיתנו בזמן שאנחנו עובדים.
לפי דעתי יש במצב הזה פחות מירכוז מאשר ילד רק עם אמא או אבא בבית.

טוב שהדף הזה חזר!
יש לנו ילד בן כמעט שמונה, שרגיל מאוד להיות במרכז העניינים, וכאשר לא מדברים/ משחקים איתו מודיע בתוך שנייה ש"משעמם לו".
הוא מסתדר מצוין עם מבוגרים, ובכלל רגיל שמשעשעים אותו ונענים לרצונותיו.
באחרונה הוא נעשה פתאום עצמאי - כשהוא משכים קום (תמיד) הוא כבר משחק עם עצמו (לעתים קרובות במחשב, להוותנו), קובע עם חברים פגישות ואפילו נשאר כבר פעמיים לבד בבית כשיצאנו לשוק (!!!).

אבל עדיין - נדמה לי שהעניין האמיתי שלו הוא לשחק איתנו (במשחקי דמיון, בציור, בבנייה, בהתייחסות בלתי פוסקת למה שהוא עושה). האם הוא פשוט ויתר עלינו?
וכאן העלילה מסתבכת: בעוד שלושה חודשים תיוולד לו אחות קטנה. הוא נרגש ושמח, אבל אני כבר מודאגת מהבאות. עכשיו באמת לא יהיו לי שעות לשחק איתו במשחקי דמיון.
מה אתן מציעות?

שלום,
לאחרונה התחלתי לקרוא על עקרון הרצף ובעיקר נושא "הילד במרכז" מעניין אותי. ביתי בת 5 חודשים, ומאז לידתה בעלי ואני נמצאים איתה בבית כל הזמן. בעלי עובד מהבית (במחשב) כ-3 שעות ביום ואני לא עובדת כרגע. שאלתי היא: איך אפשר להמנע ממרכוז של הילדה שלנו כאשר שנינו לא בדיוק עסוקים במהלך היום? יוצא שבאופן טבעי מכיוון שיש לנו הרבה זמן פנוי אנחנו משחקים איתה המון ומשעשעים אותה כל היום. מה דעתכם?

[u]אפילו להרים אותה על הידיים בצד ימין אני לא מסוגלת רק בצד שמאל[/u]
שווה לתרגל במנות קטנות כל פעם, כדי להגדיל לאט לאט את טווח הפעולה של הגוף. זה ישרת אותך בטווח הארוך.

[u]באמת הגיע זמן שאני יעשה קצת שיאצו[/u]
מתה על שיאצו. זה נפלא.

[u]אני רוצה לקנות לה יאמו - יצא לך אולי להתנסות בו? אם כן, את ממליצה?[/u]
כן. מאוד ממליצה. אבל לגיל הרבה יותר מאוחר. לכן המלצתי כרגע על הקובבה כמנשא גב זמני עד שמנשא כמו היאמו יתאים (גיל חצי שנה לפחות - תלוי בילד, תקראי על זה בעיון, שלא יהיה מוקדם מדי).
ולכן, כמנשא זמני חשבתי שאולי תמצאי מישהי שתשאיל לך אותו. אבל יש גם [po]מנשא מקדם[/po] נדמה לי שיכול אולי להתאים. תציצי ב-[po]מדור מנשאים[/po] וחפשי שם...

@}

א.
ניסיתי להחליף כתפיים אבל אין מצב - זה פשוט לא מסתדר לי (חוסר איזון מוחלט שלי) אפילו להרים אותה על הידיים בצד ימין אני לא מסוגלת רק בצד שמאל (קראתי איפושהו שזה אינסטינקט שלנו - שהתינוק יהיה קרוב ללב...) ובקשר לטיפול את צודקת באמת הגיע זמן שאני יעשה קצת שיאצו, מאז ההריון נהייתי מנוונת לגמרי, את הקובבה לא אהבתי אבל אני רוצה לקנות לה יאמו - יצא לך אולי להתנסות בו? אם כן, את ממליצה?

[u]ומחייכת אלי וצוחקת ולמעשה רוצה תשומת לב נון סטופ[/u]
היא לא בהכרח רוצה תשומת לב נון-סטופ. יותר סביר שהיא רוצה לראות מה את עושה ולקחת חלק בחייך.

[u]יותר מידי זמן בעירסול כי מתחיל לכאוב לי נורא הכתף, הצוואר והגב (יש לי מנשא פאוץ').[/u]
להחליף כתפיים. פעם ימין פעם שמאל.
לנסות לעשות קצת יוגה בבית או להזמין טיפול מחזק.

[u]גם עדיין לא יציבה עם הראש לגמרי[/u]
[po]מנשא קובבה[/po]
אולי מישהו יוכל להשאיל לך לכמה חודשים. נסי ב- [po]ככר השוק[/po] לשאול.

משפחת אושר - אני יודעת שיש מנשאי גב שמתאימים, אבל אני עדיין מפחדת לשים אותה מאחורה- דפקה שלי אני יודעת, והיא גם עדיין לא יציבה עם הראש לגמרי. וחוץ מיזה אם היא כ"כ אוהבת להיות בעירסול זה נראה לי "התעללות" לקחת לה את זה כבר עכשיו לא? מצד שני אני לא מסוגלת להיות איתה עם המנשא יותר מידי זמן בעירסול כי מתחיל לכאוב לי נורא הכתף, הצוואר והגב (יש לי מנשא פאוץ').

[u]אני מתכוונת לקנות לה מנשא גב אבל היא עדיין קטנה מידי[/u]
בכלל לא קטנה מדי, יש כאלו שמתאימים מרגע הלידה. מקדם למשל. והיאמו יתאים לכך עוד שבועיים בערך, אם היא מחזיקה את הראש יציב.

שלום לכולם... אני עוקבת אחרי האתר בכל שנייה פנוייה שיש לי ומוקסמת... חייבת עזרה... בתי המקסימה בת חודשיים וחצי, היא איתי במנשא הרבה - הבעיה היא שבגלל שהיא עדיין קטנה רב הזמן היא בתנוחת עירסול מקדימה ובגלל זה אני ממש לא יכולה לעשות איתה כמעט כלום, אני מנסה לסדר כמה שאפשר ולעשות איתה סידורים אבל בגלל שהיא מקדימה אני לא יכולה לבשל איתה או לשטוף או בעצם כמעט כל דבר, אני כל יום לוקחת אותה לסיבוב בחוץ אבל גם זה בשלב מסויים נגמר ויוצא מצב שאני מחפשת מה לעשות איתה בלי להיתרכז רק בה ואני ממש לא מוצאת מה או איך לעשות זאת, היא רוצה כל הזמן להיות עליי (מין הסתם) ומחייכת אלי וצוחקת ולמעשה רוצה תשומת לב נון סטופ ואם אני מניחה אותה לרגע היא מייד בוכה, היום לא עובר לנו ואני מוצאת עצמי מחכה כל הזמן לרגע בו היא תלך לישון - וזה מדכא מאד, אני מתכוונת לקנות לה מנשא גב אבל היא עדיין קטנה מידי, מה עושים? איך אני מעסיקה אותה בלי להתרכז בה כל היום? אני אמורה בכלל בגיל כה צעיר לא להתרכז בה? קראתי את כל ההצעות לאורך הדף אבל שוב - את הרב אני לא יכולה ליישם מכוון שהיא קטנה מידי... החברים והמשפחה עובדים או גרים ממש רחוק (אנחנו בלי רכב)... וכך אני מחפשת כל יום מה לעשות איתה. אני ממש מודה לכם על כל הצעה שהיא - מחכה להצלה...

:-D
איך תיארתי בול את מה ש-[po]ניצן אמ[/po] עשתה - קודם בחרה, ורק אח"כ זה נהיה פרנסה.

_האם אתן נשארתן בבית עם הקטנים בשנים הראשונות? ומה עם תחושת העניין? והבטחון העצמי שמקבלים ממקצוע? והמפגש הימיומי עם אנשים מבוגרים?
לא מתחרפנים ככה?_
בבית? כן.
ענין? אוהו, כמה דברים מענינים יש לי! הם לא כוללים משימות המוטלות ע"י מישהו שמשלם לי עליהן.
בטחון עצמי - יש עוד כמה מקורות פרט למקצוע. הרבה דברים שאני עושה בין לבין, ושמחה לגלות שאני יכולה.
מפגש יומיומי עם מבוגרים - [po]מפגשי חינוך ביתי[/po], ועברנו למקום בו יש לנו שכנים בחינוך ביתי, כך שבכל פעם שאני רוצה לפגוש אנשים אני יכולה. (מי אמר שאני רוצה את זה יומיום?)
למעשה, בתקופה הנוכחית אנחנו מעורבים מאוד בעניני בניית הבית והשכונה בה נגור, כך שבין האנשים המבוגרים שאני פוגשת (עם תינוק במנשא, פעוטה מושכת בחולצה, ילד שחולף על פני על האופניים, וילדה סקרנית) יש שלל אנשי מקצוע.

[u]וחזרתן אח"כ למה שעשיתן קודם?[/u]
טרם. צעיר ילדי נולד לפני חודשים ספורים.
אבל אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לחזור לאיפה שהייתי. כשארצה לעסוק באופן סדיר במשהו מחוץ לבית אבחר במשהו שאני אוהב אז. (וסביר יותר שאני קודם אבחר, אח"כ אעשה את זה בהתנדבות או בשביל עצמי, אח"כ אבין מה קורה פה, ואז אחליט להשקיע בזה יותר זמן ומרץ...)

[u]מתי ידעת אז זה? תמיד? אחרי שהשתחררת מכבלי המקצועות ה"נכונים"?[/u]
ידעתי גם קודם, אבל לא הרשיתי לעצמי להעביר את זה מפנטזיה למציאות (למרות שהיו הזדמנויות) בגלל הכבלים המחשבתיים.

[u]ואיך הקטנה משתלבת בעבודה שלך בבריכה? האם את עצמאית?[/u]
אני לא עצמאית. יש עליי תינוקת. בזכות זה אני יכולה לקחת במינימום את התינוקות מהאמהות (שלפעמים רק רוצות לתת לי) ולאפשר להן לעבוד בעצמן שזה מה שאני הכי מאמינה בו. אני ממש מלמדת שחייה "בהתכתבות" כי אני מסבירה הכל מילולית ומדגימה בעיקר על הבת שלי.


[u]למה הכוונה הפסקת לחשוב במושגים אלו? כי לדעתי החיים שאת מתארת הם בדיוק זה.[/u]
עוד כשכתבתי את זה עליתי על הבעיה הזאת :-) העניין הוא שעד שהפסקתי לחשוב ככה, חשבתי שהדרך הנכונה היחידה היא הדרך המוכתבת מראש על ידי המשפחה והחברה (אקדמיה, קריירה, להשאיר את הילדה מאחור, להיות אמא בערב בלבד[ [b] ]) וכשהפסקתי לחשוב ככה, החלטתי ללמוד את מה שתמיד נראה לי הדבר שהכי מתאים לי [/b]בשביל הכיף*. לא בשביל הסיפוק והפרנסה וכו'
לא [b]תכננתי[/b] שתהיה לי עבודה, פרנסה, סיפוק, ומשהו להיות עם הבת שלי. פשוט הלכתי בנתיב של הגשמה עצמית אמיתית והכל נפל בול למקום.
עכשיו יותר ברור?

[*] בינינו, אני חושבת שהרבה מבעיות ה{{}}[po]התרכזות בילד[/po] נובעות מזה שאמהות ואבות מנסים לדחוס את כל ההורות שלהם לשלוש שעות שבהן הילדים עייפים, רעבים, מתגעגעים וכו'. ובזמן הזה רוצים להיות גם סמכותיים, גם כיפיים, גם הורים, גם חברים, וגם וגם וגם. הילדים, שביומיום רגילים לקצב מסויים, נכנסים להיפר-דרייב כשההורים בסביבה. ואז... לכי תנסי להעביר סופשבוע בקצב הזה. משתגעים. (זו התיאוריה שלי)

_והרי מה שאת מתארת זה מצב מעולה וכלל לא נשמע שאת תקועה בבית עם התינוקת. להיפך, יש לך חיים
(גם מקצועיים - הדרכת שחייה לתינוקות,_
אכן זה נשמע מצב אידיאלי, בעיקר בגלל אופי המקצוע שניצן בחרה. לחסרות מזל כמונו ;-) שהמקצוע שלהן עיקרו "נמצא בתוך המחשב", דרושים תמרונים אחרים. אין זמן להרחיב כרגע, אולי אח"כ... |יד1|

טוב, אז כבר הוספתי דף בנושא: [po]אמא בעקרון הרצף[/po] [-:
אני באמת חושבת שצריך להיות מקום לדיון על המקום שלנו כאמהות המנסות ליישם את עיקרון הרצף בתרבות המערבית ולפעמים הולכות לאיבוד...

הי ניצן אמ!
תודה!

האמת שכבר ענית לי בפירוט ובכנות בדף של בלי חיתולים, רק שהחלפתי את הניק...
הרשי לי להסיר בפנייך את הכובע. והרי מה שאת מתארת זה מצב מעולה וכלל לא נשמע שאת תקועה בבית עם התינוקת. להיפך, יש לך חיים
(גם מקצועיים - [u]הדרכת שחייה לתינוקות,_ גם אם לא תקראי לזה _קריירה (מתימטיקה, מחשבים, פסיכולוגיה...).[/u])
והקטנה משתלבת איתך. אם יותר לי להגיד שזה כמעט מושלם. נו, ככה הפנטזיה שלי. באמת.
איך ידעת [u]ללמוד את מה שבאמת רציתי[/u]?
מתי ידעת אז זה? תמיד? אחרי שהשתחררת מכבלי המקצועות ה"נכונים"?
ואיך הקטנה משתלבת בעבודה שלך בבריכה? האם את עצמאית?

[u]ברגע שהפסקתי לחשוב במונחים של שאני אוכל לעבוד, להרגיש פרודוקטיבית, להיות חלק מפרנסת המשפחה, לפגוש אנשים וגם להיות עם פיצקית ולאפשר לה לפגוש את העולם באופן בלתי אמצעי.[/u]

למה הכוונה הפסקת לחשוב במושגים אלו? כי לדעתי החיים שאת מתארת הם בדיוק זה.

אני בדיוק סיימתי תואר שני במקצוע "נכון" והאמת שכבר אחרי התואר הראשון הבנתי שהמקצוע הזה הוא לא בשבילי. ועוד הרבה לפני ההריון (למעשה מאז שקראתי את עקרון הרצף לראשונה) גלגלי המוח שלי חשבו איך למצוא עשייה שתוכל ללכת עם הילדים. אבל כנראה שהשגרה והנוחות של להיות שכירה, במקצוע "הנכון" השאירו אותי איפה שהייתי. (אם כי מאחוריי יש רק 4 שנים של קריירה. ומפוזרת במקומות עבודה שונים). אני כבר מזמן לא חושבת במושגים של מקצוע נכון או לא. רק חסרת בטחון בדברים שאני לא יודעת לעשות (וביניהם להמציא את עצמי מחדש)

[u]ולא תפעלתי אותה כל הזמן. בכנות, לו הייתי מנסה לתפעל אותה, הייתי משתגעת.[/u]
לא יודעת אם זה מה שהשתמע מדבריי. לא חושבת שצריך לתפעל ילדים. מה שהתכוונתי הוא שעצם ההישארות בבית, בלי שיש איזשהיא עשייה פרודוקטיבית, כזו שנותנת לאמא סיפוק, עניין ובטחון עצמי, מעבירה לילדים מסר שאמא מרוכזת רק בהם. כי אין לה חיים חוץ מהם. כי היא בחרה לעזוב חיים שיש בהם תעסוקה ומפגשים, כדי להיות עם הילדים.
ומה שאת מתארת זה לא זה.
אני חושבת שאם הייתי יודעת שאמצא את עצמי ואמצא משהו לעשות, גם אם באופן חלקי, ושם הקטנה תהיה איתי, זה יקל מאוד ואולי אפילו ינטרל את תחושות חוסר הביטחון שעלולות ללוות אותי אם אחליט להישאר בבית.

[u]ודווקא כשהיא ערה עושה את הפעילויות הביתיות.[/u]

גם אני ככה.


[u]בכנות, לו הייתי מנסה לתפעל אותה, הייתי משתגעת.[/u]


גם אני ככה. (וגם לא מאמינה בזה)

גרוש, אני יכולה רק לתת לך את שני הגרוש שלי, שרלבנטיים לחיים שלי.
אני עזבתי קריירה בת 13-14 שנים ברגע שנכנסתי להריון. ברגע שהפסקתי לחשוב במונחים של [u]שאני אוכל לעבוד, להרגיש פרודוקטיבית, להיות חלק מפרנסת המשפחה, לפגוש אנשים וגם להיות עם פיצקית ולאפשר לה לפגוש את העולם באופן בלתי אמצעי.[/u] יכולתי סוף סוף לאפשר לעצמי ללמוד את מה שבאמת רציתי (הדרכת שחייה לתינוקות) ולא את מה שהכי "נכון" (מתימטיקה, מחשבים, פסיכולוגיה...) והרי זה פלא, היא איתי בבריכה והכל מאד נכון.

כשהיא רק נולדה, בשעות שהיא ישנה אני דאגתי לאכול, להתקלח, לישון ולסדר קצת מסביבה. היום כשהיא ישנה או יונקת אני מקדישה זמן לעצמי (מחשב, קריאה) ודווקא כשהיא ערה עושה את הפעילויות הביתיות. אנחנו אוכלות פחות או יותר יחד (אין לנו ארוחות מסודרות) והיא סמל ומופת לילדה ש"מעסיקה את עצמה". כל הדודות מאד מתפעלות מזה :-P אבל אני יודעת שזה פועל יוצא של זה שאפשרתי לה לפעול לגמרי מתוך המניעים הפנימיים שלה ולא תפעלתי אותה כל הזמן. בכנות, לו הייתי מנסה לתפעל אותה, הייתי משתגעת. זה יותר מדי זמן של אחד על אחד כדי לנסות להיות בו כל הזמן אקטיביים. זה נראה לי נורא מתיש.

קורה לי שאני שואלת את עצמי אם אני מזניחה. אבל בעצם, הילדה שלי מקבלת טיפול מסור ביותר. אני איתה כל הזמן מאז שהיא נולדה (שנה וכמה שבועות) היא יונקת לפי דרישתה, היא באה איתי לעבודה, היא בלי חיתולים, נישאת במנשא, ישנה איתי ועוד. באמת טיפול מסור. רק מה? אני לא נתקעת לה בפרצוף ו"מתפעלת" אותה. מצד שני אין מצב שאני לא איתה באותו החדר (למשל) ושהיא לא מקבלת Thread אחד של תשומת הלב שלי. מה מוטב? לי באופן אישי התשובה ברורה.

יש לי מפגש יומיומי עם מבוגרים ועם תינוקות בבריכה. אני דואגת לפגוש חברות שלי (עם או בלי ילדים) ומתראה הרבה עם המשפחה.
אם מתחרפנים? וואלה, אם זו התחרפנות, אני מאחלת את זה לכולם ;-)

הדף הזה כבר לא כ"כ פעיל הא? ולפי התאריכים נראה שלכל המייעצות כאן יש כבר ילדים גדולים.

הפיצפונת שלנו בת שלושה חודשים. בינתיים הארכתי עוד את חופשת הלידה, אבל האמת היא, שממש לא בא לי לחזור לעבודה מכל סוג שהוא שהיא לא איתי.
מצד שני, אני גם מפחדת מלהיות כל הזמן בבית וחוששת שזה יגרום לי באמת להתרכז בפיצית יותר מדי.
הייתי רוצה לפתוח עסק משלי....שאני אוכל לעבוד, להרגיש פרודוקטיבית, להיות חלק מפרנסת המשפחה, לפגוש אנשים וגם להיות עם פיצקית ולאפשר לה לפגוש את העולם באופן בלתי אמצעי.
זה נראה לי כמו חלום רחוק.....

האם אתן נשארתן בבית עם הקטנים בשנים הראשונות? ומה עם תחושת העניין? והבטחון העצמי שמקבלים ממקצוע? והמפגש הימיומי עם אנשים מבוגרים?
לא מתחרפנים ככה?

וחזרתן אח"כ למה שעשיתן קודם?

אולי יעניין אותך דף טרי בשם [po]כבר לא אחרי לידה[/po] :-)

שוב אני....
אני רואה שלא הרבה נוסף לדף מאז ביקורי האחרון, אבל גם בתחום ההתרכזות בילד לא ממש התקדמנו לצערי.
עברו עלינו 3 חודשים לא קלים, אין מה להגיד, בין טיסות להולנד וחזרה, בין בית חולים (נגמר בשלום תודה לאל...) ומעברים אינסופיים של דירות... בין כל המשפחה שפתאום נחתה עלינו (לטובה, אבל הכמות...) לבין החוסר באבא שהיה רחוק תקופה ארוכה... כל אלו ועוד הפרו את האיזון שעכשיו אני מוצאת את עצמי מחפשת בחזרה.
וכך קרה, שהילד צמוד אלי וכמעט ולא משחרר כל היום. אז אני משתמשת במנשא גב, בחוץ וגם בבית. אבל הוא לא מוכן להיות בו יותר מכמה דקות למרות שאני שרה ומפזזת איתו יחד ועושה דברים שגם הוא יכול לראות. נתתי לו צעצוע כדי שיתעסק אבל באמת שלא יותר מ2 דקות הוא זורק אותו על הרצפה וזהו. בוכה.
הוא ילד מאוד אקטיבי, אבל דורש תשומת לב תמידית ולא נותן לעשות כלום. יוצא שהוא כל הזמן במרכז העניינים, מה שלא היתה כוונת המשורר בכלל.
אז שוב, זקוקה לעצות.... מה עושים? הסתכלתי בדף של [po]ילד צמוד לאמא[/po] אבל זה לילד כמעט בן 3 ואנחנו עוד לא שנה כך שהצרכים וגם היכולות כמובן שונות.
תודה ולילה טוב :-)

[u]טוב לשמוע![/u]

טוב לשמוע! :-) |Y|

טוב. זה מתחיל לעבוד, אני חושבת.
פשוט כל הזמן היה לי בראש שהוא צריך להיות עלי בלבד כדי שיהיה מגע, אבל ראיתי שלפעמים הוא לא ממש צריך אותי ויכול יופי להתעסק בגיגית כביסה בזמן שאני תולה :-)
וכשהוא רוצה אותי אני ישר מרימה ועושה איתו ביחד (כרגע עם מנשא צד שלוויתי מחברה).
אז אחרי ששמנו את הבגדים במכונה ישבנו לראות בעצם מה היא עושה (חשבתי על זה שהוא בכלל לא יודע מה קורה אחרי שמכניסים את הבגדים, אז ישבנו להסתכל...) ואח"כ תלינו (או יותר נכון אני תליתי והוא הוריד ושוב תליתי...).
שבוע הבא אני מקווה שיהיה לי מנשא גב. בכל מקרה אנחנו יוצאים יותר ואני בהחלט הולכת לנצל יותר את כל הטוב שיש כאן עד שאנחנו חוזרים לארץ!!
תודה על כל הרעיונות הנהדרים. ניישם לאט לאט כמה שאפשר |Y|

ג'ינג'ונת שלום,
העניין הוא בקונספציה. תחשבי מה מעניין אותך ומתחשק לך לעשות, וצאי לדרך.
הוא יתלווה אליך. אל דאגה. תתלבשו טוב ותשתמשו בכל רגע במיטבו.
שכשבני היה בגיל הזה, השלמתי את כל חוסרי התרבותיים שנצברו מזמן הלידה ולאחריה.
הייתי מבלה בימות החורף הקרים או בימות הקיץ החמים מידי, במוזיאונים וגלריות מכל סוג. מקום ממוזג בכל עת, בהתאם לעונה.
הוא על הגב, בעיניים נוצצות, אני מספרת לו את כל תולדות האומנות ומקרבת אותו לגעת במה שאפשר.
בסוף הוא נרדם..

בבית קראנו המון ספרים, הוא אהב ואוהב עד היום את צליל ההקראה.
הוא מוכן להקשיב שעות, אז אני מקריאה תוך כדי עבודה, והוא מקשיב לו ומתעסק במשהו.
אני חושבת שיותר מכל זה אפשר לו סוג של קשר רציף, גם אם אני עסוקה והוא לא עלי. ובגיל המדובר הוא היה עלי 95% מן הזמן. במנשא גב.
[u]מנשא גב. בהחלט.אין ברירה, הא?[/u]
חייך ישתנו מן הקצה אל הקצה.
זה חופש אחר לגמרי. מנשא גב טוב מכל סוג. חפשי מה שמתאים לך.
ובגדים חמים.
אם לבושים טוב, אין סיבה לא להיות בחוץ. אויר נקי תמיד משמח ומיטיב עם גדולים וקטנים.

הקפדתי כל יום לצאת איתו מהבית, גם אם זה לזמן קצר או למלאכה לא חשובה במיוחד, זה בנה דינמיקה במקצב של היום.
הלכנו לבקר את סבא, להציץ לחזרות בתיאטרון, להסתכל על בניין שמשפצים, לנבור בחנויות בדים, לשבת בבית קפה, לשוטט בחנויות יד שנייה, לעשות סדר במחסן, לראות סוסים רועים באחו, לקטוף פירות מכל העצים בשכונה, לשתות בקיוסק מיץ טבעי ולרקוד בגשם.

כל מה שרציתי לעשות, הוא רצה להשתתף.
ככה זה עם קטנטנים.
הם רעבים לעולם, מה שתציעי-הוא יקח.
ויותר חשוב מזה- במקום שבו טמון האושר והעניין שלך, שם גם מונח שלו.
ככה הוא, ילד, מפרגן..

[u]אבל כל זה לוקח בערך שעה. מה עושים שאר היום?[/u]
א. מחלקים את הפעילות למשימות קטנות (כביסה למכונה רבע שעה, נותנים לו לשחק חצי שעה. קיפול מכונה קודמת רבע שעה, נותנים לו לשחק עוד קצת. הגיעה ארוחת צהריים...).
ב. מוסיפים עוד מטלות - גם אם במטבח הוא לא מרוצה, עדיין את יכולה לסדר ארונות, להציע מיטות, לטאטא (בלי יותר מדי אבק) וכולי.

[u]הבעיה הנוספת היא שהוא סובל נורא מהרוח ומלהתלבש לפני יציאה. כל זה די מוציא את החשק לשנינו מלצאת.[/u]
טוב, זה שקלול שלך. חמש דקות קיטורים שלו, מול שעתיים מהנות שלכם ותוספת אנרגיה לשאר היום.
[u]והלוואי שהיו לי כל כך הרבה סידורים...[/u]
זיכרונות מעומעמים מחופשת הלידה שלי (היה קור נוראי, אני עם ברזל נמוך ותשישות מוחלטת, תינוק עצבני) - יוצאים לחנות שמרוחקת רבע שעה מהבית, קונים מסננת לפסטה וחוזרים. למחרת יוצאים לדואר, קונים בול לאירופה וחוזרים... אח"כ יוצאים עם הסבתא, יושבים על ספסל שמרוחק 2 דקות מהבית, מניקים וחוזרים... כל יום הצלחתי לצאת רק לחצי שעה, בתנאים שהיו. אבל בלי זה, הבית היה (עוד יותר) בית משוגעים.

ג"נג"ית יקרה.
גם לי יש ילד, קצת יותר גדול מבנך,
בן 8 חודשים.
ואני זוכרת שעם בכורי, החורף כמעט חירפן אותי.
אבל מצאתי שיטה מעולה!
כל יום יש לנו משימות אחרות,
אני באמת מאמינה בתהליך של עקרון הרצף, הוא זקוק לתנועה של החיים.
והקטון שלי מסוקרן מאוד מכל דבר שאני עושה.
בכל פעולה, כמו, נקיון, כביסה, בישול, השקיית הגינה,
אני נושאת אותו ביאמו, מנשא הגב שהוא אליפות העולם.
הוא מציץ, ולפעמים נרדם, ומאוד משתתף בדרכו שלו.
אח"כ כשאני מורידה אותו, הוא תמיד מחליט להעסיק את עצמו עם איזה עניין,
אפילו עם השלט המקולקל או איזה גזר, ויש לי כמה דקות לרבוץ.
לפעמים אני פשוט נשכבת על השטיח ומשתוללת איתו כמה דקות,
ואח"כ הוא מתפנה לעינייניו, ואני נשארת לידו, זה מספיק לו.

יש את שיטת [po]ה עוגיה[/po] כמדומני בה מושיבים ילד בכיור(אבל זה יותר מתאים לקיץ), אני העברתי את רב הפעילות לאיזור שולחן האוכל, או להושיב בכסא האוכל הגבוה. וגם כמובן העברתי את כל כלי הפלסטיק לארונות הנמוכים מתוך ידיעה שלא יקרה כלום שיהפכו את הארונות.
והפכו:-P

[u]כן, אבל כל זה לוקח בערך שעה. מה עושים שאר היום?[/u]
את נורא זריזה, אולי תתני פה טיפ או שניים:-D
הולכים למוזיאון, לחנות סריגה - לדברים שמעניינים אותך.
בגיל הזה הרבה פעמים עטפתי בבגד שלם כזה מכף רגל ועד ראש או לחלופין עטפתי בשמיכה וכובע . בכל מקרה שהות במנשא מחממת ביותר..... יש גם לקנות מעיל לאמא שהתינוק מציץ עם הראש.

_שאנחנו עושים כביסה ביחד (הוא על הידיים), מקפלים ותולים. פעולות יומיומיות של לצחצח שיניים ולהסתרק על השיש שבמקלחת וזהו
זה בעצם העניין ככה זה עובד._
כן, אבל כל זה לוקח בערך שעה. מה עושים שאר היום?

[u]אפשר ללכת לחברים/חברות (שלך או שלו...), להיכנס למקום נחמד ומחומם שיש לך סידורים בו, כמו סניף דואר, ספרייה או בית כלבו גדול.[/u]
טוב, זו בעיה אחרת... אין לי כל כך הרבה חברים שלא עובדים (כשחושבים על זה, יש לי בעצם רק אחת) והלוואי שהיו לי כל כך הרבה סידורים... אמרתי כבר שאולי הבעיה זה אני?!?!
הבעיה הנוספת היא שהוא סובל נורא מהרוח ומלהתלבש לפני יציאה. כל זה די מוציא את החשק לשנינו מלצאת. שוב, זה לא שאנחנו לא יוצאים אבל לא כל כך הרבה ובטח לא כל יום.

אני צריכה לגייס את היצירתיות למציאת פעילויות נוספות, כי הוא מתחיל להיות משועמם וזה מתחיל להראות סימנים אצלי.. לא בריא לאף אחד. אבל עוד מעט נתחיל לארוז את הבית ויהיה שפע פעילות לכולם :-)

בינתיים הוא נהיה רק יותר ויותר קשור אלי ולא מוכן לרדת מהידיים לשניה. מנשא גב. בהחלט.אין ברירה, הא? :-]

[u]חוץ מלצאת (ואין לי ממש חשק לצאת כשבחוץ בקושי מעלה וחצי)[/u]
ההרגשה שלך מובנת, אבל יציאה החוצה עם תינוק פותרת המון מתחים ולחצים.
לא חייבים להסתובב בחוץ בקור - אפשר ללכת לחברים/חברות (שלך או שלו...), להיכנס למקום נחמד ומחומם שיש לך סידורים בו, כמו סניף דואר, ספרייה או בית כלבו גדול. כבר העברתם ארבעים דקות, ועוד סיבוב בדרך הביתה, והנה כבר זמן לארוחת הצהריים.
פתרון אחר הוא כמובן להזמין אליכם.

[u]שאנחנו עושים כביסה ביחד (הוא על הידיים), מקפלים ותולים. פעולות יומיומיות של לצחצח שיניים ולהסתרק על השיש שבמקלחת וזהו[/u]
זה בעצם העניין :-) ככה זה עובד.

[u]אני לא ממש יכולה לבשל איתו או לעשות כלים כי הוא עדיין קטן מידי[/u]
הוא לא אמור לבשל איתך - הוא אמור:

א. לצפות במעשייך (זכות ולא חובה כמובן :-) )
ב. לקחת חלק במעשייך, אם הוא רוצה, באופן שבו הוא מסוגל - על פי גילו. בגיל חצי שנה הוא יכול להיות על הרצפה לידך כשאת עושה דברים, להתעניין בכלי הפלסטיק במטבח, לפתוח ולסגור מגירה שאת הקצית במיוחד בשבילו (ובה כלים מתאימים לו), וכולי.

כמובן, הבעיה במטבח היא שמשטח העבודה גבוה מכדי שילדים יוכלו לראות מה קורה שם, וזו הסיבה שתינוקות רבים מתעצבנים ו"לא מרשים" לאמא לעשות דברים שם. ילד שכבר יושב אפשר להושיב בכיסא אוכל, וכך הוא גבוה ויכול לראות הכל. תינוק שעדיין לא יושב - או שתורידי את הפעילות שלך לגובה הרצפה (השיטה ע"ש [po]תבשיל קדרה[/po] ), על מחצלת, למשל תחתכי ירקות לסלט או תמייני קטניות וכולי. או שתעשי בעיקר פעילות "גדולה" כמו לסדר ולהעביר חפצים מפה לשם, משהו שהוא יכול לראות מן הרצפה ולתפוס (בניגוד לחיתוך מלפפון על השיש הגבוה, שהוא לא מבין מה את עומדת ומתרכזת שם).

ומה עושים עם ילד בן 6 חודשים?
אולי זו לא השאלה בעצם... אולי השאלה היותר נכונה היא - מה יש לעשות כל כך הרבה בבית? כן, כן, אני מאותם הורים שלא מניחים לילד כי אין לי מה לעשות בעצמי כדי שהוא ירגיש לא ממורכז. ואולי הוא לא בגיל של להיות לא ממורכז? הוא עדיין לא זוחל או מתיישב בעצמו. אז תיאורטית הוא אמור להיות כל הזמן במנשא, לא? אבל אין לי כל כך הרבה מה לעשות כשהוא במנשא... והוא לא כל כך אוהב מנשא כשהוא בבית.
אז יוצא שאנחנו עושים כביסה ביחד (הוא על הידיים), מקפלים ותולים. פעולות יומיומיות של לצחצח שיניים ולהסתרק על השיש שבמקלחת וזהו. חוץ מזה אני כל היום משחקת איתו (ואם הוא מוכן להיות לבד חצי דקה כדי שאקח ביס מהסדנדוויץ' שלי זה נס) למרות שגם בשחק הוא הוא מואס ממש מהר. כל מה שהוא רוצה זה להיות כל הזמן על הידיים ושנטייל בבית. אני לא ממש יכולה לבשל איתו או לעשות כלים כי הוא עדיין קטן מידי (אלא אם כן הוא על מנשא גב שאני עומדת לנסות בקרוב). אז חוץ מלצאת (ואין לי ממש חשק לצאת כשבחוץ בקושי מעלה וחצי) אין לי הרבה מה לעשות.
רעיונות?
כמובן שבמסגרת יצר הסקרנות שלו אני נותנת לו להכניס לפה כמעט כל דבר וזה מה שקורה בסוף. כל היום הוא עסוק בלאכול כל מה שיש סביבנו (כשאנחנו מטיילים בבית). במיוחד ניירות :-)

אתמול החיפושעת עזרה לי בפעם הראשונה להכין אוכל. הכנו קציצות טופו שהיא מאוד מאוד אוהבת. הלבשתי אותה סינר והיא עמדה על כסא ליד הכיריים, טיגנתי בפנימיים ואת הצלחת של המוכנים הנחתי על החיצוניים. היא שמרה עליהם. זה היה ממש כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. היא כל הזמן ניסתה לגנוב קציצות וככה הפנימה מהר מאוד את המשמעות של "זה חם מאוד עדיף לא לגעת!" ובסוף מצאתי אותה מקטרת כי היא כל כך רצתה קציצה וכבר ממש לא התחשק לה לבדוק שוב אם הן קרות כבר מספיק בשביל לאכול. היה כייף אדיר. אחר כך היא ברחה עם קציצה בכל יד ורצה כמו פינגווין בבית.
היום העזרה שלה בהכנת ארוחת הבוקר התבטאה בעיקר בזריקת קלמנטינות לכל עבר וחתול.
תמיד שמח במטבח שלנו.

תודה על העידוד והרעיונות. היום ניסיתי להמשיך בכיוון - הכנו ביחד התחלה של פשטידה - קילפתי לצדה פלפלים קלויים והיא קיבלה לאכול אחד, ואז שחקה לידי במשהו אחר שעניין אותה. אחר כך היא עלתה במדרגות חדרי השינה - דבר שדורש ליווי - אז כשהגענו לחדר השינה התחלתי לסדר קצת בגדים ובעידודי היא קצת אכלה קולבים, בחשה בסלסלת הגרביים והסתכלה עליי. חוץ מזה החלטתי שבניגוד למה שאני חושבת כבר כמה חודשים דווקא אפשר לסדר יחד עם התינוקת את כל הניירת העצומה שמחכה לי: פשוט להגיש לה מהר את הניירות שאני מחליטה שלא צריך, וברור שמיד אני אמצא מיליון כאלה. אז הספקנו קלסר אחד - זרקנו המון חשבונות חשמל וטלפון ישנים, והתינוקת הקפידה לקרוע לגזרים כמה מהם. מי יודע, אולי יום אחד נתגבר על כל הערימה.
סתם מספרת כדי לדרבן את עצמי להמשיך, ואולי לתת רעיונות למי שמתעניין.

איזה סיפורים נחמדים!

[u]רחיצת ערימת הכלים - פעולה שעדיין לא הצלחתי לחשוב איך לשתף אותה בה, בגלל הפרשי הגבהים וריבוי הכלים השבירים.[/u]
יש כמה שיטות.
לפעמים לקחתי גיגית פלסטיק גדולה של כביסה, וגיגית פלסטיק שנייה של כביסה. באחת שמתי מים חמימים ואת הכלים, והבאתי משהו לקירצוף הכלים, השנייה ריקה. הבאתי את כל הכלים שאינם שבירים (אצלנו יש צלחות מזכוכית שאמורה להיות לא שבירה), והתיישבנו על הרצפה לקרצף, וכל כלי מקורצף עבר לגיגית הריקה. את כל הרצפה מתחת ומסביב לגיגיות ריפדתי במשהו שעמד להיכנס למכונת הכביסה - מגבות או כלי מיטה, דברים גדולים (יישפכו מיים...). היה כיף.
בפעמים אחרות, אני מול הכיור, הינוקא (לדוגמא) עומד לידי על כסא, לכל אחד משהו לקרצף איתו כלים. הוא מקבל את הכלים הבלתי שבירים והבלתי דוקרים, ואני את השאר.
משחק הגיגיות ורחיצת הכלים אהוב במיוחד כשהם רוחצים את כלי הצעצוע שלהם, ושמים אותם על מייבש הכלים הצעצועי שלהם.

אם כי עכשיו כשאני חושבת על זה, הוא כן בא לבדוק מה אני עושה כשאני מבשלת, ובעיקר (תורשה ישירה מאבא שלו) לבדוק אם אפשר לקבל איזה משהו טעים.

השלב הבא - מרק. רק שאין לי סכינים קהים. אפשר סכין מריחה?

הידד לשפן!

ואנחנו עשינו ביחד כביסה! לחלוטין בזכות הדף הזה, מיינו ביחד כביסה (אני מיינתי, ושפן נשלח כל פעם עם פריט אחר לערימה של הצבעוני/עדין/לבן). אחר כך שפן הכניס בקפידה ובזהירות פריט פריט למכונת הכביסה, מתפוצץ מצחוק ונוזף בבגדים כשהם מעיזים לנסות לברוח (כלומר ליפול בחזרה החוצה). ואז אני שמתי אבקה ומרכך ושפן קיפץ במקום בהתרגשות עד שהרשיתי לו לסגור את המגירה הקטנה וללחוץ על הכפתור. הסתכלנו קצת על הכביסה מסתובבת לה ואז הלכנו לרדוף אחרי החתול.
אחר כך שפן העביר את הכביסה הרטובה למייבש. אני הפרדתי לו פריט פריט כי אחרת היה לו כבד ורטוב מדי. שוב נלחץ כפתור. היה אושר גדול.

קודם כל |Y| על המוטיבציה והפתיחות :-)
שנית, את אומרת דברים נכונים -
[u]ממתי אני מכינה באמצע היום מרק?? זה ממש לא אני. ברור שאילו זה היה תלוי בי הייתי מעדיפה לכתוב או לקרוא.[/u]
זה נכון גם לגבי, אבל צריך לזכור שילדים צריכים מסביבם פעולות פיזיות, שהם "מבינים". גם אני הטיפוס הכותב/קורא. אבל בסיטואציה של אמא וילד, אחד על אחד לבד בבית, אי אפשר לצפות שהוא "ירשה לך" לקרוא. הם צריכים אקשן מסביבם, גם אם זה אקשן נעים וזורם ושקט. קריאה (בלב) זה לא אקשן.
בסיטואציה של מפגש, או סתם כמה מבוגרים וכמה ילדים בבית, תגלי שאת מצליחה לדפדף הרבה יותר :-) כי הסביבה מספקת גירוי במידה המתאימה. היה על זה דיון בבלוג שלי [po]קרוטונית בלוג אמהות[/po] (נדמה לי בספטמבר-אוקטובר 2005), אולי אעביר אותו הנה בהזדמנות.

[u]ומכניסה אותה ללוע עד הניצב.[/u]
[u]לשון קטנטנה מחליקה בחדווה על פומפיה.[/u]
כאן יש שלושה דברים הפוכים וסותרים שכדאי לזכור:
א. יש להם [po]יצר לשימור עצמי[/po] והם עושים הרבה פחות "שטויות" ממה שנדמה לנו.
ב. אנחנו שם בשביל להדגים להם שימוש נכון בכלים, גם המסוכנים שבהם. בני מקבל ליד מספריים או סכין ויודע להגיד איזה צד עושה "כואב איי".
ג. אחרי פעם אחת שהאצבע נשרטת מהפומפיה, לומדים מה לא לעשות עם פומפיה ;-)

תמצאי מינון מתאים בין 3 האלמנטים האלה, בהתאם לחוזק הלב שלך :-) לגיטימי גם לקחת ממנה את הסכין אם היא התחילה לעשות בה שימוש בעייתי (למשל לדחוף אותה לעין של החתול או להפיל איתה כוסות זכוכית מהשיש). להסביר מה הבעיה עם זה, ולתת משהו אחר כתחליף. זה לא קדוש שצריך לתת לה דווקא את הסכין - תתייחסי לזה כמו כדור שנתת לה.

[u]אהבתי את זה שאני עושה איתה משהו ש"מועיל" לי באופן כזה שמזמין גם אותה ולא מנסה "לנפנף" אותה או לעשות הכל מהר ובחשאי, בלי שהיא תשים לב.[/u]
בהחלט, זה כל העניין :-) וגם - זה הבית שלה!. אני תמיד אומרת: אנחנו לא נותנים להם להתעסק עם הכלים בגיל שנה וחצי, אבל בגיל ארבע אנחנו מתעצבנים שהם לא רוצים לעזור עם הכלים אחרי הארוחה.

עוד משהו:
ניגשתי למשימה הזאת אתמול בהשראתכן, ואני חושבת שזה אמנם כן מקדם אותי לאנשהו - לבחור משימות שאפשר לעשות אתה, לנסות לחשוב מראש איך אני משלבת אותה ולא רק נותנת לה עיסוק אחר לגמרי כדי שאספיק מה שצריך. אבל העניין הוא שזה עדיין בסופו של דבר אומר לעשות דברים שאני בכלל לא הייתי עושה בסיטואציה אחרת. למשל המרק הזה - ממתי אני מכינה באמצע היום מרק?? זה ממש לא אני. ברור שאילו זה היה תלוי בי הייתי מעדיפה לכתוב או לקרוא (זה תחום עיסוקי המקצועי ומזה אני גם נהנית מאוד). בעדיפות שנייה הייתי עבודות בית דחופות ונחוצות יותר כמו רחיצת ערימת הכלים - פעולה שעדיין לא הצלחתי לחשוב איך לשתף אותה בה, בגלל הפרשי הגבהים וריבוי הכלים השבירים. מה שאני מנסה לומר זה שגם אם אמצא עוד הרבה פעילויות בסגנון המרק, עדיין מי שמכתיב בעקיפין (ואפילו לא כ"כ בעקיפין) את פעולותיי וסדר יומי הוא הילדונת. אז אם אני מכינה מרק היא אולי לא שמה לב שהיא ממורכזת אבל היא עדיין באבו-אבוה ממורכזת... רק שאבא ואמא יכולים ליהנות ממרק בערב.

ובכן, אתמול הכנתי עם הקטנה מרק קרם ארטישוק.
אז מה היה לנו?
תינוקת אחת שמנופפת בשמחה בסכין קהה ומכניסה אותה ללוע עד הניצב,
פיסת קליפה קשה של ארטישוק ירושלמי שמבלה בפה של תינוקת זמן שנראה כנצח,
לשון קטנטנה מחליקה בחדווה על פומפיה,
הרבה ארטישוקים קלופים עוברים מיד ליד ונמצצים בהבעת גועל בריאה,
קופסת שמנת מתוקה משתקשקת,
כף עץ דופקת בקערה ריקה,
בצל שלם (קפוא - למניעת דמעות) מלוקק בהנאה,
קערה מלאה בכל המצרכים כמעט מתהפכת וכל תכולתה נשפכת על השטיח (שמלא בשערות שלי, מתברר),
ומרק ארטישוק ירושלמי מאוד מאוד טעים.

מה הרגשתי?
[list]
[*] אהבתי את זה שאני עושה איתה משהו ש"מועיל" לי באופן כזה שמזמין גם אותה ולא מנסה "לנפנף" אותה או לעשות הכל מהר ובחשאי, בלי שהיא תשים לב. (אמנם נהגתי לשתף אותה כך כבר בעבר, כשהיא עוד לא הייתה ניידת, אלא רק צופה ומושיטה ידיים מרחוק, אבל מאז שהיא מגיעה להכניס ידיים לכל דבר התחלתי יותר לוותר על לעשות דברעם והעדפתי את הבהיה שתיארתי בהודעה הקודמת).
[*] שמחתי שהיא נהנית ומתנסה בעוד כלים ומרקמים.
[*] היה לי כיף. הזמן עבר בנעימים.
[*] פחדתי שיקרה לה משהו. נכון, אני מכירה את כל הדעות כאן על תינוקות שמחזיקים דברים קטנים וקשים בפה ומנופפים בסכינים וחלקן נשמעות לי משכנעות, אבל כשמדובר בבריאות של הילדה שלי ממש לא בא לי לגלות שטעיתי כשהשתכנעתי. האמת היא שבפועל באותם רגעים לא פחדתי - הכל נראה אידילי ולא מסוכן. ניסיתי לגעת בפומפיה, בסכין - ראיתי שלא קורה כלום לאצבע שלי, אז למה שיקרה לשלה? ואחרי כמה דקות, שניסיתי לדמיין לעצמי מה אני עונה לאבא שלה אחרי שהיא בדיוק נופלת עם הסכין חלילה או משהו כזה, נורא נבהלתי והרגשתי חסרת אחריות, ושכל הרעיונות היפים על חוסר מרכוז לא שווים את זה, ובוא נלך לשחק בבובות מפרווה.
[*] המרק היה, כאמור, טעים.
[/list]

הי תמר,
מה שאת יכולה לנסות הוא לשלב אותה בעיסוקייך בדרך שהיא [b]כן[/b] אפשרית.
זה דורש יצירתיות, כמובן, אבל ככל שתעשי את זה כך הרעיונות יבואו בקלות רבה יותר.
למשל-
[u]ולא דוחפים אצבעות מתחת לסכין.[/u] - אבל אפשר לתת לה כלי מטבח שהיא כן יכולה להתעסק אתם בזמן שאת עם הסכין, וגם להסביר "הסכין חד, אבל את יכולה לשחק בזה".
כנ"ל לגבי הבלילה של הפשטידה- לתת לה כלי מטבח מעניינים/ קערה קטנה עם מים וסמרטוט /חתיכת מלפפון לנשנש או כל דבר מעניין אחר.

[u]ולתפוס את המטאטא שאמא מנסה לטאטא בו,[/u] - אני קניתי לבתי מטאטא ויעה קטנים והיא מאוד שמחה לטאטא בהם בזמן שאני מטאטאה.
בגדול זה דורש גם סוג של הרפיה מהציפייה שנוכל לבצע את העיסוקים האלו כמו שאנחנו עושות אותם כשאנחנו לבד.
זה דורש מידה של ריכוז ונוכחות שעלולים להיות מעייפים לפעמים, אבל גם זה משהו שמתרגלים אליו.
חוץ מזה ככל שהיא תגדל זה יהיה קל יותר לשלב אותה במה שאת עושה.
הסתייגות אחת- יש פעילויות שקשה לשלב בהן תינוקות ופעוטות - בדרך כלל מדובר בכל מה שכרוך בישיבה, כמו טלפון, מחשב, קריאה וכתיבה.
אבל עדיין זה משאיר טווח די רחב של פעילויות :-) מה שבטוח זה שלשבת ולבהות זה בהחלט לא פתרון...
מקווה שזה עוזר @}

[u]היא עוד לא בגיל של לשתף אותה (להראות לה איך כן להשתמש בסכין או איך כן לטאטא),[/u]
למה לא? ראי [po]איך מנקים בחינוך הביתי[/po] .
סכין - אפשר לתת לה סכין מריחה קהה מפלסטיק. לגבי כל פעילות, פשוט לתת לה ציוד משלה, שמקביל למה שאת עושה באותו הרגע.
תערובת הפשטידה - תקצי לה "מעשר" לפני שאת מכניסה לשם את הביצים. שתשחק בירקות המגוררים או משהו. תני לה בכלי משלה, עם כף גדולה לערבוב.
המפתח הוא לתת להם הרגשה שהם עוזרים, וברגע שהם "נרגעים" שאת לא רוצה לסלק אותם משם, פתאום את שמה לב שכבר רבע שעה היא מתעסקת בחתיכה בודדה של גזר מגורר ועושה ממנה צורות, ואת כבר שמת את הפשטידה בתנור ועשית קפה :-)
לגבי קריאה - אכן לא פשוט לקרוא לידם. ספר אני מצליחה לקרוא לידו רק כשהוא משחק באמבטיה (פעם היה "מרשה" לי לקרוא בזמן ארוחת הבוקר, עד שהתחיל לשעמם לו והוא "לא מרשה"). הפתרון שלי הוא דפדוף בעיתון גדול (של סופ"ש) - עושה רושם של "אקשן". :-) ובנוסף, אין מה לבנות על חצי שעה רצוף של קריאה. חמש-עשר דקות פה ושם.