על ידי גם_לי_יש_מה_לומר* » 05 אפריל 2005, 12:34
אולי צריך לומר קודם כל שכל אשה שמגיעה לתינוקיה לא נמצאת במצב הטבעי שלה, אחרי הריון ממושך ומתיש, אחרי לידה ארוכה ומתישה, תחושות שונות, הורמונים ומצבי רוח, כאבים בכל הגוף (מהאפידורל והתפרים).
אני לא חושבת שיש על מה לשפוט אותן, גם אם זה יהיה מזעזע כל כך.
אחרי הלידה הראשונה (ילדתי בחמש בבוקר) הגעתי למח' נשים, נמנמתי טיפה, ואז בשבע בבוקר נכנסת אחות ומבקשת ממני ללכת להתקלח, כי התינוקת תיכף צריכה לאכול, מה עושה אמא לא מנוסה? בקושי קמה והולכת להתקלח.
בשמונה בבוקר האחיות "זרקו" או גלגלו את מיטת התינוק השקופה אל עבר מיטתי (כאשר מיטת התינוק התגלגלה ופגעה במיטתי והשמיעה מן "בום") וצעקו לעברי "יאלה תני לה לאכול!".
אפילו לא ידעתי איך אני מרימה את התינוקת הקטנטנה, אז להאכיל אותה? להניק? איך? מה עלי לעשות?
הרמתי את הקטנה, היא התחילה לינוק איך שהוא ואני התחלתי לבכות. לבכות, אולי מכאבים, אולי מתחושת הלבד, אולי מהיחס המשפיל של האחיות (ואני עוד פרסונל בבית החולים הזה).
לא היתה לא מדריכת לידה, ולא אחות שניתן לפנות אליה בעניין ההנקה (זה היה סוף שבוע).
בכל סוף השבוע הזה הרגשתי שאני בכלל לא נחה, אני כל הזמן מטיילת הלוך ושוב לתינוקיה, בלי כוחות ובלי אוויר לנשימה, בעיקר לבד, הרעש של האורחים (לא שלי) היה נוראי, ובעיקר מלא משפחות ערביות רועשות!
מובן שלא המשכתי להניק כשחזרתי הביתה.
ואז הגעתי ללידה השניה, אחרי שנה וחצי, כשהגעתי לחדר הלידה החלונות היו פתוחים כדי שהחדר יתאורר אחרי קודמתי (בבית החרושת, אה סליחה בחדר הלידה), וכך שכבתי על המיטה לאחר שחיכיתי תשע שעות אחרי ירידת מים בחדר ההמתנה (כי אין לנו חדר לידה פנוי כרגע), מלוכלכלת, מסריחה ובעיקר מושפלת. הלידה היתה מהירה עם אפידורל.
ואז הגעתי לחדר היולדות חולה (ממש חולה, התקררות בגלל חלונות חדר הלידה הפתוחים), אמא לתינוקת בת שנה וחצי ותינוקת נוספת שזה עתה נולדה. עייפה מותשת ותפורה מגיעה לתינוקיה, בגלל כתם לידה על גבה של הילדה לא נתנו לי לקחת את התינוקת לחדרי "תניקי אותה כאן", מה לעשות אני עוד לא רגילה להוציא את הציצי ולהניק בכל מקום, מנסה לשבת על גבי הגלגל, הגב כואב בגלל האפידורל ולכן גם הרגל רדומה, התפרים כואבים, קוצר נשימה, הנזלת והאפצ'י
ללא הפסקה - להניק? איך? איך להניק בדיוק? איך לשבת? באיזו תנוחה? איך אפשר?
עזבתי את התינוקת והודעתי לאחיות שיתנו לה בקבוק כי אני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים.
אחרי שעה וחצי, חום גופי הגיע ל- 40 מעלות, הופיעה בחדרי אישה מבוגרת ושאלה אותי על מצבי, שאלה בת כמה בתי הבכורה - ואז אמרה שאין טעם להניק כשיש לי תינוקת בת שנה וחצי בבית, כל גופי כואב, 40 מעלות חום.
וכך המשכתי, תפקדתי עם אקמול ובקבוקים.
ולא, הנקתי אותה רק בחדר ההתאוששות, ועד היום (בת ארבע וחצי) שותה בקבוק.
(אגב גם בחדר ההתאוששות אחרי הלידה שכחו אותי בחדר החשוך ואז כשגילו שאני עוד שם, ניסו לקחת אותי לחדר בלי לקחת את התינוקת לתינוקיה. יכלו לשכוח גם את התינוקת בחדר ההתאוששות החשוך).
מה שאני אומרת זה שכל אשה מגיעה עם התסכולים שלה, מהלידה, מלידה קודמת, עייפות מההריון, יחס משפיל, חדריה לפרטיות ולגוף.
למה לשפוט נשים במצב כזה?
אולי צריך לומר קודם כל שכל אשה שמגיעה לתינוקיה לא נמצאת במצב הטבעי שלה, אחרי הריון ממושך ומתיש, אחרי לידה ארוכה ומתישה, תחושות שונות, הורמונים ומצבי רוח, כאבים בכל הגוף (מהאפידורל והתפרים).
אני לא חושבת שיש על מה לשפוט אותן, גם אם זה יהיה מזעזע כל כך.
אחרי הלידה הראשונה (ילדתי בחמש בבוקר) הגעתי למח' נשים, נמנמתי טיפה, ואז בשבע בבוקר נכנסת אחות ומבקשת ממני ללכת להתקלח, כי התינוקת תיכף צריכה לאכול, מה עושה אמא לא מנוסה? בקושי קמה והולכת להתקלח.
בשמונה בבוקר האחיות "זרקו" או גלגלו את מיטת התינוק השקופה אל עבר מיטתי (כאשר מיטת התינוק התגלגלה ופגעה במיטתי והשמיעה מן "בום") וצעקו לעברי "יאלה תני לה לאכול!".
אפילו לא ידעתי איך אני מרימה את התינוקת הקטנטנה, אז להאכיל אותה? להניק? איך? מה עלי לעשות?
הרמתי את הקטנה, היא התחילה לינוק איך שהוא ואני התחלתי לבכות. לבכות, אולי מכאבים, אולי מתחושת הלבד, אולי מהיחס המשפיל של האחיות (ואני עוד פרסונל בבית החולים הזה).
לא היתה לא מדריכת לידה, ולא אחות שניתן לפנות אליה בעניין ההנקה (זה היה סוף שבוע).
בכל סוף השבוע הזה הרגשתי שאני בכלל לא נחה, אני כל הזמן מטיילת הלוך ושוב לתינוקיה, בלי כוחות ובלי אוויר לנשימה, בעיקר לבד, הרעש של האורחים (לא שלי) היה נוראי, ובעיקר מלא משפחות ערביות רועשות!
מובן שלא המשכתי להניק כשחזרתי הביתה.
ואז הגעתי ללידה השניה, אחרי שנה וחצי, כשהגעתי לחדר הלידה החלונות היו פתוחים כדי שהחדר יתאורר אחרי קודמתי (בבית החרושת, אה סליחה בחדר הלידה), וכך שכבתי על המיטה לאחר שחיכיתי תשע שעות אחרי ירידת מים בחדר ההמתנה (כי אין לנו חדר לידה פנוי כרגע), מלוכלכלת, מסריחה ובעיקר מושפלת. הלידה היתה מהירה עם אפידורל.
ואז הגעתי לחדר היולדות חולה (ממש חולה, התקררות בגלל חלונות חדר הלידה הפתוחים), אמא לתינוקת בת שנה וחצי ותינוקת נוספת שזה עתה נולדה. עייפה מותשת ותפורה מגיעה לתינוקיה, בגלל כתם לידה על גבה של הילדה לא נתנו לי לקחת את התינוקת לחדרי "תניקי אותה כאן", מה לעשות אני עוד לא רגילה להוציא את הציצי ולהניק בכל מקום, מנסה לשבת על גבי הגלגל, הגב כואב בגלל האפידורל ולכן גם הרגל רדומה, התפרים כואבים, קוצר נשימה, הנזלת והאפצ'י
ללא הפסקה - להניק? איך? איך להניק בדיוק? איך לשבת? באיזו תנוחה? איך אפשר?
עזבתי את התינוקת והודעתי לאחיות שיתנו לה בקבוק כי אני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים.
אחרי שעה וחצי, חום גופי הגיע ל- 40 מעלות, הופיעה בחדרי אישה מבוגרת ושאלה אותי על מצבי, שאלה בת כמה בתי הבכורה - ואז אמרה שאין טעם להניק כשיש לי תינוקת בת שנה וחצי בבית, כל גופי כואב, 40 מעלות חום.
וכך המשכתי, תפקדתי עם אקמול ובקבוקים.
ולא, הנקתי אותה רק בחדר ההתאוששות, ועד היום (בת ארבע וחצי) שותה בקבוק.
(אגב גם בחדר ההתאוששות אחרי הלידה שכחו אותי בחדר החשוך ואז כשגילו שאני עוד שם, ניסו לקחת אותי לחדר בלי לקחת את התינוקת לתינוקיה. יכלו לשכוח גם את התינוקת בחדר ההתאוששות החשוך).
מה שאני אומרת זה שכל אשה מגיעה עם התסכולים שלה, מהלידה, מלידה קודמת, עייפות מההריון, יחס משפיל, חדריה לפרטיות ולגוף.
למה לשפוט נשים במצב כזה?