לגבי התינוקיה בקפלן.
החוויה שלי משם מאוד שונה. ילדתי שם השנה בפברואר והייתי בביות מלא עד שנאלצנו לקבל טיפול באור בגלל צהבת קשה.
מבחינת הביות תמכו בי לחלוטין (ואפילו לא העירו לי על כך שישנתי איתה במיטה) ועד הטיפול באור לא נפרדתי מילדתי בכלל וגם בזמן הטיפול שהיתי לידה רוב שעות היום וכשלא, קראו לי להניק אותה או להרגיע אותה כשהיא בכתה.
זה נכון שהזדעזעתי מהמצב בתינוקיה ושהיו אחיות שממש התעלמו מבכי התינוקות , אך לעומתן היו אחיות שניסו לשכנע אמהות להניק ולקחת את ילדיהן לביות,
וזה חשוב מאוד שהשינוי יתחיל גם מבפנים, ושבתינוקיה יהיו אחיות שיתמכו בביות, בהנקה וגם כמובן בתינוקות שבתינוקיה ויחזיקו אותם כשהם בוכים או יקראו לאימותיהם.
אסור לוותר על הרצון לשנות, זה חשוב מידי לטובת כולנו.

אותי הביות פשוט הפך למאושרת, חיזק אותי ונתן לי כוחות אדירים לאחר הלידה, במיוחד לאור זה שביתי הבכורה נולדה פגית בלידה קשה, שלאחריה שהיתי גם אני בטיפול נמרץ ולכן 3 ימים לא ראיתי ולא נגעתי בה, מה שהיה טראומטי מאוד מבחינתי.

קאת, טליה, סוף מעגל, תבשיל ודנה
תודה רבה על כל התגובות הם נתנו לי הרבה כיוונים למחשבה.
כרגע אני ממשיכה לחפש עבודה במקומות אחרים.

גם אז, איפסון את התינוק במיכל פלסטיק עד שהאם תתאושש זו לא הדרך המועדפת לטיפול בו.
נכון, אבל עד לימות המשיח...

שלום חלום
לצערי אכתוב בקצרה כי אני אצל חברים. זו שאלה מאוד קשה שאת עומדת מולה. אני שואלת את עצמי האם שאלות דומות לא יתעוררו אצלך בעבודה בכל מחלקה אחרת. אז זה לא יהיה ילודים אלא ילדים או מבוגרים או זקנים והעניין לא יהיה ביות או הנקה אלא יחס לחולה, מתן תרופות מיותר, ביצוע ניתוחים טיפשיים וכו'.
בכל מקום שתהיי קרוב לודאי שלא תאהבי את הכל וההחלטה היא בעצם האם את רוצה לשנות מבפנים (קשה ובלתי אפשרי לפעמים) או לשנות מבחוץ (קשה ובלתי אפשרי לפעמים) או לא לשנות בכלל (קשה ובלתי אפשרי לפעמים).

לגבי עצמי - לא חושבת שהייתי מצליחה לעבוד במחלקת תינוקות - זה מכאיב לי מדי לשמוע 25 תינוקות צורחים במשך שעות.
בעבר עבדתי במחלקה לא אנושית, ועמדתי בפני אותה שאלה ובסוף עזבתי לטובת בי"ח אנושי יותר.

אבל זאת אני וזאת הבחירה שלי. מה שלא תבחרי את - אני מאחלת לך שתצליחי לשמור על גרעין של שפיות ושלא תשכחי אותו ותוותרי עליו. את יכולה להיות נקודת האור עבור אימהות רבות ועבור תינוקות רבים, אם רק לא תשכחי מה חשוב לך.

לפעמים יש תוצאות קשות (מאוד) גם עבור האם. נדיר, אבל קיים.
גם אז, איפסון את התינוק במיכל פלסטיק עד שהאם תתאושש זו לא הדרך המועדפת לטיפול בו.

בר עדש
לפעמים יש תוצאות קשות (מאוד) גם עבור האם. נדיר, אבל קיים.

חלום,
נדמה לי שב-בלוג שוליית המיילדת דנה מספרת שהיא היתה גם אחות בילודים. דברי אתה.

טוב שתהיה שם אחות שתומכת ברעיון ההנקה

תמיד יש תוצאות ללידה שמצריכות (באמת) תינוקיה,
עובדה שלא - יש בעולם המערבי הרבה בתי חולים ללא תינוקיות.
אם את מתכוונת לטיפול נמרץ ילודים (מחלקת פגים) - זוהי מחלקה נפרדת.
אם הילוד לא דורש טיפול נמרץ, המקום הטוב ביותר בשבילו (גם מבחינה בריאותית) הוא עם האמא. זה נכון ביחוד לגבי אמהות שלא יכולות להגיע בעצמן לתינוקיה.

השינוי מתחיל מבפנים, לדעתי. ותמיד תהיה תינוקיה. תמיד יש תוצאות ללידה שמצריכות (באמת) תינוקיה, ואז טוב שתהיה שם אחות שתומכת ברעיון ההנקה לפי דרישה, ושתוכל לעזור מכל הלב לאמהות שלא יכולות להגיע בעצמן לתינוקיה, לדוגמא...

שלום לך, חלום.
יש לי חברה טובה שגם מסיימת השנה סיעוד וכרגע היא באותה תינוקיה בקפלן שמתאורת למעלה. מה שאני שומעת ממנה לא כ"כ מוצא חן בעיניי - האמהות האלה רק מפריעות,מתערבות, אין לי זמן, אני צריכה לעשות את עבודתי...
אז נראה שבתור אחות בתינוקיה את תצטרכי לעמוד בדרישות שיהיה לך קשה להסכים איתן.
מצד שני, בתור עוד אמא "משוגעת" שילדה פעמיים בקפלן, הלואי והייתי פוגשת שם אחות מבאופן!

שלום לכולם, קראתי כאן פעמים רבות וזאת הפעם הראשונה שאני כותבת. בעוד מס' חודשים אני מסיימת 4 שנים של לימודי סיעוד כשהתוכנית שלי היא להמשיך למיילדות. מכיוון שאני חייבת לעבוד במשך שנה כאחות לפני קורס המיילדות אני כעת מחפשת לי מקום עבודה שיהיה קרוב לתחום הנשים והאימהות.

ההצעה הכי קרובה לכך שיש לי היא עבודה בתינוקיה. מצד אחד זהו מקום שבו אפגוש אימהות ואבות שזה עתה נולד להם תינוק ואני יוכל אולי לנסות ולהשפיע לכיוונים בהם אני מאמינה (כמובן רק אם ההורים יראו איזשהו רצון בכיוון הזה), כמו ביות מלא, נוכחות ההורים, וכו' מצד שני זהו מקום שמראש אינני מסכימה אם עצם קיומו (אני חושבת שהתינוק צריך להיות הכי קרוב שניתן להוריו, פרט למקרים יוצאי דופן, שרחיצת התינוק מייד עם היוולדו מיותרת ועוד). אני יודעת שיהיה לי קושי לראות את התינוקות במצב הזה.

אני מתלבטת אם להענות להצעה. מה דעתכם?

השהייה בתינוקייה מסכנת את היילודים, כך על פי ארגון הבריאות העולמי WHO :
למשל msm]כאן 98 3[/po]/msm 98 3 11.html (סעיף 10.3):

If mother and baby stay in a health facility for a shorter or longer period it is of great importance that they remain together and are not separated. The infant should be in the immediate vicinity of the mother day and night, with free access to her at any time. The "rooming out" system (all babies together in a separate nursery) promotes the spread of nosocomial infections, and has negative influences on the bonding of mother and child, and on breastfeeding ().

msm]וכאן 98 3[/po]/msm 98 3 7.html (סעיף 6.3):

It has been common practice in many hospitals to separate mothers and babies and to put the babies in a nursery, to allow the mothers to rest and the babies to be observed. No advantages have been proven and outbreaks of infection in nurseries are associated with this practice. Keeping babies with their mothers in the same room or the same bed from birth prevents infections and increases the success of breastfeeding, especially when it is combined breastfeeding guidance (Pérez-Escamilla 1994). Breastfeeding was less and bottle feeding more frequent in the group of mothers who delivered in institutions (Kempe et al 1994).

אוקיי, מההמלצות המעודכנות ביותר של ה-AAP, האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים, בקישור הזה (אני לא יודעת איך לראות שם מספרי עמודים אז תסלחי לי):

סעיף מספר 5:


Pacifier use is best avoided during the initiation of breastfeeding and used only after breastfeeding is well established.166–168
In some infants early pacifier use may interfere with establishment of good breastfeeding practices, whereas in others it may indicate the presence of a breastfeeding problem that requires intervention.169

This recommendation does not contraindicate pacifier use for nonnutritive sucking and oral training of premature infants and other special care infants.

ילדתי את שלושת ילדיי בבית חולים לניאדו, הצוות שם מעולה גם בחדר לידה וגם במחלקה. גם שם לא מעודדים אותך להניק אבל גם לא עומדים בדרכך. כל יום מגיע יועצת/מדריכת הנקה לעזור לאמהות שמתקשות. חוץ מזה אמהות שמניקות ומבקשות שיעירו אותן בלילה להנקה, תמיד אבל תמיד העירו. אני לא הנקתי את ילדיי {פשוט לא אוהבת להניק} אבל תמיד הקפדתי להיות זאת שמאכילה מבקבוק, ותמיד העירו אותי בלילה לתת בקבוק. בקיצור אני חושבת שהכל תלוי באמא וברמת ההתעקשות שלה מול הצוות,{ אבל כמה יכולה אישה אחרי לידה כשההורמונים משתוללים התפרים מציקים והתתכווצויות לא פוסקות לעמוד על שלה?}

ו למצוא תקציב להעסיק יועצ(ות) הנקה מוסמכות

1. נדמה לי שבליס, מלבד אסתר שהיא יועצת, רוב המדריכות/תומכות הנקה מגיעות בהתנדבות. עדיף על אחות שעמוסה בעוד 10 דברים אחרים.
2. האחיות צריכות לדעת גם לומר "אני לא יודעת" ולדעת למי להפנות. במקרה הזה תעזור הפניה למתנדבות או ללה לצ'ה למשל.

גם לי חרבו הנקה בתינוקיה. עד היום (10 חודשים) אני לא מפסיקה להצטער. הם פשוט מזוויעים שם (סליחה על כל הכעס המתפרץ) מכל הבחינות. החל מ- "את לא תצליחי כבר להניק, עזבי..." (והייתי אחרי ניתוח קיסרי\ אז ימים אחר כך הגודש בחזה, שלא ידעתי מאיפה הוא בא לי), עבור דרך סתם ייעוץ קלוקל וכלה בכל הקשור לטיפול בתינוק. . בחיים יותר אני לא אחזור לבית חולים. ואם במקרה אני אגיע לשם, בחיים בחיים לא יקחו לי עוד ילד לתינוקייה. גם ככה עפתי משם תוך יום. וביות..... כל הלילה הסתובבתי עם התינוק על הידיים ולא ידעתי מה לעשות. מתוך הטשטוש הלא יאמן רק מחשבה אחת היתה לי בראש - "לא לתינוקייה". אפילו לא שמתי לב שכואב כל כך שאני הולכת בצורת "ר". אוף, פתאום נשפך לי הכעס.
אם מישהי מעוניינת לכתוב יחד משהו שלא יהיה רק מלא כעס, אלא אולי גם יציע משהו בונה, אשמח להצטרף ואף אם אצליח - להפעיל קשרים.
אפשר להשיגני בדואל: [email protected]

אני נאלצתי אחרי לידת הבית, להתאשפז ל24 שעות. מה זה נאלצתי? אני בבית החולים, 4 שעות אחרי לידה, מטושטשת לגמרי ועם חום (הגעונ לשם כי היה קרע רציני והיה צריך לתפור אותי), ואומרים לי שצריך להתאשפז ל"השגחה", כי "יש לו איוושה בלב", כלומר הדבר הזה שנסגר רק כמה שעות אחרי הלידה. אז החלטתי להישאר. לא משנה, סיפור ארוך... מה שאני רוצה להגיד, דומה למה שאמרה גם לי יש: ביות מלא, זה קשה עד בלתי אפשרי! למזלי, היתה אפשרות שאמא שלי תישאר איתי ותישן לידי על מזרון, אחרת אני לא יודעת מה הייתי עושה, כי אני לא יכולתי לזוז, שלא לדבר על החלפת חיתול - מי בכלל יודעת להחליף חיתול לפצפון כזה, בלידה ראשונה?!
והדבר הכי גרוע, הוא ההפרעה ליולדות האחרות. היולדת שאיתי בחדר, הסכימה שתינוקי יהיה איתי (אחרת לא היו מרשים לי), אבל באמצע הלילה הוא בכה ולא הצליח לינוק, והיא פתחה את הוילון שבינינו ואמרה שהיא לא יכולה לישון, ושהיא צריכה כוח כי יש לה שני ילדים בבית, ובעצם רמזה שאני אקח אותו לתינוקיה. זה היה ממש נורא, כי לא יכולתי לעשות את זה כמובן, אבל הרגשתי איום ונורא עם זה שאני עושה לה עוול כזה. אפשר לומר שהסוף היה טוב, כי בבוקר התנצלתי מאד והיא סלחה (וגם הביאה לי ארוחת בוקר שישנתי בזמן שהיתה), אבל זה השאיר לי טעם רע מאד.
וזה גם בעיקר בתגובה ל ושותפותי לחדר די עשו פרצופים כשהילדה בכתה בלילה

אקיצר, בית חולים הוא לא מקום ללדת בו, ובטח שלא להיות בו במצב הכל כך רגיש, עייף, כואב ושביר שאנחנו נמצאות בו לאחר הלידה.

לאוטוטו אמא-
החוויה שעברתי במאיר היתה מדהימה, כל אנשי הצוות (בח.לידה, יולדות וילודים) היו טובים מעל ומעבר.
חלמתי על החדר הטבעי אך בשל בעיה במוניטור נכנסתי לחדר רגיל. הרופאים לא שידרו אלי לחץ(למרות שהיתה להם סיבה להלחץ).
נתנו לי להסתובב בחדר חופשי, כדור, לשתות לבחור תנוחת לידה,כמובן בלי אפידורל וחבריו וכל זה בחדר הרגיל, לא הטבעי.
הגישה של צוות ח.לידה הוא לזרום עם היולדת, המילדות משמנות את היולדת כדי למנוע קרעים.
הגעתי למחלקה בלילה, חשבתי שיש לי דימום מוגבר האחות הגיעה אלי 4 פעמים עם חיוך.
מחלקת ילודים, נפלאה, הסכימו לבדוק דברים ספציפיים - בגלל השגעונות שלי.

כל זה לעומת בלינסון ששם פשוט הולכים לפי הספר.

אגב-
איסתרא ובלגינא, שניהם בנים

על לניאדו שמעתי דברים ממש טובים, הכל נעשה לפי רצון האם (הרבה באופן טבעי - בית חולים של דתיות).

אמא של איסתרא ובלגינא מזל טוב!!
איזה יופי שהיתה לך חווית לידה טובה.
אני מבינה שאת מוטשת אבל עדיין אם יש לך אפשרות לתת לי האפילו מעט מידע לגבי בית חולים מאיר בו ילדת אני צפויה עוד שבוע וחצי ללדת ומאוד מאוד מתלבטת בין בית חולים מאיר הקרוב לביתי ללניאדו המרוחק ממנו אבל עד כה קיבלתי המלצות עליו בלי סוף ודווקא על מאיר שמעתי סיפורים רעים.... אם את רק מסוגלת לספר קצת על היחס שקיבלת ומה עברת אני ממש ממש אודה לך .
בכל מקרה שולחת המון ברכות ואושר עם הקטנים! אגב בלגינא זה בת או בן?@}

אין לי כח לפרט כרגע אבל החוויה שלי ממאיר היתה סופר חיובית מכל הבחינות, לידה שניה אחרי בלינסון...

פלוני אלמוני זו אני. איכשהו נמחק לי השם.

לי היתה ילדה אחת בתינוקיה והשניה כבר לא. וברור לי שצריך לעשות כל מאמץ לא להגיע לשם, גם אם זה קשה. מה לעשות, אם באים לבית חולים, יש כל מיני ויתורים שצריך לעשות, אבל במידת האפשר עדיף שנעשה אותם על חשבוננו ולא על חשבון הרך הנולד. זה לא היה קל להיות עם התינוקת יומיים בביות מלא בלידה הנוכחית, הייתי מאד חלשה ולא קיבלתי שום עזרה, ושותפותי לחדר די עשו פרצופים כשהילדה בכתה בלילה (למרות שהילדים שלהם בכו הרבה יותר חזק כשהביאו אותם להנקות, אם כבר משווים). בלילה הראשון היא היתה עייפה מהלידה וישנה, אבל בשני בכלל לא, ומצאתי את עצמי מסתובבת איתה על הידיים כל הלילה במחלקה. אז זה לא היה קל ולא היה נעים, אבל היה שווה כל רגע, לדעת שהיא איתי ורק איתי. זה היה ממש תיקון על הפעם הראשונה, שהייתי אחרי קיסרי, עם אפידורל וטשטוש, והרגשתי שאני לא יכולה. והלוואי שמישהו היה מחזק אותי אז, אולי הייתי כן יכולה.
יהיו אשר יהיו הסיבות שמביאות ללידה בבית חולים, ויש מספיק כאלו, אני מרגישה שצריך לבוא מאד מפוקסים איזה מחיר מוכנים לשלם, ואיזה לא, כי לידה זה לא זמן להחלטות כאלו, את לא במצב רגיל. אני נכוויתי מחוסר ההחלטה מראש בענין החיסון, שלא באתי עם החלטה מוגדרת והסכמתי לתת צהבת, ובדיעבד נראה לי שזה סתם העמיס על התינוקת התמודדות נוספת ומיותרת. וכל מה שבאתי עם החלטות מוגדרות - הצלחתי לבצע, כי פשוט נצמדתי אליהן וזה חיזק אותי.

חברה בדיוק שלחה לי את זה קצת ישן אמנם, אם כי בכ"ז...

למה, אוי למה לא נכתבים כל אותם מכתבים לבתיה"ח?

עם כל מה שקראתי כאן על התינוקיה, אני מאד מעריכה על היחס ההוגן של הבית חולים שבו ילדתי את שלום. הם הביאו לי את שלום כל הזמן כל שעתיים, אפילו באמצע הלילה, ולפעמים אפילו 'שכחו' לקחת את שלום ממני. הם גם כיבדו את סירובי לחסן, טיפות עיניים וויטמין K. רק החתימו אותי במסמכים. הם לא ידעו לעזור לי עם ההנקה. אבל אחרי כן כאשר קראתי במסמכים את הדיווח על התינוק שכתבו כל 4 שעות, היה שם 4 אפשרויות לבחור: ישן, רדום, ערני ושקט, בוכה בשקט ובוכה בקול.. וכל הזמן סימנו את המשצבת של ה'בוכה בקול' לא חלמתי שהוא בכה בתינוקיה, המסכן! הוא היה כזה תינוק שקט ונוח, אפילו שהיו לי בעיות עם ההנקה. זה חיזק את החלטתי ללדת בבית. לא רוצה שהילדים שלי יבלו בתינוקיה!

נדמה לי שיש כאן פגיעה בחופש הדיבור וזכויות הפרט (גם לגבי הפגיה).

גם אם כתבתי פעמיים את הדברים וגם אם לא, זו דעתי.
ובעיקר אחרי הלידה, כאשר סף הרגישות גבוה במיוחד, ועל כל כניסה שלי לשירותים בחדר (וכל כניסה לשם זה כולל מקלחת, ככה זה אחרי לידה אצלי) הייתי צריכה לנקות אותם לפני כל שימוש (אחרי שימוש של חצי עולם) ולחכות קודם בתור.
נכון שחמולות מגיעות בעדות נוספות, אבל אולי אצלם הרגשתי שיש התחשבות בי (ובבת משפחתם שילדה),
זהו.
עם רגשות, גם אם הם פוגעים במישהו כאן באתר, אין על מה להתווכח.

ליזה מבינה שגם ב באופן טבעי יש דברים ש אסור לומר ומעכשיו היא תואיל לסתום
ליזה יקרה,
איך הבנת את זה?
בעיניי זה היה דיון סופר לגיטימי וגם לדעתי, חבל.

אולי נחזירו למקומו?

ברשותכם מחקתי את כל הדיון בנושא הפגיה.
לדעתי, חבל.

> אולי מתעוררת מאוחר <

ברשותכם מחקתי את כל הדיון בנושא הפגיה.

<ליזה מבינה שגם ב באופן טבעי יש דברים ש אסור לומר ומעכשיו היא תואיל לסתום>

עזבו.
מה דעתכן שנערוך החוצה את כל הדיון הזה, כולל החלקים בדבריה של גם לי יש מה לומר שהציתו את האש, ונמשיך בדיון על חוויות מהתינוקיה?
@}

אפרסקים,
אין לי מושג אם הכותבת היא "גזענית" או "לא", ואני מסכימה שאפשר היה לכתוב את הדברים בצורה מעודנת יותר. כתבתי כי הרגשתי שנעשתה קביעה לא רגישה ושלא על בסיס מוצק מספיק.

וזה עם כל האמפתיה לדברים שהיא כתבה שהם דברים כואבים וקשים מאד על רגעי האמהות הראשונים שלה.

קראתי שוב ושוב את הדברים של "גם לי יש מה לומר" ולא מצאתי בהם שום גזענות.

עברתי במקרה,
עדי יותם מסבירה בדבריה היכן בדיוק הופיעה הגזענות:
לגזענות יש כל מיני צורות. עצם זה שאת מעלה את פעמיים את מוצאם של האנשים שהפריעו לך, שאין לו שום רלוונטיות לעניין, הוא צורה אחת של גזענות.

<ההדגשה שלי>

אם יורשה לי להדחף רגע לדיון על הגזענות -

קראתי שוב ושוב את הדברים של "גם לי יש מה לומר" ולא מצאתי בהם שום גזענות. להפך, השאלה שהיא הציגה היתה למה המשפחות לא מתחשבות ביולדת שלהן, ולא מאפשרות לה מנוחה. הבחורה כתבה דברים כואבים וקשים מאד על רגעי האמהות הראשונים שלה, מעבר וללא קשר לענין המבקרים, ודבריה נגעו ללבי. בעיקר ה"בום" הזה שבו זרקו לה את התינוק לחדר

המשפט המהיר שנעשה לה נראה לי חפוז ופוגע, גם אם דבריה נוסחו באופן מקרטע משהו.

גם אני ילדתי בחברת יולדות בעלות רקע שונה משלי, גם יהודיות וגם לא. אלו ואלו משכו אליהן חמולות גדולות שקשה לתאר, שמילאו וגדשו כל פינה במחלקה. אישית זה לא הפריע לי כלל, כל עוד כולם נעלמו בסוף שעות הביקור. וכן, דוקא החמולות תמיד נעלמו ישר, בעוד קרובים בודדים אחדים נטו להתווכח עם הצוות ולהפריע בשעות המנוחה. לא שיש חוקיות, אך כך זה היה אצלי.

<אשמח אם לאחר קריאת הדברים מישהו ימחק את ההערות על הגזענות, כולל שלי, שאינן מן הענין לדיון זה.>

השאלה היא לא מה עושים / איך מתנהגים השותפים לחדר אלא האם הם מתחשבים ביולדת שאיתן
(עוד סיבה טובה ללדת בבית - לא צריך להתחשב באחרים, לא צריך שאחרים יתחשבו בך (-: )

הוא ממש עבר לגור שם.
אני מבינה שיש נשים ששהייתו של גבר זר בחדרן עלולה להפריעה להן, אך כשלעצמי, הייתי מוכנה להשלים עם עשרה גברים נוספים בחדרי, ובלבד שירשו לאיש שלי להשאר.

הערה אחרונה שלי בדיון הזה: לגזענות יש כל מיני צורות. עצם זה שאת מעלה את פעמיים את מוצאם של האנשים שהפריעו לך, שאין לו שום רלוונטיות לעניין, הוא צורה אחת של גזענות. וגזענות היא לא "הטפל". אף פעם.

בלידה השניה שלי שותפתי לחדר "ארחה" את בן זוגה 24 שעות ביממה

רוצה להוסיף (אני גם אירחתי את בנזוגי 24/7) שזה נעשה בהסכמת השותפה לחדר. שהשותפה השניה עשתה כאלה פרצופים על הביות המלא (של התינוק, לא של הבנזוג) , שלא שאלנו אותה בכלל.

מעדיפה להיות מאושפזת בחדר עם שלוש חמולות מאשר עם גזענית אחת
אני ציינתי כאן כבר, שהייתי פרסונל בבית החולים, הכרתי את מנהל המחלקה ואת הרופאים האחרים,
יכולתי לבקש לעבור חדר, אבל לא עשיתי זאת! כיוון שלכל אדם יש זכויות!
עוד אפילו נתתי לבחורה שהיתה מאושפזת איתי באותו חדר (מבני דודנו כמובן) את הפלאפון שלי כמה פעמים,
כדי שתוכל לשוחח עם חמותה ואמה.
אז גזענות זה רק בראש שלכם!!!!!!!!! תתביישו לכם!
מתעסקים בתפל ולא בעיקר

משהו לגבי האפשרות של הפרדת חדרי הלידה מהאשפוז. זה לא מה שיש במלונית של תל השומר?
אי מכירה את זה היטב מהציבור החרדי שם יש בתי החלמה במחיר סביר - לא אלפי שקלים... ויש נשים שנשארות גם שבוע ויותר (למרות שהרוב באות למס' ימים- לא פחות מ-3 בדר"כ)
שם אכן נותנים לאשה את התמיכה והמידע ומאוד מכבדים אותה ואת דעתה ורצונה. לפעמים מהצד זה נראה לי כמו חנופה אפילו שהאחיות והמטפלות (הן לא אחיות מוסמכות ואולי לכן הן יותר צנועות כלפי האמהות) מדברות לאמהות ומסכימות לכל גחמה (למשל- להעיר בלילה להניק (-; , או לשים אבן מיוחדת על הרגל ש תינוק שרוצים להוריד לו צהבת או לשים לו בעריסה תפוח ירוק , או לנטול לתינוק ידיים וכו' וכו'...) כל בקשה נענית . וזה יפה בעיני מאוד!
זה לא רע אולי להתחנף ליולדת ולהיענות לבקשתה- מוזרה ככל שתהא בעיניך. השירות כלפי היולדות הוא במקום הראשון וכל תלונה נבדקת ברצינות רבה.
וזה מאוד מחמם את הלב לאור העובדה שתמיד אין מקום בבית ההחלמה - תמיד יש אובר בוקינג, אז זה לא בא ממניע כלכלי או של תחרות. זו תפיסת עולם- אמא יודעת הכי טוב מה טוב לילד שלה!
חבל שבציבור הכללי אין דבר כזה.
גילוי נאות- גן בתינוקיה של בית החלמה התינוקות בוכים, תינוקיה מעצם הענין היא דבר די מפלצתי! אבל משתדלים...האמהות החרדיות מאודאוהבות תינוקיה - יש להן משהו דומה גם בבית...

מלפני 1972 שנה
צוויליך, סחה על הדיוק! (1972 ובערך שבועיים).

אם אפשר לצטט יהודי אחד (לא מאד פופולרי כיום בקרב היהודים) מלפני 1972 שנה :

סלח להם, הם אינם יודעים את שהם עושים.

יבוא יום בו תהיה מציאות אחרת

_אני חושבת שיש צורך להפריד את חדרי היולדות מבית החולים.
המדינה צריכה להקים בית יולדות אמיתי, עם גישה שונה
יחס חם הנוטה לכיוון הבחירה והנוחיות של היולדות והתינוקות._

ואז החוויות העגומות שלעיל יהיו נחלת עבר, סיפורי סבתא שתצ'זבט לנכדות...

אולי יערך מחקר סוציולוגי במסגרת דוקטורט
על חווית הלידה הקולקטיבית כטקס התבגרות לנשים
כמו הליכה על גחלים
(NO PAIN NO GAIN)

אולי יובן הפחד הקמאי של הסגל הרפואי מהעוצמות המזעזעות של קסם הלידה
עוצמות אשר בגללן ניסו לעקר את הקסם, לשלול אותו מהיולדת.

לעקר את הלידה.

כמו כולכן, גם אני הגעתי ללידה שניה עם פרצוף עקום מחרדות, פרנואידית לגמרי לגבי המערכת.למזיל הכל הלך קצר, טבעי ומבויית לחלוטין וכך באחת הפעמים (הבודדות) שביקרנו בתינוקיה, התפניתי להבחין בכמה דברים משונים. זכור לי במיוחד מקרה אחד - אחות מחזיקה על הכתף תינוק בוכה, בידה השניה טלפון והיא מנסה נואשות לאתר אימא שהשאירה תינוק ל"הנקה בלבד" אבל אי אפשר היה לאתר אותה בשום מקום. כנראה חמקה לקפה בחוץ או משהו כזה. אני מתארת לעצמי שגם אילו ש"מכוחותינו" עשויות להשבר מול מסת אמהות טריות, בורות או סתם לא מחוברות. אין לי מושג איך זה נגמר אבל באותו רגע ריחמתי על האחות, לא על האימא... היית גם איזו שיחה בין אחיות על מקרה בו אחות הציע לקחת תינוק עם איזו בעיה לשבוע ראשון אצלה בבית אבל הוחלט שזו אחריות מטורפת או משהו כזה. כן, כן, כנראה שיש גם נשמות טובות כאלה...חבל שזה אובד בתוך הכהות והטמטום הכללי.

מ.ש.ל. (-:
מצטערת לשמוע על החוויה

אפשר להיות מעוטי משפחה אבל ממש סוציומטיים )
ספרי לי על זה.
בלידה השניה שלי שותפתי לחדר "ארחה" את בן זוגה 24 שעות ביממה.
הוא ממש עבר לגור שם. אני הרגשתי מאד לא בנח. הם, בדרכם המוזרה, הצליחו לגרום לי להרגיש שאני בבית שלהם ומפריעה להם. הסתגרו מאחורי הוילון והתלחשו ללא הפסקה. כשהוא התחיל גם להשתמש בשרותים הערתי לו שילך בבקשה לשרותי אורחים. אין שום סיבה שאני אמתין עד שהוא יצא משם.
הם היו מגעילים בדרכים נוספות שאין לי כח להזכר בן ולכתובליהן.

שרון ג, טוב שהגבת - מחקתי תגובתי הקודמת ואני רוצה להוסיף אחרת במקומה:
גם לי יש אולי תרצי למחוק את ההערה הזו מהודעותיך?!
יש בה משהו מקומם (כפי שוודאי הבנת) עד כדי כך שהסיט את המוקד ממה שאת מתארת על ביה"ח שהוא באמת חוויה קשה מאוד, אל הדבר האחר.
(ואין פה נסיגה מעמדתי נגד גזענות)

אם תרצי עזרה בעריכה - בשמחה
לפעמים קשה מאד למאושפזים שכנים של מאושפזים רבי משפחה -
אני חושבת שזה יותר כללי מזה - קשה ליד מאושפזים שלא מתחשבים בך, לא?! (אפשר להיות מעוטי משפחה אבל ממש סוציומטיים 0-:)

מעדיפה להיות מאושפזת בחדר עם שלוש חמולות מאשר עם גזענית אחת
לפני שמתחיל כאן מחול שדים, כמו שאנחנו כבר יודעים שיכול להתחיל כאן: לא נראה לי שזו היתה הכוונה.
כבנאדם שעבד בבי"ח אני יכולה לומר - לפעמים קשה מאד למאושפזים שכנים של מאושפזים רבי משפחה - בין אם ערבים או יהודים.

<עדי יותם מעדיפה להיות מאושפזת בחדר עם שלוש חמולות מאשר עם גזענית אחת>
<גם אפרסקים>
<תודה עדי>

"דיר באלק" זה "תיזהר". אני מניחה שהתכוונת ל"רבאק". ציינת כבר בהודעה הקודמת שהיו מלא משפחות ערביות רועשות! בסדר, הבנו.
<עדי יותם מעדיפה להיות מאושפזת בחדר עם שלוש חמולות מאשר עם גזענית אחת>

והיו גם אימהות שהתנהגו בצורה שנראית קצת מנותקת.
טוב, בערך לזה התכוונתי.

בכל אופן אין לי ספק שהמדיניות צריכה להשנות.
עדיין הייתי זקוקה יותר למדריכת הנקה טובה, אנושית ואכפתית ולא לאחות.

עדין הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הפריע לי זה הרעש של המבקרים!!!
משפחות משפחות משפחות (ועם ילדים), ובעיקר ערביות עם משפחות חמולות שלמות.
דיר באלק, אי אפשר לחכות ולבקר את היולדת בביתה? היא הרי אחרי לידה, היא זקוקה למנוחה!
עדיין לא כל הנשים מניקות באופן חופשי בפומבי, איך אפשר לנסות להניק כשכל עם ישראל עובר ליד החדר שלי?
(גם אם יש פרגוד בצורת וילון), התחושה לא נעימה בכלל! ממש טיילת רועשת במחלקת יולדות!

אוי, כמה מתסכל!

למה לשפוט נשים במצב כזה?
לא שופטים את הנשים. שופטים פה את בתי החולים.

_לחשוב על ערימת הסיפורים על הגישה שלהם שמכרו לנו.
כאילו גישה שמחליט עליה דרג ניהולי כלשהו יכולה להחליף הרגלי-דורות של צוות שחונך להיות האלילים בלבן_

אלו לא רק סיפורים. כך באמת הם פני הדברים שם. לי נראה שבקפלן השינוי הגיע "מהשטח", כי הנהלים הרגילים שם עדיין מפגרים (כל אשה מקבלת אפידורל ופיטוצין אלא אם היא מבקשת אחרת). למזלנו, לרופאים ולמיילדות לא היתה בעיה לכופף את הנהלים בשבילנו, גם בחדר הלידה וגם במחלקת יולדות.

מי שנשארו מהדור הקודם היו דווקא עובדות הניקיון. באמצע הלידה נכנסה אחת לחדר, והתחילה לסדר את הארון, בהתעלמות מוחלטת מדורית. כששאלתי אותה אם היא יכולה לצאת ולחזור יותר מאוחר, כי כרגע אישתי בדיוק יולדת כאן, היא הסתובבה ואמרה לדורית "אל תדאגי מותק, כולנו פה שומרים אלייך" (יש לקרוא במבטא תימני כבד) והמשיכה בעבודתה כמקודם. עובדת נקיון אחרת, שראתה את דורית עומדת ומסובבת את האגן בזמן הצירים, יעצה לה "תשכבי על הגב, ככה זה הכי פחות כואב".

אני חושבת שיש צורך להפריד את חדרי היולדות מבית החולים.
המדינה צריכה להקים בית יולדות אמיתי, עם גישה שונה
יחס חם הנוטה לכיוון הבחירה והנוחיות של היולדות והתינוקות.
עם יותר תקנים לרופאים, אחיות ומדריכות (לעתים צריך לתת גם מעט עזרה נפשית), צוות סבלני יותר וגם סובלני.
חדר אחד ליולדת או שתיים (ולא ארבעה בחדר אחד), יותר שירותים ועזרה במקום.
ויותר מנקות - כי גם נושא הנקיון לא משהו.

אולי צריך לומר קודם כל שכל אשה שמגיעה לתינוקיה לא נמצאת במצב הטבעי שלה, אחרי הריון ממושך ומתיש, אחרי לידה ארוכה ומתישה, תחושות שונות, הורמונים ומצבי רוח, כאבים בכל הגוף (מהאפידורל והתפרים).
אני לא חושבת שיש על מה לשפוט אותן, גם אם זה יהיה מזעזע כל כך.

אחרי הלידה הראשונה (ילדתי בחמש בבוקר) הגעתי למח' נשים, נמנמתי טיפה, ואז בשבע בבוקר נכנסת אחות ומבקשת ממני ללכת להתקלח, כי התינוקת תיכף צריכה לאכול, מה עושה אמא לא מנוסה? בקושי קמה והולכת להתקלח.
בשמונה בבוקר האחיות "זרקו" או גלגלו את מיטת התינוק השקופה אל עבר מיטתי (כאשר מיטת התינוק התגלגלה ופגעה במיטתי והשמיעה מן "בום") וצעקו לעברי "יאלה תני לה לאכול!".
אפילו לא ידעתי איך אני מרימה את התינוקת הקטנטנה, אז להאכיל אותה? להניק? איך? מה עלי לעשות?
הרמתי את הקטנה, היא התחילה לינוק איך שהוא ואני התחלתי לבכות. לבכות, אולי מכאבים, אולי מתחושת הלבד, אולי מהיחס המשפיל של האחיות (ואני עוד פרסונל בבית החולים הזה).
לא היתה לא מדריכת לידה, ולא אחות שניתן לפנות אליה בעניין ההנקה (זה היה סוף שבוע).
בכל סוף השבוע הזה הרגשתי שאני בכלל לא נחה, אני כל הזמן מטיילת הלוך ושוב לתינוקיה, בלי כוחות ובלי אוויר לנשימה, בעיקר לבד, הרעש של האורחים (לא שלי) היה נוראי, ובעיקר מלא משפחות ערביות רועשות!
מובן שלא המשכתי להניק כשחזרתי הביתה.

ואז הגעתי ללידה השניה, אחרי שנה וחצי, כשהגעתי לחדר הלידה החלונות היו פתוחים כדי שהחדר יתאורר אחרי קודמתי (בבית החרושת, אה סליחה בחדר הלידה), וכך שכבתי על המיטה לאחר שחיכיתי תשע שעות אחרי ירידת מים בחדר ההמתנה (כי אין לנו חדר לידה פנוי כרגע), מלוכלכלת, מסריחה ובעיקר מושפלת. הלידה היתה מהירה עם אפידורל.
ואז הגעתי לחדר היולדות חולה (ממש חולה, התקררות בגלל חלונות חדר הלידה הפתוחים), אמא לתינוקת בת שנה וחצי ותינוקת נוספת שזה עתה נולדה. עייפה מותשת ותפורה מגיעה לתינוקיה, בגלל כתם לידה על גבה של הילדה לא נתנו לי לקחת את התינוקת לחדרי "תניקי אותה כאן", מה לעשות אני עוד לא רגילה להוציא את הציצי ולהניק בכל מקום, מנסה לשבת על גבי הגלגל, הגב כואב בגלל האפידורל ולכן גם הרגל רדומה, התפרים כואבים, קוצר נשימה, הנזלת והאפצ'י
ללא הפסקה - להניק? איך? איך להניק בדיוק? איך לשבת? באיזו תנוחה? איך אפשר?
עזבתי את התינוקת והודעתי לאחיות שיתנו לה בקבוק כי אני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים.
אחרי שעה וחצי, חום גופי הגיע ל- 40 מעלות, הופיעה בחדרי אישה מבוגרת ושאלה אותי על מצבי, שאלה בת כמה בתי הבכורה - ואז אמרה שאין טעם להניק כשיש לי תינוקת בת שנה וחצי בבית, כל גופי כואב, 40 מעלות חום.
וכך המשכתי, תפקדתי עם אקמול ובקבוקים.
ולא, הנקתי אותה רק בחדר ההתאוששות, ועד היום (בת ארבע וחצי) שותה בקבוק.
(אגב גם בחדר ההתאוששות אחרי הלידה שכחו אותי בחדר החשוך ואז כשגילו שאני עוד שם, ניסו לקחת אותי לחדר בלי לקחת את התינוקת לתינוקיה. יכלו לשכוח גם את התינוקת בחדר ההתאוששות החשוך).

מה שאני אומרת זה שכל אשה מגיעה עם התסכולים שלה, מהלידה, מלידה קודמת, עייפות מההריון, יחס משפיל, חדריה לפרטיות ולגוף.
למה לשפוט נשים במצב כזה?

אללה יסתור,
איזה מזל.
מתישהו כמעט נשברנו אבל בסוף במקום בקפלן ילדנו בבית...

לחשוב על ערימת הסיפורים על הגישה שלהם שמכרו לנו.
כאילו גישה שמחליט עליה דרג ניהולי כלשהו יכולה להחליף הרגלי-דורות של צוות שחונך להיות האלילים בלבן .

אלה סיפורי זוועה.
עושה רושם שהמערכת, לאחר שהוכח שהיא טועה ומטעה (הנקה, ביות ומה עוד...) מנסה למשוך עוד כמה רגעי חסד של הOLD WAYS .

רק חסר עוד שיחרימו למישהי את הילד כי היא לא עובדת לפי הספר (תאריך הוצאה לאור: התרפ"ט )

יש גם בתי חולים אחרים
ילדתי את שתי בנותי בהדסה עין כרם ובין שנת 2001 ל 2004 אני חוויתי שינוי עצום ביחס להנקה בין שתי הלידות. בראשונה- הרגשתי שלא מבינים בכלל למה אני מתעקשת על הנקה מלאה ושמעתי לא מעט הערות כמו "לפחות בלילה הראשון תשני...". אומנם לא הפרו את בקשתי להעיר להנקה גם בלילה, אך העירו אותי כשבתי בכתה וגם בשעות ההנקה הקבועות כך שהיה מאוד מעייף ומתסכל- לדדות לחדר תינוקות ולגלות שהמתוקה שינקה ב4:00 ישנה בשלווה ב 6:00. כבר אז היתה יועצת הנקה נחמדה מבינה עניין אך בהיקף שעות מצומצם.
בלידה השניה כל איש צוות שנתקלתי בו רק בירך וחיזק את ההחלטה שלי לגבי הנקה מלאה. יש חדר הדרכה ויועצת ההנקה גם מגיעה לחדרים.כמו כן ה rooming-in בהדסה כולל את כל שעות היממה וחובה של נוכחות האם בכל בדיקה או טיפול רפואי. הבעיה : צפיפות, נורא לראות אשה אחרי לידה במסדרון... למזלי לי זה לא קרה. להפתעתי העצומה היו נשים שבחרו להיות במסדרון ורק לא להיכנס לחדרי הrooming-in . יחד עם זאת כשהקטנה לא עלתה במשקל בקצב המתאים לגרף לא רצו לשחרר אותי- ואני מתפוצצת מגודש שאבתי ונתתי בבקבוק רק כדי שתעלה בכמה גרמים וישחררו אותנו לנפשנו (הציץ היה כבד מידי לפה הקטנטן...יועצת ההנקה עזרה לי לחבר אותה בצהריים למרות הגודש, אך לבד לא הצלחתי ושעות העבודה שלה הסתיימו.... )

אלוהים, אני קוראת את הדף הזה מצומררת ובוכה. גם אני רוצה לספר חוויות טובות, למען האיזון, משתי לידות בליס: בראשונה הפיץ לא ינק בכל השהיה בבי"ח, ולא בכה יותר מדי (נולד לי התינוק הכי לא בכיין בעולם). אסתר הראתה לי איך לסחוט קולוסטרום לכפית עד שהוא ילמד לתפוס. כל האחיות היו סבלניות וחביבות וניסו מאד לעזור (למרות שהצלחתי להניק רק 5 ימים אחר כך בסיועה של אסתר, ועד אז קיבל בכפית). במשך כל היומיים שהיינו שם הוא היה אולי שעה וחצי בתינוקיה לביקורי רופאים(אני חושבת שהחליפו לו חיתול בערך פעמיים בכל הזמן הזה, לא חשבתי על זה בכלל וגם לא בנזוגי ), ובכל שאר הזמן היה איתי בחדר בלי בעיה. הגישה שלהם והסבלנות מאד עזרו לי לעבור את היומיים הללו בבי"ח.

הלידה השניה הייתה קיסרי, ודווקא הפעם הוא נצמד תוך שניה (האחות ביולדות רק היתה צריכה להזכיר לי איך מחברים) וינק בלי בעיה. גם בפעם הזו הוא היה צמוד אליי כל הזמן, וישן איתי במיטה, בלי שאף אחד אמר כלום. גם השתחררתי אחרי פחות מ - 48 שעות, בניגוד לכל הכללים (לפחות 3 ימי אשפוז לא כולל יום הניתוח), בעידודה המלא של האחות הראשית במחלקה (דווקא הרופא התורן חשש לשחרר, והיא שכנעה אותו שרואים שאני נראית ומרגשיה מצוין ואין שום סיבה שאשאר שם. וגם היה להם לחץ נוראי במחלקה ובטח שמחו למיטה המתפנה).

תראו מה מצאתי במקרה - אגודה לזכויות החולה

אה, ונזכרתי בעוד משהו שאפילו ביות מלא לא מתקן - ביקור רופאים.
לא נכון.
בנהריה, לפני 4 (!) שנים בדיקת ילוד ע"י הרופא בוצעה בסמוך למיטת האם.

הפרת ההנחיה מנוגדת למגילת זכויות החולה.
חוק זכויות החולה. מגילה זו מילה יפה. חוק היא מילה עם שוט מעליה.

ואם לסייג - אולי בעיתוני הורים תהיה יותר הצלחה. אולי. בטח לא בעיתונות היומית.

מותר לומר משהו בכובע העיתונאית? חבל על הזמן. בעיתונות, צריך לראות אם אפשר להוציא מזה משהו שיעורר עניין בקריאה שטחית. בקריאה שטחית, נתנו לתינוקת מוצץ בבית החולים. העורך הדמיוני פוער עיניים לרווחה: הן מטורפות או מה? נתנו לתינוקת מוצץ! זה חדשות?
בבית החולים הקריאה של אותו טקסט אחרת לגמרי.
מה כן יכול לעניין את העיתונות? אם התינוקת (חלילה, כן?) היתה מתייבשת ונפגעת. אם האמא היתה מגישה תביעה (ואז זה היה מתפרש כ"אדם נשך כלב").
בתור מישהי שמנסה כבר כמה שנים לעניין עורכים בסיפורים של אמהות שהילדים שלהם קיבלו תמ"ל ונזקקו עקב כך
להחייאה, אני יכולה לומר לכם שדרוש אפילו יותר מזה כדי שיכתבו משהו על נהלים בתינוקייה.

לנו יש חוויות טובות מאוד מהתינוקיה ב"מאיר". שני הילדים היו איתנו בביות מלא (נולדו בהפרש של שנה ושמונה, לא תאומים). מהרגע הלידה חבר שלי הלך איתם לתינוקיה, לא עזב לרגע, ביקש לא לרחוץ (אני חושבת שלקטן היה דם על השיער עוד שבועיים אחר כך. זה פדיחה? לא יודעת. לא התחשק לנו לשטוף לו את השיער בהתחלה).

הם תמכו בביות מלא, תמכו בהנקה. יש שם שתי יועצות הנקה מוסמכות (אני לא בטוחה שמסביב לשעון, אבל לפחות רוב שעות היממה). יש שם משאבות מעולות, חדר שאיבה, הדרכה בהנקה (גם בהרצאות וגם בביקורים בחדרים), הדרכה בשאיבה (היועצת אמרה לי לעצום עיניים ולדמין מפל של מים. עבד!). חבר שלי התגנב בשני המקרים לישון איתנו בלילה הראשון, והם סוג של העלימו עין (אולי אני אמחק את הפרט הזה אח"כ, לא רוצה "להשמיץ" באינטרנט;-)).

לקטן היתה צהבת והיה בפוטו. היו מקסימים. תמכו בהנקה וחשיבותה, כל הזמן היה מי שעזר. כשהתינוק היה מאושפז היו סופר רגישים איתנו, עזרו לנו להשתחחר גם כשהיה גבולי (חזרנו לבדיקה).

אנחנו היינו היחידים בביות מלא, אבל רוב הבנות הניקו ושאבו (היו הרבה מקרים של צהבת).

יצאנו בהרגשה שיש שם מלאכים. הם פוגשים כל כך הרבה אנשים ברגעים הכי גדולים וטעונים בחיים, ופשוט הצליחו לתת לסיפור הפרטי שלנו את כל תשומת הלב (לא משהו מיוחד. סתם מבט בעיניים. רוך בדיבור. הקשבה. אמפתיה). בכל מקרה, קשה לראות את התינוקות שלא בביות בוכים. אין מה לעשות, הם לא יכולים להחליף את ההורים. לדעתי זה בכלל האחריות של ההורים ולא של הצוות. יכול להיות צוות קשוב וחם פחות או יותר, אבל במקום הזה, ברגעים שאחרי הלידה - זאת האחריות של ההורים.

אוי, בשמת טוב שבאת (-:
חשבתי לי על פניה לעיתונות אבל נראה היה לי לא מתאים לפרסם את שם האחות - והנה באת עם הפתרון הגאוני הזה.

אני מסכימה עם כל מה שכתבו לך, החל מ"העליתי" וכלה במשלוח המכתב לגורמים גם במשרד הבריאות, לא רק לאחות, למחלקה, למנהל המחלקה, למנהל בית החולים. ואפילו עותקים לתקשורת לא יזיקו בכלל (הארץ, ידיעות, מעריב, ואולי גם באינטרנט?). כשבית חולים רואה שנשלחו עותקים לתקשורת, הוא בהחלט ידאג לתגובה נאותה.
את שם האחות לא לכתוב בעותקים, רק בעותק אליה ולמנהל המחלקה שלה.

מונו, את צריכה לכתוב במכתב הזה בפירוש מה את רוצה מהם. התנצלות? שינוי מדיניות? פיצוי כלשהו? (סתם, אני זורקת השערות). אחרת תקבלי רק מכתב מנומס בנוסח "קיבלנו את פנייתך".
כדאי לכתוב למשל שהם פועלים בניגוד להוראות משרד הבריאות, ובעצם גם לכתב גורמים במשרד הבריאות.

העלתי
אממ, העליתי.
<מתקטננת>
מונו, נהדר שתכתבי. את לא חייבת להצטמצם רק לעניין המוצץ, ולמרות שזה "לא עניינך", אני לא רואה רע בפירוט הדברים שהיו עם אמהות אחרות, גם אם הן לא התלוננו. מצטרפת לעניין התפוצה הרחבה, לאו דווקא היצמדות לאחות ספציפית. מכתבים למנהל המחלקה נדונים בישיבת צוות, ככל הידוע לי, וטוב שכל הצוות יהיה מודע לדברים.
(הכנתי אתמול את עוגת הבית שלך - אכן מעולה!)

מונו, אני חושבת שזה חשוב מה שאת עושה. אני רציתי לכתוב אחרי הלידה האחרונה לבית היולדות ולספר על מעשיה של אותה אחות אותה ראיתי "בפעולה", אך דחיתי ודחיתי, וכלום לא יצא מזה.

הסיפורים כאן החזירו אותי ארבע שנים אחורה,

גם אותי זה החזיר שלוש וחצי שנים אחורה. ביקשתי ביות וקיבלתי. היות שהייתי אחרי ניתוח, קיבלתי חדר לבד. ובגלל סיבוכים שונים אצלי, שהיתי שם במשך עשרה ימים.
הביות במקום בו ילדתי לא איפשר לתינוקת להיות בחדרי כל הזמן, אלא רק מהבוקר, עד עשר בלילה. בזמן שלקחו את כל התינוקות לתינוקיה, החזקתי אותה עלי בתנוחת הנקה, גם אם לא ינקה, כך שהאחות שנכנסה "לקחת" אותה ויתרה על זה עד חצות, שאז הכריחו אותי להחזיר אותה. ואני מדברת על האחות הראשית של התינוקיה שהסבירה לי שזה בניגוד לחוק , ושאם אני רוצה להניק אותה, עלי לעשות את זה רק בחדר ההנקה בשעות אלו.
בלילות (כלומר, מחצות עד ארבע לפנות בוקר) ביליתי בחדר ההנקה הצמודה לתינוקיה, גם אם היא לא ממש ינקה. את שעות השינה שלי מילאתי אחר כך במשך שעות הבוקר, כאשר התינוקת צמודה לשד.

את הרחצה, עשו האמהות בחדרם. היות שאני מתנגדת לרחצה יום-יומית אצל יילודים, כאשר שאלו אותי, עניתי (ושיקרתי) שכבר רחצתי אותה.

אני חושבת, שזה תלוי באמא. בהתנהלות שלה. אם היא חושבת שלהיות עם התינוק זה חשוב, או לא. היו המון אימהות שמלכתחילה לא בחרו בביות בכלל.
וכמו כן, באחיות. ראיתי אחות שטענה שלאם אין חלב ושהיא מוכרחה לתת לתינוק בקבוק ולהפסיק להניק אותו. האמא, בלי שום ידע מוקדם, קיבלה עליה את הדין.

ישנן אימהות שבאות ללידה בלתי מוכנות כלל. לא יודעות שום דבר!
אני חושבת שלו היו מקבלות מעט מידע על הנקה לפני הלידה , הכל היה יכול להיות אחרת.

אה, ונזכרתי בעוד משהו שאפילו ביות מלא לא מתקן - ביקור רופאים.

ילדתי בבי"ח רוטשילד (חיפה) לפני כשנה וחצי. בבוקר השחרור ביקשו מכל ההורים להחזיר את התינוקות לתינוקיה לבדיקת רופא הילדים. לאחר שהתינוקות הוכנסו, הדלתות ננעלו ונשארו נעולות למעלה משעתיים(!).

למזלנו, אנו ידועים כזוג שתמיד מאחר (זה לא אני, זה...), ופיספסנו את שעת הכניסה לבדיקה. כשהגענו, כאמור, השערים נעולים, ואמהות מניקות מתדפקות ללא מענה על דלתות התינוקיה...
מאוחר יותר הגיעה אחות מתנשפת לחדרנו, שרשפה שהרופא מחכה "רק לנו". בעלי הודיעה לה שהרופא יאלץ לחכות עוד קצת כי אישתו מניקה (צ"ל מנסה להניק ) עכשיו....

תזמינו יועצת הנקה פרטית שתעזור לכם בהתחלה, ואל תסתמכו על הצוות.
גיסתי, שילדה ברמב"ם לפני חודש וחצי, ננזפה על ידי הצוות בגלל שהזמינה יועצת פרטית לביה"ח. רצחת וירשת - תאמין...

אבל אם מבטיחים שייקראו בכל הנקה, אז שימלאו את ההבטחה.
ואני מוסיפה - שימלאו את ההבטחה במועדה.
('מועדה' זה הזמן הזה שהוא קצת לפני חצי שעה של בכי...)

סמדר - יופי שהחוויות שלך הן שונות! אני חושד שזה בגלל שהיית לבד בחדר, וגם היית רק יומיים, כך שלא יצא לך לשמוע הנחיות ליולדות אחרות לאורך זמן

הילדון ינק לראשונה כ 40 דקות לאחר הלידה, בהנחיית לימור המיילדת
לימור היא באמת נפלאה. היא היתה המיילדת גם בלידה של מעיין, והיא בהחלט "בראש הנכון". בכלל - אין לנו תלונות לחדר יולדות ברמב"ם, אבל אני חושד ששם הכל כ"כ מושקע (יחסית) בגלל שזה "חלון הראווה" - כלומר זה מה שהורים בפוטנציה רואים כשהם באים להתרשם.

בנוסף, אני לא חושבת שיש אפשרות טכנית להיניק לפי דרישה שלא במסגרת הביות המלא. אחיות בתינוקיה, גם עם כל הרצון הטוב שבעולם, לא יכולות להיענות לכל פיפס של כל תינוק, וודאי לא לסימנים שהוא עושה כשהוא רוצה לאכול לפני שהוא מתחיל לבכות ממש.
שני דברים:

• אז שלא יבטיחו. אבל אם מבטיחים שייקראו בכל הנקה, אז שימלאו את ההבטחה.
• לא הכל, כמובן, הוא "אשמת" הצוות. ברור שעם עוד כמה מיליארדים למערכת הבריאות המצב היה יותר טוב. יחד עם זאת - ההמלצה שלנו לכל זוג חברים שהולכים ללדת והאשה מתכוונת להניק - תזמינו יועצת הנקה פרטית שתעזור לכם בהתחלה, ואל תסתמכו על הצוות.

סמדר, איזה יופי לשמוע!

צינוקיה

הלידה שלה היתה ממש פסטיבל לידה. אבל אחר - כך ...

אז לא רציתי לחזור מיד הביתה. רציתי שיטפלו בי עוד קצת. לנוח. לפני שחוזרים לחיים.
בקשתי שלא יקלחו אותה. היה להם מאוד מאוד קשה. תחילה צחקו, חייכו, הסכימו. אח"כ שאלו - את בטוחה? אולי בכל זאת? אח"כ שלחו נציגים לשכנע. ואז כבר ממש כעסתי עליהם.
למחרת מצאתי את עצמי דופקת על הדלת שיפתחו לי. אך הם בשלהם - יש בדיקת רופא.
אני רוצה להיות נוכחת. התעקשתי. הם סרבו. דפקתי , צרחתי, בכיתי. ולא עזר.
נצמדתי אליה.
היות שלא מאפשרים ביות מלא. כלומר גם לאחר 12 בלילה. החלטתי לישון איתה שם.
כן שם.
לקחתי אותה עטפתי את שתינו בשמיכה וישבתי בפינת ההנקה שבפנים.

אתם יודעים מה זה לשמוע עשרות תינוקות צורחים ובוכים יחד?
סיוט.
זוועה.

מצחיק.
כן. כולם צורחים צורחים יחד ואז פתאום שקט.דממה.
ואז אחד מתחיל קצת ליבב והשני מצטרף...וכולם יחד בשירה ארוכה אחריו. צורחיםםםםםם.

כאב לב. רציתי ללכת להעיר את כל האימהות הללו שישנות שם בשקט.ולקרוא להן לבוא מהר לכאן.
רציתי לעבור תינוק תינוק וללטף, ולעטוף ולהניק.
בכיתי איתם. ואימצתי היטב אלי את הנסיכה שלי. ב 5 בבוקר. כשמתחילים לחלק את התינוקות לחדרים, חזרתי לחדר שלי איתה. ואז לקחו אותה שוב לבדיקת הרופא. ואני יכולתי לנמנם לי עד 8 ושוב היינו יחד צמודות כל היום.

טוב, אני מנסה עכשיו, כשהפיץ ישן:
למעשה, הדבר היחיד הטוב-ללא-סייגים שיש לי לומר על רמב"ם קשור לעזרה בהנקה.
האמת, לגודל ההפתעה שלי, לא כל כך נזקקתי לה. הילדון ינק לראשונה כ 40 דקות לאחר הלידה, בהנחיית לימור המיילדת (אחרי כמה דקות גילינו שבעצם נפגשנו רק לפני 3 שבועות בפגישת לה לצ'ה), והתגלה כיונק מוכשר (מרוב קריאה על הנקה הייתי כל כך בקיאה במה שיכול להשתבש, שלא העליתי על דעתי שהוא פשוט יתפוס שד ויינק). מאחר שהיינו בביות מלא -- אנחנו יודעים בוודאות ששום בקבוק או מוצץ לא עבר את דל שפתיו.
זה פינה אותי להקשיב להנחיות של האחיות לאמהות אחרות. עד כמה שיכולתי לשמוע, הן לא עשו שום טעות בחומר, אם כי אני כמובן לא יכולה לומר עד כמה הן היו מומחיות באבחון בעיות בתפיסה וכאלה. לאם שביקשה מוצץ נאמר כי מוצץ עלול לגרום לבלבול פטמות. לאם שחששה "להרגיל את התינוקת להיות על הידיים" ענתה האחות כי "לפי כל המחקרים האחרונים חשוב לקחת תינוקות על הידיים כמה שיותר". כשנכנסתי לחדר תינוקות כדי שיעזרו לי בהלבשה, שמעתי שיחה בין שתי אחיות שהיו שם. האחת אמרה לשנייה שהיא לוקחת כפית כדי להוציא מהראש של האמא את הרעיון שאין לה חלב. עזרה בהנקה ניתנה 24 שעות ביממה, לכל מי שרק רצתה, והאמת היא שניסו גם לשכנע את מי שלא רצתה. הרושם הכללי שלי היה שבעיית ההנקה היא יותר הבורות של האמהות מאשר של האחיות.
פעם אחת בכל זאת הייתי צריכה עזרה.
לילה, ואני עם פיץ על הכיסא. הוא יונק, ויונק, ויונק. ועוד יונק. ועוד. העפעפיים שלי נשמטים, אני מנקרת, חוזרת, רק שלא יישמט לי מהידיים. אני יודעת שכך זה אמור להיות בימים הראשונים, אני יודעת שכך הוא מגרה את רפלקס ייצור החלב, אבל איך עומדים בזה?!
ואז מגיעה האחות אירה, מלאך השרת ו IBCLC. "אני אראה לך איך להיניק בשכיבה" היא אומרת. היא מרימה את משענות המיטה, מסדרת כריות מסביב (החדר של הביות המלא לא מאד מבוקש, אז אפשר היה לקחת כריות מהמיטה ליד), "הנה, ככה הוא לא ייפול, ואל תדאגי, את לא תמעכי אותו". אני יודעת שאני לא אמעך אותו, אני ממלמלת. והיא מסדרת את פיץ ואותי, ואני כמעט בוכה כי כך בדיוק הייתי מסדרת את המיטה שלי כשהייתי קטנה, ופיץ יונק, ובפעם הבאה שפקחתי עיניים כבר היה אור, פיץ היה לידי, ואני הרגשתי כאילו ישנתי 12 שעות לפחות.
למה לא חשבתי לעשות את זה בעצמי? אל"ף, כי זה בניגוד לנהלים ואני ילדה טובה, בי"ת -- כי באמת מאיפה שאני אדע להיניק בשכיבה.
בכל אופן ישנתי כך גם בלילה הבא (כן, זו היתה שטות להישאר שם, אני יודעת), אפילו שאירה לא היתה במשמרת. אף אחד לא אמר לי כלום.

עוד משהו בקשר לביות ברמב"ם. נכון, החדר הוא ליד חדר התינוקות, אבל הצרחות משם מהר מאד נהיות לא יותר מרעש רקע שמזכיר לך למה בחרת בביות מלא מלכתחילה . לא זה מה שמפריע לישון שם. ובכל מקרה, נראה לי הרבה יותר קל מבחינת האם להיות בביות מאשר לבקש שיקראו לה להנקות לילה. רק ביום השחרור ראיתי את מיניקות הלילה. הן היו גמו-רות. הרבה יותר ממני.
בנוסף, אני לא חושבת שיש אפשרות טכנית להיניק לפי דרישה שלא במסגרת הביות המלא. אחיות בתינוקיה, גם עם כל הרצון הטוב שבעולם, לא יכולות להיענות לכל פיפס של כל תינוק, וודאי לא לסימנים שהוא עושה כשהוא רוצה לאכול לפני שהוא מתחיל לבכות ממש.
הקטע המוזר קצת עם הביות הוא שכל שעתיים-שלוש נכנס מישהו ורושם את תנועותייך. בערך בצהריים גיליתי דף מוצמד למיטתי ובו טקסט בסגנון "23:00. יולדת ערה, מיניקה במיטה. יילוד יונק. 2:00 יולדת ערה, יילוד ישן. 4:00 יולדת ערה, יילוד בוכה." זה לא שבאמת הייתי ערה כל הזמן, פשוט התעוררתי מהכניסות שלהם...
בנסיבות אחרות הייתי אולי מתרגזת, אבל זה דווקא שעשע אותי. חבל שלא לקחתי למזכרת.

ראשית, חייבת לציין שלי היתה חוויה מאוד טובה מהביות בליס, צעדתי הלוך ושוב בלילה בין החדר שלי לתינוקיה כדי שיסייעו לי בכל מני דברים, קיבלתי סיוע בכל מה שביקשתי, ושום מילת לחץ להשאיר אותו בתינוקיה כדי שאשן בלילה (אולי הבינו שמדובר במשוגעת שאין מה לנסות איתה בכלל ). עם זאת, לי לא היתה שום בעיה בהנקה, והיא קרתה מעצמה מהרגע הראשון.

שנית, במסגרת אמא'לה אמא'לה (תמיכה באמהות טריות) אנחנו רואות כל הזמן כמה קשה להביא נשים שעוד לא ילדו להתעניין במה הולך להיות אח"כ.
אני מאמינה שיש כאן עניין של שיח ציבורי, ואני מרשה לעצמי להיות נודניקית בכל שיחה עם אמא/אבא לעתיד. להסביר למה ביות חשוב. להדפיס מאמרים על הנקה. וכמובן לנסות לשכנע אותן להקפיא אוכל....

אני רוצה להאמין שכמו שקורס הכנה ללידה הפך להיות מקובל מאוד, ככה בהמשך תהפוך להיות הכנה להנקה, ושימוש בתמיכה אחרי לידה.

רק יותר מאוחר הבנתי, שהיא היתה פשוט מבוהלת עד עמקי נשמתה. היא פשוט לא ידעה מה לעשות עם התינוק הזה שנולד לה, וכנ"ל בעלה.

אני הולכת ומשתכנעת שאכן יש לא מעט מקרים, שזה מה שקורה אצלם. מגיעים זוג הורים טריים, לא קראו ולא שמעו מעולם על "עקרון הרצף", לא מכירים מקרוב מישהו שהניקה לאורך זמן, הם חסרי תמיכה וחסרי אונים. ומנסיון אישי שלי, קורסי ההכנה ללידה הסטנדרטיים של בית החולים, הם ממש לא חבל הצלה משמעותי (אני אישית הרגשתי הכי טיפשה בקבוצה שלנו ויצאתי בתחושה שלא יצאתי עם הרבה יותר כלים ממה שבאתי...).

לא יודעת, אולי צריך לפעול חזק על הסברה לפני הלידה. אולי להציע לטיפת חלב ולמשרד הבריאות להיות מקדמות הנקה והורות להורים שבהריון ???

אני באמת באת מרגישה שיש המון אנשים שעושים כך כי אינם מודעים בכלל לאפשרויות אחרות.
יש לי חברה קרובה, שהניקה את הראשון. בשניה היה המון בלגאן ובעיקר צעקות שהיא יוצאת מהאחוזונים וההנקה הופסקה. בשלישי עוד בלגאנים. נתתי לה לקרוא את הספר של גליה פלד על ההנקה והיא קראה בשקיקה וזעמה: למה רק בילד השלישי, אחרי ששוב התייאשנו מההנקה, למה רק עכשיו קראתי את הספר הזה ???.

אני לא תמימה, ואני יודעת שיש אנשים שמודעים ומעדיפים לבחור אחרת, אבל נשמע לי שבכל זאת יש לנו מה לעשות...

בודדות האימהות שהראו עניין בכך

לידי בחדר ישנה מישהי, גם כן לידה ראשונה, שהתינוק שלה אופסן בתינוקייה רוב הזמן. בשאר הזמן הוא היה בעריסה בתוך החדר, כשבעלה מנדנד את העריסה כל פעם שהתינוק מיילל. הזוג עסק בקבלת ביקורי קרובים מצאת החמה עד צאת הנשמה, כשהיולדת חוזרת על סיפור הלידה שלה שוב ושוב, מקבלת טלפונים ומתקשרת - "הפכתי לאמא!". בקושי הביטה בילד שנולד לה.
בהתחלה, כשהוא בכה, שאלתי אותה "לא כדאי שתחזיקי אותו עלייך?" התשובה שקיבלתי היתה "כן, החזקתי אותו קודם, כבר כואבות לי הידיים". כשבני משפחה שאלו אותה אם הוא אכל בתינוקייה, היא לא ידעה לענות.
למשפחה שלה היא אמרה שלדעתה יש לה "בעיה בבלוטות החלב" ושהיא "תניק כבר מחר". למחרת הוא לא רצה לינוק, ובחדר הנקה (ביליתי שם הרבה שעות...) אסתר המליצה לה לעשות איתו "קנגורו". זה לא כ"כ הסתייע. לא יודעת מה נסגר בסוף עם ההנקה.

אני ישבתי בצד השני של החדר, מרגישה כמו אחת מל"ו צדיקים, החלטתי לא להתערב יותר אחרי הפעם הראשונה. קיוויתי לשמש לה דוגמה, עם התינוק צמוד אלי כל הזמן. רק יותר מאוחר הבנתי, שהיא היתה פשוט מבוהלת עד עמקי נשמתה. היא פשוט לא ידעה מה לעשות עם התינוק הזה שנולד לה, וכנ"ל בעלה.

לא תירוץ, ובכל זאת.

אני רוצה לאזן (טיפה). בצפת יש כבר שנים "ביות גמיש" -- לוקחים את התינוק מתי שרוצים ומחזירים מתי שרוצים. כשאני הייתי שם, רוב האמהות לקחו את התינוקות אליהן במשך היום, ושמו אותם בתינוקיה בלילה. (ממש אין תנאים שם לישון עם התינוק בלילה) היו שתיים שהשאירו את התינוק בתינוקיה רוב היום, ומציתות לשיחת האחיות התרשמתי שזה מאוד חריג ואפילו מחשיד בעיניהן. מה עוד? אה, כשהאחות מאכילה תינוק בתמ"ל היא מחזיקה אותו עליה (לפעמים שני תינוקות ביחד). ואם לא בדיוק נגמרו כמה לידות בשעות האחרונות, התינוקיה די ריקה ואפשר להשאיר שם תינוק ל-10 דקות בשביל להתקלח, בבטחון שהוא יקבל יחס סביר.
(מחלקת יולדות, לעומת זאת -- זה כבר סיפור אחר...)

בשמת , יש הרבה אימהות שהתגובה שלהם זה:"איכס, למה לא רחצו אותו מספיק טוב?"
בטח, אבל פה האחות עושה את זה אוטומטית, בלי לשאול את האמא. נראה שלא עולה בדעתה שיש בכלל אפשרות לא להעיר יילוד ישן ולא להציק לו.

זה דף מאוד מבאס...
במיוחד לאור העובדה שמטעמי תקציב (מענק לידה ללידה ראשונה + חסכון בעלות הזמנת רופא הביתה) אנחנו מתכננים ללכת לבי"ח אחרי הלידה (וכן, זה עצוב לנו מאוד)
אני מקווה שזה יהיה ביקור קצר ולא נוראי (במקרה הכי גרוע אתקשר אליכן שתבואו להגן עלינו בבי"ח (-: )

בשמת , יש הרבה אימהות שהתגובה שלהם זה:"איכס, למה לא רחצו אותו מספיק טוב?"
"אני רוצה לנוח ממילא אני אטפל בו בבית"
אני מאמינה שאם 90% היו רוצות ביות מלא היה ביות. אני בתינוקיה בכל הזדמנות החלפתי חיתול וכולי. בודדות האימהות שהראו עניין בכך. מתוך 70-80 תינוקות במשך שבוע ראיתי רק 2 אימהות של ביות מלא(פי זה שהיה שם מודבק על הקיר וצמוד אליו טופס התחייבות ולא היתה עריסה שקופה), וראיתי רק אמא אחת שהחליפה וטיפלה בתינוקה מעבר לאוכל (אבל יכול להיות שהיו עוד כאלו שפספסתי, אבל לא הרבה. אגב זו האמא שהאכילה במזרק בהתחלה . תינוק שנולד בשבוע 35 בניתוח )

הדף הזה עושה לי לבכות... כל כך עצוב ומדכא.
אתמול שמעתי מבדודה שלי סיפורים על הביות המלא ב"פוריה"- איך נתנו לה חדר לבד כי אין ביקוש לביות, איך כל שעה באו לבדוק אותה, איך התינוקת צרחה ואיך אחות אחת שאלה אותה "מה שלום הצווחן הקטן?". בעניין הנקה- היא מניקה, אבל בבית חולים היא ניסתה יומיים ולא הלך לה ובסוף היא נשברה ונתנה בקבוק אחד של תמ"ל. אני לא יודעת בדיוק מה היה שם, אבל אפשר לנחש.

איזה סיפורי זוועה..
במיוחד:

כששמע שאני נגד חיסון צהבת הגדיל לעשות אויים שיש ביכולתם להתלונן עליי במשטרה על כך שאני מסכנת את בריאות הציבור..
מה זה? 0-:

מהרגע שהודעתי שאני רוצה ביות מלא ניסו לשכנע אותי שלא כדאי לי, כי אני צריכה לנוח. אבל בגלל המדיניות החתימו אותי על טפסים שהכל באחריותי ורק אז לקחתי אותו סופסוף לחדר.

ולזה את קוראת ביות מלא אמיתי ?

_כיוון שהתעקשתי להיות איתו האחות שלפה אותו מהעטיפות העירה אותו דווקא בעדינות וגם האמבטיה התנהלה די בעדינות
אלא שאז היא לקחה מסרק וסירקה אותו_
למה? למה? למה? למה בכלל להעיר אותו? למה לרחוץ אותו? למה לסרק אותו? מה עובר להן בראש, לאחיות האלה? למה אי אפשר פשוט שהאמא תקח אותו ישן ועטוף? למה הוא צריך לעבור את הידיים של האחות קודם?

בית חולים יוספטל באילת 2001, מסתובב רופא בין המיטות ומרגיע את האמהות שלא מצליחות להניק: התינוקות נולדים שבעים, הם לא זקוקים לאכול ביומיים הראשונים.
רק בלידת הבית שנתיים אחרי, הבנתי שתינוקות יונקים מיד!
מדוע לא כך בבית חולים? הניתוק מהאם?, הטראומה?, הסמים שאמא מקבלת?

לא יודעת איך נראית התינוקיה במאיר
התינוקיה במאיר נראית ומתפקדת כמו כל התינוקיות אבל היתרון הגדול במאיר הוא שיש ביות מלא אמיתי של 24 שעות ורק חבל שכל כך מעט אמהות מנצלות אותו , ביומיים שהיינו שם היתה איתי בחדר רק עוד אחת והיינו החדר היחיד של ביות מלא
התינוקיה עצמה מזעזעת כרגיל, אבל באופן כללי היחס לא רע , תלוי על איזה אחות נופלים, כשבאתי שעתיים אחרי הלידה לקחת את אופק הוא עדיין היה עטוף בעטיפות מחדר הלידה וישן בשלווה מוחלטת,
כיוון שהתעקשתי להיות איתו האחות שלפה אותו מהעטיפות העירה אותו דווקא בעדינות וגם האמבטיה התנהלה די בעדינות
אלא שאז היא לקחה מסרק וסירקה אותו ואני קפצתי, לי זה נראה נורא כואב אבל היא אמרה משהו כמו זה לא כואב לו וזה בשביל להוריד את הג'יפה כי אח"כ זה נדבק ולא יורד,
כנראה מההלם נתתי לה להמשיך, אח"כ היא גם לא הסכימה שאניק בזמן החיסון כי "זה נוגד את הנהלים" אבל נתנה לי לעמוד קרוב אליו להחזיק את המוצץ בפה שלו וללטף אותו בזמן הזריקה.
בסה"כ עם קצת יותר אסרטיביות אני חושבת שהייתי מונעת ממנו את החוויה המעיקה הזו אבל לפחות הייתי לידו ולא כמו בפעמים הקודמות כשקיבלתי את הילדים אחרי הטיפול בלי לדעת בכלל מה עבר עליהם.
מהרגע שהודעתי שאני רוצה ביות מלא ניסו לשכנע אותי שלא כדאי לי, כי אני צריכה לנוח. אבל בגלל המדיניות החתימו אותי על טפסים שהכל באחריותי ורק אז לקחתי אותו סופסוף לחדר.
פרט גיחה אחת קצרה לתינוקיה לבדיקת רופא בבוקר ופעם אחת מיותרת בערב שבה השארתי אותו לרבע שעה כדי ללכת להתקלח וכשחזרתי גיליתי אותי אחרי ארוחת סימילאק למרות השלט הנקה בלבד שהיה על העריסה לא ראינו יותר את התינוקיה , עד לבוקר השני , בוקר השחרור.
וגם אז הייתי המשוגעת היחידה שהתעקשה להשאר עם התינוק עד לשחרור ולא להשאיר אותו לבד בתינוקיה.

זו הבעיה כשלפעמים שומעים רק משהו קטן, מה שרוצים לשמוע, מה שקל לזכור, מתוך הרצאה.
כן, אחותי סיפרה שכשהייתה בבית החולים, שכנתה לחדר לא ידעה מה לעשות עם התינוק הצורח. קראה לאחות שתעזור לה להניק, כי לא ידעה מה לעשות. "אני חושבת שהוא רעב". "מתי הוא נולד? אה, רק לפני 12 שעות? אז זה בסדר, כי הם יכולים לא לינוק ב-24 שעות הראשונות." והלכה והשאירה את האשה עם תינוק צורח
סיפור אמיתי.