[u]רק במאמר מוסגר כי לא לגמרי קשור לדף[/u]
ועוד איך קשור...

רק במאמר מוסגר כי לא לגמרי קשור לדף
[u]היום גזרתי לבני, כבן שנה, ציפורניים בכפייה.[/u] גם לנו זה קרה, פעם אחת, ואז עברנו לגזור לה ציפורניים בלילה כשהיא ישנה.

קראתי בדף [po]חינוך ללא כפייה[/po] דיאלוג בין אלמונית כלשהי לבין קוראים אחרים, [po]אור לי ברלב[/po] ועוד, ממנו השתמע או יכול להשתמע שהכותרת חיים ללא כפייה היא, מתנשאת? חוטאת לאמת? שאיפה אוטופית? אף פעם לא ראיתי את זה כך, אבל אולי כדי לדייק, לא להרחיק בכותרת "בומבסטית" שיניתי את שם הדף, וגם את שמי.

_האם [po]חינוך ללא כפייה[/po] מוביל ל [po]חיים בפחות כפייה[/po], או שהדרך הזו נכונה לכם רק עם הילדים שלכם?
כלומר, האם אתם מוצאים את עצמכם מנסים לכפות את דעתכם או דרככם על אחרים שאינם ילדיכם?_
אני יכולה לענות רק בשם עצמי: אני מרגישה, שזה משהו שלא מתייחס רק לילדים אלא בכלל.
נכון, שאין אנשים אחרים שאני בכלל [b]יכולה[/b] לכפות עליהם - הרי רק את הילדים שלנו אנחנו יכולים באמת להכריח.
אבל אם הבנתי אותך נכון, ואת מדברת באופן כללי על כבוד לאחר, לצרכים של האחר, לרצונות של האחר וכו' - אז לדעתי זה הולך ביחד.

האם [po]חינוך ללא כפייה[/po] מוביל ל [po]חיים בפחות כפייה[/po], או שהדרך הזו נכונה לכם רק עם הילדים שלכם?
כלומר, האם אתם מוצאים את עצמכם מנסים לכפות את דעתכם או דרככם על אחרים שאינם ילדיכם?
האם [po]חיים בפחות כפייה[/po] הם חיים ללא (או כמה שפחות) אלימות?
האם זה כולל כל אלימות (מילולית, ריגשית וכו')?

[u][po]חינוך ללא כפייה[/po] מייצג שאיפה גדולה וחשובה ש"קוראת לנו לדגל" אך יחד עם זה חשוב להציג ולהאיר גם את הדרך[/u]

ב ד י ו ק. תודה תודה!
אני ממש קשה לי עם הכותרת חינוך ללא כפייה כי היא דגל, היא פילוסופית מדי, מרחיקה, עקרון, אדיאלוגיה.
וכל זה מוזר כי אני מסכים עם כל כך הרבה (ובטח עם העקרון כאדיאולוגיה :-)) אולם, ופה באמת הדרך היא הדבר, אני לא מנסה לא לכפות. כשאני פועל תחת הכותרת הזו בסיטואציות קשות אני מוצא עצמי מבולבל. כשאני פועל תחת הכותרת (וזה אולי רק עניין פעוט של טרמינולוגיה) (אבל לא בעיני) "יצרתיות" "קריאטיביות" אני מכניס בבת אחת משב רוח רענן לכל מצב (לרובם בעצם) ופותר אותו בצורה נפלאה.
לא מאמין בחיים ללא כפייה, מאמין בחיים יצרתיים.

>וחיבוק [po]לבמבי ק[/po]<

[hr]

אני משתדלת לא לכפות על הילד ולהגיע לדברים דרך שיחה אבל לפעמים אין ברירה. המלחמות שלנו הן בעיקר על שינת צהריים ודברים מסוכנים (ילד חוקר עולם) ויש לפעמים עוד דברים שהוא לא רוצה ואני לא מוכנה לוותר.נכון, כי גם אני בן-אדם ולא תמיד יש לי כוח ליצירתיות אז הוא גם לומד לוותר ולהתחשב לפעמים.

[u][po]במבי ק[/po] כתבה פעם משהו מקסים על הורות ל 2 . היא אמרה שאי אפשר לתת מאה אחוז לכל ילד אז צריך מתמטיקה שונה: לתת מאה אחוז לסיטואציה.[/u]

אויש, דווקא היום אתם בוחרים לצטט משפט חכם שכתבתי פעם כשהייתי חכמה??? היום היה לי יום מזעזע בתור אמא ל 2. הייתי איומה, הילדים היו איומים. 100% לסיטואציה? כנראה שהתקילו אותי בסיטואציה שאני לא מורגלת בה. עצוב, עצוב, להיות חרא אמא.

מזל שמקלחת ששטפה את כל הפיכסה הפיזי והנפשי (מהילדים ואח"כ מהאמא) עזרה לנו להתאושש. עדיין ... דמעות דמעות דמעות.

ל [po]פחות כפייה[/po], תודה על הדף.
בשמת, תודה רבה רבה על השיתוף ועל ההבנות המעמיקות.

היום גזרתי לבני, כבן שנה, ציפורניים בכפייה. זה בדרך כלל נעשה ברמה זו או אחרת של כפייה, כי אחרת זה לא נעשה בכלל. הוא כבר הכאיב לי מאוד כשהוא נאחז בי, והבוקר התעורר עם אוזן מלאה דם קרוש אחרי שהוא גירד בה בלילה. אז הודעתי לו ולאבא שלו: היום אחרי האמבטיה גוזרים.
אבא שלו החזיק לו את היד השנייה כדי שלא ישלח אותה למספריים ויפצע את עצמו או אותי, ושנינו ניסינו להרגיע אותו תוך כדי.
בדרך כלל אני עושה את זה ציפורן-ציפורן, עם הפסקות דיבור ביניהן (שכוללות לפעמים גזירת ציפורן משלי). היום לא היו לי הסבלנות והרוגע לזה. הייתי מתוחה, ולכן הוא גם נאבק יותר, ולכן הכפייה היתה היום ברמה גבוהה.
זה מה שהייתי משנה: אם כבר חייבת לכפות, לעשות את זה בלי מטען של מתח.

הקטנה לא ישנה בצהריים, והגיעה אל הערב עייפה מאוד.
בסוף ארוחת הערב הגיעה, די בבת אחת, לשלב של בכי והימרחות על הכסא. נאלצתי להוריד לה את המכנסים (כי היו רטובים מפיפי) ולשטוף לה ידיים ופנים (כי הייתה כולה מרוחה בגבינה )בכפייה :-( . על צחצוח שיניים כמובן שויתרתי.
מה הייתי משנה?
בגדול, עדיף שהיא כן תישן צהריים, בדיוק בגלל זה, למרות שאז היא הולכת לישון מאוחר, אבל לפחות היום לא נגמר ככה.
וכשקורה שהיא לא ישנה בצהריים- להיות מאוד ערנית ונוכחת, ולהשתדל לא להגיע למצב הזה- להוריד אותה מכסא האוכל לפני שהיא כבר גמורה לגמרי.

בשמת, תודה על השיתוף. גם לדעתי
[u]התשובה הזאת היא מסמך חשוב חשוב ביותר, המתאר ומנתח סיטואציה הורית וזוגית כל כך שכיחה וסבוכה כאחת, עם תיאור דרכי פיתרון כל כך חשובות,[/u]
אין ספק שעשית דרך ענקית עם עצמך, והלימוד שלך, או הדרך שלך, יכולה להאיר את דרכם של הורים אחרים.
כל הורה 'חייב' להודות שהוא נתקל בסיטואציות מצערות כאלו, ובמקביל לצער (המתגבר ככל שמודעים יותר לאפשרות של [po]חינוך ללא כפייה[/po]) להבין ולהפנים את המשפט הזה
_יש דרך שאנחנו צריכים לעבור אותה כדי להגיע לחינוך ללא כפייה.
הדרך הזאת גורמת לי להבין, שברגע שבפנים הדברים חזקים, ואנחנו מחוברים לעצמנו, אז יש לנו הרבה יותר בחירה ממה שאנחנו יודעים, ואפשר להגיע להרבה פחות כפייה ממה שאנחנו חושבים._

דעתי היא שחשוב מאוד להעיז ולדבר על חוסר המושלמות שלנו, על הדרך העקומה שעלינו לעבור כדי [b]ללמוד[/b] שאפשר אחרת, לשתף דווקא מתוך נסיון כי יש הרבה קוראים שיתחזקו גם מהעובדה שיקראו שהם אינם לבד בחוסר מושלמותם, ולא רק משום שזה "בסדר" ואנושי כי כך חונכנו וגדלנו וחסרים לנו כלים, אלא גם משום שזו עובדה שיש [b]דרך לעבור[/b], אין פתרונות קסם ואין מתכונים להצלחה יש התחזקות פנימית ובחירה מתמדת לשאוף לטוב ביותר.
[u][po]במבי ק[/po] כתבה פעם משהו מקסים על הורות ל 2 . היא אמרה שאי אפשר לתת מאה אחוז לכל ילד אז צריך מתמטיקה שונה: לתת מאה אחוז לסיטואציה.[/u]
אכן משפט חכם . החיים מורכבים מאין-ספור סיטואציות. [po]חינוך ללא כפייה[/po] מייצג שאיפה גדולה וחשובה ש"קוראת לנו לדגל" אך יחד עם זה חשוב להציג ולהאיר גם את [b]הדרך[/b] :-)

ואוו, בשמת (())

תודה על השיתוף בסיפור ובתובנות.

[u]כן להדגיש כמה חשובה תקשורת זוגית בעניין[/u]
בעיני, מה שחשוב הוא כן לתאר בגלוי את הגישה שהיתה לו אז, וגם לנתח את המשמעות של זה לגבי הילד ולגבי.
את לא תאמיני כמה זה נפוץ. בעצם אולי כן. אני רואה את זה מסביב בכל מקום. כאילו "כולם" כאלה.
וכמה נפוץ הדפוס הזוגי הזה:
שני בני הזוג גודלו בכפייה ישראלית מצוייה, שניהם חונכו באסכולת ה"תסבול ותשתוק, תעשה מה שאומרים לך, נגמור עם זה ודי".
אחד מהם, כתוצאה מזה, מגיב למצוקה שלו במצב של כפייה על הילדים, בהגברה של הדפוס הנלמד בכל מצב קונפליקט.
השני מהם, כתוצאה מזה, מגיב למצוקה שלו במצב של כפייה על הילדים, בהקטנה של הדפוס הנלמד בכל מצב קונפליקט.
כלומר, צד אחד אומר "אי אפשר ככה, נכריח יותר בכוח! רק ככה זה הולך!"
צד שני אומר "אי אפשר ככה! אני לא מוכן להכריח את הילד שלי! נתאמץ ונשקיע ונגיע להסכם! רק ככה זה הולך!"

במצב זה יש קונפליקט זוגי.
ויש כמובן גם הזוגות שמוצאים בבאופן, ששניהם מסכימים לחלוטין שהם לא מוכנים להכריח את הילד, והם מסכימים על [po]חינוך ללא כפייה[/po].
בקיצור, בן הזוג הוא פקטור בחינוך, לא רק ישירות במגע עם הילד, אלא גם במגע עם בת הזוג. מי שנמצא בדף הזה, צריך לזכור שגם הפרטנר שלא נמצא בדף הזה - נמצא אצלו בלב ומהווה גורם בחינוך הילדים.

במצב של הקונפליקט הזוגי, יש עוד צד שלא הרחבתי עליו.
זה הצד שבו בן הזוג שדוגל בדפוס הכפייה מנסה לכפות לא רק על הילד, אלא גם על הפרטנר.
וזה כולל גם התקפות מסוג "את והשטויות שאת קוראת בבאופן! הכת המטורפת שלך! מה זה השטויות האלה לעזאזל לנהל שיחות עם תינוק בן שנה וחצי איך הוא מסכים לקבל את הסירופ! מכניסים לו ודי! הדרך שלך לא עובדת! ובכלל הכל בגללך. אם לא היית מגדלת את הילדים עם השטויות האלה שלך הוא לא היה כזה עקשן! תגמלי אותו מהנקה וגמרנו! מה זה שהוא שולט פה בעניינים!"
ככה שההתמודדות יותר רחבה ממה שאמרתי כאן.
אבל היא מתחילה ונגמרת במקום שלנו בפנים.

ועוד צד שלא הרחבתי עליו, רק רמזתי, הוא הפחדים שלנו.
לא במקרה כתבתי שהיה פחד שהמוח שלו נפגע באופן בלתי הפיך. היה פחד = יש חוסר אמון בתהליך. חוסר אמון בהבראה הדרגתית. במקרה הספציפי הזה, כנראה בצדק - לזמן יש פה משמעות גדולה, הנזק היה ברור, ואף אחד לא יכול היה לענות על השאלה, אם כי היה לפחות אדם אחד שכששאלתי אותו אמר לבטוח בילד, לבטוח בחיים, ולא לדאוג יותר מדי לשאלה הזאת (נחשו מי זה היה (-; ).
גם הפחד הוא פקטור בכפייה. ואפשר לראות בתיאור שלי, שככל שירד הפחד ירדה גם הכפייה. זה לא מקרי, וזה לא בלתי-קשור.

יקירה, נדמה לי שכל מה שאמרת עליו היה שהוא בא מרקע דומה לשלך... כתבי "אנחנו", ותרגישי טוב עם עצמך :-)

[u]מה את אומרת?[/u]
אוי, אני לא טובה בזה. זה כמו זיוף מסמכים. אצלי זה ישר, או בכלל לא.
אני אחשוב על מה שאפשר לעשות.

[u]יש לי רעיון:[/u]
גם לי. אפשר אולי למחוק את מה שכתבת ישירות על בן זוגך, אך כן להדגיש כמה חשובה תקשורת זוגית בעניין, כמה חשוב לדון על דרכי מתן תרופה (או כל דבר אחר) לפני תחילת "הפרויקט", להחליט עליהן מראש ולהבהיר שהכל צריך להיעשות בסבלנות וביצירתיות. זוגות רבים לא מודעים לצורך בדיון ובהחלטה על דרכי התנהגות נעימות לפני סיטואציה כזאת.
אבל, [po]בשמת א[/po] , הכי חשוב שתחושי בנוח!

[u]רק אם אמחק את כ-ל הרקע,[/u]
יש לי רעיון:
אולי במקום למחוק - לשנות את פרטי הרקע. במקום בעיות אלרגיה וברזל לדבר על בעיה רפואית כלשהי אחרת (לא חייבים להיכנס לפרטים).
מה את אומרת?

טוב, הגבתי בלי לראות את דבריה של בשמת...

בשמת, אין לי מילים.
כמה קשה.
(())

גם אני חושבת שזה [u]מסמך חשוב חשוב ביותר[/u]
[u]ואולי תשקלי זאת מחדש?......[/u]

[sup](וזה גורם לי להבין יותר לעומק את התגובה שכתבת היום בדיון על הפוסט ההוא בבלוג @})[/sup]

[u]ואולי תשקלי זאת מחדש?......[/u]
מתוקה, פשוט יש פה חשיפה מאוד גדולה של בן זוגי, שאני מרגישה מ-א-ו-ד לא בנוח איתה.
לכתוב בשם בדוי? אפשר, רק אם אמחק את כ-ל הרקע, כי כל אחד יכול לזהות במי מדובר. והרקע משמעותי פה.

[u]מה שכן, עוד כמה ימים אני אצנזר את התשובה הזאת מאוד, אולי אמחק אותה[/u]
[po]בשמת א[/po] , התשובה הזאת היא מסמך חשוב חשוב ביותר, המתאר ומנתח סיטואציה הורית וזוגית כל כך שכיחה וסבוכה כאחת, עם תיאור דרכי פיתרון כל כך חשובות, כך ששמחה שהספקתי לקרוא אותה לפני המחיקה (זאת, על אף שקראתי את הדף שעליו היא מצביעה שגם הוא מאלף. פה פשוט יש הצגה מרוכזת ומאוד בהירה). ואולי תשקלי זאת מחדש?......

[u]האם אתם מוכנים לשתף מתי נאלצתם לכפות משהו על ילדיכם? לא בתאוריה, משהו אמיתי מהחיים שלכם.[/u]
כשהיינו צריכים לתת לינוקא סירופ ברזל.
הרקע: (מסופר בדף [po]בקשה מיוחדת של בשמת[/po] )
תינוק שהיה אלרגי בצורה קיצונית, הגיע למצב ששילשל כמויות של דם מכל מזון מוצק ומרוב הדברים שהגיעו אליו דרך חלב האם, הפסיק לגדול בגיל 9 חודשים עקב חשיפה למזון מוצק, היה אלרגי לכל טיפות הברזל בשוק עקב האלרגיות, איבד כמויות גדולות של דם והגיע להמוגלובין 8, טרנספרין ופריטין אפסיים, מאוד חיוור, כבר ראו עיכוב בהתפתחות המוטורית והלשונית (היה פחד גדול שיש פגיעה בלתי הפיכה בהתפתחות המוח), אם כי היה תינוק מאוד חיוני, שמח (כשלא כאב לו במערכת העיכול )-: ), מתוק, דעתן גדול ועקשן נורא.

אחרי כמה חודשים של בית חולים (בדיקות בדיקות בדיקות עד האבחנה: אלרגיה חמורה שאין להם שום דרך לטפל בה, אנמיה חמורה שאין להם שום דרך לטפל בה, שקלו עירוי דם ממני, אני עצמי הפסקתי לאכול וניזונתי מפורמולה מפורקת למבוגרים בלבד, כדי שלא יעבור אליו שום אלרגן דרך החלב שלי),
ואחרי כמה חודשים של טיפול אייפק, ביניהם המון טיפולים לנושא האלרגיה לברזל וספיגת הברזל בגופו, ואחרי 24 שעות עם טיפות של שרון קוצר - תיכף הילד התחיל ללכת ולדבר. היה ברור לכולם כמה חסר לו ברזל.
אחרי כחודש עם טיפות הברזל של [po]שרון קוצר[/po] (שנועדו לטפל בעיקר ביכולת הגוף לספוג ברזל מהמזון, לטענתו אין שם הרבה "ברזל" כשלעצמו) קיבלנו באייפק תוצאות שהוא אמור לא להיות אלרגי כבר לאחד מסוגי הברזל בשוק. זה היה סירופ פרו 23 או משהו כזה.
סירופ מלא ברזל, אבל נתעב בטעמו. באמת נתעב.
הוא היה בן שנה ושבעה חודשים, אחרי עשרה חודשים של עצירת גדילה כמעט מוחלטת במשקל, בהיקף הראש ובגובה.
בברירה בין עירוי דם לבין סירופ ברזל, הינוקא לא ידע את זה, הסירופ עדיף בהרבה. וגם פחות מסוכן (עירוי דם למטרות האלה הוא עירוי של כמות גדולה מאוד של דם, ממני אליו, במשך שלושה ימים רצופים, בצורה מבוקרת וזהירה, עזבו, אני מתעלפת ומתכסה זיעה קרה רק מלהיזכר בזה ובכמה שהרופא שלנו בשניידר היה מודאג מהאפשרות שניאלץ לעשות לו את זה בגלל כל מיני סכנות רפואיות שיש בזה).

זה הרקע.
נתנו לו את הסירופ בכפיות. הוא בכה, התנגד, צרח, ירק. הבנו מהר מאוד שסירופ אפשר לתת רק באמבטיה, בזמן הרחצה, אחרת הכל התכסה סירופ דביק.
היינו חייבים לתת לו 10 מ"ל כל יום. מי שיכול למדוד יכול להבין בקלות שמדובר בכמות ענקית.
כמות ענקית של נוזל נתעב, שבשבילו הוא היה סם חיים.
האנמיה גרמה לעיכוב התפתחותי, לעיכוב מוחי, לעיכוב בגדילה, לחוסר תיאבון (קריטי, הילד היה חייב לחזור לאכול, אבל האנמיה הקיצונית סילקה ממנו את הרעב). הילד לא ידע את זה, אבל אנחנו כן.
מצאנו את עצמנו כל יום פעמיים ביום (אני מודה שהרבה פעמים נתתי רק פעם ביום, בגלל הקושי) בסיטואציות של כפייה. כשהייתי לבד עם שני הילדים, אז הגדולה עזרה לי לחבק את הקטן כשאני נותנת לו לפה מזרק עם סירופ. בערב, בעלי נתן לו.
היו הרבה סיטואציות של כפייה, אם כי בכינו איתו, הסברנו לו, סיפרנו לו סיפורים ואגדות תוך כדי, האכלנו בסירופ את כל צעצועי האמבטיה, הוא האכיל אותם, הוא גם הסכים - אבל במגע עם הטעם היה המון בכי והתנגדות.
הכפייה היתה בזה שמישהו מאיתנו החזיק לו את הראש (גם כדי שלא ייפגע כשהוא זורק את הראש לפעמים), והשני החדיר לזוית פיו מזרק עם סירופ (מזרקים חד פעמיים בלי מחט, שמקבלים בבית החולים בשביל מתן תרופות. השתמשנו בהם באופן רב פעמי עד שהתקלקלו, ואז עברנו למזרק הבא). בחלק מהפעמים הוא הסכים לפתוח את הפה, בחלק לא, אבל גם כשהסכים, הוא הגיב בהתנגדות ברגע שהרגיש את הטעם.
מה לעשות? הטעם היה מחריד.
צריך להבין, שתכשיר ברזל, במיוחד תכשיר של הרבה ברזל, יש לו טעם של.... אה.... ברזל! בחיי שלא תפסתי את זה עד אז, אבל ממש אשכרה נותנים ברזל. מתכת. ברזל. וכדי להעלים את הטעם המתכתי המחריד, הרי זה תכשיר קונבנציונאלי שמיועד לילדים "רגילים", כאלה ש"אמורים" לאהוב טעם "מתוק" מלא סוכר - אז מכניסים לשם כמויות אדירות של סוכר וחומרי טעם מלאכותיים מהסוג המתוק, כאילו "תות" או "פטל" או משהו כזה. לתינוקות יונקים בבית אורגני, זה מגעיל בטירוף. מתוך הזדהות איתו, טעמתי את זה כמה פעמים. זה היה מגעיל ברמה שאני לא הייתי מסוגלת לאכול את זה. ברור שהבנו את הילד לגמרי, והזדהינו איתו לגמרי, אבל הרגשנו שמדובר בחיים שלו. שהוא חייב לקבל את הברזל הזה. חייב. והכרחנו אותו.
מחודש לחודש הוא הבין יותר, ושיתף פעולה יותר. בזכות הרבה רעיונות טובים שקיבלתי בדף ההוא, נעשינו מאוד יצירתיים בדרכים השונות שאפשר לקבל ממנו שיתוף פעולה. כמו כן, בבית החולים ראו שיפור עקבי וברור בהמוגלובין. ממש ראו איך כל המאגרים מתמלאים. כולם שמחו, וגם הוא הבין את הקשר בין הסירופ המגעיל לבין השמחה שלנו מהתוצאות בבית החולים. התיאבון שלו גדל, הוא חזר להתפתח מוטורית ומילולית. בשלב הזה, כבר כמעט לא היתה כפייה, במובן זה שמצד אחד הוא התרגל לסירופ המגעיל וגם הבין שאין לו מה להתנגד (זה כאב לי בלב, שהוא הבין שככה או ככה נכריח אותו, אז עדיף בטובות )-: ),

ומצד שני, השיטה שעזרה באופן עקבי היתה שנתנו לו במנות קטנות יותר, ואחרי כל מנה קטנה הוא ינק. באמבטיה. אז 10 מ"ל בארבעה חצאי מזרק - אלה היו מנות קטנות שהוא היה מסוגל לבלוע, כשהוא שיתף פעולה, ומייד אחרי כל מנה כזאת זכה ליניקה, ועם הליטופים והחיבוקים והנשיקות, זה היה לו פחות נורא.
המאמץ מבחינתו של בעלי היה בזה שהוא היה צריך לעמוד שם באמבטיה אולי חצי שעה, שעה, כל ערב, עם המזרק ביד, וכל פעם מחדש, להסביר, לשכנע, להבטיח, להראות, "הנה, עכשיו תקבל חצי, ותבלע אותו, וברגע שתבלע אותו - מייד תוכל לינוק", וכל החשבונות בינינו בלי מלים - נשפך קצת, להוסיף את הכמות שנשפכה למנה הבאה? או לוותר היום, ולהשלים עם זה שהוא יקבל פחות ברזל?
אני לא אומרת שלא היה מאמץ מבחינתי. לשבת שעה בתוך אמבטיה, לדבר ולשכנע ולהרגיע ולהקשיב ולהניק ולהחזיק בלי הפסקה, ובאותו זמן גם להשקיע מאמץ בקושי של בעלי (הוא זכה להפסקה בין מזרק למזרק), וגם להתייחס לבת הבכורה, שרצתה גם היא תשומת לב באותו זמן (לפעמים היתה איתנו באמבטיה, וניסתה גם היא לעזור ולהרגיע ולספר סיפורים ולהאכיל בסירופ את ברווזוני האמבטיה). אבל האמת, התקופה שהוא הסכים לשתף פעולה, ושלמרות הקושי הגדול עם הסירופ עצמו הגענו איתו לסידור בלי כפייה שהוא היה מסוגל לו (הרבה מנות קטנות והרבה הנקות, לשטוף את התרופה עם החלב שלי - בניגוד להזרקת שתי מנות של 5 מ"ל ישר ללוע, כשמחזיקים אותו והוא בוכה, אמנם עם הנקה אחרי, אבל בכל זאת...) היתה הכל בשבילי.
מאוד פחדתי שהכפייה הגדולה תגרום לנזק לטווח ארוך אצלו.
יכול להיות שהיא גרמה, אני לא יכולה לדעת בוודאות.
בכל אופן, הוא היה ונשאר עקשן גדול, שמאוד מקפיד על גבולות גופו, ולא מרשה בשום פנים ואופן לאף אחד לפלוש אליו. אז אני מקווה שהוא החלים מהנזק וחזר לעצמו.

אילו יכולתי, מה הייתי משנה?
((לפני זה צריך לזכור שכמו שהילד היה אז חלש מאוד ואנמי ורזה מדי, גם אני הייתי חלשה באופן קיצוני, בתת משקל בולט, ואנמית, גם בגלל שבעצמי אכלתי פורמולה, ואחר כך פורמולה ותפוחי אדמה ובטטות, וגם בגלל שבעצמי הייתי אלרגית)).

המממ. אני חושבת שאילו יכולתי, הייתי משנה את התקשורת עם בעלי.

כלומר, בעלי בא מאסכולת ה"לסבול הכל בבת אחת, לשתוק, לא להתנגד, ולגמור עם זה". כמו כן, היה לו קשה מאוד לשאת את הסבל של הילד, אבל זה התבטא בהגברת הכפייה (כדי שזה יעבור מהר, כדי לגמור עם זה בבת אחת, כדי להקטין את משך הזמן של הסבל, כדי להשתיק את כל הרגשות הרעים).
את כל זה ידעתי, אבל לא בצורה הבהירה שאני כותבת את זה עכשיו.
כמו כן, גם אני גודלתי באסכולה הזאת, ולכן אני כבר הייתי אדם שהתרגל להיות מנותק מגופו, מתחושותיו ומרגשותיו, לסבול שמתעללים בי ולשתוק.
לכן, ההתמודדות שלי אז עם הקושי שלו ועם הצורך שלו בכפייה חריפה על הינוקא היתה שהייתי קרועה בין הצורך לא לכפות על הינוקא בשום צורה, לבין העובדה שלא היה לי פרטנר לזה וגם היה הרבה כעס כלפיי.
מה שהייתי משנה היום, הוא להיות מודעת לכל מה שתיארתי כאן, ולפתוח את הנושא במילים. לדבר בגלוי על הקושי ועל הרגשות, לדבר בגלוי על נושא הכפייה, להגיד שאני רוצה למצוא דרך לא להכריח [b]אפילו אם היא ארוכה מאוד ודורשת המון זמן והמון מאמץ[/b].
אני אז הרגשתי שאין לגיטימציה בשום צורה למאמץ ארוך.
הזמן הביא לזה שגם בעלי לאט לאט הסכים, בשיטה הדרגתית וזוחלת מאוד, לשתף פעולה עם מאמץ ארוך, עם ההיפך מ"נגמור עם זה בבת אחת ודי".

עוד דבר שלא היה לי אז ויש לי היום הוא הרבה יותר כלים.

והרבה מאוד מהכלים שיש לי היום הם בזכות העצות שקיבלתי כאן באתר גם בדף [po]בקשה מיוחדת של בשמת[/po], בעקבות בקשה מפורשת שלי, וכמובן בדפים כמו [po]חינוך ללא כפייה[/po], אבל עוד קודם בכל הדפים שדיברו על גבולות, במיוחד מעצותיה ומחשבותיה של [po]יונת שרון[/po], [po]כבד את ילדיך[/po] .
אסור לשכוח את זה.
אסור לשכוח שגדלתי בכפייה. קיבלתי את כל הכלים לכפות, להכריח, להתקיף, להשתלט, לפלוש ולהיות אלימה. את כל זה לא רציתי - אז נשארתי כמעט בלי כלום.
היו לי כלים לשכנע. אבל אני הייתי ילדה משתכנעת (עיין ערך "רוצה לרַצות", "ילדה טובה", "עושה מה שאומרים לה" ו"שומעת בקול ההורים"). וגם בין הכלים האלה, היו כלים של מניפולציה רגשית. את אלה לא רציתי - אז נשארתי כמעט בלי כלום.

עם ילד בלתי-משתכנע - כלומר, לא מעוניין לרצות, לא משתף פעולה עם דברים שלא נעימים לו, עצמאי ומוכן לעשות אך ורק את מה שהוא רוצה ויוזם, לא מסכים לשום "התעללות" ולא משנה באיזה מסווה -
הכלים שלי לא היו מספיק טובים.

הם דרשו גם הבנה מלאה של אי-כפייה, הבנה מלאה של עצמי ושל רגשותי והסכמה לקבל את רגשותי ולנהוג לפיהם (לא לדכא אותם כדי להגיע ל"מטרה", שזאת דרך הכפייה), הבנה מלאה של בןזוגי ושל רגשותיו וחינוכו והסכמה לקבל את רגשותיו [b]ולתקשר איתם[/b] (במקום להיכנע להם, ולפחד מהכעס שלו, מתוך דיכוי של עצמי ושל הבן שלנו).
את כל זה לא היה לי אז.
אבל כן למדתי הרבה במהלך החודשים שבהם נתנו לו סירופ, ושיכללתי את כל הדרכים לתת סירופ ללא כפייה.
הגברתי את היצירתיות שלי, החל מהמצאת שירים מיוחדים למתן סירופ, המשך בסיפורים ובתיאטרון בובות באמבטיה למתן סירופ, דרך סיפורים מילדותי איך אני התמודדתי עם בליעת תרופות מגעילות [היו לי המון סיפורים כי גודלתי על כמות אדירה של תרופות, כולן מגעילות] - סיפורים ששיעשעו את ילדי, עד כדי כך שהילד דרש את הסיפור "איך אמא בלעה סירופ כשהיתה ילדה" כתנאי לבלוע את הסירופ שלו - וכלה בשילוב במינון מדוייק בין מנות הסירופ להנקות ותוספות יצירתיות אחרות [כגון, מאכל אהוב באמבטיה אחרי ההנקה ולפני מנת הסירופ הבאה].

יצאה תשובה ארוכה כאורך הגלות, אני מצטערת, אבל השאלה נראתה לי חשובה, והפרטים נראים לי חשובים.
יש דרך שאנחנו צריכים לעבור אותה כדי להגיע לחינוך ללא כפייה.
הדרך הזאת גורמת לי להבין, שברגע שבפנים הדברים חזקים, ואנחנו מחוברים לעצמנו, אז יש לנו הרבה יותר בחירה ממה שאנחנו יודעים, ואפשר להגיע להרבה פחות כפייה ממה שאנחנו חושבים.

מה שכן, עוד כמה ימים אני אצנזר את התשובה הזאת מאוד, אולי אמחק אותה, אז אני מודיעה מראש, אל תיעלבו.

האם אתם מוכנים לשתף מתי נאלצתם לכפות משהו על ילדיכם? לא בתאוריה, משהו אמיתי מהחיים [b]שלכם[/b].
מה היתה הסיטואציה?
איך פעלתם?
אילו יכולתם מה הייתם משנים?

חושבת על הנושא כבר כמה זמן. אחר כך אעביר את השאלה ששאלתי בדף [po]חינוך ללא כפייה[/po]. כי אני חושבת שפחות כפייה מתייחס לא רק לחינוך, אלא, אולי ל [b]דרך חיים[/b]. כפייה זה לא רק כלפי ילדים. האם אני כופה את מחשבותיי, מעשיי על אחרים? האם אני מאפשרת לאחרים לכפות עלי? מתי זו כפייה, מתי כניעה לכפייה ומתי משהו אחר?

כתבתי משהו מאד בוסרי, אני אלחץ על "שמור שינויים" אם יתפתח משהו אולי אחר-כך אבצע עריכה כדי לשפר.

אה, אני לא כותבת בשמי הקבוע כי...איך לומר...קצת פחדתי :-], כשכתבתי את השאלה בדף [po]חינוך ללא כפייה[/po], שיראו בשאלה משהו פרובוקטיבי. ואני בכלל התכוונתי (וקיבלתי, בינתיים רק מבשמת) שיתוף אישי, אנושי, מרגש, שאפשר להזדהות איתו, להבין ממנו ודרכו - דרך.

[b]הועבר מהדף [po]חינוך ללא כפייה[/po]:[/b]