על ידי ענת_גיגר* » 23 נובמבר 2005, 22:37
סוף סוף עברנו.
אנחנו מנסים לארגן את חפצינו האינסופיים בקוביה הזאת שאנחנו קוראים לה בית, 45 מ"ר. ברגעים אלה אנחנו עומדים ומגרדים את הפדחת מול כמה ארגזים, שלא ברור לנו באיזו פינה בבית אפשר לתקוע אותם. (אולי במקלחון, וכל פעם שנרצה התקלח נוציא אותם? זה לא כזה סיפור
).
עדינה ודוד זכו בבית גדול ממש, 60 מ"ר. שם באמת לא צריך לדאוג, הכול נכנס פיקס. מה גם שעם ידי הזהב של ניפו צ'יק צ'ק התארגנו להם מדפים וארונות מקצועיים. אנחנו, לעומת זאת, התקנו 3 מדפים וכעבור שעתיים הם נפלו לי על הראש, על כל כבודתם (כאב. עדיין כואב). גם משפחת רייס סידרו להם יופי של בית. שי קורא מעבר לכתף ואומר "אל תוציאי אותנו כאלה פארשים, הגענו שבועיים אחריהם" מה שנכון, נכון.
פה בחוץ, ימין ושמאל רק בוץ ובוץ. היו גשמי זלעפות וכשהולכים כמה מטרים מבית לבית נדבקות סוליות של בוץ לעקבים. לאט לאט נסדר גם את החוץ, עם זולות ומרפסות, ופרגולות. כרגע זה... קצת חלוצי. פועל בדואי שעובד בבית הסמוך אמר לנו שאנחנו כמו הבדואים מההרים. וואלה.
לגור ככה ביחד זה באמת מזכיר את פארק הירדן. הימים עוברים במהומה שלווה, כמו הירדן בחלקים סוערים. מהומה, כי יש כאן 4 בנים בני שנתיים עד שלוש וחצי, ותוסיפו לזה את שלושת (!) התינוקות הקטנים. ושלווה, כי היום הרבה יותר זורם כשנמצאים ביחד. כל היום מדברים, מכינים אוכל, מכינים אוכל, מדברים. נגמרה ארוחת בוקר מכינים צהריים. נגמר צהריים מכינים ערב. יוצאים למגרש משחקים או לערמת החול, חוזרים. עדינה תולה כביסה בשבילי, אני לוקחת קצת את הילדים. בלי נסיעות באוטו. בלי משימות גדולות.
אם מישהו מתעניין במקום, אני רוצה להבהיר, לא כל המושב הוא כזה חדש וחלוצי, יש פה משקים ותיקים, ומדשאות ועצי צאלון מעל למגרש המשחקים...
ועוד מילה, קיבלנו כאן כזאת קבלת פנים מקסימה. כשעברנו לבית הקודם, כתבתי על זה ב
עוברים מהעיר לכפר, חווינו המון ניכור וזרות שלא השתנו הרבה בשנתיים וחצי של חיינו שם. כאן הגיעו כבר לא מעט שכנים, ושמחו להכיר, והזמינו אליהם, ו"איזה יופי שהיגעו כל כך הרבה ילדים! חיכינו לזה המון זמן!". מתברר שהמקום הולך להתמלא בילדים קטנים בשנה הקרובה. והאנשים ממש חמים ונחמדים. יאללה, בואו בהמוניכם.
סוף סוף עברנו.
אנחנו מנסים לארגן את חפצינו האינסופיים בקוביה הזאת שאנחנו קוראים לה בית, 45 מ"ר. ברגעים אלה אנחנו עומדים ומגרדים את הפדחת מול כמה ארגזים, שלא ברור לנו באיזו פינה בבית אפשר לתקוע אותם. (אולי במקלחון, וכל פעם שנרצה התקלח נוציא אותם? זה לא כזה סיפור :-S).
עדינה ודוד זכו בבית גדול ממש, 60 מ"ר. שם באמת לא צריך לדאוג, הכול נכנס פיקס. מה גם שעם ידי הזהב של ניפו צ'יק צ'ק התארגנו להם מדפים וארונות מקצועיים. אנחנו, לעומת זאת, התקנו 3 מדפים וכעבור שעתיים הם נפלו לי על הראש, על כל כבודתם (כאב. עדיין כואב). גם משפחת רייס סידרו להם יופי של בית. שי קורא מעבר לכתף ואומר "אל תוציאי אותנו כאלה פארשים, הגענו שבועיים אחריהם" מה שנכון, נכון.
פה בחוץ, ימין ושמאל רק בוץ ובוץ. היו גשמי זלעפות וכשהולכים כמה מטרים מבית לבית נדבקות סוליות של בוץ לעקבים. לאט לאט נסדר גם את החוץ, עם זולות ומרפסות, ופרגולות. כרגע זה... קצת חלוצי. פועל בדואי שעובד בבית הסמוך אמר לנו שאנחנו כמו הבדואים מההרים. וואלה.
לגור ככה ביחד זה באמת מזכיר את פארק הירדן. הימים עוברים במהומה שלווה, כמו הירדן בחלקים סוערים. מהומה, כי יש כאן 4 בנים בני שנתיים עד שלוש וחצי, ותוסיפו לזה את שלושת (!) התינוקות הקטנים. ושלווה, כי היום הרבה יותר זורם כשנמצאים ביחד. כל היום מדברים, מכינים אוכל, מכינים אוכל, מדברים. נגמרה ארוחת בוקר מכינים צהריים. נגמר צהריים מכינים ערב. יוצאים למגרש משחקים או לערמת החול, חוזרים. עדינה תולה כביסה בשבילי, אני לוקחת קצת את הילדים. בלי נסיעות באוטו. בלי משימות גדולות.
אם מישהו מתעניין במקום, אני רוצה להבהיר, לא כל המושב הוא כזה חדש וחלוצי, יש פה משקים ותיקים, ומדשאות ועצי צאלון מעל למגרש המשחקים...
ועוד מילה, קיבלנו כאן כזאת קבלת פנים מקסימה. כשעברנו לבית הקודם, כתבתי על זה ב [po]עוברים מהעיר לכפר[/po], חווינו המון ניכור וזרות שלא השתנו הרבה בשנתיים וחצי של חיינו שם. כאן הגיעו כבר לא מעט שכנים, ושמחו להכיר, והזמינו אליהם, ו"איזה יופי שהיגעו כל כך הרבה ילדים! חיכינו לזה המון זמן!". מתברר שהמקום הולך להתמלא בילדים קטנים בשנה הקרובה. והאנשים ממש חמים ונחמדים. יאללה, בואו בהמוניכם.