על ידי בכפיפה_אחת* » 01 פברואר 2011, 23:32
אני כותבת בכינוי לא מוכר כדי לשמור על פרטיות, הן ברשת והן ביישוב הקטן שאנחנו גרים בו. אני מבקשת ממי שאולי מזהה אותי לכבד זאת, ולא לחשוף אותי או את משפחתי בשום פרט מזהה.
דף תמיכה במעבר מחינוך ביתי מלא ל... עוד לא ידוע לְמה. ואולי אפילו
דף בלוג?
שם הדף אינו התחכמות, אלה נסיבות חיי בזמן האחרון: צאצא אחד בבית חינוך מובחר, פתוח, קטן יחסית, שדוגל בחופש, דיאלוג ועוד; וצאצא אחד, הצעיר יותר, בבית. שני הבתים נושקים זה לזה, שכם אל שכם ממש. אני נושמת עמוק כל בוקר, כשקולות הילדים המגיעים עם הוריהם לבית הספר מתחילים לעלות מבחוץ וקולה של הילדה שלי עולה מבפנים: היא כבר קמה, ראשונה תמיד, יצאה מחדר השינה המשפחתי, התלבשה, ועכשיו היא דורשת שמישהו יקום להכין לה ארוחת בוקר, או לפחות את הסנדוויצ'ים שהיא רוצה לקחת לשם.
השם והכאן קרובים עד כדי התערבבות, היא יכולה לבוא משם ולבקש סנדוויץ' ברגע שיתחשק לה לאכול מתישהו במשך היום; אבל לא, היא רוצה את זה עכשיו, כי אחר כך כשכולם שם אוכלים היא רוצה לשלוף את הסנדוויץ' שלה מהתיק, כמו כולם.
כמו כולם.
ואני מתחרפנת מזה, כמובן, מהכולם הזה. אני רוצה להתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת עד שכל הכולם ילכו לבית שלהם והשקט והילדה יחזרו לבית שלנו. עד מחר בבוקר.
ואני קצת רוצה להתבכיין - אבל אין על מה, לא באמת: המקום הזה שהיא הולכת אליו הוא חלומו של כל הורה שדוגל בחינוך פתוח, חופשי וכו' (ראו רשימה לעיל). ואני גם קצת רוצה לשבור את הכלים, לשלוח גם את הבן-חמש לאנשהו (אפשר לשם) ולעבוד ולעשות המון כסף P-: (או להגשים את עצמי או כל דבר אחר שאני עושה או לא עושה ממילא כבר שבע שנים עם הילדים בבית). ואני גם רוצה נורא שהכל יחזור להיות כמו שהיה - שני ילדים בבית, מעסיקים את עצמם, מלמדים את עצמם, משחקים זה עם זה, הולכים מכות, מעצבנים לאללה, גדלים לנגד עינינו. ואנחנו, על כל חסרונותינו, לנגד עיניהם. משפחה קטנה, צפופה, עוברים בחיים ביחד.
אז לא להתבכיין. אבל לשתף ולהרהר בקול כאן באכסניה הנדיבה הזאת, להרהר בסיבובים שעשינו מאז שיצאנו להרפתקה הגדולה מכולן, כמו שכתבה לי חברה בהקדשה לספר שנתנה לי אחרי הלידה הראשונה - הרפתקת ההורות. ובעיקר להעז ולשתף במה שעולה עכשיו, כשאולי התחיל פרק חדש בפרשת החינוך הביתי שלנו.
למשל, מה קורה עם הבן שנשאר בבית ורואה את אחותו, חברתו האהובה למשחק, מעבר לחלון? איך משתנה הדינמיקה המשפחתית, האיזון העדין שהגענו אליו בלא מעט השתדלות ובהרבה מזל?
למשל, אילו תגובות נסערות מוציאה מאיתנו (גם ממני וגם מהאיש והאבא) ההתחככות היומיומית במסגרת חינוכית, ותהיה המסגרת לרוחנו ככל שתהיה?
למשל, איך מכריחה אותנו המעורבות החברתית של הילדים שלנו להיות מעורבים גם אנחנו - בקהילת ההורים, בשכונה, ביישוב?
למשל, איך משפיע שפע הגירויים וחברת הילדים היומיומית על הילדה שחיתה עד כה בדיאטה חברתית?
כבר כמה זמן אני מתלבטת אם לכתוב, לשתף, להתייעץ. רוצה לשמוע את קולן של הנשים המנוסות והחכמות פה, אבל מיד יורדת על עצמי שזה סתם ואם אני רוצה אני יכולה פשוט להרים טלפון לאחת החברות ובשביל מה בכלל לכתוב. הפחד מחשיפה גובר על הרצון לשתף, ואז קורה משהו וזה מתהפך.
והנה אני משתפת. אני נותנת למלים להוליך אותי, כמו תמיד, ועדיין אין לי מושג אם משא הכתיבה לא יהיה כבד יותר מההקלה שאולי תבוא עם השיתוף. @}
אני כותבת בכינוי לא מוכר כדי לשמור על פרטיות, הן ברשת והן ביישוב הקטן שאנחנו גרים בו. אני מבקשת ממי שאולי מזהה אותי לכבד זאת, ולא לחשוף אותי או את משפחתי בשום פרט מזהה.
[hr]
[po]דף תמיכה[/po] במעבר מחינוך ביתי מלא ל... עוד לא ידוע לְמה. ואולי אפילו [po]דף בלוג[/po]?
[hr]
שם הדף אינו התחכמות, אלה נסיבות חיי בזמן האחרון: צאצא אחד בבית חינוך מובחר, פתוח, קטן יחסית, שדוגל בחופש, דיאלוג ועוד; וצאצא אחד, הצעיר יותר, בבית. שני הבתים נושקים זה לזה, שכם אל שכם ממש. אני נושמת עמוק כל בוקר, כשקולות הילדים המגיעים עם הוריהם לבית הספר מתחילים לעלות מבחוץ וקולה של הילדה שלי עולה מבפנים: היא כבר קמה, ראשונה תמיד, יצאה מחדר השינה המשפחתי, התלבשה, ועכשיו היא דורשת שמישהו יקום להכין לה ארוחת בוקר, או לפחות את הסנדוויצ'ים שהיא רוצה לקחת לשם.
השם והכאן קרובים עד כדי התערבבות, היא יכולה לבוא משם ולבקש סנדוויץ' ברגע שיתחשק לה לאכול מתישהו במשך היום; אבל לא, היא רוצה את זה עכשיו, כי אחר כך כשכולם שם אוכלים היא רוצה לשלוף את הסנדוויץ' שלה מהתיק, כמו כולם. [b]כמו כולם.[/b]
ואני מתחרפנת מזה, כמובן, מהכולם הזה. אני רוצה להתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת עד שכל הכולם ילכו לבית שלהם והשקט והילדה יחזרו לבית שלנו. עד מחר בבוקר.
ואני קצת רוצה להתבכיין - אבל אין על מה, לא באמת: המקום הזה שהיא הולכת אליו הוא חלומו של כל הורה שדוגל בחינוך פתוח, חופשי וכו' (ראו רשימה לעיל). ואני גם קצת רוצה לשבור את הכלים, לשלוח גם את הבן-חמש לאנשהו (אפשר לשם) ולעבוד ולעשות המון כסף P-: (או להגשים את עצמי או כל דבר אחר שאני עושה או לא עושה ממילא כבר שבע שנים עם הילדים בבית). ואני גם רוצה נורא שהכל יחזור להיות כמו שהיה - שני ילדים בבית, מעסיקים את עצמם, מלמדים את עצמם, משחקים זה עם זה, הולכים מכות, מעצבנים לאללה, גדלים לנגד עינינו. ואנחנו, על כל חסרונותינו, לנגד עיניהם. משפחה קטנה, צפופה, עוברים בחיים ביחד.
אז לא להתבכיין. אבל לשתף ולהרהר בקול כאן באכסניה הנדיבה הזאת, להרהר בסיבובים שעשינו מאז שיצאנו להרפתקה הגדולה מכולן, כמו שכתבה לי חברה בהקדשה לספר שנתנה לי אחרי הלידה הראשונה - הרפתקת ההורות. ובעיקר להעז ולשתף במה שעולה עכשיו, כשאולי התחיל פרק חדש בפרשת החינוך הביתי שלנו.
למשל, מה קורה עם הבן שנשאר בבית ורואה את אחותו, חברתו האהובה למשחק, מעבר לחלון? איך משתנה הדינמיקה המשפחתית, האיזון העדין שהגענו אליו בלא מעט השתדלות ובהרבה מזל?
למשל, אילו תגובות נסערות מוציאה מאיתנו (גם ממני וגם מהאיש והאבא) ההתחככות היומיומית במסגרת חינוכית, ותהיה המסגרת לרוחנו ככל שתהיה?
למשל, איך מכריחה אותנו המעורבות החברתית של הילדים שלנו להיות מעורבים גם אנחנו - בקהילת ההורים, בשכונה, ביישוב?
למשל, איך משפיע שפע הגירויים וחברת הילדים היומיומית על הילדה שחיתה עד כה בדיאטה חברתית?
[hr]
כבר כמה זמן אני מתלבטת אם לכתוב, לשתף, להתייעץ. רוצה לשמוע את קולן של הנשים המנוסות והחכמות פה, אבל מיד יורדת על עצמי שזה סתם ואם אני רוצה אני יכולה פשוט להרים טלפון לאחת החברות ובשביל מה בכלל לכתוב. הפחד מחשיפה גובר על הרצון לשתף, ואז קורה משהו וזה מתהפך.
והנה אני משתפת. אני נותנת למלים להוליך אותי, כמו תמיד, ועדיין אין לי מושג אם משא הכתיבה לא יהיה כבד יותר מההקלה שאולי תבוא עם השיתוף. @}