חינוך ביתי ובית חינוך בכפיפה אחת

[בכפיפה_אחת*]

אני כותבת בכינוי לא מוכר כדי לשמור על פרטיות, הן ברשת והן ביישוב הקטן שאנחנו גרים בו. אני מבקשת ממי שאולי מזהה אותי לכבד זאת, ולא לחשוף אותי או את משפחתי בשום פרט מזהה.

---

דף תמיכה במעבר מחינוך ביתי מלא ל... עוד לא ידוע לְמה. ואולי אפילו דף בלוג?

---

שם הדף אינו התחכמות, אלה נסיבות חיי בזמן האחרון: צאצא אחד בבית חינוך מובחר, פתוח, קטן יחסית, שדוגל בחופש, דיאלוג ועוד; וצאצא אחד, הצעיר יותר, בבית. שני הבתים נושקים זה לזה, שכם אל שכם ממש. אני נושמת עמוק כל בוקר, כשקולות הילדים המגיעים עם הוריהם לבית הספר מתחילים לעלות מבחוץ וקולה של הילדה שלי עולה מבפנים: היא כבר קמה, ראשונה תמיד, יצאה מחדר השינה המשפחתי, התלבשה, ועכשיו היא דורשת שמישהו יקום להכין לה ארוחת בוקר, או לפחות את הסנדוויצ'ים שהיא רוצה לקחת לשם.

השם והכאן קרובים עד כדי התערבבות, היא יכולה לבוא משם ולבקש סנדוויץ' ברגע שיתחשק לה לאכול מתישהו במשך היום; אבל לא, היא רוצה את זה עכשיו, כי אחר כך כשכולם שם אוכלים היא רוצה לשלוף את הסנדוויץ' שלה מהתיק, כמו כולם. כמו כולם.
ואני מתחרפנת מזה, כמובן, מהכולם הזה. אני רוצה להתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת עד שכל הכולם ילכו לבית שלהם והשקט והילדה יחזרו לבית שלנו. עד מחר בבוקר.

ואני קצת רוצה להתבכיין - אבל אין על מה, לא באמת: המקום הזה שהיא הולכת אליו הוא חלומו של כל הורה שדוגל בחינוך פתוח, חופשי וכו' (ראו רשימה לעיל). ואני גם קצת רוצה לשבור את הכלים, לשלוח גם את הבן-חמש לאנשהו (אפשר לשם) ולעבוד ולעשות המון כסף P-: (או להגשים את עצמי או כל דבר אחר שאני עושה או לא עושה ממילא כבר שבע שנים עם הילדים בבית). ואני גם רוצה נורא שהכל יחזור להיות כמו שהיה - שני ילדים בבית, מעסיקים את עצמם, מלמדים את עצמם, משחקים זה עם זה, הולכים מכות, מעצבנים לאללה, גדלים לנגד עינינו. ואנחנו, על כל חסרונותינו, לנגד עיניהם. משפחה קטנה, צפופה, עוברים בחיים ביחד.

אז לא להתבכיין. אבל לשתף ולהרהר בקול כאן באכסניה הנדיבה הזאת, להרהר בסיבובים שעשינו מאז שיצאנו להרפתקה הגדולה מכולן, כמו שכתבה לי חברה בהקדשה לספר שנתנה לי אחרי הלידה הראשונה - הרפתקת ההורות. ובעיקר להעז ולשתף במה שעולה עכשיו, כשאולי התחיל פרק חדש בפרשת החינוך הביתי שלנו.
למשל, מה קורה עם הבן שנשאר בבית ורואה את אחותו, חברתו האהובה למשחק, מעבר לחלון? איך משתנה הדינמיקה המשפחתית, האיזון העדין שהגענו אליו בלא מעט השתדלות ובהרבה מזל?
למשל, אילו תגובות נסערות מוציאה מאיתנו (גם ממני וגם מהאיש והאבא) ההתחככות היומיומית במסגרת חינוכית, ותהיה המסגרת לרוחנו ככל שתהיה?
למשל, איך מכריחה אותנו המעורבות החברתית של הילדים שלנו להיות מעורבים גם אנחנו - בקהילת ההורים, בשכונה, ביישוב?
למשל, איך משפיע שפע הגירויים וחברת הילדים היומיומית על הילדה שחיתה עד כה בדיאטה חברתית?

---

כבר כמה זמן אני מתלבטת אם לכתוב, לשתף, להתייעץ. רוצה לשמוע את קולן של הנשים המנוסות והחכמות פה, אבל מיד יורדת על עצמי שזה סתם ואם אני רוצה אני יכולה פשוט להרים טלפון לאחת החברות ובשביל מה בכלל לכתוב. הפחד מחשיפה גובר על הרצון לשתף, ואז קורה משהו וזה מתהפך.
והנה אני משתפת. אני נותנת למלים להוליך אותי, כמו תמיד, ועדיין אין לי מושג אם משא הכתיבה לא יהיה כבד יותר מההקלה שאולי תבוא עם השיתוף. @}

[בשמת_א*]

איזה יופי שאת משתפת! אני אשמח פשוט לשמוע ממך עוד. אין לי כרגע שאלות, רק רוצה להקשיב

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איזה יופי שאת משתפת! אני אשמח פשוט לשמוע ממך עוד
@}

בגלל התנאים הפיזיים, המצב של הגדולה באמת מוזר - זו פרידה ולא פרידה (מכם). משפחתיות ולא משפחתיות. אחדות וגם הפרדה.

אילו תגובות נסערות מוציאה מאיתנו (גם ממני וגם מהאיש והאבא) ההתחככות היומיומית במסגרת חינוכית, ותהיה המסגרת לרוחנו ככל שתהיה?
זה משום מה קפץ מול עיניי. נניח שזה לא מה שקורה במסגרת הספציפית הזו שמסעיר אתכם. מה כן מסעיר אתכם? עצם הפרידה של ההורים מהילדים בבוקר? השילוח? ההתגודדות לקבוצת השווים? או משהו אחר?

[רוקדת_לאור_ירח*]

נניח שזה לא מה שקורה במסגרת הספציפית הזו שמסעיר אתכם. מה כן מסעיר אתכם? עצם הפרידה של ההורים מהילדים בבוקר? השילוח? ההתגודדות לקבוצת השווים? או משהו אחר?
זו גם השאלה שעלתה לי? ונוספו לי עליה: אולי הצורך בלארגן את סדר היום לפי הילדה?

נדמה לי שאחת השאלות המהותיות כהורים היא מי קובע ועד כמה. ברור לרוב ההורים, שהורות פירושה לתת לילד להתפתח, להתרחק בסופו של דבר לעצמאות. השאלה הנשאלת היא רק מתי, ובאיזה קצב ומה יוביל לשם. נראה כי הילדה החליטה החלטה שמאתגרת אתכם. מכיון שהתפיסה של עצמך כהורה עולה כהוה פתוח ומאפשר, היא מאתגרת דווקא את המהות הזו שלך. אם הייתי הורה יותר סגור בעיני עצמך, ייתכן שהיית אומרת "לא בא בחשבון, אני מחליטה וכעת את נשארת בבית", הילדה, כמו כל ילד, מאירה לך דברים בעצמך. מצד אחד הפתיחות והצורך לאפשר לה ללכת בדרכה היא ומצד שני הצורך שלך שהמשפחה והבית יראו כפי שאת אוהבת לראות אותם.
מקום מאד מעניין ומצמיח לך ולמשפחה כולה, לדעתי. עם כל הקושי כמובן.

[רוקדת_לאור_ירח*]

התכוונתי הורה פתוח ומאפשר

[במבי_ק*]

מזהה

נראה לי שהבת שלך פשוט עושה לכם אימון מוקדם לקראת גיל ההתבגרות. קצת פורשת כנפיים, וקצת עפה, אבל גם מספיק קרוב. כדי להתנסות בעצמאות, כדי שההורים שלה יתנסו בעצמאות שלה. והכל קרוב, ומתאגר, ומתוק ותמים כזה של גיל 7, שבו זה ממש הגיוני לרצות להיות כמו כולם.

איך בעצם התגלגלתם לשם (לבית חינוך)? בגלל השכנות בבתים או משהו אחר?

[תמי_גלילי*]

מזהה
מקלדת שבורה (הכלבה קפצה עליה)

[מיצי_החתולה*]

מקשיבה.

[בכפיפה_אחת*]

שלום לכולן (-:. נדבר אחרי שהמים לתה ירתחו ויהיה לי כיבוד. זה עלול לקחת קצת זמן. בינתיים החיבוקים והפרחים וההתעניינות כבר שיפרו את המצב.

(ל במבי ק - כן, בגלל השכנות בבתים. ככה פשוט).

[לילה_טוב*]

איך הקטן? מרוצה? רוצה גם? משחק לבד? מתגעגע?

[בכפיפה_אחת*]

משחק לבד? מתגעגע?
שני אלה. הוא בהחלט לא אומר שהוא רוצה ללכת. עדיין לגמרי קשור אלינו, לא הולך לחברים בלעדינו... מתוק שקשה לתאר.
ויש המון משחק ביניהם כשהיא חוזרת או כשהיא נשארת בבית (יש ימים שהיא נשארת. למשל היום, היה טיול והיא לא רצתה ללכת).
אבל יש גם הרבה מתח ביניהם. נדמה לי שיותר מקודם. ואם באות אליה חברות הוא מקנא ומפריע להן לשחק.
איזה כיף במשפחות גדולות... (סתם הכללה, אני יודעת).

מה כן מסעיר אתכם?
זאת שאלה שהתשובה עליה מורכבת, חשבתי לדחות אותה לסוף השבוע... זה קשור לעצם המסגרת ומה שזה מעורר אצל כל אחד מאתנו. הרעש, הרבה ילדים יחד, גירויים בלתי פוסקים. לא בגלל החשש ממה שזה יעשה לה! אני סומכת עליה לגמרי ויודעת שברגע שמשהו יפריע לה היא תפרק את זה לגורמים ותסביר לעצמה ולנו מה לא בסדר, או שפשוט תצא משם.
הקושי שלי, ואני חושבת שגם של הבנזוג, הוא שלנו, כל אחד מול עצמו.
אני חוזרת להיות ילדה שמתגמדת ונובלת מול סמכות, ואפילו אם הסמכות היא המורה הנחמדה והדיאלוגית והפתוחה וכו' וכו'. אפילו אם היא המורה של הבת שלי ולא שלי! עד כדי כך טבועים בי הפחד, הרתיעה מהדמות שיש לה איזו סמכות מעצם היותה מבוגרת ממני. אבל היא אפילו לא מבוגרת ממני, כיום! ובכל זאת אני מרגישה אותו הדבר.
וכל המסכנות שמציפה אותי אז.

היום הלכתי לטייל עם הילדים, רק שלושתנו. בהתחלה היה כיף, חיפשנו מקום לפיקניק (רעיון של הבת), הכל ירוק ופורח ויפהפה. אחר כך התחיל להיות קר, והם התחילו להתווכח על המקום המתאים לפיקניק... והיה איזה רגע, אני לא זוכרת מתי ובאיזה הקשר, אבל אני זוכרת שהרגשתי בצורה ברורה מאוד שאני לא אמא. אני לא אשה מבוגרת שהיא אמא של שני הילדים האלה. לא יכול להיות שזה מה שאני. לא יודעת מה הייתי באותו רגע, אבל איכשהו לא הייתי ה... תווית הזאת, השםתואר הזה, היחס הזה, אמאשל. זאת אומרת, הייתי שלהם, אבל לא המבוגר האחראי שלהם. פשוט הרגשתי שזה אבסורד מוחלט שאני אומרת להם מה לעשות או צריכה לפתור להם בעיות או משהו. קשה לי להסביר. זה היה הרבה יותר מוזר ולא מסודר מאיך שאני כותבת את זה. כאילו הייתי באמת ובאופן מוחלט לשבריר שנייה הילדה הקטנה שבפנים, זאת שתמיד מדברים עליה (-:.

זהו בינתיים. לא בטוח שאצליח להגיב לכל דבר, אבל תודה שאתן פה. @}

[עצם_מעצמי*]

קוראת

תודה

[אמא_לילי*]

קוראת ומיתמלאת דמעות.
תודה

[חלוקית_נחל*]

@}

[במבי_ק*]

איזה כיף במשפחות גדולות... (סתם הכללה, אני יודעת).

הגדולה אצלנו עכשיו פורקת את הפנטזיה של להיות ילדה יחידה, ואיזה כיף זה היה יכול להיות, וחבל שיש לה שני אחים... זה היה יכול להיות ממש נוח! היה לה חדר משלה, וכל יום יכולנו לקחת חברות מבית ספר (כי היה מקום באוטו)... חוץמזה שהיא ביקשה מתנה לגיל 9 לעבור לגור אצל סבתא לשנה

אני לא אשה מבוגרת שהיא אמא של שני הילדים האלה.

מכירה. קורה עכשיו פחות, אבל לגמרי מכירה!

ועוד יותר אני מכירה את עד כדי כך טבועים בי הפחד, הרתיעה מהדמות שיש לה איזו סמכות מעצם היותה מבוגרת ממני. אבל היא אפילו לא מבוגרת ממני, כיום! ובכל זאת אני מרגישה אותו הדבר.

[עולם_חדש_מופלא*]

קוראת, וגם .

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_אני לא אשה מבוגרת שהיא אמא של שני הילדים האלה.
מכירה._
ועוד איך.

[בכפיפה_אחת*]

תודה לכולן. היום יותר טוב (-:.

[רוני.של.4*]

זה קשור לעצם המסגרת ומה שזה מעורר אצל כל אחד מאתנו.
אני חוזרת להיות ילדה שמתגמדת ונובלת מול סמכות

וואו. מזדהה כל כך... יש לי שתי בנות שהולכות פעם בשבוע למקום מקסים, פתוח, מאפשר, זורם. הן כל כך נהנות ללכת לשם, וזה נותן להן זמן בלי שאמא שלהם בסביבה (אבל בכל זאת יש מבוגרים אחראיים), וזה נותן לי זמן עם הקטנים בלי הגדולות לעשות משהו שהוא במיוחד עבורם, ואף אחד לא מכריח אותן לעשות שם שום דבר, ואין שם שום "לימודים" במובן הביתספרי/חינוכי הקלאסי, אלא פשוט מקום מדהים להיות בו ולחוות דברים ולהנות. ולמרות כל זאת, יש בי משהו שקצת רוצה שהן תאמרנה לי יום אחד - נמאס לנו, אמא... לא רוצות ללכת לשם יותר. וזה כולה יום בשבוע! וזה מקום נפלא!! וקשה לי לשים את האצבע על מה מפריע לי בדיוק, כי אין משהו שבאמת מפריע לי על פני השטח. זה משהו הרבה יותר עמוק, של הקושי מול סמכות, גם אם זו לא בדיוק סמכות במובן הרגיל של המילה. אני משווה את זה לקושי שהיה לי מול מיילדת הבית, שהיא לגמרי זורמת ומאפשרת ומכילה ולא מלחיצה, שהוא שונה בתכלית מקושי מול צוות בית חולים אבל עדיין קיים שם, ואם הייתי יכולה (הייתי, אני מניחה... אבל נעזוב את זה לרגע ) אז הייתי מוותרת לגמרי על שירותיה של הנ"ל. כמו שהייתי מוותרת בשמחה על שירותיו של הבית המקסים אליו הולכות בנותיי האהובות, סה"כ פעם בשבוע, ונהנות עד אין קץ

[בכפיפה_אחת*]

רוני, קלטת את ההרגשה שלי בדיוק. ובכל זאת, הלוואי שהבת שלי היתה הולכת רק פעם בשבוע!
ואהבתי את ההשוואה למיילדת הבית.

אבל היא הולכת לשם, ואני משתדלת לשמוח על זה. אני באמת שמחה... אני שמחה שזה קורה עכשיו, אחרי שהיינו יחד בבית, ולא בִּמְקום זה; שמחה שזה קורה במקום כל כך מקסים, פתוח, מאפשר, זורם ולא בבית ספר רגיל; שמחה שהיא פוגשת ילדים שבמובנים רבים מזכירים לי בהתנהלות שלהם את ילדי החינוך הביתי, ושרבים מהם באים מחינוך ביתי או לפחות יודעים מה זה; שמחה שהיא לגמרי רגילה שם ולא יוצאת דופן בכלום - לא באוכל שאוכלים בבית, לא בהנקות לטווח ארוך שרואים מסביב, לא בפרנסות המוזרות של ההורים, לא ביחס לפשטות מרצון, ברגישות למיחזור ועוד... (אם כי, אל דאגה - גם שם לא חסרים הפיתויים הצרכניים הרגילים, והמעדן הנכסף הוא כמו תמיד פיתה עם ממרח שוקולד P-:).
@}
אני חושבת שהבעיה שלנו, ההורים שלה, היא עם החינוך כמוסד.
אני מרגישה את זה גם בתור שכנה של בית החינוך המסוים הזה. המודעות העצמית לתפקוד ההורי שלי גדֵלה בצורה לא טבעית ולא פרופורציונית כשאני חשה את האוזניים הכרויות של המחנכים מהבית השכן. כמובן שאלה אוזניים דמיוניות - אני לא חושבת שבאמת יש להם אוזן פנויה להקשיב למה שקורה אצלי בבית, בטח לא עם הקולות של ארבעים ילדים שמתרוצצים שם אצלם - אבל אני תמיד מודעת לזה שיש "שם" אנשים שיודעים יותר טוב ממני איך מתנהגים עם ילדים. אנשים רכים וסבלניים ונחמדים...
ברור שזה לא נכון. ברור שבבית שלהם הם בטח מאבדים לפעמים את הסבלנות ונהיים מגעילים לילדים שלהם. לפעמים הם מאבדים את הסבלנות אפילו "שם", כשהם בתפקיד המחנכים, ונהיים מגעילים לילדים של אנשים אחרים P-:. אבל זאת ההרגשה שלי.

ועדיין לא הסברתי לעצמי מה זאת אומרת "החינוך כמוסד". אני חושבת שכולנו מבינות את זה, פחות או יותר, וגם דשו בדברים האלה באתר הזה ובכלל כבר לפני הרבה שנים. ובכל זאת יש לי צורך לפצח את מבפנים, כשאני בתפקיד האמא והחינוך כמוסד נמצא "שם" ומחזיק את הבת שלי אצלו לפיקדון ארבע-חמש שעות ביום.
אצל דני לסרי קוראים לזה "מקום לגדול". וזה מתאמץ בכל הכוח לא להיות חינוכי במובנים הממוסדים של המלה. אבל - ברגע שיש מסגרת הדברים מוכרחים להתארגן בתוכה ולהתאים לה. עכשיו, אני לא אומרת שיש לי בעיה עקרונית עם זה. בעצם, אולי יש לי, אבל זה לא הנושא. גם משפחה היא מסגרת שהדברים צריכים להתארגן בתוכה.
אולי מה שבאמת הייתי רוצה זה אוטונומיה. המשפחה כאוטונומיה אנרכית. יש לי צורך חזק לא להיות חלק משום מסגרת, והצורך הזה לא מוצה עדיין. אולי זה קשור גם לחיים בארץ, שהם כל כך ממוסגרים, כל כך בועתיים בעיני, והצפיפות הזאת שכולם מכירים את כולם ואין לאן לברוח גם היא קשה לי. ואז אני רוצה לברוח פנימה, הביתה, אבל הילדים שלי מכריחים אותי לצאת, להתחבר לאנשים שלא בחרתי להתחבר איתם, מכריחים אותי להעמיד פנים שאני נחמדה וחברותית בשעה שאין בי שמץ נחמדות וחברותיות.
(-:.
שבת נעימה וגשומה לכולן!

[אמא_צוף*]

ולנוכח הסיטואציה שלכם כפי שאת מתארת, אני דווקא קוראת וחושבת לי: איזה יופי. איזה כייף. אידיאלי כמעט.
בית שהוא ליד בית חינוך פתוח, קטן, דוגל בחופש- בית שהוא ליד בית- ואתם מוזמנים לטעום משני העולמות,
להתלבט, להרגיש, לאפשר- וכל זאת בתנאים אופטימליים. חלום. יש הרבה על מה להודות.
הילדה שמחה ומגלה את עצמאותה, לצעיר טוב איפה שהוא...

יש לי צורך חזק לא להיות חלק משום מסגרת
ניכר שהקשיים הם בעיקר שלך ולא של הילדים. וניכר שיש בידיך סיטואציה מושלמת להמשיך
ולעבוד עם עצמך מול התחושות הללו. לא תמיד יש התאמה בין מה ששמח לנו ומה ששמח לילדים שלנו-
וגם את זה צריך לקבל.

[רוני.של.4*]

רוני, קלטת את ההרגשה שלי בדיוק. ובכל זאת, הלוואי שהבת שלי היתה הולכת רק פעם בשבוע!
הי כפיפה, מעניין אם זה אותו המקום
אני חייבת לומר שבהתחלה, כשהן רק התחילו ללכת, הן מאוד לחצו עליי להגדיל את מספר הימים שהן הולכות לשם. היה להן כל כך כיף, באמת! אבל אנחנו מראש דיברנו על זה שאצלנו בבית, זה חינוך ביתי. ובשאר השבוע יש עוד פעילויות רבות שהן נהנות מהן לא פחות, זה לא שהן משתעממות חלילה או שהשבוע שלהן ריק מתוכן... הן ביקשו "רק עוד יום אחד, אמא! בבקשה!" אבל ידעתי שאם זה יהיה "רק עוד יום אחד" אז זה יעלה לעוד אחד, ועוד אחד... ומבחינתי זה פשוט לא אפשרי. אני לא מדברת כרגע על העלות הכלכלית של לשלוח לעוד ימים למסגרת, אלא על העלות האחרת - על הלחץ כל בוקר לקום בזמן, להכין אוכל, להגיע לשם, הנסיעה המרוחקת (כי אנחנו לא גרים בשכנות למקום, אלא לפחות 20 דקות נסיעה לכל כיוון)... על המחיר שהקטנים ישלמו, כי הם צריכים להגרר לפחות חלק מהזמן באוטו איתנו לשם, ואז הם מבלים שעה בבוקר ושעה בצהריים בנסיעה מיותרת אוקצור - הטלתי וטו. יש דברים שבמשפחה שלנו הילדים לא מחליטים ואחרי פעמיים כאלה, הן הפסיקו לבקש, והבינו שככה זה אצלנו. הן גם הבינו מעצמן, שבשביל ללכת לשם יותר הן תצטרכנה לותר על המון דברים אחרים שהן אוהבות לעשות בשאר ימות השבוע. והיום הזה הפך ליום מיוחד וכיפי - אני מתארת לעצמי שאם היו הולכות יום יום, הקימה בבוקר למשל היתה הופכת למטלה מאוסה ומעצבנת. אבל כשזה יום אחד ומיוחד, הן קמות בכיף ומתארגנות ורוצות לצאת מהר כי הן לא רוצות לפספס אז לפחות מבחינתי, יום בשבוע זה עוד איכשהוא נסבל, וכנראה שבכל זאת משרת איזה צורך שלהן (וגם שלי במקום מסויים) שקשה לספק אותו במסגרת החינוך הביתי.

[אחת*]

אני חושבת שהבעיה שלנו, ההורים שלה, היא עם החינוך כמוסד.
עם כל ההזדהות שאני חשה עם רגשותייך כלפי חינוך ממוסד, בא לי להגיד לך:
עזבי את כל זה. זה שלך, לא שלה. ואין שום סיבה להעיק על החוויה הטובה שלה עם המטענים האלה.
בעיניי מה שחשוב הוא איפה טוב לילד, מה המקום שמאפשר לו התפתחות אופטימלית.

[חלוקית_נחל*]

מזדהה לגמרי. זוכרת שגרנו בסירקין היה במורד הרחוב גן קסום, ממש כמו שאת מתארת, מסגרת שכזו, עם השם של לסרי, לילדים צעירים יותר. הכרתי את אחת הגננות ממפגשים שהיו מתקיימים אצלי, גם חלק מההורים. ידעתי בוודאות שזה מקום מקסים. הרגשתי בדיוק כמוך, שאנשי הצוות שם מקסימים ורגועים, בניגוד לרגזנות ולחוסר סבלנות שלי, שיש שם עושר של פעילות, חברה זמינה, זה מספק קהילה חברתית ומעין קבוצת השתייכות גם להורים, עם עזרה הדדית ותמיכה. היה לי קל יותר לעמוד בפיתוי בגלל הגילאים הצעירים של בנותיי, בעיקר בכורתי. היא לא הכירה את המקום, ולא ביקשה/דרשה ללכת, זה גם גיל שבו יותר לגיטימי בעיני להורים להתוות את הדרך. אני מרגישה שכול הדברים שמזדמנים לי, מעוררי השאלות ומעלי הספקות, עוזרים לי לדייק את הדרך, לחדד את האמונה, למצוא את מה שמתאים לנו, לכולנו.
נגעת בליבי ואני ממש מעריכה ומתרשמת (מתקשה למצוא שמות תואר בעברית ראויה, שיחליפו את המושג "מחזיקה ממך" אבל זה מה שאני מנסה להגיד), על כך שאת מאפשרת את התהליך. מתרגשת מלקרוא אותך, את השינוי שאתם עוברים. מרגישה את הלב (שלי) מפרפר. מעניין. מאוד לקרוא. תודה לך @}

[רוקדת_לאור_ירח*]

_זה קשור לעצם המסגרת ומה שזה מעורר אצל כל אחד מאתנו.
אני חוזרת להיות ילדה שמתגמדת ונובלת מול סמכות_
על אף שאנחנו לא בעניין חינוך ביתי ולא היינו, אני מאד מזדהה עם זה. את התחושה הזו בדיוק ניסיתי להתחיל לתאר בדף בו אני מתבוננת על הורות. עד השנה לא הרגשתי מול סמכות, במשפחתונים ביתיים מעוטי ילדים ואישיים. השנה, גיל חמש וחצי, נכנסנו ל"גן" , מערכת. חיובית ככל שתהיה המערכת הספציפית ואנשיה אני מרגישה יותר מדי פעמים איך אני מתגמדת ונובלת מולה. בנוסף, הגננת דווקא כן מבוגרת ממני היום, מה שמוסיף לזה, מול בנות הצוות הצעירות יותר קל לי בהקשר הזה "הממוסד".

[יוטי_בעיר*]

אני מאד דומה לך.
היינו בחינוך ביתי ומשנה שעברה היא בבי"ס דמוקרטי.
אני מהצד "מחכה" ליום שהיא לא תרצה ללכת לבי"ס אבל זה לא יקרה בקרוב, היא מתה על הבי"ס הזה.
בנתים אני מחזיקה את עצמי לא לדבר לידה כמה מ"ע החינוך זה דבר רע לדעתי כדי לא לתת לה להרגיש רע.
זאת הבחירה שלה ועם הבי"ס הזה אני בסדר על אף שבי"ס במהותו הוא בעיתי בעיני.
וגם אותי מחרפן לעמוד בלוח זמנים בבוקר.

[בכפיפה_אחת*]

נגמרה שנת הלימודים ואני מרגישה צורך לעדכן ולסכם. @}

ההתנסות במסגרת חינוכית, פתוחה ככל שתהיה, היתה קשה לשלושה מאתנו - אלה שנשארו בבית בזמן שהרביעית הלכה לה לשם כל בוקר, שמחה וטובת לב.

היחסים בין האחים נעכרו: כשהיא חוזרת משם הוא פשוט כועס, מוציא את הכעס שהצטבר בשעות שלא היתה בבית, והיא עייפה ושבעה מחברה ולכן הם מתקשים, כמעט בכל יום מחדש, לבלות ביחד כמו בעבר. עם זאת, מאז התחיל החופש, וגם בחופשות מהמסגרת שהיו בחגים, הם שוב משחקים יחד - שעות! כמובן שלא חסרים ריבים, ו"משעמם לי" ורצון לפגוש חברים אחרים, אבל בסך הכל אני מרגישה שהאיזון חוזר והיחסים משתפרים ברגע שיש להם די זמן להיות ביחד. אני מקווה שזה יימשך, אם כי יש גם עניין הגיל - אני מניחה שככל שיתבגרו הקשר ייפרם מעט או הרבה. אבל אולי הבסיס החזק של השנים הראשונות ישפיע לטובה.

קשה לי לומר מה בדיוק הקושי שהיה לי עם המסגרת. אני חוששת שזה פשוט קושי עם מסגרות באשר הן. הרבה פעמים אנחנו (אני ובנזוגי) מוצאים את עצמנו מתרגזים על כל מיני דברים שקורים שם, אבל מצד שני, הרבה פעמים מצאנו את עצמנו מאושרים שם - בחברת ההורים, הצוות והילדים.

אני חושבת שקשה לי ה"בידור" התמידי, כאילו שחשים צורך או אפילו דרישה מצד הילדים להעסיק, לגרות ולהעשיר אותם כל הזמן. יש משהו כל כך מלאכותי בחיים שלנו, של כולנו בצד השבע של העולם, שבאמת קשה לדעת מה לעשות עם הילדים. בחיים אידאליים הייתי רוצה שכולנו נעשה דברים יצרניים ומועילים כמו גידול האוכל שלנו, אחזקת הבית והסביבה, טיפול במי שזקוק לטיפול, וגם דברים מעשירים לעולם - מגידול פרחים ועד תִכנות. בחיים כאלה הילדים היו יכולים להשתלב בעשייה יצרנית, עזרה באחזקה ובטיפול, משחק עצמאי ויצירה משלהם. אבל עודף הפנאי שאנחנו נהנים ממנו ושהילדים נהנים ממנו יוצר בלבול גדול באשר לעשייה. מהי עשייה טבעית, מהו לימוד טבעי בתנאים של עודף - עודף זמן, עודף מזון, עודף גירויים?

אין לי תשובות, אבל האי נחת שאני חשה בתוך מסגרת מאולצת שבה כמה מבוגרים צריכים לספק לילדים "תכנים" (מלה שאינה חביבה עלי), פעילות, ואפילו לתת להם את החופש לעשות מה שהם רוצים - אולי זאת האי נחת שמטרידה אותי יותר מכל.

מצד שני, שוב, קשה להלין על השמחה שיש במקום המסוים הזה, במסגרת המסוימת הזאת שלנו. ואני אומרת שלנו כי אני מרגישה שאנחנו, כל המשפחה, חלק מהמסגרת הזאת. יש שמחה אמיתית של הילדים, הצוות וההורים... שמחה ויצירה ועשייה.
אני חושבת על הקיבוץ של פעם, שהילדים חונכו לעבוד מגיל צעיר. הרי גם בזה לא הייתי רוצה! בטח לא כמו שזה היה אז...
אולי כדי לגדל ילדים שיתאימו כמבוגרים לעולם שלנו באמת צריך לגרות אותם ולהעשיר אותם? איך הם יהיו מתכנתים או אמנים או רואי חשבון אם לא יכירו מחשבים, אם לא יתנסו במלאכות יד וביצירה, אם לא ישתעשעו בחשבון? אבל זה מה שאני רוצה? שיתאימו לעולם?

בסך הכל יש הרבה רגעים במשך היום שאני חושבת שזה מזל גדול שהילדה לא בבית כל היום אלא רק רובו. מזל שיש לה חברים שהיא רואה כל יום, מזל שיש מבוגרים משמעותיים שהם לא ההורים שלה.
ועם זאת אני גם עצובה.

[מיצי_החתולה*]

<מתגעגעת>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כשהיא חוזרת משם הוא פשוט כועס, מוציא את הכעס שהצטבר בשעות שלא היתה בבית,
אוי, המתוק הזה...

אבל האי נחת שאני חשה בתוך מסגרת מאולצת שבה כמה מבוגרים צריכים לספק לילדים "תכנים" (מלה שאינה חביבה עלי), פעילות, ואפילו לתת להם את החופש לעשות מה שהם רוצים
את זוכרת שכל עניין המסגרות המודרניות התחיל מהצורך של ההורים לעבוד... בעבודות שאי אפשר לשלב בהן ילדים.
אצלכם הרי עניין שעות העבודה מאוד גמיש, את ודאי לא "צריכה" השגחה רצופה על הילדה כל יום באותן שעות, וזה מן הסתם גורם למסגרת להיראות מלאכותית עוד יותר.

אבל זה מה שאני רוצה? שיתאימו לעולם?
כבר עכשיו מתאימים בול @}
גם אני חושבת הרבה על עניין ה"העשרה" - עד כמה חוג או פעילות מודרכת הם דברים מעשירים (הם כן, נניח, כשהם טובים והילד במיטבו. אבל באיזו מידה ובאיזו צורה, זה אי אפשר לקבוע). ובאיזו מידה פעילות חופשית ו"סתמית" מעשירה ותורמת. המון עניין של מינונים וכוונונים עדינים. לפעמים בפעם ה-100 שקוראים את אותו הספר פתאום מבינים משהו. ולפעמים זה מביא למיאוס והילד "מיובש" וצמא לגירויים חדשים ושונים. לא תמיד אנחנו שמים לב או מצליחים להבחין אם זה מצב א' או מצב ב'.