על ידי בז_מצוי* » 11 אפריל 2009, 04:34
בלידה השנייה, בבית, הייתי מאוד קשובה לגוף ונתתי לו להוביל. הוא פשוט זז מעצמו, בלי שליטה שלי ממש, מהר מאוד הגעתי לעמוד על ארבע, על הבירכיים והזרועות על כדור הפיזיו. בכל ציר האגן זז מעצמו ונשפתי אויר החוצה ובין הצירים פשוט נחתי על הכדור. לא לחצתי ולא יזמתי שום פעולה.
הרגשתי את הצירים מתקדמים ודוחפים את עצמם. הרבה יותר מהר ממה שחשבתי הגיע ציר גדול שפיסק לי את הרגליים עוד, והרגשתי את הראש חצי בחוץ, גם קצת שרף (עד אז הכאבים היו לא משמעותיים ולא היה לי כל צורך לצעוק) עוד שני צירים כאלה והיא החליקה החוצה.
הרבה מתוך זה הוא בהכנה של עצמך ללידה, לחשוב ולפנטז איך היא תרגיש.
חלק גדול בהכנה הנפשית ללידה היה להשתחרר מהפחד מפני הכאב, לבקש אותו, להגיד לעצמי שאני לא מפחדת ממנו, שזו תחושה זמנית בתהליך נפלא ומתגמל שבסופו יש התחלה של חיים חדשים. התייחסות כזו לכאב מקטינה אותו ואז הוא לא מפריע. במהלך הלידה בבית הרגשתי את הצירים יותר כזרמים חשמליים קטנים שהתחילו מאחור עטפו אותי והגיעו לקדמת הבטן, מסמנים את הדרך לתינוקת. רק בשלושת הצירים בסוף היה סוג של כאב, של מתיחה.
התירגול של היציאות בשרותים עוזר גם. ילדים מקפצים מעבר לדלת... בסדר, אבל תפרגני לעצמך, שתי דקות של נשימה (אפילו 20 שניות יכול להספיק) - דווקא לחשוב על נשימה שעולה בעמוד השידרה כלפי מעלה, הגוף מזדקף והקקי יוצא ללא לחיצה- גם זו פעולה שאין סיבה ללחוץ בה, הגוף יודע איך לעשות זאת לבד, הרי הוא הוביל את שאריות המזון עד לנקודה זו, לאורך כל המעי הגס והדק, לא? כינור- הרי כשאת מנסה לעצור את הקקי מלצאת זה עוזר רק חלקית, נכון? בסופו של דבר הוא יצא עם נרצה או לא...
(אפשר לא לסגור א הדלת ואז יש אילוזיה של שליטה בנעשה בחוץ, מה שהוא במילא פיקציה, וחוץ מזה הם יסתדרו כמה דקות בלי אמא, ומקבלים גם איזה שיעור שאמא היה יישות בפני עצמה וגם לה יש צרכים...)
לגבי הצעקות- בלידה הראשונה שמתי לי למטרה לצעוק על מנת לשחרר, ז"א לאפשר לעצמי לעשות מה שנכון לי באותו רגע. ואכן צעקתי לא מעט, זה היה בביה"ח והיה נדמה לי שאני משחררת ושואגת, בדיעבד נראה לי שבזבזתי הרבה אנרגיות. יש הבדל בין צעקות גבוהות של היסטריה- מכאב, יותר נכון מהפחד מפני הכאב שעוד יבוא, לבין נהמות והוצאת קולות נמוכים, צעקות אכן מבזבזות אנרגיה וגורמות לגוף להלחץ ולהתכווץ ולכן למעשה לא עוזרות ועומתן נהמות וקולות נמוכים המכוונים אל הספינסטר הקדמי (עוזר לדמיין תוך כדי איך הוא נפתח, בכל נשיפה האויר יוצא כמו חצוצרה שהולכת וגדלה, כמו גלים שמתפשטים מהמרכז החוצה) מאוד עוזר.
עבודה על שרירים טבעתיים מאוד יכולה לעזור במקרה של טחורים (זה אני יודעת לא מידע אישי ) אבל שיטת פאולה יכולה להיות מאוד מועילה גם כהכנה ללידה וגם בשביל להמנע/ לתקן טחורים
בלידת הבית גם לא נקרעתי בכלל, נראה לי שיש לזה קשר. אם הגוף פועל לפי הקצב הפנימי שלו אין סיבה להקרע, אין בכך שום הגיון אבולוציוני (קרע משמעותו דימום ובזבוז של אנרגיה). הגוף שלנו, כמו של כל הנקבות , מותאם לפעולה זו. נכון שההזדקפות שלנו כפרימאטים גרמה להצרות של האגן ופחות תנועתיות בו ולכן עוד יותר חשוב להיות קשוב לגוף לא ללחוץ כשהוא לא מוכן. בלידת הבית ממש הרגשתי איך בנקודה מסויימת האגן נפתח יותר- ואז שלושת הצירים האחרונים, ונגמר...
בלידה השנייה, בבית, הייתי מאוד קשובה לגוף ונתתי לו להוביל. הוא פשוט זז מעצמו, בלי שליטה שלי ממש, מהר מאוד הגעתי לעמוד על ארבע, על הבירכיים והזרועות על כדור הפיזיו. בכל ציר האגן זז מעצמו ונשפתי אויר החוצה ובין הצירים פשוט נחתי על הכדור. לא לחצתי ולא יזמתי שום פעולה.
הרגשתי את הצירים מתקדמים ודוחפים את עצמם. הרבה יותר מהר ממה שחשבתי הגיע ציר גדול שפיסק לי את הרגליים עוד, והרגשתי את הראש חצי בחוץ, גם קצת שרף (עד אז הכאבים היו לא משמעותיים ולא היה לי כל צורך לצעוק) עוד שני צירים כאלה והיא החליקה החוצה.
הרבה מתוך זה הוא בהכנה של עצמך ללידה, לחשוב ולפנטז איך היא תרגיש.
חלק גדול בהכנה הנפשית ללידה היה להשתחרר מהפחד מפני הכאב, לבקש אותו, להגיד לעצמי שאני לא מפחדת ממנו, שזו תחושה זמנית בתהליך נפלא ומתגמל שבסופו יש התחלה של חיים חדשים. התייחסות כזו לכאב מקטינה אותו ואז הוא לא מפריע. במהלך הלידה בבית הרגשתי את הצירים יותר כזרמים חשמליים קטנים שהתחילו מאחור עטפו אותי והגיעו לקדמת הבטן, מסמנים את הדרך לתינוקת. רק בשלושת הצירים בסוף היה סוג של כאב, של מתיחה.
התירגול של היציאות בשרותים עוזר גם. ילדים מקפצים מעבר לדלת... בסדר, אבל תפרגני לעצמך, שתי דקות של נשימה (אפילו 20 שניות יכול להספיק) - דווקא לחשוב על נשימה שעולה בעמוד השידרה כלפי מעלה, הגוף מזדקף והקקי יוצא ללא לחיצה- גם זו פעולה שאין סיבה ללחוץ בה, הגוף יודע איך לעשות זאת לבד, הרי הוא הוביל את שאריות המזון עד לנקודה זו, לאורך כל המעי הגס והדק, לא? כינור- הרי כשאת מנסה לעצור את הקקי מלצאת זה עוזר רק חלקית, נכון? בסופו של דבר הוא יצא עם נרצה או לא...
(אפשר לא לסגור א הדלת ואז יש אילוזיה של שליטה בנעשה בחוץ, מה שהוא במילא פיקציה, וחוץ מזה הם יסתדרו כמה דקות בלי אמא, ומקבלים גם איזה שיעור שאמא היה יישות בפני עצמה וגם לה יש צרכים...)
לגבי הצעקות- בלידה הראשונה שמתי לי למטרה לצעוק על מנת לשחרר, ז"א לאפשר לעצמי לעשות מה שנכון לי באותו רגע. ואכן צעקתי לא מעט, זה היה בביה"ח והיה נדמה לי שאני משחררת ושואגת, בדיעבד נראה לי שבזבזתי הרבה אנרגיות. יש הבדל בין צעקות גבוהות של היסטריה- מכאב, יותר נכון מהפחד מפני הכאב שעוד יבוא, לבין נהמות והוצאת קולות נמוכים, צעקות אכן מבזבזות אנרגיה וגורמות לגוף להלחץ ולהתכווץ ולכן למעשה לא עוזרות ועומתן נהמות וקולות נמוכים המכוונים אל הספינסטר הקדמי (עוזר לדמיין תוך כדי איך הוא נפתח, בכל נשיפה האויר יוצא כמו חצוצרה שהולכת וגדלה, כמו גלים שמתפשטים מהמרכז החוצה) מאוד עוזר.
עבודה על שרירים טבעתיים מאוד יכולה לעזור במקרה של טחורים (זה אני יודעת לא מידע אישי ) אבל שיטת פאולה יכולה להיות מאוד מועילה גם כהכנה ללידה וגם בשביל להמנע/ לתקן טחורים
בלידת הבית גם לא נקרעתי בכלל, נראה לי שיש לזה קשר. אם הגוף פועל לפי הקצב הפנימי שלו אין סיבה להקרע, אין בכך שום הגיון אבולוציוני (קרע משמעותו דימום ובזבוז של אנרגיה). הגוף שלנו, כמו של כל הנקבות , מותאם לפעולה זו. נכון שההזדקפות שלנו כפרימאטים גרמה להצרות של האגן ופחות תנועתיות בו ולכן עוד יותר חשוב להיות קשוב לגוף לא ללחוץ כשהוא לא מוכן. בלידת הבית ממש הרגשתי איך בנקודה מסויימת האגן נפתח יותר- ואז שלושת הצירים האחרונים, ונגמר...