על ידי אנונימי » 12 מאי 2004, 23:06
לכל מי שתהה למה לא באנו ליומיון, או למה באנו כל כך מאוחר ( – הגענו בסביבות שש בערב), הרי הסיפור המלא וגם למה קראתי לדף בשם הזה:
- יש גם גירסה מקוצרת בסוף, תחת הכותרת: לסיכום
בשתיים בלילה, 12.5.04 בעוד שלושת הגברים ישנים במיטתנו, ואני עושה עבודת הכנה למפגש – קוראת את
הקול של באופן טבעי , העיר חתול את אלעד.
לא, אין לנו חיות מחמד בבית, למעט דגיג גופי ועכבר טועה.
חתול פחיסתמי בא אלינו לביקור, שלא בהזמנתינו, כנראה דרך החלון. קומה שניה, על עמודים! חתול אתלטי.
אלעד התעורר בתדהמה, החתול נבהל,והתחיל להתרוצץ בפאניקה בחדר. הוא זינק לעבר החלון, המוגף בתריס, נחת חזרה על מיטתנו המשפחתית, ובדרכו, דרך על תינוק קטון, בן שלושה חודשים, נטול חיסונים, והשאיר לו מספר שריטות על ראשו.
אחרי שהברחנו אותו (את החתול, לא את שוני!), ניקינו את השריטות במים ושמנו יוד. שוני נרגע אחרי כמה דקות, אבל נשאר ער וערני, מחייך ושמח כהרגלו.
אחרי קצת זמן, הוא עשה קקי ענק, ואחריו עוד אחד. דבר שהוא כמעט אף פעם לא עושה – לחרבן בלילה.
הרגשתי שהוא פשוט
מוציא את החרא , מתנקה מכל מה שקרה.
אבא גם נרגע די מהר, ורק לאמא-פולניה לקח עוד זמן להירגע, כשנשארה עם דמעות יבשות על הלחי.
אחרי עוד זמן מה ולאחר שהיגפנו את כל התריסים, חזרנו לישון.
למען הסר ספק, החלטנו שבבוקר, בדרך ליומיון, אקפוץ עם שוני לקופ"ח, שיראו את הילד על שריטותיו, יגידו לנו שהכל בסדר ושזה לא רציני, ונמשיך שמחים וטובי לב ליומיון.
מין תמימות ובורות שכאלה, שחברו להן יחדיו...
הגעתי לקופ"ח, לחדר אחיות.
מיד הופניתי לרופאה. הלכתי אליה. לא היה אצלה אף אחד ונכנסתי מיד.
סיפרתי לה באנגלית מה קרה, כי לא רציתי שהדר יבהל. הוא ישן לכל אורך התקרית, ולא ידע מזה כלום – הסברתי לו רק שלשוני יש שריטות על הראש, ושבגלל זה אנחנו לוקחים אותו לקופת חולים.
מיד התחילו השאלות המתבקשות, עם טון מאשים: למה לא חיסנו אותו? ושצריך מיד אנטי טטנוס. ושזה בא במחומשת. ושצריך
עכשיו._ הכל _עכשיו. ורגע, נקרא לרופאה השניה להתייעץ גם איתה. והיא מספרת לה בעברית מה קרה. שתיהן רוסיות. למה לא באנגלית? טוב, קשה לכן אנגלית, אני מבינה, אז תתנצלו בפני שאתן עוברות לרוסית, ותעברו לרוסית, כי ביקשתי לא בעברית כדי שהדר לא יבין. לא – הן בעברית. (אני מניחה שזה לא נעשה כדי לעשות לי דוקא, אלא כי הן פשוט לא חשבו עליו, ולא הבינו בכלל את הבקשה שלי, אבל זה די עצבן אותי).
וצריך ללכת עכשיו למשרד הבריאות בתל אביב. וצריך עכשיו להתקשר אליהם. והיא הלכה לצלצל בעצמה.
ולחץ ולחץ ולחץ.
ואני מעדכנת את אלעד, ורוצה שיגיע יותר מוקדם, זאת אומרת
עכשיו_ כדי שיהיה איתי ועם הדר. אבל הבוקר שלו נדחס מאד, כדי שיוכל להגיע ליומיון, להיות עם הדר ולאפשר לי להשתתף במעגלים, אז הוא לא יכול לברוח _עכשיו. אוף.
צילצלנו לרופאת ילדים הקבועה של שוני – דר' נועה פרנקל (זו מטיפה מן הטבע). אבל היא לא עובדת היום בקופה ולא הסכימו לתת את הטלפון שלה בבית. אז הלכתי לאוטו לקחת את הספר שלה מהפאלם, והתקשרתי, והיא לא בבית, אבל נתנו לי את הנייד שלה. והתקשרתי, והיא בפגישה, בעבודה, אבל הקשיבה בכל זאת ואמרה שאכן, צריך טטנוס, אבל לא במחומשת, אפשר לבד. שאתקשר עוד שעה.
אבל בקופה אין DT, רק מחומשת. פעם היה DT לילדים. היום אין. הן מראות לי בספר. סה"כ הן מנסות לבוא לקראתי, להבין מה אני רוצה מחייהן, לעזור, אבל...
התקשרתי אפילו לבית מרקחת "בר-אילן" ברעננה, לבדוק אם יש להם במלאי אנטי טטנוס, והיה להם. רק צריך טופס 29ג', שהנחתי שנועה תפקסס להם בלי בעיה. לא שידעתי מי יזריק, אבל קיויתי שנועה תטפל בזה איכשהו. (כשהיינו בסיפור האנטי טטנוס להדר, לא הסכימו לחסן אותו בקופ"ח; אחרי שעברתי לטונים קצת אגרסיביים, הרופא הראשי התערב, וטיפל בענין. אבל זה לא היה טריוויאלי...)
אחרי דיונים עם הרופאות ואלעד, החלטתי שנטפל באנטי-טטנוס יותר מאוחר, אחרי שאדבר שוב עם נועה, ושניסע קודם ללשכת הבריאות בתל אביב. הם רצו שאבוא כדי להחליט אם צריך גם חיסון נגד כלבת ואיזה אנטי טטנוס בדיוק הוא צריך לקבל.
כל הזמן הזה חשבתי גם על האפשרות לחכות לאלעד עד שיסיים, כדי שיבוא איתנו, או אפילו שנתפצל. שהוא יסע לקנות את החיסון אולי.
וחשבתי לי, שאולי אעבור לרגע ביומיון, ואתייעץ עם צפריר.
המון מחשבות, המון התלבטויות והמון לחץ.
בסופו של דבר החלטתי נסענו מיד ללשכת הבריאות. הזעקתי את אמשלי, שתצטרף כדי שיהיה עוד מישהו עבור הדר, וגם קצת עבורי, ונסענו.
שם, קיבלו אותי יפה, אך שוב עם השאלות על למה לא חיסנו, ושוב הייתי צריכה לספר מה קרה ואיך קרה.
בהתחלה לאחות, ואח"כ לרופאה. היא החליטה שלא צריך חיסון נגד כלבת, כנראה מפני שכלבת עוברת בנשיכה ולא בשריטה. אבל היא לא היתה בטוחה מה כדאי לעשות בענין הטטנוס, שהרי שוני לא קיבל אפילו את המחומשת הראשון, ובו האנטי-טטנוס הראשון.
אז היא התקשרה בעצמה לדר' פרנקל, והן שוחחו, והיא פלבלה את עיניה פעם-פעמיים, ולבסוף סיכמו שניתן לו אנטי-טטנוס אקטיבי שם, ופאסיבי בבית חולים.
האקטיבי, אפקטיבי (יעיל, אבל בשביל החרוז) רק אחרי עשרה ימים עד שבוע לטענתם; הפאסיבי, מיידית, וצריך לתת אותו תוך 24 שעות מזמן הפציעה. 28 שעות מקסימום.
ויתרנו בעצת נועה על הנסיעה לרעננה, והתפשרנו על DT, יענו אנטי-טטנוס משולב בדיפטריה, שקיבלנו במקום, ולו כדי לחסוך את התיזוז שכרוך בכך. מה גם שהיא לא יכלה לדאוג לנו למי יזריק לו את החיסון הבודד.
יותר מאוחר צלצלתי אליה שוב, להתנצל על הטרטורים, והיא יצאה ממש בסדר, אמרה שמה פתאום, לא טרטורים, שזה בסדר גמור, ומה פתאום סליחה. חמודה אמיתית.
לא שאני חושבת שזה צריך להיות אחרת, אבל הציפיות שלי מרופאים נמוכות יותר מהציפיות שלי מהציפיות של הכריות של צפריר, כך שכשרופא, ואפילו לא רופא פרטי, נותן שירות ויחס יפים, אני מופתעת לטובה, ושמחה על כך מאד. (רופא או רופאה, כמו גם עורך דין או עורכת דין, בשבילי זה אותו הדבר)
בעוד שוני מקבל את הזריקה מהאחות סופי (הבאמת חביבה ונעימה!), כתבה הרופאה מכתב למנהל מיון ילדים תה"ש, ואף התקשרה אליו, כדי שכבר יזמינו עבורינו את החיסון הפאסיבי, מבית המרקחת שלהם, למיון.
בינתיים אלעד חבר להדר ואמשלי, שהמתינו כולם למטה. מזל שהכנתי צידה ליומיון – היה להם מה לאכול...
נסענו לביה"ח (את אמשלי הורדנו במחוז חפה בדרכנו הלאה), ושם אכן ידעו כבר על בואנו, אך הפאסיבי המבוקש לא המתין לנו במיון. אנחנו המתנו לו שעה ארוכה. ארוכה כאורך שעתיים וחצי. בינתיים שוני נבדק קלות (רצו למדוד לו חום בטוסיק, אבל ויתרו והסתפקו בבית השחי), הדר שיחק רבות במתקנים באולם הקבלה, אכלנו ארטיקים וגלידות וסוכריות, ובסופו של דבר, קראו לנו, הזריקו, שוב בכי, קצת יותר זמן הפעם, קצת חיכינו לראות שאין תגובה קשה לזריקה, וזהו. נ-ג-מ-ר (
מ י כ ל , שמת
?). חמש וחצי בערב.
לשמחתי והערכתי הרבה, אלעד הסכים שניסע מיד ליומיון, וכך הספקתי אפילו לפגוש אנשים חדשים, לדבר עם ותיקים יותר ופחות, לספר את הסיפור הזה עשר פעמים לפחות, לקנות COOL מצפריר, ואפילו להינות
לסיכום: שוני נשרט מחתול, נדקר פעמיים (כשהוא נישא על ידי אמא שאמורה לגונן עליו), מה שאולי הופך אותו קצת למיין סטרים?
הוא
מוציא את החרא על ידי הוצאת חרא בטיטול (חד-פעמי ולא מתכלה – אפילו עוד יותר מיין סטרים), ואני עושה זאת פה, מעל גבי האתר. מנסה להתנקות.
פעם, בימי המבחנים המעיקים באוניברסיטה, זה היה יוצא תרתי משמע: גם שלשול לפני המבחן, וגם כתיבת הבחינה...
עוד כמה "שלוקים" של COOL מצפריר, ונקום כמו חדשים, מצפים בקוצר רוח ליומיון 2005...
לכל מי שתהה למה לא באנו ליומיון, או למה באנו כל כך מאוחר ( – הגענו בסביבות שש בערב), הרי הסיפור המלא וגם למה קראתי לדף בשם הזה:
[list]
[*] יש גם גירסה מקוצרת בסוף, תחת הכותרת: לסיכום ;-)
[/list]
[hr]
בשתיים בלילה, 12.5.04 בעוד שלושת הגברים ישנים במיטתנו, ואני עושה עבודת הכנה למפגש – קוראת את [po]הקול של באופן טבעי[/po] , העיר חתול את אלעד.
לא, אין לנו חיות מחמד בבית, למעט דגיג גופי ועכבר טועה.
חתול פחיסתמי בא אלינו לביקור, שלא בהזמנתינו, כנראה דרך החלון. קומה שניה, על עמודים! חתול אתלטי.
אלעד התעורר בתדהמה, החתול נבהל,והתחיל להתרוצץ בפאניקה בחדר. הוא זינק לעבר החלון, המוגף בתריס, נחת חזרה על מיטתנו המשפחתית, ובדרכו, דרך על תינוק קטון, בן שלושה חודשים, נטול חיסונים, והשאיר לו מספר שריטות על ראשו.
אחרי שהברחנו אותו (את החתול, לא את שוני!), ניקינו את השריטות במים ושמנו יוד. שוני נרגע אחרי כמה דקות, אבל נשאר ער וערני, מחייך ושמח כהרגלו.
אחרי קצת זמן, הוא עשה קקי ענק, ואחריו עוד אחד. דבר שהוא כמעט אף פעם לא עושה – לחרבן בלילה.
הרגשתי שהוא פשוט [po]מוציא את החרא[/po] , מתנקה מכל מה שקרה.
אבא גם נרגע די מהר, ורק לאמא-פולניה לקח עוד זמן להירגע, כשנשארה עם דמעות יבשות על הלחי.
אחרי עוד זמן מה ולאחר שהיגפנו את כל התריסים, חזרנו לישון.
למען הסר ספק, החלטנו שבבוקר, בדרך ליומיון, אקפוץ עם שוני לקופ"ח, שיראו את הילד על שריטותיו, יגידו לנו שהכל בסדר ושזה לא רציני, ונמשיך שמחים וטובי לב ליומיון.
מין תמימות ובורות שכאלה, שחברו להן יחדיו...
הגעתי לקופ"ח, לחדר אחיות. [u]מיד[/u] הופניתי לרופאה. הלכתי אליה. לא היה אצלה אף אחד ונכנסתי מיד.
סיפרתי לה באנגלית מה קרה, כי לא רציתי שהדר יבהל. הוא ישן לכל אורך התקרית, ולא ידע מזה כלום – הסברתי לו רק שלשוני יש שריטות על הראש, ושבגלל זה אנחנו לוקחים אותו לקופת חולים.
מיד התחילו השאלות המתבקשות, עם טון מאשים: למה לא חיסנו אותו? ושצריך מיד אנטי טטנוס. ושזה בא במחומשת. ושצריך [u]עכשיו._ הכל _עכשיו.[/u] ורגע, נקרא לרופאה השניה להתייעץ גם איתה. והיא מספרת לה בעברית מה קרה. שתיהן רוסיות. למה לא באנגלית? טוב, קשה לכן אנגלית, אני מבינה, אז תתנצלו בפני שאתן עוברות לרוסית, ותעברו לרוסית, כי ביקשתי לא בעברית כדי שהדר לא יבין. לא – הן בעברית. (אני מניחה שזה לא נעשה כדי לעשות לי דוקא, אלא כי הן פשוט לא חשבו עליו, ולא הבינו בכלל את הבקשה שלי, אבל זה די עצבן אותי).
וצריך ללכת עכשיו למשרד הבריאות בתל אביב. וצריך עכשיו להתקשר אליהם. והיא הלכה לצלצל בעצמה.
ולחץ ולחץ ולחץ.
ואני מעדכנת את אלעד, ורוצה שיגיע יותר מוקדם, זאת אומרת [u]עכשיו_ כדי שיהיה איתי ועם הדר. אבל הבוקר שלו נדחס מאד, כדי שיוכל להגיע ליומיון, להיות עם הדר ולאפשר לי להשתתף במעגלים, אז הוא לא יכול לברוח _עכשיו.[/u] אוף.
צילצלנו לרופאת ילדים הקבועה של שוני – דר' נועה פרנקל (זו מטיפה מן הטבע). אבל היא לא עובדת היום בקופה ולא הסכימו לתת את הטלפון שלה בבית. אז הלכתי לאוטו לקחת את הספר שלה מהפאלם, והתקשרתי, והיא לא בבית, אבל נתנו לי את הנייד שלה. והתקשרתי, והיא בפגישה, בעבודה, אבל הקשיבה בכל זאת ואמרה שאכן, צריך טטנוס, אבל לא במחומשת, אפשר לבד. שאתקשר עוד שעה.
אבל בקופה אין DT, רק מחומשת. פעם היה DT לילדים. היום אין. הן מראות לי בספר. סה"כ הן מנסות לבוא לקראתי, להבין מה אני רוצה מחייהן, לעזור, אבל...
התקשרתי אפילו לבית מרקחת "בר-אילן" ברעננה, לבדוק אם יש להם במלאי אנטי טטנוס, והיה להם. רק צריך טופס 29ג', שהנחתי שנועה תפקסס להם בלי בעיה. לא שידעתי מי יזריק, אבל קיויתי שנועה תטפל בזה איכשהו. (כשהיינו בסיפור האנטי טטנוס להדר, לא הסכימו לחסן אותו בקופ"ח; אחרי שעברתי לטונים קצת אגרסיביים, הרופא הראשי התערב, וטיפל בענין. אבל זה לא היה טריוויאלי...)
אחרי דיונים עם הרופאות ואלעד, החלטתי שנטפל באנטי-טטנוס יותר מאוחר, אחרי שאדבר שוב עם נועה, ושניסע קודם ללשכת הבריאות בתל אביב. הם רצו שאבוא כדי להחליט אם צריך גם חיסון נגד כלבת ואיזה אנטי טטנוס בדיוק הוא צריך לקבל.
כל הזמן הזה חשבתי גם על האפשרות לחכות לאלעד עד שיסיים, כדי שיבוא איתנו, או אפילו שנתפצל. שהוא יסע לקנות את החיסון אולי.
וחשבתי לי, שאולי אעבור לרגע ביומיון, ואתייעץ עם צפריר.
המון מחשבות, המון התלבטויות והמון לחץ.
בסופו של דבר החלטתי נסענו מיד ללשכת הבריאות. הזעקתי את אמשלי, שתצטרף כדי שיהיה עוד מישהו עבור הדר, וגם קצת עבורי, ונסענו.
שם, קיבלו אותי יפה, אך שוב עם השאלות על למה לא חיסנו, ושוב הייתי צריכה לספר מה קרה ואיך קרה.
בהתחלה לאחות, ואח"כ לרופאה. היא החליטה שלא צריך חיסון נגד כלבת, כנראה מפני שכלבת עוברת בנשיכה ולא בשריטה. אבל היא לא היתה בטוחה מה כדאי לעשות בענין הטטנוס, שהרי שוני לא קיבל אפילו את המחומשת הראשון, ובו האנטי-טטנוס הראשון.
אז היא התקשרה בעצמה לדר' פרנקל, והן שוחחו, והיא פלבלה את עיניה פעם-פעמיים, ולבסוף סיכמו שניתן לו אנטי-טטנוס אקטיבי שם, ופאסיבי בבית חולים.
האקטיבי, אפקטיבי (יעיל, אבל בשביל החרוז) רק אחרי עשרה ימים עד שבוע לטענתם; הפאסיבי, מיידית, וצריך לתת אותו תוך 24 שעות מזמן הפציעה. 28 שעות מקסימום.
ויתרנו בעצת נועה על הנסיעה לרעננה, והתפשרנו על DT, יענו אנטי-טטנוס משולב בדיפטריה, שקיבלנו במקום, ולו כדי לחסוך את התיזוז שכרוך בכך. מה גם שהיא לא יכלה לדאוג לנו למי יזריק לו את החיסון הבודד.
יותר מאוחר צלצלתי אליה שוב, להתנצל על הטרטורים, והיא יצאה ממש בסדר, אמרה שמה פתאום, לא טרטורים, שזה בסדר גמור, ומה פתאום סליחה. חמודה אמיתית.
לא שאני חושבת שזה צריך להיות אחרת, אבל הציפיות שלי מרופאים נמוכות יותר מהציפיות שלי מהציפיות של הכריות של צפריר, כך שכשרופא, ואפילו לא רופא פרטי, נותן שירות ויחס יפים, אני מופתעת לטובה, ושמחה על כך מאד. (רופא או רופאה, כמו גם עורך דין או עורכת דין, בשבילי זה אותו הדבר)
בעוד שוני מקבל את הזריקה מהאחות סופי (הבאמת חביבה ונעימה!), כתבה הרופאה מכתב למנהל מיון ילדים תה"ש, ואף התקשרה אליו, כדי שכבר יזמינו עבורינו את החיסון הפאסיבי, מבית המרקחת שלהם, למיון.
בינתיים אלעד חבר להדר ואמשלי, שהמתינו כולם למטה. מזל שהכנתי צידה ליומיון – היה להם מה לאכול...
נסענו לביה"ח (את אמשלי הורדנו במחוז חפה בדרכנו הלאה), ושם אכן ידעו כבר על בואנו, אך הפאסיבי המבוקש לא המתין לנו במיון. אנחנו המתנו לו שעה ארוכה. ארוכה כאורך שעתיים וחצי. בינתיים שוני נבדק קלות (רצו למדוד לו חום בטוסיק, אבל ויתרו והסתפקו בבית השחי), הדר שיחק רבות במתקנים באולם הקבלה, אכלנו ארטיקים וגלידות וסוכריות, ובסופו של דבר, קראו לנו, הזריקו, שוב בכי, קצת יותר זמן הפעם, קצת חיכינו לראות שאין תגובה קשה לזריקה, וזהו. נ-ג-מ-ר ([po]מ י כ ל[/po] , שמת |L| ?). חמש וחצי בערב.
לשמחתי והערכתי הרבה, אלעד הסכים שניסע מיד ליומיון, וכך הספקתי אפילו לפגוש אנשים חדשים, לדבר עם ותיקים יותר ופחות, לספר את הסיפור הזה עשר פעמים לפחות, לקנות COOL מצפריר, ואפילו להינות :-)
[hr]
לסיכום: שוני נשרט מחתול, נדקר פעמיים (כשהוא נישא על ידי אמא שאמורה לגונן עליו), מה שאולי הופך אותו קצת למיין סטרים? ;-)
הוא [po]מוציא את החרא[/po] על ידי הוצאת חרא בטיטול (חד-פעמי ולא מתכלה – אפילו עוד יותר מיין סטרים), ואני עושה זאת פה, מעל גבי האתר. מנסה להתנקות.
פעם, בימי המבחנים המעיקים באוניברסיטה, זה היה יוצא תרתי משמע: גם שלשול לפני המבחן, וגם כתיבת הבחינה...
[hr]
עוד כמה "שלוקים" של COOL מצפריר, ונקום כמו חדשים, מצפים בקוצר רוח ליומיון 2005...