מוציא את החרא

[אנונימי]

דף תמיכה

[אנונימי]

לכל מי שתהה למה לא באנו ליומיון, או למה באנו כל כך מאוחר ( – הגענו בסביבות שש בערב), הרי הסיפור המלא וגם למה קראתי לדף בשם הזה:

• יש גם גירסה מקוצרת בסוף, תחת הכותרת: לסיכום

---

בשתיים בלילה, 12.5.04 בעוד שלושת הגברים ישנים במיטתנו, ואני עושה עבודת הכנה למפגש – קוראת את הקול של באופן טבעי , העיר חתול את אלעד.
לא, אין לנו חיות מחמד בבית, למעט דגיג גופי ועכבר טועה.
חתול פחיסתמי בא אלינו לביקור, שלא בהזמנתינו, כנראה דרך החלון. קומה שניה, על עמודים! חתול אתלטי.
אלעד התעורר בתדהמה, החתול נבהל,והתחיל להתרוצץ בפאניקה בחדר. הוא זינק לעבר החלון, המוגף בתריס, נחת חזרה על מיטתנו המשפחתית, ובדרכו, דרך על תינוק קטון, בן שלושה חודשים, נטול חיסונים, והשאיר לו מספר שריטות על ראשו.
אחרי שהברחנו אותו (את החתול, לא את שוני!), ניקינו את השריטות במים ושמנו יוד. שוני נרגע אחרי כמה דקות, אבל נשאר ער וערני, מחייך ושמח כהרגלו.
אחרי קצת זמן, הוא עשה קקי ענק, ואחריו עוד אחד. דבר שהוא כמעט אף פעם לא עושה – לחרבן בלילה.
הרגשתי שהוא פשוט מוציא את החרא , מתנקה מכל מה שקרה.
אבא גם נרגע די מהר, ורק לאמא-פולניה לקח עוד זמן להירגע, כשנשארה עם דמעות יבשות על הלחי.
אחרי עוד זמן מה ולאחר שהיגפנו את כל התריסים, חזרנו לישון.
למען הסר ספק, החלטנו שבבוקר, בדרך ליומיון, אקפוץ עם שוני לקופ"ח, שיראו את הילד על שריטותיו, יגידו לנו שהכל בסדר ושזה לא רציני, ונמשיך שמחים וטובי לב ליומיון.
מין תמימות ובורות שכאלה, שחברו להן יחדיו...
הגעתי לקופ"ח, לחדר אחיות. מיד הופניתי לרופאה. הלכתי אליה. לא היה אצלה אף אחד ונכנסתי מיד.
סיפרתי לה באנגלית מה קרה, כי לא רציתי שהדר יבהל. הוא ישן לכל אורך התקרית, ולא ידע מזה כלום – הסברתי לו רק שלשוני יש שריטות על הראש, ושבגלל זה אנחנו לוקחים אותו לקופת חולים.
מיד התחילו השאלות המתבקשות, עם טון מאשים: למה לא חיסנו אותו? ושצריך מיד אנטי טטנוס. ושזה בא במחומשת. ושצריך עכשיו._ הכל _עכשיו. ורגע, נקרא לרופאה השניה להתייעץ גם איתה. והיא מספרת לה בעברית מה קרה. שתיהן רוסיות. למה לא באנגלית? טוב, קשה לכן אנגלית, אני מבינה, אז תתנצלו בפני שאתן עוברות לרוסית, ותעברו לרוסית, כי ביקשתי לא בעברית כדי שהדר לא יבין. לא – הן בעברית. (אני מניחה שזה לא נעשה כדי לעשות לי דוקא, אלא כי הן פשוט לא חשבו עליו, ולא הבינו בכלל את הבקשה שלי, אבל זה די עצבן אותי).
וצריך ללכת עכשיו למשרד הבריאות בתל אביב. וצריך עכשיו להתקשר אליהם. והיא הלכה לצלצל בעצמה.
ולחץ ולחץ ולחץ.
ואני מעדכנת את אלעד, ורוצה שיגיע יותר מוקדם, זאת אומרת עכשיו_ כדי שיהיה איתי ועם הדר. אבל הבוקר שלו נדחס מאד, כדי שיוכל להגיע ליומיון, להיות עם הדר ולאפשר לי להשתתף במעגלים, אז הוא לא יכול לברוח _עכשיו. אוף.

צילצלנו לרופאת ילדים הקבועה של שוני – דר' נועה פרנקל (זו מטיפה מן הטבע). אבל היא לא עובדת היום בקופה ולא הסכימו לתת את הטלפון שלה בבית. אז הלכתי לאוטו לקחת את הספר שלה מהפאלם, והתקשרתי, והיא לא בבית, אבל נתנו לי את הנייד שלה. והתקשרתי, והיא בפגישה, בעבודה, אבל הקשיבה בכל זאת ואמרה שאכן, צריך טטנוס, אבל לא במחומשת, אפשר לבד. שאתקשר עוד שעה.
אבל בקופה אין DT, רק מחומשת. פעם היה DT לילדים. היום אין. הן מראות לי בספר. סה"כ הן מנסות לבוא לקראתי, להבין מה אני רוצה מחייהן, לעזור, אבל...
התקשרתי אפילו לבית מרקחת "בר-אילן" ברעננה, לבדוק אם יש להם במלאי אנטי טטנוס, והיה להם. רק צריך טופס 29ג', שהנחתי שנועה תפקסס להם בלי בעיה. לא שידעתי מי יזריק, אבל קיויתי שנועה תטפל בזה איכשהו. (כשהיינו בסיפור האנטי טטנוס להדר, לא הסכימו לחסן אותו בקופ"ח; אחרי שעברתי לטונים קצת אגרסיביים, הרופא הראשי התערב, וטיפל בענין. אבל זה לא היה טריוויאלי...)
אחרי דיונים עם הרופאות ואלעד, החלטתי שנטפל באנטי-טטנוס יותר מאוחר, אחרי שאדבר שוב עם נועה, ושניסע קודם ללשכת הבריאות בתל אביב. הם רצו שאבוא כדי להחליט אם צריך גם חיסון נגד כלבת ואיזה אנטי טטנוס בדיוק הוא צריך לקבל.
כל הזמן הזה חשבתי גם על האפשרות לחכות לאלעד עד שיסיים, כדי שיבוא איתנו, או אפילו שנתפצל. שהוא יסע לקנות את החיסון אולי.
וחשבתי לי, שאולי אעבור לרגע ביומיון, ואתייעץ עם צפריר.
המון מחשבות, המון התלבטויות והמון לחץ.

בסופו של דבר החלטתי נסענו מיד ללשכת הבריאות. הזעקתי את אמשלי, שתצטרף כדי שיהיה עוד מישהו עבור הדר, וגם קצת עבורי, ונסענו.
שם, קיבלו אותי יפה, אך שוב עם השאלות על למה לא חיסנו, ושוב הייתי צריכה לספר מה קרה ואיך קרה.
בהתחלה לאחות, ואח"כ לרופאה. היא החליטה שלא צריך חיסון נגד כלבת, כנראה מפני שכלבת עוברת בנשיכה ולא בשריטה. אבל היא לא היתה בטוחה מה כדאי לעשות בענין הטטנוס, שהרי שוני לא קיבל אפילו את המחומשת הראשון, ובו האנטי-טטנוס הראשון.
אז היא התקשרה בעצמה לדר' פרנקל, והן שוחחו, והיא פלבלה את עיניה פעם-פעמיים, ולבסוף סיכמו שניתן לו אנטי-טטנוס אקטיבי שם, ופאסיבי בבית חולים.
האקטיבי, אפקטיבי (יעיל, אבל בשביל החרוז) רק אחרי עשרה ימים עד שבוע לטענתם; הפאסיבי, מיידית, וצריך לתת אותו תוך 24 שעות מזמן הפציעה. 28 שעות מקסימום.

ויתרנו בעצת נועה על הנסיעה לרעננה, והתפשרנו על DT, יענו אנטי-טטנוס משולב בדיפטריה, שקיבלנו במקום, ולו כדי לחסוך את התיזוז שכרוך בכך. מה גם שהיא לא יכלה לדאוג לנו למי יזריק לו את החיסון הבודד.
יותר מאוחר צלצלתי אליה שוב, להתנצל על הטרטורים, והיא יצאה ממש בסדר, אמרה שמה פתאום, לא טרטורים, שזה בסדר גמור, ומה פתאום סליחה. חמודה אמיתית.
לא שאני חושבת שזה צריך להיות אחרת, אבל הציפיות שלי מרופאים נמוכות יותר מהציפיות שלי מהציפיות של הכריות של צפריר, כך שכשרופא, ואפילו לא רופא פרטי, נותן שירות ויחס יפים, אני מופתעת לטובה, ושמחה על כך מאד. (רופא או רופאה, כמו גם עורך דין או עורכת דין, בשבילי זה אותו הדבר)

בעוד שוני מקבל את הזריקה מהאחות סופי (הבאמת חביבה ונעימה!), כתבה הרופאה מכתב למנהל מיון ילדים תה"ש, ואף התקשרה אליו, כדי שכבר יזמינו עבורינו את החיסון הפאסיבי, מבית המרקחת שלהם, למיון.
בינתיים אלעד חבר להדר ואמשלי, שהמתינו כולם למטה. מזל שהכנתי צידה ליומיון – היה להם מה לאכול...
נסענו לביה"ח (את אמשלי הורדנו במחוז חפה בדרכנו הלאה), ושם אכן ידעו כבר על בואנו, אך הפאסיבי המבוקש לא המתין לנו במיון. אנחנו המתנו לו שעה ארוכה. ארוכה כאורך שעתיים וחצי. בינתיים שוני נבדק קלות (רצו למדוד לו חום בטוסיק, אבל ויתרו והסתפקו בבית השחי), הדר שיחק רבות במתקנים באולם הקבלה, אכלנו ארטיקים וגלידות וסוכריות, ובסופו של דבר, קראו לנו, הזריקו, שוב בכי, קצת יותר זמן הפעם, קצת חיכינו לראות שאין תגובה קשה לזריקה, וזהו. נ-ג-מ-ר (מ י כ ל , שמת ?). חמש וחצי בערב.
לשמחתי והערכתי הרבה, אלעד הסכים שניסע מיד ליומיון, וכך הספקתי אפילו לפגוש אנשים חדשים, לדבר עם ותיקים יותר ופחות, לספר את הסיפור הזה עשר פעמים לפחות, לקנות COOL מצפריר, ואפילו להינות

---

לסיכום: שוני נשרט מחתול, נדקר פעמיים (כשהוא נישא על ידי אמא שאמורה לגונן עליו), מה שאולי הופך אותו קצת למיין סטרים?
הוא מוציא את החרא על ידי הוצאת חרא בטיטול (חד-פעמי ולא מתכלה – אפילו עוד יותר מיין סטרים), ואני עושה זאת פה, מעל גבי האתר. מנסה להתנקות.
פעם, בימי המבחנים המעיקים באוניברסיטה, זה היה יוצא תרתי משמע: גם שלשול לפני המבחן, וגם כתיבת הבחינה...

---

עוד כמה "שלוקים" של COOL מצפריר, ונקום כמו חדשים, מצפים בקוצר רוח ליומיון 2005...

[ענת_גביש*]

[ורד_לב*]

ווי, ליאת, בגלל זה נראית סחוטה כ"כ ואני לתומי תהיתי איך לא ראיתי אותך שם מוקדם יותר, קרוב כ"כ הבייתה.

מקווה שאת כבר יותר בסדר עכשיו...

[בשמת_א*]

ווי, ווי, ליאת, איזו חוויה קשה! אני רואה שבכלל לא יצא לנו לדבר! אוי אוי אוי. טוב שעבר...

[מיץ_פטל*]

אוי ליאת...עכשיו הבנתי את ה " עכשיו יותר טוב.."
מהרתי להאכיל את הקטנה ולא הייתי פנויה כ"כ להקשיב.
גם את הקטנה שרט חתול בעין לפני כחודשיים. ואנו גם מהרנו לרופאה שפסקה כי צריך דחוף טטנוס.
וגם לנו נאמר כי יש רק במחומשת.
רק שאז לא היה לי את הכוחות להלחם, לנסוע למרכז לחפש, והיא כל כך בכתה וצרחה, והיתה מבוהלת מאוד.
אז היא קבלה את זה במחומשת.
כל הכבוד לך על הנחישות. והכוחות.
ושהגעת!!!!

[ענת_גביש*]

לא הבנתי את ענין הטטנוס.
האם טטנוס לא נדרש בפציעה שעומקה כשני סנטימטרים? שריטות חתול הן בדרך כלל לא כאלה עמוקות.

[אמבט_ים*]

איזה סיפור, באמת תהיתי איפה את, הדר בא לאמר לנו שלום והוא היה כל כך חמוד שלא התאפקתי והדבקתי לו בוסה לנוכח פניו הנבוכות.
העיקר שכל הסיפור מאחוריכם.

[אנונימי]

וואללה - לא הספקתי להגיד שלום למי שהיה, וזה רק שליש מכמה שהיו בשיא, אם הבנתי נכון...
מאיה, שלום

כן, זה מאחורינו, נראה לי.
אבל עכבר טועה, לא מאחורינו.
המניאק, כל כך חכם, שנכנס למלכודת, שמיקמתי על הנתיב שלו, ויוצא. בלי לטעום מהבמבה אפילו.
מבאעס אותי לאללה!

ולעניין הטטנוס - ענת, כנראה שבאמת זה לא הכרחי, ואפילו בלשון המעטה, אבל הייתי בלחץ, לא חשבתי על עומק, לא חשבתי - נקודה.
והרי לא נצפה מרופאים שיחשבו, נכון? טוב, אני סתם משמיצה. אולי בגלל שזה בראש, ותינוק בן שלושה חודשים, מתייחסים לזה אחרת.

לא מצטערת שחיסנו אותו.
העיקר שמאחורינו.

[ענת_שן_לוי*]

גם לנו היה קונפליקט מעצבן בקשר לטטנוס, עמדנו בפני הצורך להחליט בדחיפות אם צריך או לא.
מכיוון שלא הצלחתי לתפוס את הידעונית שלי, (שיכולה להגיד לי דרך הטלפון אם צריך או לא) נאלצתי להקשיב לרחשי ליבי שבסופו של דבר (אחרי התלבטויות קשות מאד) רמזו לי שאין צורך לחסן.
אבל אפילו ההומאופטית שלי אמרה, שאם יש סיכוי שאדיר שינה מעיני מרוב דאגה, עדיף לחסן.

[מ_י_כ_ל*]

בלי לטעום מהבמבה
מה? שיאכל לא אורגני?

ליאת, שמחתי להכיר, ואכן - טוב שהכל כבר מאחוריכם. שוני נראה כל כך מתוק, מקופל לו כך במנשא עם האגודל בפה וישן שנת ישרים. לו הייתי אן גדס כבר הייתי עושה מזה מטעמים...

[עדי_יותם*]

[לילה_טוב*]

עוד פעם ן

[חגית_ו*]

אהההההההההה
אז עכשיו הבנתי למה לא נפגשנו!
אז עוד

[אנונימי]

וגם פה תודה על התגובות

היום, שוני, כרגיל, היה למופת, אבל הדר ואני - עוד לא עבר לנו...

[מיכל_שץ*]

התביישתי ביומיון אז הנה עכשיו אחד ענק
פתאום אני קולטת כמה תשושה נראית, למרות שכבר היית די מאוששת. ובאותו רגע היה נדמה לי שהתגברת (שכחתי כמה זה קשה כשהם קטנים).
היום, שוני, כרגיל, היה למופת, אבל הדר ואני - עוד לא עבר לנו...
תוציאי עוד קצת חרא בסוף גם זה יעבור

[ענת_גביש*]

לא חשבתי על עומק, לא חשבתי - נקודה.
זה לשניה לא היה ביקורת עלייך כמובן. מה עוד אנחנו עושות במצבים כאלה חוץ מלא לחשוב? אלא על מי שהיה אמור לטפל בך. אגב, אני לא ידעתי את ענין השני סנטימטר, ושמעתי אותו מאחות, כשהתלבטתי אם לחסן טטנוס. אני עדיין מרגישה שזה חיסון שכדאי שנעשה כשיש פרא אדם בבית.
חוץ מזה, תראי איך שומעים דברים מאחיות, מבטלים את מה שלא מתחשק ומאמצים את מה שכן. בעצמי כתבתי בחשיבות רבה "שמעתי את זה מאחות!"
אני תוהה פתאם אם ענין השני סנטימטר נכון. מישהו?

[טרה_רוסה*]

לא יודעת בקשר לשני סנטימטר, אבל הטטנוס יכול להתפתח רק במצב שאין חמצן, ולכן אומרים שאם הפצע עמוק, כלומר לא חשוף לאוויר, אז יכול להתפתח החיידק. תלוי גם אם יש זרימת דם באזור הפצע או לא.

[אנונימי]

המון דברים. אנסה בשיטת הפרות (פרה-פרה):

מקפית - בכלל, אבל בכלל! לא הבנתי על איזה במבה את מדברת. עכשיו נשברתי סופית והחלטתי לחפש.
יגעת ומצאת - תאמין. מצאתי. לא ידעת שיש במבה אורגנית? אבוי לבושה! יש גם יש. אבל שלנו היא במבה על תקן פיתיון לעכברים, כך שקיבלנו שקית פתוחה עבשה ומשומשת. אולי בגלל זה הוא בורח ממנה במקום לטעום את התקרובת...
ומי היא אן גדס? (לחפש פה באתר? )

מיכל-לא-מקפית, אצלנו לא מתחבקים בבית. ז"א בבית הפולני בו גדלתי. אצלנו בבית - כן. אז גם לי קשה עם זה עדין, אבל עם הזמן, משתפרת. תודה על ה ופעם באה שנפגשים - לא וירטואלי - עלי!

טטנוס, ענת, טרה:
אמרו לי היום שאם שמנו יוד מייד (מי יגדיר לי מה זה מייד ? שמנו תוך חמש דקות נניח), חסל סדר טטנוס. הנכון הוא?
אבל היום יוד זה לא יוד, זה פולידין בעצם. אמרו לי שאין יותר יוד בארץ בכלל (א-הה! אני יודעת שבדגים יש יוד...). אז פולידין ויוד זה היינו הך? מחסל טטנוס אם הטיפול מיידי?

[ענת_שן_לוי*]

יענו, תלוי אם היוד נכנס לעומק הפצע או לא. כי אם זה עמוק ודק - לא בטוח שהיוד יגיע לכל מקום שהיה מגע עם ה"חיידק".
אבל סתאאאאם, נראה שלי שהבעיה היא בחרדה שלנו מאי-חיסון. אז או לטפל בחרדה - או לחסן...
כדאי להיזהר כי בטח הטטנוס מתפתח יפה במצב חרדה, (כמו שמסבירים אצלינו, החרדה עוזרת לחיידקים הרעים) ולכן החרדה מאד מסוכנת. הייתי שמחה אם בדך תזונה ללידת תינוק בריא היו לוקחים את זה בחשבון גם.

[יונת_שרון*]

ליאת (נכון שלהתחבק וירטואלית הרבה יותר קל?)
לי את נראית דווקא מאוד COOL.
תרגישו טוב!

[מי_כל*]

מה יש פה לכולכם עם החיבוקים הוירטואלים האלו?
כחסידה גדולה (וגבוהה...) של חיבוקים אמיתיים וכמי שזכתה שהגור החדש שלך יעשה עליו קקי מפואר - קבלי ממני (על החשבון) חיבוק מוֹעֶך ונישוק גם!!!

[עדי_יותם*]

ומי היא אן גדס?

"אן גדס" www.annegeddes.com. פוי, איזה אתר מסחרי.
עכשיו אחרי שראית דוגמה את בטח מזהה, אבל למקרה שלא, גיגול תמונות "anne geddes" יביא אותך למבחר מרשים.

[אמא_של_יונת*]

ליאת,
פולידין הוא יוד. ההבדל בינו לבין היוד של פעם, שהוא מומס בחומר פחות מכאיב.
אולי מי שאמר לך שאין יוד מאמין ש"יוד זה כואב מאד" ולכן חושב שאין כבר יוד?

[טובי_י*]

קודם כל , סחטיין על העמידה בבלגן ובחרדה ובמה לא.

אבל לא 'בנתי, אשמח אם תסבירו מה ההבדל בין החיסון המחומש ללא מחומש, ולמה הוא כל כך מרתיע שהיה שווה להתבלגן בשביל למנוע אותו?

[חגית_נובק*]

ליאת, וואו, איזה סיפור! טוב שזה מאחוריכם.
בעוד שבוע-שבועיים, (או אולי חודש-חודשיים) אחרי שהאבק ישקע, מעניין אותי לשמוע ממך את ה"מה למדתי" שלך.
בכל מקרה היה כיף להפגש היום במקרה לגמרי, ונדבר טלפונית.
חיבוק חזק ממני.

[יוחננ_ית*]

טובי, החיסון המחומש הוא נגד 5 מחלות: דיפתריה, טטנוס, שעלת, שיתוק ילדים (פוליו) ודלקת כרום המוח. מזריקים בבת אחת חיידקים מוחלשים או מתים של כל 5 המחלות. ויש שמאמינים שלגוף קל יותר להתמודד איתם אחד אחד (אם בכלל).

[ציפור_דרור*]

ליאת
קראתי בדף הזה ובדף סיפור הלידה שלך.
נראה כמו תקופה עמוסה וגדושה.
מאחלת רק טוב...

(אני תמיד מחפשת אותך בין כל האמהות בחצר הגדולה בין המבנים, מקווה לפגישה ספונטנית...)

[אנונימי]

מרוב שבולבלתי לגבי איפה עונים...
אענה פה:

אש"י,
תודה על ההסבר.

טובי י,
בגדול, יוחננ ית כבר השיבה לך.
באופן פרטני, החלטנו לחסן את שוני רק החל מגיל שנה ורק לחלק מהמחלות: טטנוס ופוליו. (וגם זה לא בטוח...)
הסיבות לכך הן בעיקר בשל תופעות הלוואי הלא סימפטיות של החיסונים, הסיכונים הכרוכים בהם, מידת יעילותם המוטלת בספק רב ועוד. לכן, לא הסכמתי לחסן אותו באותו רגע במחומשת.

וחוץ מזה - ענת גביש הזכירה לי אח"כ שטטנוס מתפתח רק באין חמצן, ולכן רק בשריטות עמוקות (2 ס"מ) ושלא חיסלו אותו עם יוד.
נדמה לי שכבר ציינתי את זה איפהשהו, ואף אחד מצוות היועצים לא הגיב. אשמח לקרוא תגובות בענין.

וציפור,
אנחנו לא יורדים הרבה למטה. לרוב, אנחנו אצל חברים, בני דודים וכו'. בעיקר כי משעמם לי שם... אם אתם פה, את מוזמנת להתקשר, ונשמח לארח אתכן או להיפגש למטה.

( - דוקא ראינו פעם את שלך למטה וקראנו לה, אבל היא לא שמעה אותנו )

[קרן_שמש*]

היי, עכשיו קראתי והבנתי למה לא ראיתי אותך.
לגבי טטנוס, אכן מתפתח בתנאי אין חמצן ולכן כדאי לאמא של מי שלא חוסן להחזיק בבית בקבוקון של מי-חמצן, מיד עם פציעה לנקות עם זה את הפצע. ראיתי אמא עושה את זה ב- live ונראה שלקטן לא שרף.
לגבי חיסון, אפשר גם 24 שעות אחרי, אז כדאי לקחת אויר ולחשוב בנחת. אם בא לך תזכירי לי ואני אספר לך על הצניחה של הגדול מהחלון של האוטו...
לגבי חיסון, לרופאי קופ"ח (לפחות לקופ"ח שלי) הוציאו הנחיה שלא לחסן יותר. הרופאה נאלצה להודות שזה קשור לזה שרצו ליסגור את טיפות החלב כדי לחסוך ונהיה בלאגן סביב זה ואז חיפשו למה צריך את טיפת חלב לעזאזל והחליטו שרק שם יעשו חיסונים לילדים - והופ, הנה צריך את טיפת חלב. בכל אופן בד"כ בטיפות חלב יש את הטטנוס רק עם דיפטריה. ניתן לגשת גם למיון ולקבל שם טטנוס - גם הוא עם דיפטריה וכבונוס תוכלי לקבל (לפחות ב"דנה") מבטים משתאים, נזיפה מהאחיות והתייעצות ערנית בין הרופאים לגבי איך וכמה לתת...

לגבי העכבר - פעם, לפני המון שנים כשהייתי חיילת היה לנו עכבר במשרדים. גיליתי שהוא אוהב כל מה שכתום. שמתי לו נייר ממו קטן וכתום בתוך המלכודת. הוא אכל את הפתיון, השתין על הנייר ויצא. ככה בערך שלוש פעמים עד שהמלכודת הדפוקה הוחלפה בחדשה. בקיצור, תנסי משהו כתום ותבדקי שהמלכודת עובדת... מי יודע אולי יעזור?

שתהיו בריאים.