האינטרנט שלנו תפס קצב של צב עיוור, ולוקח לדף הזה כמעט חמש דקות לעלות
כבר כמה ימים אני מנסה להכנס ולא מצליחה. ואז חשבתי לי שאולי זה הסימן שאני צריכה כבר לפתוח דף חדש.
עכשיו סוף סוף הצלחתי להכנס לדף הזה, ובזאת אני מכריזה על פתיחת הדף המשך חיינו באפריקה.
ניפגש שם.

תמרי,
ברוכה הבאה,
אני אמנם לא חי באפריקה, אך יש לי תכניות, אשמח אם תפני אלי במייל או שתשאריר לי את המייל שלך, יש לי ספר שאלות על אפריקה. המייל שלי הוא [email protected] או מסנג'ר - [email protected]
שבת שלום.
בן

שלום לאורית ושלום לכולן/ם
אני חיה באפריקה(כמעט שנה) ואתמול גיליתי את הפורום הנחמד הזה.
קוראת אתכן/ם בשקיקה
שבת שלום

תודה שרון וליזה ליזה.
כיף לקבל ברכות לשנה החדשה, הנוספת מבחינתי.
הלוואי וכל ברכותיכם יתמלאו. אמן!

כמה עברת בשנה אחת!!!
גם לי קשה להאמין.

כמה עברת בשנה אחת!!!
שתהיה לך שנה נפלאה ונעימה@}@}@}

וואו אורית שנה......הנה דף אחד מהטבלת ייאוש הענקית שלנו אפשר לתלוש!!!!!!!!!!!!!!
הלוואי שהשנה השניה תביא איתה רק דברים טובים חיוביים וחוויתיים!!!!!!!!!!!

תודה,בן ולי.

אורית היקרה,אני ולי מאחלים לך יומולדת שנה שמח,
מאחלים כי השנה הבאה תהיה טובה יותר,קלה יותר,מאושרת יותר והרבה הרבה נחת.
אמנם אנחנו לא מכירים, עדיין הברכות הן מהלב.

בן

תודה חברות.
אחשוב על זה.

אפשר פשוט לפתוח דף חדש, המשך שהוא גם התחלה חדשה.

שתהיה לכם שנה טובה.
והצעה לרגל חגיגות השנה להחליף את שם הדף ל החיים _שלנו באפריקה או משהו כזה.

אור הלכה היום לבית הספר. נסענו איתה. היא היתה כל כך נירגשת. לא אכלה ארוחת בוקר כי היתה לה בחילה וכאבה לה הבטן... היגענו. פגשנו את המורה שלה שחיבקה אותה וקיבלה אותה בשימחה. אור החזיקה לי את היד כל כך חזק...
החנסתי אותה לשיעור הראשון שלה-צרפתית. היא בקשה שאשאר עדיין באזור. חיכיתי עם תומר וגאיה בחוץ, שיחקנו, התגלשנו, הסתובבנו בקרוסלה, וכשניגמר השיעור, אור כבר חייכה והיתה יותר נינוחה. חיכינו עוד שיעור אחד, ואז באנו להיפרד ממנה. אז היא אמרה :"לא נסעתם כבר?" התחבקנו ונסענו הביתה בידיעה שאור שמחה.
אבל אז גאיה התחילה לבכות. היא מתגעגעת לאור. המון זמן היינו ביחד כל הזמן. ופתאום צריך להתרגל שוב שאור הולכת לבדה לחלק מהפעילויות. גאיה גם קצת כועסת בגלל זה.
מקוה שתתרגל במהרה.
עוד מעט כבר צריך לנסוע ולהחזיר את אור מבית הספר. גאיה רוצה לנסוע להביא אותה, אז נצטרך לנסוע כולנו.
אווווווווף, הנסיעות האלה...

אורית אל תביני אותי לא נכון,
אני לא מטיף לך , יותר מזה קראתי את כל הדף הזה מספר פעמים כל פעם מחדש לוודא כי לא פספסתי משהו, נכון אין לי ילדם אז אולי אני לא רואה את התמונה בשלמותה.
אני בטוח ומשוכנע כי בארץ הכל יהיה לכם הרבה יותר טוב והרבה יותר קל אם כי אני מאמין במה שכתוב פה איפשהו לגבי ההכרה של ילדים כי המקום בו הם גדלים הו ביתם, והלוואי ותצליחו במשימתכם וילדכם ידעו תמיד כי ביתם הוא בישראל.

אנחנו איתך בן ולי.

בן היקר, אנחנו לא מונעים מילדינו שום שלבים התפתחותיים! הכל בסדר.
וכשנחזור סוף סוף לארץ הכל יהיה לנו הרבה יותר פשוט וקל.(אם קראת את כל שכתבתי מהתחלה,אתה בודאי מבין על מה אני מדברת)
ונדבר על זה שוב כשיהיו לך ילדים משלך...

לפחותיש לכם יתרון, עם כל הסיכון שיש באפריקה וההתרעות, אצלכם זה בד"כ התראות, אצלנו ההתראות מתממשות , היום היה פיגוע כפול בבאר שבע, שני מחבלים שני אוטוסובים ושני פיצוצים... ההמשך ידוע לכולנו לצערי.

אני מעדיף שישדדו אותי, שיפרצו לי לבית, אבל לפחד לצאת מהבית???

לפחות 12 הרוגים ו-75 פצועים בפיגוע כפול בב"ש
2 מחבלים מתאבדים התפוצצו בו בזמן ב-2 אוטובוסים במרכז באר שבע. 5 מהפצועים במצב קשה מאוד, 10 במצב קשה וכל היתר קל עד בינוני. זהו פיגוע ההתאבדות הראשון בבאר שבע

מה יהיה????
מקנאים בכם,
בן אפרתי ולי בר אילן - אפריקה אנחנו מגיעים...

אורית,

אתם מכירים אולי מנהלי חברות ישראלים או בעלי משרה גבוהה בחברות אשר אני יכול ליצור איתם קשר ולנסות לבדוק זאת?
אני לא יודע אילו סוגי עבודות קיימות לכן אני לא מצביע על כישור מסויים,לאחר שאדע מהם הדברים שעושים שם אני אכוון את עצמי לייעוד/ייעודים יותר ספציפיים.

בהצלחה בחוגים ואני בטוח כי הלחץ בו את נמצאת ישתלם בסופו של דבר, צריך להסתכל על בצורה שאסור למנוע מהילדים שלבים נורמלים בהתפתחות (חינוך,חוגים חברה וכ"ד) זה יכול ליצור קושי בשלבים מתקדמים יותר כאשר תגיעו חזרה לארץ.

שכחתי לכתוב דבר אחד מאוד חשוב.
בעוד יומיים, כשחלקכם יעשו את דרכם לפארק הירדן ,וחלקכם ישארו לסנדנת התמיכה, אני ובנותי סוגרות כאן שנה שלמה!!
עברה כבר שנה מאז שהיגענו לכאן. קשה לי להאמין. כמה הרבה עברנו שנה הזאת. בהתחלה לא יכולתי לראות את עצמי שנה אחרי, והנה זה היגיע.
וכבר יש דיבורים על עוד מעבר...

בן היקר.
אתה נישמע מאוד נילהב. אז תן לי לנסות ולהסביר לך קצת את המציאות כאן. קשהההההההההה לימצוא עבודה!!
אחי גר כאן שנה שלמה עד שהיצליח למצוא עבודה ולהתחיל לעבוד. הכל כאן מתנהל לאאאאאאאאאט. קשה קצת להבין אם לא חווים את זה. דברים נימשכים ונימרחים חודשים ארוכים. גם כאן המצב הכלכלי לא משהו, ולכן באמת קשה לימצוא עבודה.
מלבד זאת, לא כתבת מה הכישורים שלך. "תחומים רבים" לא ממש עוזר לימצוא עבודה...
וגם בקשר לגובה במשכורות, כבר הוזכר כאן או בדף שאלות על אפריקה ,שגובה המשכורת תלויה בהרבה דברים. כאן זה אפריקה, אין חוקים!!...
תלוי במעביד ובתנאים שמסכימים עליהם.

ולעידכונים-
דיברתי עם המורה של אור. היא היתה נחמדה להפליא. שמחה מאוד שאור תמשיך איתם. נתנה לי ברצון את הימים והשעות של השיעורים שאור אהבה בשנה שעברה, וסגרתי איתה על שלושה ימים בשבוע. היא לא לחצה ,דוקא היתה שיחה נעימה.
הודיתי לה בליבי ,שוב,על כך שהם מאפשרים לאור לבוא באופן חלקי.
אחר כך דיברתי עם אור. אמרתי לה באיזה ימים יש את השיעורים שרצתה. אמרתי לה שיוצא, ביחד עם החוגים הנוספים - חימר ובלט,והבית ספר הישראלי בשבת, שיש לה משהו בכל יום. היא חשבה רגע ואמרה:" אז אני מוותרת על יום שני בבית הספר.שיהיה לי יום אחד איתך בבית!" "את בטוחה?",שאלתי. "כן". היא ענתה בהחלטיות.
הבוקר שוב שאלתי אותה על כך, והיא שוב ענתה שהיא רוצה את יום שני חופשי.
איזה כיף! ואני כבר חשבתי שאצטרך "לעמוד" בהחלטיות על שלושה ימים בלבד.
טוב, נתחיל וניראה איך זורמים עם הכל.
בית הספר מתחיל מחר. החוגים מתחילם רק בעוד שבוע וחצי.
אז בנתיים זה ככה:
יום שני-חופשי.
יום שלישי-חוג קרמיקה אחה"צ.
יום רביעי-אור בבית הספר, ואחה"צ יש חוג יצירה בבית שלנו.
יום חמישי-חוג בלט (מקוה שיהנו) אחה"צ.
יום שישי-אור בבית הספר.
יום שבת- אור בבית הספר הישראלי ולגאיה יש חוג יצירה+בישול.
שבוע עמוס!
אני מוצאת את עצמי בלחץ מטורף. גאיה מאוד מקנאה במה שאור עושה. כל הזמן. ואם היא הולכת לאנשהו, זה יותר קשה.
עכשיו מתחיל לאור בית הספר, החוגים של גאיה עדיין לא. ניראה איך נעבור את זה.
חוץ מזה, הן רוצות שנימצא בריכה ללכת לישחות (עכשיו יותר מתמיד,כי לאור יש גם שיעור שחיה ביום רביעי), ויש גם שיעורי אנגלית שצריך לידחוס באיזה מקום .
הלואי והכל יתנהל כמתוכנן והן יהנו מהחוגים והפעילויות.

בנתיים גם חזרו כל הישראלים מהארץ, והתחיל שוב סבב ימי ההולדת, שהם אירועים משמחים בפני עצמם!
כבר ביום שבת הקרוב יש יומולדת ראשון (שאליו רק אור מוזמנת... ).
הפכתי ל"צוות הווי ובידור" ו"תיאום פעילות"...

אורית,

הסיפורים שלך מאד נעימים לקריאה.. ממש חיים אחרים.
את יכולה לנסות לעזר לי?

עידכונים-
בעוד יומיים ניפתחת שנת הלימודים. אור מחכה מאוד לחזור לבית הספר (וולדורף) אליו הלכנו בשנה שעברה. היום אנסה לדבר עם מחנכת שלה ולראות מתי מתקיימים השיעורים שאהבה-עבודת יד ומוסיקה, ולהחליט ביחד עם אור כמה ומתי תלך לשם. הסברתי לה שוב שאני רוצה שתלך רק באופן חלקי, אבל יתכן וזה יהיה ימים שלמים. ניראה.בנוסף לכך בעוד כשבועיים ניפתח בימי שבת בית הספר הישראלי, שגם לשם אור תלך. כך שניראה לי שהיא די "מכוסה" מבחינת פעילות.
גאיה הודיעה שהיא לא רוצה ללכת לגן! היתה לה שם חברה טובה אחת, והיא עולה עכשיו לכתה א'. אז גאיה לא רוצה ללכת לשם.בנתיים. זה מוריד ממני את ה"עול" של לשבת שם ימים שלמים... היבטחתי לה שאקח אותה לבקר את אותה חברה מתי שתירצה. בנוסף לזה, מצאתי שני חוגים לגיל של גאיה, בשבת-בישול ויצירה, ובשלישי- עבודה בחימר. מקוה מאוד שהיא תהנה בהם. זה מתחיל בעוד שבועיים בערך. יש גם טלפון של איזו מורה לפסנתר שאני עדיין צריכה לבדוק מה קורה איתה, ומורה לבלט (שזה אולי פחות מתאים, אבל אני צריכה לבדוק מה זה "בלט".אם זה פשוט תנועה, זה יהיה מתאים יותר).
בקיצור, אני בטלפון כל הזמן בברורים על חוגים ופעילויות. מתיש.
כל זה שוב מחזיר אותי במחשבות לחיים בארץ, שהמירוץ אחר חוגים לא היה עד כדי כך מטורף. מקוה מאוד מאוד שאצליח להסתדר עם כל הפעילויות האלה, ההסעות, הריצות, ה"לקום מוקדם בבוקר ולמהר" שאני שונאת(!) ושכולם יהיו מרוצים!

בנוסף לכך, כניראה נתחיל בחוג יצירה בשבוע הבא ביום רביעי.
בהצלחה

שלום שלום לכולכם....

שמי בן,(24) ובת זוגתי לי (21) משתוקקים כבר תקופה לא קצרה להעתיק את עצמנו לעבוד באיזור אפריקה לתקופה של שנה שנתיים (אולי יותר)
אנו כבר מוכנים נפשית למעבר שכזה וידוע לנו שזה לא קל (אחי בילה את השנתיים האחרונות באבוג'ה-ניגריה).
המטרה הכללית שלנו היא לחסוך כסף יל מנת להתחיל בחיים משותפים כמו שצריך.. (ידוע לכולם על הקושי בישראל)
אנחנו מעוניינים להתחיל את האתגר בסביבות פברואר מרץ 2005 ונראה לי כי זה הזמן שדרוש לנו על מנת לסגר את התהליך.

הבעיה היא שאנחנו לא מיועדים לעבודה מחברה ישראלית אלה מעוניינים ומנסים כבר זמן רב למצוא חברות בבעלות ישראלית שיסכימו להעסיק אותנו, שנינו בעלי רקע דיי מרשים וידע נרחב בנושאים שונים.

עד לפני מספר ימים חשבנו בעיקר על ניגריה כי לא היינו פתוחים לאופציות אחרות. אך ביקורי פה פתח בפניי זווית אחרת- נירובי שניתן לבדוק גם אותה ואשמח לקבל מעט מידע על סוגי תעסוקה,משכורות תנאים וכ"ד.

אודה לכם מאד אם תוכלי לסייע לי להגשים את משאלת ליבנו ולמצוא תעסוקה הולמת ובעלת הכנסה נאה באפריקה.

ניתן לשלוח לי מייל ל -[email protected]
או להתחבר ל msn massenger שלי בכתובת - [email protected]

בנוסף ניתן להמשיך את התכתובת פה.

המון המון תודה...

בן

מה, אף אחד לא התחלחל\השתומם\הצתמרר מהסיפור על המקל??!!
כן, הכל ביחד, אבל מה אתם יכולים לעשות? כלום, רק אולי ל
התחלחל\השתומם\הצתמרר

וחוץ מזה, ד"ש ונשיקה ממוטי (לא מחובר כרגע לאינטרנט).

יבש כאן..........

בעלי הלך לעשות רישיון נהיגה קנייתי. אחת הפקידות במשרד שלו אמרה לו שהיא מכירה את האחראי שם והתקשרה אליו ודיברה איתו. אבא שלה היה פעם קצין במשטרה או משהו כזה. כשהגיע היום היא ניגשה איתו למשרד הרישוי.
הפקיד לחץ לו את היד, שאל אותו כמה שאלות כמו, כמה זמן יש לו רישיון נהיגה וכדומה, וזהו. חתם לו על הטפסים, לחצו יד לשלום וניפרדו...
בדרך כלל צריך לעשות טסט מעשי ושואלים על תמרורים, ולעיתים גם צריך לשלם קצת לטסטר בכדי שיעביר אותך בקלות,:-P
אבל הוא לא התבקש לעשות שום דבר, והכל בזכות אותה אישה שהאבא שלה היכיר את הפקיד...

תודה על התרומה לדף, דגנית.
סיפורים נוספים על חווית מאפריקה יתקבלו בברכה.@}

מה, אף אחד לא התחלחל\השתומם\הצתמרר מהסיפור על המקל??!!

ממשיכה עוד קצת מסיפורי הקוקוס כי זה מתאים לאפריקה נכון? וזה גם הולך לכיוון של נתתי לבנות להחליט
אתמול עיינתי בהן שוב. אלי עשתה:
קליפה גדולה סוגרת מלמעלה קליפה קטנה כמו כדור - אביר עם קסדה
שתי הקליפות עם רווח - מפלצת נוהמת עם שיניים חדות ושערות על הפנים.

גרייס העוזרת בהריון מתקדם. אני מאכילה אותה מידי פעם בשר ועוף כי נדמה לי שצריך וכאן היא מבשלת לעצמה עוגלי, פולי סויה ואורז עם קצת ירקות.
היא סיפרה לי שבעלה (התחתנו כשנודע לה שהיא בחודש 4 ) עובד בספארי של ציידים . כששאלתי אם הוא מביא לה משהו (בצחוק כי חברה סיפרה שהשכן הצייד הציע לה פוחלץ במתנה...) היא אמרה שכן. בשר צייד. איזה? שאלתי בסקרנות. "מהפרות האלו." כלומר, מהבאפלו השקטים והחמודים עם הקרניים העבות שמסתלסלות מאמצע המצח. בררר... מאה אחוז אורגני.

אווווווו,קרן שמש היקרה. התגעגעתי!!

ולסיפורים-
דיויד, שומר הלילה שלנו, גר בשכונת עוני בצריף או פחון (כמו אחוז גדול מהאוכלוסיה...). אין חשמל בשכונה.מה עושים? בונים שבשבת, קונים דינמו (כזה כמו של פנס של אופניים) ומחברים את הדינמו לשבשבת, ושמים על גג הצריף. לזה מחברים מנורה. כך שכשיש רוח, יש אור. ואם יש רוח חזקה מידי... הנורה מתפוצצת
בשכונות הנ"ל יש שוק ענק לטלויזיות שחור לבן. כאלה שכבר עברו מהעולם בחברת השפע שלנו. ואיך רואים טלויזיה בלי חשמל?? קונים בטריה ישנה של אוטו, ומחברים לטלויזיה... בכל שכונה יש אנשים שממלאים שוב את הבטריות האלה בכל פעם שהן ניגמרות...
מדהיייייייייייייים.

עוד סיפר דיויד לבעלי:
"אחרי שאישתי ילדה את ביתנו הראשונה, היא הישתנתה. אז הייתי צריך להשתמש במקל! ואז היא נהיתה בסדר.
אחרי הלידה השניה היא שוב הישתנתה, ושוב הייתי צריך להשתמש במקל! עד שהיא נירגעה.
הדור החדש הוא שונה. מאוד שונה."
בעלי ואני היסתכלנו אחד על השני בעיניים גדולות

אפשר להשחיל אותם הפוכים על חוט (עם חרוזים או קשר מדי פעם, כדי שלא יצמדו אחד לשני) ומתקבל מעין מובאיל.

אוי, קליפות קוקוס מחזיר אותי 15 שנה אחורה. אי קסום בתאילנד. ים, שמש, שקט והרבה קליפות של קוקוס. לוקחים נייר זכוכית (נייר שיוף) ומשייפים. מתחילים מנייר שיוף גס ועוברים לאט לאט לעדין יותר עד נייר שיוף מספר 0. לא להאמין איזו חלקות אפשר להשיג, איזה צבע כהה ונפלא ספוג בריח הקוקוס, מנוקד נקודות לבנות/זהובות. זה יכול לקחת ימים, וזה מאוד מרגיע ועדיף לעשות את זה על אי בתאילנד.
בעלי, שהתמחה בעניין הגיע ממש ליצירות אומנות מרשימות שביניהן: הוצאת בשר הקוקוס בעזרת כלי ארוך וחד דרך שלושת החורים שבראש האגוז. הגדלה של הפתח העליון ושיוף אינטנסיבי והרי לך ואזה חביבה, קופסת איכסון, כוס שתיה ומה לא. אפשר לנסר את החלק העליון ולעשות ממנו מכסה. בקיצור, אין סוף אפשרויות.
אוי, הזיכרונות, אך, הריחות שעולים באף, הטעמים, המראות - והכל מהקוקוס הקטן הזה.

ואוקו יקירה, מכתב ארוך בהתהוות, איזו תקופה עברה עלי מאז עניין המגבת... והאמת, הכל הבל הבלים - אבל הבלים משובחים.

דגנית
לנו יש רק אחד כזה-חצי קליפת קוקוס.
את השוליים השארתי כמו שהם, ושמתי את זה בחדר המשחקים. נתתי לבנות להחליט מה זה יהיה.
בדרך כלל זה כלי לפרחים (בלי מים), אבל לפעמים זה גם מיטה לבובה או כלי לדברים אחרים שקשורים במשחק של אותו היום.
אולי אפשר לעשות מזה ראש- כשזה הפוך, עם הפתח כלפי מטה, להדביק עיניים,אף ופה ממה שיש בבית-נייר ציבעוני כלשהו או כל חומר אחר. לא ממש חשבתי על זה כי זה היה ניראה לי מקסים לכשעצמו ופתוח לכל האפשרויות במשחקים האינסופיים של בנותיי.

הי אורית, אני צריכה את עצתך יען כי אני קוראת שאת יודעת לעשות דברים יפים בידיים. וזה קשור לאפריקה. בני אוכל ואוכל קוקוסים. אנחנו משתפרים בפתיחה שלהם כך שיוצאות שתי קעריות ששוליהן כמעט כמעט אבל לא ממש - חלקים. נראה לי ממש חבל לזרוק. אולי יש רעיון או למישהו אחר מהמנויים על הדף - איך ומה לעשות
בזה? ואיך ליישר וכו?

תודה שרון.

ואני אורית מקווה שהתחממות מזג האויר תביא איתה איזה התחממות רוחנית, נפשית, פיסית בשבילך!
מבינה אותך נורא וחושבת עליכם הרבה!

אמא של יונת, בספטמבר כבר מתחממם.
אבל ביולי-אוגוסט זאת העונה הקרה. לא קפוא פה כמו בחורף בארץ, אבל קר. אני לובשת סווטשרט ועוד משהו קל על...
עוד מעט יתחיל להתחמם.

אח דולקת? באוגוסט?!
איזה מזג אויר יש לכם שם באוגוסט? אני הייתי בספטמבר והיה חם נורא.
אפשר לייבא ארצה קצת מזג-אויר-שמצריך-אח-מבוערת?

בעלי דרש שאוסיף שישבנו בסלון מול האח הדולקת בזמן שהקשבנו לשיר.
"זה מוסיף לאוירה המלנכולית", הוא אומר.
אז הנה, הוספתי.

"יושב בסאן פרסציסקו על המים,אה....
יפה בסאן פרציסקו על המים.
אז, אז איך זה ש.... אני מרגיש רחוק?..."

ישבנו בבית והיקשבנו לדיסק של אריק איינשטיין. השיר הזה עשה לי משהו בלב...

הי רחלי.
אני מחכה למכתב ממך.
לא ידעתי שעדיין לא ניפרדת לגמריי מניירובי.ואוו, כבר עבר הרבה זמן.
הלואי ואני אהיה כבר בשלב שלך- אחרי. בבית האמיתי שלי. שלמה ונינוחה.

הי אורית
סוף סוף נכנסתי "להתעדכן" בדף שלך.
זה מוזר, אבל הכתיבה שלך עוזרת לי עם הפרדה המתמשכת מקניה, בכך שהיא עושה אותה
הדרגתית, ואני מרגישה שהנתק הוא לא כל כך טוטאלי (למרות שהוא כן).
אני מתכוונת לכתוב יותר באריכות, אבל כל פעם צץ משהו, ואני לא רוצה לחפף, כפי שאמרתי לך,
אז עכשיו יש לי ועדה (מי שישמע) במשרד החינוך בנצרת,
שבה אני אמורה להגן על זכותי לחנך את ילדיי בבית, אספר לך רשמים (זה בשבוע הבא),
הם פשוט מעבירים אותי את כל השלבים בלי שום הקלות,. שיהיה.
וחוץ מזה יש לי עוד הפקה בצפת שנדחתה, אז אני מרגישה קצת עסוקה. בבוקר עם הילדים ובערב חזרות.
יש בזה משהו נחמד אך קצת מתיש.
אני מקווה שתמשיכי למצוא את הכוחות לעשות מה שכיף לך ולהנות ממה שאפשר להנות.
כל דבר הוא תהליך, ואני מאמינה שאחרי תקופה את תדעי בבהירות גמורה איפה את צריכה להיות (למרות או בזכות הפיתוי הכלכלי).
יש אנשים כמוני, שתמיד הם מתלבטים וחצויים, אבל כמו שאמרתי לך, בשום מקום אחר, אפילו במקום אחר בארץ,
לא הייתי מרגישה יותר שלמה ממה שאני עכשיו, בקיבוץ. אבל לא הייתי מגיעה לתובנה הזאת בלי השנים בהן שהיתי רחוק מהבית...
אז תדעי שאני חושבת עלייך ויש לי הרבה מה לספר לך. באהבה, רחלי

אני פה ,אבל אין לי חשק ליכתוב...

אורית? את פה? כבר יום וחצי ששקט כאן....מתחילה לדאוג.
ניסיתי להתקשר קודם אבל ללא הצלחה. אולי משהו במספר לא בסדר. אנסה שוב מאוחר יותר.
נשיקות....

עשיתי מעשה!
כבר כמה חודשים אני בקשר עם אישה ישראלית שחיה בארושה שבטנזניה. שמה דגנית ב. היגעתי אליה דרך האתר הזה, והתחלננו להתכתב. נוצר קשר נעים מאוד. ואז ,לפני שבוע בערך ,הבנתי שלטנזניה אני כן יכולה להתקשר בטלפון, והיא הרי גרה בטנזניה. ביקשתי שתישלח לי את הטלפונים שלה. קיבלתי אי מייל מקסים ממנה לפני כמה ימים ובו גם מספרי הטלפון.
בהתחלה לא היה לי אומץ. מה אגיד? איך אשבור את הקרח? נכון שאנחנו מתכתבות כבר כמה זמן, אבל זה לא כמו לדבר. הרי מעולם לא ניפגשנו פנים אל פנים. היום החלטתי ללכת על זה. מה כבר יכול להיות? אז התקשרתי. ודגנית ענתה לי.
ליבי הלם (וגם ליבה, כשהבינה שזאת אני). היה מרגש מאוד. היספקנו להחליף רק כמה מילים, כי היא היתה צריכה לצאת.
אבל היבטחנו אחת לשניה שניתקשר שוב.

הבוקר כולם היו עצבניים. החלטתי שחייבים לצאת להתאוורר.מכיוון,שלצערי הרב, אי אפשר פשוט ליפתוח את הדלת ולצאת לטיול ברחוב, הוחלט לינסוע לג'ירף סנטר להאכיל ג'רפות. ארזנו את עצמנו, תוך כדי מריבות קולניות, ניכנסנו לאוטו ונסענו.
כל כמה חודשים אנחנו מבקרים במקום ההוא. זה נחמד. הפעם היו מלא אנשים. המון תיירים ממדינות אירופה.
והפעם היה שם הג'ירף הזכר (כמדומני יש שם רק זכר אחד). אף פעם לא ראינו אותו מקרוב. הוא ע-נ-קי. יותר גדול מהנקבות, יותר כהה מהם. יש לו ראש ממש גדול. מטפסים על מעין מרפסת עם גג, ואז נימצאים בגובה הראש של הג'ירפות, שיודעות שכשיש אנשים הן מקבלות אוכל. נותנים לכל מבקר חופן תערובת,ואפשר לשים לג'ירפות על הלשון.יש לחיה הזאת לשון ע-נ-קי-ת,שהם שולחים קדימה ביכדי לקבל את פתיתי התערובת , אבל אין להם שיניים מקדימה (היסבירו לנו שזה ביגלל שזה חיה שאוכלת עשב, אז יש לה רק חניכיים חזקות מקדימה בכדי לחתוך את העלים...).עמדנו עם שאר הקהל וזרקנו להם על הלשון פתיתי תערובת. הבנות מתות על זה. והאמת שגם אני נהנית. זה נעים. לצאת קצת מהאזור הצפוף המלא בתים ומכוניות, לשקט,לחיות המדהימות האלה. זו ממש חיה אצילית. גבוהה,זקופה,מדהימה.
אחת הנקבות בהריון.ההריון נימשך שלושה חודשים. סיפרו לקהל שהג'ירפה יולדת בעמידה. הגור צריך לישרוד את הנפילה לאדמה, ואז הוא מוכן לחיים...
הג'ירפות שם חופשיות. יש להם שטח ענק שהוא מלא עצים ושיחים, ובו הן מסתובבות. נתנו להם שמות. אנחנו כבר זוכרים את כל השמות- לורה,דייזי,אלין,קלי,והזכר-ג'וק.
מזרנו הביתה רעבים אך רגועים...

היום אני עייפה מאוד.לא היצלחתי לישון בלילה. זה לא מתאים לי. מאז שני זוכרת את עצמי אהבתי לישון. זה אפילו שימש לי סוג של בריחה בתקופות מסויימות.אף פעם לא היתה לי בעיה להרדם, גם אם התעוררתי באמצע הלילה חזרתי לישון בקלות.
עד שהיגעתי לכאן. לניירובי. פה אני לא ישנה טוב. והלילה האחרון היה ממש נורא. התעוררתי מתישהו באמצע הלילה ו...זהו. הסתובבתי מצד לצד. הקשבתי לנשימות של בנותי. הנקתי, לקחתי לשרותים, שוב הסתובבתי.נירדמתי לרגע ושוב התעורררתי. שינה טרופה, לא מספקת. רק ליפנות בוקר הצלחתי לישון קצת.
כשהתעוררנו, בנותי רצו לחדר שינה של אחי. אני הלכתי אחריהם. הוא היסתכל עלי ואמר "הבוס שלי התקשר ואמר שהוא צריך להתעכב עוד יום בניירובי. אני נוסע רק מחר". קיבלנו עוד יום של חסד. לא יודעת אם לישמוח או לא. רציתי שזה יגמר כבר. שניגמור עם הפרידה הזאת וזהו... לא ידעתי שזה יהיה לי כל כך קשה...

אתמול עשיתי מפרום. (למי שלא יודע מה זה, זה פרוסות תפוחי אדמה עם בשר ביניהם, עטוף בבלילה ומבושל ברוטב.מאכל טריפוליטאי, אם אינני טועה). ומה לי ולמאכל שכזה? היינו קונים ליפעמים אוכל מוכן בקניון בימי שישי. הבנות אהבו את זה מאוד. ופתאום גאיה ניזכרה במפרום וממש התחננה לזה. ואיפה נימצא מפרום בקניה. אין, ברירה אלא לבשל.
ראיתי פעם, לפני המון שנים איך מכינים. התקשרתי לדודה של אייל לשאול אם יש לה אולי מתכון באיזה ספר. היא נתנה לי מתכון כלשהו, ובין המתכון למה שזכרתי, התחלתי להכין. מה אני אגיד לכם. היזעתי למוות רק מהלחץ. בישול בשלבים זה לא בישבילי!:-D הרבה עבודה.
אבל מה,יצא טעים. (לפחות כך טענו בני הבית...).
איזו חוויה. בארץ אפילו לא הייתי מעיזה לנסות...

מחר אחי עוזב אותנו.עד עכשיו הידחקתי את זה. פשוט דאגתי לישכוח.
הוא גר איתנו כבר שנה וחצי! הוא היגיע אלינו לכורזרים, שם גרנו,כשעזב את אנגליה ונישאר כמעט חסר כל. עבר איתנו את כל תהליך ההתלבטות בקשר למעבר לכאן,(ואז גם החליט שהוא בא איתנו...), את תהליך האריזה המעצבן, ואת כל תהליך ההתאקלמות הקשה שעברנו כאן. מאז שהיגענו לכאן הוא מחפש עבודה. קשה למצוא כאן עבודה. והנה, מחר הוא נוסע לקיטלה, מרחק כשש-שבע שעות נסיעה מניירובי, לעבוד בחווה לגידול ורדים.
הפרידה תהיה קשה לכולנו. הוא הפך לחלק מהבית. חלק מהמשפחה הקטנה שלנו. הבנות רואות בו חלק בילתי ניפרד מאיתנו. הוא משחק איתן, רוחץ אותן, מספר להן סיפורים, עוזר להן כשצריכות עזרה.וגם לי. בארץ היה עוזר לי גם בעבודות הבית, אבל פה פשוט עזר. עם הבנות, בקניות,כשלא היה לי נהג הוא נהג בישבילי. הוא פשוט תמיד היה שם. כבר שנה וחצי. וממחר הוא לא יהיה. הוא ימשיך בחייו ואנחנו בחיינו. אני מקוה שיבוא לניירובי פעם בחודש לסופשבוע. כך נוכל להמשיך ולהיפגש.
אחי היקר, אני מאחלת לך בהצלחה גדולה ושיהיה לך התאקלמות קלה במקומך החדש.@}

הי שרה לה
האמת שהיתה סצנה עם תומר שמתהלכת ערומה,כמובן, ועם אחת הילדות, שניסתה לשכנע אותה בכל דרך ללבוש משהו, אפילו ניסתה להפחיד אותה שינשוך אותה משהו אם לא תתלבש...

חגית תודה על הפידבק. מקוה שאתן מתאקלמות בקלות.@}

או שקרבים ימות המשיח, או שהסקרנות שלהם לראות את הבית שלכם דירבנה אותם אפילו לשחק קצת עם החיזרים.
הודים זה נחמד. מאוד מנומסים . אם היו רואים את חדר השינה שלכם, זה היה מבטיח ביקור נוסף, עם ההורים, לודא שהילדים לא משקרים.

אורית היי,
התחברתי בסופ"ש לאינטרנט אחרי ניתוק של חודש וחצי.
גם אנחנו חווינו מעבר דירה וניתוק מכל מה שמוכר ורגיל, אמנם לא באפריקה אבל לערבה שזה מספיק רחוק
אז ההתחלה אופטימית אבל לא קלה וחזרתי וקראתי עכשיו את כל כתבייך ומאוד הזדהיתי.
וחוץ מזה כתיבתך, כרגיל, מרתקת.

היום יום ראשון. יום השבתון כאן.
יש לנו שכנים הודים מאחורי הבית (יש המון הודים בניירובי...), בקצה הדשא. מפרידה בינינו חומה נמוכה,ומעליה גדר.(זה לא הבית החדש שניבנה).
כבר כמה פעמים באו הילדים מאותו הבית והיסתכלו עלינו כשהיינו בחוץ על הדשא, והבנות שלי אפילו נעמדו ליד החומה על קצות האצבעות ודיברו איתם קצת.(הכניסה לבית הנ"ל היא מרחוב מקביל. לא ממש רחוק, אבל צריך לעשות סיבוב של כמה דקות...)
היום שיחקנו על הדשא, ואז היתאספו ילדי השכנים ליד הגדר וצפו בנו. לבסוף ניגשו אור וגאיה והיתחילו לדבר איתם. לאחר כמה דקות גאיה באה אלי בריצה ושאלה אם הם יכולים ליקפוץ מעל הגדר ולבוא אלינו. אמרתי לה שזה תלוי בהורים שלהן.
אז הילדים אמרו שהם הולכים לאכול ואז יחזרו ויכנסו אלינו.
תוך חמש דקות ,בערך הם חזרו. בעלי בא לעזור להם לעבור את הגדר. באו שתי ילדות וילד אחד קטן. היו כמה דקות של מבוכה (מה אתם רוצים לעשות? בחוץ או בפנים...).ואז רצו פנימה לסיור מודרך בבית (ואני הייתי צריכה להגן על חדר השינה בגופי ). אחר כך ירדו שוב למטה,בנותי הראו להם כל מיני דברים בבית. בסוף יצאו החוצה וזרקו קצת כדור.אני עמדתי בחלון המיטבח שצופה לדשא והיסתכלתי. היה כיף ליראות קבוצה של ילדים אורחים שרצים ומשחקים עם הבנות שלי שם.
ואז אחת מהאורחות רצתה לחזור הביתה. ובזה זהניגמר. כולם עברו את הגדר וחזרו לביתם. היו פה אולי 10 דקות-רבע שעה.
מעניין אם יהיה לזה המשך...?

(והתמלאתי גאוה ). בצדק!
איזה חכמות הבנות שלך!

תודה תמר.
אוקו, כן. אני תמיד שמחה לקבל מתנות מאפריקה.

בחוף הים ליד מכמורת איפה שעוד לא היו בני אדם בהמוניהם, זה נקרא חוף גדור ואם לא בים או על החוף אז בחנות לאביזרי קוסמטיקה

הי תמר
איזו הארה.
קרן שמש היקרה
את רוצה שאביא לך כשאני מגיעה לביקור??

ואיפה מוצאים פומיס אם לא בים? יש לקנות? ובאיזה ים מוצאים פומיס. גם אני רוצה פומיס!

האבן הזאת נקראת פומיס, זו אבן שמוצאים בחוף הים, היא משמשת אפילו לבידוד בבניה וכמובן לפדיקור/מניקור והיא תוצר של לבה שהתפרצה וזרמה לים לפני 200,000 שנה.

גם סבתא שלי ז"ל היתה משפשפת את כפות רגליה עם איזו אבן מחוררת. היא אמרה שזה מוריד את "העור הקשה". שעות היא היתה מטפלת ברגליים עם קערה וסבון ומיני אביזרים. גם אני הייתי מסתכלת מוקסמת. גם אני הולכת לחפש עכשיו אבן ולהתקלח.

שתי העובדות שעובדות בבית,רוז וג'ויס, גרות כל השבוע בחדרים שנימצאים בחצר.
לעיתים אנחנו רואים אותן עומדות על הדשא עם קערת מים לידן ושותפות את רגליהן, עד גובה הברך, בערך.הן מסבנות, ואחר כך משפשפות עם משהו שניראה כמו אבן אפורה שטוחה. תהינו בינינו לבין עצמנו מה זה באמת, אבל לא הרגשנו נוח לישאול. אור וגאיה הולכות אל רוז וג'ויס הרבה פעמים בערב, אחרי שעות העבודה, יושבות, מדברות, לפעמים גם אוכלות איתן ארוחת ערב, ולא מתביישות לישאול שאלות. אז הן שאלו אותן על האבן הזאת, ומסתבר שזה באמת פשוט אבן.
זה מצא חן בעיני הבנות שלי ,והן חיפשו לעצמן בחצר אבן לשטיפת רגליים. לפניי יומיים הן דיברו על כך עם דיויד, שומר הלילה, והוא אמר להן שהוא יכול ליקנות להן בשוק אבן לרגליים ב 10 שילינג (שזה בערך חצי שקל...). אור באה לישאול אותי אם זה בסדר שהם יתנו לו כסף לזה, ואני הסכמתי. אתמול הוא הביא לכל אחת אבן שחורה בצורת מלבן, ובערב ראיתי אותן יושבות באמבטיה ומשפשפות את כפות רגליהן עם האבנים...
(האבן שדיויד הביא היא פשוט אבן טוף, כמו בזלת, אבל קלה ועם הרבה חורים קטנים)

וואו על הדקה! איזה תיאום............

Y Y Y את לקחת את הדברים שלי ממש לכיוון אחר.......אני אמרתי שאני לא חיה? מעולם לא אמרתי דבר כזה.........
החיה שכתבתי היה לו משמעות אחרת......לא משנה. הרי כתבתי בפירוש שלצד כל התחושות הקשות יש גם הרבה דברים טובים, גם כתבתי שאפשר לחיות בשלום עם שניהם!
בכל מקרה, אני הצלחתי לשים את התחושות האלה בצד של הלב...הם תמיד שם...אבל בצד. ובחלק הפנוי נמצאים כל הדברים הטובים האחרים שכתבתי.
אני לא מאמינה שאני הולכת להגיד לך את זה....אבל אולי אם את באמת מרגישה כמו שאת מתארת, ואם התחושות האלה אוכלות את כולך ולא נותנות מנוחה, ואם את מעדיפה לחזור לארץ ולכל מה שמשתמע מזה....אז אולי??? אולי תשקלו את זה בחיוב!
גם אני בעבר שקלתי לעזוב את הכל ולחזור לארץ. גם אני מעדיפה לוותר על הכל פה ולהיות בבית חזרה. אבל שעשיתי חושבים הבנתי ששווה לי להקריב את הכמה שנים האלה כדי להבטיח לי ולילדות שלי עתיד ורוד יותר.........
אבל אם עבורך ההקרבה היא כזו נוראית, אז אולי זה באמת לא שווה!

מי שתוהה מה עלה בגורל החופרים. אז בעלי החליט שנימאס לו לשלם להם כסף על כלום. הם קיבלו תשלום על כל מטר שחפרו בסוף כל שבוע. אבל מים לא מצאו... הסוף.

אתמול ניכנסתי עם בנותיי לחנות ספרים. הן ביקשו שאקנה ספרים קלים באנגלית בכדי שאוכל להקריא להן.
מצאנו שם ספרים בסידרת ה"מרים". זוכרים? מר שריר, גברת ביישנית, מר דיגדוג...? להורי עדין יש כאלה ספרים מתקופת הילדות שלי. מיד קניתי כמה, ועוד ספר מסוג אחר. לאור חיפשתי ספר לתחילת קריאה באנגלית. מילים קצרות עם ציורים.
כשהיגענו הביתה ,אור פתחה את החוברת שלה... והיתחילה ליקרוא! לאט לאט,אבל קוראת. היא למדה בשיעורי אנגלית בבית, אבל לא היתה מתעסקת בזה מחוץ לשיעור פעם בשבוע. ממש הופתעתי (והתמלאתי גאוה ).
גם בעיברית היא היפתיע אותי. התחילה פתאום ליכתוב באותיות כתב. עד עכשיו היתה כותבת רק בדפוס. את זה למדה גם ב"בית הספר הישראלי" כאן. שאלתי אותה אם גם את אותיות הכתב למדה שם, אז היא ענתה: "לא. כבר ידעתי מזמן איך כותבים אותן, אבל עד עכשיו זה היה לי קשה מידי. עכשיו אני מצליחה ליכתוב אותן". וזה בלי בית ספר??!
עכשיו היא מנסה לכתוב מכתבים, היא רק מבקשת שאשב לידה ואתקן לה טעויות. כיף.
וגאיה, לה אני מקריאה את הספרים, והיא מבינה את רוב הדברים! גאיה, שיותר מחצי שנה לא העיזה להוציא מילה באנגלית, שהיה ניראה לה שלעולם לא תבין מילה בשפה הזאת, מבינה סיפורים שלמים, וממציאה סיפורים בעצמה, באנגלית כמובן.
איזה כיף לחוות עם בנותיי כל רגע מרגעים חשובים שכאלה.

שרון. את רוצה להגיד לי ששלוש שנים את לא חיה??? אני לא יכולה להרגיש כך.
ברור לי שהרגשות האלה נישארים. ובזה לא זעזעת אותי בכלל. השאלה היא איזה נפח הם תופסים בלב.
כמה אפשר לשים אותם בצד רוב הזמן ולהגיד "או.קיי ,זה מה יש ועכשיו אני כאן עם כל המשתמע מכך". אני מנסה, באמת.
אבל נראה לי שלא בהצלחה מרובה. כבר אמרתי שיש כאן דברים טובים, וכבר אמרתי שהתרגלתי להרבה דברים אחרים.
זה לא רציונאלי. זה משתלט עלי ועוטף אותי במין חיבוק נעים כואב, ולא נישאר מקום לכלום. כל הטוב כאן מתגמד.
מוכנה לחזור לבית מלוכלך, ערימות של כביסה,ערימות של כלים, חם בקיץ,קר בחורף,כלכלה מחורבנת,ממשלה מושחתת (זה בעצם גם כאן יש ),בלי סורגים, עם הרבה הרבה חברים טובים, חום ואהבה, רכילות,פיקניקים ליד הנחל,שיחות נעימות,יש עם מי להתיעץ\לשתף\לדבר, והרגשה אמיתי של בית...

אורית קודם כל ענקי.
אבל אני לא מצליחה להתרגל לניתוק, לבדידות,לזרות, לחוסר השייכות
מצטערת אם אני הולכת לזעזע אותך במילותי אבל אני לא חושבת שגם אי פעם תצליחי........לא את ולא אף אחד אחר.
אני נמצאת פה כבר שלוש שנים בקרוב ועדיין התחושות האלה מרחפות כל היום מעל ראשי. בהתחלה זה נורא כאב לי וגרם לדיכאון נוראי אבל לאט לאט הצלחתי להבין שתמיד אני ישאר כאן זרה, תמיד אני ארגיש ניתוק מהארץ ומהבית שלי, תמיד אני לא אהיה באמת שייכת..............למה? כי אנחנו לא בבית! אנחנו לא בארץ המקסימה שלנו, אנחנו לא מוקפים בחברים ובאנשים האהובים עלינו, אנחנו בעולם שונה לגמרי. השוני הוא שיוצר את כל התחושות שתיארת ולכן זה גם לא ישתנה.
ישקרו אנשים שגרים פה ויאמרו שהם אינם מרגישים את התחושות האלה לפעמים. אפילו גיסינו היקר שחי פה כבר כמעט עשור מודה שלא קל.
אולי אם תנסי לקבל את זה שאף פעם לא תרגישי פה כמו בארץ, אולי אם הציפיות יהיו יותר נמוכות אז יהיה יותר קל?
שייכות, זרות, וניתוק מלווים אותנו תמיד אך לצידם יכולים לחיות בשלום גם שקט ושלווה נפשית (מצרך נדיר בארץ), חיים נוחים יותר-איכות חיים גבוהה, חוויות שהמקום הזה מזמן (טיולים, נופים, אנשים....) ועוד יתרונות כאלה וכאלה.....
כן לפעמים המחיר הוא כבד, אבל תמיד לזכור שאנחנו רק גרות כאן, לא חיות כאן- יש הבדל גדול!

תודה ליזה ליזה.

אבל זה שם. תמיד.
כל עוד זה שם, גם הבית שלך הוא פה, מחכה לך ולמשפחתך שתבואו להקים אותו.

אבל אני לא מצליחה להתרגל לניתוק, לבדידות,לזרות, לחוסר השייכות
חזקי ואמצי.

זהו.
השביזות אחזה בי במלוא עצמתה.
חצי לילה לא ישנתי כשאני מנסה להפוך בראשי איך אני עוברת את ה"מסע" לארץ לללא עזרה. ואחר כך איך אני מעבירה את השהות שם.
אין לי כאן כלום. ריק. ריק בנשמה.
הבנות כבר התרגלו. זה ברור. הן מדברות על ישראל בחיבה, ויש זיכרונות נעימים ואנשים אהובים, אבל ביתם אינו שם.
ביתי כן!
כבר התרגלתי, נכון- לסורגים, לשער, לעובדות בבית (לזה התמכרתי ), לעיר המפוייחת, למזג אויר הנוח והשונה כל כך,ל"אין טיולים ברחוב", לנסיעה בחלונות סגורים, לביצים הקטנות והחומות,ועוד ועוד.
אבל אני לא מצליחה להתרגל לניתוק, לבדידות,לזרות, לחוסר השייכות.
היו לי כמה ימים יותר נעימים, שבהם היצלחתי להדחיק את זה היטב.
אבל זה שם. תמיד.

תארו לכם, לסבתא יש ערך, וכולם רוצים את בירכתה...
הלוואי עלינו...

אני חושבת שדווקא קוקה קולה ומיני מיצים "רעילים" אחרים הם מכירים יותר, כי יש אותם ב"דוקות" שלהם (הבאסטות בצידי הכביש, כמו קיוסקים קטנים).דיויד היגיע מהכפר הנידח שלו ליפני לא הרבה זמן, כך שיש בו עדיין מן תמימות נעימה.

סיימתי ליסרוג את התרנגולת. תפרתי, מילאתי וסגרתי. איזה כיף.(למי שיודעת ליסרוג, סורגים פשוט ריבוע, ומחברים פינה לפינה, ממלאים, בקצה אחד תופרים מקור וקרבולת מלבד, ובקצה שני זנב מחוטים.)
הדברים האלה הם ממש מבחינת ריפוי בעיסוק עבורי. משהו שמעסיק את ידי ואת מחשובותי.

היום ניגשה אלי ג'ויס, אחת העובדות, וביקשה חופש בשבת. שאלתי אותה מה קרה, אז היא אמרה שהיא רוצה לנסוע הביתה כי הסבתא שלה נותנת לכולם ברכות.
תארו לכם, לסבתא יש ערך, וכולם רוצים את בירכתה...

יופי, עוד מעט תתני להם קוקה קולה וגמרנו.

דיויד,שומר הלילה, הגיע היום עם אצבע "חבושה". מה זה חבושה? עטופה עם חתיכת בד.
גאיה שאלה אותו מה זה והוא סיפר לה שנחתך באצבע. היא באה אלי וביקשה שאביא לו תחבושת.
ניגשתי אליו והוא הראה לי את החתך והיסביר לי שקיבל אותו כשניסה לתקן את הנעל שלו. אמרתי לו שאביא לו משהו לחבוש אותה. לקחתי חתיכת תחבושת, שמתי עליה קצת פולידין, שמתי לו על החתך וסגרתי עם פלסטר. הוא היה ממש נירגש. "את ממש כמו רופא", הוא אמר לי ,"יש לך הכל"!. והא הפך את האצבע שוב ושוב והסתכל על התחבושת והפלסטר בעניין. "מחר נחליף", הוא הוסיף. ואז חשבתי לעצמי שלנו זה כל כך טריוויאלי שיש בבית קצת "עזרה ראשונה"- פלסטרים, תחבושות, פולידין. ולו אין כסף אפילו לפלסטר כשהוא נחתך...
שאלתי אותו איך אישתו מרגישה. "עכשיו היא כבר בסדר", הוא ענה, "ביומיים הראשונים היא לא יצאה מהבית. לא היכירה את האנשים, הצפיפות, הרעש של המכוניות. עכשיו היא כבר בסדר. יוצאת החוצה לעשות כביסה, מדברת עם השכנים.
גם אני בהתחלה לא דיברתי עם אף אחד. עכשיו אני מכיר את כולם."
ואז ניזכרתי, שאחרי מסיבת יום ההולדת של אור, נישאר לנו המון גלידה במקרר, אז חילקנו לעובדים. כשנתנו לדיויד, הוא לא הבין מה זה...

אולי...

רק חסר שלא תהיה גדר, והחברים מעבר לרחוב יצטרפו...
הם בטח חושבים אותו הדבר....

עכשיו הבנות יזמו פיקניק בחוץ. הן הכינו סל מלא כל טוב, כלים, שמיכת פיקה, יצאו לדשא, פרסו הכל וישבו לאכול. היזמינו גם אותי.
יצאתי, ישבתי איתם,אכלתי קצת, והתמלאתי נחת.
מזג האויר נעים ושימשי, אבל לא חם מידי. הבנות משחקות יחד, יוזמות פעילויות מהנות.
רק חסר שלא תהיה גדר, והחברים מעבר לרחוב יצטרפו...

הי ענת ,התגעגעתי. אני אקח את דבריך כהזמנה...
גם ברונית ב היקרה חזרה לכאן . אני מודה שאני כבר לא יושבת כל היום עם דמעות בעיניים ומרחמת על עצמי, ויש פה אכן הרבה דברים טובים. אבל בלב ,בפנים, אין שלוה,אין שמחה ושלמות. עדיין יש תחושה של חוסר שקט, זרות ובדידות ענקית שיוצרת חור גדול בלב.
אני מחפשת דברים להתעסק בהם, שיסיחו את דעתי מהקושי, שיביאו שמחה בקטנות.גם זאת התקדמות.
עכשיו אני לומדת לעשות חיות ממולאות בסריגה. עשיתי כבר חתול לפני כמה זמן. עכשיו אני סורגת תרנגולת.זה כיף. נותן לי משהו להתעסק בו. את הספר החמישי של "הארי פוטר" כבר סיימתי. נהניתי מאוד! עכשיו אני סורגת, ומכינה דברים לקראת החוג-לוחות לאריגה, עיגולים לפונפונים. כבר הכנתי מודעה, אתמול בערב. אשלח את זה באי מייל בעוד שבוע או שבועיים, כשכולם יחזרו מהארץ. גם זה משהו לצפות לו. מקוה שיגיעו ילדים. מי שיגיע בטוח יהנה!

צריכה עזרה במשרד הפנים?

איך אסתדר? איך אבקר חברות? ואז גם ניזכרתי שניגנבו לי תעודת הזהות ורישיון הנהיגה. אוף! אז גם צריך להסתובב במשרדים ממשלתיים.
אבל בין כך לא יהיה לך אוטו אז מה זה משנה? ובקשר לתעודת זהות, תהיי עם פספורט, כמה שידוע לי זה גם עובר כתעודה מזהה אז לא תצטרכי לבזבז את הזמן על זה דווקא עכשיו.
יש לנו מסיע מאד נחמד וגם זול אם תצטרכו. אולי תוכלו לשכור דירת חדר לתקופה קצרה כאן בסביבה ואז לא תצטרכו לנסוע הרבה? אם תכוונו את זה לאחרי החגים יש סיכוי טוב למצוא דברים זולים.

גאיה כבר לא עושה פיפי בלילה במשך שלושה לילות! איזה יופי, מזל טוב!

וואו איזה מחמאה מפיה של גאיה.....אנחנו ממש מתרגשים. אומנם היא אמרה דרור ויורם אבל אני מרשה לעצמי לקחת את הכבוד גם.....
ממש מתוקה הילדה שלך. מסרי לה נשיקות מאיתנו הדודים ב(והדודות)בדאר!!!

גם תיק, גם שיעורי תיפוף, גם טיול למדשאה ענקית, תשמעי גיברת - העניינים משתפרים!

היום שוב היה לנו שיעור תיפוף.
התחלנו כולנו ביחד. אני ושלושת בנותיי על תוף ג'מביי אחד! זה היה מצחיק. אור מצליחה לישמור על המקצבים, גאיה משתדלת, ותומר פשוט מכה על התוף בשמחה.
לאט לאט הן התחילו להתפזר. גאיה הלכה לעיין באנציקלופדיה, תומר הלכה לאכול "תפוצ'יפס" ולינוק, ואור פנתה לסריגה שלה. נישארנו רק אני והמורה. היצלחתי לתופף מיקצבים שהיו ניראים לי בילתי אפשריים...
זה היה כיף. חלק מהכיף היה הדינמיקה של הבנות בתוך זה. הן מתצטרפות או לא לפי רצונן. אנחנו בבית שלנו ולכל אחד יש את עיסוקיו חוץ מהשיעור. זה עושה את הכל יותר נעים.

גאיה התעוררה הבוקר עם פרצוף עצוב.

• "מה קרה, גאיה"? שאלתי.
• "אני רוצה לישראל".
• "למה את מתגעגעת בישראל?"
• "לבית שלנו. הוא היה מאוד כיפי ונעים". ודמעות ניקוו בעיניה.
• "גם אני מתגעגעת מאוד לבית שהיה לנו בישראל". עניתי וחיבקתי אותה.

ולאחר כמה רגעים של עצב היא פתאום אמרה בחיוך "אני רוצה לגור בדאר-א-סאלם, עם דרור ויורם" (הם הדודים שלה שגרים שם)...

• "את יודעת ששם לא יהיו איתנו העובדים שלנו?" שאלתי (היא מאוד אוהבת אותם).
• "כן. יהיו אחרים".היא ענתה בפשטות.

לשיחה כזאת לא ציפיתי.

היום היינו במקום שניקרא "ווינדזור" (windsor).זה מקום יפיפה, שאומרים שהגנים שם הם תעתיק של אחוזת ווינדזור שבאנגליה. יש שם באמת גן מקסים. ויש מגרש גולף ע-נ-ק-י! דשא ענק שלא רואים את סופו. מדהים.
אכלנו שם ארוחת צהריים טעימה ליד הבריכה (שהבנות היו "מתות" להיכנס אליה, אבל לא באנו מוכנים, מה גם שלא ממש חם כאן עכשיו), ואחר כך טיילנו קצת במקום.
אפשר היה לישכוח לרגע שאנחנו בעצם בעיר מג'וייפת ורועשת באפריקה...

גאיה כבר לא עושה פיפי בלילה במשך שלושה לילות!
אני מקוה שזה אומר, שמסיבותיה היא, זה ניגמר.
תומר לעומתה, עשתה השבוע פעמיים פיפי במיטה. היא כבר לא פיספסה ביכלל. גם בלילה לפעמים היתה מתעוררת לפיפי בעצמה. טוב. מקוה שזה זמני. ממש לא בא לי לישון שוב על ניילון... (אני ישנה איתה על אותו מזרון...)

תודה ,שרון. אז לחזור מקניות שבועיות עם חשבון בסכום של משכורת חודשית שלהן ואף יותר, זה ממש ממש לא נעים...

אני מנסה לקרוא את הגליון האחרון של "באופן", ומוצאת שזה קשה לי מתמיד. אני עוברת ליד אותו גיליון ופוזלת לכיוונו, ודוחה את זה לאחר כך שוב ושוב... הבנתי שזה קשה לי כי זה מחזיר אותי לגעגועים העזים הביתה.
זה מזכיר לי מה עזבתי ,איך אני רוצה לחיות את חיי באמת ואיפה.
שוב דמעות חונקות, שוב תמונות של חברות ושל רגעים יפים רצים בראשי,שוב דמעות זולגות...
כל ההדחקה לא ממש עובדת כשאני מסתכלת בתמונות מהארץ או קוראת ב"באופן".
אני כבר מנסה לחשוב איך אני מגיעה שוב לביקור בארץ בהקדם. הבעיה היא שהפעם אצטרך להיות ללא בעלי, וללא אוטו.
איך אסתדר? איך אבקר חברות? ואז גם ניזכרתי שניגנבו לי תעודת הזהות ורישיון הנהיגה. אוף! אז גם צריך להסתובב במשרדים ממשלתיים.
וכל זה ללא אוטו ועם שלוש בנות.
אני צריכה עוד לחשוב על זה לעומק. זו סתם מחשבה, כי בא לי לעוף מפה קצת...

אוי אורית כמה שאת צודקת......גם אני עד היום מרגישה ממש נבוכה שאני מגיעה עם כל הקניות הביתה. דברים הכי טרוויאלים נתפסים אצלם כמותרות. להוריד מחירים אף פעם לא נסיתי, ועכשיו שאת כותבת את זה זה נשמע רעיון טוב.
אני לא אשכח איך פעם שחזרתי מקניות וקניתי גבינה (לא דבר זול פה) העוזרת שאלה אותי אם המחיר הוא נכון ולא טעות.....היה רשום על הקופסה - 3600 שילנג שזה כמו 3$ בערך. סכום שהן מרוויחות ביומיים עבודה....
מביך ולא נעים!

ואני גם דואגת שהן לא יראו את החשבון הארוך...

קרן שמש, תארי לך כמה מגבות יש לך, ויש לך רק שני ילדים... (כן ירבו ).
החיים פה בהחלט מכניסים לפרופורציות אחרות את "כמה אנחנו עשירים" ואת תרבות הצריכה המטורפת של המערב השופע...
אני חייבת להגיד שאני מרגישה קצת אי נוחות בכל פעם שאני חוזרת הביתה עמוסת שקיות מהסופר, והעוזרות עוזרות לי לסדר את הדברים. זה קצת מביך. אני אפילו משתדלת להוריד מחירים מהאריזות אם אני קונה דברים יוצאי דופן...

הורדתי כביסת מגבות מהחבל, שבע שמונה מהן בגדלים שונים שהתווספו לארון שבו יש עוד כה וכה מגבות. מכניס קצת לפרופורציות הסיפור הזה. גורם לי גם לחשוב כמה אני עשירה. ארון מלא מגבות רחצה, מגבות לפנים וידיים, מגבות מטבח, מגבונים...

יואוו, ומה לעזאזאל כל-כך חשובה המגבת? מה הם קראו את מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה?

קרן שמש
גדול. על זה לא חשבתי... האמת שאין לי מושג מה הקטע של המגבת. זה מה שהוא סיפר לי.
האשה החוקית גרה עם הסבתא שעוזרת לה בגידול הילדים. ככה נהוג .

שרון. גם לי אמרו לא לשאול שאלות. אבל ממתי אני עושה מה שאומרים לי...
נתתי לו באותה ההזדמנות כמה בגדים שכבר אין להם שימוש אצלנו. הם יודעים שהם ברי מזל לעבוד אצלנו. גם עבודה עם משכורת , וגם יחס טוב (לצערי יש כן כאלה שמתייחסים נורא לעובדים שלהם... ).
ועוד הם יודעים שאם הם באמת צריכים עזרה הם מקבלים. כמו שעזרנו לדיויד כשאישתו ילדה בתוספת כסף, וגם עכשיו כשהוא הביא את משפחתו לניירובי. וכשלקיסיטו הגנן היתה דלקת חריפה בעיניים, הוא קיבל כסף בכדי ללכת לרופא וליקנות תרופות.ועוד ועוד דוגמאות לרוב.
זה חלק מהחיים כאן. להם אין ולנו יש! (לפחות הרבה יותר מלהם...).
אני גם משתדלת לתת כל דבר שאין לו כבר שימוש בגדים ונעליים, כלי שנישבר מעט. דברים פרקטיים שיכולים לשמש אותם.
הם תמיד אסירי תודה. במה שאין להם שימוש הם בטח ימכרו. שום דבר לא ניזרק! ובטח לא משהו שהיה שייך ל"מוזונגו" (muzungu) =איש לבן.אז ערכו עולה...

Y Y Y הסיפור על השומר מדהים!
האמת שאני לא ממש מדברת איתם (על משפחתם) כי פה משום מה איך שאתה מתחיל לשאול שאלות על המשפחה מיד מתלוות לזה בקשות אחר כך לכסף וכאלה..... כאילו: "עכשיו את מכירה את המשפחה שלי, אז בואי תעזרי לי יותר כי אני מסכן והם מסכנים..." וכדומה. אני לא מזלזלת לרגע ואני מסכימה שהם מסכנים והלוואי שהייתי יכולה לעזור לכולם, אבל אני חושבת שאנחנו עושים המון ומספיק בשביל העובדים שלנו ולכן אני לא אוהבת שמגיעות בקשות נוספות מעבר.... (חוץ מזה גם קיבלתי הוראה מהבוס הגדול (יורם) לא לשאול יותר מדי שאלות...בהתחלה נראה לי מוזר היום אני מסכימה בהחלט עם הגישה).
חוץ מזה רציתי לספר לך אורית שלמדתי בארץ את שיטת הדבקת המפיות על עץ וזכוכית. קניתי המון חומרים והבאתי את הכל לפה. עכשיו מה שנותר הוא להתחיל לעשות, לראות איך זה הולך ואפילו לנסות למכור.
אני מקווה שאכן זה יצליח. מדהים איך משהו שעושים לבד יכול להיות מרגש כל כך!

ואת כולם מגדלת הסבתא? ומה עושה האשה החוקית? ואיך היא עם הילדים? יואוו, ומה לעזאזאל כל-כך חשובה המגבת? מה הם קראו את מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה?

סיימתי את התיק שארגתי. איזה כיף! עשיתי לו ידית, תפרתי לו ביטנה בפנים. יצא ממש יפה. לא מושלם, אבל שלי! אני יצרתי במו ידי.
עכשיו זה מפנה לי זמן להכין את לוחות האריגה לקראת החוג...