מעבר לאפריקה

[אנונימי]

דף בלוג

בשל אורכו מתפרש הבלוג על פני עשרה דפים:

תחילת מעבר לאפריקה
ביקור בארץ
מעבר לאפריקה
המשך חיינו באפריקה
המשך חיינו באפריקה 2
ביקור בארץ 2
המשך חיינו באפריקה 3
המשך חיינו באפריקה 4
ביקור ארוך בארץ
בחזרה לאפריקה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

חזרנו (מ-ביקור בארץ).
אז נתחיל מהתחלה. הטיסה עברה על מי מנוחות. בנותי המקסימות (ואני אובייקטיבית פה ) עברו את זה בקלות למרות העייפות הגדולה (התעוררנו בארבע בבוקר...). רק אני לא הירגשתי טוב. הכל היה בסדר עד הנחיתה באתיופיה, שם היתה לנו חצי שעה הפסקה. איך שירדנו מהמטוס התחלתי להרגיש מאוד לא טוב- סחרחורות, כאב בטן, בחילה. ניסיתי להישכב על ספסל ולנוח ולישתות קצת, אבל זה רק החמיר, וקצת ליפני שהיינו צריכים לעלות למטוס הירגשתי שאני ממש הולכת להתעלף... בעלי היקר ניסה לעזור ולילחוץ על מיספר נקודות, ובכל פעם היתה הקלה אבל חזר שוב. ואז התחלתי לבכות. הבנתי שאני לא רוצה לעלות על המטוס הזה ביכלל! אבל הבנתי גם שזאת הבחירה עכשיו ושאני צריכה לאסוף את עצמי ולעלות בכל זאת. בסופו של דבר הצלחתי לעמוד על הרגליים ולהיכנס למטוס. איך שהוא התחיל להמריא חזרה לי הבחילה בגדול ו... בסוף היקאתי (מזל שיש שקיות הקאה ליד המושבים... ). רק אז באה ההקלה. לאחר שהיקאתי ושיחררתי את כל הג'יפה (תרתי משמע). השאר התנהל על מיי מנוחות. שעתיים טיסה והיגענו.
אני הייתי עייפה מאוד ומסוחררת. אפריקה היכתה בי שוב- הרחובות מלאי העוני, הבית המוקף חומה וסגור בשער, העובדים... לפחות חיכתה לנו ארוחה טעימה של שניצלים ופירה ותפוחי אדמה בתנור.(זה הייתרון בחיים פה...).
אני הרגשתי שאני רק רוצה לאכול וללכת לישון (ולא להתעורר!).אבל הבנות, שהתרגשו כל כך נירדמו רק בשעה תשע בערב...
הבוקר התעוררתי בחוסר חשק מופגן והסתכלתי על ערימת המזוודות והבלאגן של כל הדברים שהבאנו איתנו ושעליי לסדר כל דבר במקומו.
ושוב היכתה בי הבדידות. לעומת הקלות הבילתי ניסבלת של גידול ילדים בארץ. לפחות בצורה שבה אני רוצה לגדל את ילדיי. הרי עברנו ממפגש לפיקניק לביקור חברים, לבריכה, לטיול רגלי, למשחק עם ילדי השכונה וריצה חופשית ברחובות, ועוד ועוד.וכמובן שלי היתה חברה נעימה בכל מפגש שכזה.
הגעגועים עוטפים אותי בחיבוק גדול. יקח לי כמה ימים לחזור לעצמי.
אני מודה ליקום שזימן לי את המעבר הזה .כך אני לומדת להעריך את הדברים הטובים בחיי, ונאלצת להחליט באופן מאוד ברור על דרך חיי ואף לעמוד עליה בתוקף! זה נותן לי כוח. להיות ברורה עם עצמי ועם רצונותיי.
וכך חזרתי לארץ העזרה בבית , האין רחוב בטוח, האירוחים המדוגמים עם החיוכים המאולצים , הילדים הלבושים למישעי, פער המעמדות המביך , הנהג הצמוד, והגעגועים האין סופיים לדבר האמיתי. לטוב ולרע.
הבנתי שביתי אינו כאן. בישראל הרגשתי ממש בבית. טוב ונוח. תמיד היה לי קשה לישון בבתים של אחרים והייתי מחכה בקוצר רוח לחזור לביתי ולמיטתי. זו הפעם הראשונה בחיי שלא היה איכפת לי איפה אשן וקיבלתי כל מיטה בברכה.
הבית הפיזי היחידי שיש לי בעולם הוא פה בניירובי, כרגע. אבל בליבי בייתי הוא איתכם, חברותיי היקרות.
תודה לכולכן על השעות המקסימות שהעברנו ביחד, מי יותר ומי פחות. נתתן לי כוח להמשיך הלאה באהבתכן, בקבלה שלכן אותנו בחזרה אל חיקכן.אני נוצרת בליבי את כל הרגעים הכיפים שהיו לנו הפעם.

[ליזה_ליזה*]

אורית היקרה!
אני חדשה באתר ואת לא מכירה אותי, אבל קראתי את כל הדף הזה והתרגשתי מאוד. גם אנחנו משתעשעים ברעיון של מעבר לאפריקה לשנה - שנתיים, בעלי רופא והיה רוצה לעבוד שם וגם לראות חיים אחרים לתקופה. אני כמוך מאוד קשורה לארץ, בעיקר לבני המשפחה, וקשה לי לדמיין מעבר כזה. בכל אופן זה מעניין לקרוא את החוויות שלכם שם, לטוב ולרע, בעיקר את "סיפורי אפריקה" הקטנים והמשעשעים. כנראה שאת מקבלת עכשיו שיעור רציני ואני מקווה שאת גם נהנית ממנו מדי פעם. כל הכבוד על האומץ ועל אורך הרוח.

[חיים*]

שלום לנמצאים!
אני מגיע לניירובי חודש הבא לצורך עבודה לתקופה ארוכה ויש לי 2 שאלות
1)אני אעבוד על הציר של ניירובי מומבסא ואשמח לדעת לגביי מלריה אם יש,ובאיזה כדורים משתמשים שם?והאם ניתן לקנות כדורים למלריה malarone 250mg/100mg בניירובי וכמה זה עולה???
2)האם יש אינטרנט מהיר ?ואיזה מהירות?

תודה לכולם

[אייל*]

חיים שלום
קודם כל בהצלחה ! וברוך הבא ליבשת.
לגבי מלריה : בנירובי אין מלריה (יתושי המלריה נמצאים עד גובה של 1200 מטר וניירובי נמצאת בגובה של 1800)
במומבסה אכן יש מלריה, כאשר מגיעים לתקופות ארוכות לא מומלץ להשתמש בכדורים וזאת מכיוון שהכדור עצמו
לא ממש ידידותי לגוף ולדעתנו מזיק יותר מאשר מועיל, ולא מכסה את כל סוגיי המלריה. לגבי כדורים יש וניתן להשיג . אבדוק מחר לגבי המחירים וסוגי כדורים.
בכל מקרה לגבי המלריה הדרך הטובה ביותר להשמר היא על ידי תכשירים דוחי יתושים ולבוש (בעיקר בערב ,נעלים ומכנס ארוך) היתושות פעילות בעיקר בערב , בבית אפשר להשתמש בקילה וריסוסים למינהם.

אינטרנט: יש אפשרות לאינטרנט מהיר .האם יהיה לך בסיס קבוע ? אם כן תוכל לעשות חיבור מהיר במחירים מופקעים!!
יש אינטרנט קפה טובים במחירים סבירים עם חיבור מהיר 32,64,128 ואולי גם 256.
המייל הזה נשלח אליך במהירות שיא של 28000 (אין לנו עדיין חיבור מהיר בבית... )

אם אתה רוצה עוד פרטים כתובת המייל שלנו [email protected]

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הלילה התעוררתי ולקח לי רגע להבין איפה אני.
אני מתרגלת לאט ועושה הרבה שיכנוע עצמי. אין ברירה.
מזל שבית הספר\גן בחופש עד יום רביעי... זה יתן לי עוד כמה ימים להתאפס ולשכנע את עצמי לקחת את הבנות לשם.
גאיה כבר מדברת על מסיבת יום ההולדת שצריך להכין לה (עם שקיות הפתעה, מתקן מתנפח, ליצנים ואקרובטים... ועוגה מפוארת). ולי אין חשק לעשות כלום!!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גאיה עשתה פיפי במיטה בלילה ותומר מאוד עצבנית ומרביצנית. גם אור נוטה לייבובים יותר מהרגיל.
כניראה שלכולנו יקח קצת זמן להתרגל...
אני מדחיקה את הדברים הקשים יותר, עד שלא תהייה לי ברירה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שכחתי לספר:
גינת הירק שלנו עברה ייבוש.
לא ירד מספיק גשם והגנן "שבר שמירה" ולא הישקה. התירסים והעגבניות שצמחו כל כך יפה פשוט התיבשו . כמה הצטערתי.עכשיו צריך לחכות עד הזריעה הבאה, כי פה מזג האויר נהיה קר, וזה לא מתאים לירקות הישראליים שהבאתי.
אמרתי לגנן שהוא יכול להביא ירקות מקומיים, אולי תירס לבן או סוקומה. ניראה מה הוא ימצא. כשיתחמם שוב ניזרע את הירקות שהבאתי איתי.

הגורים גדלו והם כאלו מתוקים, מתרוצצים בחצר וכבר מתחילים לאכול אוכל מוצק. כשעזבנו אותם הם היו עם עיניים סגורות וזוחלים על גחונם... הבנות כל כך נהנות איתם, משחקות איתם המון. בטח יהיה להן עצוב מאוד כשנאלץ לימסור אותם

[ציפי_נוראל*]

תתחדשי על הדף עיצוב שונה משהו......
התאקלמות קלה והרבה אורח רוח נשיקות חיבוקים והרבה אהבה

[ציפי_נוראל*]

אז חשבתי שיש לך דף מעוצב בצורה שונה וחדשה פשוט מסתבר שלקח זמן משום מה עד שהדף נפתח בצורה מלאה וגיליתי שבעצם זה אותו דף ישן וטוב ,
איך את מרגישה? נישמע מאוד לא קל! מחזיקה לך אצבעות שתצליחי להתגבר על המעבר
ביתר קלות! אוהבת ציפי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

משהו מביך-
בשבת, כשהוצאתי דברים מהמזוודות בכדי לסדרם במקום, הנחתי שלוש שקיות ניילון עם נעליים שלנו ליד המדרגות, וביקשתי מג'ויס, העוזרת, שתיקח אותם למטה כשהיא יורדת. אתמול חיפשתי את הנעליים בכל הבית ולא מצאתי אותם בשום מקום. זה היה מאוד מוזר. הבוקר שאלתי את ג'ויס איפה הנעליים שביקשתי שתוריד למטה בשבת, אז היא הישפילה מבטה בחיוך ביישני ואמרה "אני אביא אותם".
היא חשבה שנתתי לה אותם, אז היא לקחה אותם לחדר שלה. כמה מביך! אני התנצלתי בפניה על כך שהיתה אי הבנה, והירגשתי ממש נבוכה!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ניזכרתי-
ליפני שנסענו בעלי שאל את אחת העובדות, בצחוק, אם היא רוצה לקחת את גאיה איתה.
אז היא ענתה לו שלא ביגלל שהיא אוכלת הרבה ולא יהיה לה מספיק כסף להאכיל אותה...

תומר בת השנתיים חזרה לעשות פיפי על הרצפה בכל מקום , למרות שהיא כבר גמולה לגמרי (וזאת לאחר שחשבתי שכבר אין שימוש למגבות ששימשו לניגוב הפיפי שלה מהריצפה ), גאיה עשתה הלילה פעמיים (!) פיפי במיטה (וזאת לאחר שחשבתי שאפשר כבר להוריד את הניילון מהמיטה שלה...) ולאור יש דלקת גרון (היא מרגישה בסדר חוץ מהגרון הכואב) .
מה קורה פה??!!

[מנג_בין*]

הי אורית,
פיספסתי את הימים הראשונים שלכם בניירובי...
את נשמעת תשושה, אני כל-כך מבינה אותך....
זה בטח יקח קצת זמן להתאושש ולחזור לחיים באפריקה,
אני שולחת לך הרבה אנרגיות וחיזוקים!
מנג @}

(את יודעת מה הכי כייף לי עכשיו כשאני קוראת?
אני ממש "רואה" אותך ואת הבנות מול העיניים וזה מאוד נחמד!)

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום הלכנו לגן. לא ממש היה לי חשק, אבל הבנות ממש דורשות חברה (אחרי שהיינו מוקפים בזה בארץ). אז אספתי את עצמי, קמנו מוקדם ונסענו. לא ישנתי טוב בלילה כי היטריד אותי איך הבנות יסתדרו, וגם אמרתי להן שהיום אהיה איתן, אבל שהן צריכות להתחיל לחשוב איך הן מסתדרות בלעדי. עוד מעט אחי יצא לעבודה ולא יהיה לי אדם נוסף שיעזור בזה, מה גם שנראה לי שזה כבר בסדר, רק צריך ליקפוץ למים!
בקיצור, גאיה נהנתה היום מאוד . החברה הטובה שלה היתה שם והן שיחקו ביחד כל היום. שמחתי שהיתה לה חוויה מתקנת לאחר מפח הנפש שחוותה ליפני שנסענו. היא מאוד התבגרה ואני ממש מקוה שזה יזרום טוב, מפני שגם הגננת מתחילה לאבד את סבלנותה בקשר לזה שאני שם ביחד עם גאיה. היא אמנם משתדלת להיות מאוד עדינה איתי בעניין הזה, אבל זה ברור לי שזה כך.
הלוואי ולא הייתי צריכה את הגן הזה. אחרי הביקור בארץ עוד יותר קשה לי עם צורת החיים כאן, מפני ששוב, זה היזכיר לי עד כמה אחרת ,טוב וקל יכול להיות בחינוך ביתי.
אני שוב צריכה לפצוח בשיכנועים עצמיים שיהיה בסדר ושניסתדר.
בקיצור, הכל עבר על מייי מנוחות וכולם נהנו, לשימחתי הרבה.
מחר אנחנו בבית, וביום שישי הולכים שוב.
מקוה מאוד שהבנות הגדולות יתחילו להסתדר לבדן בגן ובבית הספר. זה יוריד ממני איזשהו עול.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קשה, קשה.
אתמול, בגן, כולם שאלו איך היה הביקור, מתוך נימוס, ואני עניתי לכולם "ניפלא" ובכל פעם דמעות חנקו את גרוני.
ומי שניסה לישאול קצת יותר, היה לי כבר ממש קשה לענות...

אחר הצהריים ראיתי את אור עומדת בשער הכניסה, וצופה בבן של השכנים ממול רוכב על אופניים.
ליבי ניצבט. היא כל כך רוצה לירכב על אופניים, אבל אין לנו איפה. בתוך החצר חלק זה גינה+דשא וחלק אחר זה רחבת אבנים. ברחוב זה לא בטוח. גם הרבה מכוניות (למרות שזה רחוב קטן ושקט יחסית) וגם פשוט מסוכן- ילדה לבנה, ועוד ישראלית זו מטרה קלה... (השכנים הם מאוגנדה וצבע עורם כצבע הקנייתים).כל הזמן מגיעום התרעות על פיגועים וצריך להיזהר. אין פה אפילו פארק או גן שאפשר לינסוע בו.
לרוב האנשים יש רחבה סלולה בתוך המיתחם של הבית, או כביש סלול מהשער עד החניה, אבל לנו אין!
ניראה לי ממש "ילדות עשוקה" בלי אופניים\סקטים\רולרבליידס\קורקינט.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קודם תומר הקטנה יצאה החוצה, ואז חזרה אלי בריצה ואמרה "הdog רצה לאכול אותי"!

קוראים\אות יקרים\ות, זה הזמן לעידודים...

[ענת_גביש*]

אוקיי. קראת אז אנחנו באים (-:
גם לנו אין אופניים ולא רולר בליידס ובטח שלא קורקינט.זה נראה לי מלחיץ בכל מקום שיש בו מכוניות. (אין איזה חוג גלגיליות בסביבה בתוך אולם סגור?)
יקירתי הבנות שלך הרבה יותר בריונות ממה שנדמה לך. קטן עליהן.
עלייך אני יודעת שזה לא קטן. הלוואי והיה לך קצת פחות קשה. שולחת לך ולאייל מכאן אהבה וחיבוקים

[שרון*]

אורית אני ממש מסכימה עם ענת ! אני באמת חושבת שהילדים שלנו הרבה יותר חזקים ממה שנראה לנו לפעמים....
פשוט לנו כל כך קשה לפעמים שאנחנו נוטים לחפש צידוקים לקושי גם במקומות אחרים.
אני בטוחה שהבנות ילמדו לאהוב את ניירובי על יתרונותיה וחסרונותיה. ומי יתן וגם את תצליחי לראות קצת נקודות אור במקום הזה.
בכל מקרה אנחנו פה בשביל לחזק, להבין, ולחבק שצריך!!!!!!!!!

[מנג_בין*]

אורית, גם אני כאן - בשבילך! @}

חשבתי רבות על מה שכתבת ושמתי-לב שעדיין בתוך כל הייאוש את יודעת למצוא גם נקודות קטנות של אושר (הסיפור על תומר, למשל).
ולמצוא נקודות של אושר זה דבר חשוב ביותר.
אני רוצה לנסות לעודד אותך ובעיקר לשתף אותך במחשבותיי -
ראשית, הבנות -
אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה אמא ואבא שאוהבים ולא חשוב באיזה ארץ נמצאים....
שנית, ילדים מסתגלים לשינויים יחסית מהר ואני בטוחה שהן ירכשו הרבה חברים חדשים (ואח"כ כשתחזרו לארץ הן יתגעגעו אליהם...),
הן ילמדו שיש עכשיו "חוקים" שונים (לא נוסעים בחוץ עם אופניים וכו'...) וילמדו להנות משפה חדשה ועוד...ועוד...

ואת -
אני מאמינה שמותר לנו לפעמים לאפשר לעצמנו לשקוע בימים לא-קלים.
אז קחי לך "אישור" להרגיש ככה, זה טבעי והגיוני שאחרי ביקור יהיה לא קל לחזור בחזרה.
אבל ביחד עם היאוש צריך למצוא את אותן נקודות של אושר שהזכרתי קודם ולראות שבניירובי לא הכל שחור (תרתי-משמע?...)
לאט-לאט דברים יסתדרו - אני בטוחה !!

הרבה חיזוקים, עידוד, תמיכה, אנרגיות חיוביות (את מסכימה שאני אשלח לך גם קצת לחות מאיזור מגוריי?....)

[רחלי_בהרל*]

הי אורית
קראתי מה שכתבת מאז שחזרתם.
אני כל כך מבינה, שחבל על הזמן.
הבדידות, וההסתפקות במועט (מבחינת הנפש) הם לחם חוק במצבך.
היו אצלי תקופות שהעובדות היו הנפשות הבוגרות היחידות שדיברתי עימן,
ולמרות שהן מקסימות, הבדלי המנטליות ואולי עוד מחסומים אצלי, לא יצרו חברויות נפש עימן (אולי את מבינה למה אני מתכוונת).
אבל עד היום אנחנו מדברות בטלפון ומתגעגעות.
עדיין אשמח שתמסרי דש לאמליה, יהודית וענבל, ותחזיקי מעמד.
שלך, רחלי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לכל המעודדות. זה נותן לי כוח. לך, ענת היקרה,לך שרון החמודה, וכמובן לך, מנג בין, ידידתי הוירטואלית. תודה תודה.
ולך ,רחלי, את בהחלט קולעת לנקודות הנכונות מתוך הבנתך את המצב מביפנים (רחלי היתה גרה בניירובי ליפנינו...). גם לי יש ימים שבא לי ללכת ולשבת עם העובדות על כוס תה ולקשקש על החיים, פשוט מפני שזה מה שיש... אבל בהחלט יש הרבה בעייתיות בקשר לזה.
מחבקת אתכן בחזרה, את כולכן, חיבוק עם דמעות...

היום היינו שוב בגן. לגאיה היה קשה בבוקר. אני החלטתי שאם היא רוצה להיות בגן היא צריכה להיות שם בלעדי! אבל דוקא הבוקר היא בכתה ולא רצתה להישאר בפנים בלעדיי, גם אם אני יושבת במרפסת בחוץ.
בסוף היא באה לשבת איתי בחוץ ואמרתי לה מה החלטתי, הסברתי שהגן אינו מקום בישבילי אלא בישבילה, אם היא רוצה, ושהיא כבר מכירה את כולם, את הילדים והגננות, ושלדעתי היא יכולה להסתדר מצויין בלעדי (ואני באמת חושבת כך!), ושהיא צריכה להחליט אם היא רוצה להמשיך ולבוא לגן או לא, שאפשר גם להישאר בבית. בסופו של דבר היא ניכנסה והיום זרם בסדר.
הלוואי ולא הייתי צריכה להגיע למצבים כאלה. אם הגן לא היה הכרחי בכדי לימצוא חברה, לא הייתי מתאמצת. אבל ,לצערי הרב, המציאות פה היא כזאת, ואני צריכה למצוא דרכים להסתדר.
הגננת שוב היפתיע אותי באומרה שאם זה ניראה לי נכון אני יכולה לשבת ביפנים, אבל אני החלטתי שמספיק.
עכשיו גאיה צריכה לעשות את ההחלטה שלה. נראה מה יהיה.
אח שלי עדיין בא עם אור לכיתה, אבל הוא אומר לי שהוא סתם יושב שם ולא עושה כלום. אור מבינה הכל ומסתדרת בעצמה. אז גם לה אמרתי שתדע שבקרוב היא תהיה בלעדיו בכיתה.
אני ממלמלת לעצמי כל מיני משפטים חיוביים בלב ומקוה שהכל יזרום על הצד הטוב ביותר.

סיפור-
שומר הלילה שלנו,דיויד, נסע לפני כמה חודשים לכפר שלו בכדי ליזרוע שדה קטן (שמבה -shamba בסווהילית) של תירס ושעועית. הוא מאוד התרגש וקיוה שזה יניב פרי. עכשיו מאז שחזרנו הוא כל הזמן מספר לנו שלא ירד מספיק גשם ושהיבולים לא יפים. אז רק הבנתי שהם לא משקים, אלא מסתמכים על הגשם. כמו בסרטים האמריקאים שמחכים לגשם שישקה את השדה. שוב מדהימה אותי הראשוניות פה. ואם אין יבול גם אין מה לאכול ואין כסף... כמה עצוב.

אני קוראת עכשיו ספר שניקרא "הר אדוני" שכתב ארי דה לוקה, ומצאתי בו משפט שדיבר אלי :
"כשיש לך געגועים ,זה לא חיסרון,זאת נוכחות, זה ביקור,מגיעים מרחוק אנשים,עיירות,ואורחים לך קצת לחברה....וככה אתה אומר לכל חיסרון ברוך הבא, מקבל אותו יפה."
@} @} @}

[ליזה_ליזה*]

שלום אורית! תודה על התגובה בדף שלי. הסיפורים שלך יפים למרות העצב. אני מאמינה שיום אחד תקראי אותם בהנאה ואף בגעגוע, ממרחק השנים...
מניסיוני המועט חוויות החיים הקשות עוזרות לנו לגדול ולצמוח, על אחת כמה וכמה בגיל הילדות, כך שאני בטוחה שאת ובנותייך מפיקות המון. וכל אימת שהאפלה משתלטת על נפשך, קבלי חיזוקים וחיבוקים וירטואליים וזיכרי כי את ברת מזל - אי שם, בארץ רחוקה, ישנם אנשים שאוהבים אותך מאוד, וזה כשלעצמו הוא נכס שלא יסולא בפז.
ליזה ליזה.
אגב, גם אני נהניתי מאוד מהר אדוני, ספר מקסים.

[ציפי_נוראל*]

שבת שלום חברים יקרים ! גם אנחנו מאוד מתגעגעים ושולחים חיזוקים והרבה אהבה
זיו זהר מאיה וציפי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יום ללא חשק. לא ממש דיכאון, אבל מצב רוח לא משהו.
עכשיו דיברתי בטלפון עם הדודה של בעלי שגם גרה כאן וחזרה ביום בו אנחנו היגענו, והיא גם אמרה שלפעמים כשהיא חוזרת היא שוכבת במיטה שבוע... אבל היא מייחסת את זה רק לגובה, שהוא סיבה בילתי מבוטלת (1800 מטר מעל פני הים).נכון שזה עושה כבדות גדולה ולוקח זמן להתרגל, אבל כשמוסיפים לזה חוסר חשק להיות...

[דגנית_ב*]

הי אורית. הקשיים כל כך מוכרים ואני רוצה להקל עליך ולא יודעת איך. האם אפשר לחדש את הקשרים הראשונים שכבר יצרתם בניירובי? יכול להיות שבנושא הגעגועים
הביתה וההסתגלות כל פעם מחדש - יש את מי לשתף. ואני גם יודעת שאין ממש חשק
כי זה ממש לא דומה למה שהשארת בארץ אבל קצת אולי... אחרי שחזרתי מהארץ
מהביקור הראשון, נשכבתי על הרצפה בעייפות מוחלטת. בקושי הצלחתי לטפל בבן שלי
הוא דוקא נהנה שאני כל הזמן בגובה שלו. הייתי עצובה והרגשתי סחבה. ככה עברו כמה ימים. אחר כך גם נוספה בחילה (מזכיר את דרך החזרה שלך לקניה) ואמרתי לעצמי שהופה - כמה פסיכ(וסמט)ית אפשר להיות. בסוף - עשיתי בדיקת הריון. יצאה בת. לא ממש קשור רק דרך האור שבקצה המנהרה (לא לא מהרכבת שבאה ממול) הדבש והעוקץ וחבריהם.

[אור_אוקו_ערוסי*]

דגנית
רק שאצלי אין סיבה משמחת להרגשה...

גאיה חולה. אתמול בערב התחיל לה כאב ראש חזק, בסוף היא היקיאה פעמיים ועלה לה החום. בלילה ישנה מאוד לא שקט. והתעוררה מאוד מוקדם. נישארנו כולנו עייפים. כבר אין לה חום אבל הבטן מציקה.
פתאום הבנתי שגם תומר בעצם לא ישנה טוב מאז שחזרנו. בארץ היא ישנה מצויין, ובסוף מאוד רצתה כבר "לחזור הביתה".
אבל מאז שחזרנו היא ישנה טוב כחצי מהלילה, ואת החצי השני היא "מבלה" מחוברת לציצי שלי. זה אף פעם לא היה כך.
אני כל הזמן מחכה שאולי תצא איזו מחלה, אבל שום דבר לא קורה. מקוה שהיא תרגע בקרוב, כי אני כבר מותשת...

אתמול היינו ביריד של אחד מבתי הספר ,שלומדים בו הרבה מילדי הישראלים. זה היה אירוע בו כל אחד עשה דוכן עם אוכל מסורתי (הישראלים עשו פלאפל) הילדים לבשו תילבושת מסורתית מהמדינה שלהם (הישראלים לבשו בצבעים כחול- לבן)
ובסוף עשו גם ריקוד מסורתי. כשהקבוצה הישראלית עלתה לירקוד לצלילי השיר "הורה" פתאום התמלאו עיני דמעות ממש בילתי נישלטות ובילתי מתוכננות. ראיתי מולי קבוצה של ילדים, שישראל עבורם אינו בית, אלא מקום לבקר בו, ומסביבם ערימה של אנשים שאין להם ולא כלום לשיר ולריקוד הישראליים האלה. הרגשתי את הזרות במלוא עצמתה, את הניתוק מהבית האמיתי שלי. כמה מוזר היה לישמוע שיר מאוד ישראלי וריקוד מאוד ישראלי אבל במקום בו זה אינו מובן מאליו.
אחר כך היה ריקוד הודי מקסים, אחריו שיר אירי, ועוד עוד. ואנחנו כבר הלכנו הביתה, כי גאיה הירגישה מאוד לא טוב.
ועכשיו, מתוך העייפות, אני מנסה לשחזר ולכתוב את תחושותיי, כי חשוב לי שאתם שם, בבית האמיתי שלי תהיו שותפים...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כמובן שמה שניכתב למעלה אני כתבתי ולא אור...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אחת העובדות שלנו חזרה עכשיו מחופשת סוף השבוע. היא חזרה בוכה. היא נסעה הביתה, לכפר שלה למסיבת טרום חתונה (אל תישאלו אותי מה זה:-0 ) של אחיה, ושדדו אותה בדרך.
כשלי גנבו את הפלא-פון, והארנק, זה היה מאוד מעצבן ולא נעים, אבל ידעתי שאסתדר.
כשלאותה אישה גנבו את הקצת שהיה לה, יקח לה הרבה זמן להחזיר לעצמה את מה שניגנב. הקצת כסף שחסכה ,אולי ,לקראת המסיבה, הבגדים היפים שהכינה לעצמה. כואב הלב.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

חיים, נו, מה קורה.
אנחנו פה מצפים בכיליון עיניים לישמוע ממך!...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול אחה"צ עלה לגאיה שוב החום, והיא ישנה כמה שעות. הלילה היא ישנה מ-צ-ו-י-ן! אפילו לא עשתה פיפי במיטה.
הבוקר היא התעוררה מעוששת ושמחה. היא התלבשה חגיגי ושמה סיכות בשיער וכשירדה למטה הסתכלתי עליה והיא היתה ממש יפה! המחלה הזאת היתה עבורה תהליך התנקות ניפלא. גם מכל הג'אנק פוד שאכלה בארץ (וזה היה רוב הזמן...), וכניראה גם מהשוק של החזרה. מקוה שיהיו לה ימים טובים.

אני, לעומת זאת, לא מצליחה להתאושש. כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי ש"זה מה יש", ו"צריך להסתדר פה עכשיו בתנאים הקיימים" וכולי וכדומה, תמיד נישארת לי בפנים איזו מועקה שמעיקה ומפריעה ואני נעשית עצבנית ולא נחמדה.
לא רוצה ככה! רוצה להיות אמא נעימה, מבינה, מקשיבה, אמפטית, מקבלת... אתם יודעים...
אבל מה שיוצא לי עכשיו זה אמא עצבנית, צועקת, חסרת סבלנות ולא נעימה ביכלל!

אור נסעה היום לבית הספר. אמרתי לה שהיא נכנסת ללא ליווי לכתה. אני מרגישה שהיא יכולה. פשוט צריכה ליקפוץ למים ולהתחיל לישחות. היא יודעת לישחות מצויין (תרתיי משמע! ).

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בסופו של דבר לקחתי מגאיה את חותם ה"cool" שלה ושמתי אותו עלי, ורק לאחר כמה דקות הרגשתי הקלה. (שוב תודה לצפריר...). אז נירגעתי והתחלתי לתפקד כמו שצריך והיום זרם פשוט ניפלא. כולם נירגעו ביחד איתי והכל זורם על מיי מנוחות. אור וגאיה משחקות ביחד מאז שאור חזרה מבית הספר (חזרה השמחה ומרוצה למרות שהיתה ללא ליווי בכתה
). רק לתומר היה קטע קשה. היא בכתה המון זמן, כשבתוך זה היא אמרה שרוצה לחזור לדירה (דירת האירוח בקיבוץ. קראנו לה "הדירה" ).כשהיינו שם היא רצתה "לחזור הביתה", ועכשיו... קשה ליראות את הקטנים האלה מתוסכלים וכועסים כל כך. בלי יכולת להגיש עזרה, אלא פשוט להיות ולחכות שיעבור (מזל שגאיה, בזמנו, עשתה לי "שיעור בבכי כועס של ילדים", כך שאני מתמודדת עם זה ביתר קלות היום ). עכשיו יא ישנה.

אחחחחחחח, הימים הנעימים והמתוקים בבית.
הדבר היחיד שחסר לי עכשיו זה איזו שיחת טלפון ארוכה עם חברה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום יום יותר רגוע, מבחינתי. אני מתחילה להרגע ולקבל, בתוכי, את העובדה שאני כאן ולא שם...
נהנית מהעובדה שיש עזרה בבית ואני יותר פנויה לבנותיי ולעיניניי.(למרות שלפעמים אני מרגישה ממש חסרת תועלת בביתי שלי ).

יש לנו שכנים חדשים. צמוד לחצר שלנו, מעבר לחומה, שהוגבהה לצורך העיניין, ניבנו בחודשים האחרונים כמה בתים חדשים. בימים האחרונים שמנו לב שכבר יש וילונות בחלונות ואור בתוך הבית. צהלתי בליבי, אולי יש להם ילדים שיוכלו להיות לחברים לבנותיי ואולי אף לחברה לי. הגנן אמר לי שיש שתי משפחות אמריקאיות ואחת אתיופית, ועוד אחת שצריכה להגיע. (הגננים והשומרים של הרחוב מדברים ביניהם, וכך הם יודעים בדיוק מה קורה מעבר לגדרות והשערים הסגורים...).
אבל אז הבנתי ש... איך אגיע אל אותם שכנים חדשים?? שהרי הם אמנם בחצר השכינה, אבל מפרידים בינינו חומה גבוהה, סורגים ושער נעול??:-(
בארץ אתה פוגש את השכנים ברחוב ומברכים לשלום, לפעמים אפילו דופקים בדלת ומביאים עוגה לשכנים החדשים.
אבל כאן, אפשר לגור בשכנות שנים ולא להכיר ובקושי לראות אחד את השני.
ואיך יקבלו אם פתאום אדפוק בשער ואבקש להיכנס עם מגש עוגיות ביידי?? אם היו אלה ישראלים בוודאי היו מקבלים זאת בשמחה, אבל אלה ממדינות אחרות עם קודים חברתיים שונים שאינני מכירה.
אוף!! כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק.
אני מבקשת בליבי שכן יווצר קשר טוב.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ביומיים האחרונים יש כל הזמן הפסקות חשמל ואתמול היתה גם הפסקת מיים של כשלוש שעות.
welcome to africa...

[ציפי_נוראל*]

הי אורית אולי את עדיין ליד המחשב?אשמח לדבר איתך כתבתי לך בדף שלי מחכה לשמוע ממך

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הבנות נירדמו מוקדם . מחר הולכים לגן. מקוה שישיה בסדר.
הבית שקט. לילה בניירובי, קניה. מבחוץ נישמע מרחוק הרדיו של דיויד, שומר הלילה, וציפצוף מוזר של ציפור, כמו שריקות קצובות. אני מרגישה בזרות, אבל נימצאת בבית בו אני גרה. הרגשה מוזרה.
לילה טוב.

[שרון*]

הי אורית!
כידוע לך אני ממשיכה לקרוא ולהתעדכן על קורותיכם......
קראתי על עניין השכנים החדשים וממש הבנתי לליבך. אני גרה בבית הנוכחי שנה בערך ותאמיני או לא ,אני לא מסוגלת לזהות מי השכנים שגרים לידי....זה ממש עצוב. אבל ככה הם פני הדברים פה.
לפעמים שאנחנו בחוץ בגינה ואני שומעת צהלות של ילדים ושי ונעם אומרות לי- "ללדים" (ילדים בשפת שי ונעם), אבל מעולם לא ראינו או נפגשנו איתם.
כן שונה ומוזר....אבל קיים!
בכל מקרה אני שמחה לשמוע שאת מתאקלמת חזרה...הזמן עושה את שלו.
אני סופרת את הימים עד לחופשה שלנו בארץ - נוסעים בתחילת יולי..............
טוב יקירתי, תרגישי טוב, אני מחבקת אותך מרחוק קרוב!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה שרון. כבר תהיתי האם את עדיין קוראת. שמחה לראות שכן.
עניין השכנים מתסכל מאוד, הרי בישביל מה צריך שכנים אם לא לחברה??? ניראה, אולי כן נצליח פעם להתחבר...

גאיה עדיין עושה פיפי במטה בכל לילה, ותומר עדיין מחוברת לציצי שלי חצי מהלילה, עד הבוקר. מתי זה יעבור???????

היום היינו שוב בגן.נכנסתי עם גאיה, ולאחר כמה דקות, כשראיתי שהיא עסוקה ומחייכת, אמרתי לה שאני יוצאת החוצה.
אחרי כמה זמן שמעתי אותה בוכה. (הייתי בחצר עם תומר). החזקתי את עצמי וחיכיתי. לאחר דקה או שתיים הגננת הוציאה אותה החוצה והיא באה אליי, בוכה מאוד ואמרה שלא רוצה להיות בלעדיי. ישבנו בחוץ עד שנירגעה ושוב הסברתי לה שאם היא לא רוצה אפשר גם לא לבוא לגן, אז היא אמרה שאולי נעשה הפסקה, וזאת לאחר שהיא התעוררה כבר בשש וחצי ושאלה מתי הולכים... .לאחר שנירגעה ראינו שמתחילים לסדר את המשחקים לקראת שיר הבוקר, והיא החליטה להיכנס בחזרה. שאר היום זרם בסדר.
זה ממש מתיש. בכל פעם שניראה לי שיש התקדמות באה ריגרסיה. ואני משננת לעצמי כל מיני משפטים חיוביים בלב בכדי לעזור לה בדרכה.
בארוחת הצהריים בגן היא ניגשה אלי ואמרה לי "אמא, אני רוצה לחזור לישראל", והיה לה פרצוף עצוב כזה.
עכשיו היא עשתה פיפי על הכורסה. הצילו!

אור היתה גם היום ללא ליווי בכתה. היא כבר "שוחה " ללא פחד.

אני עייפה.

[ציפי_נוראל*]

עוד תיראי את כל הדרך, עוד תלכי בואדי שלך, גם אם לא תיהיה תמיד קלה.
הביטי וראי את כל הדרך תקבעי את מסלולה אהבי את כל הדרך כולה........ חלק משיר של מתי כספי שלי תמיד עזר בימים קשים אוהבת מנשקת ומחבקת חזק חזק ציפי

[ציפי_נוראל*]

הי אוסנת והדס, כל כך שמחנו על הביקור שלכם גם אם היה קצר ולא מספק, מדהים לראות איך הבנות התחברו אליכן ואל הבנות במהירות שכזו, היה לי חבל מאוד שלא יצא לנו לשבת ולדבר כמו שצריך מקווה שבביקור הבא זה יצא לפועל!! הרבה אהבה זיו זהר מאיה וציפי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה ,תודה לך ציפי. קראתי ומיד הוצפתי דמעות.

בבית הספר ווךדורף ,אליו בנותי הולכות, עושים סדנאות למטפלות,עובדות ועובדים, בהם מלמדים אותם קצת על יחס נכון וגישה נעימה לילדים. עד עכשיו לא חשבתי אפילו לישלוח מישהו מהעובדים שלי. אבל אתמול, כשהייתי בגן, אחת העובדות שאלה אותי אם אני שולחת את העובדות שלי לסנדנא בשבת הקרובה, אני מיד אמרתי "לא" נחרץ, הרי אין מטפלת. אז היא ענתה לי שאנשים שולחים גם נהגים וגננים, מפני שהילדים משחקים אתם הרי. אז חשבתי לעצמי שהיא צודקת. אמנם אין מטפלת, ואני זאת שאחראית על בנותיי, אבל הבנות משחקות המון עם העובדות ועם שומר הלילה וגם עם הגנן.
לאחר התיעצות עם בעלי (שמילמל מתוך חצי שינה...) החלטתי לנסות ולשלוח את אחת העובדות לסדנא בשבת.
ניראה איך היא תתרשם.
צריך להבין שההאנשים האלה, העובדים שלי (ובכלל רוב האוכלוסיה),מעולם לא עשו משהו שהוא לא הכרחי,פשוט כי אין להם אמצעים. עבורם ללכת לסדנא, סתם כי בא, זה משהו שבדרך כלל לא עושים.
כמובן שאנחנו משלמים על הסדנא, מה גם שעבורינו זה לא יקר.
בקיצור, עוד סוג של חוויה עבורי. סוג של התמודדות עם הבדליי המעמדות המביכים שכמעט בילתי נתנים לגישור.
שכחתי להזכיר שהסדנא היא בנושא "סיפור סיפורים". תנחה אותה הגננת של גאיה, שהיא גם מספרת סיפורים מיקצועית.(ניראה לי מעניין בכל מיקרה...).

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול בערב הוצאתי מהשקיות את ביגי החורף שלי. נהיה פה קר.
הסתכלתי על הבגדים שלי ופתאום הירגשתי חמימות בלב, הרגשה של בית. הבוקר לבשתי טרנינג ישן. זה כל כך נעים. הרבה יותר כיף מאשר לילבוש את הבגדים החדשים שקנינו. זה מחזיר אותי לחורף שעבר (לא זה שהיה עכשיו, אלא זה שלפניו...),אז עדיין גרנו בבית שאהבנו ועדיין לא העליתי על דעתי שבחורף שאחרי כבר לא אהיה שם .
מיני תחושה של שלווה וכיף בתוך הזרות והקושי.
ואצלכם בארץ כבר מתחמם, כמעט קיץ. איזה כיף לכם. תאמינו או לא, הייתי מוכנה אפילו להתחיל להזיע

[שרון*]

בשביל להזיע את לא צריכה לחזור עד הארץ...מספיק שתבואי לבקר שוב בטנזניה!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שרון
את צודקת... אבל הגעגועים שלי מופנים לא לדאר...

אתמול בערב שאלתי את גאיה אם היא רוצה ללכת לגן. היא ענתה "לא"! נחרץ. "אני רוצה קצת חופש מהגן", היא הוסיפה.
הלילה היא לא עשתה פיפי במיטה. מיקרה? אולי. ימים יגידו.

עוד מעט ניסע לבית הספר. לאור יש היום את השיעורים שלה. החלטתי לנסוע עם כולם למרות שאור לא צריכה אותי שם, פשוט בכדי לצאת מהבית. נלך לטייל בחורשה .

ימים נעימים פה. כשהשמש יוצאת יש חמימות נעימה. גאיה לוחצת שנעשה מסיבת יומולדת. נאלץ להתחיל ולהתארגן לזה כבר בסוף השבוע, לדעתי. לאף אחד מאיתנו אין ממש כוח וחשק לזה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

האינטרנט פה כל כך איטי והדף הזה כל כך ארוך. לוקח לו המוווווווווווווווווון זמן לעלות. מעצבן!

פתאום הבנתי שהיום יום שישי.פה זה לא מורגש. בהתחלה, כשהיגענו, הייתי שמה מפה לבנה בכל ערב שישי ומדליקה נרות. אבל עם הזמן זה התפוגג. כי זה יום רגיל. יום עבודה רגיל, וגם מחר בעלי עובד, בשבת. זה הכי מוזר.
כשהיינו בביקור בארץ היה כל כך כיף להרגיש שיום שישי זה יום שישי "אמיתי" ושבת זה שבת "אמיתי".
שלא תחשבו, אני לחלוטין לא דתיה, אבל פתאום התעוררו בי געגועים. בארץ זה פשוט מורגש באויר...

[ענת_גביש*]

אוריתי שבת שלום לכם!!
איזה קטע עם השכנים החדשים! מזכיר לי איזה סיפור שלמדנו בשיעורי אנגלית, "לתקן גדר" , שבו נפרץ חור בגדר בין שני שכנים והם נפגשים משני העברים לתקן אותה, ומכירים כך בפעם הראשונה, ושיחה נעימה מתפתחת, והתיקון ממשיך, וידידות נרקמת, והתיקון מסתיים והגדר שלמה שוב...
אני בכל זאת מקווה שתצליחו ליצור קשר. יש גם אמריקאים שלא נבהלים מקשרי שכנות (היו לי כאלה בארץ אחרת שבה שנינו היינו זרים. אולי כשנמצאים בארץ זרה הקודים פחות תופסים?)).
רעיון: לשלוח עוגיות עם השומר שלכם , אל השומר ששם, עם פתק עם הזמנה לביקור. (ושהשומר יחכה לתשובה!)

[שרון*]

ענת, סליחה שאני מגיבה. אומנם רעיון העוגיות נחמד מאוד, רק שאנחנו נמצאים באפריקה- ופה לתת לשומר עוגיות זה בדיוק כמו לתת לחתול לשמור על השמנת.....
אני לא בדיוק בטוחה שהעוגיות יגיעו ליעדן.........נשמע מופרך?, לא הגיוני?, אבל מה לעשות שזה כל כך אמיתי!!!!!!!!!

[ענת_גביש*]

אוקיי, אז אולי לקחת נשימה עמוקה וללכת לדפוק על הדלת? מה כבר יכול לקרות. אם זה אנשים נחמדים הרווחתם, ואם אנשים על הפנים אז בין כך לא משנה.
(שרון, מה פתאם סליחה? בכיף.)

[ענת_גביש*]

אורלי כאן מוסרת שזה מאד מקובל אצל "האמריקאים" לבוא עם עוגיות.

[ענת_גביש*]

אגב אורית, אם הדף שלך כבד מדי תפני ל תבשיל קדרה והיא תפצל לך אותו. זה מין הובי כזה שלה.

[ברונית_ב*]

אם יש בין החצר שלכם ושל השכנים גדר משותפת, אפשר לזרוק לשם כדור עם איזה hello, או להפריח לכיוונם עפיפון ידידותי, או מטוסי נייר קטנים עם הטלפון שלכם + הזמנה לביקור, או להבהב אליהם במורס עם מראה...

> ברונית בהשראת הצנחנית שלא שבה <

[אילנית*]

אורית שלום
אני נמצאת בשליחות בניגריה והייתי שמחה לדבר עם מישהו שגם עבר או עובר חבלי קליטה קשים בלקבל תרבות חדשה ואורך חיים חדשים.
אני נמצאת עם בעלי + 2 ילדים בעיר לאגוס בניגריה ומאוד מאוד קשה לי, אנחנו עוברים ימים קשים ואני כמעט בדרך להרים ידים לארוז מיזוודות ולברוח מכאן.
הייתי שמחה לקבל קצת טיפים באיך להתמודד ולקבל אורך חיים שונה ממה שהייתי רגילה אליו.
תודה

[שרון*]

וואו אורית כמה חברות מקסימות יש לך.....אני מקנאה ממש!
ענת, אני חושבת שאת ממש צודקת. אפשר בהחלט ללכת לדפוק לשכנים על הדלת ולראות מה יביא יום......אני לא עשיתי את זה כי לא ממש הרגשתי צורך. אבל אני חושבת שזה רעיון טוב!
אילנית, קודם כל ברוכה הבאה לשערי אפריקה! אני שרון גיסתה של אורית ואני נמצאים בטנזניה כבר מעל שנתיים וחצי.
אני לא אוהבת להידחף לאורית פה בדף אבל אשמח לעזור לך. את יכולה לכתוב לי למייל - [email protected]
ואני מבטיחה לך שיש לי המון טיפים......(למרות שגם לי עד היום יש חשק להוריד את המזוודות ולברוח מפה....)
ולסיום אוריתי אני שולחת לך חיבוק ענקי , חושבת עליך כל הזמן ומנסה לשלוח לך אנרגיות חיוביות וטובות!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קודם כל, אילנית, ואוו. שלום לך.
מאוד מאוד רוצה להיות איתך בקשר.האי מייל שלנו כבר מוזכר בדף הזה כמה פעמים (אני חושבת שהכי קרוב זה כשאייל, בעלי כתב אז חפשי את שמו). חפשי וכיתבי לי. אני בחצי שנה הראשונה לא היפסקתי ליבכות. את יכולה ליקרוא בדף הזה. האמת שזה עוד לא ממש עבר לי, אבל זה קצת יותר מודחק...
אז אני מחכה לישמוע ממך בקרוב!! אני יכולה להזדהות מאוד עם הרגשתך. יהיה כיף לדבר עם משהי במצב דומה.צרת רבים...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בטעות לחצתי על "הוסף לדף". אז אני ממשיכה.
ענת וברונית, אתן מאוד יצירתיות ורומנטיות.
תנו לי לחשוב על כל ההצעות. אני צריכה לאסוף אומץ...
מטוסי נייר עם הטלפון שלנו??
אולי "ניזום" חור בגדר... בעצם זה לא גדר זו חומת לבנים גבוהה
בנתיים, הכי מעשי ניראה בכל זאת רעיון העוגיות. נראה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אילנית, ביגלל שפיצלו את הדף הזה אני כותבת לך את האימייל שלנו פה:
[email protected]
מחכה,מחכה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מוזר לי שאין את ההמשכיות בדף.חסר לי כל מה שהיה למעלה. כל ההיסטוריה. כאילו קטעו חלק מסיפור חיי...
טוב, קצת דרמתי.
אבל שווה! עכשיו שוב לוקח רק כמה שניות להיכנס. תודה גילה.

[שרון*]

הי אורית, אני צריכה ממך טובה (ובמקרה שאילנית רואה אז פשוט ממנה...). אילנית כתבה לי מייל והכתובת שלה נמחקה לי, אם יש לך את הכתובת אני ישמח לקבל אותה, כי אני נורא רוצה לכתוב לה!
ואם את רואה אילנית, אז אשמח אם רק תשלחי לי שוב את הכתובת, משום מה היא נעלמה לי מהמחשב.....

[ענת_גביש*]

היי אורית, סתם מוסיפה כמה מילים כדי שהדף החדש לא ירגיש לך קצר מדי (-:
שבוע טוב

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שרון, יש לי את הכתובת של אילנית ,ואכתוב לך אותה אחר כך.
ענתי נמקסימה, תודה רבה לך. שוב את מצליחה ליסחוט דמעות מעיני...

יום ראשון. שבתון. אנחנו מוזמנים ליומולדת של מישהי ישראלית. עוד דרך להעביר פה את הזמן.מקוה שיהיה נעים
היובש התרבותי וזה שכלואים פה בתוך הבית בלי יכולת לצאת לרחוב, לינשום אויר, מתחילים שוב להשפיע עלי. מרגישה מחנק! מתגעגעת לבית שהיה לנו בישראל. פתאום אני שוב רואה אותנו שם בעיני רוחי. זה לא קרה לי כבר הרבה זמן.
הדמעות מרטיבות הכל...

[ליזה_ליזה*]

שולחת אנרגיות חיוביות כל הזמן (גם כשאני לא כותבת). @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אילנית, כתבתי לך. רק תגידי אם קיבלת, כי באפריקה אי אפשר לדעת...
ולך שרון, שלחתי באי מייל את הכתובת של אילנית.

ולך ליזה, תודה רבה. קיבלתי באהבה.

היינו באירוע. יום ההולדת היה של אישה, לא של ילדה, אם לא הבהרתי את זה קודם לכן.היה קצת "מכובד" מידי לטעמי, אבל נחמד. כשהיגעה שעת האוכל ראיתי פתאום שלוש מטפלות שלקחו את הקטנים הצידה להאכיל אותם ולנדנד אותם בנדנדות. אני הייתי האמא\לבנה היחידה שנידנדה את בנותיה ונתנה להן לאכול בעצמה...
שוב היכתה בי המציאות והבדידות...
נכון שאני מצליחה למצוא דברים קטנים ונחמדים פה. יש. ואני אפילו מצליחה להודות בכך בפומבי . אבל בגדול, עדיין קשה!

[אילנית*]

אורית ושרון
המון תודה שכתבתם לי זה קצת מעודד אני אהיה בקשר מחר

[דגנית_ב*]

הי אורית. מזמן לא כתבתי לך אי מייל. אבל אני קוראת אתך פה. לפעמים ממש
נדמה שאת מצטטת את הרגשותי בעיקר בשנים הראשונות בג'מייקה:
מאד מעניין הקורס לעובדים בבית הספר. איזה רעיון מוזר.
אני מוצאת שהקשרים הטבעיים שנוצרים בין הילדים לעובדים - קרים או חמים או פושרים הם בסדר גמור בעיני. לי יש עוזרת מאד ביישנית. אלי (ביתי) תמיד אומרת לה "שלום גרייס' בכזו שמחה שמייד היא מקבלת בחזרה אותו הדבר.
ודר מספר לה כל מיני דברים ומחשבות והיא מקשיבה בסבלנות ומחייכת. מה בדיוק צריך לשנות פה? אולי זה באמת רלוונטי למטפלות יותר. ועוד משהו על מטפלות:
אני מכירה כאן אנשים שהמטפלת/עוזרת חייה איתם עוד לפני שנולדו הילדים. היא חלק מבני הבית ורואים את זה גם עליה וגם על יחס הילדים אליה. הההורים נותנים בה הרבה אמון ונתמכים בה מאד. מה לעשות כשאין סבים ודודים והשכנים רחוקים או סתם מרוחקים. נכון נכון נכון שזה לא אמא וגם אני לא ממש נעזרתי כי לא ראיתי הצדקה לכך כשאני בבית. אבל בג'מייקה היתה לי במשך 4 שנים עוזרת מקסימה לאין שיעור שהיתה נשכבת עם הילדים על הרצפה כדי לעקוב אחרי חגבים, משחקת איתם מחבואים ומתגלגלת מצחוק מהם. היא אהבה אותם מאד וגם אנחנו אותה.
וכמובן יש גם את הגירסא שבה המעסיקים חונטים אותה בחלוק לבן או מפוספס ומעומלן כמו מסרט אנגלי על המאה ה-18 אפילו עם מצנפת על הראש והיא עומדת חרישית מאחורי הילדים, מנגבת להם את טפטופי המיץ מהפה, מרימה להם את הצעצועים ומסתובבת איתם שעות על הידיים עם הבעה חתומה על פניה.
מה נהייה לי פה שוב - הייתי צריכה לכתוב לך מכתב אישי.
מבטיחה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי דגנית. רק לתגובתך. המטפלות שאני ראיתי כאן, בקצת שאני רואה רק בימי הולדת וחגים, הן לא מה שאני הייתי רוצה לילדי... (לא שאני מחפשת מטפלת ). הן לא נותנות לילד לעשות בעצמו , למשל אם יש פינת יצירה, הן עושות את היצירה ולא נותנות לילד לעשות , הן לא נותנות להם להסתדר העצמם, וכדומה. אולי זה גם מה שהמשפחה משדרת להן. אני לא יודעת. ואולי זה האופי של אותן מטפלות ספציפיות...
אגודת הוולדורף פה רואה את עצמה קצת בשליחות, פה באפריקה. אז רוצים לתת קצת למקומיים מהידע שניראה להם חשוב לגידול ילדים שמחים. כמובן שמי ששולח את עובדיו לסדנאות האלה הם האנשים ששולחים את ילדיהם לבית הספר הזה, ושרואים בדרך הזאת את הנכונה לגידול ילדיהם. זה לא "חינוך מחדש"! זה רק ,על קצה המזלג, מעט כלים נחמדים, שהאמת שהייתי שמחה לקבל בעצמי, אבל לא פנויה לזה כרגע...
מבחינתי, רציתי לתת לעובדת יום כיף. יום של משהו אחר, בתקוה שתהנה. הרי לעצמה אין לה כסף לעשות כיף. ,היא אפילו הראתה בגאוה את התעודה שנתנו לה שם.
אני בהחלט אשלח את העובדת השניה לסדנא הבאה!
חוץ מזה יש יום עיון קצר על "איך לעשות גינת ירק אורגנית". אולי אשלח את הגנן? נראה.

[קרן_שמש*]

היי אורית,
פתאום לפתע חשבתי, אולי תארגני לך מפגשים של הורים שגם הם רוצים לשמוע את הסדנה הזו. הרי אם לך בא אולי יש עוד כאלו שבא להן. אפשר לעשות את זה אצלך בבית (ואולי אפילו עם הילדים רחמנא ליצלן) וככה אולי תפגשי עוד אנשים, נשים וטף (ואולי גם את השכנים).
זה אמור להיות לב, אבל דמייני לך גם חיבוק...

[קרן_שמש*]

יש! הלב הצליח!
דמייני לך שוב חיבוק.

[ברונית_ב*]

חוץ מזה יש יום עיון קצר על "איך לעשות גינת ירק אורגנית". אולי אשלח את הגנן? נראה.
אולי תצטרפי אליו, עם הילדות? נשמע מרתק.

וכמובן יש גם את הגירסא שבה המעסיקים חונטים אותה בחלוק לבן או מפוספס ומעומלן כמו מסרט אנגלי על המאה ה-18 אפילו עם מצנפת על הראש והיא עומדת חרישית מאחורי הילדים, מנגבת להם את טפטופי המיץ מהפה, מרימה להם את הצעצועים ומסתובבת איתם שעות על הידיים עם הבעה חתומה על פניה.

אוי, איזה תמונה קשה.

[יפעת_קישורי_אימהות*]

אורית , וואו בשעת לילה מאוחרת בין הנקה להנקה קראתי והתחברתי- ובעיקר להתחלה הזו של חזרה מהארץ ל"חו"ל" אנחנו גם היינו בסרט הזה ואני מרגישה את התחושה הזו של ההתנתקות וצביטות הגעגוע בכל פעם מחדש- אפילו עכשיו בפרספקטיבה של זמן. אבל- וזה משהו שאף אחד לא מכין אותך לקראתו החזרה לארץ היא גם בעייתית- השנים של להיות שם- לחיות חיים אחרים עם הטוב והרע בינהם והגיחות לארףץ שבאופן טיבעי משאירות רק טעם טוב. אז בחו"ל תמיד זה הם ואנחנו ותמיד האנחנו יודעים יותר טוב מ"הם" אבל בחזרה לארץ- (שאין לה תחליף- עדיין) פתאום את הבאת איתך קצת "הם" ולא משנה איזה הם. בקיצור מה שאני מנסה להגיד זה שפשוט אין מה לשנות, לחנך, למתוח ביקורת או לנסות לגוון- החוויה הזו של ניירוברי במקרה שלכם- היא חוויה מדהימה ויש לדעתי פשוט לחוות אותה ולקחת ותה כמו שהיא- אני יודעת ומכירה מקרוב את ה"חומות של תחיקווה" שלכם שם ברובע-אבל סופשבוע בטורקנה בטוח מחפה על זה, פלמינגו בברינגו יעשה את השאר וימלא את המצברים. בקיצור - ההווה - זה מה שיש וכדאי לנצל אותו ולהנות מהחצי המלא של הכוס.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איזה כיף כשיש תגובות (ועוד אייקון ממש ממש צוהל).
קרן שמש וברונית, האנשים בחינוך וולדורף פה הם באמת מקסימים, אבל יש גבול למה שהם מוכנים ליסבול. להביא את הילדים לסדנא??! זה כבר יותר מידי בשבילם!:-P אין סיכוי. מניסיון. זה משהו רציני ולמבוגרים בלבד."הפרעות" של ילדים לא יתקבלו בברכה. אולי אצליח פעם, כשהבנות שלי קצת ישתחררו יותר, להצטרף.

יפעת.תודה על מה שכתבת. אני חושבת הרבה גם על איך יהיה כשסוף סוף נחזור. אין לי ספק שגם אז תתעוררנה בעיות. מצא חן בעיני איך שהגדרת "פתאום את הבאת איתך קצת "הם" ". אין ספק שזה יקרה, וכבר קורה.
אני כל הזמן מנסה לעשות רציונליזציה ולמצוא את הטוב והנעים שיש פה, ואין ספק שהטיולים במקומות הקסומים בקניה נותנים קצת עדנה (למרות שבברינגו אין פלמינגו... ). אבל הלב, עדיין כואב. בכל פעם שאני מתפרצת מאיזו שטות, אני פתאום מבינה שאני לא רגועה ונינוחה כמו שאני מנסה לשכנע את עצמי.
אשמח מאוד כשאהיה במצבך. אחרי...

בנתיים, הזמן עובר וצריך לארגן לגאיה יומולדת נוסח ניירובי. אני כבר הולכת להתקשר לחברת הליצנים והמתנפחים...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

רגע אחד, יפעת, את גרת בניירובי???

[רוני_בלוני*]

אורית היקרה, אני חדשה פה ושמחה לקורא שדברים מתחילים להסתדר מעט יותר טוב!
אני חושבת שזה קשה לכתוב מבלי באמת להיות במקום ולהרגיש את מה שאתם מרגישים שם, אני היית י תקופה מסויימת עם בעלי בפולין והבת הבכורה שלי בת ארבע כל הזמן אמרה שהילדים הפולנים "מטומטמים" כי הם לא מבינים אותה ותקופה מסויימת היא לא רצתה לרדת לגן השעשועים כי טענה שאין לה עם מי לדבר.
אבל אולי תנסי לכתוב יומן, גם מעביר את הזמן וגם מרפא את הנפש, תנסי להיות יותר רוחנית, יותר רגישה לסביבה, תעשי מדיטציה (בבית, בחוץ, בחורשה), תקראי ספרים בנושא של אנרגיות, או ספרים אחרים שסוחפים.
נכון שזה קשה אבל יש לך הזדמנות ללמוד עם תרבות ומנהגים אחרים (יש ספרים על התרבות שלהם?) ויש לך גם זמן פנוי (לא רגשית אולי). יהיה בסדר, הזמן עושה את שלו. אגב, הנסיעה היא לזמן מוגבל?
מחבקת...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לך רוני בלוני.
אבל אולי תנסי לכתוב יומן היומן שלי הוא פה. זה התיעוד, פחות או יותר של מה שאני חווה מאז שעברנו.(שמתחיל בדף תחילת מעבר לאפריקה ).זה בהחלט עוזר. אני בהחלט מתחברת גם לרוחני, וזה עוזר, אבל תמיד כשאני חוזרת לפיזי, חוזר הקושי. כך אני מתנדנדת לי...
והזמן... הוא אכן גם עושה את שלו, למרות שלפעמים זה נראה כנצח.
אם תקראי מהתחלה תיראי שיש פעמים שאני רואה את הטוב, וניראה לי ש"עליתי על דרך המלך" , ואז שוב נפילה, וחוזר חלילה. בקיצור, אין רגע דל וכל יום מביא איתו דברים חדשים נעימים יותר או פחות. ואני, מנסה תוך אפטימיות זהירה לשרוד כל יום ביומו.

היום הלכתי עם גאיה לגן.אתמול בערב שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לגן, ובתחילה אמרה "לא!" ,אבל אחרי כמה דקות ניגשה אלי ואמרה שאם אשאר איתה בתוך הגן היא רוצה ללכת. או קיי. התקשרתי לגננת והסברתי את המצב. היא כבר לא נישמע כל כך מרוצה, אבל היסכימה, וכך היה. החלק הראשון עבר בשלום.( מזל שתומר כל כך נוחה ומסתדרת בכל מקום, אז גם עם ילדי הגן...). לפני ארוחת הצהריים יש שעת סיפור, שגאיה בדרך כלל אוהבת מאוד. היא ניכנסה לבדה לשעת סיפור ואני הלכתי עם תומר לקבוצה של הקטנים. לאחר כמה דקות גאיה נכנסה בוכה. אמרה שלא רוצה להישאר שם בלעדי. אוף! אתם יודעים משהו, לעיתים נידמה לי שבגן יש ביקורת על האימהות שלי, שזה כאילו אשמתי .וזה מאוד מתסכל אותי. יש לי שלוש בנות, וכל אחת מהן היא משהו אחר לחלוטין. עם גאיה הכל הולך קשה יותר. בכל התחומים. היום דיברתי קצת עם הגננת וניסיתי להסביר לה את זה ואת עמדתי בכלל, שאני לא רוצה לעשות משהו שיהיה לא נכון ויעשה ההפך ממה שאני רוצה להשיג (שזה שלגאיה יהיה טוב בגן בלעדי). היא קיבלה את זה, לשמחתי. יש עוד 4 שבועות עד סוף שנת הלימודים. נעבור את זה איכשהו. מה יהיה בשנה הבאה? לא יודעת. החברה הכי טובה של גאיה בגן עולה לכתה א'. אין לי מושג איך היא תסתדר בלעדיה. אבל דיה צרה לשעתה.
בימים כאלה אני מתגעגעת מאוד לחיי בארץ עם החינוך הביתי המלא ,שכל אחד בזמנו ובלי לחץ.

הוחלט פה אחד (הפה שלי ) שמסיבת יום ההולדת של גאיה יתקיים ביום שבת הבא! ו...הלחץ מתחיל. צריך להפיק.
הזמנתי כבר מתקן מתנפח, ליצנים +מופע, וציבעי ציורי פנים. עכשיו צריך להכין תפריט ולהזמין ילדים. את שקיות ההפתעה בעלי לקח על עצמו. אני את כל השאר, אני. ביום שישי נחלק הזמנות בגן, ולישראלים אני צריכה להרים טלפונים.
הלואי ויכולתי להזמין גם אותכם, חברותי האמיתיות והאהובות, עם ילדיכם המקסימים.(שוב דמעות בעיניים... )

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גאיה הבוקר באה להראות לי בגאוה שהיא התלבשה לבד. (ואני כבר חשבתי שאצטרך להלביש אותה עד גיל 20 )
היא עדיין עושה פיפי במיטה כמעט בכל לילה... .
אני עדיין מתעוררת בחוסר חשק בכל בוקר, בקושי פותחת את העיניים ומיד המועקה מתיישבת בגרון...
אני יודעת, אני יודעת. "למצוא את הדברים הטובים".... "את לא לבד"..."תיראי איך התקדמת". כן, כן. את הרציונליזציה הזאת אני עושה כל הזמן. התחושות הנ"ל הן לחלוטין לא רציונליות...
אוהבת אותכן ומתגעגעת באוד!

[שרון*]

מה קרה היום אורית? מוזר שעבר יום ולא שומעים ממך כלום.....
טוב מקווה שהכל בסדר ואת סתם עסוקה מכדי לכתוב!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קודם כל, פתחתי דף שאלות על אפריקה, וכל הדיון על האם לעבור לאפריקה ואיך החיים שם מוזמן להמשיך בדף הנ"ל.הדף הזה הוא הבלוג שלי ואני שמחה מאוד לענות על שאלות, אבל השאלות של שירי כבר אינן נוגעות לי, ולכן אני מבקשת שתמשיכו בדף השאלות.
כיף שהדף הזה מזמין איליו אנשים שונים שלא קשורים כלל ל"באופן". מעניין איך דברים מתגלגלים...

שרון יקרה, אתמול הרגשתי לא טוב וגם מצב הרוח שלי היה לא משהו , ובפעם הראשונה מאז שהיגעתי לפה לא היה לי חשק לכתוב...
הייתי עם גאיה בגן. היא לא היסכימה להיות בלעדי בשום אופן. הגננת ביקשה לדבר איתי. היא אמרה לי שהיא הסתכלה על גאיה וניראה לה שהיא תקועה בדפוס של "לא להיפרד באמא" וצריך לעזור לה. ההצאה שלה (שהיא העידה על עצמה שהשתמשה בה עם ילדיה), זה ,מה שהיא קראה "shock treatment". למשל, להגיד לה שלא עושים לה יומולדת עד שהיא מספיק בוגרת להיות בגן לבדה... .אמרתי לה שאת המסיבה אני לא מבטלת, אבל שאחשוב על מה שאמרה. היא כל הזמן אומרת שההיפרדות הזאת היא חלק מההתבגרות של הילד ושזה עושה לו טוב.
אוקיי. אני מסכימה שהיפרדות מאמא זה חלק מההתבגרות.אבל חזרתי הביתה עם מועקה גדולה בליבי.
חשבתי וחשבתי ואז הבנתי מה מעיק עלי כל כך. הרי אני מאמינה שכל אחד בקצב שלו! יש מי שנכון לו להיפרד בגיל שלוש (כמו ביתי הגדולה), ויש מי שגם בגיל חמש זה עדיין לא מתאים. ומבחינתי זה בסדר. לעזעזעל!! למה אני צריכה לעשות הכוח דברים שאני מרגישה שאינם נכונים??!! (אייקון מתוסכל מאוד ). בערב דיברתי עם בעלי ובכיתי ובכיתי. וחשבתי אפילו על האפשרות לחזור לארץ בילעדיו, ששם אני יכולה לגדל את ילדי כמו שאני רוצה, עם כל התמיכה . אבל אני לא באמת רוצה לחיות בלעדיו. מהתקופות שהוא היה נוסע אני יודעת שהבנות מאוד מתוסכלות כשהוא לא נימצא. אז מה כן??
אני מרגישה כלואה ומתוסכלת וכועסת. לא ממש יודעת איך להמשיך. הגישות החינוכיות של הגננת הזאת לא מקובלות עלי בכלל! יש בה הרבה דברים טובים, והיא אישה מיוחדת ומקסימה, אבל יש גבול גם למה שאני מוכנה!
התיסכול שלי גדול מאוד (כבר אמרתי את זה ??:-P ).

אני מנסה לחשוב למה פה הבדידות יותר קשה. הרי גם בארץ היו לי תקופות בהם הירגשתי לבדי בעולם ושאין לי עם מי לדבר.ואז הבנתי שבארץ, גם אם הייתי בודדה, הייתי בבית! הרגשתי בבית! פה אני גם בודדה וגם תלושה!

סיפור-
בעלי ביקש מהרתך בעבודה שיכין לו מוט ברזל עם שפיץ למטה בכדי שיהיה קל לתקוע אותו באדמה. (אנחנו רוצים ליתלות בחצר רשת של כדור עף.עוד סוג של עיסוק...). הוא היסביר לו כמה פעמים איך להכין את זה, ובסוף היום, כשאייל בא לראות מה עשה, הסתבר שהוא ריתך את השפיץ למעלה... . (מי שזוכר את התיאור שלי על איך המקומיים תוקעים מוט או מקל באדמה, יבין שאין צורך בשפיץ ביכלל...).

אתמול רוז, העובדת ,ישבה והראתה לנו איך מכינים בובות מחוטי צמר. משהו שהיא למדה בסדנא בבית הספר. זה היה כיף. . הבנתי מאחת העובדות בגן שהיו שם כמה נשים מהשבט שלה, מהבית, והן דיברו בשפתם שלהם, שרו שירים ביחד ומאוד נהנו. שמחתי ששלחתי אותה.

[שרון*]

וואו אוריתי, הכי הייתי רוצה להיות עכשיו לידך ולחבק אותך חיבוק גדול.....קשה לי לקרוא כמה שקשה לך ועוד יותר מזה שמערימים עליך יותר קשיים.....
בקשר לגננת...אפילו אני עם גישתי השונה לגמרי משלך, חושבת שלבטל יום הולדת זה אכזרי למדי....אני לא חושבת שלגן צריך להיות איזה קשר עם דברים מחוצה לו. אני מבינה את התיסכול האיום שלך על כך שאת רוצה לאפשר לגאיה את זמן התאקלמות שלה וללא ללחוץ....זה מצב מאוד קשה!
בכל מקרה אני לא יכולה ליעץ לך בנושא הזה..כי את יודעת אנחנו חושבות קצת אחרת...אבל אני רק רוצה לשלוח לך חיזוקים והמון אנרגיות טובות ואני מקווה שהכל יסתדר!
אני כבר מחכה ליום שאני יקרא את הדברים שלך והכל יראה הרבה יותר אופטימי! אני בטוחה שזה יגיע, צריך רק זמן...הנה מי האמין שאני אחרי כל מה שעברתי יצליח לשבת ולכתוב לך ניחומים בנושא שעד לפני מספר חודשים היה כל כך כאוב עבורי....אבל הנה זה קורה! ואני מאמינה שגם לך זה יקרה.....תני לעצמך את הזמן......תשברי שצריך ואל תבהלי מזה..זה בסדר!
בכל מקרה שולחת המון אהבה, חושבת עליך תמיד!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה ,שרון.
אז יש עוד שנתיים בערך עד שארגיש כמוך??...

אתמול יצאתי לדבר עם דיויד, השומר, וכשהיסתכלתי על הנעלייים שלו ראיתי שהן קרועות. כואב הלב. מיד שאלתי את בעלי אם יש לו אולי נעליים שהוא אינו משתמש בהן ויכול לתת לו. מקוה שנימצא משהו.
גם העובדות בגן הולכות עם נעליים קרועות, לפעמים. קשה לראות את זה כשאין אפשרות לעזור.
אבל איך בעלי חוזר ואומר: "אי אפשר לרפא ולעזור לכל אפריקה...". עצוב אבל נכון. אנחנו עוזרים בקטן למי שקרוב אלינו.

[עוברים_לאפריקה*]

שלום אני ואשתי עוברים למיירובי בעוד כשבןעיים לצורכי עבודהץ נהנהנו ונדהמנו לקרוא כמה מהחוויות באתר. איך באמת החיים בניירובי? האם באמת לא בטוח להסתובב ברחובות? האם באמת אין מקומות ציבוריים במו פארקים וגנים שניתן בקר בהם? נשמח לקבל תגובות.... האם יש קהילה ישראלית בכדי ליצור חברים?
תודה..........טל ושרית

[ענת_גביש*]

אוריתי ומה יקרה אם תסבירי לגננת שאת מבינה את דעתה אבל לא מקבלת אותה ותיפרדי מגאיה רק כשהיא תרצה להיפרד?
אני מתכוונת, מעבר לאי נוחות של הגננת, מה יכול לקרות?
אני חושבת שהגישה שלך נכונה ואין שום צורך לכפות על גאיה פרידה בכוח, בטח לא באמצעים אלימים כמו מניעת יומולדת.
האם גאיה מודעת לבקשות הגננת? מה היא אומרת על זה?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ענת.גאיה, כמובן לא מודעת להצעות היעול של הגננת. לגננת הזאת יש את השכל לעשות את זה בדיסקרטיות. היא גם אמרה לי "שיתכן ולא ארצה לדבר איתה יותר, אבל היא חייבת להגיד לי את מה שיושב לה על הלב"... כך שמהבחינה הזאת היא בסדר. אני מתכוונת להגיד לה בדיוק את מה שכתבת! תודה על התמיכה @}.

טל ושרית. אתםעוברים לכאן כבר בעוד שבועיים?? ואוו. מרגש!
כל מה שכתבתי הוא נכון! אם קראתם את הדף תחילת מעבר לאפריקה ,שבו כתוב את הכל מיום הגעתינו, אז יש לכם מושג קלוש על מה שקורה פה. אכן לא מסתובבים ברחובות כי לא בטוח,המקומות הציבוריים היחידים זה קניונים ומרכזי קניות.אין פארקים.בעצם יש אחד, אבל זה לחלוטין לא מה שאתם יכולים לדמיין לעצמכם...
אבל אין כמו מראה עיניים! קשה להבין מה קורה פה עד שמגיעים וזה טופח בפניך.
יש פה קהילה ישראלית די גדולה ופעילה. חוגגים חלק מהחגים ביחד, ימי הולדת גרנדיוזים לילדים (דרך אגב, יש לכם ילדים??), ויש בית ספר ישראלי בימי שבת לילדי הישראלים ,שמתקיים בבתים של המורות מטעמי ביטחון,ושם מדברים עיברית ,בגילאי בית ספר גם לומדים קרוא וכתוב בעיברית ועל החגים. זה מאוד חשוב כאן, כשהכל באנגלית ואין חגי ישראל באויר. כשתבואו, תבינו.
בכל מקרה, הנה האי מייל שלנו [email protected] . אתם מאוד מוזמנים ליכתוב. אנחנו תמיד שמחים לעזור.
איך היגעתם לכאן? (סתם מתוך סקרנות:-) ), ואיזה עבודה קיבלתם?
אם תירצו, ניתן גם מספריי טלפון, כדיי שתוכלו ליצור קשר כשתגיעו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

טל ושרית. בעלי הרגע ניכנס לחדר ודרש שאכתוב את הדברים הבאים:
אם אין לכם ילדים זה הרבה יותר קל. יש פה מה לעשות.יש קולנוע-עם סרטים חדשים, אבל לא מאוחר בערב. יש הרבה ישראלים נחמדים (למרות שאני לא מצאתי חברה אמיתית ביניהם...אבל זה לא דוגמא...), יש מקומות לטיולים מדהימים במרחק לא גדול. זו עיר יחסית מודרנית, למרות ה"שחור" בכל מקום. יש כאלה שמאוד נהנים כאן.
תיצטרכו להגיע ולהיווכח בעצמכם.
בשכונה שלנו, למשל, יחסית בטוח. מידי פעם רואים לבנים עושים ג'וגינג ברחוב.עם ישראלים זה תמיד יותר בעייתי, מפני שכל הזמן מגיעות התראות על פיגועים(דרך השגרירות), אבל מה חדש?? גם בארץ זה כך, לא??
בקיצור, בהתחלה זה הלם ויש הרבה להתרגל . אבל אפשר גם להנות. (אה, איך אני בלעודד אחרים? ).

[אורית_אוקו_ערוסי*]

נהיה פה קרררררררר. אפילו הוצאתי את הסוודרים מהשקיות. והידלקנו את האח בסלון. זה כיף. אף פעם לא היה לי אח בבית... בארץ זה פחות מקובל. פה כמעט בכל סלון יש אח עצים. הבנות נישכבו מול האח, התכסו בשמיכות וביקשו שאכין להן שוקו חם...

אצלכם בארץ בטח נהיה חם מיום ליום. בגדים קצרים, בריכה, ים, טיולים, זיעה (:-P )
ראיתי באתר מיפגשים בחוף הים,ומפגשים על שפת הנחל... אני מקנאה.
אנחנו רק מתפללים שבשבת יהיה פה יום יפה...

היינו היום בבזאר של חפצי אומנות . חלקם אפריקאים, אבל לא כולם. היו גם דוכנים של לבנים. אפילו של שתי ישראליות.אחת עושה תכשיטים והשניה,לא שמתי לב מה מכרה. היו דברים מקסימים. לא בזול. אבל החלטנו שקונים! אם אנחנו כבר פה, אז נהנה וניקנה לנו דברים יפים לבית (בכדי שנוכל להביא לביתינו בארץ, כשנחזור...). קנינו מראה מקסימה עם מיסגרת עץ מקושטת בקישוטים אפריקאים, ועוד קישוט מעץ -כמו פס ארוך מגולף יפה. היגענו הביתה ומיד תלינו.אלה מההנאות הקטנות שיש לי פה. אני מאוד אוהבת את דיברי העץ האפריקאים.

מחר מתחיל שבוע חדש. נראה מה יביא איתו.

[ענת_גביש*]

תחפשו קלימבה. זה אחלה כלי נגינה לילדים ומבוגרים.

[עוברים_לאפריקה*]

שלום אורית - תודה על התשובה המהירה. כמו שאמרתי אני ואשתי נגיע לניירובי בעוד כשבועיים בערך (עדיין מחכים לניירת...) אני עובד בהילטון העולמית ומעבירים אותי להילטון ניירובי לתקופה של שנתיים. אני ושרית כרגע חיים בלונדון (אני פה כבר מעל 7 שנים) ולפני כן חיינו בבוקרשט ברומניה (גם כן דרך הילטון). שמענו סיפורים מדהימים על אפריקה ובמיוחד על קנייה ואנו ממש מחכים כבר להגיע. בקשר לילדים אז עדיין לא (רוצים עוד קצת להנות מהחופש- אני בן 28 ושרית בת 26. תודה על כתובת המייל ואנו ממש מקווים להכיר ישראלים בניירובי. יהיה מאד נחמד אם נוכל ליצור קשר כאשר נגיע. מאחלים לכולם שבוע טוב!!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

טל ושרית. אוקיי, אתם בכלל לא בארץ. ואוו. אז מה שאתם הולכים לפגוש פה הוא אחר לחלוטין ממה שראיתם עד עכשיו- ישראל ואירופה. שיהיה בהצלחה.

סיפור-
לאחד מהאנשים שעובדים עם בעלי נולד תינוק. זה ילד ראשון לאחר שנים של נסיונות כושלים והוא נירגש מאוד. הוא סיפר לבעלי שלתינוק יש ציפורניים ארוכות שצריך ליגזור. אבל אסור ליגזור לתינוק ציפורניים עם מספריים או עם קוצץ. האמא קוצצת לו אותם בשיניה... מדהים!
כמה פשוט והגיוני... במקום לקנות כל מיני מספריים מיוחדים

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ענתי, מה זה קלימבה?? לא שמעתי על זה עדיין.

אור הייתה בבית הספר. כשחזרה, שאלתי אותה איך היה. היא אמרה שהיה בסדר, אבל בהתחלה לא היה נחמד.
"למה?" שאלתי. "כי כשניכנסתי אחד הילדים קרא לי "בטן שמנה". אז התחלתי לבכות וקראתי לו "ראש גדול". אז הוא התחבא ממני. כשהמורה באה,סיפרתי לה את זה והיא אמרה לו שזה לא בסדר".
לאור אין בטן שטוחה. יש לה בטן עגלגלה, כמו שהיתה לי בילדותי. היא בת שבע וחצי, וכבר מקבלת ביקורת על הגוף שלה.
היא אפילו אומרת לי ,מידי פעם, שהיא רוצה בטן שטוחה כמו שאר החברות שלה ורוצה לעשות דיאטה...:-\
לא מחריד??!

[סמדר_נ*]

ענתי, מה זה קלימבה?? לא שמעתי על זה עדיין.
קלימבה -- כפיסי מתכת באורכים שונים על גבי תיבת תהודה (שיכולה להיות עשוייה מעץ, או מקליפה של דלעת). מנגנים בפריטה ע"י האגודלים. כיף ומרגיע.
>סוף סוף יש לסמדר מה לתרום לדף הזה לא רק כקוראת<
>לסמדר פרצו לאוטו ולקחו את הקלימבה <

[אורית_אוקו_ערוסי*]

עכשיו אני יודעת מה זה. יש פה כאלה.
בעלי הביא איתו מאפריקה ליפני שנים. אבל לא יודעת לאן נעלם.
צריך ליקנות חדש!:-)

לדיויד,שומר הלילה שלנו, יש משפחה שגרה רחוק בכפר ,מרחק של כ 5 שעות נסיעה מניירובי. לפני כחודשיים-שלושה (לא זוכרת בדיוק) נולדה להם תינוקת. יש לו שלוש בנות עכשיו. אתמול בערב התקשר אחיו, שגם נמצא בניירובי, ואמר שדיבר עם האח שבכפר והוא מוסר שהאישה והתינוקת מאוד חולות, וגם הסבתא, שבאה לעזור ליולדת חלתה. הן במצב לא טוב, לא רוצות לאכול. ואין רופא בסביבה הקרובה. כמובן שסידרנו לו מחליף להיום והוא נסע על הבוקר. אני מקוה מאוד שהן יבריאו.
זה קשה לדמיין ולתאר את החיים הקשים שלהם גם קשה לדעת מה בדיוק קורה שם. הם ישר חושבים שזה מלריה. זה הפחד הגדול שלהם. אבל בכדי לדעת בוודאות צריך בדיקת דם, ובשביל זה צריך רופא...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול שאלתי את גאיה אם היא רוצה ללכת היום לגן. היא אמרה שכן, אבל לא מהבוקר, אלא מרגע שמתחילים לסדר לקראת ה morning ring ,שזה מן ריקוד -סיפור שכזה. אני החלטתי שאני עוזבת ולא מתווכחת. יש רק עוד 4 ימי גן עד סיום שנת הלימודים וכבר אין לי כוח לויכוחים.
בלילה לא ישנתי טוב. כל הזמן חשבתי איך אני מסבירה את עצמי לגננת. ואז הבנתי כמה זה מלחיץ אותי! ממש מגוחך!
אני נילחצת מהגננת הזאת בזמן שאני מנסה להגן על ביתי ולא לפגוע בה! ואני בכלל מאמינה גדולה בחינוך ביתי! שכל ילד בקצב שלו. גם ניפרד מאמא בקצב שלו! כל ביטחוני התערער מול אותה גננת. שערוריה!! <:(
נכנסתי לגן בבוקר בחשש , ו... הגננת לא היתה היום היו לה עיסוקים אחרים. אבן נגולה מעל ליבי. גאיה נכנסה בשמחה ובהתרגשות ונשארה שמחה עד סוף היום (יתכן שגם היא מרגישה את הלחץ והביקורתיות של אותה גננת??). היא עדיין רוצה שאהיה בסביבה, אבל לא צריכה אותי צמוד.
נישארו עוד שלושה ימי גן. החלטתי ,שאם זה יהיה בסדר עם הגננת (ויש לי הרגשה שכן...) נבוא בשעה שבאנו היום.
אני לא מוכנה יותר לא לישון בלילות ביגלל זה. נסיים את השנה כך!

מסיבת יום ההולדת מתקרבת בצעדי ענק!
צריכה לחשוב מה להכין לאכול ולעשות קניות. לחץ!!
היום בגן, הסתבר לי שרוב הילדים מתכננים לבוא. חשבתי שלא תהיה הענות גדולה, ובסוף יש מעל המצופה. איזה כיף!
אנחנו מוציאים כל כך הרבה כסף על המתקן+ליצנים+מופע, שלפחות יבואו ילדים שיהנו מזה

[שמיכת_טלאים*]

האמא קוצצת לו אותם בשיניה... מדהים!
ואללה? ככה אני קוצצת לשלי כשהם קטנים - אני פוחדת להתקרב אליהם עם מספריים.
ומאלה שקוראות אותך באדיקות - אז כתבתי כדי שגם את תדעי את זה