אני שיניתי כמה הרגלים:
הפסקתי לעשן, בלי הרבה סיפורים. פשוט הפסקתי. לפני ה מ ו ן שנים.
לתקופה ארוכה הפסקתי לשתות קפה. לאחר שנגמלתי מהקפה, חזרתי בקטן, ללא תחושת שבירה.
נקודות שבירה בהרגלים אחרים: כשעייפה, כשמצוברחת מסיבות שונות ומשונות, והשבירה מדכדכת אותי יותר, ואז, לאחר שברחתי ליום אחד מההרגל, ההרגל בורח ממני ליומיים...
מה שעוזר זה בעיקר לא להיות פרפקציוניסטית.

יעלפו, אם מעניין אותך חומר קריאה בנושא, אני ממליצה מאד על הספר "צעד קטן לשינוי גדול". הוא מדבר בדיוק על הנושא הזה, והוא מעניין מאד.
חוץ מזה את מוזמנת לבלוג שלי [po]בלוג לימודים בלגנים[/po]. לא מזמן כתבתי שם כמה דברים בנושא.

1)אולי זה היה יותר קל לו ההחלטה אותה את רוצה להגשים, היא החלטה לגבי דרך חיים, כלומר מקיפה את כל תחומי חייך כל הזמן. לשם כך, אפשר לפרט את כל מטרותיך, ולראות איזו מטרה ניצבת בראש ודוחה אחרות מפניה תמיד. אם זו אכן "מטרת חיים", את יכולה ליצור רצף של פעולות מהבוקר ועד הלילה, שכולן נועדו להזכיר לך להתמקד במטרתך. כך יש פחות מרווח להסחות דעת, אך כמובן אין זו ערובה. בנוסף, יתכן כי מטרה כזו חשובה, תתן ערך גם לעצם המאמץ לחתור לקראתה.
2) אפשר להציב רף יותר גבוה ואז לחזור לרף שרוצים. לדוגמא אם רוצים לרוץ חמש קילומטר כל יום אפשר להתחיל בעשר ואז חמש יראו קלים. (נסיוני).

[u]איך עבדה עם חולים סופניים על פי שיטת אן ויגמור, והשיטה סייעה להם- אבל כשהגיעה עונת החגים האמריקאית הם פשוט נשברו אחד אחד, ולאחר מכן מתו. הם כולם מתו, והם לא הצליחו להתמיד בשיטת אכילה (ספגנית ומייסרת ככל שתהיה עבורם)- גם כשחייהם היו תלויים בכך.[/u]
דווקא אצל חולים סופניים יש חשיבותלהבדל בין אורך חיים לאיכות החיים.
יכולה להבין לגמרי את הרעיון "אכול ושתה כי מחר נמות" אצל מי שנותרו לו חודשים ספורים לחיות. זה לא שמבטיחים לו עוד 20 שנה של בריאות... ההנאה הרגעית במצב כזה חשובה לא פחות מההתמדה וההתמסרות לדיאטה. שיייהנו!

זאת באמת שאלה טובה ,אם החולים היו מתים בלו הכי ,או שלו היו מתמידים בדיאטה של בוטנקו ,הם היו שורדים.
אני מניחה שעם הזמן יהיו מחקרים ויתפרסמו תוצאות.
לדעתי,מי שבא לעשות מחקר עם חולים סופניים אמור לא לפתח יותר מדי שאיפות.מה שחשוב הוא להיות עם האנשים הללו,שתיהיה לך סבלנות למיליון הסימפטומים והפחדים.



אני חושבת שאם מישהו מגדיר לעצמו וחושב שיש משהו מאוד מהנה ,נניח,מאכל מסורתי של חג כלשהו.
אז חשוב להנות.
מה הם החיים אם לא להנות?

אפשר ,לאט לאט ,לתכנת בראש את מושגי ההנאה .
יש מי שהשינוי יבוא אצלו מהר ויש מי שלאט.

לי זה נראה חשוב לתמוך בעצמי בשינויים שאני עושה :

אוכל:ככל שאני קונה אוכל/קוטפת אוכל איכותי ומגוון ולומדת מתכונים ,ככה אני נוטה פחות אחר ג'אנק.

סדר:אני לומדת ומקבלת השראה מחברות ,לומדת את הסדר השבועי שלי והמקצב היומי שלי ,שאני יודעת מתי טוב לי להתעסק עם זה ומתי פשוט אין מצב.

תחליפים:לדעת מה עושה לי טוב , במידה שווה להרגל הקלוקל ,ושהוא הרבה פחות מזיק.

להפסיק להלחם:בשביל מה?,לקבל את עצמי כמו שאני,לדעת שהכל יסתדר,הכל מסתדר ,
העיקר זו השמחה וזה מה שחשוב בשביל הבריאות , בשביל להראות טוב,בשביל להרגיש טוב .

נושא מרתק ומעניין! תודה לך על פתיחת הדף.
קצת ממני- שנים נלחמת בלהפסיק לשתות קפה, הוא רע לי. הוא גם טוב לי כנראה כי אני בכל זאת ממשיכה (-;
פעם זה היה 5 ספלים ביום. וואוו המון. היום זה ספל אחד. אני די נהנית ממנו,אך יש בי את הקול הפנימי שדוחק,נו די חידלי מזה זה לא טוב לך.
לא יכולה להתמיד.

לגבי ההרחבה: ויקטוריה בוטנקו סיפרה על מקום שעבדה בו עם חולים סופניים בשיטת אן ויגמור. היא לימדה אותם להכין רסק ירוק, ובכלל את עקרונות השיטה. לטענתה, מצבם של החולים השתפר בצורה ניכרת. גם המשפחות של החולים שמו לב לשיפור המשמעותי והבטיחו לעשות ככל שביכולתם כדי לעזור לחולים/מחלימים להמשיך ולשמור על אורח החיים הזה. כשהם יצאו מהמוסד בו עבדה הם אכן הצליחו לשמר את צורת האכילה הזו למשך תקופה מסויימת אבל אז הגיעה תקופת החגים האמריקאית ואחד אחרי השני הם פשוט נשברו (אני חושבת שמדובר על קבוצה בגודל של בערך 30 אנשים). אחד אחרי השני הם גם מתו, ובסופו של דבר אף אחד מהקבוצה הזו לא שרד (שוב, אני מקווה שאני זוכרת נכון, הספר לא לידי כרגע).

כמובן שקשה לומר שיש קשר סיבתי ישיר בין צורת האכילה לבין המוות שלהם, וייתכן שכך או אחרת החולים הספציפים הללו היו מתים. אבל בהנחה שהם אכן יצרו את הקשר ההבנתי הזה בעצמם, והאמינו שאם יצליחו לשמור על צורת אכילה מסוימת הם ייחיו לאורך זמן רב יותר ובאיכות חיים משופרת- נדהמתי לגלות כמה העתיד, גם כשהוא לכאורה קרוב וברור, נראה לנו רחוק ודהוי, ואנשים עדיין ייטו להעדיף את תחושת הסיפוק של הרגע, על פני תחושה של סיפוק רב הרבה יותר שתגיע במועד דחוי.

.


[u]להפסיק עם להלקות את עצמי על כל התנהגות שהיא פחות ממושלמת.[/u]

קודם- מזדהה, אני חושבת שהרבה משיטת הפליי ליידי מבוסס על זה- סדרת צעדים קטנים ופשוטים, זמן מוקצב מוגבל.
אבל במקום להלקות את עצמך על כל התנהגות שהיא פחות ממושלמת את עושה מה?
יש לך אתגר ספציפי שאת מתמודדת איתו?
(אני חטטנית רק כי אני חושבת הרבה על הדברים האלו ומתעסקת איתם בכל מיני צורות ומובנים, כמובן שאת לא חייבת לענות לשום שאלה שאת מרגישה שלא בנוח איתה)

.

כיף שענית, תודה

מבקשת שאולי תרחיבי לגבי:
[u]סיפור של ויקטוריה בוטנקו שסיפרה איך עבדה עם חולים סופניים על פי שיטת אן ויגמור[/u]


[hr]
אני חושבת שבאופן אישי , אני 'מתחילנית' נועזת ומלאת רוח אמונה .כמעט בכל מה שהתחלתי.
הבעיה היא עם ההמשך,כפי שכתבת.
עכשיו אני עובדת על להפסיק עם להלקות את עצמי על כל התנהגות שהיא פחות ממושלמת.
נכון שיש טיפוסים שרצים כל בוקר 10 קילומטר וכ'
אותי לא תמצאו שם.
אם אני מצליחה לאסוף את עצמי לקצת פעילות גופנית בכל שלב של היום,הרי שמגיע לי להרגיש טוב עם עצמי ,[b]להנות[/b] מהרוח הטובה ,מהדברים שאני פוגשת בדרך ,מהתחושה.
אני לא יודעת אם זה מה שיעזור כדי שכל יום אעשה פעילות גופנית ,אדבוק בטבענות,בסידור הבית וכ'
מה שבטוח הוא שאני אדע שכבר פעם עשיתי את זה והצלחתי ,ואני יכולה לעשות את זה שוב .

מה שאני מנסה לומר הוא ש[b]לעשות דברים מתוך שמחה [/b],למצוא את הזמן לשמחה הזאת ,להעיף הצידה את כל בלבלני המוח ולא להתעכב שם יותר מדי ,נשמע נהדר.

היכולת לשנות הרגלים ולהתמיד בשינוי

אחרי שהבנו מה גורם לנו לדחות את הדבר ה"נכון" לעשות ולהעדיף את מה שמתחשק לנו באותו הרגע,
אחרי שהבנו את ההשפעה של הילדות, המשפחה- ההורים,
אחרי שקראנו ולמדנו,
אחרי שהאמנו בכל הלב,
ואפילו התחלנו ללכת בדרך-

אני קוראת הרבה מחקרים בתחום של קבלת החלטות, ויש שם לא רק תיאוריה ובדיקה שיטתית, אלא גם ניסיונות להפיק עצות מעשיות.
אחת העצות הנפוצות ביותר היא לדאוג למסגרת מחייבת.

סיפור אחד שהדהים אותי לגבי היכולת האנושית להתרכז עד מוות ברגע הנוכחי (ויש אנשים שמתלוננים על כמה אנשים חיים בעבר ובעתיד ולא בהווה) - הוא סיפור של ויקטוריה בוטנקו שסיפרה איך עבדה עם חולים סופניים על פי שיטת אן ויגמור, והשיטה סייעה להם- אבל כשהגיעה עונת החגים האמריקאית הם פשוט נשברו אחד אחד, ולאחר מכן מתו. הם כולם מתו, והם לא הצליחו להתמיד בשיטת אכילה (ספגנית ומייסרת ככל שתהיה עבורם)- גם כשחייהם היו תלויים בכך.

אני מנסה להבין מה יגרום לאנשים להתמיד. אולי במקום להתרכז בפסיכולוגיה חיובית ובמה אנחנו מנסים להשיג, כדאי לעשות בדיוק את ההפך. כדאי להמחיש באופן ממשי מאוד (כי יש לנו נטייה לתפוס את העתיד בצורה לא מוחשית במיוחד) את התוצאה הנוראית ביותר שתתרחש אם לא נתמיד. אני יודעת, זה נשמע די נורא, אבל אחרי הרבה קריאה ומחשבה- זו תוצאת הביניים שלי.

מה אני רוצה מהדף הזה?
[list]
[*] לשמוע סיפורים של אנשים שהצליחו לשנות הרגלים - למה רציתם לשנות את ההרגל? כמה זמן לקח לכם מהרגע שחשבתם שכדאי לשנות את ההרגל עד שנקטתם בפעולה ממשית? האם זה היה תהליך הדרגתי או חד?
[*] לשמוע על רגעי שבירה- על דיאטה שכשלה, על אנשים שהתחילו לרוץ בבוקר ואחרי חודשיים נמאס להם- מה לדעתכם גרם לשבירה? האם אתם זוכרים את היום/הרגע שבו הפסקתם לעשות את מה שחשבתם שנכון לכם וויתרתם? מה הייתה המחשבה שליוותה את הבחירה הזו?
[*] לשמוע על אנשים שרוצים לשנות הרגלים - איזה? למה? ומה מונע מכם להתחיל בשינוי?
[/list]