_אני מזהה סיטואציה בה הבן שלי לא מרוצה ממשהו שמתרחש ולא מסוגל(מסיבה שאותה אני מנסה להבין) להגיב .
שתי דוגמאות מהיומיים האחרונים. סיטואציה ראשונה - היינו בפארק עם חברתי ובתה ובני החזיק גזר ואכל להנאתו.הילדה התקרבה אליו ועשתה קולות של גם אני רוצה,והושיטה יד לחטוף את הגזר היא כבר נגעה בגזר כשברגע האחרון אמא שלה התערבה ואמרה לה לא. והזיזה אותה.בני עמד במקום,הסתכל עליה ולא עשה שום דבר .לא ניסה להתנגד לא אמר זה שלי שום דבר מעין זה. ואני יודעת שהוא מאוד אוהב את הגזר ושהוא לא מעוניין לתת אותו.
סיטואציה שניה- היינו בבריכה,והוא שיחק עם הדלי שלו מילא ורוקן מים להנאתו,פתאום הגיע ילד בן כמעט חצי מגילו! והתחיל למלא מים אל תוך הדלי של בני. הבן שלי עמד קפוא והסתכל עליו.לאחר מס' דקות האם של הילד הזיזה אותו משם ובני חזר לשחק בדלי ... ראיתי שזה מפריע לו אבל הוא לא עשה כלום בנידון.
יש לי עוד דוגמאות אבל נראה לי שזה די ברור. עכשיו אני בתור אמא שואלת: זה לא אמור להדאיג אותי? זה לא מעיד על חוסר בטחון?_
לי זה גם נראה מאוד ברור.
ברור שיש פה ילד קטן בן שנתיים.
ילד שרק מתחיל לפתח הבנה חברתית.
ילד שמעדיף לעצור, לצפות, לחכות, ולנסות להבין מאנשים אחרים איך מגיבים בסיטואציות חברתיות.
במילים אחרות, ילד קלאסי בן שנתיים, הכי נורמלי שבעולם.
הילד שלי היה מאוד דומה לזה.
למעלה מזה. מגיל שנה וחצי היתה לו חרדה חברתית בולטת. מה זאת אומרת? זאת אומרת שהוא לא היה יכול לשאת מצבים חברתיים עמוסים, של יותר מכמה אנשים ביחד.
אם הייתי הולכת למפגשים חברתיים עם כמה אמהות, הוא היה מתעייף מהר מאוד ומבקש הביתה.
פעם אחת לקחתי אותו לעבודה שלי (עבדתי במשרה חלקית), וכשנכנסתי אתו לחדר מלא אנשים שהסתכלו עליו, הוא פשוט פרץ בבכי ולא היה מוכן להישאר שם.
במקביל, בדיוק באותו זמן שזה התחיל הוא גם העלה את תדירות היניקות שלו, ואני בטוחה שזה קשור.
הוא תמיד מאוד אהב גני משחקים, וכמו שבעלי ניסח את זה יום אחד "לא משנה עד כמה המתקן גדול, תלול, מפחיד, מיועד לילדים גדולים יותר, מה שמשנה זה כמה ילדים יש עליו ברגע נתון". אם יש הרבה ילדים - בני היה צריך ליווי צמוד. אם לא היו שם ילדים - הוא היה יכול להשתולל על כל מתקן שהוא, מעל ומעבר ל"מצופה בגילו".
אז זה לא היה נוח לי לפעמים, בייחוד במפגשים עם קבוצת אמהות שהייתי צריכה לעזוב כל פעם לפני שבאמת רציתי, אבל הייתי אז, ועד היום, בטוחה שזה
נורמלי
נורמלי, נורמלי, נורמלי.
המודעות החברתית גדלה, ההבנה שאנשים זה חשוב מחלחלת פנימה, אבל עדיין אין לפעוט את הכלים "לעשות עם זה משהו".
אז יש כאלה שנהיים אגרסיביים וחוטפניים, או רכושניים מאוד, וזה בסדר (כשלב זמני, ואפשר להבין אותם בלי לעודד או לקבע את ההתנהגות הזאת)
ויש כאלה שחרדים יותר.
ויש כאלה שמעדיפים לעצור, לתצפת ולהבין לאט לאט "מה עושים".
וגם הבן שלי היה כזה, כשהוא לא היה בלחץ מילדים אחרים, הוא היה מניח להם לקחת לו צעצוע גם אם רצה אותו, ולא התנגד.
הוא היה עסוק בלצפות, להתבונן, לנסות להבין.
למען השם, מה רע בזה?
לדעתך זה מעיד על חוסר ביטחון? ואת חושבת שהפעוטות האלה שישר מצמידים את הכדור לגוף שלהם כשמתקרב אליהם פעוט אחר וצורחים "זה שלי!!!" מפגינים יותר ביטחון עצמי?
הרי גם הם חסרי בטחון. בדיוק כמו הילד שלך ושלי. הם מאוימים על ידי הפעוט השני, לא יודעים איך להתייחס אליו ולא בטוחים מה אפשר לעשות, אז הם נצמדים לכדור ועושים רעש, בתקווה שזה הדבר הנכון.
ובשמת צדקה לחלוטין כשאמרה שחברת ילדים בני שנתיים זה לא מה שמתאים לילדים בני שנתיים.
הרבהיותר קל להם להסתדר, למשל, עם ילדים בני ארבע, או מבוגרים יותר.
(תלוי מי הילדים, כמובן.... יש ויש)
ודרך אגב, הילד שלי נהיה הרבה יותר תקיף כשהוא התקרב לגיל שלוש. תקיף, לא תוקפני.
אני חושבת שמשהו שאת יכולה לעשות, זה לעזור לילד שלך למצוא דרכים להיות עם ילדים אחרים. להדגים לו, על ידי משחק פשוט, איך אפשר להיות באינטראקציה עם מישהו.
אצלנו מה שעבד הכי יפה זה כדורים. הייתי לוקחת כדור קטן בתיק, לכל מקום וכשהיינו רואים ילדים אחרים למשל בגן משחקים, הייתי שואלת אותו אם הוא רוצה לשחק אתם בכדור.
בדרך כלל הוא היה אומר )סליחה, לוחש) "כן", ואז הייתי שולפת את הכדור ומזמינה את הילד השני לשחק.
הבן שלי כל כך נהנה מזה, כי מה יותר פשוט מ"מסירות"? וברור לרוב הילדים שכדור זורקים זה לזה, אז גם לא היתה בעיה של להתחלק בצעצועים ורכושנות.
פעם אחת ישבנו במעלה איזו מגלשה, ולאט לאט פיתינו ילדה בת שלוש להצטרף למשחק בכדור. בסוף יצא שהבן שלי היה שוקר את הכדור במורד המגלשה, והיא היתה רצה ותופסת אותו ומביאה לבן שלי, שהיה זורק שוב.
כמה שהם נהנו! בלי מילים, במשחק חברתי כמעט הכי פשוט שיש.
פעם אחרת ראינו פעוט אחר עם כדור, ואני שאלתי אותו אם אפשר לשחק. הפעוט נכנס למגננה, חיבק את הכדור וזעק "שלי!". אז עזבנו אותו בשקט... ובחיי, זה כל כך הרגיע אותי לראות שגם פעוטות אחרים בגילו לא תמיד יודעים מה לעשות עם ילדים אחרים. בחייך, עוד לא קלטת שכדור נועד כדי לזרוק מאדם לאדם?
לא. הוא לא קלט, או לא ידע איך ליישם את זה וליהנות מזה, כי הוא
פעוט.
בדיוק כמו הבן שלך.
_אני מזהה סיטואציה בה הבן שלי לא מרוצה ממשהו שמתרחש ולא מסוגל(מסיבה שאותה אני מנסה להבין) להגיב .
שתי דוגמאות מהיומיים האחרונים. סיטואציה ראשונה - היינו בפארק עם חברתי ובתה ובני החזיק גזר ואכל להנאתו.הילדה התקרבה אליו ועשתה קולות של גם אני רוצה,והושיטה יד לחטוף את הגזר היא כבר נגעה בגזר כשברגע האחרון אמא שלה התערבה ואמרה לה לא. והזיזה אותה.בני עמד במקום,הסתכל עליה ולא עשה שום דבר .לא ניסה להתנגד לא אמר זה שלי שום דבר מעין זה. ואני יודעת שהוא מאוד אוהב את הגזר ושהוא לא מעוניין לתת אותו.
סיטואציה שניה- היינו בבריכה,והוא שיחק עם הדלי שלו מילא ורוקן מים להנאתו,פתאום הגיע ילד בן כמעט חצי מגילו! והתחיל למלא מים אל תוך הדלי של בני. הבן שלי עמד קפוא והסתכל עליו.לאחר מס' דקות האם של הילד הזיזה אותו משם ובני חזר לשחק בדלי ... ראיתי שזה מפריע לו אבל הוא לא עשה כלום בנידון.
יש לי עוד דוגמאות אבל נראה לי שזה די ברור. עכשיו אני בתור אמא שואלת: זה לא אמור להדאיג אותי? זה לא מעיד על חוסר בטחון?_
לי זה גם נראה מאוד ברור.
ברור שיש פה ילד קטן בן שנתיים.
ילד שרק מתחיל לפתח הבנה חברתית.
ילד שמעדיף לעצור, לצפות, לחכות, ולנסות להבין מאנשים אחרים איך מגיבים בסיטואציות חברתיות.
במילים אחרות, ילד קלאסי בן שנתיים, הכי נורמלי שבעולם.
הילד שלי היה מאוד דומה לזה.
למעלה מזה. מגיל שנה וחצי היתה לו חרדה חברתית בולטת. מה זאת אומרת? זאת אומרת שהוא לא היה יכול לשאת מצבים חברתיים עמוסים, של יותר מכמה אנשים ביחד.
אם הייתי הולכת למפגשים חברתיים עם כמה אמהות, הוא היה מתעייף מהר מאוד ומבקש הביתה.
פעם אחת לקחתי אותו לעבודה שלי (עבדתי במשרה חלקית), וכשנכנסתי אתו לחדר מלא אנשים שהסתכלו עליו, הוא פשוט פרץ בבכי ולא היה מוכן להישאר שם.
במקביל, בדיוק באותו זמן שזה התחיל הוא גם העלה את תדירות היניקות שלו, ואני בטוחה שזה קשור.
הוא תמיד מאוד אהב גני משחקים, וכמו שבעלי ניסח את זה יום אחד "לא משנה עד כמה המתקן גדול, תלול, מפחיד, מיועד לילדים גדולים יותר, מה שמשנה זה כמה ילדים יש עליו ברגע נתון". אם יש הרבה ילדים - בני היה צריך ליווי צמוד. אם לא היו שם ילדים - הוא היה יכול להשתולל על כל מתקן שהוא, מעל ומעבר ל"מצופה בגילו".
אז זה לא היה נוח לי לפעמים, בייחוד במפגשים עם קבוצת אמהות שהייתי צריכה לעזוב כל פעם לפני שבאמת רציתי, אבל הייתי אז, ועד היום, בטוחה שזה [b]נורמלי[/b]
נורמלי, נורמלי, נורמלי.
המודעות החברתית גדלה, ההבנה שאנשים זה חשוב מחלחלת פנימה, אבל עדיין אין לפעוט את הכלים "לעשות עם זה משהו".
אז יש כאלה שנהיים אגרסיביים וחוטפניים, או רכושניים מאוד, וזה בסדר (כשלב זמני, ואפשר להבין אותם בלי לעודד או לקבע את ההתנהגות הזאת)
ויש כאלה שחרדים יותר.
ויש כאלה שמעדיפים לעצור, לתצפת ולהבין לאט לאט "מה עושים".
וגם הבן שלי היה כזה, כשהוא לא היה בלחץ מילדים אחרים, הוא היה מניח להם לקחת לו צעצוע גם אם רצה אותו, ולא התנגד.
הוא היה עסוק בלצפות, להתבונן, לנסות להבין.
למען השם, מה רע בזה?
לדעתך זה מעיד על חוסר ביטחון? ואת חושבת שהפעוטות האלה שישר מצמידים את הכדור לגוף שלהם כשמתקרב אליהם פעוט אחר וצורחים "זה שלי!!!" מפגינים יותר ביטחון עצמי?
[b]הרי גם הם חסרי בטחון. בדיוק כמו הילד שלך ושלי. הם מאוימים על ידי הפעוט השני, לא יודעים איך להתייחס אליו ולא בטוחים מה אפשר לעשות, אז הם נצמדים לכדור ועושים רעש, בתקווה שזה הדבר הנכון.[/b]
ובשמת צדקה לחלוטין כשאמרה שחברת ילדים בני שנתיים זה לא מה שמתאים לילדים בני שנתיים.
הרבהיותר קל להם להסתדר, למשל, עם ילדים בני ארבע, או מבוגרים יותר.
(תלוי מי הילדים, כמובן.... יש ויש)
ודרך אגב, הילד שלי נהיה הרבה יותר תקיף כשהוא התקרב לגיל שלוש. תקיף, לא תוקפני.
אני חושבת שמשהו שאת יכולה לעשות, זה לעזור לילד שלך למצוא דרכים להיות עם ילדים אחרים. להדגים לו, על ידי משחק פשוט, איך אפשר להיות באינטראקציה עם מישהו.
אצלנו מה שעבד הכי יפה זה כדורים. הייתי לוקחת כדור קטן בתיק, לכל מקום וכשהיינו רואים ילדים אחרים למשל בגן משחקים, הייתי שואלת אותו אם הוא רוצה לשחק אתם בכדור.
בדרך כלל הוא היה אומר )סליחה, לוחש) "כן", ואז הייתי שולפת את הכדור ומזמינה את הילד השני לשחק.
הבן שלי כל כך נהנה מזה, כי מה יותר פשוט מ"מסירות"? וברור לרוב הילדים שכדור זורקים זה לזה, אז גם לא היתה בעיה של להתחלק בצעצועים ורכושנות.
פעם אחת ישבנו במעלה איזו מגלשה, ולאט לאט פיתינו ילדה בת שלוש להצטרף למשחק בכדור. בסוף יצא שהבן שלי היה שוקר את הכדור במורד המגלשה, והיא היתה רצה ותופסת אותו ומביאה לבן שלי, שהיה זורק שוב.
כמה שהם נהנו! בלי מילים, במשחק חברתי כמעט הכי פשוט שיש.
פעם אחרת ראינו פעוט אחר עם כדור, ואני שאלתי אותו אם אפשר לשחק. הפעוט נכנס למגננה, חיבק את הכדור וזעק "שלי!". אז עזבנו אותו בשקט... ובחיי, זה כל כך הרגיע אותי לראות שגם פעוטות אחרים בגילו לא תמיד יודעים מה לעשות עם ילדים אחרים. בחייך, עוד לא קלטת שכדור נועד כדי לזרוק מאדם לאדם? ;-)
לא. הוא לא קלט, או לא ידע איך ליישם את זה וליהנות מזה, כי הוא [b]פעוט[/b].
בדיוק כמו הבן שלך.