פעוט לא עומד על שלו

יונת אני רואה שאת באתר עכשיו אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולשאול אותך שאלה שמטרידה את מנוחתי ללא הרף מזה זמן מה. לבני מלאו השבוע שנתיים וזמן רב שמטרידה אותי ההתנהגות שלו שלא ממש ידעתי איך לכנות אותה הערב בעלי הפיל עליי פצצה וטען שהילד שלנו "חסר בטחון".
בני איתי בבית(אני בהריון חודש חמישי) אני מעונינת אי"ה להישאר איתו בבית אבל פוחדת שאולי בגללי הוא חסר בטחון מול ילדים אחרים.
תיאור קצר: יש לי ילד עירני סקרן מאוד מאוד פיקח וחכם לגילו מדברשוטף בליעין הרע באמת מדהים אבל מה הוא לא יודע לעמוד על שלו אם חוטפיםם לו משהו הוא עומד משתומם מתקומם קצת אבל לא נלחם או "עושה ענייןגדול" כמו ילדים אחרים שאפילו אם מתקרבים לחפצים שלהם מיד מתחילים לצרוח וכו'.אפילו אם זה שלו ואם הוא מאוד רוצה את זה.זה מציק לו אבל הוא לא יודע לעמוד על שלו. בעלי אומר שזה בגלל שאני איתו כל הזמן 0אפילו שאני לא נלחמת בשבילו וכמעט ולא מתערבת). אני ממש בחרדות !!!! אני מזיקה לבני? אני יודעת שאין לו מספיק אינטראקציה חברתית על בסיס קבוע (חוץ מילדה אחת שנפגשים כמעט כל יום לשעתיים והיא עומדת על שלה כמו גדולה וחוטפת בלי בעיה והיא בת שנה ו7) מה לעשות? יש לי עוד המון מה לומר אני פשוט לא לגמרי פנויה ומנסה לכתוב מהר אבל אפרט יותר אם יש צורך. ממש מחכה לתגובות. תודה!

שכחתי להוסיף שחיפשתי וחיפשתי דפים שעוסקים בנושא ללא הצלחה....

אמא בחרדה, לדעתי את לא מתארת ילד חסר ביטחון, אלא ילד שעומד משתומם מול אלימות בלתי צפויה.
האם את בטוחה שטוב לו המפגש היומיומי עם תינוקת בערך בת גילו שחוטפת ממנו?
כשבתי היתה בגילו, ושיחקה עם ילדים שבאופן קבוע התנהגו כלפיה באלימות (חטפו, היכו), הפסקתי את המפגשים. המפגשים המוצלחים ביותר היו עם ילדים קצת יותר גדולים, שיכולים לשחק בשמחה ובכבוד ולא פוגעים בקטנים מהם.
זו ההצעה שלי אלייך.
אני לא תומכת בהפיכת ילד נעים ולא-אלים לחטפן ותוקפני.
יש דפים בנושא, אבל לצערי הסניליות תוקפת אותי ואני לא מצליחה להזכר בהם. אולי יש דיון דומה ב אלימות בין ילדים?

בשמת תודה. אני אבדוק את הדף. לגבי הילדה היא לא "תוקפנית" אבל היא קצת אגרסיבית ...אני ואמא שלה חברות נפש והיא מצילה אותי ממש מבדידות טוטאלית עם בני .מעבר לזה, האם את לא חושבת שראוי שילד ידע גם לעמוד על שלו ולא יהיה כז "נכנך" שתמיד לוקחים לו? זה קורה בכל מקום שאנו הולכים אליו הוא ילד חברותי מאוד אבל גם במשחקייה גם בין האחיינים וכן' זה אותו דבר. נראה לך שזה עניין של זמן או שאני חייבת כמו שבעלי טוען לשים אותו קצת במסגרת שילמד?(אני מ-מ-ש לא רוצה) אני מאמינה בדרך שלי מאוד אבל העניין הזה גורם לי לתהות האם אני לא מזיקה לו... יש לך רעיונות לעוד מקורות עיון/קריאה בנושא?

אולי מישהי עברה דבר דומה ויכולה לשתף?

כן. לי יש ילד שבגיל הזה היה "חנון", לא חטף ולא הרביץ ותמיד לקח קשה כשהרביצו לו. גם אני לקחתי קשה. נאלצתי לשמוע, גם מהורים שהם חברים שלי ואני מאוד מעריכה, ש"זה הגיל וככה הם מתקשרים", ועוד כאלה דברים. הוא גם לא אהב חברת ילדים אינטנסיבית מדי, והיה בוחר לא לשחק בגן השעשועים אם הגענו אליו והיו ילדים רבים על המתקנים. לא רצה להתמודד ולהתחרות. הוא נכנס לגן (פרטי) בגיל רבע לארבע וגם שם לא היה להוט להתחככויות כאלה.

היום הוא בן 6 פלוס, ילד אהוב ופופולרי בגן חובה, והגננת מתארת לי איך "הילדים לא נכנסים איתו לפינות", כלשונה, ואיך הוא ממש משכך מריבות כשהוא נמצא בסביבה. פשוט אין לו עניין בקונפליקטים קשים, הוא רוצה לשחק בכייף. זה אופיו. כשמציקים לו הוא מעיר אסרטיבית או מתרחק.

שורה תחתונה: אני מתארת לך לכאורה "מקרה עם סוף טוב". אבל זה לא ממש משנה. גם אני לא הייתי מתארת את המצב של בנך "חוסר ביטחון" אלא "מבוכה חברתית" שאין לו כלים להתמודד איתה. ומלבד זאת אני חושבת שחוסר ביטחון גרוע הרבה יותר נוצר אצל בן שנתיים שמפקירים אותו להתמודד לבד (ומצפים ממנו להתחיל להרביץ ולחטוף) בין עשרות ילדים ובלי ליווי אישי.

האם את לא חושבת שראוי שילד ידע גם לעמוד על שלו ולא יהיה כז "נכנך" שתמיד לוקחים לו?
לא (-:
קצת יותר ארוך: אני לא חושבת שהוא "נךנך". אני חושבת שהוא תינוק בן שנתיים שאינו מעוניין באלימות ולדעתי זה טוב, חיובי, בריא וראוי.
ואני מציעה לחבר אותו עם ילדים כמוהו ולהתרחק מילדים שלוקחים. זה לא שהילדים ההם תוקפניים - לרוב זה רק שלב כזה שעובר, אבל הוא לא עובר אם ההורים שלהם מעודדים אותם לתוקפנות ולא מלמדים אותם לכבד ולהתייחס יפה לזולת.
לגבי
היא לא "תוקפנית" אבל היא קצת אגרסיבית
"אגרסיבית" = תוקפנית בעברית...
אני מבינה שאמא שלה מצילה אותך, אבל בינתיים הילדה פוגעת בבנך, שעם כל הכבוד הרבה יותר צעיר ממך והרבה יותר פגיע.
אולי יש משפחות בחינוך ביתי בסביבה שלך? עם ילדים קצת יותר גדולים?

חבל לקיים את הדיון הזה בדף האישי של יונת. אם את רוצה מקורות בנושא, תתחילי בדף אלימות בין ילדים ותקראי את כל הדפים שהדף הזה מפנה אליהם. יש עוד המון דיונים בנושא. באמת כדאי לקרוא.
בעלך מייצג את העמדה הרווחת בקרב הציבור הישראלי הלא-מודע והאגרסיבי, בכוח או בפועל.
את עדיין לא ממש מייצגת שום עמדה, כי את בעיקר מתנודדת בין האינטואיציה שלך לאהוב ולכבד את בנך אבל בלי בסיס תיאורטי או אידיאולוגי שאת יכולה להישען עליו - לבין החרדה שלך שאת טועה, שנובעת גם מהעובדה שאת לא יודעת את הבסיס התיאורטי/מחקרי/אידיאולוגי של הרגשות שלך, וגם מהעובדה שהפסקנות של בעלך נשמעת לך כאילו הוא יודע על מה הוא מדבר.
לכן אני מציעה: לקרוא הרבה סיפורים דומים של אמהות, ולחזק את המקום שאת באה ממנו.
תראי בעיקר מדור אתגרים בהורות, הסעיף: מריבות ואלימות בין ילדים, והפנייה לעוד דפי אינדקס רלבנטיים. ויש שם עוד דפים שקשורים.

שלום אמא בחרדה, אני מקווה שיעבירו את הדיון למקום המתאים אבל עד אז רוצה גם כן להגיב בתקווה להקל עליך קצת:
קודם כל, זה שהוא איתך בבית אינו מתכון ליצירת ילד חסר ביטחון, וילדים עם אמא בבית גדלים לפתח כל מיני סוגי אופי והרגלים, גם כשהם גדלים באותם תנאים (למשל אחים.)
שנית, החרדה שלך היא מוכרת (כמעט רגילה (-: ) ומשום מה נורא קל לערער את בטחוננו כאמהות, בעיקר כשאנחנו לא מוסרות את האחריות לגידול הילדים למישהו אחר. זה תוקף בכל מיני תחומים בהורות ובכל מיני גילאים, זה פשוט קורה וזה כנראה חלק מהעניין.
ולעניין: אני לא חושבת שאת צריכה להפסיק להתראות עם חברת נפש שחשובה לך כל כך. אלא לאזן את המפגשים של בנך עם הילדה שלה, בעזרת מפגשים נוספים עם דמויות נוספות. זה אמנם קשה לעשות את זה באופן מלאכותי ולא עם חברות אמיתיות, אבל זה אפשרי.
ובנוסף: הבעיה העיקרית כאן היא לא שהילד לא חוטף חזרה ושהוא נחנח, או נכנך, (יש כמה ילדים מעולים ומשובחים שאני מכירה שהתחילו את דרכם כנחנחים איומים),
אלא הפער בביטחון בדרך הגידול, שנוצר בינך לבין בעלך, ושאת לכאורה צריכה להגן על הדרך כאשר עולה קושי. זאת בעיני הבעיה, ואליה צריך לשים תשומת לב עדינה, כי החשש של בעלך הוא גם טבעי וברור, וגם החשש של בעלך נובע מתוך אהבה ודאגה לילד ומתוך חוסר ניסיון כהורה לילד ראשון. וזו בעיה מאוד מאוד רווחת בין זוגות, ואני מאמינה שכן נמצאים דיונים על זה באתר. ותמיד כשיש פחד שמא אנחנו עושים נזק (בעיקר עם ילד ראשון) אז יש את האשליה שבגן זה יהיה אחרת, כי שם יש לכאורה ידע וניסיון והזדמנויות שאין לנו בבית.
אני רוצה להציע קודם כל להשקיט את המתח בינך לבין בעלך ולהציע לו ללמוד ביחד את הנושא- אולי בעזרת נסיונם של אחרים- כי בלי לשים לב המתח על רקע ה"התעקשות שלך" ו"גרימת הנזק" והחרדות של שניכם- המתח הזה יכול להתגלגל כמו כדור שלג. כאן באמת נדרשת עדינות ואהבה, וגם, שתסלחי לו על הבהלה שלו ואל תיכנסי לפאניקה בגלל שהוא נבהל. שוב אני אומרת לך, זה קורה בכל כך הרבה בתים, שיש היסוס לגבי זה שהילד בבית, כי הוא לא מדבר עדיין, או לא אוכל טוב, או לא חוטף, ואז האבא מפיל על האמא מין האשמה סמויה , כי היא זאת שרוצה יותר שהילד יהיה בבית.

מה שבטוח: שלווה וכנות בינכם חשובה יותר מאשר איפה הילד יתחנך.
גן הוא לא פתרון פלא לבעיות מהסוג הזה שעולות, והבחירה בגן בזמן של חרדה הוא לפעמים תוצאה של חוסר ביטחון וחוסר ידיעה איך להתמודד עם קושי בהורות. זה טבעי ונורמלי אבל אפשר לקחת אויר ולהירגע רגע. בעיות בהורות עולות כל הזמן. .
כדאי מאוד להרחיב את מעגל הדמויות בחייכם (יש עוד אמהות כמוך שמחפשות בדיוק מה שאת מחפשת)

שליחה על ידי ע_ע_ע* » 18 מאי 2011, 08:52

שלווה וכנות בינכם חשובה יותר מאשר איפה הילד יתחנך
רוצה לגריין, אבל לא מכאן... יאללה להעביר...
אני מציעה את יש לנו מחלוקת בנושא חינוך ביתי - דף לא ארוך ובדיוק על זה.

נראה לי קצת בלגן הדף ההוא...די מהר זה גולש לעניין הפליק והזעזוע, והאמת, הבעיה שכאן לא חייבת להיות קשורה לחינוך הביתי, יש ילדים שנמצאים בבית בגיל הזה בלי שלהורים יהיו כוונות לחינוך ביתי ארוך טווח. איכשהוא אני מרגישה שצריך להיות דף שקודם כל שמו קל לאיתור למי שנקלע למצוקה הזאת, וגם, איכשהוא לכוון את זה לקושי בין הורים בדרך חינוך - אני מנסה לבחור מילים מקילות על איתור. קושי בין הורים בדרך החינוך, אולי? (איך יתכן שאין דף כזה???)

שליחה על ידי ע_ע_ע* » 18 מאי 2011, 11:02

דווקא יש: חילוקי דעות בהורות. גם הוא יכול להתאים, אבל הוא הרבה יותר כללי. פשוט המחלוקת שמוצגת בתחילת יש לנו מחלוקת בנושא חינוך ביתי ממש זהה לזאת שמובאת כאן. אם הדיון שם מתפזר, אולי זו סיבה לערוך את הדף.
(אבל מה אכפת לי, רק תעבירו לאנשהו שאני אוכל לגריין...

)

תודה תודה תודה לכן נשים יקרות וחכמות! יונת סליחה על ההשתלטות הלא מכוונת. אשמח אם מישהי שיודעת איך תוכל לפתוח דף מתאים ולהעביר הכל לשם. אני אישית לא מצאתי דף שעוסק בחרדות וחששות מהסוג הזה כמו שהעליתי כאן ונכון אמרה ענת גביש שיש כאן עניין זוגי(ובמקרה שלנו ועוד איך נגעת בנקודה מאוד מאוד רגישה)אני לא רוצה להכנסלעניין הזה כאן כי זה לדיון אחר אולי באמת לדף מחלוקת בחינוך ביתי או משהו דומה. ועדיין אני מרגישה שהדיון שהעליתי אמש קשור יותר לפחדים וחששות שעולים כשכבר מחליטים שילד נשאר בבית ודרכי התמודדות איתן.אגב אתן בטח מדמיינות שהעניין רחב יותר מכפי שתיארתי.אני גרה במקום שאין בו חינוך ביתי וכ-ו-ל-ם שולחים את ילדיהם למעון כבר מגיל כמה חודשים.אני בכלל מרגישה שרוב הנשים/משפחות באתר שמיישמות חינוך ביתי מוקפות בסביבה דומה ותומכת .אני נאלצת להתמודד עם המ-ו-ן קשיים כתוצאה מההחלטה הזו שלי שלא לשלוח את בני למעון, החל בסוגיה הלא פתורה בנושא המשך החינוך של בננו ביני לבין בעלי,ממשיך בהשלכות האישיות של ההחלטה עליי כאדם כמו: 0 זמן לעצמי ממש כלום גורנישט.בידוד חברתי.צרכים שלי שאין להם מקום מפאת חוסר זמן.הצורך להעסיק את בני רוב שעות היממה בלי שום עזרה מסוג שהוא. העדר חבררה של ילדים בחינוך ביתי בסביבתנו.וכו'
לכן כשמתעוררים קשיים כאלה כמו שהעליתי אתמול אני מרגישה שאין לי נפש בעולם לחלוק איתה פחדים אלה (פרט כמובן לכן נשות האתר המופלא הזה) אבל לצערי תמיכה וירטואלית מפעם לפעם אינה מספיקה ואינה עונה לא על צרכיו של בני ולא על שלי. אני זקוקה נואשות לחברה קבועה או לפחות חלקית של אנשים שחולקים איתי את אותה תפיסת עולם ,של נשים שנמצאות בבית עם ילדיהן ומעוניינות כמוני בחברה משותפת על בסיס שבועי לפחות ...בגדול אני פוחדת ממה טומן לו העתיד עבורנו קרי כמה זמן אוכל "להחזיק מעמד" בצורה הזאת... ואני עוד בהריון! חשוב לי לציין שאני מחפשת עזרה וכבר נפגשתי עם כמה נשים לצורך העניין אבל בינתיים כלום לא מסתדר אחת פנויה רק בוקר בשבוע ונוסעת בקיץ לחו"ל ואילו אני זקוקה לשני בקרים, אחרת רוצה משרה מלאה וכו' וכו' לגבי ההורים של שנינו ,שלו גריםבישוב שלנו אבל יש להם 10 ילדים ומלא נככדים ממש בלתי אפשרי להיעזר בהם ובני לא ממש קשור לסבתא. ואמא שלי זו סוגיה כאובה נוספת היא גרה לא רחוק אבל עסוקה בעצמה עד מעל הראש(למרות שהיא באמת באמת אוהבת אותו מאוד ובפעמים הבודדות שהיא מבלה איתו היא באמת משקיעה)אבל זה נדיר ונמאס לי כבר להתחנן אליה למעט עזרה פעם ב... הבנתי שממנה לא תצמח הישועה ועליי להשלים עם זה לצערי. מקווה שלא אכפת לכן שפרקתי קצת אני פשוט באמת מרגישה לפעמים שאני מנסה לעשות את הבלתי אפשרי או שלפחות המחיר של זה כבשד מנשוא ומתישהו אני אקרוס .
אשמח כפי שמרתי שמישהי תעביר את הדיון החשוב הנ"ל ובכללל לתגובות נוספות.

אני בכלל מרגישה שרוב הנשים/משפחות באתר שמיישמות חינוך ביתי מוקפות בסביבה דומה ותומכת.
ממש לא, אבל זו בהחלט תחושה אשלייתית שעולה מהאתר. רוב מי שאני מכירה מתאמצות כדי להיפגש ולהפגיש.
אבל לצערי תמיכה וירטואלית מפעם לפעם אינה מספיקה ואינה עונה לא על צרכיו של בני ולא על שלי.
זה נכון כל כך. אבל דרך התמיכה הוירטואלית ניתן לקשר עם אנשים דומים.

לצערי אין לי זמן עכשיו לכתוב עוד אבל כל מה שכתבת מוכר, ידוע וקורה לאמהות רבות. אין פיתרון אחד גורף. אני חושבת שבגילאים של הילד שלך ומי שיצטרף אליו בשעה טובה, מי שצריך למצוא חברה נעימה ומפרה זו את .
זה כבר כמעט נשמע קלישאה, מרוב הפעמים שזה נכתב כל השנים באתר, אבל הנה הצורך לכתוב את זה עולה שוב ושוב כי הבעיה הזאת חוזרת תמיד, בדיוק מופלא של חזרה על הפרטים מהם מורכבת המצוקה.
אני לא יודעת לערוך טוב - אבל אם הדיון יעבור לדף יש לנו מחלוקת אני מתנדבת לערוך משם מה שפחות רלוונטי.
זה טוב שאת נחשפת כאן ופורקת את המצוקה שלך, הרבה פעמים זה עושה סדר בראש, אבל החשיפה הופכת את השיחה ליותר רחוקה אנונימית ווירטואלית. אז אם יש דרך לעזור לך (מייל?) למצוא אמהות דומות אשמח לנסות ובטוח יש כאן מי שינסו גם כן וגם יצליחו.

עוד נקודה אחת: מתוך המצב האמוציונאלי הזה, של סגנון אמהות כזה, קשה לפעמים לראות מזויות אחרות. זה סגנון מאוד טוטאלי וכל חריגה מהדרך נדמית לנו כמו פשע כלפי הילדים. אז אולי יעזור לך אם אכתוב שהאפשרות שאת לא תוותרי על עצמך, למען סגנון האמהות הזה, וכן תצאי מהבית, והילדים שלך כן יהיו במסגרת כלשהי, היא אפשרות לגיטימית . ומצב של רוגע ושביעות רצון יכול להתקבל במספר רב של אופנים. ומותר לך להתלבט ולבדוק ולנסות, הכל.

שליחה על ידי יעל_ש* » 18 מאי 2011, 17:16

מה קורה אחרי הצהריים?
אני חושבת שמעבר לבקרים ניתן לחוות אינטראקציות טובות גם אחה"צ. מה שמגדיל את האופציות גם לילדים שלא בבית בבוקר.
גילוי נאות: אני אמא לבן שנתיים וחצי חמוד ועדין שנמצא במסגרת, ומשחק אחה"צ עם כל מיני ילדים (חינוך ביתי וכאלו שלא)...
וגם,
מלא נככדים נשמע כמו פוטנציאל טוב לחיי שבט...שמאפשרים מפגשים וחוויות. אם תרצי קצת מניסיוני לגבי חיי שבט משפחתיים...תגידי.

אני בכלל מרגישה שרוב הנשים/משפחות באתר שמיישמות חינוך ביתי מוקפות בסביבה דומה ותומכת
ממש לא.
בתור אמא בחינוך ביתי לבת 13.5 ובן 8.5: יש קצת הקלה מאז שהילדים כבר "גדולים", אבל עד היום אני נאלצת לשמוע על בסיס שבועי, מאנשים מאוד קרובים, שאני גורמת נזק לילדים שלי ושהם צריכים ללכת לבית הספר (ואת כל שאר ה&^%$# ששומעים פה כמעט כל השאר). ולא משנה בכלל שאותם אנשים מתפעלים מהילדים שלי בדיוק דקה אחרי או לפני כן. זה לא קשור!
זו הקלה, כי פעם הייתי שומעת על בסיס כמעט יומיומי, וגם דאגתי לילדים. היום, הילדים מנפנפים אותם. בכל זאת, נמאס ומטרטר באוזן.

במשך כמה שנים, אני הייתי גמורה, מותשת ומעוכה, ולא היה לי שמץ של כוח להגיע לשום מפגשים.
אחר כך הצלחתי לעשות מאמץ פעם בשבוע למפגש במקום לא רחוק, יחסית.

עכשיו אני עושה מאמצים שכוללים נסיעות מאוד ארוכות. החברים הטובים של הילדים שלי גרים במרחק שעתיים-שלוש מאיתנו... )-: (לכל כיוון)

חפשי ברשת מידע על "קשיים בוויסות חושי" ובעיקר "רגישות יתר למגע" - תראי אם מסתדר לך...
(סליחה על הקיצור

חזרתי.תודה על התגובות.
טליה אלמתן אשמח אם תוכלי להסביר למה את שולחת אותי לבדוק את המידע שהצעת...לא הבנתי איך זה קשור...(-:
לגבי השקעת מאמצים להיפגש עם אמהות בחינוך ביתי אני גרה בישוב קהילתי דתי בשומרון לא רחוק מפ"ת.
מצאתי קבוצת אמהות עם ילדים בסביבות גילו של בני ולאחר הרבה ארגונים גם יצא לנו להפגש. כל כך התאמצתי להגיע והמפגש היה מאוד מאכזב.
לא התחברתי שם לאף אחת מארבעת האמהות שהיו שם ואינטואיטיבית הרגשתי שזה ממש לא המקום שלי ושאין לי מה לנסות שוב.
כבר שמעתי וזה גם הגיוני שיש תלאות בדרך לתחושת גיבוש עם קבוצה אבל צריך שיהיה משהו שיגרום לי לרצות לנסות ולחזור ושם הכל לא מצא חן בעיני. היה לי רע והרגשתי הקלה עצומה כשהלכנו סופסוף.
אני אומרת את זה לצערי כי מאוד מאוד הייתי רוצה למצוא חברות עםילדים קטנים שגם בבית ולהפגש על בסיס קבוע פחות או יותר,
או לפחות לדעת שיש את האופציה.

בשמת א כתבת שמספר שנים לא נפגשת עם שום קבוצה.
אז מה כן עשית עם הילדים כשהיו קטנטנים? מה כן אפשר לעשות אתם כשאין מסגרת?
אני מרגישה שלהישאר איתו בבית זה לא פייר עבורו.
אז אנחנו יוצאים לגינה או לחיות שנמצאות בקרבת מקום עד הצהריים,חוזרים אוכלים הולכים לנוח קמים מתארגנים ויוצאים לטיול באופניים לגינה לגן שעשועים. לעיתים רחוקות הולכים לחבר כי רוב הילדים בגילו במעון ולאמהות כמעט אין צורך להפגיש אותם אחה"צ עם ילדים הרי היה להם את זה כל היום,
אז לפעמים גם בגינה אני מוצאת את עצמי לבד איתו.

לגבי" השבט המשפחתי שלנו" נכון יש המון נכדים וזה בפוטנציאל אמור להיות נפלא אולם בפועל זה לא.
אני לא בת אני כלה כך שאני מרגישה שהבן שלי לא מקבל את אותו יחס שמקבלת אחיינית אחרת נניח שבגילו.שהסבתא היא אמא של אמא שלה...
בנוסף עם משפחה קשה מאוד להעיר צריך להיות מאוד זהיר ורגיש ויש לא מעט סיטואציות שמוציאות אותי מדעתי.
הנה דוגמא טריה טריה מהיום: הרגשתי לא טוב וגיסתי אמרה שהיא ועוד גיסה יגיעו עם הילדים אז שאבוא, לא כל כך רציתי תכננתי לקחת אותו למשחקיה אבל כאמור לא הרגשתי טוב ומשחקייה שצריך לרדוף אחריו כל הזמן לא באה בחשבון אז החלטתי ללכת בכ"ז לזמן מועט.
חמותי קנתה אופנועים שישמשו את הנכדים כשהם באים ואחיין אחד החליט שהוא תופס בעלות על אופנוע מסוים ושאסור לאף ילד אחר לגעת בו.
באיזה שהוא שלב הוא שיחק במשחק אחר ובני לקח את האופנוע ונסע פתאום האחיין הגיע והתחיל לבכות (הוא בן שנתיים וחצי) ולמשוך את בני בחולצה ולצעוק שזה שלו.
הבן שלי היה בשוק ולא הבין מה רוצים ממנו הוא ישב על האופנוע מבולבל ולא ידע מה לעשות אני לעומת זאת הזזתי את האחיין הבוכה ואמרתי לו בעדינות שאני לא מרשה למשוך לבני בחולצה ושיש עוד אופנועים ושאני מוכנה להביא לו אחד אחר .
עכשיו בני על האופנוע .לבן שלי אמרתי שהאופנוע של כולם ושעכשיו הוא יכול לנסוע בו.הוא לא ויתר וצרח ובכה והבן שלי המתוק פשוט קפא במקום.
זה כל כך הכעיס אותי והעציב אותי בו זמנית.
התחשק לי לצרוח על הבכיין הקטן שיעוף,לצרוח על הבן שלי שיגדל קצת אופי יתעלם וימשיך לנסוע ולפרוץ בבכי פגוע בו זמנית!
דרך אגב הבן שלי כמעט לא מעיז להתקרב לאופנוע הזה בגללו וכשהוא כבר כן אז בצורה מאוד הססנית.
אמא של האחיין אגב, היא אמא באמת לעניין היא טוב מאוד יודעת להעמיד את הבן שלה במקום כשצריך היא אמא טובה מאוד בעיני.היום משום מה היא לא אמרה לו כלום וזה הכעיס אותי מאוד.
היה לי מאוד מאוד קשה לראות את הבן שלי במקום שהוא היה בו היום . זה קורע אותי מבפנים .למה כל האחיינים יודעים להסתדר ורק הוא כזה עדין.
אני יודעת שיש כאלה שלא רואים בזה בעיה וזה לא שאני רוצה ילד בריון אבל זה כן טוב בעיני לדעת לעמוד על שלך.
אח"כ הבן שלי כ"כ התבאס שהוא כבר ירד מהאופנוע ונתן לו. למרות שאמא שלו ירדה לאוטו והביאה את האופנוע הפרטי שלו מהבית!

בעניין ה'לא עומד על שלו' - אני חושבת שאפשר לחלק את זה בגדול לשתי אפשרויות:

הוא מאוד רוצה את החפץ, וכשלוקחים ממנו הוא סובל מזה, אבל לא מעז לעשות כלום, ונשאר במצוקה רגשית.
הוא רוצה את החפץ, אבל זה לא 'קריטי' לו. ואם ייקחו לו אולי יתבאס רגע ואז יעבור הלאה. לא יישאר במצוקה.

אני חושבת שיש הבדל גדול בין שתי האפשרויות האלו.
ולא הצלחתי להבין מדברייך איזו מהן נכונה לגבי בנך.

המצוקה הרגשית לדעתי, היא המדד.
יכול להיות שהוא בעצמו לא לוקח את העניין כ"כ קשה, ואת לוקחת את זה קשה 'במקומו'?

לדעתי, מתי חשוב לדעת 'לעמוד על שלנו'?
כשמשהו באמת נורא חשוב לנו, ונתבאס אם יילקח מאיתנו, ואפילו ניכנס למצוקה רגשית - אבל אין לנו האומץ להתעקש עליו.
אז חשוב שכן נלמד איך להתעקש.

אבל אם אנחנו 'בסבבה' עם מה שקורה, לא לוקחים קשה - 'לקח לי אז לקח לי, שיהיה לו לבריאות, יש עוד הרבה צעצועים בעולם', הווי אומר משחררים בקלות - ויש אנשים שהם כאלה - אז לדעתי זה הכי סבבה.
הלוואי עליי.

אני מתכוונת, גם אם ברגע הראשון כן נלחצים, אבל ברגע הבא כבר משחררים - זה בסדר גמור.

אולי הוא אחד כזה שמשחרר בקלות? (אפילו: רוצה, מתבאס ו... משחרר...?)
אם זה המצב אצלו, לדעתי זה דווקא נהדר, וחבל לקלקל את זה.

אני עובדת עם פעוטות ואני מסתכלת.
במצב כזה אם אני רואה שתוך רגע הם כבר משחקים במשהו אחר ולא נראים מוטרדים - אז גם אני לא מוטרדת. (עבדתי עם הרבה פעוטות כאלה).
אני יכולה אפילו לא להתערב בכלל כשאני רואה פעוט אחר חוטף להם, אם אין מצוקה משמעותית.
למה שאני אכניס את הרעיונות שלי לתוך העניין? ההסתכלות שלי היא כבר מקולקלת...
רק אם אני רואה שהם במצוקה - אני אתערב.

הכלל שלי בהרבה מקרים זה: אם להם לא מפריע - גם לי לא מפריע.

אני מציעה שתבדקי אם את מרגישה שהוא נשאר עם תחושת מצוקה, מעבר לאותו רגע מיידי.
ובהתאם לכך תחליטי אם להתערב או לסמוך עליו.
מה את אומרת?

כמובן, לא התייחסתי לאפשרות שאולי את מזהה מצוקה במקום שהיא אינה קיימת - כיוון שאת עושה השלכה מעצמך ומהרגשות שלך.

אז אני מציעה שכשאת בודקת אם הוא במצוקה, תבדקי אם נראה לך שזה באמ-ת מה שהוא מרגיש - או שזה מה שאת חושבת שהוא אמור להרגיש.

עזרה! תוך כדי שערכתי את הדף מישהו אחר שינה אותו. קיבלתי הודעה שהשינויים שלי נשמרו "בגרסה קודמת" http:/cgi-bin/chiq.pl?edit=פעוט לא עומד על שלו&version=20110518233638 של הדף, וכל מיני אפשרויות שלא אמרו לי דבר. מישהו יכול לעזור לי בבקשה?

אינדיאנית, אני לא יודעת מה השינויים שניסית לעשות, אך את יכולה ללחוץ על הקישור ל'גירסה קודמת', לעשות על השינויים שלך 'העתק', ואז להיכנס שוב למצב עריכה של הדף הנוכחי ולעשות 'הדבק' במקום הנכון.
או פשוט לערוך מחדש.

שליחה על ידי דף* » 19 מאי 2011, 03:23

לי יש ילד בן שלוש וחצי ובעבר, בשנה האחרונה חווינו איתו דברים דומים למה את מתארת בחברת האחיינים ובג., קודם כל עם הזמן שעובר המצב כל הזמן משתפר, כמובן עם תשומת לב והתייחסות שלנו ושל צות הגן לנושא הזה. מה שעשינו זה גם לנסות כן לתת לו כמה שיותר מפגשים חברתיים דוקא עם ילדים/ילדות לא כוחניים גם כדי שיהיו חויות חברתיות חיוביות וגם כי אולי מול ילד/ה אחרים יוכל לחוות חויה שונה של עצמו. ודבר נוסף לתת משקל רב יותר לדעתו באופן כללי כדי להעביר לו את המסר שדעתו חשובה לנו כדי לחזק את הביטחון שלו. זה בא לידי ביטוי בדברים קטנים בבית כמו איזה בגד הוא רוצה ללבוש או איזה פרי לאכול, כמובן כשזה אפשרי. כשהוא מבקש משהו שניתן לעשותו להעדיף את האפשרות שהוא רוצה על פני מה שאנחנו רצינו/תכננו כדי לחזק אותו, שירגיש וידע שדעתו נחשבת, יש לה משקל. כמו כן אפשר לדעתי אחרי מצבים כמו זה שתארת עם האחיין והאופנוע לדבר איתו על מה שהיה, להסביר לו את המצב ומה האפשרויות להתנהגות. אם הוא ילד מפותח מילולית זה יכול לעזור. עוד דבר- במצבים מסוימים את יכולה וצריכה, לדעתי, בתור אם להגן עליו מפני תופקנות/אלימות/אגרסיביות של ילדים אחרים ולא לזרוק אותו לים כדי שיסתדר. זה חלק מהתפקיד שלנו כהורים במיוחד אם במקביל אנחנו גם מנסים להקנות לו כלים כדי שידע להתמודד בעצמו, אבל עד ש.. הוא זקוק להגנה שלנו. בהצלחה.

אני קוראת בעיון את הדף, זה מציף לי דברים שמעסיקים גם אותי....
אחת השאלות שעולה לי היא עד כמה את יודעת לעמוד על שלך? הילדים מחקים את ההתנהגות שלנו, ואם לנו יש נטייה להלך רוח כנוע, יכול להיות שגם הפעוטות יחקו את הנטייה הזו.
יש בעיני הבדל בין "לעמוד על שלך" לבין להיות אלים. זה לא אותו הדבר. אפשר להיות אסרטיבי בלי להרביץ לדחוף ולחטוף. מצד שני, ילד בן שנתיים הוא עדיין כמעט תינוק - קשה להם להביע את עצמם במילים, ולכן בעיתות משבר חלקם משתמשים בידיים. לי יש את שני הסוגים בבית - ילד שהיה מרביץ בגיל שנתיים ושני שהיה בוכה. היום השני כבר למד לעמוד על שלו (הוא עומד וצועק על הילדים האחרים "זה שלי!!"), אבל הוא פחות פיזי מהבכור שלי.
אני חושבת שאם זה מפריע לו, אז כן כדאי להתערב, אבל לעשות את זה כמו שבאידיאל היית רוצה שהוא יעשה, כי את המודל שלו. קשה להתערב ממקום נקי, כי לפעמים אנחנו מרגישים פגועים בעצמנו. חשוב לזכור שהילד השני הוא לא רע, אלא פשוט אין לו כלים להתמודדות, וכשאת מתווכת את מלמדת גם את הצד השני. זה נכון במיוחד לגבי הילדה שאותה אתם פוגשים כל יום. לדעתי להפסיק להיפגש זה לא פתרון - זה חשוב שתהיה לך חברה וחוץ מזה, חיי קהילה משמעם שצריך לפעמים להתמודד עם מצבים מורכבים, וכולם יוצאים נשכרים מההתמודדות הזו, כולל הילדים שלומדים איך להתמודד.
ולצד הפרקטי - חשוב לזכור ששני הצדדים הם ילדים קטנטנים, ושאת מבוגרת.
חשוב לזכור שזה לא אישי - ילדים קטנים רואים את עצמם כמרכז העולם, ורק מתחילים ללמוד איך להתמודד.
ואז באים באמונה עצמית, ואמרים לילדה, "אני לא מרשה לחטוף מהבן שלי". או "אני לא מרשה להרביץ". ועוצרים את זה.
או כמו שעשית עם האחיין, זה היה טוב. נכון שזה לא עבד, אבל בתור אמא לילד בגיל הזה אני יכולה להעיד שלא תמיד דברים עובדים בגיל שנתיים וחצי.... ונשמע שסך הכל יש לו אמא שמחנכת אותו, יכול להיות שהיה לה איזה קושי מולו באותו רגע. יכול להיות שהיא לא אמרה לו כלום כי היא נתנה לך להתמודד עם העניין, שזה בעיני דבר יפה כי זה אומר שהיא סומכת עלייך.
לגבי קהילה בחינוך ביתי - אל תבני על זה. עדיף ליצור קשרים עם אמהות בישוב, או לעבור לישוב אחר. חברים שלי גרים במקום שבו הילדים היותר גדולים כל הזמן נמצאים אחד אצל השני אחרי בית הספר ובשבתות, ויש תחושה חזקה של קהילה. בכלל קל יותר לייצר הזדמנויות בסביבה דתית, למשל שיעור לכל הילדים בשבתות (אם כי זה לא לגיל שנתיים).

אמא בחרדה,

ראשית את מוזמנת ל מפגשים בקרית אונו אנחנו נפגשות מידי יום ג' החל משעה עשר וחצי. את מוזמנת להתעדכן בדף או לשלוח לי "מייל"[email protected]

שנית קבלי

גדול. את מתארת מצב מוכר.
ממה שתיארת, לדעתי, ההבדלים בהתנהגות משקפים את החוויות השונות שהילדים עוברים. לדוג', אם לילדה שמשחקת איתו יש אחים גדולים או האחיינים נמצאים במסגרת זה יכול להסביר הרבה מההבדלים. יש כמובן גם הבדלי אופי. אני לא רואה בזה בעיה. הרבה מזה תלוי גם בהורים ובהשקפת עולמם. יש הורים שמעודדים את הילד לעמוד על שלו ולהחזיר אם נותנים לו מכה וכו' וזה מעודד התנהגות מסויימת לעומת כאלו שמעודדים להתרחק ואי היקשרות לחפצים ותחושת בעלות לדוג'. מציעה לך לבדוק איפה את בעניין הזה. זה מעורר אצלך הרבה רגשות. את פגועה מאוד, ולדעתי הרגשות מועצמים מגורמים שלא קשורים ישירות ליכולות החברתיות של הילד לדוג' מתחושת הבדידות שלך, תחושת הקיפוח ביחס של הורי בעלך, ספקות פנימיים בנוגע לדרך iהמחלוקת עם בן זוגך. נוח לנקז את הכול אל הילדים אבל מנסיוני האישי, מה שעובד בשבילי זה לתקן את הדברים אצלי ולהגיב לבנות ולילדים אחרים במפגש בצורה עניינית וניטרלית עד כמה שניתן.
יש ילדים שהם יותר פיזיים, והכרתי גם כאלו שעד התפתחות השפה היו מאוד אלימים וברגע שלמדו לתקשר בצורה אחרת זה נרגע.
בכול אופן, למיטב זכרוני בגיל שנתיים בנותיי היו צמודות אלי וגם אם לא, הייתי בסביבה לתווך. אין בי שום ציפייה שילדים בני שנתיים ידעו לתקשר ולהסתדר ביניהם.

אני בכלל מרגישה שרוב הנשים/משפחות באתר שמיישמות חינוך ביתי מוקפות בסביבה דומה ותומכת ממה שאני רואה וחווה זה לא קורה מעצמו. זה מצריך נסיעות, התחברות, גמישות בזמנים, נכונות להשקיע וכו'. אני לדוג' נוסעת די הרבה ומשקיעה המון כדי להשיג סביבה דומה ותומכת. לכול אחד יש גם צרכים חברתיים שונים, לכול ילד ולכול מבוגר. אני לדוג' פחות חברותית מהבנות שלי ומספיק לי מפגש או שניים בשבוע לעומתן שישמחו לפעילות כול יום. לוקח זמן עד הילדים מתחברים, עד שהאמהות מתחברות ומרגישות נוח אחת עם השנייה.
מסכימה איתך, שחשוב שהאמהות ירגישו בנוח אחת עם השנייה ואז זה איכשהו זולג גם לילדים ויותר קל להתמודד.
במקומך, הייתי מנסה לנטרל את הרגשות הנלווים ומנסה לחזק קשר עם האחיינים אצל הסבתא. במיוחד עם זה נגיש ובמרחק הליכה. הייתי מגיעה עם בימבה מהבית, אוכל בתיק, משאירה את הציפיות בבית ומשננת שהמטרה היא להעביר שעה בחברת ילדים אחרים. אני יודעת שקל לכתוב וקשה הרבה יותר לבצע אבל זה גם כיוון לפעולה.
המהות בעיני היא לקיחת אחריות על המצב ומתוך זה לבחון את דרכי הפעולה האפשריות עבורך. בהצלחה ומקווה שנתראה בשלישי הבא

_אז מה כן עשית עם הילדים כשהיו קטנטנים? מה כן אפשר לעשות אתם כשאין מסגרת?
אני מרגישה שלהישאר איתו בבית זה לא פייר עבורו_
חיים: סופרמרקט, דואר, בנק, פעילויות בבית, שיתוף של הקטנים בניקוי הבית או ברחיצת כלים (יש המון בדף שיש לו שם כמו איך מנקים בחינוך הביתי או משהו כזה), ועוד סידורים. ביקורים אצל חברות שלי או בני/בנות משפחה שלי לאו דווקא עם ילדים. לקחתי אותה איתי לעבודה, לספריות, וכו' וכו'.

התחשק לי לצרוח על הבכיין הקטן שיעוף,לצרוח על הבן שלי שיגדל קצת אופי יתעלם וימשיך לנסוע ולפרוץ בבכי פגוע בו זמנית!
אני חושבת כמו חלוקית נחל,
מציעה לך לבדוק איפה את בעניין הזה. זה מעורר אצלך הרבה רגשות. את פגועה מאוד, ולדעתי הרגשות מועצמים מגורמים שלא קשורים ישירות ליכולות החברתיות של הילד לדוג' מתחושת הבדידות שלך, תחושת הקיפוח ביחס של הורי בעלך, ספקות פנימיים בנוגע לדרך iהמחלוקת עם בן זוגך. נוח לנקז את הכול אל הילדים אבל מנסיוני האישי, מה שעובד בשבילי זה לתקן את הדברים אצלי ולהגיב לבנות ולילדים אחרים במפגש בצורה עניינית וניטרלית עד כמה שניתן

בסיטואציה עם האופנוע, למשל, את כעסת ונעלבת מהתנהגותם של שני תינוקות בני שנתיים (וגם מהגיסה, שלא "הצילה" אותך).
במקרים כאלה, מה שיעזור לך הוא קודם כל לפתח ביטחון עצמי בתוך עצמך, כך שתוכלי לראות יותר בקלות את ההתנהגויות התינוקיות כמה שהן - התנהגויות תינוקיות. אין צורך לכעוס על אף צד. ברור שהתינוק הראשון אומר "שלי!" ומתוסכל. ככה זה בגיל הזה, זה שלב כזה וזה יעבור. וגם ההתנהגות של התינוק שלך, מאוד נורמלית ושכיחה.
אני שוב חוזרת ואומרת, שחלק מהבעיה הוא שיוצא לילד שלך להיפגש דווקא עם ילדים בגיל שלו ובשלב ההתפתחותי הזה. הוא זקוק לילדים דומים לו, לא לפגוש בכל מקום רק התנהגות תוקפנית כלפיו. גם אם התינוקות האחרים גם הם בסך הכל תינוקות, זו לא אשמתו וזה לא הוגן כלפיו שהוא לא נתקל בילדים שמתנהגים אליו בעדינות ובכבוד. שוב אני אומרת: חפשי ילדים גדולים יותר.

ואני מתקנת את ההמלצה המעולה לדף הלך רוח כנוע. מומלץ ביותר!

הודעה של יודפת קרן מהדף מפגשים בפ"ת
_אנו שבים ומזמינים ילדים והורים של חינוך ביתי אלינו הביתה, למפגשים קבועים של פעמיים בשבוע., בימי שני ורביעי. ליהנות מהחצר הנעימה ומהחברה העליזה.
אנו גרים בפתח תקווה. מי שמעונין בהסבר הגעה, שיתקשר ל0524609745
התגבשה קבוצה נחמדה ונשמח להרחיבה. להתראות, משפחת קרן._

מה שלומך אמא בחרדה?

שלום לכולם!סליחה שמזמן לא נכנסתי ולא הצלחתי להגיב לכל מי שכתבה.אבל אין לי פנאי כמעט בכלל ובשעות הלילה כשהוא ישן אני כבר באפיסת כוחות... עכשיו הוא נרדם שישן טוב טפו טפו .
בכל אופן רציתי לעדכן וקצת להגיב בגדול על דברים שחזרו פה. אין לי ספק שאנחנו כהורים לא באים טבולה ראסה.ממקום נקי ללא השפעות של ילדותנו/חיינו וכו' אבל במקרה הזה אין לי שום עניין לא פתור עם עצמי תמיד הייתי ילדה שעומדת על שלה,אני לא עושה השלכות מעצמי ומרגשותיי וכו'. אני מזהה סיטואציה בה הבן שלי לא מרוצה ממשהו שמתרחש ולא מסוגל(מסיבה שאותה אני מנסה להבין) להגיב .
שתי דוגמאות מהיומיים האחרונים. סיטואציה ראשונה - היינו בפארק עם חברתי ובתה ובני החזיק גזר ואכל להנאתו.הילדה התקרבה אליו ועשתה קולות של גם אני רוצה,והושיטה יד לחטוף את הגזר היא כבר נגעה בגזר כשברגע האחרון אמא שלה התערבה ואמרה לה לא. והזיזה אותה.בני עמד במקום,הסתכל עליה ולא עשה שום דבר .לא ניסה להתנגד לא אמר זה שלי שום דבר מעין זה. ואני יודעת שהוא מאוד אוהב את הגזר ושהוא לא מעוניין לתת אותו.
סיטואציה שניה- היינו בבריכה,והוא שיחק עם הדלי שלו מילא ורוקן מים להנאתו,פתאום הגיע ילד בן כמעט חצי מגילו! והתחיל למלא מים אל תוך הדלי של בני. הבן שלי עמד קפוא והסתכל עליו.לאחר מס' דקות האם של הילד הזיזה אותו משם ובני חזר לשחק בדלי ... ראיתי שזה מפריע לו אבל הוא לא עשה כלום בנידון.
יש לי עוד דוגמאות אבל נראה לי שזה די ברור. עכשיו אני בתור אמא שואלת: זה לא אמור להדאיג אותי? זה לא מעיד על חוסר בטחון?(לא שברור לי איך, הוא ילד ראשון אהוב ומטופח) אני מנסה לא לעשות מזה עניין ובוודאי שלא להתערב!(חוץ מלהסביר לו שמותר לו להגיד זה שלי,או מותר לו לכעוס וכו') אבל זה לא עוזר.
מאיפה זה בא לו ? ולמה אני לא רואה שינוי? אני לא יודגעת מה לעשות. בעלי שוב טוען שהילד צריך מסגרת כדי להתחשל ואני מצד שני רואה ילדים שהם ככה גם במסגרת וילדים שעומדים על שלהם וכ' מגיל 0 ובלי מסגרת. המצב הזה מכאיב ביותר עבורי .לא קל לי לראות את בני בסיטואציה כזו. אבל מה אני יכולה לעשות? בשנית אשמח למילותיכם.

מאיפה זה בא לו ? ולמה אני לא רואה שינוי? אני לא יודגעת מה לעשות.
את מתארת משהו בעייתי, שדורש שינוי ופעולה, והאמת? אני לא ממש רואה מה.
אני רואה משהו שמפריע לך ולא בהכרח לו.
אני לא בטוחה שהתגובה האוטומטית על זה שמישהו בא לחטוף לי משהו צריכה להיות התנגדות. הלם, הפתעה ועניין נראים לי כתגובה לא פחות טבעית ולגיטימית.
אם את מאוד רוצה שהוא יגיב בדרך שאת חושבת שהיא ראויה, נסי ללמד אותו את הדרך הזאת.
את יכולה לשאול אותו אם זה מפריע לו, או אם הוא רוצה את הצעצוע בחזרה,
ולהגיב במקומו או לדבר עם הילד החוטף במקומו ולומר "סליחה, הוא משחק בזה עכשיו" או "לא חוטפים" וכו'.
אני עושה את זה לפעמים אם אני רואה שהילדה שלי מתוסכלת אבל לא יודעת איך לפעול, ואני מקווה שכך אני מנחה אותה, בזה שאני מראה לה איך אפשר להגיב.
אבל שוב אני רוצה לחדד את הכיוון שלי: הילד סובל? או את? או בעלך?

ודרך אגב, בגיל הזה בגן, רוב הסיכויים שפשוט ירמסו אותו. וגם אם לא - בעיני זה עצוב לשלוח ילד למסגרת כדי להתחשל
ועל זה אני לא רואה טעם להכביר מילים דווקא כאן, בבאופן

דניאלה אני מסכימה אתך גם אני מנחה אותו ומתערבת כשממש צריך וגם לדעתי לשלוח למסגרת בשבילל להתחשל זה עצוב. אני כאן כי אני מאוד מאמינה בדרך החיים הזאת. אבל- אני גם מרגישה שאני צריכה הכוונהעצה תמיכה כי אני מרגישה שזה לאטוב ולא ממש יודעת מהלעשות.

דניאלה אני מסכימה אתך גם אני מנחה אותו ומתערבת כשממש צריך וגם לדעתי לשלוח למסגרת בשבילל להתחשל זה עצוב. אני כאן כי אני מאוד מאמינה בדרך החיים הזאת. אבל- אני גם מרגישה שאני צריכה הכוונהעצה תמיכה כי אני מרגישה שזה לאטוב ולא ממש יודעת מהלעשות.
את נשמעת לי קצת מבולבלת. אולי תנסי לחדד - מה בדיוק לא טוב בעינייך?
למה התגובה שלו (השתוממות, פליאה, הלם וכו') - למה היא לא טובה? כי היא לא לוחמנית?
מי אמר שהוא צריך להיות לוחמני? דווקא זו לא תכונה שאני לא הייתי רוצה לטפח.
או שמה שמפריע לך זה מה שאבא שלו חושב? או מה שהסביבה חושבת?

מי אמר שהוא צריך להיות לוחמני? דווקא זו לא תכונה שאני לא הייתי רוצה לטפח.
מצד אחד. מצד שני, כדי להתמודד עם הבהמות הוולגריות בארץ כבר מגיל הילדות (ותסלחו לי על הביטויים הוולגריים אבל זאת המציאות), צריך להיות אגרסיבי. אני מצרה על כך מאוד. מבינה את הכותבת זה כואב מאוד, זה נוגע בפצעים החברתיים שלנו.

כדי להתמודד עם הבהמות הוולגריות בארץ כבר מגיל הילדות ... צריך להיות אגרסיבי
לא מסכימה שצריך. ליתר דיוק, לא הייתי רוצה לחיות עם ילד (או כל אדם) אגרסיבי, לא חשוב מה הסיבה. אני לא אגרסיבית, בן זוגי לא אגרסיבי, הילדים שלנו לא אגרסיביים, וכולנו חיינו את רוב חיינו בארץ. חוץ מהצורך ללוות אותם לפעמים לקיוסק בבריכה (כי הם פשוט עומדים בתור ומחכים שיפנו אליהם) לא ראיתי בזה חסרון אף פעם.

אה, ורציתי לכתוב לפותחת הדף כבר מההתחלה - זה לא קשור לגן/לא גן. הבן הבכור שלי היה בגן מגיל 13 חודש, והיה בדיוק אותו דבר. לא ממש עבר לו עד היום, והוא גומר בית ספר יסודי...

_כדי להתמודד עם הבהמות הוולגריות בארץ כבר מגיל הילדות ... צריך להיות אגרסיבי
לא מסכימה שצריך. אני לא אגרסיבית, בן זוגי לא אגרסיבי, הילדים שלנו לא אגרסיביים, וכולנו חיינו את רוב חיינו בארץ._
ואוסיף גם שבעיניי זו תפיסה שגויה שממשיכה לטפח את האלימות בחברה, במקום לעזור לשכך אותה

בעלי שוב טוען שהילד צריך מסגרת כדי להתחשל ואני מצד שני רואה ילדים שהם ככה גם במסגרת וילדים שעומדים על שלהם וכ' מגיל 0 ובלי מסגרת. המצב הזה מכאיב ביותר עבורי .
שלום אמא בחרדה, תודה שביקשת שאוסיף כאן אבל אני לא יודעת מה לכתוב מעבר למה שכבר נכתב. מזדהה מאוד עם דברי דניאלה, ובעצם מה שבולט לי לעין במה שכתבת הוא הכאב שלך. מקריאה בדברייך אני מרגישה (מרגישה, ולא קובעת) שאין שום בעיה עם הילד שלך. שום בעיה. אני מסייגת את דבריי לעובדה ששתינו זרות וירטואליות וכל מה שאני מסיקה לגביכם הוא על סמך מה שכתבת, וכמובן שכדי להחליט אם יש או אין בעיה צריך להתייעץ אחרת ולא להשתמש בדבריי שאינם מבוססים כמעט על כלום- אבל התיאור שלך את התגובות שלו במצבים השונים נשמע לי בריא- כאמור אני לא סמכות למשהו, וההתרשמות שלי היא שטחית, וירטואלית, אין לי מושג מי אתם, אבל כאדם וכאמא, התנהגות כזאת אצל פעוט נשמעת לי נורמלית, ויותר מזה, כשאני רואה ילדים בגיל הזה וגם גדולים יותר ש"יודעים כבר" להגיב בתוקפנות , זה מעציב אותי ומרגיש לי "מקדים את זמנו מכורח נסיבות".
לכן הבעיה כאן כפי שהיא מצטיירת לי היא הכאב שלך, ואם כואב לך, כדאי לבדוק דרכים לרפא את הכאב ולהוריד את הלחץ מהילד. ואני מעיזה, למרות שאנחנו בהיכל באופן, להציע את האפשרות שתחפשי לו גן. גן קטן, יקר, נעים ואינטימי, עם יחס אישי , חברת ילדים, גננת מתוקה וחכמה, ימים קצרים ומעורבות הורים גדולה. יש דברים כאלה. אני לא סגורה על המדיניות העכשווית בנוגע להמלצות באתר אבל בטוח יש איפה לשאול. אני מרגישה שמתחילת הדיון הפחד שלך לא מצטמצם, והציפיה שלך ושל בעלך שהילד ישתנה וילמד כבר את מה שאתם רוצים שהוא יעשה, גדלה. וזה נשמע מקום לא כיפי להיות בו, לא לכם ובטוח לא לילד. מקווה שכל הדיבור על גן לא עושה לך רע על הנשמה, אבל בכנות, לא נראה לי שלגדל בעיקשות בבית מתוך עיקרון ולדאוג ככה כמו שאת דואגת זו אופציה עדיפה. יתכן שהיפתחות לשינוי בסגנון החינוך יוריד הרבה לחץ בבית, ואז יהיה אולי יותר קל להתארגן מחדש על בחירות, לא מתוך פחד ודאגה.
אני מרגישה קצת לא נוח לכתוב דברים אולי הפוכים ממה שאת מבקשת, אבל מעל לכל העקרונות, את צריכה ליהנות באמהות שלך, וזה פחות משנה מה התפאורה. (ומה הטעם בתפאורה המושלמת אם את כל הזמן דואגת שמשהו לא בסדר?) יש אלף דרכים לגדל ילד בן שנתיים, ולך יש את החופש למצוא את זו שתעשה לך טוב על הנשמה.

(כי הם פשוט עומדים בתור ומחכים שיפנו אליהם)

אוי אוי אוי , כמה מוכר!

בקשר למשפט על הבהמות הוולגריות. קשה לי קצת להגיב לעניין אז אסתפק בציטוט:
שבעיניי זו תפיסה שגויה שממשיכה לטפח את האלימות בחברה, במקום לעזור לשכך אותה
לא שאני לא פוגשת בהמות וולגריות מכל הסוגים והמינים, אבל אבוי לי אם הציוד שלי במפגשים אלה הוא דרכם ואשפת החצים שלהם.

הילד שלי גם אם כבר ניגש מוותר מה לעשות

אפילו שאני אומרת לו לך תיקח או מבקשת מההורים לא להתערב או אף פעם כמעט ולא מקשיב לי למה ומה עושים

זס סז ס זס

_אני מזהה סיטואציה בה הבן שלי לא מרוצה ממשהו שמתרחש ולא מסוגל(מסיבה שאותה אני מנסה להבין) להגיב .
שתי דוגמאות מהיומיים האחרונים. סיטואציה ראשונה - היינו בפארק עם חברתי ובתה ובני החזיק גזר ואכל להנאתו.הילדה התקרבה אליו ועשתה קולות של גם אני רוצה,והושיטה יד לחטוף את הגזר היא כבר נגעה בגזר כשברגע האחרון אמא שלה התערבה ואמרה לה לא. והזיזה אותה.בני עמד במקום,הסתכל עליה ולא עשה שום דבר .לא ניסה להתנגד לא אמר זה שלי שום דבר מעין זה. ואני יודעת שהוא מאוד אוהב את הגזר ושהוא לא מעוניין לתת אותו.
סיטואציה שניה- היינו בבריכה,והוא שיחק עם הדלי שלו מילא ורוקן מים להנאתו,פתאום הגיע ילד בן כמעט חצי מגילו! והתחיל למלא מים אל תוך הדלי של בני. הבן שלי עמד קפוא והסתכל עליו.לאחר מס' דקות האם של הילד הזיזה אותו משם ובני חזר לשחק בדלי ... ראיתי שזה מפריע לו אבל הוא לא עשה כלום בנידון.
יש לי עוד דוגמאות אבל נראה לי שזה די ברור. עכשיו אני בתור אמא שואלת: זה לא אמור להדאיג אותי? זה לא מעיד על חוסר בטחון?_
לי זה גם נראה מאוד ברור.
ברור שיש פה ילד קטן בן שנתיים.
ילד שרק מתחיל לפתח הבנה חברתית.
ילד שמעדיף לעצור, לצפות, לחכות, ולנסות להבין מאנשים אחרים איך מגיבים בסיטואציות חברתיות.
במילים אחרות, ילד קלאסי בן שנתיים, הכי נורמלי שבעולם.

הילד שלי היה מאוד דומה לזה.
למעלה מזה. מגיל שנה וחצי היתה לו חרדה חברתית בולטת. מה זאת אומרת? זאת אומרת שהוא לא היה יכול לשאת מצבים חברתיים עמוסים, של יותר מכמה אנשים ביחד.
אם הייתי הולכת למפגשים חברתיים עם כמה אמהות, הוא היה מתעייף מהר מאוד ומבקש הביתה.
פעם אחת לקחתי אותו לעבודה שלי (עבדתי במשרה חלקית), וכשנכנסתי אתו לחדר מלא אנשים שהסתכלו עליו, הוא פשוט פרץ בבכי ולא היה מוכן להישאר שם.
במקביל, בדיוק באותו זמן שזה התחיל הוא גם העלה את תדירות היניקות שלו, ואני בטוחה שזה קשור.
הוא תמיד מאוד אהב גני משחקים, וכמו שבעלי ניסח את זה יום אחד "לא משנה עד כמה המתקן גדול, תלול, מפחיד, מיועד לילדים גדולים יותר, מה שמשנה זה כמה ילדים יש עליו ברגע נתון". אם יש הרבה ילדים - בני היה צריך ליווי צמוד. אם לא היו שם ילדים - הוא היה יכול להשתולל על כל מתקן שהוא, מעל ומעבר ל"מצופה בגילו".

אז זה לא היה נוח לי לפעמים, בייחוד במפגשים עם קבוצת אמהות שהייתי צריכה לעזוב כל פעם לפני שבאמת רציתי, אבל הייתי אז, ועד היום, בטוחה שזה נורמלי

נורמלי, נורמלי, נורמלי.

המודעות החברתית גדלה, ההבנה שאנשים זה חשוב מחלחלת פנימה, אבל עדיין אין לפעוט את הכלים "לעשות עם זה משהו".
אז יש כאלה שנהיים אגרסיביים וחוטפניים, או רכושניים מאוד, וזה בסדר (כשלב זמני, ואפשר להבין אותם בלי לעודד או לקבע את ההתנהגות הזאת)
ויש כאלה שחרדים יותר.
ויש כאלה שמעדיפים לעצור, לתצפת ולהבין לאט לאט "מה עושים".
וגם הבן שלי היה כזה, כשהוא לא היה בלחץ מילדים אחרים, הוא היה מניח להם לקחת לו צעצוע גם אם רצה אותו, ולא התנגד.
הוא היה עסוק בלצפות, להתבונן, לנסות להבין.

למען השם, מה רע בזה?

לדעתך זה מעיד על חוסר ביטחון? ואת חושבת שהפעוטות האלה שישר מצמידים את הכדור לגוף שלהם כשמתקרב אליהם פעוט אחר וצורחים "זה שלי!!!" מפגינים יותר ביטחון עצמי?
הרי גם הם חסרי בטחון. בדיוק כמו הילד שלך ושלי. הם מאוימים על ידי הפעוט השני, לא יודעים איך להתייחס אליו ולא בטוחים מה אפשר לעשות, אז הם נצמדים לכדור ועושים רעש, בתקווה שזה הדבר הנכון.

ובשמת צדקה לחלוטין כשאמרה שחברת ילדים בני שנתיים זה לא מה שמתאים לילדים בני שנתיים.
הרבהיותר קל להם להסתדר, למשל, עם ילדים בני ארבע, או מבוגרים יותר.
(תלוי מי הילדים, כמובן.... יש ויש)

ודרך אגב, הילד שלי נהיה הרבה יותר תקיף כשהוא התקרב לגיל שלוש. תקיף, לא תוקפני.

אני חושבת שמשהו שאת יכולה לעשות, זה לעזור לילד שלך למצוא דרכים להיות עם ילדים אחרים. להדגים לו, על ידי משחק פשוט, איך אפשר להיות באינטראקציה עם מישהו.
אצלנו מה שעבד הכי יפה זה כדורים. הייתי לוקחת כדור קטן בתיק, לכל מקום וכשהיינו רואים ילדים אחרים למשל בגן משחקים, הייתי שואלת אותו אם הוא רוצה לשחק אתם בכדור.
בדרך כלל הוא היה אומר )סליחה, לוחש) "כן", ואז הייתי שולפת את הכדור ומזמינה את הילד השני לשחק.
הבן שלי כל כך נהנה מזה, כי מה יותר פשוט מ"מסירות"? וברור לרוב הילדים שכדור זורקים זה לזה, אז גם לא היתה בעיה של להתחלק בצעצועים ורכושנות.
פעם אחת ישבנו במעלה איזו מגלשה, ולאט לאט פיתינו ילדה בת שלוש להצטרף למשחק בכדור. בסוף יצא שהבן שלי היה שוקר את הכדור במורד המגלשה, והיא היתה רצה ותופסת אותו ומביאה לבן שלי, שהיה זורק שוב.
כמה שהם נהנו! בלי מילים, במשחק חברתי כמעט הכי פשוט שיש.

פעם אחרת ראינו פעוט אחר עם כדור, ואני שאלתי אותו אם אפשר לשחק. הפעוט נכנס למגננה, חיבק את הכדור וזעק "שלי!". אז עזבנו אותו בשקט... ובחיי, זה כל כך הרגיע אותי לראות שגם פעוטות אחרים בגילו לא תמיד יודעים מה לעשות עם ילדים אחרים. בחייך, עוד לא קלטת שכדור נועד כדי לזרוק מאדם לאדם?

לא. הוא לא קלט, או לא ידע איך ליישם את זה וליהנות מזה, כי הוא פעוט.
בדיוק כמו הבן שלך.

וואו זה כל כך הבן שלי "לא עומד על שלו" לצערי בעבר הוא עמד על שלו פה ושם אבל המשפחה של בעלי כל הזמן תקפה אותו עד שהיום הוא לא מעז לבקש ואני לצערי הייתי אומרת לו להחזיר וההפך אף פעם לא הם היו צועקים עליו אף על פי שהוא נשמה טהורה והילדים שלהם כל הזמן חוטפים לו ומזלזלים בן בגלל התגובות שלהם, אגב אחותי היחידה גם אומרת לו תיתן לו את המשחק אפילו שפעם אחת הוא אמר אני לא מסכים באסרטיביות ואחרי ההערה שלה ישר נתן את המשחק שלו והבן שלה אף פעם לא נותן ובינינו אני רואה שזה החינוך שלה מה לעשות

מוקפת במשפחה אגרסיבית מה לעשות

האם יש למשהי עצות אך להסביר לילד אך לעמוד על שלו הבת שלי מתחקה אחרי וכבר מתחילה לפתח אופי כזה שניהם כאלה מה לעשות?

זה דף ישן נושן אבל בכל זאת תודה ענקית אני ישר שייכתי את זה לדברים קשים !!!!
גם בני חושש מילדים בגילו וקטנים ממנו אני השכלתי רבות מהכתוב פה !!!!