על ידי אורי_ה* » 11 מאי 2007, 21:19
אמא שלום.
ברשותך, אני מצטרפת לשיחה. היו כמה דברים מחילופי הדעות שקפצו לעיני.
לתחושתי, להבנתי, קבלה היא לא השלמה. קבלה היא לא פשרה.
היא שלב ראשון, הכרחי, בכדי לראות את הדברים כפשוטם. כפי שהם בעולם.
רק אחרי שאת מקבלת שכך הוא הדבר, אפשר, אולי, לחולל שינוי. אם זה מה שתרצי בו.
אי אפשר לשנות משהו במי שאנחנו בלי לקבל אותו קודם כל כמות שהוא.
באופן טבעי יש לנו רצון לשנות משהו שנדמה לנו שלא עומד בסטנדרטים שהיינו רוצים להעמיד לעצמנו.
אני מאמינה שבלי לעצור קודם, לנשום עמוק ולקבל אותו באמת, אנחנו מדלגים על חלק חשוב בדרך.
נראה לי טבעי לגמרי שכוחותיך הולכים וכלים. אי אפשר שיהיו לנו כוחות ללא קצה.
אנחנו נדרשים לנוע במעגלים, להתקיים בהם ולחפש אחר מזוננו. אחר מקור הכח הנדרש בעת הזאת.
נדמה לי שאת זקוקה להזנה. אם העניין של הצלחה מדבר אליך, ואת לא מוצאת אותו מונח בתוך חייך, אולי צריך לייצר הצלחות.
להעמיד מטרות קונקרטיות, בתחומים אחרים בחייך ולייצר הצלחות. זה באורח קסם בונה את האפשרות שלנו להאמין בעצמנו ולכבוש טריטוריות נוספות של הצלחה.
דומה נדבק בדומה.
נדמה לי שיש גם עניין של אמונה. אמונה בתפקידך בעולם. אמונה במה שמבעד להבנה הבהירה שלנו.
אני לא יודעת איפה זה נוגע בך. עשי בדברי כרצונך.
מבעד ליומיום הקשה והמתיש, מבעד למשימות ולראייה המקומית, יש, לתפישת עולמי, מארג רחב ידיים.
רקומה בו המשימה שלך. שזורה בו השליחות והשיעור שלך. מונחים בו הכוחות שלך.
בשבילי, גם מהלכים עצומים ומורכבים, מקבלים אפשרות לעבור דרכי, כשאני מבינה שזו המשימה שלי.
שיש לי שיעורים בדרך.
זה מצליח להיות לא סתם קושי או כאב לב, אלא אתגר.
ולא סתם אתגר, אלא שיעור חיים.
לי, ההבנה הזו מעניקה כח.
זה מפסיק להיות הדבר הקטן והפרטי שאני עוברת בעולם ושמוט שם על כתפי, והופך להיות משהו בעל תוקף והד בעולם, ונושא סיבה, גם אם אינה נהירה לי.
נדמה לי שחשוב מאוד שיהיה זמן ספציפי ביום, בשבוע, שאת עושה דברים שמיטיבים איתך והם למען עצמך.
ובעיקר אני רוצה לתמוך בך.
להניח יד על כתפך ולהזמין אותך להיות עוד ועוד את.
לתת לך לנוח בין ידי כמה שתזדקקי ואז לעודד אותך לקום על רגליך לסיבוב נוסף של משימת חייך המופלאה.
שבת של שלום.
אוריה
אמא שלום.
ברשותך, אני מצטרפת לשיחה. היו כמה דברים מחילופי הדעות שקפצו לעיני.
לתחושתי, להבנתי, קבלה היא לא השלמה. קבלה היא לא פשרה.
היא שלב ראשון, הכרחי, בכדי לראות את הדברים כפשוטם. כפי שהם בעולם.
רק אחרי שאת מקבלת שכך הוא הדבר, אפשר, אולי, לחולל שינוי. אם זה מה שתרצי בו.
אי אפשר לשנות משהו במי שאנחנו בלי לקבל אותו קודם כל כמות שהוא.
באופן טבעי יש לנו רצון לשנות משהו שנדמה לנו שלא עומד בסטנדרטים שהיינו רוצים להעמיד לעצמנו.
אני מאמינה שבלי לעצור קודם, לנשום עמוק ולקבל אותו באמת, אנחנו מדלגים על חלק חשוב בדרך.
נראה לי טבעי לגמרי שכוחותיך הולכים וכלים. אי אפשר שיהיו לנו כוחות ללא קצה.
אנחנו נדרשים לנוע במעגלים, להתקיים בהם ולחפש אחר מזוננו. אחר מקור הכח הנדרש בעת הזאת.
נדמה לי שאת זקוקה להזנה. אם העניין של הצלחה מדבר אליך, ואת לא מוצאת אותו מונח בתוך חייך, אולי צריך לייצר הצלחות.
להעמיד מטרות קונקרטיות, בתחומים אחרים בחייך ולייצר הצלחות. זה באורח קסם בונה את האפשרות שלנו להאמין בעצמנו ולכבוש טריטוריות נוספות של הצלחה.
דומה נדבק בדומה.
נדמה לי שיש גם עניין של אמונה. אמונה בתפקידך בעולם. אמונה במה שמבעד להבנה הבהירה שלנו.
אני לא יודעת איפה זה נוגע בך. עשי בדברי כרצונך.
מבעד ליומיום הקשה והמתיש, מבעד למשימות ולראייה המקומית, יש, לתפישת עולמי, מארג רחב ידיים.
רקומה בו המשימה שלך. שזורה בו השליחות והשיעור שלך. מונחים בו הכוחות שלך.
בשבילי, גם מהלכים עצומים ומורכבים, מקבלים אפשרות לעבור דרכי, כשאני מבינה שזו המשימה שלי.
שיש לי שיעורים בדרך.
זה מצליח להיות לא סתם קושי או כאב לב, אלא אתגר.
ולא סתם אתגר, אלא שיעור חיים.
לי, ההבנה הזו מעניקה כח.
זה מפסיק להיות הדבר הקטן והפרטי שאני עוברת בעולם ושמוט שם על כתפי, והופך להיות משהו בעל תוקף והד בעולם, ונושא סיבה, גם אם אינה נהירה לי.
נדמה לי שחשוב מאוד שיהיה זמן ספציפי ביום, בשבוע, שאת עושה דברים שמיטיבים איתך והם למען עצמך.
ובעיקר אני רוצה לתמוך בך.
להניח יד על כתפך ולהזמין אותך להיות עוד ועוד את.
לתת לך לנוח בין ידי כמה שתזדקקי ואז לעודד אותך לקום על רגליך לסיבוב נוסף של משימת חייך המופלאה.
שבת של שלום.
אוריה