על ידי א_י_ר_ה* » 16 ינואר 2009, 09:58
כאם לבת שנה וחצי ובהריון, התחלתי להבין סוף סוף איפה ומתי אני מנצלת, לא רק את בתי אלא גם את אביה וכל אדם אחר שאני מכירה. אני יודעת שנראה שאני שופטת את עצמי מאד בחומרה, אבל זה לא זה - פשוט הבנתי סוף סוף מה השיעור הגדול בחיי כרגע: חוסר רצון להתאמץ.
כילדה למדתי שתמיד יעשו עבורי הכל (אם ואב over protectiv) , והבנתי שכנראה אני לחלוטין לא מוכשרת ולא מסוגלת. בהמשך, כאשר הפסיקו לעשות עבורי והתחילו לדרוש ממני לעשות בעצמי, כל שיכולתי לעשות כדי להגן על עצמי זה לפתח טקטיקות שיגרמו לאחרים לעשות זאת עבורי.
עכשיו אני תקועה בקיבוץ שיתופי ביותר, בו אינני חייבת לקחת אחריות אמיתית על עצמי ועל משפחתי. בחרתי בן זוג אינטליגנטי ורגיש במיוחד, עם צורך עז להיות בשליטה ולנהל את חיי, רגשותיי ומחשבותיי, הנהנה בתת-במודע שלו מחולשת האופי שלי באופן שהורס את בריאותו (ואת שלי). שנינו חולמים על חינוך ביתי, על חיים אקולוגיים בקהילה בה חיים אנשים עצמאיים וחופשיים. לשנינו המון יצירתיות מדוכאת והמון חלומות מנופצים. מנופצים על מפתן חוסר היכולת ליצור קשר מחזק ובריא, המבוסס על אהבה ושיתוף אמיתיים.
אני מאשימה את עצמי בהכל! בגלל חוסר הרצון שלי להתאמץ (להלן: חר"ה) אני משתמשת באנשים הקרובים אלי בצורה שהופכת אותם לאובייקטים שאמורים לשרת את צרכי. אני לא רוה אותם באמת ולא יכולה להגיע לאינטימיות ולקשר איכותי איתם (שלא לדבר על לתת להם).
בן זוגי: הזמנתי אותו לחיי כדי שינהל אותם, יעשה הכל בשבילי, יחליט מה שחור ומה לבן, ויקח אחריות על הכל עבורי. אני גם מאשימה אותו בכל הרע בחיי, בגלל החדירה לנשמתי!
בתי: אני הופכת אותה לילדה תלותית, מבולבלת, שמקבלת מאימה דוגמא שלילית ביותר על איך אישה צריכה להתנהל בעולמנו.
חמותי: אני מדגישה צדדים מסויימים באופיה: נדחפת, עושה בשבילנו הכל, מתערבת ללא הרף בעניינים לא לה, מחנכת אותנו כל הזמן (זה מעצבן עד שאנו זקוקים לה כמובן...).
אמי ואבי: כמובן שכל ישותם מגוייסת "להרוס את חיי"...
אחותי: "חסרת אחריות, לא אכפת לה מאף אחד, שתלטנית, מבולגנת, לא רצינית, מזלזלת בעצמה ובכל השאר...".
אני חיה נרטיבים שמצדיקים את חוסר הרצון שלי להתאמץ: אני לא מספיק טובה, לא אוהבים אותי, זה לא נועד לקרות. אך הנרטיב העיקרי שמוביל אותי הוא הילדה המסכנה והעלובה שבאמת לא שווה שום דבר.
אני רגילה לרדת על עצמי, ואני מבינה שזה לא יוביל אותי לשום מקום, אבל אין לי כוח לתקן את הדף.
העבודה שאני מנסה לעשות עם זה, בהדרכת אישה חכמה מאד שאני נפגשת איתה, היא כדלקמן: לזהות את הקולות שעולים בי כאשר אני צריכה או רוצה לעשות משהו שדורש ממני מאמץ (כמו להרים טלפון לחברה למשל...). קודם כל לזהות אותם ולומר לעצמי שזו לא המציאות שלי, אלא שאלה הם קולות שבאים מתוכי, מתייצבים לבקשתי כדי להגן עלי. ממה להגן עלי? מהדחיה שבמחשבה על מאמץ, מהפחד ממנו.
עכשיו אני מתחילה לעשות את העבודה, בתקווה שאוכל בקרוב להגיע לשלב הבא: למצוא קול אחר שיוכל לעמוד מול הקולות האלה ולומר להם: "ובכל זאת, זאת התכנית שלי וזה מה שאני עומדת לעשות עכשיו!"
האם זה מוכר למישהו?
האם עוד מישהי/הו מתמודד עם חרדת מאמץ? עם החר"ה הזה? (סתם, אני לא מזלזלת בזה, זאת כנראה העבודה שלי בחיים האלה, אני חייבת לכבד את כל זה).
תודה על ה"הקשבה".
כאם לבת שנה וחצי ובהריון, התחלתי להבין סוף סוף איפה ומתי אני מנצלת, לא רק את בתי אלא גם את אביה וכל אדם אחר שאני מכירה. אני יודעת שנראה שאני שופטת את עצמי מאד בחומרה, אבל זה לא זה - פשוט הבנתי סוף סוף מה השיעור הגדול בחיי כרגע: חוסר רצון להתאמץ.
כילדה למדתי שתמיד יעשו עבורי הכל (אם ואב over protectiv) , והבנתי שכנראה אני לחלוטין לא מוכשרת ולא מסוגלת. בהמשך, כאשר הפסיקו לעשות עבורי והתחילו לדרוש ממני לעשות בעצמי, כל שיכולתי לעשות כדי להגן על עצמי זה לפתח טקטיקות שיגרמו לאחרים לעשות זאת עבורי.
עכשיו אני תקועה בקיבוץ שיתופי ביותר, בו אינני חייבת לקחת אחריות אמיתית על עצמי ועל משפחתי. בחרתי בן זוג אינטליגנטי ורגיש במיוחד, עם צורך עז להיות בשליטה ולנהל את חיי, רגשותיי ומחשבותיי, הנהנה בתת-במודע שלו מחולשת האופי שלי באופן שהורס את בריאותו (ואת שלי). שנינו חולמים על חינוך ביתי, על חיים אקולוגיים בקהילה בה חיים אנשים עצמאיים וחופשיים. לשנינו המון יצירתיות מדוכאת והמון חלומות מנופצים. מנופצים על מפתן חוסר היכולת ליצור קשר מחזק ובריא, המבוסס על אהבה ושיתוף אמיתיים.
אני מאשימה את עצמי בהכל! בגלל חוסר הרצון שלי להתאמץ (להלן: חר"ה) אני משתמשת באנשים הקרובים אלי בצורה שהופכת אותם לאובייקטים שאמורים לשרת את צרכי. אני לא רוה אותם באמת ולא יכולה להגיע לאינטימיות ולקשר איכותי איתם (שלא לדבר על לתת להם).
בן זוגי: הזמנתי אותו לחיי כדי שינהל אותם, יעשה הכל בשבילי, יחליט מה שחור ומה לבן, ויקח אחריות על הכל עבורי. אני גם מאשימה אותו בכל הרע בחיי, בגלל החדירה לנשמתי!
בתי: אני הופכת אותה לילדה תלותית, מבולבלת, שמקבלת מאימה דוגמא שלילית ביותר על איך אישה צריכה להתנהל בעולמנו.
חמותי: אני מדגישה צדדים מסויימים באופיה: נדחפת, עושה בשבילנו הכל, מתערבת ללא הרף בעניינים לא לה, מחנכת אותנו כל הזמן (זה מעצבן עד שאנו זקוקים לה כמובן...).
אמי ואבי: כמובן שכל ישותם מגוייסת "להרוס את חיי"...
אחותי: "חסרת אחריות, לא אכפת לה מאף אחד, שתלטנית, מבולגנת, לא רצינית, מזלזלת בעצמה ובכל השאר...".
אני חיה נרטיבים שמצדיקים את חוסר הרצון שלי להתאמץ: אני לא מספיק טובה, לא אוהבים אותי, זה לא נועד לקרות. אך הנרטיב העיקרי שמוביל אותי הוא הילדה המסכנה והעלובה שבאמת לא שווה שום דבר.
אני רגילה לרדת על עצמי, ואני מבינה שזה לא יוביל אותי לשום מקום, אבל אין לי כוח לתקן את הדף.
העבודה שאני מנסה לעשות עם זה, בהדרכת אישה חכמה מאד שאני נפגשת איתה, היא כדלקמן: לזהות את הקולות שעולים בי כאשר אני צריכה או רוצה לעשות משהו שדורש ממני מאמץ (כמו להרים טלפון לחברה למשל...). קודם כל לזהות אותם ולומר לעצמי שזו לא המציאות שלי, אלא שאלה הם קולות שבאים מתוכי, מתייצבים לבקשתי כדי להגן עלי. ממה להגן עלי? מהדחיה שבמחשבה על מאמץ, מהפחד ממנו.
עכשיו אני מתחילה לעשות את העבודה, בתקווה שאוכל בקרוב להגיע לשלב הבא: למצוא קול אחר שיוכל לעמוד מול הקולות האלה ולומר להם: "ובכל זאת, זאת התכנית שלי וזה מה שאני עומדת לעשות עכשיו!"
האם זה מוכר למישהו?
האם עוד מישהי/הו מתמודד עם חרדת מאמץ? עם החר"ה הזה? (סתם, אני לא מזלזלת בזה, זאת כנראה העבודה שלי בחיים האלה, אני חייבת לכבד את כל זה).
תודה על ה"הקשבה".